.

קטע מתוך "חומר החיים" / יצחק לבני

.

החתונה השנייה של אמא

אמא אמרה שלא אבוא לטקס עצמו, כיוון ש״זה לא נהוג״, אבל שאבוא לַשבע־ברכות, אחרי הטקס.

באתי באיחור. היה שולחן לגברים בחדר הגדול, הסלון, ובחדר השני, שהיה בילדותנו החדר שלי ושל אילנה, שולחן לנשים. ליד שולחן הגברים ישבו השכן הצבּע, פינקל; השכן מהסנדלרייה אידל; השכן מחנות המעדנים גֶנְגֶר; השכן האופטיקאי רסין; השכן הסייד קורנבלום; יוסי, בעלה של אילנה; כמה יש כבר? שישה. איפה שאר הארבעה? אני; זקן אחד לא מוכּר, כנראה הבעל של נשיאת הלשכה של אמא בארגון בני ברית, שלפגישות שם היא התחילה ללכת בשנים שאחרי מות אבא; הכובען שלוימה פינפטר, שלחץ את ידי ביד שהפתיעה אותי שוב ברכרוּכִיוּתה, כמו כשהייתי ילד, ואמר שהוא מצפה סוף־סוף לנחת גם ממני; והעשירי, נו כן, החתן.

בשולחן הנשים, כנ״ל. השכנה גֶנְגֶר מהמעדנייה; נשיאת הלשכה; וכו׳, שבע או שמונה אורחות; ואיתן אילנה ואמא, לבושה בשמלת תכלת בעלת שרוולים שקופים, מנופחים, של כלות, ושערה עשוי בתסרוקת מבהיקה ונוקשה מספריי.

אני לא יודע למה לא היו להורי מעולם ידידים, חוץ מ״המכּרים״ גוטגולד ושפיגל, אבל אותם היא דווקא לא הזמינה הערב, אולי כי הם נחשבו לידידים קרובים מדי של אבא בחייו, והם נהגו להיפגש איתם בזוג, אז זה לא התאים.

לפעמים הם היו הולכים לחתונה שהוזמנו אליה, של ילדי שכנים או של מכרים אחרים מבין הסוחרים בסביבה. כשהיו חוזרים, אבא היה מכריז בעיניים נוצצות מגאווה ובקול גדול, ״נו, ומי אתם חושבים שהייתה האשה הכי יפה בחתונה, אה? אמא שלכם!״

אבל מלבד הזדמנויות מחייבות כאלה, אבא ואמא לא הלכו לבקר איש, ואיש לא בא אלינו, חוץ מביקור, פעם־פעמיים בשנה, של השפיגלים או של גוטגולד ואשתו, שלמדה כנראה עם אבא באותה כיתה בפולניה; זה היה מאורע מרגש, שכּלל תה ועוגה ליד השולחן הגדול בחדר הגדול.

והרי אבא היה אדם לבבי ופרוּץ בצחוק בחברת אנשים. למה לא היו להם ידידים? מתוך שמרנות? אולי מתוך קמצנות. אולי בגלל הצורה שבה היה שקוע בעצמו. הדאגות שלו. המועקות המתמידות שלו. החרדות של סוחר זעיר, ״עצמאי קטן״, שאכלו אותו תמיד.

לא שציפיתי שיבואו ידידים הערב, אבל הלב נצבט לי למראה המסובים. איך שהיא עמלה ללקט את השכנים עד שהיה לה מניין, והם ישבו שם אצלנו, בבגדיהם החגיגיים, וקיימו מצווה לשמח חתן וכלה (אף אחד לא בא מצד החתן, האם הוא היה טיפוס עוד פחות חברותי ממנה, והיו לו עוד פחות אנשים שהיה יכול להזמין אותם והם היו מגיעים? לא יודע, אבל הוא גם היה עולה חדש יחסית, הגיע רק לפני שנה מברית המועצות).

תמונת הפורטרט של אבא עם אמא, סמוכי מצח, הייתה במקומה הרגיל על השידה, אבל שכובה על פניה.

בעלה החדש של אמא התעקש, כמו אבי, שאוֹכל מהתקרובת, ולא הרפה בשום אופן. פעם, באחת ההפצרות שלו, קפאו פני מרוגז, ואילנה, שהכירה את הרוגז שלי מימי אבא, אמרה לו אחר־כך בחדר השני ש״הוא לא אוהב שמכריחים אותו.״

הבעל החדש עלה כאמור לפני שנה מרוסיה אבל הוא ידע עברית, עוד משם, אדם משכיל הרבה יותר משהיה אבא. לאמא היו עכשיו דיעות על מוסיקה קלאסית, כיוון שהוא גמר קונסרבטוריון והיה מרבה ללכת לקונצרטים. היא אפילו אמרה שדז׳יגאן ושומאכר זה סתם ליצנות זולה, התיאטרון הרציני היחיד והטוב באמת זה יוסף בולוף.

בסוף הערב היא אמרה שתמיד ידעה שיש לה שכנים טובים ממש, כל מי שהזמינה בא. היא נראתה גאה, ושוב נצבט לי הלב.

כשהלכו כולם ישבנו עוד יחד, והיא התחנחנה אל בעלה. זה היה חדש. עם אבא אי אפשר היה להתחנחן. היא נראתה צעירה יותר, עם לבביות מופגנת פתאומית של ידיים על המותניים, אבל גם נראתה מתוחה מאוד בגלל המסיבה והטקס, וגם כיוון שהייתה מבוהלת במקצת, אולי ממה שהוא יחשוב, וממה שאנחנו נחשוב.

יומיים קודם אמרה לי פתאום, כשביקרתי אצלה: למה הייתי צריכה את כל זה. חשבתי שקרה משהו, אבל היא אמרה שֶלמה היא הייתה צריכה שאבא ימות. יהיה לה קשה להתרגל לאיש אחר.

הבנתי שהיא פוחדת קצת מפני העתיד, וגם שזו צורה של הבהרה שאבא, כלומר אני, קודמים.

תמיד חשבתי שאבי היה דומיננטי בחיי הרבה יותר מאמי. אולי טעיתי. היחס האיכפתי כל־כך לאבי. ההתעניינות המרותקת שלי בו ובכל ענייניו. הרתיעה והדחייה ממנו. המצוקה שהוא עורר בי. קוצר הרוח. החיבה. ההזדהות. הניחוש אותו.

אל אמא הרגשתי רק משהו כמו חיבה רפה, מרוחקת. אי יכולת לנחש אותה. הרוגע הזה שלה שמעולם לא הבנתי. הקרירות. היא מעולם לא נגעה בנו. לא נגעה.

גם לא זוכר שרצתה לגעת. בניגוד לאבא שתמיד רצה אבל נרתע ממני, מהניכור והדחייה ווהאיסור השותק שלי, אצלה לא היה שום פוטנציאל של חיבוק. גם לא כלפי אילנה, כך שזה לא היה בגלל איזה טאבו ארכאי שאמי ספגה מנעוריה כי הייתי בן.

אולי היחס שלי לאמי הוא צלקת. פצע שהעלה עור מעובּה, אטום, בלתי גמיש.

זה שהיא הייתה שייכת תמיד לאבי ורק לו. כל היום הייתה איתו בחנות. רק בשבע בערב, אחרי שהייתי נתון כל היום בידי העוזרת, היא הייתה נשארת איתי לכמה רגעים לבד, או יותר נכון איתי ועם אילנה (אני לא ממש זוכר את הימים שלפני שאילנה נולדה), ואז, כעבור רבע שעה, אבי כבר היה חוזר מהחנות ושוב הייתה פונה להיות נתונה כולה למצוקותיו, גערותיו, רטינותיו, להכנת ארוחת הערב והגשתה ורחיצת הכלים אחריה, לחשבונות הקאַסעֶ, הפדיון, של החנות שעשה כל ערב אחרי הארוחה, גלי הניירות המקומטים שלו, מכנסיו המקומטים, הנשמטים מתחת לבטנו הגדולה, לעיניו הרטנניות, המזורזות, השתלטניות.

כשקצת גדלתי והייתי ילד ונער וגם אחר־כך, כשבגרתי, וכל זמן שֶגָרתי בבית, בעצם עד נישואי, הייתי מרגיש אותו אי שקט עוקץ, קופצני, בלתי נסבל, ויוצא מהבית, כל ערב, זמן לא רב אחרי שהורי היו שבים מן החנות. אבל ממש כל ערב. לתנועת הנוער, לחברים, לחברות, לבית קפה, לקולנוע. לא הייתי מסוגל להישאר אפילו ערב אחד איתם בבית. עם השליטה שלו בכל, ההתמסרות הגמורה שלה לשליטתו.

יתכן אם כן שוויתרתי על אמי בלית ברירה ועטפתי את עצמי בשריון של עור מצולק.

תיאוֹריה: היחס שלי אל ציוֹנקָה ואל דליה היה כיחסי אל אבי, או כיחס אבי אלי. יחסי אל כל הנשים האחרות, אלה שביני לביני כיניתי ״הנערות״, היה כיחסי אל אמי, או כיחסה אלי. עם ציוֹנקָה ודליה הייתי רך, פתוח, איכפתי, מעורב, מעורבב, דואג, להוט, זקוק, תלותי, מבקש, מתחרה, מתחנן לכל שביב תשומת לב. כלפי האחרות: במקרה הטוב חביבוּת קרירה, שתיקה, יובש, חוסר תלות, התנכרות, מבחני סבולת. אולי אינטנסיביות מטעה בפגישה ראשונה ואז, מהפגישה השנייה, השתתקות קרח, עונש. רק הלקיחה הפונקציונלית והשתיקה העמומה. האדישות. קוצר הרוח. חלקן עמדו במבחנים האלה. חלקן לא. גם אלה שעמדו, ולא נשברו ועזבו, לא רוו ממני נחת.

כלומר: היו בחיי ״נערות אבא״ ו״נערות אמא״. שני סוגים שונים לגמרי, חם וקר.

לא הייתי מעלה בדעתי שאמי, ולא אבי, היא הקשר הקשה יותר בחיי. אבל הנה עוד הוכחה: משחקי התינוקיוּת שבהם התחטאתי, התחננתי, התחנחנתי, התפנקתי, התלַקלַקתי, שנים על שנים, בתפקיד יוֹקי האפרוח, עוד בילדוּת, עם אילנה (למרות שהייתי האח הבכור) ואחר־כך עם ציוֹנקָה, וכל כך הרבה עם דליה. הרעב הלא נגמר הזה להיות אִיתן, כל אחת בתורה, תינוק קטנטן ״בן שלוש שניוֹת״, לבכות כילד, לכבוש את הראש בחזה הרך. כל הכינויים הטפשוניים: יוֹקִינקָה, קוּקִינקָה, קטיוּשִינקָה ועוד, בלי סוף. תמיד אני התינוק, תמיד היא האמא, ולא נמאס (לי. להן כן, בטח לציוֹנקָה. גם לדליה. גם איתה זה נפסק, בשלב מסוים. והיו לה הבעיות שלה).

מוזר איך לא נתתי לעצמי דין וחשבון, כל השנים.

אמי ובעלה החדש שינו קצת את מיקום הרהיטים בדירה, בעיקר כיוון שהבעל הביא איתו מכשיר טלוויזיה גדול, שניצב, בביקור מאוחר יותר, על השידה שנעדרה ממנה אותה תמונת אבי ואמי, סמוּכֵי מצח, שצולמה כנראה זמן קצר אחרי חתונתם, בלודז׳.

חיפשתי ומצאתי אותה, בביקור הזה, מונחת בפרוזדור, על הריצפה. מעליה הייתה עוד תמונת שמן, שהשארתי כשעזבתי את הבית. שאלתי את אמי על התמונה הזאת והיא אמרה שתזרוק אותה, כיוון ש״היא כבר לא טובה.״ ואז הוסיפה, ״אולי תיקח את התמונה השנייה.״

היא גמגמה קצת כשאמרה את זה. היה ממש לא נעים לה. ואז הוסיפה מין הצטדקות, ״הייתי תולה אותה, אבל היא לא מתאימה, אז תיקח אותה.״

אמרתי לה שאקח.

אולי אתלה אותה בחדר העבודה שלי, חשבתי. אם היא לא תטריד אותי מעורפי.

חשתי שאני עכשיו ראש המשפחה, ומתאים שהתמונה תהיה אצלי.

משפחה? הרי אמי התחתנה. וגם אחותי. שתיהן הקימו להן אם כך משפחות אחרות. ובכן נעשיתי לראש משפחה שיש בה רק איש אחד, אני, ראש המשפחה.

.

יצחק לבני, "חומר החיים" (המהדורה המלאה), נ.ב. ספרים, 2022.

.

.

» במדור מודל 2022 בגיליון הקודם של המוסך: פרק מתוך "שרב ראשון" מאת דורי מנור

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

.

ענבר שפרוני

סדק

הָעֶרֶב הַשָּׁמַיִם מִסְתָּרְקִים בְּזָהָב

צִפּוֹרִים מַמְרִיאוֹת בְּאֵין פַּחַד

מֵרַעַם מְטוֹסִים.

.

בַּשֶּׁקֶט הַזֶּה נֶאֱלָמוֹת מִלִּים כְּמוֹ רָעָב אוֹ מַגֵּפָה

וּמָה שֶׁהֶחְזַקְתְּ בְּכוֹחַ – מִתְרוֹפֵף

כְּשׁוּלֵי מַחְשָׁבָה.

אַל תְּשַׁנְּנִי עַכְשָׁו כָּל שֶׁצָּרִיךְ אָדָם לָדַעַת

כְּדֵי לִשְׂרֹד בָּעוֹלָם. אַל תָּנִיחִי מָה חָשׁוּב מִמָּה.

זוֹ הָרוּחַ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר נוֹשֵׂאת אֵלַיִךְ בְּכַפֶּיהָ

עוֹד לְגִימָה.

.

בְּכָל רֶגַע רִבְבוֹת לְבָבוֹת בּוֹדְדִים מִתְהַפְּכִים

עַל מִשְׁכָּבָם. יֵשׁ מִי שֶׁכּוֹרֵעַ עַל בִּרְכָּיו מוּל חַלּוֹן נִסְגָּר.

יָד הַמְּגַשֶּׁשֶׁת אַחַר מֵצַח.

מָה מְבַקֵּשׁ תִּקּוּן? מִי שָׁב לְבֵיתוֹ

וּמָה מִתְעוֹרֵר עַכְשָׁו?

.

זֶה לֹא הַזְּמַן לִקְרֹא לַדְּבָרִים בְּשֵׁמוֹת אוֹ לִמְדֹּד

אֶת עֶרְכָּם. יֵשׁ סֶדֶק שֶׁקּוֹרֵא לָךְ

לְהוֹשִׁיט בַּעֲדוֹ יָד וּלְמַשֵּׁשׁ

אֶת קִרְבֵי הָעוֹלָם.

.

מערכת אזעקה

לֹא מְשַׁנֶּה כַּמָּה תַּרְחִיקִי בְּמַעֲלֵה הַזֶּרֶם אֶל הַמְּקוֹרוֹת כַּמָּה לָעֹמֶק תִּזְחֲלִי בַּשּׁוּחָה תִּתְקַדְּמִי עַל מַרְפְּקַיִךְ, נִמְרַחַת בַּבֹּץ הַתַּת קַרְקָעִי, גּוֹרֶסֶת בְּשִׁנַּיִךְ חָצָץ, לֹא תְּגַלִּי מָתַי נִדְרְכָה נִצְרַת הַבְּדִידוּת, מָה הִדְלִיק אֶת הָעַיִן הַפְּנִימִית לְאֵין עָצוֹם, מַדּוּעַ זָקְפוּ רֹאשָׁם הַכְּלָבִים, הֵאִיצוּ צַעֲדָם אֶל הַגָּדֵר, אֵיךְ הִתְגַּבְּרוּ נְבִיחוֹתֵיהֶם. מַעֲרֶכֶת אַזְעָקָה קְלוֹקֶלֶת, סִירֵנָה מִזְדַּעֶקֶת לְנֹכַח מָה, נוּרָה מְהַבְהֶבֶת, מַזְנִיקָה אוֹתָךְ בְּאַמְבּוּלַנְס הַהַכָּרָה בַּחֲרִיקַת בְּלָמִים צוֹפֶרֶת בְּאָדֹם וּמַמְשִׁיכָה מָתַי הִתְכַּוְּצוּ שְׁרִירֵי הַצַּוָּאר, הִתְהַדְּקָה הַלֶּסֶת, נִנְעֲצוּ הָאִישׁוֹנִים אֶל הַסַּכָּנָה. גּוּפֵךְ נִשְׁעָן אֲבָל נַפְשֵׁךְ נִצֶּבֶת זְקוּפָה מִתְהַדֶּקֶת אֶל הַצִּיר שֶׁמִּתְרוֹמֵם בְּתוֹכֵךְ וְאֵין לָךְ מָקוֹם לִהְיוֹת מֻנַּחַת בּוֹ כְּמוֹ מִשְׁאָלָה.

מִישֶׁהוּ מַחְזִיק בָּךְ עוֹטֵף אוֹתָךְ כְּשֶׁלֶד חִיצוֹנִי, כְּקוֹנְכִיָּה וְאַתְּ לֹא מַרְפָּה מִישֶׁהוּ אוֹמֵר לָךְ מִלִּים מַרְגִּיעוֹת מִבְּלִי שֶׁתַּאֲמִינִי הַזִּכְרוֹנוֹת שׁוֹעֲטִים אֵלַיִךְ מִן הֶעָתִיד, שׁוֹטְפִים אֶת הַהוֹוֶה גּוֹאִים עַל הַסִּיד הַלָּבָן כְּתֵאַטְרוֹן צְלָלִיּוֹת. אַתְּ מְחַיֶּכֶת בְּבֶהָלָה מְמַהֶרֶת לֶאֱסֹף אֶת מָה שֶׁהִתְפַּזֵּר לְהַצִּיל אֶת עַצְמֵךְ מִן הַנְּטִישָׁה שֶׁכְּבָר קָרְתָה מָתַי לָמַדְתְּ לְהַרְגִּיעַ אֶת מִי שֶׁצָּרִיךְ הָיָה לְהַרְגִּיעַ אוֹתָךְ לִדְאֹג לְמִי שֶׁאָמוּר הָיָה לִדְאֹג לָךְ מָה הֶעֱמִיד אוֹתָךְ עַל הָרַגְלַיִם. אוֹמְרִים שֶׁיֶּדַע זֶה כּוֹחַ וְיֶדַע אָכֵן נוֹתֵן לְךָ הֲגָנָה. כְּמוֹ מִגְדַּלּוֹר אַתְּ רוֹאָה לְמֵרָחוֹק. אוֹסֶפֶת אִינְפוֹרְמַצְיָה. מְמַיֶּנֶת מִשְׁפְּחוֹת מִלִּים. הַמִּלִּים הוֹדְפוֹת אוֹתָךְ הַרְחֵק. אַתְּ מִתְאַמֶּצֶת לְדַבֵּר בְּכָל זֹאת.

בַּלַּיְלָה אִיִּים גְּדוֹלִים מִתְפָּרְקִים מִמֵּךְ וְנִסְחָפִים לְטֵרִיטוֹרְיָה אַחֶרֶת

אַתְּ נוֹתֶנֶת אֶת עַצְמֵךְ וּמַשְׁקִיפָה.

.

ענבר שפרוני היא מטפלת בתנועה, מנחת מיינדפולנס ותנועה אותנטית, עוזרת הוראה בחוג לפסיכותרפיה מבוססת מיינדפולנס באוניברסיטת בר־אילן. שיריה פורסמו בכתבי עת שונים. ספר שיריה הראשון, "אם כל זה ממש", עתיד לראות אור השנה בהוצאת טנג'יר.

.

.

אפרת בלום

מחסן העץ

גּוּיָבָה בְּשֵׁלָה נוֹשֶׁרֶת בַּלַּיְלָה עַל גַּג פַּח —

הַאִם כָּךְ נִשְׁמָע יָרֵחַ הַנִּשְׁמָט מִמְּקוֹמוֹ אֶל בֵּין עַנְפֵי עֵץ חוֹלֵם.

.

הַאִם נְפִילָה הִיא דֶּרֶךְ

שֶׁבָּהּ הַחֹמֶר מַבִּיעַ אֶת עַצְמוֹ.

.

אֲנִי פּוֹרֵשׂ יָדַי לְהָכִיל אֶת הַגּוּיָבָה,

אֲנִי חוֹשֵׁב עָלֶיהָ כְּעַל יֶלֶד, אֲנִי

.

מְפַנֶּה לָהּ מָקוֹם בְּתוֹכִי.

כָּךְ לִמֵּד אוֹתִי הַגּוּף: לִמְצֹא אֶת הַמִּרְוָח

שֶׁלֹּא הָיָה בִּי קֹדֶם.

.

וְהִיא, הַגּוּיָבָה, הֲפוּכָה מִמֶּנִּי: מְגַדֶּלֶת בְּתוֹכָהּ

אֶת הַהַתְחָלָה עַצְמָהּ, מְטַפַּחַת אֶת הַשֶּׁפַע.

.

אֲנִי מוֹשִׁיט יָדַיִם לִקְרָאתָהּ וְהִיא

נוֹפֶלֶת אֶל בֵּין זְרוֹעוֹתַי

.

וְנֶחְבֶּטֶת בַּפַּח,

נִבְקַעַת

.

וּדְבַשׁ שַׁלֶּכֶת צְהֻבָּה וְאוֹר יָרֵחַ מִתְפַּזְּרִים בַּגַּן וְרֵיחַ

מְתִיקוּת

.

סיפךָ

אֲנִי כּוֹתֶבֶת אֵלֶיךָ, מַשְׁמָע:

יֵשׁ בֵּינֵינוּ תְּהוֹם.

.

בְּפֶתַח חֲדַר הַשֵּׁנָה אֲנִי עוֹגֶנֶת בְּכוֹחַ

עֶשְׂרִים אֶלֶף וּשְׁנַיִם סוּסִים, בְּלִי

מִנְחוֹת אַהֲבָה. סֻלַּם מַבָּטְךָ בִּי, רַעַד יָדְךָ

עַל הַסָּדִין. דְּבָרִים שְׁלֵמִים

כְּבָר נְחוּצִים לָנוּ פָּחוֹת.

.

אַתָּה אוֹמֵר לִי: אַתְּ יָפָה כְּמוֹ צַעֲצוּעַ

שֶׁל יֶלֶד אַחֵר.

אַתָּה אוֹמֵר לִי: אֲנִי אוֹהֵב לִפְתֹּחַ בָּךְ

אֶת הַמְּגֵרוֹת הֲכִי קְטַנּוֹת.

בָּעֶרֶב נִדְלָק אוֹר הַיּוֹם בְּחַדְרֵי גּוּפְךָ

וּמְסַמֵּן לִי אֶת הַדֶּרֶךְ הַבַּיְתָה.

.

אֲבָל מַשֶּׁהוּ אָפֵל הִתְחַפֵּר בָּרְקָמוֹת,

לָמַד אֶת כָּל דַּלְתוֹת הַגּוּף.

וְכָל מָה שֶׁעָמַד בִּי מִלֶּכֶת

נָע עַכְשָׁו לִקְרָאתְךָ מִן הַמִּפְתָּן

עָגֹל וְקַר

כְּמוֹ בְּלִקּוּי חַמָּה.

.

לחזור

מָתַי אַתְּ חוֹזֶרֶת הַבַּיְתָה, אַתָּה שׁוֹאֵל לִפְנֵי הַשֵּׁנָה, וַאֲנִי

מְאַבֶּדֶת אֶת דַּרְכִּי בַּחֲלוֹם, תּוֹעָה בְּחַדְרֵי מַדְרֵגוֹת, נֶהֱדֶפֶת, כּוֹשֶׁלֶת, יָדַיִם שְׁלוּחוֹת בִּי

מִבַּעַד דְּלָתוֹת מוּגָפוֹת, נִכְרָכוֹת בְּאָרְכֵי אֵיבָרַי, מוֹשְׁחוֹת אֶת פָּנַי בְּחֹשֶׁךְ, וְהִנֵּה

דֶּלֶת נִפְתַּחַת אֶל חֲדַר יַלְדוּתִי, שָׁטִיחַ כָּחֹל, שְׂמִיכַת צֶמֶר צְהֻבָּה, בֵּית הַבֻּבּוֹת, וַאֲנִי

מִתְנַפֶּלֶת לִטְרֹף מְעֵי קֻפְסָאוֹת יְשָׁנוֹת, מְגֵרוֹת, אַרְנָקִים, מְחַפֶּשֶׂת מִכְתָּב

לֹא קָרוּא, שֵׁם שֶׁנִּשְׁמַט, פָּנִים שֶׁאֵינָן, אֲבָל מַעַטְפוֹת הַשָּׁנִים נְשׁוּכוֹת, נְגוּסוֹת,

חַיּוֹת מֵתוֹת מְבֻתָּרוֹת עַל צַלַּחְתִּי, הַכֹּל יֶשְׁנוֹ, זָכוּר לִי כִּלְשׁוֹנוֹ, וְאֵין מִרְוָח

לִפְסֹעַ לְתוֹכוֹ, לֹא דָּבָר שָׁלֵם לְהַצְמִיחַ, וְלֹא נוֹתְרוּ בִּי חַלְלֵי מָקוֹם,

מְבוֹאוֹת הָאוֹר —

.

הַאִם הָיִיתִי שָׁם, בַּחֶדֶר, הַאִם זָכַרְתִּי אֵיךְ לִהְיוֹת

הַאִם הָפַכְתִּי עַל פִּיהֶן אֶת כָּל הַקֻּפְסָאוֹת

וְנִפְצַעְתִּי בְּכָל אוֹתָם הַמְּקוֹמוֹת —

מֵצַח, קְצוֹת הָאֶצְבָּעוֹת, גָּרוֹן —

הַאִם מִהַרְתִּי לַעֲזֹב בִּגְלַל הַפַּחַד לִרְצוֹת

אֶת הַמָּוֶת שֶׁשָּׂרַד מִתַּחַת לַצַּלֶּקֶת, הַשֹּׁרֶשׁ הַחַי

הַמַּמְתִּין לִפְרֹץ

וְאֶת הַדָּבָר הַדּוֹמֵם שֶׁמִּכּוֹחוֹ יָכֹלְנוּ לִנְשֹׁם בְּיַחַד

וְשֶׁלִּפְעָמִים קָרָאנוּ לוֹ אַהֲבָה

הַאִם יָצָאתִי מִכָּל מְקוֹמוֹת הַמִּסְתּוֹר

תַּחַת הַשְּׂמִיכָה, מֵאֲחוֹרֵי הַוִּילוֹן הָאָרֹךְ מִדַּי

כְּדֵי לְהַיְשִׁיר מַבָּט אֶל מִי שֶׁהָיִיתִי, אֶל הַמְּעַט

בַּחֶדֶר שֶׁמִּמֶּנּוּ, לַיְלָה לַיְלָה, עוֹדֶנִּי עוֹשָׂה

אֶת הַדֶּרֶךְ הַבַּיְתָה

.

