יָמִים לְבָנִים, אֲרֻכִּים כְּמוֹ בַּקַּיִץ קַרְנֵי-הַחַמָּה.
שַׁלְוַת-בְּדִידוּת גְּדוֹלָה עַל מֶרְחַב הַנָּהָר.
חַלּוֹנוֹת פְּתוּחִים לִרְוָחָה אֶל תְּכֵלֶת-דְּמָמָה.
גְּשָׁרִים יְשָׁרִים וּגְבוֹהִים בֵּין אֶתְמוֹל וּמָחָר.
מה לבן באותם ימים שלהם מוקדש השיר?
הצבע הלבן מוביל אותנו בדרך כלל אל השלג, או אל אור בהיר. לפי ההבנה הרווחת הזו, מדובר בימים מושלגים או מוארים במיוחד, נקיים, ימים המשרים על האדם הלך רוח של טוהר, של ניקיון דעת.
בפתח השיר מוסרת לנו המשוררת תיאור של הימים הלבנים, העשוי לכוון את הקורא אל כוונתה. הימים הללו אֲרֻכִּים, כְּמוֹ קַרְנֵי-הַחַמָּה הארוכות יותר בַּקַּיִץ בחצי הכדור הצפוני. אלו הם אפוא ימי קיץ ארוכים יחסית, שבארץ צפונית כמו ליטא, מולדתה של לאה גולדברג, הם גם בהירים יותר ולבנים יותר מימי שאר עונות השנה. הדימוי הזה מרחיק אותנו מעט מהזיהוי הרווח של הימים הלבנים עם הלובן של השלג בחורף.
נמשיך עם מעט אסטרונומיה, אבל מכיוון אחר.
במשך הדורות נוסו כל מיני נוסחאות וחישובים כדי לדייק יותר את לוח השנה השמשי המקובל, ולהכניס לתוכו באופן שיטתי את יתרת השעות העודפת בכל שנת שמש בת 365 ימים. נוסף על כך, במשך השנים תמיד הציקה לעולם הנוצרי הבעיה של מועד חג הפסחא. זהו החג היחיד שלא נחגג על פי לוח השמש שעליו מבוסס הלוח הגריגוריאני (בשפתנו – הלוח הלועזי) אלא על פי מילואו של הירח דווקא. לשם כך נזקק העולם הנוצרי לתיאום הלוח השמשי עם הלוח הירחי, באופן המזכיר את עיבורי השנים והחודשים בלוח העברי המבוסס על הירח. חג הפסחא – החשוב בחגים הנוצריים – נחוג תמיד ביום ראשון, ולכן בנוסף לתיאום בין הלוחות האסטרונומיים השונים נדרש החישוב גם לתיאום עם הסדר השרירותי של שבעת ימות השבוע שאינו תלוי בכל גורם טבעי חיצוני.
לאחר מלחמת העולם הראשונה הוקם בפעם הראשונה גוף בינלאומי שמטרתו הייתה לפתור בעיות כלל-עולמיות – "חבר הלאומים". במשך העשורים הבאים פעלה בז'נווה וועדה מקצועית שמינה חבר הלאומים, שייעודה היה למצוא פתרון בינלאומי מוסכם לתיקון הלוח, באופן שיתאם בין השמש, הירח וימות השבוע.
באמצע שנות העשרים נראה היה שמתגבש פתרון לבעיה הסבוכה. בפברואר 1925 נערכה ישיבה של הוועדה, שבה נדונה הצעת החלטה לא שגרתית: להוסיף בסוף כל שנה יום אחד או שניים שלא יימנו עם שבעת ימות השבוע. כלומר – היום שלאחר השבת יהיה יום ללא מספר סידורי, והיום שלאחריו יהיה יום ראשון. לאחר שנים מעוברות (שבהן נוסף גם יום ה-29 בפברואר) יהיו אלה יומיים.
ההצעה הזו עוררה חששות כבדים בעולם היהודי. רבנים ומנהיגים חרדו מכך שהמבנה המקודש של ששת ימי מעשה ובסיומם שבת, הנוהג בעם היהודי מאז בריאת העולם ללא חריגה, עומד בפני סכנה. לא הייתה זו רק בעיה דתית. יציבותו של לוח השנה העברי, ושל יום השבת יותר מכל, הייתה ונותרה סמל לאומי ממדרגה ראשונה, המקובל על כל חלקי העם היהודי. העולם היהודי לא העלה על דעתו לאמץ את השינוי וברור היה שהשבת תישאר בעולם היהודי על מכונה כמאז ומעולם. כתוצאה מכך התעוררו גם חששות מעשיים, שלפיהם היפרדות השבת היהודית מהשבת הכלל-עולמית תפגע גם בהשתלבות היהודים בחברה ובכלכלה. מסלולי החיים המשותפים של יהודים ונוצרים היו עלולים להתפצל במובן עמוק וחריף.
רבני אירופה הרכיבו משלחת שהופיעה בפני ועדת הלוח בז'נווה, והציגה בפניה את ההסתייגות העמוקה של העם היהודי מהרפורמה המוצעת. הוועדה לא החליטה על קבלת השינוי והעניין המשיך להתברר בשנים הבאות ואף בעשורים הבאים.
הימים חסרי המקום משלהם בסדר ימות השבוע, זכו לכינוי "blank days" או "white days".
כאן אנו חוזרים אל השיר שלנו. העיתונות העברית ליוותה את הפעולה היהודית המתואמת נגד הפרעת קצב ימות השבוע. כך, בפשטות, כתרגומים מילוליים לכינויים הלועזיים, נולדו הביטויים העבריים "ימים לבנים" או "ימים ריקים": ימים שאינם נמנים במסגרת ימות השבוע.
רבני אירופה הקימו ועדה מתמדת שנועדה ללוות את הנושא ולהמשיך לפעול נגד החלטה כזו.
בשנת 1931 התעורר העניין מחדש (שנה לפני כן הונהג בברית המועצות לוח חדש). באביב של אותה שנה התחדשו הדיונים בוועדה בז'נווה, ואיתם הדיווחים בעיתונות העברית על הימים הלבנים והריקים. המשוררת הצעירה לאה גולדברג הייתה רחוקה מכל רצון להתייחס ביצירתה אל הנושאים שעל סדר היום הציבורי. אבל האוזן הפקוחה והנפש הרגישה של המשוררת מצאה ביצור הדמיוני הזה, האסטרונומי מצד אחד והיום-יומי מצד שני – שמים וארץ בד בבד – ממד אחר לגמרי של הקיום האנושי.
השיר "ימים לבנים", שהתפרסם ביוני 1932 בעיתון הספרותי הצנוע "פֶּתַח" של חבורת הסופרים העבריים הצעירים בקובנה, חתום: "בּון, IV. 32". המקום הוא העיר הגרמנית בּוֹן, וזמן כתיבת השיר הוא אפריל 1932. אלה הם הימים שבהם הגיעה לאה גולדברג אל בון לתקופה של כשנה וחצי, כדי לסיים את כתיבת עבודת הדוקטור שלה בשפות שמיות באוניברסיטה שבעיר זו.
מהם אפוא הימים הלבנים של לאה גולדברג? ניתן היה לפטור את הזיקה בין כותרת השיר, שהיא גם נושאו, לבין הביטוי העברי החדש בן הזמן, כצירוף מקרים. אבל הצירוף בתחילת הבית האחרון מסגיר את ההקשר ההיסטורי הברור: יָמִים לְבָנִים וְרֵיקִים. אלה הם שני הכינויים בני הזמן לאותם ימים שמחוץ למניין ימות השבוע.
דן מירון מצא בצירוף הזה מפתח להבנת השיר, כאילו ימי הקיץ הלבנים הם גם ימים ריקים במובן של שלווה ריקה, משעממת, מטעה ומייאשת (דן מירון, האדם אינו אלא: חולשת הכוח, עוצמת החולשה, ת"א תשנ"ט, עמ' 381-382). הבנת מקורו של ביטוי המפתח הזה מאפשרת לנו לפרש את הבדידות שבשיר באופן אחר, כמעט הפוך.
ימי אפריל 1932 בבּוֹן אכן היו עבור לאה גולדברג ימים של בדידות גמורה במקום חדש. אבל ביומנה היא מתארת ימים אלה כתקופה של בדידות נעימה וצלולה, לא בדידות מהסוג המייאש. אותם יָמִים לְבָנִים וְרֵיקִים הם היצורים החדשים האלה המתקיימים במישור זמן אחר, מעבר לקצב הקבוע כל כך של שבעת ימות השבוע. הם גם שקטים עד כי כָּל-כָּךְ קַל לָשֵׂאת את שתיקתם. הימים האלה הם גְּשָׁרִים יְשָׁרִים וּגְבוֹהִים – הזדמנות לגשר מעל הרציפות המידית שבֵּין אֶתְמוֹל וּמָחָר, ולהתנתק ממרוצת הזמן החולף ברוטינה השבועית הקבועה שבה אנחנו רגילים לְזָרֵז עַל לוּחַ-שָׁעוֹן אֶת מֵרוֹץ הַדַּקִּים [=הדקות].
לאה גולדברג מדמיינת את שַׁלְוַת הבְּדִידוּת הגְּדוֹלָה שהימים המיותמים השקטים האלה משרים על האדם שפתאום עוצר את מרוץ החיים, מתְרַגֵּל אֶל עַצְמוֹ ומונה בִּמְתִינוּת את דְּפִיקוֹתָיו של הלב. הם מאפשרים לו לפתוח לרווחה את החלונות שמהם נשקפת תְּכֵלֶת-דְּמָמָה, וכך הוא נִרְגַּע, מִתְפַּיֵּס, מְוַתֵּר (לפי הנוסח המקורי של השיר). זהו פרק זמן העומד מחוץ למסגרת הזמן, כמו הדימוי הנפלא של התִינוֹק המְזַמֵּר את שִׁיר-עַרְשׂוֹ לעצמו, במקום אימו שכבר נרדמה לפניו. האם יש זמן יותר אל-זמני מהרגע הזה?
אפשר למצוא חיזוק אפשרי נוסף לפירוש הזה של הימים הלבנים על פי לאה גולדברג, בשיר מאוחר יותר שלה: "אחרי עשרים שנה". שם היא כותבת: שְׁנֵי מִנְיָנִים שֶׁל שָׁנִים, לִגְיוֹנוֹת שֶׁל יָמִים לְבָנִים; שְׁנֵי מִנְיָנִים שֶׁל שָׁנִים שֶׁהָיוּ לְמִדְבָּר שְׁמָמָה. במובן הפשוט, שני המניינים הם שתי עשרות של שנים, אבל אפשר להבין מכך גם את שתי השיטות למניין השנים – שנת השמש הלועזית ושנת הירח העברית. הימים הלבנים הם מדבר שממה של זמן, בדומה לתפקודם בשירנו "ימים לבנים".
לאה גולדברג כתבה את השיר בחג הפסח 1932. בצירוף מקרים אמיתי, שלמה יידוב גם הלחין את השיר בפסח, בליל הסדר של 43 שנה מאוחר יותר (בשנת 1975). נראה שהלחן האהוב שלו, הנושא את השומע אל מחוץ להווה, ממחיש היטב גם את המשמעות החדשה הזו: הזדמנות להרהור על חיינו בתוך הזמן ומחוץ לו.
כתבות נוספות
"עוֹד שָׁבוּעַ, עוֹד חֹדֶשׁ, עוד שָׁנָה": לאה גולדברג נפרדת מהחיים
"האמנם עוד יבואו ימים?": לאה גולדברג כותבת על היום שבו יהיה שוב מותר לאהוב
