צרעות

אילת בוטשטיין

.

ענת מגיעה ל"בית הכסוף" בכל יום שלישי אחרי שהיא משאירה את הקטנה במעון ליום ארוך. צריך לְפַנוֹת לגאולה חפצים. כך תדרכה אותה העובדת הסוציאלית בחברת הסיעוד "חלמונית השדה". שֵם פרחוני מדי עבור חברה שנותנת שירות ללקוחות שרק הולכים ומתייבשים. לא כולם. גאולה "נתקעה בגיל ארבעים ותשע לעד", אמרה העובדת הסוציאלית. ענת התרגשה מזה ששיתפה אותה באבחנה. החברה הקודמת שעבדה בה, "טל אביב", השליכה את העובדות לבתים בלי הכנה ובלי סיפור רקע. ובכל זאת הייתה עדיפה מחברת "רקפות סלע", שנתנה שירות לקשישים הכי נוקשים בעיר, אלה שהופכים אותך לשפחה בעשרים ותשעה שקלים לשעה. שרוצים גם חלונות וגם כיריים וגם אבק מהוויטרינה. יש כאלה שהגדילו לעשות ודרשו שתלטפי עשרות פסלוני חרסינה במגבון. גם "חלמונית השדה" לא הייתה תמיד סמל לאנושיות, אך לפחות שילמה לעובדות שלה את המשכורת בזמן.

שכר הדירה של ענת היה חץ של צרעות עצבניות, כמו אלה בסרטים המצוירים האילמים שפעם נהגה לצפות בהם, כשבידה כוס שוקו, עם הדודה המבוגרת שלה, זאת עם הפיגור. מאיים ודוחק מאחורי גבה לרוץ להשלים את שעות הקשישים ולקבל חתימה על השעות, שמשמעותה – כסף. בשאר הזמן הן פשוט זמזמו, לא אפשרו לה לשמוע את עצמה. אם חלילה רעיונות מבצבצים בתוכה, הצרעות מזנקות ומציירות יחד באוויר את ילדיה הקטנים כחסרי בית, ילדים שבוכים מקור ומרעב. הממזרות אפילו יודעות לדייק ולצייר בקו אחיד את הכובע של אלי הבכור, ואת בובת הארנב של מילי הקטנה, זאת מאלי אקספרס, כולל האוזניים השמוטות הענקיות המרוחות על המדרכה. זה למה אף פעם לא העסיקה את הראש בדברים גדולים מדומיינים, כמו לחיות בצורה אחרת לגמרי ולהתפרנס ממשהו מכובד יותר. זה הופך את הבנאדם ללא מרוכז במציאות ולא מסוגל לתפקד. ההוצאה לפועל יכולה פתאום לעקוץ וזהו, החיים שאת מכירה נגמרים.

האוטובוס עצר וענת שמחה על הטרנינג התכול שקנתה במבצע. היא הרגישה בו ספורטיבית וגמישה גם שבעה חודשים אחרי לידה. אלוהים ברא את המבצעים בכבודו ובעצמו, חשבה. בטח העלה אותם במחשבתו שנייה אחרי הטרנינג. את הטרנינג בטח יצר כדי לחמם את האימהות הסובלות מכאבי שרירים ומעייפות אחרי שילדו בסבל ובכאב בגיל עשרים ושבע וחצי, בפעם השלישית. ילדים זה קשה, אבל יש משהו משמח בטרנינג. גם זה שיש לילדים אבא פעמיים בשבוע עוזר מאוד, עם כל הבלגן שהוא מביא איתו. בכל זאת ארבע שעות של פינוק, של גבות כמו שצריך, של ציפורניים אצל מֵרב. לפעמים גם של תוספת שיער, אם נשאר זמן וכסף.

