סיפורי השאה-נאמה

בסיפור הזה יש את כל מה שדרוש לסרט הוליוודי או לדרמה תקופתית: שדים, מלכים, סוסים, תככים וארמונות, פוליטיקה של חצר המלוכה וסיפורי אהבה בסגנון שייקספירי. הכירו את השאה-נאמה, ספר המלכים של המשורר הדגול אבו אלקאסם פרדוסי (1020-934 לספירה)

סִיאׇוַוש עובר במבחן האש. איראן, 1814

השאה-נאמה הוא האפוס הגדול של איראן – סיפורי גבורה מיתיים מבריאת העולם ועד הכיבוש המוסלמי. אפוס עוצר נשימה שהשפיע, בין השאר, על כתיבתם של גדולי המשוררים היהודיים באיראן.

באמצע המאה השביעית נכבשה איראן על ידי ממשיכיו של מוחמד, כחלק ממסע הכיבושים של האיסלאם שהתפשט על חשבון האימפריה הסאסאנית. כתיבת השאה-נאמה, כפי שהספר נקרא במקור בפרסית, מייצגת פריחה מחודשת של השפה והתרבות העשירה של איראן שלפני האיסלאם, זאת לאחר יותר מ-300 שנים של שלטון מוסלמי.

סיפורי הגיבורים, המלכים, הנסיכות, והשדים – כולם מבוססים על מסורות איראניות עתיקות – שיחקו תפקיד מרכזי בעיצוב הסיפרות הפרסית החדשה לדורותיה. יהודי איראן גם כן הושפעו מהשאה-נאמה. משוררים יהודים גדולים שִכֽתבו את סיפורי התנ"ך, ואפילו את סיפור מגילת אסתר, בסגנון האפי של פרדוסי ואף שילבו את עלילותיהם עם מעשיות גיבורי ספר המלכים.

הסיפורים מאחורי האיורים

השאה-נאמה רווי בתיאורי מלחמות ומעשי גבורה. אחד מגיבורי השאה-נאמה הוא רוּסתָם. הסיפורים והאיורים מציגים את רוּסתָם נלחם בשדים, מציל מלכים, ושולט בשדה הקרב. אך כמו כל אפוס טוב, הטרגדיה לא מאחרת לבוא: רוּסתָם הורג בטעות את בנו סוֹהרָאב, ונוסף לכך, בסוף ימיו הוא נאלץ פעם נוספת להרוג צעיר חף מפשע: את הנסיך א֤ספָנדִיאָר. כמו כן, הגיבור סִיאָווַש, דמות טהורה באפוס המצטיירת כקדוש מיוסר, סובל ממזימות ועלילות שווא נגדו.

פן טרגי זה מראה עד כמה העניין האמיתי של האפוס, מעבר לסיפורי הגבורה, הוא דווקא דיון והתעסקות בשאלות אתיות כבדות משקל: מה הוא השימוש הנכון של כוח? מהי חובתם של הנשלטים לשליט, של אבות לבנים, ושל המלך לנתיניו?

כתבי היד המרהיבים האלו, שנכתבו בין המאה ה-16 למאה ה-19, הם רק חלק קטן מהאוסף המיוחד השמור בספרייה הלאומית. את רובם רכש החוקר והאספן אברהם שלום יהודה, אשר תרמם לספרייה. האיורים, בסגנונות שונים, מראים סצנות מפורסמות מהאפוס: המוות הטרגי של סוֹהרָאב על ידי רוּסתָם, מבחן האש של סִיאָווַש, קרב רוּסתָם וא֤ספָנדִיאָר, ועוד.

לפניכם שלושה סיפורים מתוך כתבי היד של השאה-נאמה:

סיפור סִיָאוַוש

אמו של הגיבור הטהור סִיָאוַוש, פילגש המלך כָּאווֻס ובת אַפֽרַסִיָאב, מתה. חזר הגיבור אל ארמון המלך להתאבל על אמו. המלכה הערמומית, אימו החורגת, סוּדָאבּה ראתה את הצעיר החסון, הלבוש לתפארת, וחשקה בגיבור הצעיר: "לבה נמס, כקרח בפני האש." מלאת תשוקה שאינה ניתנת לשליטה, שלחה אליו המלכה שליח, לאמור: "בוא אל הרמון הנשים של אביך." למרות שבהיותו בן המלך לא הייתה בהזמנה כל הפרת צניעות, סירב סִיָאוַוש, שהבין את כוונותיה, לבוא. סוּדָאבּה, לא התייאשה, פנתה למלך כָּאווֻס וביקשה ממנו כי ישלח את בנו סִיָאוַוש לבית הנשים, כדי שיכיר את אחיותיו. המלך נענה לבקשתה התמימה לכאורה וביקש מבנו להקשיב ל"אימו". אך סִיָאוַוש סירב בשנית, שכן כאמור, ניחש את כוונותיה הנסתרות, והשיב למלך:
"כוון רגליי אל סוד החכמים והגדולים המנוסים בקרב.
למדני השימוש בחץ ובקשת ברומח ובאלה, מול האויב.
חכמת הכס למדני, נימוסי חצר במשתאות לקול מיתר.
אך מה אלמד מאחורי פרגוד מפי נשים?"
ובכל זאת, שמע סִיָאוַוש לפקודת אביו והלך אל בית הנשים. סוּדָאבּה קיבלה את פניו בנשיקות על עיניו ולחייו, קבלת פנים מקובלת לבנה המאומץ. הנשים הושיבו אותו על כסא רם ונישא, שמו כתר לראשו, עטפוהו בבשמים יקרים, הנשים רקדו ושרו לו, ושיבחוהו בהלל וחנופה. בשובו משם שימח סִיָאוַוש את אביו (אשר אכן "מלך טיפש" היה), כשאמר לו כי נשיו עולות ביופיין על נשי כל מלכי איראן הקודמים. באותו הלילה אמרה סוּדָאבּה למלך כָּאווֻס כי היא רוצה להשיא את סִיָאוַוש לאחת מבנותיה. המלך הסכים והודיע לבנו שעליו לבחור אחת הנשים ולהינשא לה. סִיָאוַוש, שלא רצה להמרות את פי אביו, פנה ללכת בשנית אל ההרמון. סוּדָאבּה קיבלה את פניו בכבוד מלכים וערכה לפניו תהלוכה של בנותיה היפות, אבל סִיָאוַוש הטהור והיפה לא הגיב ולו במילה או מבט. שתיקתו שימחה את סוּדָאבּה הערמומית. היא סילקה מעל פניהם את הנערות, ניגשה אליו ולפתע אחזה בו ונשקה על פיו בכוח רב. ואמרה:
"הבטח לי בשבועה ובנדר כי לא תמסור מכל אשר אגיד לך…
כשיאסף המלך אל עמיו, תהיה אתה חליפתו אצלי".
סִיָאוַוש הרהר בלבו כיצד ימלט מן החטא, מבלי שילכד ברשתות סוּדָאבּה. הוא הבטיח לה שלא יגלה דבר מכל שהתרחש. אבל דעתה של סוּדָאבּה הייתה נחרצת: היא הבטיחה לעצמה שתכפוף את הצעיר לרצונה. סוּדָאבּה הזמינה את סִיָאוַוש שוב להרמון, ולבושה בתפארת, גילתה לו את ליבה. "עכשיו הבט אליי: אין לך תירוץ לדחות את אהבתי. אני שפחתך מהיום שראיתיך לראשונה… לילותיי מלאים כאב וימיי חשוכים. בוא אליי בסתר, רק פעם אחת, והשב לי את צעירותי. אבל אם לא תשמע לדבריי, סופך להיהרס." הפעם סִיָאוַוש השיב לה בזעם: "חס וחלילה שאבד את מצפוני ואבגוד כך באבי. את אשת המלך, שמש ארמונו. החטא הזה לא הולם אותך."
סוּדָאבּה לא היססה לקיים איומה. היא קרעה את בגדיה, והקימה קול צעקה. בוכה, מייללת, זועקת אל השמיים… כָּאווֻס מיהר אל ההרמון וסוּדָאבּה הראתה לו את בגדיה הקרועים, כעדות לתקיפת סִיָאוַוש. הצעיר אנס אותה, את המלכה… אך אחרי שסִיָאוַוש הטהור, הדומה למלאך, סיפר את כל שהתרחש בינו לבין סוּדָאבּה, לא ידע עוד המלך למי עליו להאמין. כָּאווֻס הריח את בגדי בנו ולא מצא בהם שום זכר וסימן לריחות מבושמים של פיתוי, שידול ומשיכה… כשהריח את שמלותיה של המלכה, לא יכול היה המלך להתעלם מהריח החזק המיוחד של ניחוחות הבשמים היקרים, עדות ברורה לתשוקה ופיתוי… כשראתה סוּדָאבּה כי לא הצליחה לשכנע את המלך, רקחה מזימה אכזרית יותר. היא מצאה אישה עניה והרה ושלחה אחת המשרתות אותה לכפות עליה להפיל את התאומים שבבטנה. את העוברים שלחה אל המלך על טס-זהב כהוכחה לתזנוניו של סִיָאוַוש ואכזריותו. חכמי המלך התבוננו בכוכבים והגיעו למסקנה, כי העוברים המתים אינם מזרעו של סִיָאוַוש. המלך נותר ללא תשובה, חלוק בינו לבינו… מתלבט… כָּאווֻס החליט כי אין לו כל ברירה אלא להניח למבחן האש לשפוט בין הנצים. הוא הורה להעמיס מאות בהמות משא בחומרי בעירה, ולפרוק אותם בשתי ערימות גדולות כששביל צר מפריד ביניהן. לאחר שסודרו הערימות האדירות, מאתיים איש עסקו בליבוי האש. ענן העשן החשיך את השמיים. מכל קצווי הארץ נהרו אנשים לראות את המחזה. סִיָאוַוש הטהור והיפה הציע כי הוא יהיה זה שיתנסה ראשון. לבוש לבן ורוחו שקטה, חיוך נסוך על פניו. סוּדָאבּה הביטה מרחוק ושמחה בליבה השחור לראות את הצעיר נענש. ואילו כָּאווֻס המלך רכב למקום שקט, חרד ומהורהר. סִיָאוַוש, רכוב על סוסו, בשריון וגלימה טהורה לבנה, דהר אל תוך הרי האש ונעלם בן-רגע, הקהל עצר את נשימתו, אך לא עבר רגע וכבר ראוהו מגיח, מתוך התופת הבוערת, על סוסו האביר השחור, שלם ובלא פגע. האנשים פרצו בתשואות ובשירה, והמלך הכריז:
"סִיָאוַוש, בני אמיץ הלב, נפש טהורה! אתה ראוי לכס עולם ולכתר!"
אז הגיע תורה של סוּדָאבּה. כָּאווֻס דיבר אליה קשות וכדי לחמוק מן האש נאלצה המלכה להודות כי דברי סִיָאוַוש אמת מתחילתם ועד סופם. בהסתמך על עצת יועציו, דן אותה כָּאווֻס למוות, על שגרמה לבושה לו ולממלכתו. ואולם סִיָאוַוש הטהור, שהכיר היטב את לב אביו וידע שהוא אוהב את סוּדָאבּה אהבה גדולה, ואחרי המעשה ייצא מדעתו מחרטה ומכאב, הזכיר לאביו את הקשרים הפוליטיים וחשיבות סוּדָאבּה ליחסים עם מלכים זרים. סִיָאוַוש ביקש מהמלך לסלוח לה, לסוּדָאבּה, והמלך נענה. סוּדָאבּה הוחזרה אל ההרמון, ותשוקת המלך אליה התלקחה שבעתיים. למרות נדיבות סִיָאוַוש, לא פסקה סוּדָאבּה מלזמום כיצד להרוג את הצעיר בעל הנפש הטהורה. ללא הרף טיפטפה דברי רעל באוזניו של כָּאווֻס ושבה והזכירה כי בדמו של סִיָאוַוש זורם דמם של הטוראנים, שנואי-נפשם של האיראנים.

 

סיפור רוּסתַם וסוֹהרָאבּ

באחד הימים יצא רוּסתַם אל אזור הגבול השומם שבין איראן לטוראן כדי לשמח את לבו, כהרגלו, בציד. הוא רכב על סוסו האדיר רַכֽש, שצבעו כעלי הוורד המפוזרים על אדמת זעפרן וחזהו וכתפיו כשל אריה וכוחו כשל פיל. עוד הוא רוכב באזור שָייהַבָאד, הבחין רוּסתַם מרחוק בעדר חמורי בר. בעזרת קשתו והאלה שבידו, לכד רוּסתַם את אחד החמורים, עקד אותו על שיפוד עץ עצום וצלה אותו על האש, שהרי שיפוד העץ דמה בעיני הגיבור לזרד קטנטן, ואילו חמור הבר לו היה מנה משביעה בהחלט. רוּסתַם אכל את בשרו של חמור הבר ובמהרה נפלה עליו שינה עמוקה. בזמן שישן, התרחק ממנו סוסו הנאמן רַכֽש וסופו שנלכד בידי חבורת פרשים טוראנים. כשהתעורר רוּסתַם הגיבור האדיר ולא ראה את סוסו לידו, דאגה גדולה מילאה את לבו. הוא החל ללכת בשדות, עוקב אחר עקבות סוסו, עד שלבסוף הגיע אל העיר הסמוכה סַמַנגָאן. אנשי סַמַנגָאן יצאו לרחובות לקבל את פני גיבור החיל. המלך עצמו הבטיח לו שאיש מנתיניו לא היה מעז לגנוב את רַכֽש המפורסם בכוונה, ושהסוס הנעדר יושב אליו עד מהרה.

המלך הציע כי עד שימצאו את סוסו יהיה רוּסתַם לאורחו, והזמין את רוּסתַם למשתה מפואר, כדי להסיר כל דאגה מלבו. באותו ערב בארמון, באישון ליל, תַהּמִינה, בת מלך סַמַנגָאן, שהבחינה ברוּסתַם במשתה והתאהבה בו, באה אליו בסתר. מלווה בשפחה, עם נרות מבושמים, נכנסה תַהּמִינה חרישית אל חדרו של רוּסתַם, חבוקת ניחוחות, גבותיה משורטטות כקשת מתוחה, ותלתליה לולאות חן מלכודת לגברים. תַהּמִינה לחשה על אזנו של רוּסתַם ששמו המפורסם ומעללי גבורתו הגיעו אליה, ומשום כך היא רוצה ללדת את ילדו. בתמורה, כך הציעה בת המלך, תסייע לו לאתר את סוסו רַכֽש. השניים בילו יחדיו כל הלילה, עד הנץ החמה. היא אהבה אותו. הוא אהב אותה. בבוקר הוריד רוּסתַם מזרועו צמיד כסף שבמרכזו אבן חן, נתן לה ואמר: "אם בת תיוולד לך, העניקי לה את הצמיד כקמע בו תוכל לאסוף את שערה והוא יגן עליה מרע; ואם בן יוולד, שיענוד את הצמיד על זרועו, כפי שעשה אביו, ואז הוא יהיה גבוה כסָאם בנו של נַרִימָאן, וידבר כחן כזָאל, אבי." בבוקר הודיע המלך לרוּסתַם שסוסו נמצא. הגיבור עלה בשמחה על גב סוסו, נפרד בצער מאהובתו ורכב לדרכו. לאחר תשעה חודשים, בסַמַנגָאן, נולד לתַהּמִינה בן והיא העניקה לו את השם סוֹהרָאבּ. הילד גדל במהירות מופלאה. כאשר היה בן חודש נראה כבן שנה, ובגיל חמש כבר היה מיומן בחרב. תַהּמִינה גידלה אותו בחיבה רבה ובדבקות. כשהגיע סוֹהרָאבּ לגיל עשר, לא יכול היה עוד איש להתמודד מולו.

יום אחר יום שאל הילד סוֹהרָאבּ את אמו: "מיהו אבי? ומדוע אני גדול כל כך מכל הילדים האחרים? וכששואלים אותי על אבי מה עלי להשיב?" תַהּמִינה סיפרה לסוֹהרָאבּ על אביו רוּסתַם ועל אבות אבותיו והישגיהם הכבירים כלוחמים איראנים. היא נתנה לו את מתנתו של אביו, ואסרה עליו לגלות את זהותו למלך הטוראנים, אַפֽרַסִיָאב, שהיה יריבו של רוּסתַם, ואם יידע כי סוֹהרָאבּ הוא בנו, ירצח אותו. בנוסף, אמרה האם, אם ישמע רוּסתַם שבנו כבר גדל להיות לוחם ופרש בעל כוח, ייקח אותו ממנה ולִבה ייקרע לגזרים. ואולם סוֹהרָאבּ השיב לה, כי לא זו בלבד שאין זה יאה להסתיר את מוצאו, אלא כי יאסוף צבא וייצא למלחמה: ראשית כדי להביס את האיראנים, ולאחר-מכן כנגד הטוראנים במטרה להפיל את אַפֽרַסִיָאב ולהושיב את אביו רוּסתַם על כיסא המלך. הוא הבטיח לתַהּמִינה כי לאחר שיכבוש את איראן יושיב אותה על כס המלכות, כמלכה. כאשר שמע אַפֽרַסִיָאב אודות כוונותיו של סוֹהרָאבּ ועל אלפי הלוחמים שנהרו למחנהו, פקד על סגנו ללוות את סוֹהרָאבּ ולדאוג כי לא תתגלה זהותו לרוּסתַם, בתקווה שהגיבור הצעיר יהרוג את אביו, אותו לא ראה מעולם. סוֹהרָאבּ עלה על סוסו ויצא אל הדרך. דִז'-י סֶפִיד, המבצר הלבן, היה המבצר הראשון בו נתקלו סוֹהרָאבּ וצבאו בשטח איראן. סוֹהרָאבּ ניצח בדו קרב את הגיבור האיראני הוֹגִ'יר, אבל זה התחנן על חייו וניצל. גוֹרֽדאָפרִיד, בתו של מושל המבצר, נעלבה מהשפלתו המביכה של הגיבור הוֹגִ'יר, לחייה הוורודות הפכו שחורות מכעס, היא לבשה את השריון שלה, אספה את שערה הארוך בתוך קסדה ויצאה להילחם בגיבורי צבא טוראן. סוֹהרָאבּ, שלא ידע שהיא אישה, יצא להילחם בה. הוא הריץ אל מולה את סוסו והיא ענתה במטר של חצים מקשתה, ממנו הצליח לחמוק רק במזל גדול. היא המשיכה להתקדם לעברו בחרב שלופה ורק ברגע האחרון הצליח סוֹהרָאבּ לפגוע בה באמצעות הרומח שלו, אותו היא חתכה במכת חרב לשניים. למרות שסוֹהרָאבּ כמעט הובס ונוצח הוא הצליח לגבור עליה, ובעיצומו של הקרב הסוער שהתפתח ביניהם, ניסתה גוֹרֽדאָפרִיד להימלט בחזרה אל המבצר. סוֹהרָאבּ רדף אחריה והפיל את קסדתה בקצה מוט הרומח שנותר בידו. כששערה השופע גלש מהקסדה שנפלה, סוֹהרָאבּ המום הופתע לגלות שכמעט הובס לראשונה בקרב, ובידי אישה. הוא נבוך ולכד אותה מרחוק בפלצור. "מה לך, ירח, פה בשדה הקרב?", הוא אמר לה, "חמור בר כמוך עוד לא לכדתי". אבל גוֹרֽדאָפרִיד הערמומית, שלא הייתה יריבה אמיתית לסוֹהרָאבּ בשדה הקרב, וחששה עכשיו שיגרור אותה בחזרה אל הטוראנים, ענתה לו במהירות: "אם יראו חייליך שנערה אני, ילעגו לך. ניצחת ולכן ניפרד. את כל אוצרות המבצר הלבן אמסור לך…" היא מיהרה אל שערי המבצר, ומיד לאחר שחלפה ביניהם פנימה, נסגרו השערים הכבדים אחריה, וסוֹהרָאבּ נותר בחוץ. מראש החומה קראה גוֹרֽדאָפרִיד לסוֹהרָאבּ: "חכה עד שתגיע הידיעה למלך כָאוֻוס! הוא יגייס לעזרתנו את הגיבור האציל רוּסתַם, וקיצך עד מהרה יגיע."

סוֹהרָאבּ נמלא זעם ובושה, אבל כיון שכבר ירד הלילה, הורה לאנשיו להמתין לבוקר כדי לכבוש את המבצר. בינתיים, בחסות החשיכה, חמקו גוֹרֽדאָפרִיד והלוחמים האחרים מן המבצר… אבל, בדיוק כמו שהבטיחה גוֹרֽדאָפרִיד, המלך כָאווֻס קרא לעזרתו את רוּסתַם, ושני צבאות הענק של איראן וטוראן נערכו אלו מול אלו בשדה הקרב. הגיבור המפורסם רוּסתַם, לבוש בעור הנמר, ניצב בקדמת הצבא האיראני. לב הלוחמים הטוראנים נפל בראותם אותו, ורק סוֹהרָאבּ לבדו העז התייצב כנגדו. הבן לא הכיר את אביו והאב לא הכיר את בנו. שני הלוחמים פנו זה אל זה בדברים בטרם קרב. סוֹהרָאבּ לעג לאביו באומרו: "אל תטרח לקרוא לגיבורי איראן לעזרתך! נלחם כאן שנינו, לא תשרוד מהלומה אחת של אגרופי. אתה אומנם נראה חזק, אבל הזמן יגזור היום את כנפיך, איש זקן!" ואילו רוּסתַם השיב לבנו: "אני זקן, קרבות רבים ראיתי, צבאות הרבה הכרעתי בחיי. שדים הרבה השמידה כף ידי ולא פגשתי איש יגבר עליי!" שני הגיבורים נאבקו מהבוקר ועד שעות הדמדומים ללא הכרעה, ושוב למחרת בבוקר ניצבו זה מול זה. הקרב בין השניים היה קשה, אבל לאחר שעות ארוכות, נפצע סוֹהרָאבּ פצעי מוות מחרבו של אביו. סוֹהרָאבּ הגוסס איים על יריבו, אשר את זהותו לא ידע: "אבי רוּסתַם יבוא לדרוש דמי, אפילו אם כדג תתכסה במים רבים, ככוכב תעלה למרום לזרוח, או אם תמצא מחבוא בחושך הלילה…"

מודע כעת למה שעשה, קפא דמו של רוסתם. הוא השליך את חרבו ועצב גדול חנק את לבו… הוא ביקש מסוֹהרָאבּ שיראה לו את הסימן, והבן מנחה אותו להוריד את השריון – והנה הצמיד… רוּסתַם זיהה את הצמיד שנתן לתַהּמִינה והבין שהוא זה שהרג את בנו… בוכה ומיילל בעצב השליך אפר על ראשו. גם סוֹהרָאבּ, שגילה את זהותו של אביו, כורע תחת עוצמת הכאב… הוא פנה לאביו ואמר: "קשות לי דמעותך מחיל המוות. אשר נגזר, היה. אין להשיב." לוחמים איראנים באו לחפש את רוּסתַם הנעדר. בשמוע קול צעדיהם, סוֹהרָאבּ חרד מגורל חיילי צבא טוראן וביקש מאביו לדאוג לכך שיחזרו בשלום לבתיהם. רוּסתַם נענה לדרישתו. במילותיו האחרונות, סוֹהרָאבּ אמר:

"הכוכבים חרצו משפט בשחק,

כי את מותי אמצא רק מידך.

הופעתי כברק וכרוח נסתי.

עוד יחד נפגש בדביר שמיים."

 

רוּסתַם הורג את סוֹהרָאבּ. איראן, 1814

 

סיפור רוּסתַם ואֶסֽפַנדִיאׇר

המלך גוּשטֽאָספ היה מודאג. הוא חשש שבנו הצעיר, האמיץ והשאפתן אֶסֽפַנדִיאׇר, חושק בכסאו. יום אחד הוא הזמין אליו את חכמי חצר המלכות, פנה אל יועצו הנאמן והחכם גָ'אמאָספ, ושאל אותו מה צופן העתיד לבנו אֶסֽפַנדִיאׇר. כמה ימים אחר כך, אחרי שגָ'אמאָספ בדק בספרי האסטרולוגיה שלו, הוא סיפר בכאב גדול למלך על הגורל הנורא הצפוי לבנו הצעיר אֶסֽפַנדִיאׇר ימצא את מותו בידיו של הגיבור האדיר, רוּסתַם. המלך אמנם הצטער על הבשורה, אבל כיון שחייו שלו היו חשובים לו מחייו של בנו, גבר ועלה בו יצר הרע. וכך, כשעלה השחר למחרת, הוא זימן אליו את אֶסֽפַנדִיאׇר. הלוחם הצעיר התייצב בפני אביו וגולל באוזניו את כל מעשי הגבורה שביצע כדי להגן על הממלכה. הוא הזכיר למלך כיצד מילא את שבע המשימות שהטיל עליו, ואיך נלחם במלך טוראן, ניצח ושיחרר את השבויים האיראנים. "אבל," הוסיף אֶסֽפַנדִיאׇר ואמר, "הגמול שהובטח לי על ביצוע כל המשימות הללו, טרם ניתן לי". למלך גוּשטֽאָספ היתה רק תשובה אחת לבנו: "תזכה לכל מה שהבטחתי לך, אם רק תמלא משימה אחת אחרונה. לך לביתו של רוּסתַם בסִיסֽטָאן, כבול אותו בשלשלאות והביאו לפני". אֶסֽפַנדִיאׇר, הופתע, ובצדק. הוא הזכיר לאביו המלך גוּשטֽאָספ את כל הפעמים בהן סייע רוּסתַם לאיראן, עוד מימיו של המלך מַנוּצֶ'הר. "מדורי דורות", אמר אֶסֽפַנדִיאׇר, "הוא היה הגיבור המופלא ומגינה הנאמן של הממלכה." אך גוּשטֽאָספ התעקש: רוּסתַם יהיר ואינו נכנע למלך ומכבד אותו, ולכן, רק אם ישוב אֶסֽפַנדִיאׇר ויביא איתו את רוּסתַם הכבול בשלשלאות, יסכים המלך גוּשטֽאָספ להסיר את הכתר מעל לראשו ולהניחו על ראש בנו אֶסֽפַנדִיאׇר, כיורש. אֶסֽפַנדִיאׇר הבין את כוונתו הנסתרת של אביו. "אם רצונך במותי", אמר, "אין ברירה בידי, אלא למלא את פקודתך".
ביום המחרת רעמו התופים. אֶסֽפַנדִיאׇר ואיתו אחיו פַשוּתַן, בניו בַהֽמַן, אָדָארֽנוּש מֶהֽרנוּש, וקומץ לוחמים אמיצים, יצאו לדרך לסִיסֽטָאן, ארצו של רוּסתַם, להשלים את המשימה. עד מהרה הגיעה הקבוצה אל הנהר, שסימן את גבול נחלתו של הגיבור האדיר רוּסתַם. הם הקימו את המחנה שלהם על גדת הנהר, ואֶסֽפַנדִיאׇר כינס את לוחמיו. "טרם מילאתי את פקודת אבי," הוא אמר להם. "רוּסתַם הוא הגיבור שהציל את איראן פעמים רבות. אלמלא הוא, כל האיראנים, אצילים ובני דלת העם, היו לעבדיו של מלך טוראן. אם יאות הגיבור הגדול להיענות מרצונו לפקודה, נקשור את ידיו, אך ננהג בו בכבוד." המפגש בין הלוחם האדיר לבין שליח המלך החזק, התחיל בנימה צורמת משהו… רוּסתַם הזמין את אֶסֽפַנדִיאׇר להתארח בביתו, אבל הלוחם הצעיר סירב בנימוס ואמר שעליו למלא את פקודות המלך. "אם תשים את השלשלאות על ידיך, עכשיו, כמצוות המלך, אדאג בעצמי כי לא תיפול שערה משערות ראשך. האמן לי שגוּשטֽאָספ לא יפגע בך לרעה, וכשאמלוך אני במקומו, אפקיד את העולם כולו בידך." רוּסתַם הקשיב בשקט, אבל ענה בשלילה. הבושה הכרוכה בהיותו כבול בשלשלאות כאחרון השבויים, ההשפלה הייתה בלתי נסבלת. הלוחם הצעיר הציע כי יסעדו יחד, באותו ערב, באוהלו שעל גדת הנהר. רוּסתַם נענה להזמנה, אבל כאשר היה השולחן ערוך והמנות הוגשו, לא קרא ואֶסֽפַנדִיאׇר לרוּסתַם. האחרון חיכה בארמונו לשליח שיזמין אותו לארוחה. הדקות חלפו, גם השעות… שעת הסעודה חלפה ואיש לא בא להזמינו. רוּסתַם הכעוס קפץ על סוסו ודירבן אותו בחמת-זעם אל האוהל שעל שפת הנהר. כרוח-סערה פרץ רוּסתַם אל אוהלו של ואֶסֽפַנדִיאׇר והאשים את הלוחם הצעיר בהשפלתו. אבל ואֶסֽפַנדִיאׇר המשיך לבייש ולהעליב את הגיבור האדיר, והזמין אותו להתמודד בשדב הקרב, בדו-קרב, ביום המחרת. רוּסתַם צחק והתייחס לדברים בביטול, אבל ואֶסֽפַנדִיאׇר היהיר התעקש והמשיך להשפילו. למען האמת, ולמרות שזה אולי נשמע מעט מוזר, שני הגיבורים רצו זה בטובתו של זה… ואֶסֽפַנדִיאׇר ביקש להגן על רוּסתַם מפני אביו המלך, ואילו רוּסתַם ביקש להושיב את אֶסֽפַנדִיאׇר על כס המלוכה. ולמרות זאת, בבוקר יום המחרת נפגשו שני הגיבורים בשדה הקרב. רוּסתַם ניסה שוב לשכנע את הצעיר העיקש להקשיב לדבריו ולעצתו ולהימנע ממלחמה, אבל זה היה מאוחר מדי. ואֶסֽפַנדִיאׇר גמר אומר בליבו לצאת למאבק. שני הלוחמים שעטו על סוסיהם זה לעומת זה, והתנגשו פעם אחר פעם בכוח אדיר, עד שנשברו הרמחים שבידיהם. שני הלוחמים שלפו את חרבותיהם והיכו זה בזה בעוצמה כה גדולה עד שהתנפצו גם הן, וכך קרה גם לאלות-העץ עימן הפליאו זה בזה את מכותיהם. מתגוששים בידיהם החשופות, תפסו שני הגיבורים זה בחגורתו של זה וניסו בכוח רב להשליך ארצה איש את יריבו, ואולם לשווא, כוחם היה שקול. לבסוף פנו שני הגיבורים, האחד צעיר ויהיר והשני זקן ומיומן, אל הקשתות. הקשתות הכריעו את הקרב. בחיציו, בעלי חוד היהלום, הצליח ואֶסֽפַנדִיאׇר לפגוע ברוּסתַם ובסוסו.
רוּסתַם הפצוע והמדמם חזר לביתו וטיפל בפצעיו. בצר לו, התייעץ רוּסתַם עם משפחתו. אביו, זָאל, הגיבור לבן השיער אותו גידלה ציפור הפלא סִימוּרג, הציע שיקראו לציפור ויבקשו את עזרתה. זָאל הדליק מדורה על פסגתו של הר גבוה, וזרק אל האש את אחת מנוצותיה של סִימוּרג… כמעט מיד הופיעה מרחוק ציפור הענק הפלאית. הסִימוּרג הכתה בכנפיה, ומשב נוצותיה הקסומות הכבירות ריפא באורך פלא את פצעיו העמוקים של רוּסתַם ואת פצעי סוסו, והם הבריאו לחלוטין. הסִימוּרג סיפרה לרוּסתַם כי סכנת מוות מרחפת מעל ראשו של כל מי שיהרוג את ואֶסֽפַנדִיאׇר, וכי מי שיהרוג אותו יסבול יסורים קשים בעולם הזה וגם בעולם הבא. ולכן, אמרה סִימוּרג, עליו לעשות כל שביכולתו לנסות שוב לשכנע את הצעיר, הנאמן למלך אביו, לחדול מהקרב. "אם לא ישתכנע ואֶסֽפַנדִיאׇר ויתעקש להילחם למרות הפצרותיך," המשיכה הציפור ואמרה, "יודעת אני את הסוד שיביא עליו את קיצו." לקול משק כנפיה העצומות התרוממה סִימוּרג אל השמיים הכהים. רוּסתַם ורַכֽש סוסו רכבו בעקבותיה עד שנחתה על צמרתו של עץ האשל העתיק. הסִימוּרג אמרה לרוּסתַם שעליו לקחת זרד אחד מענפי העץ, לשים עליו ראש חץ ולהשרות אותו ביין; באופן פלא ואֶסֽפַנדִיאׇר היה חסין לכל מכת חרב או כלי מלחמה אחר, אך אם יכוון את החץ הזה היטב אל עיניו של ואֶסֽפַנדִיאׇר, כך אמרה סִימוּרג הפלאית, ימצא הצעיר את מותו. עם עלות השחר יצא רוּסתַם אל עבר מחנהו של ואֶסֽפַנדִיאׇר. הוא הבטיח לגיבור הצעיר את כל אוצרותיו ואוצרותיו אבותיו אם יחדול מהקרב. הוא הציע לו את אנשיו ולוחמיו, הוא הבטיח שיצטרף אליו בהכנעה וילך איתו אל הארמון, ואם יגזור המלך את מותו, יקבל עליו רוּסתַם בלא תלונה את העונש הקשה. אבל ואֶסֽפַנדִיאׇר הקשיח את ליבו, וסירב להצעה, הוא התעקש לבצע את פקודת המלך כלשונה: "ידיך בכבלים או מלחמה, איני יכול לשמוע עוד מילים ריקות כרוח." כשהבין רוּסתַם כי אינו מצליח לשכנע בדבריו את ואֶסֽפַנדִיאׇר, וכי לא נותרה ברירה בידו, הוא זכר את עצת הסִימוּרג, ירה את חץ האשל אל בין עיניו ואֶסֽפַנדִיאׇר נפל מיד אל מותו. פַשוּתַן ובַהֽמַן מיהרו לצדו. ברגעיו האחרונים עוד הצליח ואֶסֽפַנדִיאׇר הגוסס לבקש מרוּסתַם שילמד את בַהֽמַן בנו את אמנות המלחמה… כשמילותיו האחרונות עוד מהדהדות על שפתיו, נאנח ואֶסֽפַנדִיאׇר בשקט, ומת.

 

רוּסתַם נלחם באֽספׇנדיאׇר. הודו, 1756

צפו בכתבי היד הנדירים:

שאה-נאמה, 1756, הודו

שאה-נאמה, 1814, איראן

חלום בלהות: סיפורו של יהושע הפרוע

המבקרים חשבו שהיצירה לא חינוכית, הילדים הצביעו ברגליים: הכירו את הספר שיעשה לכם סיוטים בלילה

יש משהו אירוני ונפלא בספר המוכר לנו ביותר בשם "יהושע הפרוע" – המחבר היינריך הופמן, רופא מפרנקפורט שעסק בפסיכיאטריית ילדים, אחראי לאחד מספרי הילדים היותר אקסצנטריים, שלא לומר מוטרפים, שידעה הסוגה כולה. לכבוד יום ההולדת ה-30 של הספר צירף ד"ר הופמן את סיפור תולדות החיבור.

בשבוע שלפני חג המולד של 1841 תר הופמן את חנויות עירו פרנקפורט בחיפוש אחר מתנה לבנו בן השלוש. הוא רצה לקנות לו ספר תמונות יפה, שיעניק לו הנאה ויפתח את דמיונו. כל שפגש היו ספרים דידקטיים ומשעממים מלאי מוסר השכל הכוללים משפטים כמו "הילד הטוב חייב לדבר אמת". באמת? חייב? עדיף להראות לו מה יקרה אם לא, חשב הד"ר לעצמו.

הספר שהביא לבסוף הביתה הפתיע את אשתו. "והרי הדפים כולם ריקים!", קראה. "נכון מאוד", ענה הבעל, "אבל אנחנו נמלא אותם". הופמן, שעבודה עם ילדים כאמור לא הייתה זרה לו, נזכר בהתנסות עם ילדים הסובלים ממחלות נפש. אותם יכול היה לעניין רק עם סיפור יפה, ציור מושך, ולעולם לא עם הוראה יבשה ופסקנית. "הספר נכתב, צויר ונצבע – הונח מתחת לעץ חג-המולד, והשפעתו על הבן הקטן היתה בדיוק כפי שחזיתי מראש: הוא התאהב בחרוזים ובציורים."

האיור המקורי של פטר הפרוע, היינריך הופמן, מתוך הרפורודוקציה של כתב-היד המקורי Das Struwwelpeter, 1925

חבריו של הסופר היו נלהבים לא פחות, והפצירו בו להראות את הספר למוציא לאור. בבית ידידים הוצג הסופר בפני "המול הצעיר ד"ר לנינג", שקיבל על עצמו את הדפסת הספר. "לא זו בלבד שהספר נשלח לדפוס", כתב הופמן בחגיגות יום ההולדת ה-30 להדפסת ספרו שְׁטְרוּבֶלְפֶּטֶר (= פטר הפרוע), "אלא שאני עצמי פקחתי באופן אישי על הדפסת התמונות הצבעוניות. וכי יכולתי לנהוג אחרת?"

יהושע, יפתח או שוע?

התרגום העברי הראשון של יצירת המופת הלא-חינוכית של הופמן, מה שמכנה הסופר יהודה אטלס בשם "סיפורי נוּ-נוּ-נוּ", ראה אור בשנת ת"ש/ 1940 בהוצאת יואכים גולדשטיין בתל אביב. שנה לאחר מכן יצאה מהדורה נוספת, מוכרת ומצליחה בהרבה, בהוצאת ראובן מס בירושלים. על גילוי ההוצאה הראשונה, שאיננה שמורה בספרייה, אנו חבים תודה לארכיאולוג אוהב הספר, ד״ר דוד עמית שנפטר שלא בעיתו.

במבט לאחור אנחנו (לא) מוצאים בספרים ישנים פרטים שהיינו שמחים לגלות, כמו העוסקים במלאכת הוצאת הספר המסוים לאור. בדרך כלל נשמט שם העורך, לעיתים המאייר, אבל נדיר למצוא – כמו במקרה שלפנינו – ששם המתרגם נעדר מהספר בגרסת ראובן מס, בעוד שבגרסה של גולדשטיין נכתב רק תרגום: ל"ץ.

יהושע הפרוע, הוצאת ראובן מס, 1941

 

שמה של המתרגמת, כך גילה המוציא לאור איתמר לוי בתום כעשר שנים של "מרדף בלשי", הוא לילי צדק – מתרגמת אלמונית כמעט שאחראית, מלבד התרגום הראשון של יהושע פרוע – גם על עיצוב הגופן של עיתון "דבר", ואף אותיות קברה של רחל המשוררת.

בשנת 2002 הוציא לאור איתמר הוצאה מחודשת של התרגום, אז עדיין לא היה ידוע שם המתרגמת (השם נודע לו רק ב-2011), ולכן לא הופיע בשום מקום בספר המחודש.

ההוצאה המחודשת של יהושע הפרוע, הוצאת תלתלים, 2002

בספרייה הלאומית שמורה רק גרסת ראובן מס (גרסת גולדשטיין חסרה), כך שעליה נוכל להרחיב. כותרת המשנה של התרגום מכילה בתוכה הזמנה "מַעֲשִׂיּוּת בַּחֲרוּזִים וְשִׁרְטוּטִים לְצִבּוּעַ", ואכן הציורים כולם צבועים באופן בסיסי ביותר בצבעי תכלת או ורוד ומאפשרים לילד או לילדה לצבוע בעצמם ("ואיני יכול להיזכר אפילו בילד שאכן ראה בו ספר-לְצִבּוּעַ", מעיד יהודה אטלס).

צדק היא שהתחילה את מנהג גיור שמות הדמויות, מנהג ששוחזר בשאר תרגומי היצירה. בתרגומה היה פטר ליהושע, פרדריק האכזר לאליעזר, פאולינכן לרחל ועוד.

גם בתרגום ראשון זה, וגם בתרגום הבא של הספר, שנעשה בידי אורי סלע ("יפתח המלוכלך", הוצאת מודן, 1975), נעדר מהספר סיפור אחד, אכזרי במיוחד – הסיפור על הקץ שבא לאצבע (רמז: זה קשור במספריים). הסיפור היה כה חריף, כך שגם כשכבר תורגם, הוא נזכר רק כחלום.

איזה קץ בא לאצבע, מתוך שוע הפרוע, נוסח עברי: אוריאל אופק, הוצאת זמורה-ביתן, 1991

 

ובגרסה המוקדמת של הופמן

 

מספיק להציב זה מול זה את השיר הפותח של הספר בתרגום צדק ובתרגום סלע כדי לעמוד על הבדלי הגישה: היכן שסלע מרחיב, צדק דווקא מקצצת. אם בשיר הפתיחה של סלע "האזנים כבר שנתים לא ראו טיפה של מים", כך הדין בציפורניים של יפתח המלוכלך שגדלו, בחוסר צחצוח השיניים (שלא לדבר על השיער המפוזר והגרביים שלא הוחלפו כבר חודשים), אצל צדק יהושע מסתפק בלא ליטול ידיים ולשטוף ציפורניים. מה שייפתר בביקור קצר במספרה אצל צדק ("לך והסתפר, פרוע!"), מצריך טיפול מקיף יותר אצל סלע: "רוץ מהר, הסתפר, הסתרק והסתדר. שב מעט באמבט ותהיה אדם אחר!".

 

שלושה תרגומים לעברית נעשו עד היום לספרו של הופמן, המאוחר שבהם הוא "שׁוּעַ הַפָּרוּעַ". על תרגום זה ("נוסח עברי" כפי שנכתב על הכריכה) חתום החוקר וסופר הילדים אוריאל אופק (הוצאת זמורה-ביתן, 1991). אופק, שהכיר את שני התרגומים הקודמים, הסתמך בעיקר על התרגום של צדק – שאת זהותה לא ידע – ושמר לפחות בסיפורים הראשונים על קירבה לשמות שהעניקה צדק לדמויות הגרמניות במקורן. וכך "יהושע הפרוע" של צדק הוא "שוע הפרוע" אצל אופק, ו"אלעזר האכזר" שומר על שמו. בסיפור השלישי, על הילדה המשחקת בגפרורים, נקראת הילדה אצל צדק בשם רחל, והגר אצל אופק. סלע בחר להתרחק משמות תנ"כיים וקראה לה "דורית הגפרורית".

דורית הגפרורית מתוך יפתח המלוכלך, נוסח עברי: אורי סלע, הוצאת מודן, 1975

 

הגר מתוך שוע הפרוע, נוסח עברי: אוריאל אופק, הוצאת זמורה-ביתן, 1991

 

לאורך המאה העשרים, היו שבחרו לראות בספר הזה וב"מקס ומוריץ" של וילהלם בוש את מבשרי הנאציזם. תרגום ראשון אנגלי לספר של הופמן נעשה בידי לא אחר ממארק טווין. בשנת 1941 או 1942 מופיע בלונדון ספרון בשם "Struwwelhitler: A Nazi Story Book – היטלר הפרוע: סיפור נאצי". על הסיפור חתום ד"ר בהלות (Doctor Schrecklichkeit). מדובר בגרסה פרודית באנגלית שחיברו האחים רוברט ופיליפ ספנס (Spence) והגישו במתנה ל-Daily Sketch War Relief Fund, האחראית בין השאר על סיפוק מוצרי בידור ללוחמים האנגלים בנאצים.

ושוב מספיק להתרשם משיר הפתיחה כדי לחוש את נימת הספר. האיור הוא איור דמותו של אדולף היטלר פרוע שיער. במקום ציפורניים לא גזורות נוטפות טיפות דם מאצבעותיו. בסיפור השני, מחליף את תפקיד אלעזר האכזר (או יובל המנוול), אדולף האכזר.

עוד מככבים בספר קומראד ג'וזף המטביל את הנאצים בדיו סובייטית אדומה ומוסוליני הצייד. אפילו סיפורו הביזארי של סגנו של היטלר רודולף הס שנחת על דעת עצמו בממלכה הבריטית בזמן מלחמת העולם השנייה בניסיון נואש לכרות שלום בין שתי המעצמות הלוחמות מוזכר בספר, בסיפור החותם.

 

Struwwelhitler: A Nazi Story Book, Daily Sketch War Relief, 1941/ 1942

 

חשוב להגיד לסיום שלמרות הזיהוי (המאוחר כמובן) של הספר עם הנאצים, זכה כבר התרגום הראשון של ספרו של ד"ר הופמן להצלחה אדירה דווקא בשנים שהייתה גרמניה לאויבת העם היהודי, והביטוי יהושע פרוע הפך שגור בשפה העברית עד ימינו ממש.

כָּל-כָּךְ קַל לָשֵׂאת שְׁתִיקַתְכֶם, יָמִים לְבָנִים וְרֵיקִים!

אחד האהובים במאות שיריה שהולחנו בעיקר לאחר מותה היה גם אחד השירים העבריים הראשונים שפרסמה: "ימים לבנים", שכתבה באביב 1932, כשהיתה בת 21. השיר האהוב הזה כל כך מזוהה עם לאה גולדברג, ששורת הפתיחה שלו מודפסת על גב שטר 100 השקלים המוקדש לה. אך מה הם אותם ימים לבנים?

לאה גולדברג בת ה-19 בברלין

יָמִים לְבָנִים, אֲרֻכִּים כְּמוֹ בַּקַּיִץ קַרְנֵי-הַחַמָּה.
שַׁלְוַת-בְּדִידוּת גְּדוֹלָה עַל מֶרְחַב הַנָּהָר.
חַלּוֹנוֹת פְּתוּחִים לִרְוָחָה אֶל תְּכֵלֶת-דְּמָמָה.
גְּשָׁרִים יְשָׁרִים וּגְבוֹהִים בֵּין אֶתְמוֹל וּמָחָר.

 

מה לבן באותם ימים שלהם מוקדש השיר?

הצבע הלבן מוביל אותנו בדרך כלל אל השלג, או אל אור בהיר. לפי ההבנה הרווחת הזו, מדובר בימים מושלגים או מוארים במיוחד, נקיים, ימים המשרים על האדם הלך רוח של טוהר, של ניקיון דעת.

בפתח השיר מוסרת לנו המשוררת תיאור של הימים הלבנים, העשוי לכוון את הקורא אל כוונתה. הימים הללו אֲרֻכִּים, כְּמוֹ קַרְנֵי-הַחַמָּה הארוכות יותר בַּקַּיִץ בחצי הכדור הצפוני. אלו הם אפוא ימי קיץ ארוכים יחסית, שבארץ צפונית כמו ליטא, מולדתה של לאה גולדברג, הם גם בהירים יותר ולבנים יותר מימי שאר עונות השנה. הדימוי הזה מרחיק אותנו מעט מהזיהוי הרווח של הימים הלבנים עם הלובן של השלג בחורף.

נמשיך עם מעט אסטרונומיה, אבל מכיוון אחר.

במשך הדורות נוסו כל מיני נוסחאות וחישובים כדי לדייק יותר את לוח השנה השמשי המקובל, ולהכניס לתוכו באופן שיטתי את יתרת השעות העודפת בכל שנת שמש בת 365 ימים. נוסף על כך, במשך השנים תמיד הציקה לעולם הנוצרי הבעיה של מועד חג הפסחא. זהו החג היחיד שלא נחגג על פי לוח השמש שעליו מבוסס הלוח הגריגוריאני (בשפתנו – הלוח הלועזי) אלא על פי מילואו של הירח דווקא. לשם כך נזקק העולם הנוצרי לתיאום הלוח השמשי עם הלוח הירחי, באופן המזכיר את עיבורי השנים והחודשים בלוח העברי המבוסס על הירח. חג הפסחא – החשוב בחגים הנוצריים – נחוג תמיד ביום ראשון, ולכן בנוסף לתיאום בין הלוחות האסטרונומיים השונים נדרש החישוב גם לתיאום עם הסדר השרירותי של שבעת ימות השבוע שאינו תלוי בכל גורם טבעי חיצוני.

לאחר מלחמת העולם הראשונה הוקם בפעם הראשונה גוף בינלאומי שמטרתו הייתה לפתור בעיות כלל-עולמיות – "חבר הלאומים". במשך העשורים הבאים פעלה בז'נווה וועדה מקצועית שמינה חבר הלאומים, שייעודה היה למצוא פתרון בינלאומי מוסכם לתיקון הלוח, באופן שיתאם בין השמש, הירח וימות השבוע.

באמצע שנות העשרים נראה היה שמתגבש פתרון לבעיה הסבוכה. בפברואר 1925 נערכה ישיבה של הוועדה, שבה נדונה הצעת החלטה לא שגרתית: להוסיף בסוף כל שנה יום אחד או שניים שלא יימנו עם שבעת ימות השבוע. כלומר – היום שלאחר השבת יהיה יום ללא מספר סידורי, והיום שלאחריו יהיה יום ראשון. לאחר שנים מעוברות (שבהן נוסף גם יום ה-29 בפברואר) יהיו אלה יומיים.

הצעה ללוח ובו בין השאר יום לבן בסוף דצמבר 1931 ("יום השנה")

ההצעה הזו עוררה חששות כבדים בעולם היהודי. רבנים ומנהיגים חרדו מכך שהמבנה המקודש של ששת ימי מעשה ובסיומם שבת, הנוהג בעם היהודי מאז בריאת העולם ללא חריגה, עומד בפני סכנה. לא הייתה זו רק בעיה דתית. יציבותו של לוח השנה העברי, ושל יום השבת יותר מכל, הייתה ונותרה סמל לאומי ממדרגה ראשונה, המקובל על כל חלקי העם היהודי. העולם היהודי לא העלה על דעתו לאמץ את השינוי וברור היה שהשבת תישאר בעולם היהודי על מכונה כמאז ומעולם. כתוצאה מכך התעוררו גם חששות מעשיים, שלפיהם היפרדות השבת היהודית מהשבת הכלל-עולמית תפגע גם בהשתלבות היהודים בחברה ובכלכלה. מסלולי החיים המשותפים של יהודים ונוצרים היו עלולים להתפצל במובן עמוק וחריף.

רבני אירופה הרכיבו משלחת שהופיעה בפני ועדת הלוח בז'נווה, והציגה בפניה את ההסתייגות העמוקה של העם היהודי מהרפורמה המוצעת. הוועדה לא החליטה על קבלת השינוי והעניין המשיך להתברר בשנים הבאות ואף בעשורים הבאים.

הימים חסרי המקום משלהם בסדר ימות השבוע, זכו לכינוי "blank days" או "white days".

כאן אנו חוזרים אל השיר שלנו. העיתונות העברית ליוותה את הפעולה היהודית המתואמת נגד הפרעת קצב ימות השבוע. כך, בפשטות, כתרגומים מילוליים לכינויים הלועזיים, נולדו הביטויים העבריים "ימים לבנים" או "ימים ריקים": ימים שאינם נמנים במסגרת ימות השבוע.

רבני אירופה הקימו ועדה מתמדת שנועדה ללוות את הנושא ולהמשיך לפעול נגד החלטה כזו.

נאומו של הרב לוונשטיין מתוך שאלת תיקון הלוח היום. לחצו על התמונה לכתבה המלאה

בשנת 1931 התעורר העניין מחדש (שנה לפני כן הונהג בברית המועצות לוח חדש). באביב של אותה שנה התחדשו הדיונים בוועדה בז'נווה, ואיתם הדיווחים בעיתונות העברית על הימים הלבנים והריקים. המשוררת הצעירה לאה גולדברג הייתה רחוקה מכל רצון להתייחס ביצירתה אל הנושאים שעל סדר היום הציבורי. אבל האוזן הפקוחה והנפש הרגישה של המשוררת מצאה ביצור הדמיוני הזה, האסטרונומי מצד אחד והיום-יומי מצד שני – שמים וארץ בד בבד – ממד אחר לגמרי של הקיום האנושי.

לחצו על התמונה לכתבה המלאה

השיר "ימים לבנים", שהתפרסם ביוני 1932 בעיתון הספרותי הצנוע "פֶּתַח" של חבורת הסופרים העבריים הצעירים בקובנה, חתום: "בּון, IV. 32". המקום הוא העיר הגרמנית בּוֹן, וזמן כתיבת השיר הוא אפריל 1932. אלה הם הימים שבהם הגיעה לאה גולדברג אל בון לתקופה של כשנה וחצי, כדי לסיים את כתיבת עבודת הדוקטור שלה בשפות שמיות באוניברסיטה שבעיר זו.

הפרסום הראשון של "ימים לבנים" ב"פתח"

מהם אפוא הימים הלבנים של לאה גולדברג? ניתן היה לפטור את הזיקה בין כותרת השיר, שהיא גם נושאו, לבין הביטוי העברי החדש בן הזמן, כצירוף מקרים. אבל הצירוף בתחילת הבית האחרון מסגיר את ההקשר ההיסטורי הברור: יָמִים לְבָנִים וְרֵיקִים. אלה הם שני הכינויים בני הזמן לאותם ימים שמחוץ למניין ימות השבוע.

דן מירון מצא בצירוף הזה מפתח להבנת השיר, כאילו ימי הקיץ הלבנים הם גם ימים ריקים במובן של שלווה ריקה, משעממת, מטעה ומייאשת (דן מירון, האדם אינו אלא: חולשת הכוח, עוצמת החולשה, ת"א תשנ"ט, עמ' 381-382). הבנת מקורו של ביטוי המפתח הזה מאפשרת לנו לפרש את הבדידות שבשיר באופן אחר, כמעט הפוך.

תעודת עיתונאית ב"פֶּתַח"

ימי אפריל 1932 בבּוֹן אכן היו עבור לאה גולדברג ימים של בדידות גמורה במקום חדש. אבל ביומנה היא מתארת ימים אלה כתקופה של בדידות נעימה וצלולה, לא בדידות מהסוג המייאש. אותם יָמִים לְבָנִים וְרֵיקִים הם היצורים החדשים האלה המתקיימים במישור זמן אחר, מעבר לקצב הקבוע כל כך של שבעת ימות השבוע. הם גם שקטים עד כי כָּל-כָּךְ קַל לָשֵׂאת את שתיקתם. הימים האלה הם גְּשָׁרִים יְשָׁרִים וּגְבוֹהִים – הזדמנות לגשר מעל הרציפות המידית שבֵּין אֶתְמוֹל וּמָחָר, ולהתנתק ממרוצת הזמן החולף ברוטינה השבועית הקבועה שבה אנחנו רגילים לְזָרֵז עַל לוּחַ-שָׁעוֹן אֶת מֵרוֹץ הַדַּקִּים [=הדקות].

לאה גולדברג מדמיינת את שַׁלְוַת הבְּדִידוּת הגְּדוֹלָה שהימים המיותמים השקטים האלה משרים על האדם שפתאום עוצר את מרוץ החיים, מתְרַגֵּל אֶל עַצְמוֹ ומונה בִּמְתִינוּת את דְּפִיקוֹתָיו של הלב. הם מאפשרים לו לפתוח לרווחה את החלונות שמהם נשקפת תְּכֵלֶת-דְּמָמָה, וכך הוא נִרְגַּע, מִתְפַּיֵּס, מְוַתֵּר (לפי הנוסח המקורי של השיר). זהו פרק זמן העומד מחוץ למסגרת הזמן, כמו הדימוי הנפלא של התִינוֹק המְזַמֵּר את שִׁיר-עַרְשׂוֹ לעצמו, במקום אימו שכבר נרדמה לפניו. האם יש זמן יותר אל-זמני מהרגע הזה?

אפשר למצוא חיזוק אפשרי נוסף לפירוש הזה של הימים הלבנים על פי לאה גולדברג, בשיר מאוחר יותר שלה: "אחרי עשרים שנה". שם היא כותבת: שְׁנֵי מִנְיָנִים שֶׁל שָׁנִים, לִגְיוֹנוֹת שֶׁל יָמִים לְבָנִים; שְׁנֵי מִנְיָנִים שֶׁל שָׁנִים שֶׁהָיוּ לְמִדְבָּר שְׁמָמָה. במובן הפשוט, שני המניינים הם שתי עשרות של שנים, אבל אפשר להבין מכך גם את שתי השיטות למניין השנים – שנת השמש הלועזית ושנת הירח העברית. הימים הלבנים הם מדבר שממה של זמן, בדומה לתפקודם בשירנו "ימים לבנים".

לאה גולדברג כתבה את השיר בחג הפסח 1932. בצירוף מקרים אמיתי, שלמה יידוב גם הלחין את השיר בפסח, בליל הסדר של 43 שנה מאוחר יותר (בשנת 1975). נראה שהלחן האהוב שלו, הנושא את השומע אל מחוץ להווה, ממחיש היטב גם את המשמעות החדשה הזו: הזדמנות להרהור על חיינו בתוך הזמן ומחוץ לו.

 

כתבות נוספות

על ארץ אהבתה של לאה גולדברג

"עוֹד שָׁבוּעַ, עוֹד חֹדֶשׁ, עוד שָׁנָה": לאה גולדברג נפרדת מהחיים

"האמנם עוד יבואו ימים?": לאה גולדברג כותבת על היום שבו יהיה שוב מותר לאהוב

 

 

"דף האחוריים" של חנוך לוין

חזרנו לסאטירות הראשונות של הסטודנט בן ה-21

חנוך לוין הצעיר, צילום: יעקב אגור. התמונה באדיבות המרכז לתיעוד אומנויות הבמה, אוניברסיטת תל-אביב

בשנת 1964 מתחיל סטודנט צעיר בשם חנוך לוין את לימודי התואר הראשון בפילוסופיה וספרות עברית באוניברסיטת תל-אביב. הלימודים התובעניים תפסו מקום משני בחיי הצעיר בן ה-21. אותו עניינה הכתיבה, ובייחוד הכתיבה הסאטירית.

עיתון הסתדרות הסטודנטים של אוניברסיטת תל-אביב "דורבן", נענה בחיוב לסטודנט הצעיר שביקש לכתוב בעיתון. "ראיתי את הטקסטים, זה ללא השוואה לשום דבר שפרסמנו עד אותו יום", נזכר אמנון צבן, אז סגן עורך העיתון.

במהלך שירותו הצבאי חיבר לוין בעיקר פזמונים משעשעים, באוניברסיטה התנסה בסוגות נוספות, ומעל הכול בחיבור קטעי סאטירה. על מחזאות עדיין אי אפשר לדבר. למדור החדש שקיבל בסיום הפגישה עם צבן קרא "דף האחוריים". לעיתים אייר אותו מיכאל דרוקס.

כבר בסאטירות הראשונות האלה חושף לוין, הצעיר שגדל במשפחה מעוטת אמצעים (שלא לומר מחוסרת) בשכונת נווה-שאנן בדרום תל-אביב, את פערי המעמדות בחברה הישראלית. בעיקר, אבל לא רק, ביחסה לערבים.

 

דמות קבועה ב"דף האחוריים" הייתה סבתא אליהו, שבגליון מה-29 בנובמבר 1965 הזמינה את הקוראים לרסיטל זימרה בביצועה.

 

באותו גיליון מסביר חנוך לוין מהי הסאטירה לשיטתו. וכך הוא כותב, במרירות משהו:

הסאטירה, וההומור בכלל, משתמשים באלמנט האבסורד ובכך הם חוטאים לאמת, ומה שגרוע מזה, לאדם. המציאות, לעולם אינה אבסורדית וחד-משמעית כפי שנדמה שעה שאנו תופשים רק אספקט אחד שלה או מסלפים את עובדותיה כדי לשרת מגמה נתונה בשרירות. בעיית הערבים בישראל היא באמת הרבה יותר סבוכה וקשה מכדי שאפשר יהיה להציע דרך לפתרונה בקריאות-תגר או בעצרות-עם. הסאטירה, לא רק שאינה יכולה להתיר את הבעיה, היא אף מעקמת אותה, לכן הינה חוקית כתופעה אמנותית ובזויה כמכשיר פוליטי-חברתי. על הסאטיריקן לגלות ספקנות עצמית ביחס ישר לכוח דמיונו. צריך, על כל פנים, להודות שבתחום החיים המעשיים זהה ההומור עם קלות הדעת.

 

מעת לעת העניק חנוך נושא למדור, למשל "אמנות הסיפור הקצר" (29.11.65), שבו אנו מוצאים פרודיה לספר בראשית:

 

בצד גרסה מחודשת ל"גלגול" של קפקא:

 

גם הסלידה של לוין מהמלחמה (כל מלחמה) ניכרת במדור. כבר ב"דף האחוריים" יציג המחזאי לעתיד את כישרונו כפזמונאי, והפזמון הסאטירי "חייל של שוקולד" יתגלגל לפתחו של שמוליק קראוס, שילחין את השיר (בשינוי כמה מילים) ויצרף אותו לאלבום החלונות הגבוהים. השיר ייפסל לשידור בגלל המסר האנטי-מלחמתי שלו, התרחשות כמעט קבועה כשמדובר בכתיבה האנטי-מלחמתית מאת לוין.

 

ביוני 1967 גויס לוין עם אלפי צעירים ישראליים למה שיוודע לימים כ"מלחמת ששת-הימים". הוא הוצב באל-עריש שבסיני ביחידת נ"מ, והגיע אל חצי האי בתום הקרבות. מראות ההרס והחורבן, צחנת גופות האויב וצהלות החיילים הישראלים הלועגים לחיילים המצרים השבויים (שאת גופות חבריהם לא הורשו לפנות משדה הקרב) – כל אלה הובילו אותו לעזוב בתום המלחמה את האוניברסיטה ולשקוד על מחזה ראשון שינפץ את בלון האופוריה שנופח בתקשורת, במסדרונות הממשלה והכנסת וברחוב הישראלי – "את ואני והמלחמה הבאה".

 

כתבות נוספות

לחנוך לוין אין אשליות בקשר ללונדון

הקריקטורה הראשונה של הנער דודו גבע

עכבר, חתול או ילד-לוליין: מי אתה מיקי-מהו?

קָהָל נִכְבָּד, בְּרֶגַע זֶה מַתְחִיל סִפּוּר-הַמַּחֲזֶה