חפצים וחמלה: על "משפט אהבה" מאת שרה שילה
רתם פרגר וגנר
.
חפצים נדדו זה מכבר אל ספרות הילדים, אל תיאטרון הבובות, אל תרבות הילד. ספרה של שרה שילה משפט אהבה (ספרית פועלים, 2022) מחזיר אותם אל ליבה של ההורות הבוגרת ושואל באמצעותם ממה מורכב בית, ממה עשויה משפחה, מהי הורות ומה קורה לה עם התבגרות הילדים, מהי אחרות ומהו זולת, ואם אהבת הורים לילדיהם היא אכן אהבה שאינה תלויה בדבר. כל זאת דרך עיניהם, קולם ומחשבותיהם של החפצים המרכיבים את הישות הזו שנקראת בית.
"חפצים וחמלה" הוא צירוף ששאלתי משיר של זביגנייב הרברט ("אלגיה על הסתכלות העט, הדיו והמנורה", מפולנית: דוד וינפלד, בתוך: שירים, כרמל, 2012, עמ' 310–316). האלגיה של הרברט מאירה בתמצות שירי דבר מה עקרוני בספרה של שרה שילה: כמוה, כך גם הספר מסמיך חפצים וחמלה, וליתר דיוק – בוחן את מושג האנושי, על אפשרויותיו ומגבלותיו, באמצעות הצבתו בזיקה ללא אנושי כפי שהוא מגולם בחפצים, חפצי הבית היומיומיים, העדים הדוממים הסמוכים ביותר אל שגרת חיינו.
שרה שילה היא סופרת יוצאת דופן. כשם שספרה הראשון, שום גמדים לא יבואו (עם עובד, 2005), הופיע לפתע, שלם ומקורי, ללא התראות קודמות, כך גם משפט אהבה, שיצא שנים לא מעטות אחריו, הוא ספר שאין דומה לו (אם כי, בעצם, יש דמיון מסוים, סמוי, בין שני הספרים). סופרת שיוצרת עולם סיפורי, לשוני ופואטי חדש, אחר במהותו, היא תופעה נדירה, ונדיר עוד יותר שהיא עושה זאת בפעם השנייה. משפט אהבה הוא רומן שקשה לצלוח, כיוון שהוא כתוב ב"שפה זרה"; השפה האמנותית שלו מצריכה לחזור אל אבני היסוד שמהן עשוי סיפור וללומדן מחדש, כשם שלומדים שפה זרה. למעשה, הוא תובע מאיתנו להיעשות קוראים־ילדים ולסגל לעצמנו מחדש את היכולת לדמיין את שיחת החפצים, להקשיב לה, להשתתף בה: "בקלות דעת אנו נוטשים את בוסתני הילדות / בוסתני החפצים", כותב הרברט (בתוך: שירים, עמ' 316). משפט אהבה חוזר אל הבוסתנים הנטושים האלה.
הרומן נמסר בגוף ראשון רבים מפי מספרת שהיא בת זוג ואם, המתארת את הקורות אותה ואת בן זוגה בעקבות מה שנדמה, בתחילתו, כשבעה שהם יושבים על בתם היחידה. חלקו הראשון מתחקה אחר תהליך האבל שעובר זוג ההורים, ומערפל את האירועים שבגינם הגיעו לידי כך שאיבדו את בתם. דרך המסירה המיידית, שנחווית כתנועה מבולבלת בתוך ההתרחשות עצמה, הופכת את הסיפר למין מבוך רגשי קשה מנשוא שבו אנחנו תועים בכבדות עם הורים הלומי צער, בלי שנבין אם הם אבלים על מותה הממשי של בתם או על אובדן מסוג אחר לחלוטין. אומנם בשלב די מוקדם במהלכו של הסיפר מתברר שהשבעה אינה בדיוק שבעה, אבל הנסיבות שהביאו אותם אל הסיטואציה המוזרה הזו נשארות לא ברורות ומתפענחות אט אט במהלכו של הספר כולו. ההכחשה, הבושה והטחת האשמה שחולשות על רגשותיהם של ההורים בחלק הראשון של הרומן, דוחקות ומעלימות את הפרטים הבסיסיים ביותר הנוגעים לבתם – שמה נזכר לראשונה רק אחרי עמודים רבים, ודמותה הולכת ונגלית לעיני הקוראת ככל שהאם, המספרת, מתירה לעצמה להיזכר בדמות בתה מלידתה ועד נעוריה ולהישיר מבט אל מה שאירע בינם לבינה.
כבר בסצנת הפתיחה מצטרפים אל הסיפור איברי הבית – רצפה ותקרה, חלון וקיר – ואליהם מתווספים בהמשך חפצי הבית: מראה, שולחן, אגרטל, מִתלה, מכונת תפירה ועוד. הם משוחחים ביניהם ומציבים תמונת מראה למצב המעורער של יושבי הבית האנושיים: כנגד השתיקה הכבדה שבה נתונים ההורים, הם דברנים ושיחתם חושפת את כל מה שאין מדברים בו: "שידלו אותנו לדבר, אבל אין לנו אל מי. והרי בינינו כבר נאמר הכל. רחשי בית עמומים מתחילים לקבל צורה של מילים ומשפטים" (עמ' 13).
שיחת איברי הבית וחפציו נפתחת בדיאלוגים קנטרניים שעורכים ביניהם רצפה ותקרה, קירות וחלון, שנדמים כמו המשך של מריבות ארוכות שנים על מיקום, על חשיבות ועל כבוד: "בערב היום השלישי אנחנו מזדעזעים מהחשבון הפשוט – לפנינו עוד יותר ממחצית השבוע עד לגמר האבל המוזר, ועדיין לא דיברנו עליה, על זאת שאבדה לנו. חשבנו שנשב בשקט ולא לקחנו בחשבון את האפשרות שמעטפת הבית שלנו מסוכסכת עד כדי כך" (עמ' 17). אבל הנטייה להתקוטט על מי נקי יותר ומי מעניין יותר מתבררת כיתרונם של אלה המעיזים להתערב בחיי אחרים; מכוח זה שהם יכולים להתחשבן אלו עם אלו, הם גם יתערבו באסון שמכה בבית, ויעשו כל שביכולתם הנייחת כדי לרפאו. בניגוד להורים, שמכחישים את היעלמותה של הבת ומנסים לשכוח אותה, הם תובעים בירור נוקב: "לנוכח שתיקת המראה המִתלה פונה אל הבית ומבקש לפתוח בהליך בחינת קיום בקשר לילדה" (עמ' 72). תביעתו של המתלה, המנוסחת בלשון משפטית, היא נקודת המפנה בשתיקה האופפת את הבית בכל הנוגע לילדה; לאחר שהיא נשמעת בחלל הבית שוב אי אפשר עוד להתעלם ממנה. "הליך בחינת קיום" נעשה לניסיון לברר ולחקור מה קרה לילדה שגדלה בבית והלכה ממנו, ואם יש לה קיום בבית גם לאחר לכתה. הווילון נענה מייד לקריאתו של המתלה: "הילדה. הוא קיים בי. קיימת מאד, הילד" (עמ' 72); הלשון הכמו־שירית שנוקט הווילון, יוצרת מבנה כיאסטי, שמחזיק בתמצות את הקשר שמעניק החפץ הדומם לגוף החי: הילדה/ילד שהסתובבה בתוכו יכולה הייתה להיות לפרקים ילדה ולפרקים ילד, היא הייתה תנועה של היות, של אפשרויות, של קיום, ולתחושתו היא עדיין חבוקה בין כנפיו.
שיחת החפצים היא אפוא לא רק פס הקול הרוחש של שתיקת ההורים; עיקרה הוא הדיבוב של ההיעדר – חידת היעלמותה של הילדה שגדלה בבית – שהוא מוקד הכאב, וסביבו נכרכת שתיקתם. למעשה החפצים עורכים משפט כנגד הבית, שכולל חקירה של מושגים שיבהירו את החלל שנפער בו: קיום ואי־קיום, יש ואין, סוף ואינסוף, עוול ותיקונו, זולת, אשמה וקורבן. הדיון הכמו־משפטי שלהם מבוסס על עדותם ובה בעת על בחינה פילוסופית של יחסיהם עם בני הבית האנושיים; כך, למשל, אומרת דלת הכניסה בדיון עם המתלה והווילון על טיבם של בני אדם: "אין ידע מוכח שבכלל שוקע בתוכם קיום כלשהו ומטביע את חותמו. אילו חשו כמונו את משקליהם וצורותיהם של קיומֵי האחרים בתוכם, היו נחרתות בהם חידותיהם" (עמ' 73). לפרקים עדותם היא מעין מקהלה יוונית שצופה את מהלכיהן של הדמויות, אבל על פי רוב מעורבותם העמוקה באסון שאירע בבית היא קריאה לפעולה: "חברים יקרים, אני חושב שאין אחד בבית שלא חש ספק בתוכו מאז שהועלתה בקשת המתלה להשיב את היקרה לו כל כך. סתם כך איננו מזמנים לעצמנו דרמות מהסוג הזה, שיכולות לערער גם את מי שחשים ביטחון פנימי רב. וכאן מקרה חדש שלא פגשנו עדיין: מהלך הירואי להשבת קיומו של אדם" (עמ' 128).
השאלות הנוקבות של החפצים על משמעות ההסתלקות של הילדה שגדלה בבית הולכות ומתבררות כשאלות על עצם הרציפות של הסובייקט מילדות לבגרות ועל עצם הזיקה שבין הורים לילדתם בכל גיל ובכל מצב; לאן, הם שואלים, נעלמה נוכחותה, שהשאירה מעין מִשקע בגופם החפצי. כלומר החפצים, דווקא בשל חומריותם, תובעים להבין איפה נמצאת הילדה שהייתה חלק מהם, ומה זאת אומרת שהיא איננה כשחלקיקיה עדיין נישאים בתוכם: "המטרה היא קבלת תשובה חד משמעית לשאלה שלנו. אם אכן התקיימה ילדה בבית הזה, הרי שקיומנו־שלנו בה ישוב אלינו[…] אני מזכירה שהטקס הומצא לאחר שנצבר בבית הידע העמוק הזה: רק כשאנחנו חווים את עצמנו שאצל האחר, והוא לא זהה ל'אני' שלנו, כפי שאנחנו רגילים לחוש אותו, אנחנו מקבלים הוכחה שהאחר הזה באמת קיים. והדבר שאולי הכי קשה לתפוס: אנחנו קיימים רק מתוך הביטחון המלא שיש עוד קיומים סביבנו" (עמ' 164–165).
המשפט שעורכים החפצים, משפט אהבה, הוא צירוף אוקסימורוני שממחיש את המשימה היומרנית שנטלו על עצמם "לאתר את מקור השיבוש שנגרם ביחסי אהבה" (עמ' 191). האם אפשר לערוך משפט על אהבה? ואיך תועיל להם לשון הדין בבואם לעסוק בסבך הרגשות שבין הורים לילדיהם? מה שמאפשר להם לחרוג מחומרת הדין הוא חמלתם, שמכוחה נעשה הספר כולו למשפט – במובנו הלשוני – אחד ארוך של אהבה. העדות של חפצי הבית אכן תניע את ההורים; הבית ילחש ויזעק ויקיא אותם מתוכו, והם ייזרקו ויברחו ויתעו, עד שלבסוף ימצאו בתוך עצמם רגש שיוליך אותם אל עצמם ואל בתם.
הדיאלוג בין החפצים עושה את הספר למעין מחזה קאמרי – הבית הופך לתיאטרון וחיי יושביו לדרמה – גם משום המלאכותיות המסוימת שיש בשיחת חפצים וגם משום שזאת שיחה – כמו בשיר "זה היה בחנוכה" של נתן אלתרמן – שמוסבת על עצמה. החפצים של אלתרמן מבקשים לשחק משחק חנוכה ועוסקים בכלליו, והחפצים במשפט אהבה נוטלים חלק בחשיפת הכתם העיוור שבלב הבית תוך התבוננות בזולתם ובעצמם, התבוננות שיש בה לא פעם גם הומור, הפרזה ושאר מאפיינים קומיים. המשחקיות הזו משחררת את הרומן מכל מיני סכנות שאורבות לו; היא ממלטת אותו מפאתוס עודף, היא ממירה דיון מוסרי ולפרקים מוסרני בדיאלוג רב־קולי, ובעיקר, היא מעמידה את הסיבוך הכמו־טרגי שבמרכזו בתוך מערכת של השתקפויות ובבואות ומעניקה לו פתחי מוצא.
"וְהַאִם אֲנַחְנוּ אוֹהֲבִים אֶת יְלָדֵינוּ?" שואלת רביקוביץ ועונה: ״לִפְעָמִים אֲנַחְנוּ אוֹהֲבִים אֶת יְלָדֵינוּ, / וְלָרֹב גַּם זֶה בְּמִִדָּה מְצֻמְצֶמֶת / כְּמוֹ שֶׁעֵץ הָדָר אוֹהֵב אֶת הַתַּפּוּז, / וּמֵעֵבֶר לָזֶה שׁוּרַת אִי הֲבָנוֹת / הָאוֹכְלִים בְּכָל פָּה בָּאַהֲבָה הָאֲמִתִּית" (״האהבה אמיתית אינה כפי שהיא נראית״, מתוך: אהבה אמיתית, הקיבוץ המאוחד, 1986, עמ' 53). זוג ההורים הזה, שמצטייר כזוג מסור, אנושי ונדיב, דווקא הוא אינו מסוגל לראות את בתו היחידה אלא כשכפול עצמי. המסע הכאוב שלו אל הכרה בה ובבחירותיה מצריך היחלצות מהעיוורון שכופה אהבה עצמית על אהבת ילדינו. היחלצות זו מתאפשרת הודות לתיאטרון החפצים הפילוסופי שמתחולל בבית ומציב בפני ההורים השתקפות מסוג אחר; לא זו שמאשרת, בהכרח, את הדומה והקרוב, אלא זו שמכירה, בפשטות משונה, באחרותו של האחר.
..
רתם פרגר וגנר היא חוקרת ספרות עברית. ספרה "הילד הלז אני הוא ולא אחר – ילדים וילדוּת בסיפורת העברית במאה התשע־עשרה" יצא בהוצאת הקיבוץ המאוחד ב־2018. חברת מערכת המוסך.
.
שרה שילה, משפט אהבה, הקיבוץ המאוחד וספריית פועלים, 2022
.
» במדור ביקורת פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: שירלי סלע לבבי על ״דגים גדולים״ מאת ראובן נמדר
.
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