היא ירדה מהאוטובוס וטיפסה בנעלי אדידס לאט ובנחישות במעלה השביל אל "הבית הכסוף", מוסד טיפולי לקשישים צעירים. היא חשבה שמוזר מאוד שהאישה הזו רק בת שישים וארבע וכבר נמצאת חמש עשרה שנה במוסד יוקרתי לסובלים מדמנציה. הייתה בטוחה שדמנציה זה רק לזקנים עתיקים.

ענת מצמצה מול השמש בעיניים מודגשות במסקרה מהסוג החדש, שכאילו מוסיפה ריסים אבל בעצם רק מדביקה יותר צבע. שערה המוחלק היה מהודק בקליפסים שחורים מעל ראשה במעין קרמבו מסוגנן מעוטר בפסי מוקה. היא פתחה את הדלת ועלתה חמש קומות.

מסכנה גאולה. לא יכולה לטפל בעצמה. כשענת ראתה אותה בפעם הראשונה שלושה שבועות קודם לכן, התנפל עליה הטעם המזעזע שלה. איזו אישה בגילה תסתובב ככה בסרפן סגול מבריק שמתחתיו חולצה ירוקה מכופתרת ועל הראש הענק סרט קטיפה כתום? אולי היא דווקא רוחנית כזאת, או אמנית. היא לא ידעה בדיוק מה זה אומר, רק שזה סגנון חיים שונה מאוד משלה. ולדעתה, בלי קשר לסגנון חיים, לאסוף את השיער זה דבר הכרחי, אם נולדים עם שיער מהסוג שיש לגאולה.

מה העניינים? נשמה שלי גאולה. לא שכחת אותי, נכון? הבאתי הרבה שקיות זבל היום ונתקדם בעזרת השם. היא שלפה גליל שקיות בציפורניים ירוקות־זית שמרב עשתה לה יפה, יום קודם לכן, לכבוד הקשישה שלא דורשת ניקיון, רק סדר.

מולה, על כורסה עתיקה בצבע בורדו, ישבה גאולה בעיניים כמעט עצומות. סדק דק־דק הבריק כפיסת שמש נדירה מבין עפעפיה הסגולים, ותלתלים יבשים, צהובים ואפורים כיתרו את פניה העגולים מעל סרט קטיפה כחול עבה. בידה השמאלית אחזה מקל עץ מגולף.

מי זאת?

ענת הורידה את התיק שעל גבה והפשילה שרוולים. ערמות הזבל שגאולה כינתה "פריטים אמנותיים מיד שנייה", הלכו ותפחו ומילאו את החדרון כמו תינוק הממלא אישה. אלא שחדר אינו יכול להתרחב כמו אישה. חדר גם לא יולד הכול החוצה בבת אחת כשמגיע הזמן.

את המנקה? בואי תעזרי לי למיין דברים יפים. אולי אפילו תמצאי משהו בשבילך. בגד, תכשיט. את יודעת שיש לי בן?

כן. רופא של חיות, ענתה ענת כבדרך אגב והרימה בזהירות שמלה מאובקת מתוך הערמה. שמלת קטיפה מכוערת מאוד. ישר לשקית.

מה פתאום וטרינר? עורך דין יש לי. לא, את זאת אני רוצה! תקפלי לי בצד. חכם. מבריק! עובד רק עם חברות גדולות במשק. עושה חיל. אבל את יודעת? אני קצת מצטערת שעזב את הפסנתר. יש לו נשמה מיוחדת. מוזיקאי. היה עילוי בזמנו כשעוד גרנו באירופה. מעניין למה הוא לא מתקשר. אנחנו רגילים לדבר כל יום! אני מקווה שלא קרה משהו.

גאולה התרוממה פתאום והתהלכה בחדר לכאן ולכאן, ואז עצרה לכמה רגעים ונשמה נשימה עמוקה.

אל תדאגי! בטח הוא עסוק בעבודה. לפחות יש לו מקצוע טוב. גאולה ישבה בעיניים עצומות מול החלון, וענת ניצלה את הרגע והכניסה בזריזות עוד כמה פריטים לשקית.

מוזיקאי זה מקצוע? שאלה אותה גאולה בעודה פונה אליה בחדות. ענת קפצה בהפתעה. כל היום בפסנתר, וכלום לא יוצא מזה. כואב לי הלב לראות את הבן שלי ככה. לא יוצלח. הלוואי שהיה לומד מקצוע. אי אפשר לחיות מאמנות!

הלב של ענת עוד לא האט לגמרי. לאן השיחה הזאת עוד יכולה להתפתח? צעיף נוצות בצבעי הקשת שידה נגעה בו פתאום, עורר בה רצון חצוף, חטוף, למתוח את הגבול.

גאולה, הבאת לי משהו מחו"ל? הבטחת שתביאי.

גאולה חזרה והתיישבה בכורסה בנינוחות של אוהבי תענוגות. נשענה אחורה והניחה את שתי רגליה על הרצפה בפישוק קל.

רק קסטנייטה, ילדתי. לשלושה ימים בספרד נתנו לי פה לנסוע. לא יותר. חשבו שאברח. היית צריכה לראות את השמלות העשירות המתנופפות של הפלמנקו. אחחח. אבל אני לא מוצאת אותה. אולי כשתבואי מחר?

לא חשוב. מחר. עם מי נסעת?

עם חברתי נאווה מהתואר השני. בחורה מוכשרת מאוד. תכף תעשה דוקטורט. אני עוד לא החלטתי אם להשקיע בזה את זמני. אולי כדאי לי לפתח סוף־סוף את הצד האמנותי שלי. ייתכן שאלמד ציור בפריז!

ויסכימו לך לנסוע?

יסכימו? מי עוצר בעדי? אני את המחויבויות שלי סיימתי. לבעלי. לבני. לאוניברסיטה! אני עכשיו אישה חופשייה!

והעובדת הסוציאלית? והפסיכיאטר? והגריאטר? כל תואר הגתה בחשש. במתינות. במהלך עבודתה עם זקנים יצא לה לפגוש את כל בעלי המקצוע האלה. ידעה מה כוחם וכוח אבחנותיהם, גם אם לא הבינה את השפה שבה השתמשו. כשאת חלשה, ידעה, מילה אחת מאנשי המקצוע – והבחירות שלך כבר לא שלך. מחליטים במקומך ודי.

ענת נרעדה. החלה ללקט פריטים מפה ומשם ולמלא עוד שקית. הרגישה שהיא מדברת עם אש. או עם נחש מבריק מתפתל. אין לדעת מה תהיה התגובה. זה הפחיד אותה. מה יכול לקרות? מה יכול לפרוץ פתאום מתוך האישה הזו?

והנה הציצה לרגע בגאולה וראתה שמשהו בעיניה מתקומם. הן התרוצצו בחוריהן כמו חיפשו משהו מוכר.

לאחר ארבעים שניות בערך (ענת ספרה) התאספו התווים להבעה ברורה. חדה.

עוד לא הגיל לגריאטר, יקירתי. רק בשנה הבאה, כשאהיה בת שישים וחמש.

קרירות פשטה בענת, והיא צללה אט־אט עד הרחם והתמקמה שם.

והילד? איפה הילד? העזה ללחוש.

ילד? שאלה גאולה והרימה בידיה שרשרת חרוזים אדומה. יפה דווקא, חשבה ענת. גאולה התקרבה והניחה את השרשרת על צווארה של ענת. התעסקה בה מעט עד שהצליחה לסגור. אחר כך נשענה אחורה כאומדת את ההתאמה במוחה היצירתי. ילד לא היה לי. כמעט היה. אם היה לי בן, היה לומד רפואה. אם הייתה לי בת, הייתה יפה־יפה. הייתי נותנת להם הכול. לא כמו נאווה, שלא עניינו אותה בכלל ילדים. היא והאקדמיה שלה. אני את הנשמה הייתי נותנת.

ואז השתתקה ועצמה עיניים.

עבר זמן. ענת חשבה שגאולה נרדמה. גם השעתיים שלה פה עברו. זמן לזוז. היא קמה לאט, כאילו התעוררה אחרי לילה של שתייה. כמה זמן עבר מאז הרגישה כך? בידיים רועדות לפתה את שתי השקיות השחורות, האטומות בכוונה, וצעדה אל הדלת בנעלי הספורט השקטות שלה. שמחה עליהן עכשיו.

רגע לפני שענת נגעה בידית הדלת, הציץ ראש בלונדי קצוץ שיער לתוך החדר הקטן. גאולה, יש עכשיו מדיטציה קבוצתית. את באה? בשבוע שעבר נהנית מאוד!

נשמע טוב. נשמע טוב מאוד. גאולה ניעורה, פקחה עיניים עגולות והתרוממה מייד במרץ. לא ידעתי שיש לכם אפשרות כזאת! באתי לנופש, לא ציפיתי בכלל. אני אוהבת לעצום עיניים, לנקות את המחשבות, להקשיב למחשבות חדשות. להרגיש את הרוח מנשבת בי בלי מחסומי המחשבה. כדאי גם לך, נאווה יקרה, אמרה, ואז העבירה מבטה אל ענת. מעולם לא התבוננו בה כך, כאילו היא שקופה עד העצם. אולי אם תקשיבי למחשבות כל יום, נאווה יקרה שלי, תגלי מה את באמת רוצה. זה פשוט יבוא אלייך מבפנים.

.

אילת בוטשטיין היא עובדת סוציאלית, מנחת קבוצות ויוצרת שירה מדוברת. יוצרת המופע "הצולחות". שירים פרי עטה פורסמו בכתב העת "משיב הרוח". זהו לה פרסום ביכורים בפרוזה.

.

» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "יום שבת", סיפור קצר מאת גלית זרי; "לומר חנוך", סיפור קצר מאת עדו סתר

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

פרק מתוך "נודדות ציפורים", רומן בכתובים

צחי פרבר

.

.

העבודה בגינת בית הספר / מעשה בזיקית אומללה / כאן תקום "חורשת הנופלים" / הצריף של המורה לחקלאות / עוד מעט סתיו / "נחליאלי הובלות"

.

מתוך אותם ערפילי סוף קיץ רחוק שלפני המלחמה, הוא עדיין רואה היה את עדיא־סעדיה, הרי הוא ערקבי המורה לחקלאות, עומד וניצב, בסיסו רחב וקודקודו צר, נטוע באדמת גינת בית הספר ומגרף את הערוגות. אדים עלו מהאדמה החמה והוא רואה שם בגינה גם את עצמו, כילד הרוכן סמוך, ותוהה על קומתו הקטנה, על משקפיו העבים, ועל בלוריתו הסמיכה והמקורזלת. מדי פעם בפעם מזדקף אותו הילד מבעד לדוק האפור, מוציא באת החפירה מעט רגבי עפר מהערמה במריצה שנשא, זורה, מפזר על הערוגה, וסעדיה מצידו מסדר ומחליק הכול במגרפה. הדבר יתבטא ישירות, כך ידע הילד, במה שיירשם בתעודה, ואכן בסיום אותו שליש ראשון וארור, שליש שתחילתו במלחמה, הוא קיבל את הציון "כמעט טוב מאוד" בחקלאות.

סעדיה המשיך לעבוד. הוא תיחח שורות ישרות של ערוגות ואז עצר, ליטף את דופן הערוגה האחרונה ותקע בה שלט קטן ולבן, שעליו יירשם שמו של מה שייטמן שם. אחר כך נאנח, ניגב את הזיעה ממצחו הכהה והגבוה ונשא את מבטו לכיוון מזרח. גם הילד הביט. ממול, מעבר לכביש המהביל, ניצב בניין רכבת בן שלוש קומות, ואולי אימא של שאולי, שעבדה כאחות קופת חולים, הביטה מהחלון ואולי היא לא הביטה, ואולי בבניין שברחוב הסמוך עמד אדון מֵלצֶר במרפסת לבוש בתחתונים גדולים ובגופיית "אתא" לבנה והתכונן לימים הנוראים, ואולי הוא לא התכונן, את זאת הילד לא זכר או ידע. בכל אופן, מצד שמאל, ואת זאת הוא ידע בוודאות, עמד דומם בניין בית הספר.

סעדיה היה כבד, בעל דיבור חורק ואיטי, ונעול בזוג נעליים שטוחות וגדולות. הילד זכר כיצד פעם, באמצע שיעור חקלאות, כשסעדיה עמד בגינה ונאם בפני תלמידי הכיתה שעמדה מולו בחצי עיגול, הוא דרך בטעות על זיקית. האומללה פערה אט־אט את פיה, זועקת זעקה אילמת. הכיתה כולה הגיבה בצווחות, וסעדיה השפיל את ראשו במתינות, הפנה את מבטו לעבר נעליו המגושמות וזז מעט הצידה, כאילו לא דרך זה הרגע על יצור חי ונושם, אלא רק במלפפון גינה שצמח בסמוך מדובר.

הילד אהב את שיעורי החקלאות שנערכו בגינה. "חורשת הנופלים", על שם החללים מבוגרי בית הספר, היא נקראת היום, ורובה ככולה נטועה עצים לזכר אותם בוגרים שעלו, באו ונפלו. אבל אז, ימים בודדים לפני המלחמה, מלחמת אוקטובר, היא המלחמה הגדולה, היה בשטחה רק מחסן כלים, קטן אפלולי ורעוע, דחוס באוויר מחניק ומלא בכלי עבודה. היו נטועים בה גם מעט עצים ושיחים התחומים בגדר היקפית חסונה, וסביבה נהגו לרוץ בשיעורי ההתעמלות. היה בה ברז דולף שאליו היה מחובר צינור גומי קרוע, והיו בה גם רגבי אדמה שהתלמידים היו מיידים אלה באלה חליפות בשיעורי החקלאות, בעודם מצחקקים ומסתתרים בינות לערוגות.

סעדיה נאנח. הוא הביט מיוזע צפונה, לכיוון בית הספר. מעבר לכביש, מאחורי המבנה החדש של אולם ההתעמלות, נסתר מעינם של העובדים בגינה, היה מגרש המסדרים. שם נהגו התלמידים לעמוד במסדרי הבוקר והחג, משועממים וישנוניים, אך בה בעת נזהרים מרעם קולה הזועם של המנהלת. אחרי המגרש היה מבנה הכיתות הישן, הגדול והמוארך, וצמוד אליו, בפינה הצפון־מערבית של מתחם בית הספר, היה צריפו החום. שוב הוא ניגב את מצחו והביט בילד, תוהה על סבלנותו, על אורך רוחו ועל השתדלותו.
אולי כאן המקום לציין כי כל מהותו של סעדיה התרכזה במורד גופו. כלומר מי שנתן בו מבט ממושך והשפיל אט־אט את עיניו, גילה כי נהפך הוא מדק וצר ונהייה עבה ורחב. לראשו הזעיר, קצוץ השיער, שהתנוסס בפסגת מבנה החרוט שהתווה את גופו, נהג סעדיה לחבוש כובע מרופט, דהוי וחסר צבע, אשר שוליו מורמים. חולצתו הרחבה ושרווליה המקופלים בקפידה חשפו זרועות כהות, חזקות ושעירות. מכנסי העבודה שלו היו רפויים, ולמטה, יוצאות מפתחיהם, בצבצו הנעליים הישנות שהונחו על כפות רגליו האדירות.

אותו צריף נסתר מן העין במתחם בית הספר שלימד בו סעדיה עשוי היה עץ, וצבעו החום אטום וכהה. שכנו שם בתוך הצריף פוחלצים נושנים, תפלצתיים, ספונים בארונות זכוכית ישנים, סדוקים וצמודים לקירות, כך שייתכן כי הצריף שימש גם ללימודי הטבע, זאת אין לדעת, והילד אינו זוכר זאת כעת. גם לא ניתן היה לדעת אם הפוחלצים המפחידים הללו, הכלואים בכלובי הארונות המגודרים זכוכית, ינצלו את הסדקים כדי לשבור, לנתץ, להיחלץ ולברוח. אך למרות כל זאת ואולי בגלל אותם הדברים המבעיתים ומזרי האימה הללו, נקרא המבנה הקודר בשם הרך "הצריף של עדי", כמעט כמו "הצריף של תמרי", תוכנית הטלוויזיה ששידורה יחל בקיץ בתום אותה שנה.

הילד נהג לשבת בזמן השיעורים עם חבריו לספסל הלימודים בתוך הצריף האפל אל מול סעדיה, שמצידו הביט בהם כצוק רם ונישא, קודר וקפוץ שפתיים. חלונות הצריף היו מוגפים תמיד, אבל הילד לא חש בחום כבד או במחנק, אלא רק בקור הקורא להתכרבלות במעילים. מן הסתם למדו שם תמיד בחורף, בעונת הגשמים, ובקיץ, כשהתבהר אך מעט, הם יצאו לגינה. לפעמים סעדיה דיבר ולעיתים שתק. כשדיבר כחכח בגרונו, נאם בקצרה, חרק בקול גבישי ומקוטע, על ענייני חקלאות, על גידולי השדה, על תזונה, על סדר החשיבות של המאכלים בארוחה. "אתם חוזרים מבית הספר ואוכלים ארוחת צהריים…" הוא אמר, "אתם אוכלים מרק ורוצים לאכול גם לחם, אבל אימא אומרת שצריך להשאיר מקום גם לבשר." כשהגה את הרי"ש בצירוף המילים "בית ספר", השתמש בנוסח הגייה קצר, אבל כשהשתמש באותה האות עצמה במילה "צהריים" או במילה "בשר", גרר ומשך אותה בקול צורמני, ואז גם הגביה את ראשו הצר, סובב אותו על צירו, מבטו בחן את יושבי הצריף כפנס של מגדלור, וחיוך מאולץ, מלאכותי וקפוא הופיע על שפתיו החתומות. הילד תמה לאיזה בשר התכוון סעדיה, ויותר מכך, איזה סוג של תבשיל כהה, סיבי וקודר נוהג המורה לחקלאות לאכול בארוחות הצהריים שלו.

סעדיה שב ונאנח, הוא הניח את המגרפה מידו. הילד ניעור מהרהוריו ונשא אליו את עיניו. אחר הוריד אותן לעבר הערוגות המסודרות, ושב ונשא. תמה העבודה בגינה. סעדיה נפנה אל הילד, אחז במוטות המריצה, הגביה אותה לעברו וניער קלות פעם אחת, כמצפה. הילד רכן והניח את את החפירה על העפר הנותר במריצה, סמוך למגרפה. או אז הסתובב סעדיה ופסע משם ללא אומר, מוליך את המריצה לפניו. הילד הביט בו. נדמה היה סעדיה בעיניו לגוש מגודל וסלעי שצימח זוג רגליים כבירות.

הילד הלך במורד הרחוב. בית הספר מאחוריו, ביתו לפניו, ומעליו מערבולת. עננים אפורים באו, זרמו מכל עבר, נבחשו לעיסה כהה וסמיכה וכיסו לאיטם את השמיים הבהירים. רוח קרירה החלה נושבת, מפיגה את החום. עוד מעט סתיו, הוא חשב וצינה קלה עברה בצווארו. הוא הצטמרר והחיש את צעדיו. כשחלף על פני הבתים הנמוכים שבמורד רחוב כצנלסון עלה בנחיריו ריח של מנדרינות מבשילות. כבר? חשב. לרגע קט עצר, מנסה לבלוש בעיניו אחר הפרי, אחר כך גם איתר אותו, אבל היה זה פרי הנמצא מעבר לגדר שבאחת החצרות, גבוה מדי ומרוחק. דפים מצהיבים מעיתון ישן התעופפו ברוח ונצמדו בחוזקה לגדרות. אחד מהם ממש בסמוך לילד. הילד הביט בדף. היה כתוב בו: "לסופר 'מעריב' נמסר הבוקר כי אין כל מתיחות בצד הישראלי של תעלת סואץ, ולא הייתה שום תזוזה של כוחות צה"ל באזור." הילד המשיך ללכת. הרוח נחלשה מעט. לאורך הגדר התייצבה, מתוחה אל על, שורה של חצבים. הוא הגיע כמעט לקצה הרחוב ועמד לפנות ימינה, אל רחוב התקווה, סמוך לגבעה הגדולה שאכלו הדחפורים. יללות הרוח פסקו ודממה השתררה. הילד הביט בגבעה המכורסמת. הייתה זו שעת צהריים מאוחרת ומהחלון הפתוח של הבית הפינתי שגר בו המורה להיסטוריה נשמע קול שיעול רם. הילד קפא, ואז חלפה המשאית.

תחילה לא ראה אותה כלל. דומה הייתה לכתם אפור ובהיר, החולף במרחק. הוא חשב שרק נדמה לו, אבל אחרי כמה דקות, כשהגיע לקרבת ביתו, כבר ראה אותה בבירור חונה מעבר לפינת הרחוב. על דופן המשאית היה כתוב "נחליאלי", ומתחת: "הובלות".

לרגע אחד נעצרה נשימתו. מאחורי המשאית עמדה מכונית פולקסווגן חיפושית צהובה, וסמוך למכונית ניצבה משפחה. תחילה הוא לא שם את ליבו לאב ולאם. הם עמדו בגבם אליו ושוחחו עם אדם אחר, אולי נהג המשאית. אבל מעט בצד, על גבול המדרכה, היו שני ילדים, ואליהם נצמד מבטו (היה גם ילד שלישי, פעוט, שנשאה האם). הם רכנו על שפת המדרכה, ונראה היה כי הם מביטים אל הכביש ומנסים לבחון בו דבר־מה מוזר. כמו משיטים עליו, כעל נהר, סירות נייר קטנות.

.

צחי פרבר הוא מאייר, סופר, אמן קומיקס ומרצה בבצלאל, אקדמיה לאמנות ועיצוב ירושלים. ב־2018 פרסם את הטרילוגיה הגרפית "המחברות של אייזיק". "אבנים", רומן הביכורים פרי עטו, ראה אור ב־2021 בהוצאת כנרת זמורה־ביתן דביר, היה מועמד ברשימה הקצרה לפרס ספיר לספרות וזכה בפרס שר התרבות בתחום היצירה הספרותית העברית.

.

» במדור בעבודה בגיליון הקודם של המוסך: "בית גידול", קטע מתוך ספר בכתובים מאת ג'ודי עדיני

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

פרנצ׳סקו פטררקה, המשורר שנחשב גם לאבי ההומניזם, חשב שתפקיד הספרות הוא ללמד אותנו יציבות רגשית, אך ליבו יצא אל מי שחווה כאב וסבל. דפנה לוי שוחחה עם פרופסור גור זק, ראש החוג לספרות באוניברסיטה העברית בירושלים, על המפעל ההומניסטי הגדול של המשורר בן המאה ה-14, לרגל צאתה לאור של אסופה מכתביו בתרגום גור זק, עמינדב דיקמן, אברהם ארואטי ונתן רון.

להאזנה באפליקציות ההסכתים הפופולריות – לחצו כאן

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן