שירים מאת קרולין פורשֶה

תרגום: רעות בן יעקב

עריכת תרגום: לירון אלון

.

תפילה

הַתְחִילוּ שׁוּב בֵּינוֹת הָעֲנִיִּים בְּיוֹתֵר, רְגָעִים שֶׁל הֲפוּגָה, בִּזְמַן אַחֵר בְּמָקוֹם אַחֵר.

חֲפָצִים אִישִׁיִּים נֶאֶסְפוּ בְּשָׁעָה אַחֲרוֹנָה, נִרְאִים בִּלְתִּי נִרְאִים:

כַּף פַּח, סֵפֶל תֶּה, רֶטֶט־מַגָּע שֶׁל מַגָּשׁ, שָׁטִיחַ הַתָּלוּי מִמִּרְפַּסְתּוֹ שֶׁל הַצַּעַר.

הִפָּרְדוּ לְשָׁלוֹם מֵהַכֹּל. בְּנִפְנוּף כַּף יָד, לְהַחֲווֹת לְכָל אֲשֶׁר הִכַּרְתֶּם.

הַתְחִילוּ מִלֶּחֶם שֶׁיִּבָּצַע מִלֶּחֶם, שְׁעוּעִית שֶׁתִּנָּתֵן לָרְעֵבִים בְּיוֹתֵר, פֶּגֶר זְבוּבִים.

וּקְחוּ אֶת הַדְּמָמָה הַמְּמֹרֶקֶת מִכְּנֵסִיָּה נְעוּלָה, פִּתְקֵי תְּפִלָּה שֶׁנּוֹתְרוּ בֵּין אֲבָנִים.

תַּעֲנוּ לָהֶם וְתַעֲלוּ בְּרִשְׁתְּכֶם קוֹלוֹת מִשְּׁעוֹת הַמְּצוּקָה.

לְכוּ לִישֹׁן אַךְ וְרַק כַּאֲשֶׁר הַדַּלִּים בְּיוֹתֵר מִבֵּינֵיהֶם יְשֵׁנִים, וְאָז אַךְ וְרַק עַד שֶׁהַצִּפּוֹרִים.

עֲשׂוּ אֶת מִשְׁטַח הַמַּשָּׂאִית הַפָּתוּחַ לַזְּמַן וְלַמָּקוֹם שֶׁלָּכֶם. אֶת הַשָּׂכָר הַיּוֹמִי הַדַּל בְּיוֹתֵר לַשֹּׁוִי שֶׁלָּכֶם.

הַשָּׂפָה תִּתְעַלֶּה וְתָבוֹא אָז כְּמוֹ שָׂפָה מִפִּיו שֶׁל נָהָר דּוֹמֵם. פִּיו שֶׁל אַף אֶחָד.

הָבִיאוּ אֶת הַלַּיְלָה לְדִמְיוֹנוֹתֵיכֶם. הָבִיאוּ אֶת הַפִּסְקָה הָאֲפֵלָה בְּיוֹתֵר מִכִּתְבֵי הַקֹּדֶשׁ שֶׁלָּכֶם.

.

סן אונופרה, קליפורניה

הִגַּעְנוּ הַרְחֵק דָּרוֹמָה.

מֵעֵבֶר לְכָאן, הַנָּשִׁים הַזְּקֵנוֹת בְּיוֹתֵר

מְפַצְּחוֹת צִדְפוֹת לִימָה לִרְדִידִים שְׁחֹרִים.

פּוֹרְטִיּוֹ חוֹרֵט אֶת שְׁמוֹ

עַל הַקִּירֹות, סִרְטֵי קִשּׁוּט דַּקִּיקִים

שֶׁל שֶׁתֶן, יְלָדִים טוֹפְחִים עַל הַבֹּץ.

אִם נַמְשִׁיךְ לָלֶכֶת, אוּלַי נַעֲצֹר

בָּרְחוֹב בְּדִיּוּק בַּמָּקוֹם

שֶׁבּוֹ נֶעְלַם מִישֶׁהוּ

וְהַמִּלִּים ׳עַכְשָׁו לָבוֹא אִתָּנוּ!׳ אוּלַי

נִשְׁמַע אוֹתָן. אִלּוּ כָּךְ קָרָה, יָכֹלְנוּ

לְהַמְשִׁיךְ אֶת חַיֵּינוּ עִם שְׁתֵּי יָדֵינוּ

קְשׁוּרוֹת. לָכֵן יֵשׁ לָנוּ תְּחוּשָׁה

שֶׁמַּסְפִּיק לְהַקְשִׁיב

לָרוּחַ הַמְּטַלְטֶלֶת לִימוֹנִים,

לִכְלָבִים מְטוֹפְפִים בֵּין הַמִּרְפָּסוֹת,

וְיָדוּעַ לָנוּ שֶׁבְּעוֹד שֶׁצִּפּוֹרִים וּמֶזֶג אֲוִיר חַם

נָעִים צָפוֹנָה תָּמִיד,

לְזַעֲקוֹתֵיהֶם שֶׁל הַנֶּעְלָמִים

יִקַּח אוּלַי שָׁנִים לְהַגִּיעַ לְכָאן.

.

הקולונל

מָה שֶׁשָּׁמַעְת הוּא אֱמֶת לַאֲמִתָּהּ. הָיִיתִי בַּבַּיִת שֶׁלּוֹ. אִשְׁתּוֹ נָשְׂאָה

מַגָּשׁ עִם קָפֶה וְסֻכָּר. הַבַּת שֶׁלּוֹ שִׁיְּפָה צִפָּרְנַיִם, הַבֵּן שֶׁלּוֹ

יָצָא לְבַלּוֹת בְּאוֹתוֹ עֶרֶב. הָיוּ שָׁם כַּמָּה עִתּוֹנִים, כַּלְבֵי מַחְמָד, אֶקְדָּח עַל

הַכָּרִית לְיָדוֹ. הַיָּרֵחַ הִתְנוֹדֵד מְעֻרְטָל תָּלוּי עַל מֵיתָר שָׁחֹר מֵעַל

הַבַּיִת. בַּטֵּלֵוִיזְיָה שֻׁדְּרָה דְּרָמָה מִשְׁטַרְתִּית. דּוֹבֶרֶת אַנְגְּלִית.

שִׁבְרֵי בַּקְבּוּקִים הֻטְמְעוּ בַּחוֹמוֹת סְבִיב הַבַּיִת כְּדֵי

לִקְצֹר אֶת הַפִּיקָה מֵהַבֶּרֶךְ שֶׁל אָדָם אוֹ לְחוֹרֵר אֶת יָדָיו לְתַחְרָה. עַל

הַחַלּוֹנוֹת הָיוּ רִשְׁתוֹת־סוֹרְגִים כְּמוֹ עַל חַלּוֹנוֹת שֶׁל חֲנוּיוֹת אַלְכּוֹהוֹל. אֲנַחְנוּ

אָכַלְנוּ אֲרוּחַת עֶרֶב, צַלְעוֹת כֶּבֶשׂ, יַיִן טוֹב, פַּעֲמוֹן זָהָב נִצַּב עַל הַשֻּׁלְחָן כְּדֵי

לִקְרֹא לַמְּשָׁרֶתֶת. הַמְּשָׁרֶתֶת הֵבִיאָה מַנְגּוֹ יָרֹק, מֶלַח, אֵיזֶה

לֶחֶם. נִשְׁאַלְתִּי אִם אֲנִי נֶהֱנֵית מֵהַבִּקּוּר בְּאַרְצוֹ. נִשְׁמְעָה בִּקְצָרָה

פִּרְסֹמֶת בִּסְפָרַדִּית. אִשְׁתּוֹ פִּנְּתָה הַכֹּל. הִתְנַהֲלָה

אָז שִׂיחָה עַל כַּמָּה קָשֶׁה לִהְיוֹת בַּשִּׁלְטוֹן עַכְשָׁו. הַתֻּכִּי

קָרָא שָׁלוֹם מֵהַמִּרְפֶּסֶת. הַקּוֹלוֹנֵל אָמַר לוֹ לִשְׁתֹּק, וְקָם

מֵהַשֻּׁלְחָן. חֲבֵרִי אָמַר לִי בְּעֵינָיו: אַל

תַּגִּידִי כְּלוּם. הַקּוֹלוֹנֵל חָזַר עִם שַׂקִּית גְּדוֹלָה שֶׁבְּדֶרֶךְ כְּלָל מְשַׁמֶּשֶׁת לָקַחַת הַבַּיְתָה

מִצְרָכִים. הוּא שָׁפַךְ הַרְבֵּה אָזְנֵי־אָדָם עַל הַשֻּׁלְחָן. הֵן הָיוּ כְּמוֹ

חֲצָאֵי אֲפַרְסֵקִים מְיֻבָּשִׁים. אֵין אֵיךְ לְהַגִּיד אֶת זֶה אַחֶרֶת. הוּא לָקַח אַחַת

מֵהֶן בְּיָדָיו, טִלְטֵל אוֹתָהּ מוּל הַפָּנִים שֶׁלָּנוּ, הִפִּיל אוֹתָהּ לְתוֹךְ

כּוֹס מַיִם. הִיא קָמָה לִתְחִיָּה שָׁם. נִמְאַס לִי מִמִּשְׂחָקִים הוּא אָמַר. וּלְגַבֵּי

עִנְיָנִים שֶׁל זְכוּיוֹת, תַּגִּידוּ לָאֲנָשִׁים שֶׁלָּכֶם שֶׁהֵם יְכוֹלִים לָלֶכֶת

לְהִזְדַּיֵּן. הוּא הֵעִיף אֶת הָאָזְנַיִם לָרִצְפָּה עִם הַיָּד שֶׁלּוֹ וְהֵנִיף אֶת שְׁאֵרִית

כּוֹס הַיַּיִן שֶׁלּוֹ בָּאֲוִיר. מַשֶּׁהוּ בִּשְׁבִיל הַשִּׁירָה שֶׁלָּךְ, לֹא? אָמַר. כַּמָּה

מֵהָאָזְנַיִם שֶׁעַל הָרִצְפָּה קָלְטוּ אֶת הֵד קוֹלוֹ. כַּמָּה מֵהָאָזְנַיִם

שֶׁעַל הָרִצְפָּה נִצְמְדוּ אֶל הַקַּרְקַע.

– מאי 1978

.

כתיבה שנותרה חבויה

הָאֵשׁ הַשְּׁחֹרָה שֶׁל הַדְּיוֹ עַל פְּנֵי נְיָר קָנְתָה אֲחִיזָה בְּנִשְׁמוֹתֵיהֶם – אֵשׁ

לֹא גַּשְׁמִית.

לֹא הָיְתָה שׁוּם הֲגָנָה שֶׁהָאֵשׁ הַזֹּאת לֹא יָכְלָה לָגַעַת בָּהּ לֹא חֲשֵׁכָה וְלֹא

רֶגַע אֶחָד.

זֶה נִמְשַׁךְ כְּאָרְכּוֹ שֶׁל חֲלוֹם זֶה לֹא הָיָה שׁוּם חֲלוֹם. הֵטֵרוֹגְלוֹסְיָה שֶׁל

גַּלִּים קְצָרִים עֲצַבִּיִּים, עָנָן שֶׁל חוֹמוֹת מְפֻצָּצוֹת.

בִּמְגוּרֵי הַחַיָּלִים, אֵלֶּה שֶׁשִּׂרְטְטוּ אֶת עַצְמָם בְּפֶחָם וְעָשָׁן נִהְיוּ פֶּחָם

וְעָשָׁן.

וְהַחַיִּים נוֹתְרוּ, מְחַבְּרִים דְּבָרִים בִּלְתִּי יְדוּעִים לִידוּעִים: מִשְׁקָע, נוֹצַת

שִׁכְמָה, גַּפְרוּר, שֵׁם עַל לָשׁוֹן.

וְאָז, לְמֶשֶׁךְ שָׁעָה, הַמִּלְחָמָה שָׁקְעָה בְּשֵׁנָה, וְגֶשֶׁם מִלֵּא אֶת בּוֹרוֹת

הַמַּיִם בִּשְׁתִיקָה.

הַחַלּוֹן שֶׁלָּנוּ פָּנָה מִזְרָחָה, וּבָעֲרָבִים שֶׁל חֹדֶשׁ אוֹגוּסְט, הַשָּׁמַיִם הָיוּ

תְּכֵלֶת שֶׁכְּבָר לֹא דֻּבְּרָה.

– ביירות, חורף 1983.

.

קרולין פורשה (Carolyn Forché) היא סופרת אמריקנית, מתרגמת ופעילת זכויות אדם עטורת פרסים. ספרה הראשון 'Gathering the Tribes' יצא לאור בשנת 1976, ומאז מתפרסם ספר נוסף של שיריה בערך אחת לעשור. בזכות מלגת גוגנהיים שקיבלה, נסעה לסן-סלבדור כפעילת זכויות אדם, דבר אשר השפיע עמוקות על כתיבתה מאז. פורשה טבעה את המונח "The poetry of witness", ובשירתה היא מביאה את הכתיבה הפוליטית בגוף ראשון, מתוך המבט והמפגש האישיים – העדות. פורשה תרגמה לאנגלית משוררים שונים, וביניהם הייתה שותפה לתרגום שירים של מחמוד דרוויש, וערכה את האנתולוגיה Against Forgetting: Twentieth-Century Poetry of Witness, שכינסה משוררים מעשרות מדינות שונות. היא נחשבת כיום לאחת מהמשוררות הבולטות בשירה האמריקנית בת-ימינו.

.

הספר "בשעה הכי רחוקה מאלוהים", בתרגום רעות בן יעקב ובעריכת תרגום של לירון אלון, הוא אסופה ראשונה משיריה של פורשה בתרגום לעברית, והוא עתיד לראות אור בהוצאת טנג'יר בחודשים הקרובים. זהו פרסום ראשון מהספר.

.

» במדור וּבְעִבְרִית בגיליון קודם של המוסך: שירים מאת אמה אנדייבסקה, בתרגום אלכס אוורבוך

.

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

 

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

כל החזיונות בחושך: על ספרה של עמית זרקא

שרי שביט

 

בָּנוֹת נְגוּעוֹת / כָּל הַשְּׁתִיקָה לוֹעַ / מַעֲבִירוֹת לַיְּלָדוֹת / שֶׁמַּתְחִילוֹת לִפְתֹּחַ / הָרַגְלַיִם וְהַפֶּה / בַּהַתְחָלָה שֶׁל עֶרֶשׂ / אַחֲרֵי זֶה / שֶׁל זִיּוּן / וּבַסּוֹף לִפְעָמִים / עַד הַמִּיקְרוֹפוֹן / הַפֶּה וְהָרַגְלַיִם / קוֹל / לְהַגִּיד / זְדַּיְּנוּ

"הפה והרגליים", עמית זרקא.

השיר הפותח את ספרה של עמית זרקא כל החזיונות בחושך נפתח בדיווח על פגיעה מינית ומסתיים בקללה. שורותיו הקצרות של השיר טומנות מהלך פואטי רחב ומפותח, שמהווה מפת דרכים רגשית לקריאה בספר כולו. רבים משירי הקובץ עוסקים בקשר בין טראומה מינית לבין היכולת להירפא ממנה – מהלך שהמשוררת מעמידה למבחן באופן תדיר. 

עמית זרקא היא משוררת, מחזאית ובימאית, שהשתייכה בעברה לעולם הדתי. יצירותיה עלו בתיאטראות ובפסטיבלים בארץ ובעולם, וכל החזיונות בחושך הוא ספרה השני, שראה אור בהוצאת עתון 77 במסלול ליווי השירה של מפעל הפיס.

מרכז הכובד של השירים טמון בפגיעה מינית שמקורה בילדות, אך לא מסתפק בכך. שירי הספר משרטטים בכללותם מהלך רחב יותר, הנע בין תחנות שונות בחייה של הדוברת, תנועה המאפשרת מרחב הזדהות והכרה מצד הקוראים. התוכן העולה מן השירים קרוב למסע חניכה – ניסיון למצוא זהות ושייכות בעולם, לדייק ולבטא את הרצונות והתשוקות הפרטיים, לעמוד על הרגליים מבחינה רגשית וכלכלית, לנהל מערכות יחסים, לקבל ולתת אהבה. התוצאה היא קובץ שירים יפהפה ונועז, שישאיר את קוראיו בתחושת השתאות עמוקה, או לכל הפחות הזדהות.

אותה קללה, "זדיינו" המופיעה בשיר הראשון בציווי ובלשון רבים, היא התשובה המתריסה שיכולה להציל את "הבנות הנגועות," אותן מגייסת זרקא לכדי קהילה אחידה. המבע השירי המכונס לכדי גוף ראשון רבות, כמו מגדיל את רצון הבנות להשיב בעלות על גופן בעזרת המיקרופון – באמצעות מילים בווליום מוגבר שיבטאו את אשר עבר על נפשן.

שיר זה מבטא יסוד תיאטרלי המטשטש את המרחב שבין שירה מולחנת לשירה כתובה. אך המיקרופון משמש לא רק יסוד פרפורמטיבי, אלא גם פונקציה למערכת הכוח שמציבה זרקא אל מול קוראיה. הם הקהל, ואילו היא האחת, המשוררת, עומדת ו"מציגה" מולם את הדברים שלא ירצו לשמוע, בלשון רבות, באמצעות השירה. ובהחלט נדמה כי מיקרופון מטפורי ניצב אל מול רבים משירי כל החזיונות בחושך. מכשיר פואטי מגביר קול, חף ממלודרמטיות או קיטש, שמטרתו להדהד את דברו בעולם בעוצמה גדולה.

שירי הספר (הצנום בגודלו) מגוונים בתוכנם ובצורתם. חלקם עוסקים בזיכרונות ילדות, חלקם בהתאהבויות שנכשלו בגברים ובנשים, חלקם בזהות הדתית שנטשה הדוברת ובחילוניות החדשה שרכשה לעצמה, כמו למשל בשיר "אורפה": "יַלְדָּה שֶׁל סוּרְיָה לְבָנוֹן טוּנִיס וְאוּרְפָה … חוֹלֶמֶת עַל מוֹסְקְבָה בִּטְבֶרְיָה ד, קוֹרֵאת לָהּ הָעוֹלָם / חוֹלֶמֶת עַל בַּלֶּט בְּבֵית הַכְּנֶסֶת וְעַל טוּסִיק קָטָן". חלקם הניכר, כאמור, עסוקים בהשלכות הפגיעה המינית. אך הפגיעה עצמה – כמו גם התיאור הנטורליסטי של התוקפים והקורבנות – אינה מתוארת. ודווקא על שום כך, כשהחטא הגדול מכול נשאר בגדר היעדר בלתי כתוב, משאו הרגשי נוכח ומתעצם במהלך הקריאה.

מבחינה מוזיקלית שירי הספר ניחנים באיכות מיוחדת. בתי השיר שולטים היטב בצלילי המילים ובמשקלם עד לכדי מנגינת מילים מקורית. מרבית משפטי השיר נחתכים לשורות קצרות, לעיתים של מילה או שתיים, כמו משולים לדחיפות וללהט שדרכם נכתבו. כך גם בשיר "פעמון הזכוכית": "הַהֶרֶס וְהַבְּרִיאָה / בְּגוּף שֶׁל בָּנוֹת / בַּנֶּפֶשׁ / הַדִּכּוּי / בַּגְּבוּלוֹת / הָעוֹר צוֹרֵחַ אֶת הַפַּעַר."

החומרים העולים מן השירים סובבים סביב אובדן התמימות אחרי טראומה קשה, וסביב המאבק התמידי בין "האני הגדולה" שהתגברה על שקרה לה וקוראת תיגר על המשברים בטון מרדני, לבין "האני הקטנה" האבודה, שלנצח תישאר פגיעה. אך מערכת היחסים הלירית שמנהלת המשוררת עם הטראומה המינית (שלא פעם מסתתרת בספר תחת מילים שונות מהשורש אב"ד – ביניהן "אבדון", "אובדן" או "התאבדות") היא מערכת יחסים חוקרת, למדנית וסקרנית. דיאלוג מקורי זה מייצר שירה שמצליחה להרחיב את גבולות ההזדהות הרגשית שלה. זוהי לא עדות על פגיעה מינית ספציפית ועל השלכותיה הנוראות. זוהי הגדלתה המדומיינת של הפגיעה המינית, הנשית האישית, לכדי תופעה כללית שנהפכת לאם כל הפגיעות. בערכה המצטבר, הפגיעה הכללית נקראת לרגעים כקולקטיבית, ובכך הופכת את השירה של זרקא לשירה פוליטית־חברתית, הקוראת תיגר על עוולות החברה. את זאת למשל מבטא השיר "כל אונס לדורות," המציג את הנפגעת בלשון מוכפלת – "אַלִּימוּת בַּמֵּחַ עֶצֶם / הַצַּלָּקוֹת וְהַחֹמֶר / אָנַרְכִיַּת הַטַּבָּעוֹת /…אֵין רַעַל / שֶׁאֵינוֹ נִסְפָּג / מַחְזוֹר הַדָּם / מַחְזוֹר / נָשִׁים / רֶחֶמִים / וְקִלְּשׁוֹנוֹת."

תנועת השירים כולם חותרת, לעיתים בזעם אלים, לצלילות של יופי אסתטי. רובם קצרים מאוד, שירים המדומים לפעימות לב קטועות של שפה. בחלקם הדוברת השירית מחליפה תדיר את המגדר שלה, אמצעי אמנותי שאפיין את שירתה של יונה וולך ובו מתנסים גם משוררים עכשוויים נוסח אופיר משרקי ואורי פרץ. וכך כותבת זרקא:"אֲנִי חוֹמֶר חַם זוֹרֵם / אֲנִי מַרְהִיב / אֲנִי קַיָּם …/אֲנִי / שָׁוֶה אֶת כָּל הַדָּם / אֶת הַשְּׁבָרִים בָּעֲצָמוֹת / שָׁם / אֲנִי שָׁוֶה לִחְיוֹת / שָׁוֶה אֶת דָּלֶת הָאַמּוֹת / אֶת הָרָעָב / הַהַשְׁפָּלוֹת." שיר זה, שעוסק בדימוי עצמי מרוסק שלאחר השפלה, מעלה אפשרות של השבת העצמאיות לסובייקט דרך פירוק והגדרה מחדש של הגוף הגברי.

שירים אחרים מתייחסים לארון הספרים היהודי ולדיאלוג עם מסריו. המרתק מכולם הוא "פרולוג" שמתכתב עם רבי נחמן באופן ישיר. שיר זה נפתח בהקדשה "לרבי נחמן, מעשה באבידת בת מלך," ומתאר סטוץ תל־אביבי קצר בין גבר לאישה צעירה בעלת "אבדון מפואר," המחפשת זיווג ל"גופה הנטוש". "לִפְנֵי כַּמָּה לֵילוֹת / עָלִיתִי לַדִּירָה. / אָלֶנְבִּי הָעֲצוּבָה נִמְצֵאת בְּתוֹךְ הַחֲרַכִּים," כותבת זרקא, ובהמשך, "אֲנִי בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה עִם מִי שֶׁרַק פָּגַשְׁתִּי. / (אוֹמְרִים: זִיֵּן) / נָתַתִּי." בבית האחרון אומר הגבר לאישה: "'אֲנִי אֶעֱשֶׂה אוֹתָךְ הַזּוֹנָה שֶׁל תֵּל אָבִיב' / (לָחַשׁ אֵלַי שֶׁהָלְכָה לְאִבּוּד וְאֵינֶנָּה)". המשפט האחרון המוצב בסוגריים חושף את המתח בין ה"אני" שהולכת לאיבוד בהווה השירי בזמן האקט המיני, לבין ה"אני" המתבוננת על הסיטואציה ממרחק הזמן ומדווחת עליה. בשורות מצמיתות בשיר אחר היא מיטיבה לדייק את המחיר הנפשי של הטראומה המינית החוזרת ומתדפקת על הנפש בכל מפגש ארוטי: "כְּשֶׁהָיִיתִי בְּאַהֲבָה / גִּלִּיתִי עוֹד צְעָקוֹת לְדֻגְמָא תְּלִיָּה / כָּל סוּג מִיתָה / הוּא פֶּצַע. כָּל פֶּצַע חִזָּיוֹן / כָּל סוּג מִטָּה מַנְגָּנוֹן."

השיר "פזמון לזהבה", המרפרר לאגדה העממית על זהבה ושלושת הדובים, בא חשבון עם אובדן התמימות: "הִסְתַּיְּמוּ הַיָּמִים שֶׁל זֶהָבָה / הָפְכָה דֹּב / זָכָר / בַּכַּוָּנוֹת שֶׁלּוֹ / זָכַר אֶת שֶׁשָּׁלְחוּ יָדַיִם לְזֶהָבָה / זָכָר אֵיבָרִים כְּמוֹ אוֹצְרוֹת מַסָּע / זָכַר אֶת הַבִּזָּה". זהבה הבובה כפי שהכרנו אותה כבר מתה ולא קיימת, משום שזרקא שכתבה אותה מחדש בעבור קוראיה, בראה מחדש את האגדה העממית. בגרסתה שלה, היא מצביעה על האפשרות שזהבה והדוב הם ישות אחת. הבוזזת זהבה, והנבזז הדוב, המשולים בשיר זה לתוקפת ולקורבן – או בקריאה מהופכת לתוקף ולקורבנית, מתערבבים זה בזה עד לכדי מקשה אחת. 

הדבר שנשאר מזהבה "המקורית" הוא זיכרון של גבר שבזז את גופה. אך הזכר הגברי בשיר משתתף בעל כורחו במשחק מילים שפירושו זיכרון. הגבר הזכר הוא בו־זמנית גם התוקף, אך גם גבר שהדוברת השירית מצווה עליו לזכור את שחולל. יצור כלאיים שהיא מבייתת, באמצעות כלי התיקון שלה: מילים ועוד מילים. 

שירים רבים בספר נותרים בגדר אניגמה ולא מפורשים לקורא באופן מושכל, ולא תמיד לטובתו. ביניהם "לואיז" – המספר על ספק רומן ספק פנטזיה של אישה  עם אישה. לעומתם עומד שיר כמו "כל אונס לדורות" המספר באופן מפורש וחסר רחמים, את השלכות החוויה עצמה. 

בשיר מכמיר לב וחסר שם תוהה הדוברת כיצד נראים החיים אחרי הפגיעה המינית, וכמה קצר המרחק בינה לבין האבדון המוחלט: "ווּמָה הַבֶּן אָדָם מַגִּיעַ אִם בִּכְלָל / עַד לְאָן יָדוֹ / אֶל הַנּוּרָה שֶׁנִּשְׂרְפָה / אֶל / סַכִּין מִטְבָּח / אֶל חֶרֶב / יָדוֹ מַגַּעַת עַד כְּדֵי הַזִּקְנָה / וִיהִי בֹּקֶר וִיהִי עֶרֶב." בנקודה זו מחברת הדוברת בין לשונה שלה המדוברת לבין לשון בראשית, ובכך מצביעה על המתח שבין ריקון העולם הפנימי לבין סיפור בריאת העולם המיתולוגית, שלא מצליח להגן על הפרט.

אך נדמה כי קובץ השירים כל החזיונות בחושך, הכתוב בכישרון יוצא דופן, לא מייצג את קולה של נפש אחת בעולם לבדה. מחוויית הקריאה בו מזדעק דבר גדול מכך. קול של דור צעיר שנאבק להגדיר את עצמו לאחר טראומות קשות, ומשתמש בשפה השירית על שלל רבדיה כדי להחזיר להוויית החיים את המקצב הפועם, את התשוקה הבריאה. "אֲנִי אֲמוּרָה לַעֲבוֹד," כותבת זרקא. "יֵשׁ לִי כַּדּוּר / בַּתִּיק / אֶחָד בָּרִכּוּז / אֶחָד בָּאֶקְדָּח / רוֹלֶטָה / הַכֹּל דָּבִיק מִטָּעֻיּוֹת". 

שירה טובה היא שירה שמתמקדת במקומות האפורים והקשים, אלו שלא מסתדרים ולא מסתתרים, ולרוב חסר בהם סוף טוב. חמושה בחומרים נפשיים עוצמתיים, מבע שירה מרדני וכתיבה מקורית ומיוחדת, מצליחה עמית זרקא להפוך את חזיונה הפרטי לדבר גדול מסך חלקיו. ספר זה ניחן בכל התכונות הטובות ששירה עכשווית צריכה לשאת על גבה: תחושה עזה של חיות, המעורבבת בכאב עז.

.

.

שרי שביט היא משוררת, סופרת וחוקרת ספרות. עורכת כתב העת "מאזניים." פרסמה חמישה ספרי פרוזה ושירה. ספרה האחרון "כשרון דיבור" ראה אור בהוצאת אחוזת בית בשנת 2021. רשימות פרי עטה ראו אור בגיליון 87 של המוסך, ובגיליון מיום 10.02.22.

.

עמית זרקא, "כל החזיונות בחושך", הוצאת ספרי עתון 77, 2023.

..

 

 .

.

» במדור ביקורת שירה בגיליון הקודם של המוסך: צילה זן־בר צור על ״מגול״ מאת רון דהן, הזוכה בפרס יהודה עמיחי לשירה עברית לשנת 2023

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

 

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

לא, רק חבקי

אבישג רבינר

.

אני כותבת את זה בשבילכם, כדי שבסוף המלחמה הארורה הזאת אוכל לזכור מה היה ונוכל לדבר על זה, כי אני יודעת שבעוד יומיים הכול כמו יעלה באש. הזיכרון שלי פשוט לא יוכל להכיל.

ביום שישי בצהריים נסענו על אופניים, אבא גיא ואני, לבית הקפה במגדלור. הוא עצר להתאמן בגינת כושר על המתקנים, ואני תפסתי שולחן, פתחתי מחשב והשקפתי על הים הכחול. תחת כל סככה ישבו כמה אנשים בחבורות, פה ושם בזוגות, כמעט כולם צעירים אחרי צבא. הבאתי מהבית יוגורט סויה וגרגרי רימון, גם ענבים. את הארנק שכחתי. ערב לפני כתבתי לבועז, רכז השב"כ לשעבר שאני עורכת לו ספר ומתווכחת איתו על בסיס יומי, שחברה ממצפה רמון ביקרה אצלי בבוקר ואמרה שהשב"כ מחמש את משתפי הפעולה שלו בנגב, שהם למעשה האחראים לפשיעה ולרצח בדרום, אבל לגעת בהם אסור. שאלתי, "זה נכון?" בתגובה שלח לי בועז את הכתבה שאמורה הייתה להתפרסם במקור ראשון על השב"כ ובה ראיינו גם אותו. קראתי אותה מול הים השקט ורציתי להאמין, אבל לא לגמרי השתכנעתי, למרות שאני יודעת, בפירוש יודעת, שבועז לא כזה. אני יודעת שהוא רק רוצה להרוג את הרעים כדי שהמקום הזה יהיה טוב לילדים שלו, לילדים שלי. אני יודעת שהוא שילם מחיר. אני יודעת שסיכן את חייו קרוב לשלושים שנה יום־יום. אני יודעת שהוא גיבור, אבל אני מחפשת את האפורים. אני מסרבת לראות את העולם כמו הילדים שלי, בחלוקה לטובים ורעים.

אחר כך בא גיא, והגיע גם חבר שלו והדליק ג'וינט. אני כבר לא יכולה לעשן, אחרי שאיפה אחת אני לא מסוגלת לרכוב על האופניים. סגרתי את המחשב, נפרדתי מהים ורכבתי הביתה בלי קסדה, רוח בשיער, בלי עדים. כשהגעתי גיליתי שכבר ארבע. הזמן ברח לי מול הגלים, בין הגלגלים. נשארו שעתיים עד לכניסת השבת. הכנתי ארוחת ערב ואוכל ליום המוחרת. הפעם היינו רק אנחנו, בלי אורחים, בלי משפחה מורחבת, רק יותם, אוריינה, רפאל וזהרה, גיא ואני. שישה מתוך שבעה. עילי עדיין בצבא, קצין באיסוף קרבי. נותרו פחות משישים יום בספירה לאחור עד השחרור, אחר כך הוא מתכנן לנסוע.

גיא ירד לעוד סיגריה אחרונה והזכיר לי להדליק נרות ולברך. הפעם הסכמתי, ערב שמחת תורה. הוא לא הלך לבית הכנסת מאז הקורונה, וגם הפעם לא, אבל יותם הלך ואמר שלא נחכה לו עם האוכל. בכל זאת חיכינו לו ואכלנו יחד. לא הייתה אווירה חגיגית כל כך, וגם לא היה הרבה אוכל. את הסלמון, חמש חתיכות, טרף הכלב, גור מלינואה, רועה בלגי לא ממושמע שגיא אימץ מעמותה ברגע של ספונטניות או חוסר אחריות, תלוי את מי שואלים. הילדים קראו לו בשם הסתמי צ'יפ. הוא מסוג הכלבים שנכנסים למנהרות בעזה לפני החיילים. הריח כנראה הטריף אותו, וכשאף אחד לא היה במטבח הוא מייד הסתער ובלע בדממה את הכול. לי לא היה תיאבון. אני לא אוכלת חיות, וכאב הראש חזר. כבר כמה ימים הוא מלווה אותי, כמו עננה כבדה. אולי זה הקפה שהתרגלתי לשתות בכל יום והפסקתי, והתחלתי והפסקתי שוב. עושה רושם שבגיל חמישים ושתיים אני יכולה לצרוך בעיקר חסה אם אני לא רוצה להתעורר למוחרת עם הנגאובר, ח מ ר מ ו ר ת. איזו מילה.

אוריינה חזרה בבוקר מטירונות דובר צה"ל, התקלחה, התלבשה ובקושי נשארה בבית שעה. לקראת שבע קפצה לארוחת ערב ואחריה התאפרה, התגנדרה וכבר הייתה בדרך החוצה, לרקוד. חצי עירומה, ובכל זאת צנועה בעיניי.

בערב שבת אני נשארת בסלון ונרדמת מאוחר. קוראת עיתון הארץ, לפעמים מתפתה לרפרף בידיעות אחרונות, שגיא קונה בזמן האחרון. כמעט תמיד מתחילה ספר, לעיתים קרובות מסיימת לקרוא אותו למוחרת. הפעם, מייד אחרי הארוחה, נכנסתי למיטה.

"למה הוא לא יוצא?" שאלתי את גיא.

"למה אתה לא יוצא?" חזר גיא על השאלה כשיותם נכנס לחדר לקחת מגבת מסל הכביסה הענקי שאצלנו בחדר (או שאולי זה היה סדין למיטה?).

"יצאתי אתמול," ענה יותם. ביני לבין עצמי הרהרתי בשינוי. בדרך כלל גיא שמח כשהבנים שומרים שבת. לא הבנתי אם הוא השלים עם ההתרופפות, או שכמוני, גם לו מתחשק לראות אותם מתנהגים כמו צעירים, מתפרעים כמונו בגילם. וזהו, נרדמתי מוקדם.

.

התעוררתי לאזעקה. כולנו, גם השכנים בקומה, הזוג המבוגר והזוג עם שני הקטנטנים והשכן ביחידת הדיור הצמודה. הלומי שינה ונבוכים עמדנו בחדר המדרגות. אחרי חצי שעה, אולי פחות, שוב אזעקה, וכבר אנחנו, יותם ואני, יושבים על המיטה בחדר שלו ומתקשרים לעילי. משהו מרגיש מאוד לא טוב.

"תשמור על עצמך," אני אומרת כמו באיזה סרט מחורבן, וזה בדיוק מה שאני מתכוונת לומר. תשמור על עצמך כי הם לוקחים את הטובים ביותר, ואתה הכי טוב. חכם וצנוע ואמיץ וגבוה ויפה וטוב לב, ואתה חייב לחזור שלם ובריא, יש לך עוד חיים שלמים לחיות. אבל בעצם מה זה השטויות האלה? לכולם מגיע לחיות.

אני בוכה. אני בכיינית. מייבבת מכל ספר ילדים, דולפת כשאני קוראת את יומנה של אנה פרנק שוב, הפעם עם זהרה הקטנה, והיא מזדעזעת ממני, לא מבינה איך אפשר לבכות כשיודעים את הסוף. כבר חודשים לא בכיתי, לפחות כמה שבועות. בזמן האחרון אני לא מרבה לבכות, אבל עכשיו, כשכולנו ערים לגמרי ואחוזי תזזית, ואזעקה שלישית נשמעת, אני מתייפחת ברחבה שבין הדירות. עכשיו אני האישה המוזרה מהדירה בקומה הראשונה. שכנים יורדים במדרגות למקלט, אני כורעת על הרצפה ליד הדלת, יותם מתכופף ומניח יד על כתפי. לא אכפת לי, אני בוכה ואין מה לעשות.

אנחנו חוזרים פנימה, ורפאל, שהטלפון הסלולרי החדש שקנה לעצמו נגנב לפני יומיים, רץ מהחדר שלו ומביא לי את שלי. אין לי מושג מי זו האישה ששמה מופיע על הצג, אריאלה משהו, והיא מנתקת ואנחנו צועקות עליו, אוריינה ואני, "למה אתה עונה לשיחות לא מזוהות?" אבל אחרי כמה שניות יש הודעה בוואטסאפ. אני מראה ליותם את המסך: "בוקר טוב! יותם במקרה נסע גם למסיבה אתמול ברעים?" ויותם אומר, "זו אימא של דן." "מה היא רוצה ממני?" אני שואלת. מעולם לא דיברנו, למרות שכשדן ורון ואלעד ויותם נסעו ביחד לדרום אמריקה, פתחנו קבוצת אימהות. מישהי אחרת פתחה, לא אני. אני לא מהיוזמות ולא מהדואגות. יותם עונה לטלפון, הוא מדבר איתה מהחדר שלו. זה בקשר לדן. הוא נסע למסיבה בצפון, בעצם בדרום, בקיבוץ רעים.

"גם אני הייתי אמור לנסוע," יותם אומר.

"אתה לא אוהב מסיבות כאלה," אני מחפשת היגיון.

"אני כן אוהב," יותם מוחה.

אני לא מתווכחת איתו. מהחלון בחדר האורחים אני רואה בחור נמוך בסרבל שחלקו העליון מופשל לאחור, ועל חולצת הטריקו שלו כנפיים, הוא דוחף לפניו עגלת תינוקות עמוסה ופותח את דלת המכונית הקטנה שלו.

זה בוקר שמחת תורה, אבל אף אחד מהבנים שבבית לא הולך לבית הכנסת, וגיא מדליק את הטלפון. עכשיו כולם בטירוף עם הטלפונים, כל המשפחה, כאילו אין שבת, כאילו אין מחר, ואני, שלא מאמינה בדבר, אבל גם לא מסוגלת להתרכז בסלולרי בשעה כזו, מתחילה לסדר את הארונות שליד המטבח. את האוהלים והכיסאות וחוטי החשמל המיותרים. בחמת זעם אני מפנה ומנקה וזורקת ומורידה את הזבל, פעם ופעמיים, אולי בינתיים יגיע מידע משמח מרון ומדן, דן שבכל ליל שבת אוכל איתנו אבל הפעם לא בא, שכבר ישמיע את קולו. שאפשר יהיה לצחוק על מה שקורה כאן ולנשום.

בכל כמה דקות אני הולכת לקצה המסדרון, בצד האחר של הדירה, בודקת מה עם יותם ומה עם דן. יותם שוכב במיטה, ומתיישב ונשכב שוב, ומחפש ברשתות החברתיות ומוצא סרטון של איזה בחור שמחייך חיוך של שמחת אקסטזי ופורש ידיים לצדדים וצועק, "סגרו לנו את המוזיקה!" וברקע, לא ממש בתקריב אבל מספיק קרוב, רואים את דן, שחזר מדרום אמריקה שחום, רזה ושרירי ויפה, ולגופו חולצה כחולה עם פרחים גדולים, כמו זו של ג'וני דפ ב"פחד ותיעוב בלאס וגאס", והוא מקרין את הדבר הזה שלו, המאושר. דן תמיד נראה לי קצת עצוב, אבל תמיד גם שמח וסקרן מאוד, טווה מחוטים דמיוניים תמונה של העתיד. מה ילמד? הוא כבר עשה את המבחן הפסיכומטרי, זה כנראה יהיה כלכלה או משפטים. אולי פסיכולוגיה?

"תואר ראשון זה לא סוף הדרך," אני אומרת, והוא מתעניין בדעתי ודווקא מקשיב, דבר שהילדים שלי מסרבים לו בכל תוקף כשמדובר בלימודים. הוא גם עוזר לי להוריד מהשולחן כשכולם מתחמקים, וממש לפני שבוע התברר לי בדרך מקרה שגם אימא שלו קיבוצניקית, כמו אבא שלי. "אנחנו שנינו בני קיבוצניקים," אמרתי לו, "לכן השפה מוכרת. אנחנו מאותו הכפר, כמו ירושלמים, שיש להם שפה משלהם," והוא הסכים איתי.

כל היום יותם שקוע בחיפושים ועונה בקולו הבוגר בהרבה מעשרים ושלוש שנותיו לאימהות של דן ושל רון כמו שהוא יודע. הוא היה מ"כ מצטיין באיסוף קרבי ועכשיו הוא מדבר איתן ואין לי מושג על מה בדיוק. אני לא בחדר, וגם כשאני שם אני לא שומעת מה הם אומרים, ואם שמעתי אני לא זוכרת. אני באה לבדוק מה איתו ואט-אט, ככל שחולפות השעות, המבט שלו נעשה קהה יותר והעור אפור יותר והמטבח כבר מסודר לגמרי. זרקתי המון וגם התעצבנתי על גיא שאני צריכה לבשל על הפלטה אבל שבת אין, כולם בטלפונים. אני דואגת במיוחד לרפאל כי הוא רק בן חמש עשרה בעוד ארבעה שבועות, ושלא כמו לעילי וליותם, אין לו אח תאום, והוא הראשון להיכנס לכל סרטון. אני מכירה את הילד שלי. "אני רוצה שתקום ולא תיתן לו להיות במכשירים!" אני צועקת על גיא ובטוחה שכל הבניין שומע, וככל שעוברות השעות הייאוש מחלחל ואני שוטפת את הסלון כמו שלא שטפתי הרבה זמן, אם בכלל, כי בכלל לא אכפת לי מלכלוך בדרך כלל, שיישרף העולם, ועכשיו העולם באמת נשרף, ועם צאת השבת – ואולי זה היה לפני? – מוצאים את עומר בנון, חבר ממטולה שדן ורון נסעו איתו למסיבה, והוא בבית חולים פצוע ברגל, אבל כבר ער אם כי מטושטש. אחר כך אני יורדת לרחוב, לדבר עם אימא שלי בטלפון, ורואה את יותם מרחוק. גם הוא יצא לשוטט. כשאני מגיעה אליו שנינו נופלים זו בזרועותיו של זה, ומתייפחים באמצע הרחוב, אני והבן שלי, שהוא מטר תשעים. אני בקושי מגיעה עד לצוואר שלו, אבל אני האימא והוא הילד ואני לא יכולה לעזור לו. ואולי זה היה בעצם הפוך, אולי לפני זה בבית? לא לא.

אנחנו עולים לדירה, ואני כבר יודעת שיותם יודע שהיו שם מחבלים ואז הם הלכו ובאו עוד מחבלים, ובנון (ככה יותם קורא לו, לכן אני לא מצליחה לקלוט את השם) הניצול, השורד, העמיד פני מת. איך מעמידים פני מת? לא נושמים? אבל את שני האחרים כנראה הרגו. אם העמיד פני מת איך הוא ראה הכול? מה שבטוח הוא שאת רון לקחו או העמיסו, ובדן ירו. או שלא. "וידאו הריגה," יותם אומר את צמד המילים. אני שומעת אותן כמו בהילוך איטי, ויותר אני לא שואלת. הוא ודן היו יחד כל המסלול באיסוף קרבי. כשאנחנו נכנסים הביתה, אני לא יודעת אם זה בגלל משהו שאמרנו, גם אוריינה וזהרה בוכות, אבל כשאני רוצה לחבק את זהרה היא מתחמקת. היא לא אוהבת חיבוקים, ואני נסוגה מהחדר שלה, יש לי מספיק ילדים לחבק. הם רוצים לדעת יותר, ואני נותנת לכל אחד מידע אחר, בעצמי לא בדיוק הבנתי, השכל לא קולט.

גיא מנסה להתנער מהבשורה. הוא טוען, אולי בצדק, שכל עוד לא אמרו באופן רשמי אין לדעת. עוד מוקדם. יש טעויות ואולי הם היו מסטולים, אולי לא, והיו שם גם רימונים ופצצות עשן. אמן אמן אמן. אני נכנסת שוב לחדר של יותם, ואנחנו שוכבים על המיטה. ואולי זה היה לפני? הוא אומר לי שאימא של רון אמרה לו שהם מחכים לדעת שהוא חי וקיים. אני בוכה כמו המקוננות. אני שומעת את עצמי, וגיא לא מסוגל לשמוע אותי. הוא לא קם מהמיטה. החדשות ממלאות כל פינה, ואני כועסת. הבית נקי מאוד, אם נתעלם מהעובדה שכבר שבועות אנחנו בעיצומה של מכת מקקים, אבל לא משתמשים בחומרי הדברה בגלל הכלב.

"אני לא מדבר יותר," יותם אומר.

"זה לא התפקיד שלך, עשית מה שאתה יכול," אני אומרת. "אתה לא יכול להודיע, אתה גם לא יכול להיות בטוח במה שאתה אומר."

"חיברתי בין אימא של בנון לאימהות שלהם," יותם ממלמל. גיא מוציא אותי לסיבוב מתחת לבית להתאוורר, אבל הדעות שלי מעצבנות אותו, ואותי מעצבן הדיבור השונא שלו. אנחנו שוכחים כמה אנחנו אוהבים ברגע הזה. יותם רוצה לארוז ולצאת לצבא מייד. גיא לא מבין, הוא לא הבין אף פעם שבשביל יותם שירות קרבי זה גם תחושת שייכות וחובה, ועכשיו הוא רוצה שהילד שלו יישאר.

"תלך מחר," הוא אומר.

באחת בלילה אני נשכבת במיטה, נאנחת ואומרת, "בחיים אני לא אירדם," אבל נרדמת לפני שאני מניחה את הראש על הכר. בארבע לפנות בוקר הטלפון של גיא משמיע שנייה של חדשות. אני מזנקת ומנקה את השירותים של הבנים וחושבת על השתן של דן, אולי הוא עדיין נמצא כאן. אני מנקה בדממה, ואת גלילי הקרטון האפורים שהיו זרוקים על הרצפה משאירה בצד על השיש, כדי לא להרעיש. יותם ישן על הספה בסלון. אני מביטה בו, ארוך ושחום ומיואש ויפה כמו אל יווני, הבן שלי. הייתי רוצה לנשק אותו, אבל אני רוצה לתת לו לנוח. הוא עייף כל כך וזקן כל כך פתאום. מאתמול עברו עליו שנים.

אחר כך חזרתי למיטה וגיא אמר לי, "חבקי אותי". חשבתי שהוא רוצה שאלטף לו את הראש, שיוכל להירדם שוב. אבל הוא אמר, "לא, רק חבקי".

.

אבישג רבינר גדלה בגדרה. סיימה תואר שני מחקרי בתוכנית הבינתחומית בלימודי אומנות באוניברסיטת תל אביב ותואר שני בתקשורת. כתבה ופרסמה שני רומנים ושני ספרי ילדים. ספר הילדים השלישי, "חמישה ילדים על גלגלים", צפוי לצאת בהוצאת "ידיעות אחרונות" באפריל 2024. פרסמה שירה בכתבי העת "מאזניים", "עתון 77" ואחרים. מגדלת עם בן זוגה בתל אביב חמישה ילדים, כולם התחנכו בחינוך ביתי.

.

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

 

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

עומר ולדמן

.

בְּיוֹם הֻלַּדְתִּי הָעֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה, שֶׁהוּא גִּיל אִמִּי כְּשֶׁנּוֹלַדְתִּי

נִשְׁאַלְתִּי מִפְּנֵי מָה לֹא נַעֲשֵׂיתִי סוֹפֵר. מִפְּנֵי פַּחַד לָצֵאת מִבֵּיתִי וְלִרְאוֹת בְּנֵי אָדָם. וּלְדַבֵּר כְּנֶגְדָּם. וְלִלְמֹד אֶת שְׁמוֹת צִמְחֵיהֶם, עָרֵיהֶם, מוֹשָׁבוֹת בְּתוּלוֹת. וְאֶת שְׁמוֹת הַחוֹחִים וְהַחוֹלוֹת וְהַמְּחִלּוֹת. וְאֶת הַצַּעַר לְסוּגָיו. וּמִפְּנֵי הָאַשְׁמָה. וּמִפְּנֵי שֶׁכָּל קְרוֹבַי חַיִּים עֲדַיִן. וּבְכָל יוֹם אֲנִי קָם מִמִּטָּתִי וּבְיָדַי כָּל דָּמַי. וּלְעוֹלָם לֹא אֶהְיֶה יָפֶה יוֹתֵר, בָּרִיא יוֹתֵר, אֶפְשָׁרִי יוֹתֵר, עִם כָּל טְעָמַי. אֲבָל אֵינִי רוֹצֶה לָצֵאת.

וְעֶשֶׂר שָׁנִים, אוּלַי כְּבָר יוֹתֵר, עוֹמֵד בִּי רַק גַּעֲגוּעַ אֶחָד. סָמוּק כָּזֶה כָּמוֹנִי. וְהוּא הוֹלֵךְ וְנֶאֱדָם. גַּם אִם כְּבָר כִּמְעַט אֵין לוֹ אֲחִיזָה בְּבָשָׂר וָדָם. גַּעֲגוּעַ שֶׁל נַעַר לְיַלְדָּה מִירוּשָׁלַיִם שֶׁפַּעַם פָּגַשׁ בְּאַקְרַאי, כַּאֲשֶׁר לֹא הָיָה בָּעוֹלָם עוֹד לְבַד מִלְּבַדָּהּ.

נַעַר שֶׁקּוֹרֵא לָהּ תְּהִלָּה. הִיא מְגַלָּה בּוֹ מַשֶּׁהוּ. וְהוּא נִשְׁבָּר מוּלָהּ. וְהִיא נִשְׁבַּעַת. אוֹ שֶׁנִּשְׁמָע לוֹ בִּדְבָרֶיהָ מַשֶּׁהוּ, נִימָה שֶׁל שְׁבוּעָה. וְאַחַר כָּךְ, כְּשֶׁכָּל אֶחָד מֵהֶם חוֹזֵר לְבֵיתוֹ, הוּא מַעֲלֶה בְּדַעֲתוֹ נְבוּאָה: אֵיךְ הִיא רוֹאָה אוֹתוֹ, אֵיךְ הִיא מִתְבַּגֶּרֶת. אֵיךְ הִיא נִשְׁאֶרֶת עֵרָה בְּכָל הַלֵּילוֹת בְּבַיִת פְּרָטִי, חַד־קוֹמָתִי, בְּבֵית הַכֶּרֶם. וּמֵחַלּוֹן חַדְרָהּ רוֹאִים שָׁמַיִם חֲלָקִים, וּשְׁחֹרִים וְלֹא שְׁחוּקִים. וְאֶת כָּל אֵלֶּה שֶׁנִּשְׁאֲרוּ לְמַטָּה, אֶת טְבִיעוֹת יַשְׁבָנֵיהֶם הַמְּתוּקִים עַל כָּל הַסַּפְסָלִים בִּירוּשָׁלַיִם. אֶת הוֹרֶיהָ, תָּמִיד, שֶׁבְּחֶדֶר רָחוֹק יְשֵׁנִים וּנְשׂוּאִים. כְּמוֹ בְּכָל הַבָּתִּים.

יֵשׁ לָהּ אָח אֶחָד יָפֶה וְאָחוֹת שֶׁנִּרְאֵית מְכֹעֶסֶת תָּמִיד, עִם מִשְׁקָל עוֹדֵף. וְיֵשׁ לָהּ אוֹפְּטִימִיּוּת (בְּשָׂפָה עַדְכָּנִית יוֹתֵר זֶה אוֹמֵר שֶׁיֵּשׁ לָהּ יְעָדִים). הִיא לוֹמֶדֶת בְּתִיכוֹן בְּגִבְעַת רָם, בִּיּוֹלוֹגְיָה וּדְרָמָה, וְחוֹצָה אֶת הַמִּסְדְּרוֹנוֹת בִּצְעָדִים חַדִּים. וּבָעֶרֶב הִיא הוֹלֶכֶת מֵרְחוֹב הַמֶּלֶךְ עַד כִּכַּר הַחֲתוּלוֹת. וְעִם הַבְּגָדִים הָהֵם שֶׁלָּהּ, וְעִם הַשֵּׁם שֶׁלָּהּ, הִיא יָכְלָה לָלֶכֶת כָּכָה כְּבָר לִפְנֵי שְׁלֹשִׁים שָׁנָה. וְאוּלַי כָּל אֵלֶּה לְקוּחִים מִשָּׁם, מִימֵי הוֹרֶיהָ הַמְּבֻגָּרִים, הַלֹּא־עֵרִים. וּבְכָל לַיְלָה הִיא עוֹנָה עַל שְׁאֵלוֹת שֶׁלֹּא שָׁאַלְתִּי.

וַאֲנִי יוֹצֵא אֵלֶיהָ בְּרֹאשִׁי. בַּשֶּׁלֶג הַגָּרוּעַ, בִּשְׁלֹשָׁה אוֹטוֹבּוּסִים, בְּשֶׁבַע יְמָמוֹת שֶׁנִּשְׁאֲרוּ בְּיָנוּאָר אַלְפַּיִם וָתֵשַׁע. יוֹם הַהֻלֶּדֶת הָאַרְבָּעִים שֶׁל אִמִּי. וְעוֹלֶה בִּי אֵלֶיהָ תְּהוֹם נוֹאָשׁ וַחֲסַר יֶשַׁע. אֲבָל הִיא יְשֵׁנָה.

מִתַּחַת לַשָּׁטִיחַ יֵשׁ מַפְתֵּחַ. הוּא אוּלַי הֻשְׁאַר לָאָח. וְנִפְתָּח לִי הַחֹשֶׁךְ שֶׁלָּהּ וְלוֹקֵחַ אוֹתִי לְחַדְרָהּ, וּבִפְנִים מִתְנַגֵּן מִמַּחְשֵׁב שִׁיר שֶׁל פִּיטֶר רוֹט שֶׁהָיְתָה לוֹחֶשֶׁת לִי עַל עַצְמָהּ: "רוֹצָה שֶׁיִּשְׁאֲלוּ אוֹתָהּ מָה אִתָּךְ". וּכְבָר הָרִיר הַחַם שֶׁלָּהּ נִמְתָּח מִפִּיהָ עַד שַׂעֲרוֹתַי, עַד כָּל קוֹרוֹתַי שֶׁהָיוּ לְבָשָׂר תַּחְתֶּנָּה. כְּאִלּוּ יָדַע כָּל יָפְיִי שֶׁיִּתֵּן הַכֹּל לְבִטְחוֹן נְשִׁימוֹתֶיהָ, הַקְּרוֹבוֹת לְנַחֲרָה. שֶׁיִּבָּלַע בְּקוֹלָן, כְּמוֹ שֶׁתָּמִיד רָצִיתִי עַד הֵנָּה. שֶׁיִּמְצָא בְּזֶה נְהָרָה. אֲבָל עַכְשָׁו הִיא לֹא עוֹנָה.

אָז אֲנִי יוֹצֵא מִגַּג בֵּיתָהּ לְגֶשֶׁם. וּמַרְטִיב אֶת שִׁירַי הַיּוֹצְאִים מִתּוֹכָהּ עַד שֶׁכָּל אוֹת וְאוֹת מְרוּחוֹת. וּמַרְגִּיעַ אֶת עַצְמִי: כָּל הַדְּאָגוֹת כְּרוּכוֹת. כָּל הַדְּאָגוֹת כְּרוּכוֹת. אֲנִי נִזְכָּר בְּכָל מוֹרוֹתַי לְסִפְרוּת שֶׁנָּזְפוּ בִּי אַחַר שֶׁבִּקְּשׁוּ לְהַגְדִּיר מֻנָּח, וְהָיִיתִי מַגְדִּירוֹ דֶּרֶךְ עַצְמוֹ: "מֻנָּח הוּא מֻנָּח שֶׁהוּא כָּךְ וְכָךְ".

עַל זֶה אוּלַי לֹא יְסֻלַּח לִי מֵעֶשְׂרִים נָשִׁים שֶׁקָּרָאתִי לָהֶן תְּהִלָּה וְאָמַרְתִּי, אַתֶּן תְּהִלָּה כִּי יֵשׁ בְּכֻלְּכֶן תְּהִלָּה אַחַת שֶׁמִּתְפַּזֶּרֶת אַחֶרֶת. אֲבָל עַכְשָׁו, בָּרֶגַע הַזֶּה, הַכֹּל עוֹד נִסְלָח. לָרִאשׁוֹנָה הַכֹּל מַפְשִׁיט מִמֶּנִּי אֶת כְּבוֹדִי, אֶת מְאֹדִי. וּבְלִי שֶׁיֵּדְעוּ אֶת הֵדִי אֲנִי קוֹבֵר אֶת תִּיק שִׁירַי בַּאֲרוֹנוֹת. וְעוֹבֵר בַּהֲדַר בְּתוּלִין מִתְחַנֵּק וּמָתוּן עַל כָּל הַשְּׁלָגִים, עַל כָּל חֲרוֹנוֹתַי. וּמִתְחַנֵּן לִנְעָרוֹת וְלִנְעָרִים דּוֹמִים לִי שֶׁעוֹד לֹא יֵלְכוּ, שֶׁיִּוָּכְחוּ בִּי נִפְתָּח לְכָל עוֹנוֹתַי, שֶׁלֹּא יִהְיוּ קָמִים. וְעַל זֶה אֶתְגַּעֲגַע כָּל הַיָּמִים.

.

אַחֲרֵי הָאוֹר

בְּצֵאתֵנוּ מִתּוֹךְ הַשָּׂדֶה לְדִירַת יְדִידֶיהָ עָלָה צַוָּארָהּ שֶׁל תְּהִלָּה וְעָלָה מִקּוֹמָתִי מַדְרֵגָה אַחַר מַדְרֵגָה, וּזְרוֹעֶיהָ נֶעֶלְמוּ לְחִבּוּק בְּתוֹךְ בַּד שֶׁל נָשִׁים וּגְבָרִים אֲחֵרִים שֶׁנִּכַּר בּוֹ הָרוּחַ. שְׁמִי נִשְׁמַע לִי לְרֶגַע תָּמִים וְרִאשׁוֹן וּבִלְתִּי מְיֻדָּע, כְּשֶׁהִצִּיגָה אוֹתִי לִפְנֵיהֶם בָּאוֹר הַדָּלוּחַ. עַל הָרִצְפָּה יָשְׁבוּ חֲצִי תְּרֵיסַר נָשִׁים וּגְבָרִים וְאָחֲזוּ בְּכוֹסוֹת תֶּה בְּכָל כֹּחָם כְּמִנְהַג הַמָּקוֹם. וְהַכֹּל הָיָה רַךְ, כָּל כָּךְ רַךְ וְרָגִיל, כְּשֶׁהִבְחִינָה תְּהִלָּה בִּדְמוּתִי הָאֲמִתִּית. בְּיָדַי הַפְּשׁוּטוֹת מִמַּעֲשֶׂה. בִּזְקִיפָתִי הַקְּלוּשָׁה. וּפִתְאֹם הֵחֵלָּה לְהַבִּיט בִּי בְּלִי עֵינַיִם וְכָרְעָה עַל הַשָּׁטִיחַ כְּאָדָם הַמְּבַקֵּשׁ לְהִנָּשֵׂא. אַחַר כָּךְ נִבְלְעָה בֵּין רֶצֶף חִיּוּכֵי־פִּיּוֹת־סְגוּרִים. וְהַגְּבָרִים. וְלֹא אֶרְאֶה אֶת פָּנֶיהָ.

.

כְּשֶׁאָחֲזָה בִּי תְּהִלָּה בְּרַחֲמִים

וּבְכָל זֹאת בָּרֶגַע הַהוּא בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, כְּשֶׁאָחֲזָה בְּיָדִי, בָּאָה אֵלַי תְּהִלָּה בְּרַחֲמִים. כִּי אָחֲזָה בְּיָדִי בֵּין שְׁמָשׁוֹת, שֶׁהִיא עֵת רַחֲמִים. וְרָעָה נְגִיעָה בָּאוֹר מִנְּגִיעָה בַּחֹשֶׁךְ, כִּי בָּאוֹר לֹא תּוּכַל לֶאֱהֹב אִשָּׁה בְּלִי לִרְאוֹת בְּטַעֲמָהּ אֶת מֶלַח הָאָרֶץ. וְרָאִיתִי אֶת מֵתֶיהָ עַל פָּנֶיהָ.

וַעֲדַיִן קִבַּלְתִּי עָלַי לִרְאוֹת בִּתְהִלָּה אֶת זִכְרוֹן מֵתֶיהָ כְּעָבָר, אַף שֶׁעוֹד חָיוּ בָּהּ כְּהֹוֶה. כַּכָּתוּב, "כַּאֲשֶׁר הָיִיתִי אֶהְיֶה עִמָּךְ". כְּלוֹמַר בְּדִיּוּק כַּאֲשֶׁר הָיִיתִי, עִם מִי שֶׁהָיִיתִי אִתּוֹ לְפָנֶיךָ. וְזוֹ מֻכְרָחָה לִהְיוֹת מִדַּת רַחֲמִים. כְּכָל הַנִּרְאֶה רַחֲמֶיהָ לְמַעַן עַצְמָהּ. כִּי הֶאֱמִינָה שֶׁאָמְנָם לֹא הִתְחַסְּרָה מִגְּבָרִים שֶׁקָּדְמוּ לִי, וְלֹא תִּתְחַסֵּר גַּם מִמֶּנִּי. וְכָךְ הִרְגַּשְׁתִּי בְּיָדִי אֶת כָּל קוֹדְמַי הָאוֹחֲזִים בָּהּ, בְּכַפָּהּ.

רַק בְּרַחֲמִים אָחֲזָה, כְּלִקְרַאת חֻפָּה. אָחֲזָה בִּי בַּחֹשֶׁךְ. כְּמִצְוַת רוֹפֵא מִין שֶׁאָמַר לִי: שָׁבוּעַ רִאשׁוֹן שֶׁאַתָּה עִם אִשָּׁה בַּחֹשֶׁךְ, רַק בַּיָּד שֶׁלָּהּ תִּגַּע. וּתְסַמֵּן לְךָ בְּרֶגַע הַמַּגָּע רֶגֶשׁ חוּשׁ וַחֲשִׁיבָה, וְרַק אַחַר כָּךְ מַעֲשֶׂה. שָׁבוּעַ שֵׁנִי תִּתְרַחֵק עַד כְּתֵפָהּ. וְיָמִים אַחֲרוֹנִים פָּנֶיהָ. רֶגֶשׁ חוּשׁ וַחֲשִׁיבָה, כְּסֵדֶר חֵן וָחֶסֶד וְרַחֲמִים, כִּי חֲשִׁיבָה הִיא שֹׁרֶשׁ רַחֲמִים, שֶׁאֵין רַחֲמִים בָּאִים אֶלָּא מִמֶּרְחָק בֵּין מַחְשָׁבָה לָגַעַת בְּאָדָם וּבֵין חֹסֶר הַמַּגָּע בּוֹ.

וְלָמָּה לוֹמַר זֹאת בִּשְׁלֹשָׁה, כְּדֶרֶךְ שֶׁשָּׁאֲלוּ תַּלְמִידִים לְרַבָּם עַל פֵּשֶׁר הַפָּסוּק "אֵל אֱלֹהִים אֲדֹנָי אֵל אֱלֹהִים אֲדֹנָי הוּא יֹדֵעַ". וְאָמְרוּ לוֹ, אַחַר שֶׁדָּחִיתָ בַּקָּנֶה (כְּגוּפִי לִפְנֵי אִשָּׁה), לָנוּ מָה אַתָּה מֵשִׁיב. וְעָנָה, זֶהוּ כְּאִישׁ שֶׁכִּנָּה אֶת הַשָּׂר "בְּסִילוֹגוּס אָגוּסְטוּס קֵיסָר", שְׁלֹשָׁה שֵׁמוֹת לְיֵשׁוּת אַחַת. אֲבָל לֹא הָיוּ הַשֵּׁמוֹת זֵהִים, שֶׁ"בְּסִילוֹגוּס" שֵׁם אֶחָד הוּא, "אָגוּסְטוּס" שֵׁם נִרְדָּף, "קֵיסָר" תַּפְקִיד אוֹ תַּכְלִית. וְעַל זֶה הַדֶּרֶךְ "אֵל אֱלֹהִים אֲדֹנָי". וְכָךְ גַּם "חֵן וָחֶסֶד וְרַחֲמִים": חִזּוּר בְּחֵן, רְדִיפָה בְּחֶסֶד, תַּכְלִית בְּרַחֲמִים.

וּמָה עוֹד, שֶׁרַק לְאַחַר שֶׁנִּקְרָא הָאֵל בְּאוֹתוֹ פָּסוּק פַּעֲמַיִם "אָדוֹן" עַל אֲחֵרִים, נֶאֱמַר "הוּא יֹדֵעַ". וּפַעֲמַיִם הָיְתָה תְּהִלָּה אָדוֹן עַל מַעֲשַׂי, בָּאוֹר וּבַחֹשֶׁךְ. וְלָכֵן יָדְעָה. וְלָכֵן יָדְעָה אוֹתִי בְּרַחֲמִים.

.

הַמָּקוֹם הָרִאשׁוֹן

הוּא הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ אַתָּה קוֹרֵא לָרֶגֶשׁ הֶחָדָשׁ בְּשֵׁם. נוֹתֵן לוֹ שֵׁם שֶׁל בֶּן אָדָם. רוֹצֶה לְהָבִין אֶת עַצְמְךָ דַּרְכּוֹ לְלֹא גְּבוּל, לְלֹא גּוּף, כִּי הַגּוּף הוּא הַגְּבוּל. בָּרִאשׁוֹנָה חַשְׁתִּי צֹרֶךְ לְהִתְפַּשֵּׁט מוּל אִשָּׁה וּלְהִשָּׁאֵר כָּסוּי לַחֲלוּטִין. חִפַּשְׂתִּי לְזֶה שֵׁם. קָרָאתִי לְזֶה "תְּהִלָּה". וְיָרַדְתִּי אֶל הַיָּם וְיָשַׁבְתִּי עִם אִשָּׁה עַל סָדִין מְחֹרָר מְכֻסֶּה בְּחוֹל. בְּרָצוֹן לְנַעֵר אֶת הַחוֹל לְהַחְזִיק בַּסָּדִין לַעֲלוֹת לָאִשָּׁה וְלִרְאוֹת מֵחַלּוֹנָהּ עַד הָעֶרֶב, וְלֹא לָתֵת לְזֶה שֵׁם. אֲבָל לָרָצוֹן אֲנִי רוֹצֶה לָתֵת שֵׁם. וְעָלָה בִּי הַשֵּׁם "תְּהִלָּה". לְיָמִים אֶתְחַפֵּר בְּאִשָּׁה שֶׁנִּקְרֵאת תְּהִלָּה בֶּאֱמֶת. אֲבָל שְׁמָהּ כְּבָר הָיָה שָׁמוּר בִּי לִרְגָשׁוֹת אֲחֵרִים, וְלֹא נָתְנָה לִי לִקְרֹא לָהּ בְּשֵׁם אַחֵר, וְלֹא נוֹתְרוּ בִּי פָּנֶיהָ בַּיְּצִיאָה מִן הַיָּם.

בְּכָל פַּעַם שֶׁאֲנִי כּוֹתֵב "תְּהִלָּה" הַכַּוָּנָה לִתְחוּשַׁת הַחֹשֶׁךְ שֶׁבָּהּ הִרְגַּשְׁתִּי שֶׁאֲנִי הַגּוּף הַיָּחִיד בָּעוֹלָם, שֶׁבָּהּ נִקְרֵאתִי לִהְיוֹת הַחֹשֶׁךְ, לִהְיוֹת סָדִין הַמְּכַסֶּה חוֹל מִתַּחַת לְחוֹל. וְכָל שְׂדֵה הָרְאִיָּה הָיָה חַיָּב לָצֵאת מִגּוּפִי. כְּשֶׁהִרְגַּשְׁתִּי שֶׁאֲנִי בְּמָקוֹם שֶׁבּוֹ רַק אֲנִי יָכֹלְתִּי לִהְיוֹת מוּל אָדָם אַחֵר. וְהָאַחֵר רָצָה לָצֵאת. זֶה רֶגֶשׁ שֶׁהִרְגַּשְׁתִּי רִאשׁוֹן מוּל אִשָּׁה שֶׁנִּקְרֵאת תְּהִלָּה. וְלָכֵן תְּהִלָּה לְעוֹלָם רִאשׁוֹנָה. לֹא כְּמִסְפָּר, אֶלָּא כְּתֹאַר. הִיא הִמְצִיאָה אֶת הָרֶגֶשׁ הָרִאשׁוֹן שֶׁהָיָה קוֹרֵא בִּשְׁמִי. אֶת הַפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה שֶׁלֹּא שָׁאַלְתִּי צֹרֶךְ מִן הַחוּץ.

דָּבָר דּוֹמֶה אוּלַי הִרְגִּישׁ שָׁלוֹם חֲנוֹךְ כְּשֶׁכָּתַב: "מְדַמֶּה לִי שֶׁאַתְּ שׁוֹמַעַת אֶת הַשִּׁיר הָרִאשׁוֹן בְּחַיַּי". "הַשִּׁיר הָרִאשׁוֹן" כַּמּוּבָן אֵינוֹ הַשִּׁיר הָרִאשׁוֹן שֶׁשָּׁמַע אוֹ כָּתַב. זֶה הַשִּׁיר שֶׁהוּא הַמָּקוֹם הָרִאשׁוֹן. יְסוֹד הַשִּׁיר. הֵיכָן שֶׁגִּלָּה נוֹכְחוּת חֲשׁוּכָה לְיָדוֹ, בְּתוֹכוֹ, שֶׁמַּגָּעָהּ מוּבָן לוֹ כָּל כָּךְ וּבְכָל זֹאת הִיא בִּלְתִּי נְגִיעָה. שֶׁשָּׁמְעָה אֶת הַשִּׁיר מִמֶּנּוּ וּבוֹ. תְּהִלָּה הִיא כָּל הַנָּשִׁים שֶׁשָּׁמְעוּ אֶת הַשִּׁיר הָרִאשׁוֹן בְּחַיַּי. בְּחֶדֶר, בְּחֹשֶׁךְ, כְּאִשָּׁה אַחַת הַנִּרְאֵית יְחִידָה בָּעוֹלָם. וְיָדַעְתִּי שֶׁהִיא יְחִידָה, וְהִיא שׁוֹמַעַת מִתּוֹכִי אֶת הַשִּׁיר, וְהִיא עוֹמֶדֶת לָצֵאת. הָרֶגַע שֶׁבּוֹ בָּרוּר שֶׁתֵּצֵא וַעֲדַיִן לֹא יָצְאָה. הָרֶגַע שֶׁבּוֹ לֹא תֵּצֵא לְעוֹלָם. הָרֶגַע שֶׁבּוֹ אָמְרָה: "אֲנִי לֹא מְבִינָה לָמָּה אַתָּה מִתְעַקֵּשׁ לְסַפֵּר לִי דְּבָרִים שֶׁאֲנִי כְּבָר יוֹדַעַת", בִּזְמַן שֶׁהִרְגַּשְׁתִּי מֻכְרָח לַחֲזֹר עַל הַיְּדִיעָה. כִּי אֵין בִּי יְדִיעָה אַחֶרֶת. כִּי בָּרוּר לִי בְּחֹשֶׁךְ כָּזֶה לְהֵיכָן אֶחֱזֹר.

.

הקטעים לקוחים מהספר "פרקי תהילה" שיראה אור בחודש הבא בהוצאת הבה לאור. ספר השירים הקודם של עומר ולדמן, "חינוך גופני", פורסם ב-2019 בהוצאת הקיבוץ המאוחד. שירים ויצירות נוספות שכתב פורסמו בעיתונות היומית (הארץ, ידיעות אחרונות, מעריב) ובכתבי עת (הו!, הבה להבא, הליקון, מאזניים, משיב הרוח ועוד).

.

» במדור קצרים בגיליון קודם של המוסך: שלושה סיפורים קצרצרים מתוך ספר בכתובים מאת גל גורליק

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

 

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן