אני, אישה: ג'נט אסימוב מספרת

שניהם כתבו, שניהם היו דוקטורים - היא בפסיכיאטריה, הוא בכימיה. אבל האם מישהו מהקוראים יזהה את שמה של ג'נט אופל אם לא נוסיף לו את שם המשפחה הכה מפורסם שהעניק לה בן זוגה היהודי? ג'נט אופל אסימוב הייתה יד ימינו של אייזק בעלה לאורך כל שנות נישואיהם. היא חלקה איתו קרדיט על לא מעט ספרים, סיפורים קצרים ומאמרים שכתבה, וערכה רבים מכתביו. אבל למרות שחסתה בצילו, היא הייתה אישה מרשימה ומרתקת שראויה להיזכר בפני עצמה

ג'נט ואיזק אסימוב. מתוך עטיפת המהדורה האמריקאית של ספרם "המשותף" - נורבי הרובוט המבולבל

ג'נט ואיזק אסימוב. מתוך עטיפת המהדורה האמריקאית של ספרם "המשותף" - נורבי הרובוט המבולבל

“אחת התשוקות העמוקות ביותר של בני אנוש היא שידעו עליך ושיבינו אותך". 

במשפט הזה פותחת ג'נט אסימוב את האפילוג המאד אישי שהוסיפה לספר שערכה על חייו של בעלה אייזק אסימוב. כשהיא מנסה לתאר את חייו של אייזק, שהיו מלאים ועשירים, היא אולי מספרת לנו משהו קטן גם על עצמה. 

האם הרגישה שהעולם רואה אותה? מבין אותה? 

אם תזינו "ג'נט אסימוב" בקטלוג הספרייה הלאומית, תקבלו רק 2 תוצאות (אחת מהן בכלל באנגלית). ושתיהן קשורות לבעלה. האחת הוא "It's been a good life" – אותו ספר ביוגרפי של אייזק אסימוב שהיא ערכה. השנייה היא ספרון קטן, בעיצוב מיושן, עליו מופיעים שמותיהם זו לצד זה: "ג'נט ואייזק אסימוב – נורבי הרובוט המבולבל". 

עוד נחזור לספרון הזה בהמשך.

Whatsapp Image 2024 03 10 At 07.36.55
נורבי הרובוט המבולבל. הקשר העברי הכמעט יחיד. אם תרצו – תוכלו להזמין את העותק הבודד שנמצא בספרייה הלאומית.

המבחר הזה, כמובן, רחוק מלשקף את היקף או איכות עבודתה הספרותית, שאת רובה בחרו המוציאים לאור בארץ שלא לתרגם. 

ג'נט אופל ג'פסון-אסימוב הייתה דוקטור לרפואה, פסיכיאטרית ופסיכואנליטיקאית הרבה לפני שהתחילה לכתוב. כשכתבה, היא השתמשה לא מעט בכישוריה ובהכשרתה המקצועית, כדי להעלות סוגיות של זהות, הגדרה עצמית ותודעה. 

במאי 1966 פורסם סיפור ראשון פרי עטה, זה היה סיפור מיסתורין קצר שנמכר למגזין "The Saint Mystery". שמונה שנים מאוחר יותר התפרסם רומן המדע הבידיוני הראשון שלה – "הניסוי השני". מאז היא לא הפסיקה לכתוב ולפרסם – רומנים, נובלות, סיפורים קצרים, אנתולוגיות ומאמרים. 

במקביל לקריירת הכתיבה המתפתחת שלה, היא הייתה עסוקה עד מעל לראש – היא עבדה במשרה מלאה במכון ויליאם אלנסון ווייט לפסיכואנליזה, פרסמה מאמרים רפואיים רבים, וגם התאהבה והתחתנה עם בחור לא אלמוני בכלל בשם אייזק אסימוב. 

את אייזק היא פגשה לראשונה בשנת 1956. היא הייתה עדיין מתמחה לפסיכיאטריה בביה"ח בלוויו, והוא כבר היה מפורסם. היא השתתפה בכנס למעריצי מדע בידיוני, וניגשה לקבל חתימה על העותק שלה מהסופר המפורסם, שהתייחס אליה בקרירות. אייזק סבל אז מאבנים בכליות, וג'נט קיבלה את הרושם שהוא אינו אדם נעים. 

הם נפגשו שוב שלוש שנים אחר כך, בסעודה חגיגית לכבוד כותבי מסתורין שאירחה ורוניקה פרקר ג'ונסון. הם ישבו זה לצד זו במהלך הארוחה, והפעם הקליק היה מיידי. 

ג'נט ואייזק שמרו על קשר, למרות שהוא היה עדיין נשוי לאשתו הראשונה, גרטרוד בלוגרמן – אמם של שני ילדיו. ב-1970 הוא נפרד מאישתו, ועבר לגור יחד עם ג'נט. שלוש שנים לקח הליך הגירושין מגרטרוד, ורק ב-1973, כשהושלם התהליך רשמית, נשא אסימוב את ג'נט לאישה בטקס צנוע בביתם. 

אייזק אסימוב היה יהודי גאה. הוא התעקש, למשל, שבתרגומים העבריים לספריו יצוין השם העברי שלו – יצחק. משום מה המוציאים לאור הישראלים החזיקו מעמד עם "י.אסימוב" על הכריכות רק עד שנות השבעים, ואז עברו כולם להתעלם לחלוטין מבקשתו והוא נשאר בתודעת הקורא הישראלי כ"אייזק אסימוב". לג'נט, לעומתו, היו שורשים מורמונים. אבל החיבור הבין-דתי הזה לא היה עניין מבחינתם – שניהם היו הומניסטים, וטקס הנישואין לא היה דתי אלא התבסס על התרבות האתית.  

כבר מיום שעברו לגור יחד, ג'נט החלה לקחת חלק פעיל ביצירתו של בעלה. היא כתבה מדע בדיוני עוד לפני שהכירה אותו (סיפוריה התפרסמו בעיקר תחת השם "ג'נט או. ג'פסון"), אבל עכשיו היא החלה לשתף פעולה עם אחד היוצרים הפוריים, המקוריים והמפורסמים ביותר בז'אנר. 

תוך כדי שהיא ממשיכה בעבודתה כרופאה פסיכיאטרית ופסיכואנליטיקאית, היא ערכה רבות מיצירותיו (כולל ספריו האוטוביוגרפיים), הייתה שותפה לכתיבת מאמרים רבים שלו, והם אף כתבו יחד כמה ספרי עיון. 

Jjjjj
"איך להנות מכתיבה", לא רק מדע בדיוני – אחד מספרי העיון שכתבו ג'נט ואייזק אסימוב ביחד.

אייזק אהב את ג'נט והעריך את כתיבתה ואת דעתה מאד. "מכתבי אלייך הם הטיוטות הראשונות שלי", הוא כתב לה פעם, "…למעשה, זה נפלא ממש שאני יכול להשאיר את זה בידייך, בביטחון ובאמון מלאים". 

אבל גם אם אייזק הרגיש שהיא שותפה ליצירתו, עבור העולם היא נעלמה בצילו הרחב.. הוא היה הכוכב במערכת היחסים הזו. סיפוריה שלה, טובים ככל שהיו, הלכו קצת לאיבוד בתהום הנשיה של ההיסטוריה הספרותית. 

נחזור רגע לספרון הקטן שמצאנו בארכיון שלנו בספרייה הלאומית: הספר האחד הדקיק הזה, 107 עמודים בסך הכל, משקף כנראה יותר מכל את "היעלמותה" של ג'נט מאחורי המסך המפואר שהיה בעלה. 

"נורבי הרובוט המבולבל" היה הספר הראשון בסדרה בת 12 ספרים המגוללים את הרפתקאותיו של רובוט עצמאי אחד – נורבי, והצעיר שזכה להיות לבעלים שלו – ג'ף. זוהי סדרת מדע בדיוני לילדים המלאה בדברים שהיום הפכו לכמעט מובנים מאליהם ביצירה הספרותית והקולנועית לילדים. אז היו אלה עדיין המצאות חדשות, ומגניבות ממש: מעבורות חלל ו"מזנקים" בין-כוכביים, דרקונים עתיקים, חייזרים, מחשבים שמנהלים את הבית, תחבורה מעופפת, ובעיקר – רובוטים שמתעלים על התכנות הבסיסי שלהם ומפתחים אישיות עצמאית. 

אלה סיפורים מצחיקים, קלילים ומושכים שחבל שלא תורגמו לעברית (רק הספר הראשון, כאמור, תורגם). אלא שלאייזק אסימוב, ששמו מופיע על הכריכה כאחד הכותבים, לא היה כמעט שום קשר אליהם. 

לפי עדותו שלו, אלה היו סיפוריה של ג'נט. לבקשתו של המוציא לאור, אייזק התערב מעט בעריכתם רק  כדי ששמו יופיע על הכריכה – מטעמים שיווקיים בלבד. 

היפרספייס
עטיפת אחד מספריה של ג'נט אסימוב שכן הופיעו תחת שמה – מדע בדיוני קליט לילדים.

אם ג'נט נפגעה או הרגישה פחיתות כבוד בגלל הבקשה הזו, היא לא השאירה תיעוד של הפגיעה הזו. נראה שמערכת היחסים שלה עם אייזק נותרה חזקה ואוהבת. הם ידעו לריב. החיים בבית לא תמיד התנהלו על מי מנוחות, אבל הם לא שמרו טינה והיו מסורים ונאמנים זה לזו. 

ב-1983 עבר אייזק אסימוב ניתוח מעקפים שלכאורה הסתיים בהצלחה, אבל מאותו יום בריאותו החלה להידרדר. הרופאים לא הבינו את הקשר בין מכלול התסמינים שהוא החל לפתח, אבל לג'נט, שהייתה רופאה בעצמה, היה רעיון. היא ביקשה שיבצעו בדיקה לגילוי HIV. 

הרופאים שסבלו מדעות קדומות התנגדו בתחילה לבצע בדיקה למחלה שבאותן שנים נחשבה למקור לבושה נוראית ולבידוד חברתי כמעט מוחלט. אבל היא התעקשה, ותוצאות הבדיקה גילוי שהיא צדקה, למגינת ליבה. אסימוב נדבק בנגיף ממנות דם שקיבל במהלך הניתוח. בזמנו, מדובר היה בגזר דין מוות שכל מה שנותר היה לחכות לראות מתי הוא יתממש. 

ג'נט עזבה את עבודתה במכון ויליאם אלנסון ווייט לפסיכואנליזה והקדישה את זמנה לטיפול בבעלה – היא סעדה אותו במיטת חוליו וגם דאגה לעניינים שברוח כמו  הכתיבה המשותפת שלהם, סיום מאמרים שלא הצליח לסיים ועריכת טיוטות ומכתבים כך שיהיו ראויים לדפוס. 

כשנה לפני מותו, הוא כתב את הספר "אסימוב צוחק שוב", ובסיכום כתב היד הוא הוסיף את הדברים הבאים: 

"אני חושש שחיי מגיעים לסוף מסלולם, ואיני מצפה לחיות עוד זמן רב… בחיי הייתה לי ג'נט,  והייתה לי בתי, רובין, ובני, דוד. היה לי מספר גדול של חברים טובים. הייתה לי הכתיבה שלי, והתהילה והכסף שהיא הביאה לי. ולא משנה מה יקרה לי עכשיו, אלה היו חיים טובים."

הוא מת כשג'נט ובתו לצידו. ג'נט נהגה לספר כי המשפט האחרון שאמר היה "גם אני אוהב אותך". 

Isaac And Janet Asimovtaken By Jk Klein Enhanced
ג'נט ואייזק אסימוב. צילום: Jay Kay Klein

אחרי מותו, היא המשיכה הן את עבודתם המשותפת והן את כתיבתה העצמאית. היא חזרה לפרסם רומני מדע בדיוני תחת השם ג'נט או. ג'פסון, אבל לא זנחה את מורשתו של אייזק: במשך תקופה היא כתבה במקומו את טור המדע הפופולרי שלו, ערכה שני ספרים ביוגרפיים מכתביו – שלאחד מהם נתנה את הכותרת "אלה היו חיים טובים" – ואף ערכה, מתוך מכתבים שכתב לה ושברי טיוטות שהשאיר, את המאמר ה-400 שלו ב Fantasy and Science Fiction – "דרך חשיבה". 

היא התעקשה לפרסם, למרות התנגדות רופאיו, את סיבת מותו, ועשתה זאת, גם אם באיחור מה, באפילוג לספר "אלה היו חיים טובים". היא האמינה כי הפרסום יסייע במלחמה בדעות הקדומות, בהילה האפלה ובחוסר המודעות שנילוו למחלה וגבו קורבנות רבים כל כך.

היא נפטרה בעצמה, בשיבה טובה, ב-2019. כשדיווחו על פטירתה מרבית הפרסומים בכלי התקשורת היו על "מותה של אלמנתו של אייזק אסימוב". 

פה ושם, אתרי אינטרנט או מגזיני מדע בדיוני התייחסו גם לכתיבתה העצמאית. באחד מהם, כתב דון קיין כך: 

"ג'נט אסימוב, החצי השני של אחד מהזוגות החשובים ביותר בעולם המדע הבדיוני, עברה למקום שהוא מעבר להבנת בני האנוש". 

מה היה קורה אילו ג'נט אופל ג'פסון לא הייתה הופכת להיות חצי מהזוג הזה? מה היה קורה אם היא לא הייתה פוגשת את אייזק אסימוב? האם הפסדנו עוד אורסולה לה גווין מאחר ולא היה לג'נט אסימוב החופש והמרחב לפתח סגנון ושפה ייחודיים משלה? או שאסימוב היה עבורה מנטור צמוד שהשביח את כתיבתה ופתח בפניה עולם שלם? 

תשובות לשאלות הללו לא נקבל, אבל גם בלעדיהן אפשר לומר שחבל שההיסטוריה לא זוכרת אותה מספיק, וחבל שלא תרגמו יותר ממנה לעברית. היא הייתה כותבת מעולה שידעה לשלב הומור ועלילה קולחת עם שאלות פסיכולוגיות ואנושיות גדולות, ומגיע לה שנכיר גם אותה, ג'נט אופל ג'פסון, ככותבת בזכות עצמה.

לכל הכתבות בפרויקט "האישה שלפניו: הנשים שראויות להיזכר בשם עצמן"

מעשה דברוריה: האישה שהייתה תנא

היא הייתה דמות ייחודית, כמעט חד פעמית בעולם התלמודי: אישה שהגיעה למעמד של תלמידת חכמים והפכה לממשיכת הדרך במשפחתה החשובה. ברוריה הייתה ביתו של התנא רבי חנניא בן תרדיון, ואשת התנא רבי מאיר שאת שמותיהם כולנו מכירים. אבל למרות שלמדה ולימדה תורה כמוהם, היא דמות מוכרת פחות. איך עובדת היותה אישה השפיעה על לימודה? ומדוע סופה נשאר בגדר תעלומה עד היום? זהו סיפורה של התנאית היחידה

אשה לומדת ומלמדת. האם עדיין נדרשת אילוסטרציה?

אשה לומדת ומלמדת. האם עדיין נדרשת אילוסטרציה?

אי שם בהרי הגליל, לפני אלפיים שנה, ישב רבי חנינא בן תרדיון, ועשה מעשה שלא ייעשה:  הוא לימד את ילדיו תורה. את בנו וגם – את בתו, כשווה בן שווים. הבת מגדילה לעשות והופכת לתלמידה חכמה אף יותר מבנו, לזו שממשיכה את הדרך. קראו לה ברוריה והיא היתה האישה היחידה אי פעם שנקראה "תנא", כלומר אחת מחכמי ישראל שדבריהם השתמרו בספרות התלמודית  בתקופת המשנה והגמרא.  

בילדותה נראה שאביה לימד אותה תורה ממש כאילו היתה גבר, ונראה  שמתפתחת תחרות סמויה בינה לבין אחיה שכנראה לומד יחד איתה. כשניגשים אל רבי חנינא בן תרדיון בשאלה הלכתית על כשרותו של תנור, במקום לתת תשובה ישירה הוא מצטט את דברי ילדיו. הוא מסביר את המחלוקת ההלכתית ביניהם, ור' יהודה בן בבא מגיב לדברים ומצהיר – "יפה אמרה בתו מבנו". גם במקום נוסף מובאים דבריה לפני רבי יהושוע והוא מצהיר – "יפה אמרה ברוריה". 

דווקא הרגעים בהם היא נתקלת במוות בחייה חושפים בפנינו טפח מאישיותה. המוות של אחיה, המוות של אביה ובסופו של דבר גם תיאור מותה שלה. על אחיה מספרים כי הוא יצא לתרבות רעה ונהרג על ידי הליסטין (שודדים). בלוויה שלו, אף אחד מבני המשפחה לא שותק והם כולם מוכיחים אותו על מעשיו הרעים. ברוריה, אביה ואמה מביעים את מורת רוחם מהדרך שבה בחר בנם. 

אבא שלה, נתפס על ידי הרומאים כשהוא לומד ומלמד תורה למרות שהם אסרו זאת ולפיכך מוצא להורג בדרך אכזרית ביותר: עוטפים את גופו בספר התורה ומבעירים את האש. הוא נשרף יחד עם ספרו. באותה שעה, עומדת ברוריה בתו לידו ושואלת אותו "אבא, אראך בכך?". היא רואה את אבא שלה סובל ושואלת למה ככה היא צריכה לראות כך את אביה. ואולי גם שואלת את שאלת השכר והעונש, מדוע מגיעה לאביה מיתה נוראית כזו. אבל אבא שלה לא מתבלבל. אם הייתי נשרף לבד היה לי קשה, הוא עונה. אבל כיוון שאני נשרף יחד עם האותיות של ספר התורה אני יודע שעוד יהיה עתיד, שעלבוני ועלבון התורה עוד יידרש מהרומאים. 

Hanina22
"גווילין נשרפים ואותיות פורחות באוויר". רבי חנינא בן תרדיון מוצא להורג, מתוך מנורת הכנסת של בנו אלקן

רבי חנינא בן תרדיון מוסיף לדבר וטובע את הביטוי "גווילין נשרפין ואותיות פורחות". הוא מסביר לברוריה וגם לנו, בדורות הבאים אחריו, כי יש רגעים קשים בחיים שלנו, רגעים בהם נראה שהכל אבוד. אבל האותיות, הרוח, ממשיכות לפרוח ולרחף באוויר. ספר התורה הספציפי הזה אולי נשרף, אבל האותיות יחיו עוד אלפי שנים קדימה וגם הסיפור שלו ושל בתו. 

בתוך האווירה הזו גדלה ברוריה. היא גדלה בבית בו היא יכולה ללמוד על אף היותה אישה. היא גדלה בבית בו הלימוד הוא ערך עליון ומקודש. עדיף אפילו למות, רק לא לחיות ללא למידה. וככה, ברוריה מתעצבת כתלמידת חכמים ראשונה במעלה. עד כדי כך מוערכת חכמתה בעולם של חז"ל שכאשר מנסים לנזוף בתלמיד שמבקש ללמוד משהו בצורה מהירה התגובה היא – אם ברוריה לא יכולה, גם אתה לא תצליח. כי ברוריה הרי היתה חכמה יותר מכולם. מה שהיא לא הצליחה, כנראה שאף אחד לא יכול : "ומה ברוריה אשתו של רבי מאיר בתו של רבי חנינא בן תרדיון שלמדה שלוש מאות שמועות ביום משלוש מאות חכמים ואפילו כך לא יצאה ידי חובה בשלוש שנים ואתה אמרת בשלושה חודשים?"

Whatsapp Image 2024 03 03 At 10.26.48
בין הנשים היחידות שדבריהן מובאים בגמרא. ברוריה.

ובכל זאת, לא קוראים לה הרבנית ברוריה, גם לא התנאית ברוריה. גם כשמפארים את חכמתה בתלמוד תמיד מזכירים: היא בתו של רבי חנינא בן תרדיון. היא אשתו של רבי מאיר. רק דרכם היא יכולה להביא את חכמתה לידי ביטוי. בסיפורים המובאים בתלמוד אודותיה, כמעט תמיד מספרים על אינטראקציה שלה עם אביה או עם בעלה. באחד הסיפורים על רבי מאיר וברוריה מספרים לנו שיש לרבי מאיר שכנים שמצערים אותו,  הם מתעללים בו עד כדי כך שהוא מתפלל שהם ימותו. ברוריה שומעת זאת וחולקת על דרך הפעולה שלו. היא מצטטת פסוק מתהילים בו כתוב "יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם". ומסבירה לו שהוא צריך להתפלל שאותם בריונים יפסיקו לחטוא ולהציק לו ולא שהם ימותו. שמי שצריך למות אלה החטאים ולא החוטאים. 

בסיפור זה, כמו בסיפורים נוספים, ברוריה היא המובילה בזוגיות שלה ושל רבי מאיר, היא זו שמלמדת אותו, שנוזפת בו, שקוראת אותו לסדר, שמסבירה לו את הפסוקים שהוא הבין לא נכון. רבי מאיר הוא אחת הדמויות החזקות בספרות חז"ל. ובכל זאת, בכל שיחה של אשתו ברוריה ושלו, התלמוד מספר לנו כיצד הוא לומד ממנה משהו חדש. 

ולמרות כל זאת, מעשית, היא נשארת בצל.  היא לא נמצאת כמעט בבית המדרש, היא לומדת מהבית. בתחילה עם אביה, אחר כך מול בעלה. אנחנו כמעט לא שומעים אותה עומדת בפני עצמה לבד מול חכמים אחרים ומרביצה בהם תורה. רוב החכמה הגדולה שלה לא השתמרה ולא עברה אלינו. היא כמעט לא מופיעה בדיונים הלכתיים כדמות בפני עצמה ואנחנו לא שומעים אותה חולקת על חכמים בני דורה. 

רק פעם אחת אנחנו שומעים אותה בשיחה עם תלמיד חכם בן דורה. ושם, זו לא שיחה של תורה, זו שיחה על היותה אישה. רבי יוסי הגלילי יוצא אל הדרך ושם, מחוץ לבית המדרש, הוא פוגש אותה. "באיזו דרך נלך ללוד?" הוא שואל אותה. והיא עונה לו – "גלילי שוטה, לא כך אמרו חכמים אל תרבה שיחה עם האשה היה לך לומר באיזה ללוד". 

כשתלמיד חכם סוף סוף שואל אותה שאלה, זו אינה שאלה שקשורה לעולם התורה, זו לא שאלה של בית המדרש, זו סתם שאלה על כיווני הדרך. ברוריה, הידועה בחוכמתה החריפה, לא נשארת חייבת. אם אני רק אישה מבחינתך ולא תלמידת חכמים, אסור לך בכלל לדבר איתי, היא אומרת לו. ואולי גם קצת נוזפת על כך שהוא רואה בה סתם 'אישה' ולא את תלמידת החכמים שהיא באמת. השיחה מתרחשת בחוץ, בדרך, ומרמזת כנראה על העובדה שאין לחכמתה של ברוריה מקום של ממש בבית המדרש. בסופו של דבר, למרות רוחב ידיעותיה, היא נשארת במעמד הנמוך של אישה. כזו, שאין להרבות איתה בשיחה. 

תמונה ראשית
ציור קיר מאת הוגו באלין בבית הכנסת בשדרות וילשייר בלוס אנג'לס. בציור נראים רבי עקיבא (מאחורי הסורגים), רבי חנינא בן תרדיון (עטוף במגילה), רבי מאיר (יושב) וברוריה (עומדת מעל מאיר)

סופה של ברוריה הוא סוף עצוב וגם חידה מסתורית. 

מסופר כי רבי מאיר עובר לבבל. לכאורה, כדי לברוח מהשלטון הרומאי. אבל לפי טענה אחרת בתלמוד, הוא בורח משום "מעשה דברוריא". המעשה עצמו לא מפורט בתלמוד עצמו, אבל הוא מופיע בפירוש רש"י. לפי האגדה, ברוריה ליגלגה על חכמים שאמרו "נשים דעתן קלה". כדי להוכיח לה שהיא טועה והם צודקים, רבי מאיר שולח אליה את אחד מתלמידיו שינסה לפתות אותה לדבר עבירה (מינית). בסופו של דבר היא מתאבדת והוא, רבי מאיר, בורח בשל הבושה. 

הסיפור הזה הוא סיפור קשה מאד. במקום האור הגדול של  תלמידת החכמים האחת והיחידה שיש לנו, הוא מאפיל על זכרה באשמת מיניות מופקרת ובושה. פרשנים וחוקרים מתווכחים  לא מועט על מקור הסיפור הזה, ועל השאלה האם הוא מהימן מבחינה היסטורית ואם אכן רש"י בעצמו הביא אותו בפירושו או שמדובר בתוספת מאוחרת יותר של עורך לא ידוע. 

האם כך באמת סיימה ברוריה את חייה, או שאולי היה קשה למישהו לשאת את עובדת היותה אישה, עד כדי כך שנדרש סיפור מחריד שירתיע נשים נוספות מלהתקרב לעולם לימוד התורה?

בין אם הסיפור נכון היסטורית ובין אם ברוריה סיימה את חייה בדרך אחרת, ברור כי היו מי שלא יכלו לשאת את חכמתה של האישה לצידם את העובדה שאישה מסוגלת לעבודת לימוד  כשלהם ואולי, אף עולה עליהם בחוכמתה כפי שמתואר בכתובים. ולכן, או שהפילו אותה באמצעות תכסיס או שהפילו אותה באמצעות סיפור. כך או כך, המסר ברור: נשים צריכות להתרחק מלימוד תורה. 

במאה התשע עשרה, אישה משכילה בשם טויבה סג"ל כותבת מאמר בכתב עת הגליציאני העברי. ובו היא מאשימה את הדור שלה, כי אפילו בימים של השכלה ושחרור לא נותנים לנשים העבריות להיות שותפות בלימוד ובמשפט כמו בימי קדם. טויבה סג”ל מסיימת את המאמר שלה במילים קשות: “הלוא יתן הקורא אמון לדברי, אם אומר כי חטאת האנשים האלה גדלה מהורג נפש, כי בידיהם יהרסו וימיתו את חושינו וכישרונותינו”.

טויבה סג"ל מזכירה לנו כי הדרת נשים ממעטת את החוכמה של הדור כולו. כי כאשר מרחיקים את ברוריה מבית המדרש בעצם מונעים מאיתנו את החוכמה שלה. ברוריה היתה אחת. תלמידת חכמים ותנאית שהעזה לפרוץ את גבולות בית המדרש, שהעזה להתווכח עם חכמים, שהעזה להפיץ את תורתה. אבל גם את הסיפור שלה אנחנו לא מכירים במלואו. וגם בסיפור שלה אנחנו שומעים שוב ושוב כמה נמנע ממנה ללמוד בשל היותה אישה. מי יודע כמה עוד נשים כמוה אבדו לנו במהלך ההיסטוריה, כמה תורה וחכמה לא שמענו בשל ההדרה וההשתקה. והלוואי שבימים אלו נעז לפתוח את השערים לגמרי ולאפשר לכל אישה ואישה את מקומה. אחרת, מספרת לנו טויבה סג"ל, לא רק הנשים מפסידות. העולם כולו מפסיד את חוכמתם.

לכל הכתבות בפרויקט "האישה שלפניו: הנשים שראויות להיזכר בשם עצמן"

הבית של מאניה: הצד האחר של גברת ביאליק

במשך ארבעה עשורים היא הייתה "האישה של". אשתו של חיים נחמן הפרטי שלה ושל המשורר הלאומי של כל השאר. לאורך כל הזמן הזה היא נשאה את חלומותיה הלא ממומשים בגאווה ואצילות של אישה שיודעת, או שלמדה להכיר, את מקומה. אבל מי הייתה מאניה ביאליק מתחת לאותה מערכת זוגית מפורסמת? ומה היא הפכה להיות כשעמדה ברשות עצמה? אנחנו מזמינים אתכם להכיר את מאניה - פמיניסטית פורצת דרך שעשתה עבור נשים אמניות מה שאיש לא עשה עבורה

Mania832

מאניה ביאליק. תמונה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין ארכיון בית ביאליק, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל

"את ודאי רוצה לשאול משהו על ביאליק" אמרה האישה בת השמונים ושלוש לעיתונאית רות בונדי, כשזו הגיעה לראיין אותה בשנת 1959 מטעם העיתון "דבר". אבל בונדי ענתה שלא. היא אינה רוצה לשאול על ביאליק. היא התכוונה דווקא לשאול על מאניה, ולכתוב עליה, בעצמה. לא על המשורר הלאומי. "עליי? מה פתאום, אין מה לכתוב", השיבה מאניה ביאליק נחרצות. "אני אישה פשוטה". 

"לאורך כל השנים היו שניסו להקטין את קומתה של מאניה, נכתבו עליה דברים מזלזלים ואף שגויים" אומרת יהודית דנון, מנהלת ארכיון בית ביאליק. "טענו למשל, שלא ידעה עברית, שלא הייתה מעורבת בכלל ביצירתו ובעולמו הרוחני של ביאליק והוא היה זר לה לחלוטין. הטענות הללו אינן מתיישבות עם העובדה שמאניה כתבה במו ידיה מכתבים בשפה העברית, אשר שמורים עד היום בארכיון, וכי ביאליק עצמו כתב לה מכתבים רבים בשפה העברית. הרי לא ייתכן שכתב לה איגרות רבות כל כך בשפה שאינה מבינה". 

41 שנים היו נשואים בני הזוג, ויחסיהם ידעו עליות ומורדות. מאניה ספגה בשתיקה לא מעט מצידו של המשורר הלאומי, אשר שב וביקש ממנה מחילה, והיא בחרה לסלוח. עד יום מותו שמרה על כבודו ועל נאמנותה אליו. אולם על אף הצער הכבד שפקד אותה לאחר לכתו, נראה שרק אז היא הייתה חופשייה לפעול בעצימות גבוהה למען מטרות שהיו החשובות לה, ואף נתנה דרור לביטוי האמנותי שבה, אולי כדרך להגשים חלום ילדות ישן שנגוז בשל נישואיה. 

997012462393505171
הוריה של מאניה אברבוך – ביאליק. התמונה היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין ארכיון בית ביאליק, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל

מאניה מנוחה לבית אברבוך נולדה למשפחה אמידה בפרוור של העיר ז'יטומיר (ווהלין) בדרום מערב האימפריה הרוסית. היא הייתה האחות הבכורה מבין שמונה ילדים. אביה שבח, סוחר עצים, היה אדם דתי וציוני שחינך את ילדיו בהתאם. מאניה שקדה על לימודי היהדות, אך אהבה יותר מכל לנגן בפסנתר והשקיעה רבות במוזיקה.

בגיל 8 היא שמעה לראשונה על מי שעתיד להיות  המשורר הלאומי: "שמעתי עליו עוד לפני שראיתי אותו. הייתי אז אולי בת שמונה. בא ידיד של אבא וסיפר עליו. עילוי, הוא אמר. וגם סבא שלו סיפר עליו פלאים. הכל שיבחו אותו, איזה נער מוכשר". 

מאניה התקבלה ללימודים גבוהים למוזיקה בגימנסיה וחלמה לממש את כשרונה כפסנתרנית מקצועית. אולם סבתה התנגדה לרעיון שנכדתה תלך בכיוון זה, שכן לטענתה, המוזיקה עלולה להרחיק אותה מאורח החיים הדתי ושמירת המצוות וכן לפגוע בסיכויה לשידוך טוב. כך נגוז לו חלומה האומנותי של הנערה הצעירה. השידוך הגיע מאוחר יותר, בהסדר שנקבע בין שבח אברבוך, אביה של מאניה ליעקב משה, סבו של ביאליק. לאחר פגישתם הראשונה לא הייתה מאניה נלהבת במיוחד: ״ראיתי צעיר.. קומתו בינונית, אבעבועות בפניו, פוזל קצת אבל בכל זאת בעל מראה נעים למדי… אנחנו רק החלפנו מילים מועטות וירינו באלכסון מבטים זה לזו".

למחרת הפגישה הראשונה ההיא, נסעו כולם לבית סביו.  "הוא היה זקן שחוח, מופלג כבן 86-85", מתארת אותו מאניה, "נתן לי מאה רובל ובירכני, שכל רובל יהפוך לאלף. נשארתי בז'יטומיר לשנים-שלושה שבועות וחיים נחמן התחיל לבקרני יום יום, וכך באו היכרות והתקרבות. חיים נחמן מאד התקרב לבני משפחתי, מן היום הראשון הרגיש עצמו בן בית. הוא שוחח עם קרובינו על נושאים ספרותיים. יש שהיינו יושבות ומאזינות בשתיקה. התגאיתי שארוסי הוא כל כך מלומד. לפעמים היינו יוצאים ומשתובבים כילדים. ביאליק היה מצטרף אלינו ומשתובב איתנו כנער. הוא היה מאד מפוזר ותמיד צחקנו לפיזור נפשו. כשבאה לז'יטומיר גם אחותי הצעירה היה לעיתים קרובות סבור שזו אני, אף על פי שלא היינו דמות כלל זו לזו…" 

היא לא נשאלה מעולם אם היא מסכימה לאירוסין, דבר אשר לא נעם לה, אך למרות זאת – לא הביעה התנגדות. 

באחד הימים לאחר אירוסיהם ביאליק שמע את מאניה פורטת על מנדולינה, וכתב לה שיר. את השיר הוא שלח לעורך "הפרדס", יהושע חנא רבניצקי. הוא ביקש להקדיש אותו לכלתו העתידית, מאניה אברבוך. הכבוד נחסך ממאניה כאשר רבניצקי סירב לפרסם את השיר בטענה שאין זה הולם כי חתן יקדיש בפומבי שיר לכלתו טרם נישואיהם. השיר ראה אור רק שנים לאחר מכן, במנותק מהקשרו המקורי. 

990026436220205171
מאניה וחיים נחמן ביאליק בצעירותם ברוסיה. התמונה מתוך האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

הם נישאו ביוני 1893. מאניה הייתה בת שבע עשרה, חיים נחמן בן עשרים. בתחילה עבד ביאליק בעסק היערות של חותנו ובלילות היה כותב שירים וסיפורים. מאניה הייתה, כמובן, עקרת בית. בהמשך קיבל ביאליק משרה כמורה לעברית ואז, אחרי שעברו להתגורר באודסה, הוא הרחיב את פעילותו הספרותית, עסק בהוצאה לאור והחל להתפרסם כדמות משמעותית בעולם התרבות העברית המתחדשת.. 

חיים נחמן ומאניה ביאליק לא הצליחו להביא ילדים לעולם, דבר אשר ציער את שניהם והביא למשברים חוזרים ונשנים בחיי הנישואין שלהם.

אחרי 22 שנים באודסה, שם סבלו מרדיפות שונות של השלטונות, קיבלו בני הזוג אישור לעזוב את ברית המועצות ועברו להתגורר בברלין. בשנת 1924 עלו לארץ ישראל והשתקעו במבנה שיקרא לעתיד "בית ביאליק". בתקופה זו החל ביאליק במסורת "עונג שבת" לפיה אירח בביתו מידי שבוע אמנים וסופרים. מאניה לקחה חלק באירוח, כאישה של הבית – היא הגישה תה והשתתפה בשיחות. 

השאלה הגדולה אודות מערכת היחסים שלהם היא האם מאניה לקחה חלק בחייו המקצועיים והתרבותיים של בעלה? בראיונותיה המועטים ובספר הזכרונות שלה, היא מספרת כי בעלה תמיד קרא בפניה את שיריו והתייעץ עמה. כשביאליק כתב את "אגדת שלושה וארבעה", לדוגמא, הוא התקשה לחבר סיום ליצירה. מאניה באותה העת נזכרה בסיפור שסיפרה לה סבתה בילדותה – וחלקה אותו עם בעלה. "מאניה, הצלת אותי!" הוא קרא, "כעת אוכל לגמור את האגדה" (מתוך "פרקי זכרונות"). 

מאוחר יותר, הוא כתב לרב ד"ר יעקב נאכט על תרומתה זו של מאניה ליצירתו, ואף הקדיש לה את האגדה עם פרסומה: "למאניה, מפיך לאוזנך".

בנסיעותיו לקונגרסים הציוניים, הוא היה כותב תדיר – למאניה אשתו ולחבריו רבניצקי ויעקב פיכמן, אבל ההבדלים בין המכתבים בולטים לעין. 

באזני כולם הוא מתלונן על המסעות הקשים, העייפות וחוסר הביטחון, ועולב בבני האדם שהוא פוגש – אבל בעוד מכתביו למאניה קצרים, ומכילים מעבר לתלונות משפטים ספורים של דאגה לשלומה ולרווחתה ועניינים טכניים. לעומת זאת, מכתביו לידידיו עמוסים בתיאורים מפורטים בלשון ציורית עד מאד של חוויותיו, דיונים מקצועיים ורעיונות. 

מעולם לא הרשה ביאליק לעצמו להתבטא במכתביו אליה בבוטות ובחופשיות בה התבטא במכתבים מול חבריו, ובמכתב לחברו הסופר מרדכי עבדיהו, נראה שהוא מבין איך נקראים דבריו בעיניה: "סבלו מסערות הזעם הללו רבניצקי ואשתי ושאר אנשים ממקורבי לבי. ולא באה 'שפיכות דמים' זו אלא כדי לטהר ולזכך ולהדק עוד יותר את ברית-הלבבות בינינו" (מ' עובדיהו, מפי ביאליק). 

האם אכן היו מכתביו ביטוי לאהבתו אליה? 

Nnl Archive Al11439256390005171 Ie206763453 Fl206763461
אחד ממכתביו של ביאליק למאניה. רשומה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין ארכיון בית ביאליק, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל.

בשנת 1972, לאחר מותה של מאניה, התפרסמו פרשיות הקושרות את שמו של ביאליק עם נשים אחרות. המפורסמת בהן היא הציירת אירה יאן שתרגמה שתי פואמות של ביאליק לרוסית ואיירה את מהדורת 1908 של שיריו. אישה נוספת היא הסטודנטית חיה פיקהולץ שביאליק פגש בנסיעתו ללונדון בשנת 1931. במכתב אותו כתבה מאניה לביאליק ביידיש היא מלינה על יחסו אליה ואף מציינת כי הוא מתעלל בה התעללות שאמנם היא אינה פיזית, אך רוחנית. 

עדות נוספת לקרעים ביחסי בני הזוג נמצאת במכתבו של ביאליק עצמו למאניה באותה שנה, בעת מסעו לקהילות פולין:

"עדיין לא עלה בידי להוכיח לך, שכל חשדותייך שווא הם ואין להם יסוד. מה אוכל אפוא לעשות, מאניטשקה? לא הייתי מעלה מעולם על דעתי, שלאחר חיים משותפים במשך ארבעים שנה כמעט, תכירי את בעלך כל כך מעט. אני נשבע לך בחיי, בחייך, היקרים לי מחיי, ובחיי הורינו היקרים  שלא אירע שום דבר, שיש בו כדי לתת לך את הרשות לחשוב עלי ככה. יש שאני מצער אותך בפנייך, ואולם כשאני רחוק ממך, אין אני מוכשר לעשות דבר קטן שבקטנים, העלול לעלוב אותך. להפך, כל מה שהרבינו לחיות יחד, כך גדולה התחברותי ומסירות נפשי אליך. אלוהים הוא היודע כי אני אומר זאת לא כדי להניח את דעתך, אלא באמת ובתמים. האומנם לא הבינות זאת בעצמך?"

אבל מאניה, למרות שנפגעה, בסוף סלחה. הוא היה ונותר, בשנות חייו, כל עולמה. 

ביאליק שב והתנצל בפניה ואף הילל באוזני מכריו את נאמנותה הרבה. במכתב לצייר חיים גליקסברג, הוא כותב: "אין הרבה נשים כמוה, היודעות לאהוב באמת ולהיות מסורות. היא גם בעלת חוש דק מן הדק ובעלת טאקט, והעיקר, היא אמיתית וצנועה, אין בה מן ההתנפחות המציינת לרוב את הנשים של אנשי שם" (ח' גליקסברג, ביאליק יום-יום). 

עם הזמן, ככל הנראה בשל החשדות, החליף את המכתבים הקצרצרים, שלרוב מסתכמים בדאגה לשלומם, רווחתם ובריאותם של מאניה והוריה  במכתבים ארוכים יותר. לרוב, חתם אותם בביטוי "אני מנשקך" או "המחבקכם באהבה". במכתבו משנת 1931, הוא אף מגדיל ואומר מפורשות למאניה: "אל תעשי את עצמך ואותי לצחוק. אני זקוק עכשיו ליחס אחר לגמרי ולהתנהגות אחרת עמדי לצדך. כל ימי מאמין הייתי בטעמך הטוב. האומנם שגיתי?"

פמיניסטית ותיקה – חדשה נולדה

ביאליק נפטר בשנת 1934, והוא בן 61, לאחר סיבוך מניתוח שעבר בוינה. במכתב לידיד המשפחה ד"ר דוד רוטבלום מאניה מתארת את תחושת הריק, הצער והאובדן: "לפעמים נדמה לי הנה יכנס. הוא צריך לבוא מן העיר או מאיזה מקום אחר אבל זהו רק דימיון. לא תהיינה עוד שיחות מעניינות בביתי. הבית העליז והחי התרוקן, נשאר בלא תורה ובלא מדע… רק ליבי המתאבל בוכה על האסון הגדול שקרה אותי. הכל תם ונגמר.״ 

אך מאניה לא תמה ולא נגמרה אחרי מותו של ביאליק. למעשה, מותו היה לידתה של מאניה אחרת, דומיננטית, בטוחה בדרכה ובעשייתה, שהייתה חדשנית מאד לזמנה. 

מאניה הוסיפה לחיות עוד 38 שנים לאחר מותו של ביאליק. תחילה, עברה להתגורר בדירה ברחוב מלצ'ט וביקשה להמשיך את הפעילות בבית ביאליק וכן להיות חברה בועד המנהל שלו. את הבית תרמה לעירייה למען שימור מורשתו של בעלה והפיכתו למוזיאון. היא פעלה בויצ"ו בהתנדבות למען נשים ואף השתתפה בשוק הספרים של חנוכה מטעם הארגון, לטובתו היא אפילו רקמה מפיות בעבודת ידה. היא התנדבה עם ילדים והפכה מהר מאד לנשיאת כבוד של לשכת בנות הברית על שם הנרייטה סאלד. 

997009626605805171
מאניה ביאליק וחברות נוספות בויצ"ו. תמונה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין ארכיון בית ביאליק, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל.

אבל המיזם הגדול ביותר שלה, מיזם שהיה אז חריג מאד ושחסר בנוף הישראלי עד היום, הוא הקמת "בית האישה על שם מאניה ביאליק". באמצע שנות ה-60, מאניה מחליטה להביא ליסודו של בניין חדש בשטח בית ביאליק שיהווה בית ליצירת האישה העברית, וירכז פעילות למען העלאת המודעות ליצירה נשית עברית, וכן מעמד וזכויות האישה בישראל. בצוואתה היא כתבה : "בבניין זה יכונסו וירוכזו כל פרי רוחה ויצירתה בספרות ובאמנות של האשה העברית בלשון העברית, ביידיש ובכל לשון אחרת וכל מה שנכתב ויכתב על האשה העברית בכל הלשונות". 

מאניה הצליחה להגשים את החזון היצירתי שבה, חזונה הנשכח של אותה ילדה שויתרה על לימודי המוזיקה והקריירה כפסנתרנית, באמצעות הקמת מוסד תרבותי שטרם נראה כמותו בישראל. את הבית ניהלה הסופרת אנדה עמיר ובו התקיימה פעילות תרבותית ענפה: ערבי שירה, קונצרטים, הרצאות, חוגים ותערוכות של נשים למען נשים. עם פתיחתו של הבית קיבלה מאניה מכתב מ״התאחדות הנשים לשווי זכויות״ המחזקות את ידיה על המפעל שיסדה ומברכות אותה שתזכה ״לשאוב נחת מהתפתחותו ושיגשוגו של הבית בהתאם למטרות שהונחו בו ע״י מיסדיו – העלאת מעמדה וזכויות האשה במדינת ישראל". 

בבית פעלה גם ספרייה ובה אלפי ספרים נדירים מתקופת ימי הביניים ועד העת המודרנית – כולם נכתבו על ידי נשים. עוד התקיים בבית אגף אמנות פלסטית שהכיל יצירות רבות ומתחלפות של נשים עבריות. מאות סופרות ומשוררות – מזלדה ועד יונה וולך ודבורה עומר, וכן נשות אקדמיה ותרבות, שחקניות, אמניות, פזמונאיות וציירות התארחו בבית ותרמו לרוח הנשית החיה והבועטת שבו. 

Nnl Archive Al11494755660005171 Ie201520200 Fl201520233
הזמנה לאירוע בבית מאניה ביאליק. תמונה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין ארכיון בית ביאליק, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל.

המפעל המשגשג והנדיר במחוזותיו קיים את פעילותו במשך 20 שנה, אבל פעילותו הופסקה וכיום משמש המקום כאולם הכנסים והתרבות של בית ביאליק. מה קרה לחזונה המבריק והכה מתקדם של מאניה ומדוע הופסקה פעילותו?

"מאניה נפטרה, למרבה הצער חזונה לגבי המקום הלך ודעך וצביון המקום השתנה אחרי 20 שנות פעילות" אומרת יהודית דנון. "חשוב לציין את המפעל הזה שלה כי באותם ימים זו הייתה יוזמה מהפכנית, מלאת תעוזה של מי שעמדה בצלו של בעלה כל השנים. זו הייתה צוואתה – להמשיך את המפעל הנשי המיוחד הזה. מאניה הייתה חלוצה ומיוחדת בתחום הזה ואומר אפילו שהייתה מראשונות הפמיניסטיות בישראל". 

מאניה ביאליק נפטרה בשנת 1972 והיא בת 96. המצבה על קברה לא מספרת את סיפורה המלא. "רעיית המשורר" נכתב בפשטות על הצד שלה, שנמוך משמעותית מצידו של בן זוגה. 

בצוואתה היא ביקשה שגם דירתה, כמו הבית ברחוב ביאליק, תשמש ספרייה או מוזיאון לשירות הציבור. ואכן בדירתה ברח' מלצ"ט 3 נפתח בשנת 1976 "ארכיון התיאטרון ע"ש יהודה גבאי". 

באותו ראיון בודד ונדיר שהעניקה לרות בונדי לעיתון "דבר", אמרה מאניה כי מעולם לא רצתה שיכתבו עליה. היא סיפרה שלא רצתה שמכתביה לביאליק, או מכתביו שלו אליה, יתפרסמו ובכל זאת הסכימה לבסוף לפרסומם. היא הורתה שספר הזכרונות שלה יפורסם אך ורק לאחר מותה משום ש"איננה סופרת". 

מה היה קורה אלמלא נישאה מאניה למשורר הלאומי הדגול? האם הייתה הופכת לפסנתרנית ומלחינה מצליחה? האם היו לה ילדים? האם הייתה זוכה להקים מיזמים נוספים למען רוח התרבות וזכויות נשים? אין לדעת כמובן, וכל אלו הן רק ספקולציות. אך דבר אחד בטוח למדי – מאניה אברבוך ביאליק היא אישה פורצת דרך שראוי שיכתבו עליה, על פועלה, על חזונה וללא כל קשר לבעלה, על אף שאפילו היא, לא ידעה שהיא כזו. 

קבר 1
קברם של בני הזוג חיים נחמן ומאניה ביאליק

לכל הכתבות בפרויקט "האישה שלפניו: הנשים שראויות להיזכר בשם עצמן"

אישה כמו שהיא: סיפורה של רחל כצנלסון שז"ר

היא הייתה גיבורה ציונית פמיניסטית אחרת, והעמידה אידיאל נשי שונה בנוף הציוני של העלייה השנייה. לצד פעילות חברתית ענפה היא גידלה במסירות, ללא בושה או הסתרה, את ביתה המיוחדת - בתקופה שבה רוב בני מעמדה לא נהגו כך. "על הדרך" היא גם ערכה את אחד מעיתוני הנשים העבריים הראשונים וזכתה בפרס ישראל. ובכל זאת, היא מוכרת ומונצחת בעיקר כ"אשת הנשיא". הגיע הזמן להכיר את רחל כצנלסון שז"ר בזכות עצמה

Shazar832

רחל כצנלסון שז"ר, התמונה באדיבות לע"מ

שישים ושש שנות זוגיות שידעה עליות ומורדות, בת אחת עם תסמונת דאון, עשרות שנים של פעילות ציבורית במוסדות הציוניים לפני קום המדינה ואחריה, עשר שנים בבית הנשיא, ועדיין, עבור רבים השם רחל כצנלסון שז"ר לא אומר הרבה, אלא אם תוזכר בנשימה אחת לצד בעלה – הנשיא השלישי של מדינת ישראל, זלמן שז"ר. 

אולם רחל כנצלסון שז"ר לא הייתה רק "אשת הנשיא", אלא אישה רבת פעלים ומנהיגה ציונית שהייתה אמיצה מספיק להתמקד ביודעין ובמכוון בנושא שהיה אז עוד בחיתוליו ואולי אף זכה לביקורת ובוז: תפקיד האישה וחשיבותה בתוך התנועה הציונית. 

רחל כצנלסון נולדה ב- 1885 בעיר בוברויסק שבבלורוסיה. בוברויסק הייתה אז עיר עם רוב יהודי מובהק, שחיי היהודים בה היו ענפים ועשירים. היא עצמה זכתה להיוולד למשפחה אמידה ומבוססת שאיפשרה לה  לרכוש השכלה מערבית. אבל למרות חייה הנוחים יחסית בעירה, כשהיא מוקפת בבני משפחתה האוהבת, רחל נמשכה אל השונה. 

Nnl Aleph11375278240005171 Ie79613146 Fl79613150
בנין בית הכנס בבוברויסק, עיר הולדתה של רחל. התמונה באדיבות המכון למדעי היהדות בסנט פטרסבורג, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה. הלאומית

הציונות הייתה בימים אלה תנועה מהפכנית חדשה שהחלה לצמוח באירופה, ומשכה בחזונה את צעירי המשפחות היהודיות. אחרי פרעות קישינייב בשנת 1903, יהודים רבים נהו אחר החזון הציוני וחלמו להקים את המדינה היהודית החדשה על אדמת ארץ ישראל הרחוקה, גם אם הביצוע הממשי היה עדיין רחוק.  

רחל, שעבורה הדרך הארוכה ומלאת האתגרים הייתה רק תמריץ, הפכה לפעילה ציונית נלהבת והדביקה את המשפחה כולה בקדחת הציונות. עד סוף שנות ה-30 עלו ארצה כל בני משפחתה פרט לאחיה שנפטר בטרם הספיק לעלות (אלמנתו וילדיו עלו לאחר מותו). עד כמה נחשב הדבר חריג? על כך יכולים להעיד דבריה של רחל עצמה: "מכל 70 בני הדודים שלי, הגיעו ארצה רק בני אבי ואמי, עוד אחד או שניים הציצו ועזבו, אחרים גם לא הציצו".

כיאה לחלוצה שהייתה, רחל עלתה ראשונה מכל בני משפחתה, וכבר בסוף שנת 1912 הגיעה לנמל יפו. בארץ, תחת השלטון העות'מאני, המצב היה רחוק מלהיות נוח או קל.  חבל הארץ המוזנח, המאובק והעני היה שונה בתכלית מכל מציאות שחוותה או הכירה בבית האירופאי האמיד שעזבה. אולם מעבר לכך, רחל, שעלתה לבדה, נתקלה בקושי כפול: היא הייתה אישה. 

דבר הפועלת, 1948
תורה פמיניסטית ציונית? מתוך דבר הפועלת, 1948

מצד אחד, יכול היה להיות יותר גרוע. חלוצי העלייה השנייה, אנשים כמו דוד בן גוריון, משה שרת וברל כצנלסון הושפעו מערכי הסוציאליזם שהתפתח כמעט במקביל לציונות, ומתוך כך הייתה התנועה הציונית חלוצה אמיתית בכל הנוגע ליחסיה כלפי נשים. 

מצד שני, כמו כל שינוי היסטורי, גם מאבק הנשים החלוצות למעמד והכרה לא עבר חלק. מהחלוצות, שרובן הגיעו לארץ כרווקות וללא ילדים, ציפו להתמסר מוחלטת. לא ניתן היה לשלב חיי משפחה עם חיי חלוצה ציונית. מנגד לגברים הציוניים שהאמינו בנשים ובכוחן להשתלב במאבק החלוצי, היו גם רבים שזלזלו בהן וסגרו בפניהן את הדלת. בנוסף, הגברים לא רצו לקחת חלק פעיל בחיי המשפחה ומשק הבית, וכך עמדה בפני הנשים בחירה אכזרית – להימנע לחלוטין מחיי משפחה, או להותיר את גידול הילדים בידי מטפלות ואומנות או לבית הילדים של הקבוצה והקיבוץ ולהתנער מתפקידן האמהי. 

בחלק מהמקומות המצב היה גרוע עד כדי כך שתועדו מקרים של נשים ששלחו יד בנפשן מאחר ולא יכלו להתמודד עם הפער בין שלל מחויבויותיהן. 

שנות המאבק הזה היו גם שנותיה הראשונות של רחל בארץ, והיא זכתה להתנסות בכל חוויה חלוצית שהייתה לא"י להציע. היא התנסתה בעבודה חקלאית בכנרת ובקיבוצים נוספים, הייתה שותפה בחווה החלקאית שהקים ברל כצנלסון בירושלים ואף לימדה עברית ב"חוות העלמות", אליה נשלחה זמן קצר לאחר עלייתה ארצה.  . 

חוות העלמות הוקמה ב-1911 על ידי חנה מייזל, חלוצה אגרונומית שרכשה קרקע חקלאית על גדות הכינרת, שם הכשירה נשים לעבודה חקלאית לצד לימודי משק בית "רגילים". 

כשרחל נשלחה אליה, פחות משנתיים מיום הקמתה, כדי למלא תפקיד של מורה לעברית, היא הרגישה נחיתות מול עולים גברים שהגיעו כמוה רק עכשיו לארץ וגם לימדו עברית. היא כתבה לחברה הקרוב ברל כצנלסון, שעודד אותה להגיש את מועמדותה למשרת הוראה בחווה: "ברל, דבר קשה הוא לכתוב מכתב כמו שכתבתי אני לחנה מייזל. חפצתי שהיא תדע שאין להשוות אותי עם מורה אמיתי שלמד בחיידר וכן הלאה. תעשה את זה במקומי. ספר לה את כל זה. בייחוד מכאיב אותי שלא הספקתי לעבור על כל התנ"ך". 

997012239067405171
עם חברות הקיבוץ בבית המרגוע מעלה החמישה. תמונה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין ארכיון קיבוץ מעלה החמישה, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל.

באווירה  הזו, בשנים ההן היא התחילה לעצב את תפיסתה הפמיניסטית שהייתה שונה מזו של נשים אחרות בנות דורה.

בעוד שפעילות ציוניות אחרות כמו מניה שוחט וגולדה מאיר האמינו כי מטרת העל היא הידמות מלאה ומוחלטת של נשים לגברים, כצנלסון האמינה בשוויון הזדמנויות אבל ראתה גם את התועלת בהבדלים המהותיים בין גברים לנשים, והאמינה שדווקא מתוך השוני  הזה יוכלו החלוצות לתרום אפילו יותר לחברה הציונית.

במיוחד הצטערה לראות כיצד נדחקות הנשים לפינה כשהן הופכות לבעלות משפחה ואימהות, "האם לא מגוחך שנערה כזאת, כשהיא נכנסת לחיי המשפחה, חושבת ברצינות גמורה שהיא תארגן את חייה כאמה וסבתה, תשרת את הילדים ואת הבעל ותהיה מאושרת. מדוע בעלה מסדר את חייו באופן גלוי והיא בהסתרה. מדוע הוא חי את חייו בחייו והיא חיה בהפסקות, אחרי סיפוק צרכי הבית צרכי הילד וצרכיו שלו. מדוע נחל חייה הוא רק נחל צדדי?"

מתוך אותה תחושת החמצה ודחיקתן מהשיח הציבורי, הקימו חלוצות העלייה השנייה והשלישית את ועד הפועלות, שהוקם בשנת 1921, כשנה אחרי הקמת הסתדרות הפועלים. הועד פעל תחת ההסתדרות אולם מטרותיו היו פמיניסטיות במוצהר – ובראשן  עיצוב דמותה של האישה החלוצה העברייה והציונית. 

בינתיים, במקביל לעבודתה רחל מתפנה לבניית חייה האישיים, וב-1920 היא נישאת לאהובה זלמן רובשוב. חייה לצד זלמן ידעו עליות ומורדות. למרות שהיו בקשר זוגי מאז 1909, הם חיו בנתק במשך כמעט עשור: רחל הייתה כבר בא"י בעוד זלמן, שהקדיש שנים רבות מחייו לטובת המפעל הציוני, הסתובב ברחבי אירופה כפעיל ודיפלומט ציוני. 

D813 017
רחל עם בעלה, זלמן שז"ר. התמונה באדיבות לע"מ

כשנה לאחר נישואיהם, הצטרפה רחל לבעלה בווינה שם הוא התמנה לחבר במשרדי "ברית פועלי ציון". בוינה היא יולדת את בתם היחידה – רודה. 

כבר למן ההתחלה רחל  מרגישה כי בתה אינה ככל התינוקות. קשיי האימהות "הרגילים" בשילוב שונותה של רודה עוררו אצלה משבר אמיתי. "אני לא יכולה להסתיר ממך", כתבה לזלמן ששהה רחוק מהן בשליחות בברלין, "אני חיה בעולם בלהות. יומם וגם בליל אין מנוח. לבי לא שקט, עוברות מחשבות שונות וגם להוציא אותן מהפה אי אפשר. אינני פוחדת מפני רע, אך מפני התאבנות הלב". 

כשהייתה רודה בת שלוש היא אובחנה עם תסמונת דאון, והדאגה והטיפול בה ליוו את הזוג שז"ר עד סוף חייהם. אולם בניגוד למקובל בזמנו, הם לא הפנו עורף לבתם, לא נטשו אותה לטיפול בידי אחרים ולא התביישו בה. לאורך כל חייה זכתה רודה שז"ר לאהבה וטיפול מסור, אבל אין ספק שמשקעי ההתמודדות הזו ותחושת ההחמצה הותירו חותם באמה רחל. למרות שהאמינה, בניגוד למרבית החלוצות בנות דורה, כי האימהות אינה מגבלה אלא זכות ואף מעלה, היא התאכזבה מכישלון הנשים להעביר חלק מעול המשפחה גם לגברים, "אני מזמן חדלתי לראות את האידיאליה בחיי משפחת הפועל. אני רואה את הסבל…האם הצעירה שקועה כולה בחייה הפרטיים והיא עיוורת וחירשת לענייני חיינו. העיוורון הזה לא אומר שהיא מטפלת כל כך טוב בילד. כל אישה מרגישה שהיא חוטאת: לילד, לבית, לרצפות. היא עובדת הרבה מאוד ותמיד מונה את חטאיה. האישה היא הד של חיי החבר". 

997009851663005171
האמא הראשונה. רחל כצנלסון שז"ר מבקרת פצועי צה"ל בביה"ח הדסה. התמונה מתוך ארכיון דן הדני, הספרייה הלאומית.

בשנת 1924 חזרה משפחת שז"ר לארץ, ורחל נבחרה לתפקיד בוועדת התרבות של ועד הפועלות. זו הייתה הוכחה נוספת לייחודה בנוף החלוצי הכולל – היא האמינה כי תרבות היא חלק בלתי נפרד מעיצוב החברה הציונית, חשובה לא פחות מחקלאות וביטחון.

היא גם בחרה במודע, להישאר לפעול בוועד הפועלות עצמו. בעוד פעילות אחרות כמו גולדה מאיר ומניה שוחט ראו בוועד הפועלות רק מקפצה אל ועד הפועלים ואל הזירה הפוליטית העיקרית, רחל האמינה זירת הפעילות הנשית חשובה לא פחות.

לאחר מספר שנות פעילות בהסתדרות היא התחילה לערוך את "קובץ דברי הפועלות" הראשון, ולאחר צאתו לאור אף נבחרה למזכירות ועד הפועלות בשנת 1930. היא עושה את כל זה כאשר במקביל, ממשיכים בני הזוג שז"ר בפעילותם הציונית המשותפת באירופה ובאמריקה. 

אבל בשנת 1934 היא עוזבת כדי לייסד עיתון חדש, "דבר הפועלת", ועידן חדש מתחיל בחייה של רחל כצנלסון שז"ר.

דף שער001

עוד בשנת 1926 שאפה רחל להקים עיתון שישמיע את קולן של הנשים, ידבר בשמן ויקרב נשים נוספות אל הרעיון הציוני ואל המוסדות הציוניים שכבר הוקמו בא"י. עבודת העיתונות והכתיבה לא הייתה זרה לזוג שז"ר שעסקו שניהם בכתיבה, תרגום ועריכה לכתבי עת או עיתונים לאורך כל חייהם – זלמן שז"ר היה כותב הנוסח הראשון של מגילת העצמאות, בעוד רחל ערכה ואיגדה מאמרים, ספרים והגות בנושאי הציונות. 

בשנים ההן הקימו חברות ועד הפועלות את עיתון "האשה" שהיה עיתון עצמאי הדן בענייני השעה מזווית ראייה נשית, "ירחון האשה שואף ליצירת טיפוס חדש, של האישה הארץ ישראלית אשר אינה רואה את ביתה ואת חוג פעולתה כתכלית בפני עצמה אלא כחלק מהבניין הצבורי והלאומי בכלל", נכתב במאמר המערכת של הגיליון במלאת חצי שנה ליציאתו לאור. אבל העיתון לא האריך שנים ונסגר. 

עכשיו החליף אותו מפעל חייה של רחל שז"ר -"דבר הפועלת". העיתון התפרסם בתחילה כמוסף בתוך עיתון דבר, כאשר מטרתו הייתה להגדיל את תפוצת העיתון ולפתוח אותו לקהלים נוספים. רק בתחילת שנות ה-50 הפך לעיתון עצמאי המתפרסם בזכות עצמו.

פרט לרחל שהייתה העורכת הראשית וגייסה את כל הכותבות, השתתפו וכתבו בעיתון נשים כמו דבורה דיין אמו של משה דיין, רבקה אהרונסון היא "אובי" האחות הקטנה של מייסדי מחתרת ניל"י (ומי שהייתה או לא הייתה ארוסתו של אבשלום פיינברג), מנייה שוחט ועוד. 

כולן, פרט לרחל שקיבלה שכר זעום, כתבו בהתנדבות. רחל ראתה בעיתון אמצעי לחינוך נשים והעברת מסרים, ידע ומידע לנשים הפועלות בא"י: "היא (הפועלת) מוכרחה להבליט יותר את עצמאותה ומקוריותה ולהוסיף משלה לחיי המחשבה של התנועה כולה".

997009452187105171
רחל נואמת בבית הנשיא, התמונה מתוך אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

סוף סוף מצאה רחל בית אמיתי ומקום שבו הרגישה שהיא יכולה לפעול ולבטא את עצמה בחופשיות. אחרי שנים של פעילות ציבורית ופוליטית שבה הרגישה שהיא אינה מצליחה להשתלב, ושנכפה עליה לאמץ גינונים גבריים או להתעלם מתכוניותה הנשיות, מצאה את עולמה בין דפי העיתון. היא המשיכה לערוך את דבר הפועלת במשך עשרים ושבע שנים.

השנים עברו ומשברים נוספים המשיכו לפקוד את העם היהודי בעולם ובארץ. בימי מלחמת עולם השנייה והשואה, תמכה רחל בגיוס נשים לצבא בתקווה כי השתתפותן המעשית בהגנת היישוב והארץ תתרום אף היא לקידום מעמדן החברתי.

עם הקמת המדינה הצטרף בן זוגה לממשלת המעבר וכיהן בשנותיה הראשונות של המדינה כשר החינוך, וכן כבעל תפקידים שונים בסוכנות היהודית ובמוסדות ציוניים נוספים. רחל המשיכה בעריכת העיתון לצד פעילותה המעשית למען קידום נשים. ביום העצמאות העשירי למדינת ישראל, בשנת 1958, היא קיבלה את ההכרה שהייתה כה ראויה לה וזכתה  בפרס ישראל. בין הנימוקים להענקת הפרס נאמר: "… פועלה בקרב החברה ומערכותיה, על עבודתה זה קרוב לחמישים שנה בשדה הקליטה התרבותית, החינוכית והתרבותית של האישה העובדת בארץ. יש לראותה כמדובבת ומכנסת את הביטוי הספרותי של האישה החלוצה".

997009634110505171
רחל ינאית בן-צבי (מימין) משוחחת עם רחל כצנלסון -שזר בוועידת הפעלים השביעית. התמונה מתוך יד יצחק בן צבי (ישראל נגלית לעין), אוסף הנשיא יצחק בן צבי.

בשנת 1963 נבחר זלמן שז"ר לנשיאות  וכיהן בתפקיד זה כעשור. רחל המשיכה בפעילותה הציבורית לצידו, עכשיו כאשת הנשיא. 

התפקיד הזה, מטבע הדברים, השאיר את חותמו על מורשתם של בני הזוג. רחל כצנלסון שז"ר מוכרת היום לרבים רק כרעיית נשיא המדינה השלישי, אולם היא הייתה לפני זה חלוצה וציונית נלהבת, עיתונאית וסופרת ובעיקר פמיניסטית אדוקה בימים שבהם המאבק הפמיניסטי עוד היה בחיתוליו. גם אם כיום נראה שהדרך לשיוויון ארוכה, רעיונותיה וכתביה היו הבסיס האיתן ממנו יצאו דורות של נשים לכבוש את דרכה  של האישה הישראלית להכרה ולשוויון.

לכל הכתבות בפרויקט "האישה שלפניו: הנשים שראויות להיזכר בשם עצמן"