אפרת בלום עוסקת בכתיבה ובתרגום. שירים פרי עטה פורסמו בכתב העת משיב הרוח ובגיליונות 35, 77 ו-95 של המוסך.

.

 »במדור שירה בגיליון הקודם של המוסך: שירים מאת מרב מדינה קרניאל, גלית ארז ואיה סומך

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

ירוקת העין

רונית רפ

.

בית הקולנוע, כמו לוויתן ורוד ומגושם, משתרע בין השיכונים הלבנים ובין הכיכר. אם עומדים ברחוב עם הגב לקולנוע אפשר לראות שעל המרפסות של הבניין תלויות הרבה תמונות של הנשיא הראשון והנשיא שעכשיו, ראש הממשלה הראשון וזאת שעכשיו. סמלים של המנורה, פרחים שמקשטים את התמונות ושרשראות של נורות צבעוניות. אחרי חופשת פסח גם היא ואמא כיסו בסדין לבן ורחב את המעקה של המרפסת. אל הסדין חיברו בסיכות שלט שעליו כתוב 25 לישראל, לידו את דגל ישראל ומתחתיו תמונות של הרמטכ"ל, הנשיא וראש הממשלה שקיבלו עם העיתון של החג בשנה שעברה. מסביב הדביקו מסגרת מעלי אספרגוס שהילה קטפה בחצר. להילה זה נראה מעט לעומת הקישוטים הצבעוניים של השכנים, ואמא אומרת, "אם את לא היית אז לא הייתי תולה כלום. אולי הייתי משאירה רק את דגל ישראל."

ליד שיחי האספרגוס בצד השמאלי של הדשא צומח עץ סיגלון וכשהוא פורח הכול מתחתיו הופך לשטיח של פרחים סגולים שיימעכו וייעלמו במשך הקיץ אל תוך הדשא.

מהחלון האחורי של הדירה רואים אופק נקי שנמשך לכל הרוחב, מפריד את הכחול של הים הרחוק מהתכלת של השמיים. בסוף כל יום אפשר לעמוד שם ולראות את השקיעה הוורודה־זהובה מתערבבת לאט־לאט עם התכלת של השמיים, צובעת את העננים באור צבעוני, ואפור שמתכהה עד שהחושך מכסה אותם ואת כל הזהב. היא עוצמת את העיניים וכשהיא פוקחת אותן, היא מחפשת את הירח, ורואה את העיניים שלה משתקפות בזגוגית החלון בין העצים ובין הפנסים שנדלקו ברחוב. המורה תקווה קוראת לה ירוקת העין כשהיא מפטפטת בזמן השיעור עם סיגל שיושבת בשולחן לפניה. לפעמים היא מדמיינת שסוף־סוף העין הירוקה משמאל והעין החומה מימין יתערבבו כמו בשקיעה. אמא מבטיחה לה שזה יקרה כשתגדל ושתי טבעות, טבעת ירוקה וטבעת חומה, יקיפו את האישונים בשתי העיניים.

בבוקר היא מתיישבת לשתות את הקקאו שאמא הרתיחה עם חלב. אמא אומרת שמהיום היא חייבת להתחיל לאכול את כל מה שהיא מכינה לה. ואת הקקאו היא מפסיקה לסנן, כדי שלא תצא מפונקת כמו חתולה. היא מתקרבת ואומרת לה שהן לא יוצאות מהבית עד שהיא גומרת לשתות. עד הסוף. הילה ממשיכה להתבונן בכוס ובקצוות של מפת הפלסטיק שהתגלגלו ומחכה שלאמא יחזרו קמטים רגילים, כי כשהיא כועסת יוצאים לה הקמטים המכוערים. אם הייתה יכולה הייתה מרימה את כל הקרום בבת אחת, אבל היא יודעת שאם תכניס את הכפית לכוס הזכוכית, הקרום ייהרס והכוס תתמלא בחתיכות קטנות ואז זה אבוד. היא מתכננת להשאיר אותו שלם ולשתות מהרווח שבינו לבין הכוס, בלי שהוא יתקרב לשפתיים שלה, אבל פוחדת שאם תקרב את הכוס אל הפה, הקרום יהיה הראשון שיגלוש לתוך הפה ואז היא תקיא. היא מסובבת את הכוס לאט־לאט. הקקאו החום, כמו בוץ, שוקע בתחתית הכוס וקו אופק קטן ועדין מפריד בינו ובין החלב הבהיר שעליו צף הקרום שהיום נראה כמו ירח מקומט.

אמא גומרת להסתדר ואומרת שמאוחר מדי וצריך לצאת, כי היא ממהרת לאוטובוס. הילה מגיעה לכיתה בדיוק בצלצול. בהפסקה סיגל אומרת לה שהיא לא הייתה מסכימה לזה שהמורה תקווה תקרא לה ירוקת העין עוד פעם ועוד פעם. אותה זה היה מעליב. הילה אומרת שהיא לא נעלבת, אבל מרגישה שזה מרגיז את סיגל. סיגל, שכבר לובשת מכנסיים קצרים ונועלת סנדלים למרות שעדיין לא קיץ, מציעה שהילה תבוא אליה אחרי בית ספר כדי להכין ביחד את שיעורי הבית. אחרי שהן מסיימות לכתוב הן יוצאות יחפות לחצר ורואות את הבנים המאומצים של השכנים בצד השני של הרחוב. כולם יודעים שהם מאומצים. שני כלבים מסתובבים בחצר שלהם על האדמה היבשה בין הגדרות. כשהאח הקטן מתקרב לגדר, הגדול, הגבוה והרזה נורא, מושך אותו משם. היא מכירה אותו מהקולנוע. אמא שלו מוכרת כרטיסים בקופה וכשהוא בא לעזור לה, כל מי שמתקרב לקופה כדי לקנות כרטיס רואה אותו יושב לידה. שני הכלבים לא מפסיקים לנבוח.

כשהיא יוצאת מהבית של סיגל גם הוא יוצא מהחצר של הבית שלו עם כדור והולך בעקבותיה. היא מרגישה שהוא מתקרב אליה ואז הוא שואל אותה אם היא רוצה לעשות סיבוב. זו הפעם הראשונה שהיא שומעת אותו מדבר. אם הוא יכיר אותה אולי יזמין אותה לראות את כל הסרטים, את כל אלה שהיא מפסידה. הרחוב ריק. אישה דוחפת עגלה ובתוכה תינוק. הם חוצים את תחנת האוטובוס, וממשיכים בשביל של הדשא הגדול מתחת לעצים. הוא מקפיץ את הכדור כמעט כל הדרך. אם הוא היה מספר לה איזה סרט הוא הכי אהב, היא הייתה אומרת לו שהסרט שהיא הכי אהבה היה לאסי שובי הביתה, אבל הם ממשיכים ללכת בשתיקה עד שהם מגיעים לבית־ספר. השער הגדול פתוח וחבורת ילדים שהתאמנה במגרש יוצאת ממנו ברעש. המנקות כבר גמרו מזמן לנקות את הכיתות והמסדרונות. אולם הספורט סגור אבל מתוכו נשמעים קולות הבנות מהחוג להתעמלות של כרמלה, שגם צועקת באותו הרגע על אחת מהן. הם מקיפים את האולם מהצד הימני ואז הוא נעצר, מפסיק להקפיץ את הכדור ומניח אותו על האדמה. הוא אומר לה שתעמוד עם הפנים צמודות לקיר של האולם ועם הגב אליו. היא מסתובבת, ושוב מסתובבת ושוב, המצח נצמד לקיר שרועד מהקפיצות של הבנות על הסוס מתוך האולם, בקצב אחיד, שתי קפיצות, אחת אחרי השנייה ושוב שתי קפיצות, ואז כרמלה אומרת משהו. הוא אומר לה בקול רציני ונמוך שלא תזוז. מישהי מתוך האולם מציעה להדליק את האורות.

פעם דני השכן שלה מכניסה שש כמעט הרביץ לה כי היא דרכה על הגולות שלו. מרוב בהלה היא נפלה, קמה וברחה הביתה, ומאז הוא לא מתייחס אליה והיא לא אליו. היא מדמיינת את עצמה מדלגת ללא הפסקה את כל הדרך עד הבית. השיער שלה נדבק לפנים ולשפתיים שנדבקות לבטון הקר. היא פוחדת לזוז מהקיר. הברכיים כואבות. היא פוחדת שהוא ירביץ לה אם תברח. הוא בן וגדול וחזק ואף פעם לא מחייך, גם כשהוא יושב ליד אמא שלו בקופה של הכרטיסים. הוא אף פעם לא מחייך. ואם הוא יהרוג אותי, היא חושבת ועוצרת את הנשימה. עוצמת את העיניים חזק. שומעת את תנועת הענפים בצמרות העצים הגבוהים עם הרוח. כמעט ערב, השקט מתחזק יותר ויותר. השקט שמאחוריה, מעל האדמה וזה שמעל הראש שלה, ואז הוא אומר לה להוריד את המכנסיים ומתקרב אליה.

היא ממשיכה לעמוד כמו פסל קפוא. מדמיינת את הסדין הלבן מתנתק מהמרפסת ומתעופף באוויר עם כל התמונות. התמונה של הרמטכ"ל עפה לשמיים, של הנשיא, של ראש הממשלה, מסתחררת ומסתחררת באוויר עם כל האספרגוס שמתפזר באוויר. האורות הצבעוניים של השכנים נדלקים ונכבים לסירוגין, אדום נדלק, ירוק נדלק, כחול נדלק, צהוב נדלק, ושוב אדום, והקצב מתגבר עד שכל האורות מתערבבים לה בראש והיא כבר לא מצליחה לעקוב אחריהם, והם ממשיכים להבהב עד שכולם כבים. בבת אחת האופק בולע את כל התמונות ונהיה חושך סמיך שאי אפשר לראות בו כלום.

צעדי ריצה מתקרבים אליהם וחוצים את השקט. היא שומעת שהוא זז ואת הכדור מתגלגל בחרישיות. הוא אומר לה בלחש תקיף: "לכי." היא מציצה ורואה שהוא לוקח את הכדור שלו ורץ מהר, כמו צל, לעבר השביל שעלה לכיוון הבית שלו. תוך כדי ריצה הוא עושה תנועות עם היד שלו, מסתובב לעברה, מתחיל לצחוק בקול רם, מתרחק ונבלע בחשכה. הילדות יוצאות מהאולם. כרמלה מבקשת שיכבו את האור. היא מתחילה ללכת מסביב הבניין שלא יראו אותה. מבקשת מהגוף שלה למהר לפני שאמא תגיע ותרצה לחפש אותה, הפנסים מאירים באור חלש על השביל. מישהו רץ לעברה וממשיך. כשהיא מגיעה לבניין היא סופרת את הכניסות, אחת, שתיים, שלוש, ארבע, חמש ולא מדליקה אור בחדר המדרגות. אמא עומדת מול הדלת ומחפשת את המפתח. היא בדיוק הגיעה הביתה, מדליקה את האור. שואלת אותה למה רצה. היא רוצה לספר לה שקרה משהו, אבל אמא ממשיכה לפשפש בתוך התיק, פותחת את הדלת ומדליקה את האור במסדרון. היא רוצה שוב לספר לה, אבל אמא פונה למטבח ופותחת את המקרר. היא אומרת שהיא הולכת להתרחץ, ואמא צועקת מהמטבח, "כבר?"

"כן, לבד." היא עונה. מתיישבת בתוך האמבטיה ומחכה שהמים יזרמו ויכסו את הרגליים ואחר כך את כל הגוף. היא מביטה בתקרה ואז על המים הזורמים ושוב אל התקרה. היא צועקת לאמא שאין לה מגבת ואמא עונה משהו שהיא לא מצליחה להבין ורק יודעת שהיא מתרגזת כי היא צריכה להפסיק את העבודה במטבח ולגשת אליה. היא סוגרת את הברז כדי שתצליח לשמוע, ובאותו הרגע אמא פותחת את הדלת בחבטה ואומרת, "הקקאו מחכה מהבוקר." ושואלת מהר "למה את בוכה"? והיא צועקת, "כלום, אל תיגעי בי."

אמא מתחילה לבכות בשקט, ומרימה את המשקפיים שלה כדי לנגב את הדמעות שלה עם המגבת. שזה סימן בשביל הילה שהיא בוכה על הצרות שהיו לה לפני שהילה נולדה, שהיא נזכרת בהן. היא מתיישבת על שפת האמבטיה ושואלת את הילה אם כבר כתבה את החיבור לשיעורי־בית לכבוד יום העצמאות עשרים וחמש למדינה. "כן," היא כתבה אצל סיגל, "על זה שזה טיפשי שיום העצמאות מתחיל בערב מיד אחרי יום הזיכרון. שזה ממש רעיון מטומטם." היא יודעת שאמא לא מקשיבה. אמא מלמלת לעצמה, "את עוד קטנה, רק בת תשע…. זה יעבור… את תשכחי מהכול."

"אני כבר בת תשע וחצי." היא רועדת מקור. אמא עוטפת אותה במגבת ומקרבת אותה אליה ומחבקת אותה. הריח מהלחיים של אמא נעים כמו ריח של טלק, והיא עוצמת את העיניים ורוצה להישאר ככה תמיד.

.

רונית רפ היא מרצה וחוקרת ספרות. ספרה, הרומן "גבולות", ראה אור ב־2016 בהוצאת עם עובד. סיפורים פרי עטה פורסמו בכתב העת פטל. הסיפור "ירוקת העין" הוא חלק מרומן בכתובים.

.

 » במדור "בעבודה" בגיליון קודם של המוסך: קטע מהספר "דמיונות שווא" מאת לורנס סנדרוביץ', בתרגומה של דורית שילה

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

"וְכַפּוֹת רַגְלַי רָעֲבוּ פִּתְאוֹם/ לִדְרֹךְ": על קובץ השירים "עין הדומיה" מאת צביה ליטבסקי

מעין הראל

.

אל תצביע עלי, קובץ שיריה השני, המטלטל, של צביה ליטבסקי, ראה אור ב־2003. בקובץ זה חשפה ליטבסקי באומץ את ההתעללות המינית שעברה בילדותה, ואת נוכחותה כהווה מתמשך וכואב בחייה ובכתיבתה. בשיר ללא כותרת מאותו קובץ, נכתב כך:

.

לוּ הֱיוֹתִי בִּתְּךָ

הָיְתָה כֻּלָּהּ בְּכַף יָדִי,

הָיִיתִי כּוֹרֶתֶת אוֹתָהּ.

לוּ יָכֹלְתִּי לִמְשׁוֹת אוֹתְךָ

מִמַּחֲזוֹר דָּמִי, מִן הַפְּלַסְמָה שֶׁל אַלְפֵי תָּאַי,

מִמֹּחַ עַצְמוֹתַי,

הָיִיתִי קַלָּה מִן הָרוּחַ,

בְּהִירָה מִן הָאוֹר,

רְחָבָה מִן הָאֹפֶק –

צַמָּרוֹת הָיוּ עוֹלוֹת בִּי,

צִפֳּרִים.

.

רצונה של הדוברת להכרית מעולמה את דמות האב המתעלל לובש בשיר ממדים גופניים: לשם כך היא מוכנה אפילו לקטוע את ידה באלימות, להיוותר ללא כף יד, שהיא אולי גם היד הכותבת. רק כך יתאפשרו לה קלות ובהירות. רק כך ישוב הטבע לשכון בה, ואיתו הציפורים, החותמות את השיר, ומסמלות בין השאר את היכולת לשורר.

בעין הדומיה, קובץ שיריה החדש של ליטבסקי, השביעי במספר, חוזרת כף היד. הפעם בשיר קצר (*, עמ' 28):

.

גִּדְמֵי הַגַּעֲגוּעַ

זוֹכְרִים כַּהֲזָיָה

כַּף יָד.

.

כאן, כף היד אינה קיימת כאיבר ממשי. היא מתוארת כזיכרון של גדמים, שגם הם אינם אלא מטאפורה ("גדמי געגוע"). מה אירע לה, ליד? האם אכן נכרתה? האם זו כף ידה של הדוברת? השינוי הזה, שמתחולל במוטיב היד, עשוי לסמל גם שינוי בשירתה של ליטבסקי, ובניסיונות הפואטיים להתמודד במילים עם הכאב. האימה עדיין נוכחת בשירי הקובץ, אך עתה היא מתוארת כאירוע קוסמי שהתרחש לפני שנים רבות. עידנים: "עוֹד לִפְנֵי עִדָּנִים נִפְרַצְתִּי/ וְהַיַּעַר מְהַלֵּךְ בְּתוֹכִי, מִתְרוֹקֵן וְהוֹלֵךְ מֵעַלְוָה" ("Prophet bird", עמ' 24). או "לִפְנֵי עִדָּנִים קָפְאָה הַלַּבָּה/ עַל מְקוֹמָהּ". בשיר שמתוכו לקוח הציטוט האחרון (*, עמ' 25), מציגה הדוברת את עצמה כניצולת שריפה לא מוגנת:

.

… עוֹר פְּסִיעוֹתַי עוֹד פּוֹקֵעַ

בְּקוֹל חֲרִיכָה

וְאֵשׁ לוּטַת עֲלָטָה

מְטַפֶּסֶת בְּשֶׁלֶד גּוּפִי,

וּמֵעַל הַבָּשָׂר נִסְדֶּקֶת

קְלִפָּתוֹ שֶׁל הַזְּמַן. עֲפִיפֵי אֵפֶר נוֹשְׁרִים בְּלִי הֶפְסֵק

.

הצירוף "אש לוטת עלטה" מעלה על הדעת גם את אשת לוט ואת האש והגופרית שבהן נשרפו סדום ועמורה על חטאיהן. אבל הדוברת לא נהפכת לנציב מלח. היא ממשיכה להלך, ובתוכה גם ציפור, הנזכרת למשל בשיר הקודם, "Prophet bird". זוהי ציפור אילמת, ש"כְּנָפֶיהָ גְּדוֹלוֹת מִלָּעוּף/ הִלּוּכָהּ מְדַדֶּה/ מוֹתִיר/ עִקְבוֹת חֲרִיכָה", ובכל זאת היא נוכחת, כדמות העומדת בפני עצמה, בתוך נפשה וגופה של הדוברת, ועשויה לייצג את האני שלה, שיש בו פגיעות אך גם יכולת בריאה. בשיר אחר נרמזת הציפור דרך תיאור נוסף של גדם, אך הפעם זהו "גֶּדֶם שֶׁל כָּנָף/ חָבוּי/ בֵּין צַלְעוֹתַי הַחֲרֵדוֹת" ("טרם סופה", עמ' 49).

ייתכן שבמקביל להתרחקות מאימי העבר או כחלק ממנה, ליטבסקי אינה זקוקה עוד לכמה מן האסטרטגיות הפואטיות שאפיינו את שירתה בעבר, ובראשן ההיאחזות בדמויות מיתולוגיות וכתיבת סיפורה שלה דרך עלילותיהן ודמויותיהן. לעומת זאת, היא מוסיפה לעסוק בגאולה הטרנסצנדנטית, בדיבור אל האל ובכמיהה להתמזג איתו: "חוֹזֵר אֵלַי הַהֵד, מְפוֹגֵג חֲגָוִים בְּחַשְׁרָה הַכְּבֵדָה, / נוֹגֵעַ בִּי כַּפּוֹת יָדַיִם לְמֵאוֹת,// הֲרֵי קוֹלְךָ הוּא זֶה,/ עֹטֶה ש‎ַלְמָה" (*, עמ' 19), או התשוקה "לְהֵרָקֵם בַּסְּבַךְ הַתּוֹךְ שֶׁל כָּל עָנָף, עָלָה וְאֶצְבַּע  –/ … עַד אִנָּתֵן לְךָ מְלוֹא כֻּלִּי" ("גרוויטציה", עמ' 44).

במידה רבה, האל ומגעו הוא גלגול סימבולי, מיטיב, של דמות האב ושל מגעו האלים, הממית. בשירים אחרים בקובץ מיוצג האל על־ידי הטבע, שבו נוכחת השגחה מיסטית המעניקה לדוברת חיות: "עַל כֵּן שָׁקוּף הָאֲוִיר/ וְהָאוֹר חִוֵּר מִתְּשׁוּקָה// עַל כֵּן קַלּוּ אֵיבָרַי/ וְנוֹעַ אָנוּעַ// חֲבוּקָה בְּנַחְשׁוֹל רוּחֲךָ" (*, עמ' 17). גם בדברים האלה מהדהד סיפור המבול המקראי ("הקלו המים") – עונש קוסמי שממנו מנסה הדוברת להיחלץ, כנבחרת האל.

במסה האוטוביוגרפית "לקרוא לזה בשם" (על הקו 7, 2004), שבה תיארה ליטבסקי את אימי גילוי העריות שחוותה, היא מסבירה גם כיצד שאפה למצוא נחמה ברוח ובאל:

ה"אני" שלי היה טרנסצנדנטי, מחוץ לעולם הזה. וכדי להתמזג עימו ולהיות "שלימה" היה עלי למות … הקדשתי את ימי ולילותי למה ש"מצוי" מחוץ לעולם, ל"דבר כשהוא לעצמו", בלשונו של קאנט, ל"אלוהים". ביקשתי להתעלות על כנפי הרוח, תוך היצמדות למראה האזדרכת שמול חלוני, כפשרה לגיטימית של היאחזות בדבר מה קונקרטי.

אך בעת הזאת, בשירי עין הדומיה, ההיצמדות אל האלוהי ואל גלגוליו בטבע משמעה לעיתים קרובות דווקא חיים ולא מוות, והיא מבשרת את לידתו־מחדש של האני הממשי והפואטי. על כן, נוסף על דימויי התאיינות ומוות, שאפיינו גם את קבציה הקודמים של ליטבסקי, שירי עין הדומיה גדושים בפיגורות של לידה והולדה:  "צַמֶּרֶת צְפוּפָה עוֹלָה, / בָּרִיק הֶחָבוּק, פּוֹרֶצֶת מִמֶּנִּי בְּאֶלֶף זְמוֹרוֹת עֲנֵפוֹת … / גָּלַקְסְיָה נוֹלֶדֶת" (*, עמ' 18); או "ְאֶשְׁקַע, / אֶל אֶפֶס מִשְׁקָלוֹ שֶׁל הָרֶגַע.// וְהוּא הָרֶה אוֹתִי בְּרֹךְ// כְּמוֹ הַיָּם אֶת הַדָּג/ כְּמוֹ נַחְשׁוֹל שֶׁל רוּחַ –/ צִפּוֹר" ("רגע", עמ' 9). בשיר אחר, שמרחב התרחשותו הוא הטבע הירוק, שבו נפרשים "רְסִיסִים מוּפַזִּים" ומצויים בו "גְּדָמִים מִתְעַצִּים/ מַעֲלִים אֲרוּכָה" (*, עמ' 64) – במרחב הזה, מי שהרתה את הדוברת היא דווקא ילדתה, בתה, ובכך נקטעת, לפחות במידת מה, המחזוריות הטרגית של אימהות ובנות הנאלצות להיפרד זו מזו כחלק מן הסדר הפטריארכלי. זהו נושא מרכזי במכלול יצירתה של ליטבסקי, והוא הנרמז גם כאן, למשל בשיר "'אמא'": "כִּי הָיָה זֶה קוֹל אִמִּי/ הַנֶּעֱקֶרֶת מִזְּרוֹעוֹת אִמָּהּ וְכָךְ עַד/ קֵץ־רֵאשִׁית כָּל הַדּוֹרוֹת".

לצד דימויי הלידה והנביטה מתוך התוהו או מתוך נחשולים של מַגְמָה או מתוך הכמיהה אל הרוח יש בקובץ השירים הזה גם חתירה עיקשת אל המוחשי, שבו "דִּמּוּי הָיָה לְמַמָּשׁוּת", והיא בולטת במיוחד בתיאורים חוזרים של הליכה וצעידה. דומה שאת כף היד, שעתידה הייתה להיכרת, מחליפות עתה לעיתים כפות הרגליים. כך למשל: "דַּרְכִּי מְפַכָּה תַּחְתַּי בְּכָל דְּרִיכַת כַּף רֶגֶל" ("מסע", עמ' 78), או התיאור המרגש בשיר החותם את הקובץ, של שני ילדים מהלכים ב"נָתִיב אֶל אוֹר". זהו למעשה נתיב הזיכרון של הדוברת, שעולה מתוך מבט כמעט אורפאי אל העבר: "עֵינַי פְּקוּחוֹת אָחוֹר".

שיאו של המוטיב הזה בשיר "ביוגרפיה", הפותח בתיאורה של האם כ"חַשְׁרַת עָנָן", שמימיו הם רסיסי ערפל ההופכים לדמעה. אך בתוך התפאורה השמימית הזאת מתבהרת פתאום אדמה, גם כאן, אולי, כמעין גילוי מחדש של האדמה אחרי המבול. זו אדמה "קְרוֹבָה" אך גם "רְחוֹקָה מִגַּעַת", ובכל זאת הדוברת משתוקקת להגיע עד אליה: "וְכַפּוֹת רַגְלַי רָעֲבוּ פִּתְאוֹם/ לִדְרֹךְ …/ וּזְרוֹעוֹתַי – לְהִתְרוֹמֵם. אֶצְבְּעוֹתַי/ לְהִשְׁתַּלֵּחַ, וּגְרוֹנִי –/ לְשַׁחְרֵר אֶת קְרִיאָתוֹ הַחֲנוּקָה לַשֶּׁמֶשׁ."

הרגליים יוכלו ללכת. אצבעות היד יצמחו מן הכריתה. קול חדש של שיר יקרא.

.

ד"ר מעין הראל, מלמדת וחוקרת ספרות. ספרה "מבוא לשירה" עתיד לראות אור בקרוב בהוצאת האוניברסיטה הפתוחה. רשימות פרי עטה פורסמו במוסך בגיליון 58 ובגיליון מיום 20.10.21.

.

עין הדומיה, צביה ליטבסקי, כרמל, 2021.

.

 

» במדור ביקורת שירה בגיליון הקודם של המוסך: שרון אס על ואלאס סטיבנס, "האיש עם הגיטרה הכחולה ושירים אחרים"

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן