ריאיון | אני ואישה־אמא

חוה ניסימוב הייתה בת שש בסוף מלחמת העולם השנייה, כשאישה־אמא, כפי שהיא מכנה אותה, באה לאסוף אותה מבית המשפחה הפולנית שהחביאה אותה. את חוויותיה היא כתבה גם בספרים לילדים. "עידנתי הכול," היא אומרת, "אבל היה לי חשוב לספר, גם את הדברים שמעולם לא יכולתי לספר לילדיי."

.

אני ואישה־אמא – ריאיון עם חוה ניסימוב

דפנה לוי

.

"אני מביטה בתוך הקלידוסקופ: אמא ברוניסלבה מופיעה בין העננים הצמריריים. היא נוסעת בכרכרות זהב וברכבות. היא ממהרת אלי.

"אני ואישה־אמא נוסעות איתה לכפר בכרכרה רתומה לסוסים לבנים, לצווארם פעמונים קטנים. בחוץ קר, אבל לנו חמים וטוב. עכשיו יש לי שתי אימהות שמחבקות אותי. אני מחבקת אותן בחזרה."

.

כך מתארת חוה ניסימוב את החלום של אחרי המלחמה, חלומה של גיבורת ספר הילדים קלידוסקופ (טל־מאי, 2015) – בת דמותה – שהובאה לילה אחד, בתוך שק, למשפחה פולנית והוחבאה בביתם במשך שנות מלחמת העולם השנייה, עד ליום שבו נלקחה משם והושבה למשפחתה. בספר זיכרונותיה ילדה משם (מקטרת, 2007), היא מתארת חלום אחר: המלחמה הסתיימה, והגיע זמנה לעזוב את המשפחה הפולנית שהחביאה אותה. בני המשפחה ההיא, מלווים באיכרי הכפר האוחזים בידיהם קילשונים, נעמדו מצידו האחד של החבל, ומצידו האחר ניצבו האישה הטוענת שהיא אִמה יחד עם ששת מיליוני היהודים שמתו בשואה. כולם מושכים ומושכים, כולם רוצים את הילדה אֶווּניָה שהם אוהבים כל כך. המציאות הייתה אחרת: נוקשה, קרה. ממש כפי שהובאה לכפר בלי שנאמר לה דבר, יום אחד הגיעה דודתה ולקחה אותה משם. איש לא נלחם עליה, ויותר מזה, כשפגשה את האם שלא ראתה במשך שנים, הן נשכבו לישון זו לצד זו, בלי לגעת, בלי לחבק, בלי לומר מילה, בלי לבכות.

.

ניסימוב, בת 83, היא היום משוררת וסופרת עטורת פרסים. את העיבוד הספרותי לזיכרונותיה היא החלה לעשות רק אחרי גיל שישים, בממואר המורכב מקטעים קצרים, סיפורי זיכרונות מקוטעים שמדי פעם נארגים לתוכם סיפורים שספק היו ספק נבדו. "הזיכרון," היא אומרת, "הוא עניין מתעתע מאוד." ומאחר שהייתה ילדה קטנה, ומאחר שבילתה את שנות המלחמה במחבוא – והיו גם זמנים שבהם נאלצה להתחבא במשך ימים שלמים בין הארון לקיר – הזיכרונות שלה עזים מאוד בתחושה ובצבע, אבל גם דלים בפרטים. בספר ילדה משם היא הניחה לאיורים של עפרה עמית להשלים את החלקים שחסרו לה בסיפור – למשל, את דיוקנו של אביה, שמת עוד לפני שנשלחה אל המשפחה הפולנית, והיא לא הורשתה לשמור תמונה שלו, מחשש שתתגלה. עמית ציירה לה את אבא, והיא מוכנה להישבע שבאורח קסם הציור דומה מאוד לאביה האמיתי.

.

ניסימוב היא מאותן כותבות יוצאות דופן המצליחות לכתוב על השואה גם לילדים, בלי להישמע דידקטית וגם בלי ללכת על קצות האצבעות. "בכתיבה לילדים עידנתי את הזיכרונות שלי, כמובן," היא מסבירה. "ועדיין סיפרתי את ההתרחשויות כמו שהיו. לא כתבתי שיהודים נלקחו למחנות ריכוז ונרצחו שם, אבל סיפרתי ששכנים וקרובים נעלמו בזה אחר זה; כתבתי על המחסור ועל הרעב באמצעות חלום על ג׳ירפה שקוטפת עבור הילדה אגסים או הסיפור על הילדה שרגילה לאכול עוגות ומקבלת רק שלוש קוביות שוקולד… הילדה גיבורת קלידוסקופ לא מבינה מה זאת מלחמה, היא לא יודעת למה אנשים עצובים, היא רואה את הטלאי הצהוב וחושבת שאלה כוכבים צהובים יפהפיים, וכשאבא שלה נעלם היא לא מבינה שהוא מת, וכועסת כשאומרים לה שהוא כבר לא יכול לענות לה."

את שני ספרי הילדים העוסקים בשואה, ״קלידוסקופ״ ו״הסוד של פלוריאן״ כתבת שנים רבות מאוד אחרי, כשהיית כבר בת יותר משבעים. איך שימרת את נקודת המבט של הילדה שהיית אז?

״במשך שנים רבות לא יכולתי לדבר על השואה, לא הסכמתי לראות סרטים על השואה וגם לא קראתי ספרים. ואז, אחרי משבר נפשי עמוק ואחרי ביקור בפולין, שהתרחש שנים רבות אחרי שעליתי ארצה, ידעתי שאני רוצה וחייבת לספר. כשהתחלתי לכתוב, הבנתי שהפחד ותחושת האין אונים שהיו לי כילדה עדיין נמצאים שם. יכולתי להתחבר מייד ובעוצמה גדולה למצב שבו את לא מבינה מה קורה סביבך, את מרגישה שזה משהו נורא אבל לא מספרים לך ולא מסבירים לך, אז את ממציאה הסברים ומדמיינת כל מיני דברים כדי להתנחם. אני חושבת שבתוכי אני עדיין ילדה, וכמוני הרבה מאוד אנשים שבגלל המלחמה לא הייתה להם ילדות נורמלית. כולנו כאילו נולדנו זקנים, ועם השנים חזרנו לאחור, להיות שוב ילדים. אני לא מתכוונת לומר שאני מתפקדת כילדה – שירתּי בצבא, למדתי באוניברסיטה, עבדתי כל חיי, גידלתי ילדים… אבל בפנים אני עדיין רוצה שאמא ואבא שלי יחבקו אותי ויגידו לי שיהיה בסדר, שהם אוהבים אותי.״

בספר ״הסוד של פלוריאן״ את כותבת מנקודת המבט של הילד הפולני, שבביתו מחביאים ילדה יהודייה קטנה, אווה בת החמש. איך ידעת להיכנס לעורו של פלוריאן? כל השנים הללו שמרת איתו על קשר?

״לא. בגלל שבמשך שנים רבות רק ניסיתי לשכוח, לא שמרתי על קשר עם המשפחה, ובסופו של דבר אחרי שנים התחדש הקשר עם אחד הנכדים. חשבתי הרבה על הילד הזה בן האחת עשרה, שחיכה בחג המולד למתנה נפלאה, ובמקום זה אביו הגיע הביתה עם שק, ובתוכו הייתה ילדה. זאת בטח הייתה עבורו אכזבה נוראה, וגם החיים שלו השתנו. פתאום היה סוד שהוא היה חייב לשמור. הוא היה ילד עם קוצים בתחת, שובב, ומרגע שהגעתי הוא כבר לא היה יכול לשחק עם החברים שלו, מחשש שהסוד הגדול יתגלה… במהלך המלחמה הוא נחשף לסיפורים קשים, ומחוץ לבית היה צריך להעמיד פנים שהוא אנטישמי אבל בתוך הבית לשמור על ילדה יהודייה, להעמיד פנים. חלק מהרגשות האלה הכרתי בעצמי, כי גם אני נאלצתי להחליף את זהותי פתאום, להיות למשך המלחמה ילדה פולנייה. זה היה מבלבל ושאלתי את עצמי, איך אותו ילד נוצרי התמודד עם זה.״

בשני הספרים את מציירת דמויות מאוד מורכבות של מבוגרים. הם לא תמיד מקור לנחמה אינסופית כפי שמקובל בספרות ילדים.

״זאת האמת, וכאלה היו המבוגרים סביבי. אבל אני לא שופטת אותם, כי גם הם עברו דברים איומים בשנות המלחמה. אבא שלי מת ואחרי שאימי מסרה אותי למשפחה הפולנית, היא עצמה הסתתרה בזהות בדויה. אנחנו הילדים הרגשנו אבודים, אבל כך בדיוק הרגישו גם המבוגרים. אני שאלתי את עצמי איפה הם, האם הם יחזרו אי פעם, ופלוריאן, כפי שכתבתי, חי אומנם עם הוריו אבל ברקע ריחפו כל הזמן סכנה ואלימות. לא במקרה כתבתי על אמא שלי בשם ״אישה־אמא״. כשהיא חזרה לחיי בעצם כמעט לא הכרתי אותה. הייתה בינינו זרות גדולה, ולא התרחש איחוד חם וקרוב. במשך שנים לא ידעתי אם הזיכרון הזה, שבו אנחנו שוכבות גב אל גב בלי לגעת זו בזו, הוא זיכרון אמיתי, וכששאלתי את אמא שלי קיוויתי שהיא תגיד שאני טועה, אבל היא רק הסבירה שגם היא עברה דברים קשים, ושהיא לא ידעה להביע רגשות. אחרי המלחמה עליתי ארצה לבדי וגדלתי במוסדות, והיא הגיעה שנים אחר כך. היה בינינו קשר רופף וכל השנים נשאתי את הכאב הזה, על כך שמגיל שלוש לא היו לי הורים בעצם. בספרים בכל זאת שיפצתי את הדברים. לא רציתי לשקר, ולא רציתי לכתוב אידיליה שאין לה קשר למציאות, אבל הרגשתי שאני חייבת לרכך מעט, להכניס לסיפור גם רגעים יפים, זיכרונות קטנים וטובים שלי.״

האיורים בספרייך גם מרככים, במידה רבה, את המציאות הקשה.

״כן ולא. מצד אחד הם נותנים תחושה שמדובר באיזו אגדה שלא תמיד מחוברת למציאות, ומצד שני מופיעים בהם דברים, כמו הטלאי הצהוב, שלא דיברתי עליהם באופן מפורש בטקסט.״

את סיפורי השואה שכתבת לילדים סיפרת קודם לילדייך?

״אף פעם לא סיפרתי להם דבר. כשהם היו קטנים שתקתי והם קיבלו אמא שסבלה לא מעט מדיכאונות. בעצם כתבתי כפי שהייתי רוצה להיות מסוגלת לספר להם, בכנות, כדי שיבינו למה אני כפי שאני, דור ראשון (כי חוויתי את השואה) ודור שני (כי אני בת לאם ניצולת שואה) גם יחד.״

.

ספריה של ניסימוב, "קלידוסקופ" (עם איוריה של כנרת גילדר) ו"הסוד של פלוריאן" (עם איוריה של מראינה רסקין) ראו אור שניהם בהוצאת טל־מאי. הראשון זכה בפרס "דף דף" לספרות ילדים (2015) והשני זכה בפרס "דבורה עומר" לספר נוער מצטיין (2017). הממואר שקדם לאלה, "ילדה משם", ראה אור בשנת 2007 בהוצאת מקטרת (עם איורים של עפרה עמית).

.

דפנה לוי, עיתונאית, מתרגמת ועורכת. חברת מערכת "אלכסון". עורכת ומגישה את הפודקאסט "על החיים ועל המוות". מעורכות "המוסך".

.

» במדור ריאיון בגיליון קודם של המוסך: עמרי גולדשטיין משוחח עם ד"ר רונן סוניס על סוד הקסם של תרגומיה של נילי מירסקי

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן