כָּל-כָּךְ קַל לָשֵׂאת שְׁתִיקַתְכֶם, יָמִים לְבָנִים וְרֵיקִים!

אחד האהובים במאות שיריה שהולחנו בעיקר לאחר מותה היה גם אחד השירים העבריים הראשונים שפרסמה: "ימים לבנים", שכתבה באביב 1932, כשהיתה בת 21. השיר האהוב הזה כל כך מזוהה עם לאה גולדברג, ששורת הפתיחה שלו מודפסת על גב שטר 100 השקלים המוקדש לה. אך מה הם אותם ימים לבנים?

לאה גולדברג בת ה-19 בברלין

יָמִים לְבָנִים, אֲרֻכִּים כְּמוֹ בַּקַּיִץ קַרְנֵי-הַחַמָּה.
שַׁלְוַת-בְּדִידוּת גְּדוֹלָה עַל מֶרְחַב הַנָּהָר.
חַלּוֹנוֹת פְּתוּחִים לִרְוָחָה אֶל תְּכֵלֶת-דְּמָמָה.
גְּשָׁרִים יְשָׁרִים וּגְבוֹהִים בֵּין אֶתְמוֹל וּמָחָר.

 

מה לבן באותם ימים שלהם מוקדש השיר?

הצבע הלבן מוביל אותנו בדרך כלל אל השלג, או אל אור בהיר. לפי ההבנה הרווחת הזו, מדובר בימים מושלגים או מוארים במיוחד, נקיים, ימים המשרים על האדם הלך רוח של טוהר, של ניקיון דעת.

בפתח השיר מוסרת לנו המשוררת תיאור של הימים הלבנים, העשוי לכוון את הקורא אל כוונתה. הימים הללו אֲרֻכִּים, כְּמוֹ קַרְנֵי-הַחַמָּה הארוכות יותר בַּקַּיִץ בחצי הכדור הצפוני. אלו הם אפוא ימי קיץ ארוכים יחסית, שבארץ צפונית כמו ליטא, מולדתה של לאה גולדברג, הם גם בהירים יותר ולבנים יותר מימי שאר עונות השנה. הדימוי הזה מרחיק אותנו מעט מהזיהוי הרווח של הימים הלבנים עם הלובן של השלג בחורף.

נמשיך עם מעט אסטרונומיה, אבל מכיוון אחר.

במשך הדורות נוסו כל מיני נוסחאות וחישובים כדי לדייק יותר את לוח השנה השמשי המקובל, ולהכניס לתוכו באופן שיטתי את יתרת השעות העודפת בכל שנת שמש בת 365 ימים. נוסף על כך, במשך השנים תמיד הציקה לעולם הנוצרי הבעיה של מועד חג הפסחא. זהו החג היחיד שלא נחגג על פי לוח השמש שעליו מבוסס הלוח הגריגוריאני (בשפתנו – הלוח הלועזי) אלא על פי מילואו של הירח דווקא. לשם כך נזקק העולם הנוצרי לתיאום הלוח השמשי עם הלוח הירחי, באופן המזכיר את עיבורי השנים והחודשים בלוח העברי המבוסס על הירח. חג הפסחא – החשוב בחגים הנוצריים – נחוג תמיד ביום ראשון, ולכן בנוסף לתיאום בין הלוחות האסטרונומיים השונים נדרש החישוב גם לתיאום עם הסדר השרירותי של שבעת ימות השבוע שאינו תלוי בכל גורם טבעי חיצוני.

לאחר מלחמת העולם הראשונה הוקם בפעם הראשונה גוף בינלאומי שמטרתו הייתה לפתור בעיות כלל-עולמיות – "חבר הלאומים". במשך העשורים הבאים פעלה בז'נווה וועדה מקצועית שמינה חבר הלאומים, שייעודה היה למצוא פתרון בינלאומי מוסכם לתיקון הלוח, באופן שיתאם בין השמש, הירח וימות השבוע.

באמצע שנות העשרים נראה היה שמתגבש פתרון לבעיה הסבוכה. בפברואר 1925 נערכה ישיבה של הוועדה, שבה נדונה הצעת החלטה לא שגרתית: להוסיף בסוף כל שנה יום אחד או שניים שלא יימנו עם שבעת ימות השבוע. כלומר – היום שלאחר השבת יהיה יום ללא מספר סידורי, והיום שלאחריו יהיה יום ראשון. לאחר שנים מעוברות (שבהן נוסף גם יום ה-29 בפברואר) יהיו אלה יומיים.

הצעה ללוח ובו בין השאר יום לבן בסוף דצמבר 1931 ("יום השנה")

ההצעה הזו עוררה חששות כבדים בעולם היהודי. רבנים ומנהיגים חרדו מכך שהמבנה המקודש של ששת ימי מעשה ובסיומם שבת, הנוהג בעם היהודי מאז בריאת העולם ללא חריגה, עומד בפני סכנה. לא הייתה זו רק בעיה דתית. יציבותו של לוח השנה העברי, ושל יום השבת יותר מכל, הייתה ונותרה סמל לאומי ממדרגה ראשונה, המקובל על כל חלקי העם היהודי. העולם היהודי לא העלה על דעתו לאמץ את השינוי וברור היה שהשבת תישאר בעולם היהודי על מכונה כמאז ומעולם. כתוצאה מכך התעוררו גם חששות מעשיים, שלפיהם היפרדות השבת היהודית מהשבת הכלל-עולמית תפגע גם בהשתלבות היהודים בחברה ובכלכלה. מסלולי החיים המשותפים של יהודים ונוצרים היו עלולים להתפצל במובן עמוק וחריף.

רבני אירופה הרכיבו משלחת שהופיעה בפני ועדת הלוח בז'נווה, והציגה בפניה את ההסתייגות העמוקה של העם היהודי מהרפורמה המוצעת. הוועדה לא החליטה על קבלת השינוי והעניין המשיך להתברר בשנים הבאות ואף בעשורים הבאים.

הימים חסרי המקום משלהם בסדר ימות השבוע, זכו לכינוי "blank days" או "white days".

כאן אנו חוזרים אל השיר שלנו. העיתונות העברית ליוותה את הפעולה היהודית המתואמת נגד הפרעת קצב ימות השבוע. כך, בפשטות, כתרגומים מילוליים לכינויים הלועזיים, נולדו הביטויים העבריים "ימים לבנים" או "ימים ריקים": ימים שאינם נמנים במסגרת ימות השבוע.

רבני אירופה הקימו ועדה מתמדת שנועדה ללוות את הנושא ולהמשיך לפעול נגד החלטה כזו.

נאומו של הרב לוונשטיין מתוך שאלת תיקון הלוח היום. לחצו על התמונה לכתבה המלאה

בשנת 1931 התעורר העניין מחדש (שנה לפני כן הונהג בברית המועצות לוח חדש). באביב של אותה שנה התחדשו הדיונים בוועדה בז'נווה, ואיתם הדיווחים בעיתונות העברית על הימים הלבנים והריקים. המשוררת הצעירה לאה גולדברג הייתה רחוקה מכל רצון להתייחס ביצירתה אל הנושאים שעל סדר היום הציבורי. אבל האוזן הפקוחה והנפש הרגישה של המשוררת מצאה ביצור הדמיוני הזה, האסטרונומי מצד אחד והיום-יומי מצד שני – שמים וארץ בד בבד – ממד אחר לגמרי של הקיום האנושי.

לחצו על התמונה לכתבה המלאה

השיר "ימים לבנים", שהתפרסם ביוני 1932 בעיתון הספרותי הצנוע "פֶּתַח" של חבורת הסופרים העבריים הצעירים בקובנה, חתום: "בּון, IV. 32". המקום הוא העיר הגרמנית בּוֹן, וזמן כתיבת השיר הוא אפריל 1932. אלה הם הימים שבהם הגיעה לאה גולדברג אל בון לתקופה של כשנה וחצי, כדי לסיים את כתיבת עבודת הדוקטור שלה בשפות שמיות באוניברסיטה שבעיר זו.

הפרסום הראשון של "ימים לבנים" ב"פתח"

מהם אפוא הימים הלבנים של לאה גולדברג? ניתן היה לפטור את הזיקה בין כותרת השיר, שהיא גם נושאו, לבין הביטוי העברי החדש בן הזמן, כצירוף מקרים. אבל הצירוף בתחילת הבית האחרון מסגיר את ההקשר ההיסטורי הברור: יָמִים לְבָנִים וְרֵיקִים. אלה הם שני הכינויים בני הזמן לאותם ימים שמחוץ למניין ימות השבוע.

דן מירון מצא בצירוף הזה מפתח להבנת השיר, כאילו ימי הקיץ הלבנים הם גם ימים ריקים במובן של שלווה ריקה, משעממת, מטעה ומייאשת (דן מירון, האדם אינו אלא: חולשת הכוח, עוצמת החולשה, ת"א תשנ"ט, עמ' 381-382). הבנת מקורו של ביטוי המפתח הזה מאפשרת לנו לפרש את הבדידות שבשיר באופן אחר, כמעט הפוך.

תעודת עיתונאית ב"פֶּתַח"

ימי אפריל 1932 בבּוֹן אכן היו עבור לאה גולדברג ימים של בדידות גמורה במקום חדש. אבל ביומנה היא מתארת ימים אלה כתקופה של בדידות נעימה וצלולה, לא בדידות מהסוג המייאש. אותם יָמִים לְבָנִים וְרֵיקִים הם היצורים החדשים האלה המתקיימים במישור זמן אחר, מעבר לקצב הקבוע כל כך של שבעת ימות השבוע. הם גם שקטים עד כי כָּל-כָּךְ קַל לָשֵׂאת את שתיקתם. הימים האלה הם גְּשָׁרִים יְשָׁרִים וּגְבוֹהִים – הזדמנות לגשר מעל הרציפות המידית שבֵּין אֶתְמוֹל וּמָחָר, ולהתנתק ממרוצת הזמן החולף ברוטינה השבועית הקבועה שבה אנחנו רגילים לְזָרֵז עַל לוּחַ-שָׁעוֹן אֶת מֵרוֹץ הַדַּקִּים [=הדקות].

לאה גולדברג מדמיינת את שַׁלְוַת הבְּדִידוּת הגְּדוֹלָה שהימים המיותמים השקטים האלה משרים על האדם שפתאום עוצר את מרוץ החיים, מתְרַגֵּל אֶל עַצְמוֹ ומונה בִּמְתִינוּת את דְּפִיקוֹתָיו של הלב. הם מאפשרים לו לפתוח לרווחה את החלונות שמהם נשקפת תְּכֵלֶת-דְּמָמָה, וכך הוא נִרְגַּע, מִתְפַּיֵּס, מְוַתֵּר (לפי הנוסח המקורי של השיר). זהו פרק זמן העומד מחוץ למסגרת הזמן, כמו הדימוי הנפלא של התִינוֹק המְזַמֵּר את שִׁיר-עַרְשׂוֹ לעצמו, במקום אימו שכבר נרדמה לפניו. האם יש זמן יותר אל-זמני מהרגע הזה?

אפשר למצוא חיזוק אפשרי נוסף לפירוש הזה של הימים הלבנים על פי לאה גולדברג, בשיר מאוחר יותר שלה: "אחרי עשרים שנה". שם היא כותבת: שְׁנֵי מִנְיָנִים שֶׁל שָׁנִים, לִגְיוֹנוֹת שֶׁל יָמִים לְבָנִים; שְׁנֵי מִנְיָנִים שֶׁל שָׁנִים שֶׁהָיוּ לְמִדְבָּר שְׁמָמָה. במובן הפשוט, שני המניינים הם שתי עשרות של שנים, אבל אפשר להבין מכך גם את שתי השיטות למניין השנים – שנת השמש הלועזית ושנת הירח העברית. הימים הלבנים הם מדבר שממה של זמן, בדומה לתפקודם בשירנו "ימים לבנים".

לאה גולדברג כתבה את השיר בחג הפסח 1932. בצירוף מקרים אמיתי, שלמה יידוב גם הלחין את השיר בפסח, בליל הסדר של 43 שנה מאוחר יותר (בשנת 1975). נראה שהלחן האהוב שלו, הנושא את השומע אל מחוץ להווה, ממחיש היטב גם את המשמעות החדשה הזו: הזדמנות להרהור על חיינו בתוך הזמן ומחוץ לו.

 

כתבות נוספות

על ארץ אהבתה של לאה גולדברג

"עוֹד שָׁבוּעַ, עוֹד חֹדֶשׁ, עוד שָׁנָה": לאה גולדברג נפרדת מהחיים

"האמנם עוד יבואו ימים?": לאה גולדברג כותבת על היום שבו יהיה שוב מותר לאהוב

 

 

מי (באמת) גילה את אמריקה?

את השם כריסטופר קולומבוס כולנו מכירים, אבל האם מי שבאמת גילה את אמריקה הוא בכלל אמריגו וספוצ'י בן פירנצה?

המפה העתיקה ביותר של יבשת אמריקה. המפה נוצרה על ידי סבסטיאן מונסטר ופורסמה בסביבות 1550. נמצאת באוסף המפות ע"ש ערן לאור בספרייה הלאומית

​האם ניתן לגלות משהו שאתה כבר יודע?

שילוב של מזל ונחישות אינסופית הובילו את הכתר הספרדי בשנת 1492 להיענות בתום שנים לא מעטות של חיזור לבקשתו של הספן ומשרטט המפות מגנואה, כריסטופר קולומבוס, ולאפשר לו לבחון סוף סוף את השערתו הגדולה: מציאת הדרך לארצות הודו (השם הכולל של בני התקופה למזרח הרחוק), לא באמצעות חציית יבשת אפריקה מדרום או דרך נתיבי הסחר הנשלטים על ידי העות'מאנים, אלא על ידי חציית "הים הבלתי עביר" – האוקיינוס האטלנטי.

השליטה של קולומבוס בידע הגיאוגרפי ובספרות המסע הנרחבת לאסיה שהיו בידי בני תקופתו הייתה ללא רבב. הוא בלע עשרות רבות של ספרי גיאוגרפיה, עליהם היה משרבט את הערותיו וחישוביו. ספרים אלו קיבעו בראשו את עובדת היות העולם כדור עגול המכוסה על ידי שלוש יבשות אדירות מימדים: אסיה, אפריקה ואירופה. מספרות המסעות של תקופתו שאב את הדימויים הפנטסטיים של תושבי אסיה כפראים עירומים החיים בשיתופיות מוחלטת. אולם, היה זה העירוב של הידע המדעי והספרותי שרכש יחד עם התיאולוגיה הנוצרית אשר סנוור אותו מלהכיר בתגלית הגדולה המונחת לפניו.

כשנחת על חופי איי הבאהמה כעבור 34 ימי הפלגה רצופים, החל דמיונו הקודח לעצב את מה שראו עיניו לפי התבניות המנטליות שסחב עימו מאירופה: הוא האמין שהאל בכבודו ובעצמו הוא שכיוון והדריך אותו במסע אל יבשת אסיה. האיטי נתגלתה לו כיפן, קובה הייתה לחלק מיבשת אסיה עצמה – והיבשת בקרבת מקום הפכה ללא אחרת מסין הקיסרית. אין פלא לכן, שאחת ההוראות הראשונות שנתן עם נחיתתו הייתה למהר ולשגר אגרת ברכה לחאן הגדול של סין.

היה זה רק כששבר הכתר הספרדי את המונופול שכרת עם קולומבוס והחל לחלק רישיונות לספנים נוספים לחצות את האטלנטי שהחל להיחשף גודל הגילוי. בין השנים 1502-1501, הפליג איטלקי נוסף, אמריגו וספוצ'י בן פירנצה, למסעו הראשון לדרום אמריקה. במהלך המסע, הבחין וספוצ'י שהיבשת הדרומית משתרעת למרחק עצום הסותר כל ידע מוקדם שהיה בנמצא על אסיה. מכאן הסיק וספוצ'י שמדובר ביבשת חדשה. במכתב ששלח לפטרונו שבאיטליה, לורנצו דה מדיצ'י, טבע את המונח 'עולם חדש'. המכתב עורר סערה אדירה ב'עולם הישן' והתפרסם במהלך המאה ה-16 ביותר מארבעים מהדורות שונות.

מן החישובים שסיפק וספוצ'י הרכיב מרטין ולדזֵמילר, קרטוגרף גרמני, מפה של 'העולם החדש' והעניק לשתי היבשות שהתגלו את שמן הנוכחי. בספר שהוציא בשנה לאחר מכן כתב בהתייחסו לשלוש היבשות המוכרות ש"החלקים הללו של העולם נחקרו חקירה מקיפה". עתה, הוסיף הקרטוגרף, "החלק הרביעי התגלה על ידי אמריגו וספוצ'י." הוא הסביר את השם החדש שהעניק לשתי היבשות כך, "הואיל והן אירופה והן אסיה קיבלו את שמן מאישה, אינני רואה כל סיבה להתנגד לכך שנקרא לחלק זה אמריגה, משמע הארץ של אמריגו, או אמריקה, על שם אמריגו, המגלה שלה, שהוא אדם מוכשר מאוד."

אם כך, מי באמת גילה את אמריקה?

לוחמות כחול-לבן בשירות המלך

הנשים העבריות נלחמו על זכותן להתנדב לצבא הבריטי. הכרזות מאותה תקופה נותנות מבט מיוחד על הפרק הזה בהיסטוריה הציונית, ולא פחות חשוב מכך – על פמיניזם ארץ ישראלי

כרזה לגיוס נשים. אוסף הכרזות של הספרייה הלאומית

חדרי-אוכל: אם אוהבת את סדר ונקיון ומוכנה לכל תפקיד – ובחרת בשרות זה, הקובע את מצב רוחם של החיילים במחנות האימונים ובשירות.

זהו ציטוט מטופס משנות ה-40 (שסגנונו די מצחיק בראייה עכשווית), שדרכו מתבקשות נערות עבריות להתגייס לצבא הבריטי. לא מדובר רק בתפקידי "סדר ונקיון" – אלפי נשים השתלבו בתפקידים תומכי לחימה במסגרת הצבא: חלקן הוצבו בארץ, וחלקן בבסיסים שונים במזרח התיכון ואפילו באירופה, ועסקו ברפואה, בחימוש ובמגוון תחומים נוספים.

ללא ספק, שירות נשים עבריות בצבא הבריטי לא נתפס כדבר מובן מאליו. הבריטים עצמם לא ממש התלהבו מהרעיון, וגם בתוך היישוב היהודי לא חסרו מתנגדים.

כרזות ותמונות נדירות (שרבות מהן נמצאות במאגרי הספרייה הלאומית) נותנות זווית מיוחדת מאוד לפרק החשוב כל כך בהיסטוריה שלנו – ויש שיגידו גם בהיסטוריה של הפמיניזם בארץ ישראל.

 

 

באמצע שנת 1941 פנו ארגוני נשים ובהם נציגות ויצ"ו, מועצת הפועלות (היום נעמ"ת) ו"הדסה" אל הבריטים, בבקשה לפתוח את חיל העזר לנשים, ה-ATS, Auxiliary Territorial Service (תורגם לא.ט.ס), בפני מתנדבות יהודיות מארץ ישראל.

היישוב ראה עצמו חלק מן המאבק של בעלות הברית נגד הנאצים, והקריאה לנשים להתגייס ולשרת, כשם שרבים מן הגברים התגייסו, נשמעה החל מתחילת המלחמה – על אף התנגדותם של גורמים דתיים.

לפנייה זו הצטרפה הסוכנות היהודית. באוקטובר 1941 התקבלה התשובה כי ניתן לגייס 5,000 נשים, מהן 2,000 באופן מיידי.

 

 

בדצמבר 1941 התפרסמה הקריאה הרשמית לנשים להתגייס. בעיתונים ובלוחות המודעות פורסמו קריאות רבות לנשים לעשות את הצעד הזה, לעזוב הכול ולהתנדב לצבא. הסוכנות היהודית עצמה הפעילה חלק גדול ממרכזי הגיוס והייתה בראש הקוראים לנשים העבריות למלא את זכותן וחובתן ולצאת לחזית:

מאז פרוץ המלחמה תבעה האישה העבריה את זכותה לעמוד במערכה נגד הצר. תביעה זו נתמלאה. על האישה למלא עכשו את חובתה. מראשית מפעל תקומתנו בארץ עמדה האשה בחזית הבנין שכם אחד עם הגבר. בכל מאמץ. קרבן והישג היה חלקה כחלקו. כעת ניתן לה לתרום את תרומתה, במדי צבא, למאמץ הישוב במלחמה. זכות הכבוד של התנדבות לצבא היא עכשו גם נחלתה

 

 

בינואר 1942 התגייס מחזור ראשון של 60 נשים, שיועדו להיות קצינות ומש"קיות ואומנו במחנה סרפנד.

למתגייסות חובר המנון עברי. ביוני 1942 הכריזו המוסדות הלאומיים על חובת גיוס לכל הנשים בין הגילאים 20 ל-30, שאין להן ילדים. עקב ההתנגדות בחוגים דתיים לגיוס הבנות, לא הביא צו זה לגיוס מלא לשורות ה-ATS.

בסך הכול שירתו במהלך המלחמה ב-ATS כ-3,500 נשים מארץ ישראל, בנוסף ל-700 ששירתו ב-WAAF, עזר נשים לחיל האוויר. החיילות שירתו כנהגות ואחיות, ובתפקידי פקידוּת וחימוש.

בתקופת קרב אל-עלמיין השני הובילו הנהגות היהודיות מן ה-ATS חיילים וחימוש עד לעמדות הצבא הקדמיות.

כמובן שגם היישוב העברי הרוויח מזה הרבה. רבות מהמתנדבות לקחו חלק גם במחתרות העבריות, ולמעשה דרך התנדבותן התמקצעו במקצועות הצבא השונים וסיפקו תרומה אדירה למאבק היומיומי מול האויב הערבי, ובסופו של דבר גם למאבק במנדט הבריטי עצמו.

בראייה היסטורית גם אפשר לראות בצעד זה דחיפה אמיתית למעמד האישה ביישוב, שהוכיחה שהיא יכולה לתרום לא פחות מהגבר המקביל לה.

במחתרות, דרך אגב, נשים רבות לקחו חלק פעיל של ממש בלחימה, ולא הסתפקו במקצועות תומכי לחימה, מדיניות שהשתנה כידוע לקראת הקמת המדינה. עם הקמת צה"ל בימי מלחמת העצמאות השתלבו בשורותיו רבות מבוגרות ה-ATS בתפקידי פיקוד.

 

הכרזות הן מאוסף האחים שמיר, הספרייה הלאומית

 

 

כתבות נוספות

עקרות הבית שנאבקו למען יהודי ברית המועצות

חנה סנש כותבת לאמא

גבורתה של גיזי פליישמן

 

 

כדורגל בחסות הוד מלכותו

כדורגל שיחקו בארץ ישראל עוד בימי הטורקים, אך כשהבריטים הגיעו לפה הענף פרח באופן חסר תקדים

גדוד המלך א' נגד הפועל תל אביב, 21.11.31 – הפועל

אוצרים: יורם א. שמיר ורתם כסלו

בשנות המנדט הבריטי בפלשתינה-א"י (1948-1917) נוספו ליהודים ולערבים תושבי הארץ גם אלפי בריטים: אנשי ממשל, משטרה וצבא, ובשנות מלחמת העולם השנייה אף חיילים זרים ממדינות אחרות. אמנם כדורגל שוחק במרחב הגיאוגרפי של פלשתינה-א"י עוד לפני הגעת הבריטים, אך הוא קיבל דחיפה משמעותית תחת שלטון האומה הנחשבת למולדת המשחק, וכל שלושת מרכיבי האוכלוסייה העיקריים בפלשתינה-א"י השתתפו בו. בכל אחד מהסקטורים הללו קמו קבוצות כדורגל (רק לטעימה נזכיר את הקבוצות Paymasters, שבאב אל ערב ומכבי תל אביב), שקיימו ביניהן משחקי גביע.

בשנת 1928 נוסדה ההתאחדות הארצישראלית לכדורגל (בהמלצה מצרית), ואחד התנאים להכרה של פיפ"א בה היה שיתוף כל קבוצות האוכלוסייה במדינה. משום כך, בליגה של ההתאחדות נערכו משחקים בין קבוצות ערביות, יהודיות ובריטיות, ובאופן עקרוני – אם כי לא תמיד מעשי – שחקני שלושת המגזרים אף שותפו בנבחרת ארץ ישראל, כשהיא התמודדה מול קבוצות זרות.

 

מגרש משותף

לרוב, בחשבנו על היחסים בין קבוצות האוכלוסייה בארץ, מצטיירת תמונה דואלית, כאילו שרר מאז ומתמיד מצב של עימות בין היהודים לערבים. תמונה דואלית מצטיירת גם בעימות בין היהודים לבריטים, בעיקר אם מביאים בחשבון את מאבק האצ"ל והלח"י בהם או את יחסם למעפילים. אולם הקשרים הספורטיביים בין יהודים, ערבים ובריטים, כפי שהם באים לידי ביטוי בכדורגל, עשויים להעיד כי בניגוד לתמונה הזו, ברמת הארגונים של החברה האזרחית, לא היה מדובר בשלוש קהילות נפרדות, אלא במציאות מורכבת שבה התקיים שיתוף פעולה בין הקהילות. כך, על אף שההשתייכות הלאומית הייתה המאפיין המרכזי של הספורט בפלשתינה-א"י, אירועי הספורט – ובמקרה זה משחקי הכדורגל – היו זירת מפגש בין הקהילות.

אין פירוש הדבר שהמתח לא השפיע על היחסים הספורטיביים: למשל, בשל המחאות שהתעוררו בקרב היישוב היהודי עקב פרסום הספר הלבן בשנת 1930, הופסקו המשחקים בין קבוצות בריטיות לקבוצות יהודיות; ובשנת 1934, במחאה על היחס שזכו לו, פרשו הקבוצות הערביות מההתאחדות הארצישראלית והקימו התאחדות משלהן, מהלך שלא האריך ימים. מצד אחר, הקהל קיבל יפה קבוצות מעדות אחרות. למשל, על המשחק בין מוסלם קלוב מיפו למכבי רחובות, שנערך על המגרש ברחובות ב-1941, נכתב בעיתונות העברית: "הקבוצה הערבית נתקבלה ברחשי אהדה מצד חובבי הכדורגל ברחובות"; והכרעות ההתאחדות נפסקו באופן ספורטיבי, ללא הטיה ניכרת לטובת קבוצות יהודיות, לאורך רוב שנות המנדט.

 

מן העיתונות:

​מזרח תיכון חדש

כדורגל שוחק לא רק בתוך גבולות פלשתינה-א"י, אלא גם בזירה הבינלאומית. החל בשנת 1927, הקשרים הספורטיביים העיקריים של הקבוצות היהודיות היו עם מדינות ערב – מצרים, לבנון וסוריה, ובדיווחי העיתונות על המשחקים הללו לא מתוארים עימותים, עד ראשית שנות ה-40.

מן העיתונות:

 

בועטים בימי מלחמה​

אם כך, בהתחשב בקשרי הכדורגל בין קבוצות האוכלוסייה השונות במדינה המנדטורית, נדמה כי יש להסיר את משקפי העימות שדרכם אנו רגילים לראות את ההיסטוריה של המקום הזה. העימות לא היה שם תמיד, אלא התפתח עם השנים, כפי שאפשר לראות היטב במגרש הכדורגל. עם הזמן ניכר בזירת הכדורגל תהליך של היפרדות בין המוסדות היהודיים והקבוצות היהודיות לבין אלה הערביות והבריטיות. הדבר התרחש בעיקר בתקופת מלחמת העולם השנייה; אז החריפו העימותים הן עם הקבוצות הערביות, הן עם הקבוצות הבריטיות (והקבוצות הצבאיות האחרות).

בעוד הפסקת המשחקים עם הקבוצות ה"זרות" הייתה תהליך טבעי, בשל עזיבת רוב הכוחות ואנשי הממשל את האזור עם סוף המלחמה, הפסקת המשחקים בין יהודים לערבים הייתה פרי הכרעות לא-ספורטיביות של ההתאחדות.

 

 

מן העיתונות

 

​כרטיס אדום

במשחקי הגביע של 1942 הייתה אמורה מכבי חיפה להתמודד עם הקבוצה היוונית Royal Hellenic Army Team בשלב רבע הגמר, אך היוונים עזבו את הארץ, ומכבי חיפה עלתה אוטומטית לשלב הבא. אחד משלושת המשחקים הנותרים ברבע הגמר, בין מכבי תל אביב לשבאב אל ערב, הסתיים בניצחונה של הקבוצה היהודית, אך היא שיתפה בשורותיה שני שחקנים חייבי גיוס, דבר שהיה אסור על פי חוקי ההתאחדות. לכן הורחקה מכבי תל אביב מהמשך המשחקים. אולם לא הקבוצה הערבית היא שנהנתה מפסילת מכבי תל אביב, אלא מכבי חיפה, שכבר עלתה אוטומטית לחצי הגמר, וכעת עלתה אוטומטית גם לגמר. ערעור שבאב אל ערב על ההחלטה לא התקבל בהתאחדות.

בעקבות החלטה זו פרץ סכסוך בין הקבוצות הערביות להתאחדות, שהביא בסופו של דבר לפרישתן בשנת 1943 ולהקמת התאחדות ספורט ערבית במאי 1944.

הסיפור של הכדורגל בפלשתינה-ארץ ישראל המנדטורית מדגים היטב כיצד ברמה האישית, לא התקיימו תמיד יחסי איבה בין האוכלוסייה הערבית והיישוב היהודי ובין שניהם והשליטים הבריטים, כפי שהדבר בא לידי ביטוי במפגשים הספורטיביים. גם בשנות ה-30 וה-40 נמשכו המפגשים בין יהודים, ערבים, בריטים ואחרים על מגרשי הכדורגל, כמעט עד סיום המנדט. יחד עם זאת, בשנים אלו אפשר לראות כיצד, בהדרגה, הכדורגל משמש במידה גוברת כלי במאבקים הפוליטיים בין האוכלוסיות השונות בארץ ישראל.

 

 

מן העיתונות

 

לקריאה נוספת:

בן פורת, אמיר (2003). כדורגל ולאומיות. תל אביב: רסלינג.

חריף, חגי (2011). ציונות של שרירים: תפקידיו הפוליטיים של הספורט הייצוגי ביישוב ובמדינת ישראל 1960-1898. ירושלים: יד יצחק בן צבי.

כסלו, רתם (2013). משחקים בשירות הוד מלכותו: הוולונטריזם הכפוי בכדורגל בשנות מלחמת העולם השנייה.
עבודה לתואר מוסמך בהנחיית פרופ' רונן שמיר. אוניברסיטת תל אביב.

קאופמן, חיים (2007). "הספורט היהודי, הארץ-ישראלי והישראלי – בין לאומיות לבין פוליטיות". עמ' 130-113 בתוך גור זאב א', לידור ר' (עורכים), ספורט, ערכים ופוליטיקה. חולון: דוד רכגולד.

קאופמן, חיים וחריף חגי (עורכים) (2003). תרבות הגוף והספורט בישראל במאה העשרים. ירושלים: יצחק בן צבי, המחלקה לחינוך והדרכה.

שוחט, אלישע (2006). 100 שנות כדורגל. הוצאת אלישע שוחט

שורק, תמיר (2006). זהויות במשחק: כדורגל ערבי במדינה יהודית. ירושלים, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית.