ריאיון | אני ואישה־אמא

"בכתיבה לילדים עידנתי את הזיכרונות שלי, כמובן, ועדיין סיפרתי את ההתרחשויות כמו שהיו." דפנה לוי משוחחת עם הסופרת ניצולת השואה חוה ניסימוב

ענת בצר, ללא כותרת, מתוך הסדרה אנקת גבהים, שמן על בד, 150X130 ס"מ, 2005

חוה ניסימוב הייתה בת שש בסוף מלחמת העולם השנייה, כשאישה־אמא, כפי שהיא מכנה אותה, באה לאסוף אותה מבית המשפחה הפולנית שהחביאה אותה. את חוויותיה היא כתבה גם בספרים לילדים. "עידנתי הכול," היא אומרת, "אבל היה לי חשוב לספר, גם את הדברים שמעולם לא יכולתי לספר לילדיי."

.

אני ואישה־אמא – ריאיון עם חוה ניסימוב

דפנה לוי

.

"אני מביטה בתוך הקלידוסקופ: אמא ברוניסלבה מופיעה בין העננים הצמריריים. היא נוסעת בכרכרות זהב וברכבות. היא ממהרת אלי.

"אני ואישה־אמא נוסעות איתה לכפר בכרכרה רתומה לסוסים לבנים, לצווארם פעמונים קטנים. בחוץ קר, אבל לנו חמים וטוב. עכשיו יש לי שתי אימהות שמחבקות אותי. אני מחבקת אותן בחזרה."

.

כך מתארת חוה ניסימוב את החלום של אחרי המלחמה, חלומה של גיבורת ספר הילדים קלידוסקופ (טל־מאי, 2015) – בת דמותה – שהובאה לילה אחד, בתוך שק, למשפחה פולנית והוחבאה בביתם במשך שנות מלחמת העולם השנייה, עד ליום שבו נלקחה משם והושבה למשפחתה. בספר זיכרונותיה ילדה משם (מקטרת, 2007), היא מתארת חלום אחר: המלחמה הסתיימה, והגיע זמנה לעזוב את המשפחה הפולנית שהחביאה אותה. בני המשפחה ההיא, מלווים באיכרי הכפר האוחזים בידיהם קילשונים, נעמדו מצידו האחד של החבל, ומצידו האחר ניצבו האישה הטוענת שהיא אִמה יחד עם ששת מיליוני היהודים שמתו בשואה. כולם מושכים ומושכים, כולם רוצים את הילדה אֶווּניָה שהם אוהבים כל כך. המציאות הייתה אחרת: נוקשה, קרה. ממש כפי שהובאה לכפר בלי שנאמר לה דבר, יום אחד הגיעה דודתה ולקחה אותה משם. איש לא נלחם עליה, ויותר מזה, כשפגשה את האם שלא ראתה במשך שנים, הן נשכבו לישון זו לצד זו, בלי לגעת, בלי לחבק, בלי לומר מילה, בלי לבכות.

.

ניסימוב, בת 83, היא היום משוררת וסופרת עטורת פרסים. את העיבוד הספרותי לזיכרונותיה היא החלה לעשות רק אחרי גיל שישים, בממואר המורכב מקטעים קצרים, סיפורי זיכרונות מקוטעים שמדי פעם נארגים לתוכם סיפורים שספק היו ספק נבדו. "הזיכרון," היא אומרת, "הוא עניין מתעתע מאוד." ומאחר שהייתה ילדה קטנה, ומאחר שבילתה את שנות המלחמה במחבוא – והיו גם זמנים שבהם נאלצה להתחבא במשך ימים שלמים בין הארון לקיר – הזיכרונות שלה עזים מאוד בתחושה ובצבע, אבל גם דלים בפרטים. בספר ילדה משם היא הניחה לאיורים של עפרה עמית להשלים את החלקים שחסרו לה בסיפור – למשל, את דיוקנו של אביה, שמת עוד לפני שנשלחה אל המשפחה הפולנית, והיא לא הורשתה לשמור תמונה שלו, מחשש שתתגלה. עמית ציירה לה את אבא, והיא מוכנה להישבע שבאורח קסם הציור דומה מאוד לאביה האמיתי.

.

ניסימוב היא מאותן כותבות יוצאות דופן המצליחות לכתוב על השואה גם לילדים, בלי להישמע דידקטית וגם בלי ללכת על קצות האצבעות. "בכתיבה לילדים עידנתי את הזיכרונות שלי, כמובן," היא מסבירה. "ועדיין סיפרתי את ההתרחשויות כמו שהיו. לא כתבתי שיהודים נלקחו למחנות ריכוז ונרצחו שם, אבל סיפרתי ששכנים וקרובים נעלמו בזה אחר זה; כתבתי על המחסור ועל הרעב באמצעות חלום על ג׳ירפה שקוטפת עבור הילדה אגסים או הסיפור על הילדה שרגילה לאכול עוגות ומקבלת רק שלוש קוביות שוקולד… הילדה גיבורת קלידוסקופ לא מבינה מה זאת מלחמה, היא לא יודעת למה אנשים עצובים, היא רואה את הטלאי הצהוב וחושבת שאלה כוכבים צהובים יפהפיים, וכשאבא שלה נעלם היא לא מבינה שהוא מת, וכועסת כשאומרים לה שהוא כבר לא יכול לענות לה."

את שני ספרי הילדים העוסקים בשואה, ״קלידוסקופ״ ו״הסוד של פלוריאן״ כתבת שנים רבות מאוד אחרי, כשהיית כבר בת יותר משבעים. איך שימרת את נקודת המבט של הילדה שהיית אז?

״במשך שנים רבות לא יכולתי לדבר על השואה, לא הסכמתי לראות סרטים על השואה וגם לא קראתי ספרים. ואז, אחרי משבר נפשי עמוק ואחרי ביקור בפולין, שהתרחש שנים רבות אחרי שעליתי ארצה, ידעתי שאני רוצה וחייבת לספר. כשהתחלתי לכתוב, הבנתי שהפחד ותחושת האין אונים שהיו לי כילדה עדיין נמצאים שם. יכולתי להתחבר מייד ובעוצמה גדולה למצב שבו את לא מבינה מה קורה סביבך, את מרגישה שזה משהו נורא אבל לא מספרים לך ולא מסבירים לך, אז את ממציאה הסברים ומדמיינת כל מיני דברים כדי להתנחם. אני חושבת שבתוכי אני עדיין ילדה, וכמוני הרבה מאוד אנשים שבגלל המלחמה לא הייתה להם ילדות נורמלית. כולנו כאילו נולדנו זקנים, ועם השנים חזרנו לאחור, להיות שוב ילדים. אני לא מתכוונת לומר שאני מתפקדת כילדה – שירתּי בצבא, למדתי באוניברסיטה, עבדתי כל חיי, גידלתי ילדים… אבל בפנים אני עדיין רוצה שאמא ואבא שלי יחבקו אותי ויגידו לי שיהיה בסדר, שהם אוהבים אותי.״

בספר ״הסוד של פלוריאן״ את כותבת מנקודת המבט של הילד הפולני, שבביתו מחביאים ילדה יהודייה קטנה, אווה בת החמש. איך ידעת להיכנס לעורו של פלוריאן? כל השנים הללו שמרת איתו על קשר?

״לא. בגלל שבמשך שנים רבות רק ניסיתי לשכוח, לא שמרתי על קשר עם המשפחה, ובסופו של דבר אחרי שנים התחדש הקשר עם אחד הנכדים. חשבתי הרבה על הילד הזה בן האחת עשרה, שחיכה בחג המולד למתנה נפלאה, ובמקום זה אביו הגיע הביתה עם שק, ובתוכו הייתה ילדה. זאת בטח הייתה עבורו אכזבה נוראה, וגם החיים שלו השתנו. פתאום היה סוד שהוא היה חייב לשמור. הוא היה ילד עם קוצים בתחת, שובב, ומרגע שהגעתי הוא כבר לא היה יכול לשחק עם החברים שלו, מחשש שהסוד הגדול יתגלה… במהלך המלחמה הוא נחשף לסיפורים קשים, ומחוץ לבית היה צריך להעמיד פנים שהוא אנטישמי אבל בתוך הבית לשמור על ילדה יהודייה, להעמיד פנים. חלק מהרגשות האלה הכרתי בעצמי, כי גם אני נאלצתי להחליף את זהותי פתאום, להיות למשך המלחמה ילדה פולנייה. זה היה מבלבל ושאלתי את עצמי, איך אותו ילד נוצרי התמודד עם זה.״

בשני הספרים את מציירת דמויות מאוד מורכבות של מבוגרים. הם לא תמיד מקור לנחמה אינסופית כפי שמקובל בספרות ילדים.

״זאת האמת, וכאלה היו המבוגרים סביבי. אבל אני לא שופטת אותם, כי גם הם עברו דברים איומים בשנות המלחמה. אבא שלי מת ואחרי שאימי מסרה אותי למשפחה הפולנית, היא עצמה הסתתרה בזהות בדויה. אנחנו הילדים הרגשנו אבודים, אבל כך בדיוק הרגישו גם המבוגרים. אני שאלתי את עצמי איפה הם, האם הם יחזרו אי פעם, ופלוריאן, כפי שכתבתי, חי אומנם עם הוריו אבל ברקע ריחפו כל הזמן סכנה ואלימות. לא במקרה כתבתי על אמא שלי בשם ״אישה־אמא״. כשהיא חזרה לחיי בעצם כמעט לא הכרתי אותה. הייתה בינינו זרות גדולה, ולא התרחש איחוד חם וקרוב. במשך שנים לא ידעתי אם הזיכרון הזה, שבו אנחנו שוכבות גב אל גב בלי לגעת זו בזו, הוא זיכרון אמיתי, וכששאלתי את אמא שלי קיוויתי שהיא תגיד שאני טועה, אבל היא רק הסבירה שגם היא עברה דברים קשים, ושהיא לא ידעה להביע רגשות. אחרי המלחמה עליתי ארצה לבדי וגדלתי במוסדות, והיא הגיעה שנים אחר כך. היה בינינו קשר רופף וכל השנים נשאתי את הכאב הזה, על כך שמגיל שלוש לא היו לי הורים בעצם. בספרים בכל זאת שיפצתי את הדברים. לא רציתי לשקר, ולא רציתי לכתוב אידיליה שאין לה קשר למציאות, אבל הרגשתי שאני חייבת לרכך מעט, להכניס לסיפור גם רגעים יפים, זיכרונות קטנים וטובים שלי.״

האיורים בספרייך גם מרככים, במידה רבה, את המציאות הקשה.

״כן ולא. מצד אחד הם נותנים תחושה שמדובר באיזו אגדה שלא תמיד מחוברת למציאות, ומצד שני מופיעים בהם דברים, כמו הטלאי הצהוב, שלא דיברתי עליהם באופן מפורש בטקסט.״

את סיפורי השואה שכתבת לילדים סיפרת קודם לילדייך?

״אף פעם לא סיפרתי להם דבר. כשהם היו קטנים שתקתי והם קיבלו אמא שסבלה לא מעט מדיכאונות. בעצם כתבתי כפי שהייתי רוצה להיות מסוגלת לספר להם, בכנות, כדי שיבינו למה אני כפי שאני, דור ראשון (כי חוויתי את השואה) ודור שני (כי אני בת לאם ניצולת שואה) גם יחד.״

.

ספריה של ניסימוב, "קלידוסקופ" (עם איוריה של כנרת גילדר) ו"הסוד של פלוריאן" (עם איוריה של מראינה רסקין) ראו אור שניהם בהוצאת טל־מאי. הראשון זכה בפרס "דף דף" לספרות ילדים (2015) והשני זכה בפרס "דבורה עומר" לספר נוער מצטיין (2017). הממואר שקדם לאלה, "ילדה משם", ראה אור בשנת 2007 בהוצאת מקטרת (עם איורים של עפרה עמית).

.

דפנה לוי, עיתונאית, מתרגמת ועורכת. חברת מערכת "אלכסון". עורכת ומגישה את הפודקאסט "על החיים ועל המוות". מעורכות "המוסך".

.

» במדור ריאיון בגיליון קודם של המוסך: עמרי גולדשטיין משוחח עם ד"ר רונן סוניס על סוד הקסם של תרגומיה של נילי מירסקי

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

חשיפה: ספר הילדים הקלאסי שמאיר שלו פשוט לא סבל

הסופר המנוח מאיר שלו חשף את ספרי הילדים עליהם גדל ואת הספרים שהוא ממש, אבל ממש, לא אהב. וגם: מדוע אבא של מאיר שלו התעקש שבנו הנער יקרא מכל הספרים דווקא את "לוליטה"?

משפחת שלו: יצחק, בתיה בן ברק, מאיר (משמאל) ורפאלה. נהלל. ינואר, 1963. רשומה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין ארכיון מושב נהלל, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל.

המבוגרים מכירים אותו מ"רומן רוסי", "עשו", "כימים אחדים" ושאר היצירות הקלאסיות.

אבל הילדים?

הם לנצח יזכרו את הסופר המנוח מאיר שלו מ"אבא עושה בושות", "הכינה נחמה", ושאר ספרי הילדים האהובים שכתב. במידה רבה, דווקא הילדים הם ש"ספגו" את כתיבתו של מאיר שלו לא פחות מההורים. "אני רואה איך ילדים מגיבים לספרי ילדים שלי, לדמויות ספרי הילדים שלי", מודה  מאיר שלו. "זה הרבה יותר חרוט מספרים למבוגרים".

בחודש אוקטובר 2020, מדינת ישראל הסתגרה עמוק בתוך הבתים בשל מחלת הקורונה. דווקא אז, כשההתקהלויות היו אסורות, ראיינו את הסופר מאיר שלו על ארון הספרים הפרטי שלו. הראיון התקיים, איך לא, בזום משולחן העבודה שלו בביתו, שם הוא חשף בפנינו את הספרים המרכיבים את פינת העבודה שלו, וגם סיפר לנו על ספרי הילדים עליהם גדל. בהם בחרנו להתמקד ברשימה זו.

כיאה למי שיגדל להיות אחד מהסופרים החשובים של עמו, מאיר שלו התחיל לקרוא כשהיה צעיר מאוד. כבר בגיל 4 הוא היה מסוגל לקרוא ספרי ילדים פשוטים. "התחלתי לקרוא בגיל צעיר. ההורים שלי לימדו אותי לקרוא מגיל קטן ואני התמכרתי", מספר שלו.

ומה הוא אהב לקרוא בילדותו? "אהבתי מאוד את נחום גוטמן שסיפוריו התפרסמו ב"דבר ילדים" ואהבתי את מארק טווין". אבל הילד מאיר נתקל בקושי להגיע לרבי המכר הגדולים לילדים: "ההורים שלי לא הרשו לי לקרוא את טרזן וחסמבה", אמר שלו, שהוא גם בן של משורר וסופר חשוב, יצחק שלו. "הם אמרו שזה "כתוב לא טוב". קראתי אותם אצל חברים, לא הרשו לי להכניס הביתה."

טרזן. "כתוב לא טוב"

ומה עוד? "אהבתי את אריך קסטנר אהבה רבה, וכן את השירים של קדיה מולודובסקי ושל אנדה עמיר פינקלפלד. כמעט בכל רומן שלי אני מכניס שורות מספרי השירה של שתיהן."

ומה פחות?

"פחות, משום מה, את מרים ילן שטקליס" מספר שלו, ואז מטיל פצצה: "יש עוד ספר שלא אהבתי, ואנשים נזעמים על זה. 'הנסיך הקטן'. לא אהבתי את 'הנסיך הקטן' וגם היום אני לא אוהב אותו. כשהתגלגלו לידי ספרים של פאולו קאולו הבנתי למה אני לא אוהב את 'הנסיך הקטן'. 'הנסיך הקטן' אמנם לאין ערוך יותר טוב מ'האלכימאי', אבל יש מימד של עבודה בעיניים בספרים האלו, רוחניות בגרוש, קלישאות בשקל. זה עורר מהומה בבית. אמא שלי מאוד כעסה על כך שאני לא אוהב את 'הנסיך הקטן'. אבא שלי עלץ בסתר כי הוא גם הבחין כנראה בזיוף."

הנסיך הקטן. קלישאות בשקל

"יש מועדון סודי של 'לא אוהבי הנסיך הקטן'", מתבדח שלו, "אנחנו מתכנסים פעם בשנה במרתף ואנחנו משמיצים בעונג את הספר הזה."

שלו גם חושף את הספר "האסור", שבצורה אירונית הומלץ לו על ידי אביו לקורא בשנות נערותו:

"אבא שלי הציע לי לקרוא את מובי דיק, דרישה די כבדה לגיל הזה, והמליץ לי מאוד לקרוא גם את לוליטה. הוא השיג לי את 'לוליטה' שתורגם לראשונה. אמרתי לו – 'אבא קראתי שאסור בארצות הברית לקרוא את הספר הזה'. אז הוא אמר לי: 'זה ספר שיציג בפניך עולם חדש של כתיבה, חוץ מזה אל תדאג זה ספר על ילדה בגילך. אני לא הבנתי בכלל שאני קורא ספר על פדופיל, לא הבנתי בכלל שיש דבר כזה פדופיל'."

"לוליטה". התרגום הראשון. אבא המליץ

ואיזה ספרים למבוגרים אהב שלו יותר ופחות? אילו ספרים עמדו שם, במדפי הספרים בפינת העבודה, והסתכלו על הסופר כותב את יצירות המופת שלו?

התשובות מחכות לכם בראיון המלא כאן:

 

שירה | ההפיכה הופכת לשריפת שורשים ביער כרות

שירים מאת חנן סבח טייכר, שחר־מריו מרדכי וגיא פרל

עידית לבבי גבאי, כנף (בעקבות דירר), שמן על בד, 50X40 ס"מ, 2011

.

חנן סבח טייכר

לפני האלימות הגדולה

דָּחוּף לְהַחְרִיף אֶת כָּל הַחֲזִיתוֹת. דָּחוּף

לִנְטֹשׁ אֶת כָּל הַמּוֹתָרוֹת. דָּחוּף לַעֲצֹר

אֶת כָּל הַתְּרוּפוֹת. לִזְנֹחַ לִזְנֹחַ לִזְנֹחַ

אֲחִיזָה וּלְהַמְתִּין

.

עַד שֶׁנַּרְגִּישׁ מַשֶּׁהוּ, כְּמוֹ

דִּגְדּוּג

אוֹ מַשַּׁק כְּנָפַיִם

.

חנן סבח טייכר הוא פסיכולוג קליני. שירים פרי עטו פורסמו בכתבי עת שונים ובגיליון 79 של המוסך. בימים אלה עובד על ספר שירה ראשון.

.

שחר־מריו מרדכי

מעלית

מִקּוֹמָה 47 עָלִינוּ לְקוֹמָה 48

גָּלִינוּ וְנָדַדְנוּ. הַאִם סוֹפְסוֹף נֵשֵׁבָה?

בַּהַמְתָּנָה לְמַעֲנֶה

נָסְקָה הַמַּעֲלִית אֶל קוֹמָה 67

 .

נָחַתְנוּ בְּלֹעָהּ שֶׁל חַיַּת טֶרֶף –

כָּל 20-18 קוֹמוֹת הִבְהוּב הַחֶרֶב.

וְכָךְ כָּל דּוֹר מִתְנַעֵר מִקּוֹדְמוֹ בְּדָם וָאֵשׁ

87: עַזָּה מִתְקוֹמֶמֶת; הִתְנַתְּקוּת: 2005

.

וְאָז 2023: מִתְנַחְשֶׁלֶת מֶמְשֶׁלֶת אֶרֶס.

הַדָּגִים שׁוֹתְקִים לְפִי אֵימַת הַקֶּרֶס 

שֶׁלּוֹפֶתֶת מִזָּוִית הַפֶּה וְעַד צַוָּאר

 .

בְּעוֹד 20 שָׁנָה יִשְׁאֲלוּ לְמַעֲשֶׂיךָ בַּמֵּצַר.

וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ וּלְבִתְּךָ הַגֵּד

אִם הָיִיתָ הָרוֹדָן, מַשְׁתַ"פּ אוֹ מִתְנַגֵּד

.

שחר־מריו מרדכי, משורר. ספרו החדש, "עבור את הלילה בלוע האש", ראה אור לאחרונה בהוצאת עם עובד. קדמו לו הספרים "תולדות העתיד" (אבן חושן, 2010), "מי בעניין שלנו" (עם עובד, 2013) ו"תפוס מקום לגשם" (פרדס, 2019), שזכה במקום הראשון בקטגוריית השירה של פרס גולדברג מטעם קק"ל. שירים פרי עטו פורסמו בגיליון 4 ובגיליון מיום 14.04.22 של המוסך.

.

גיא פרל

שלושה שירים מֵהֲפיכה

קפלן

בַּפַּעַם הַתְּשִׁיעִית הִגַּעְתִּי אֶל קַפְּלָן

כְּמִי שֶׁשָּׁב בָּעֶרֶב אֶל בֵּיתוֹ שֶׁעָלָיו לַעֲזֹב

בְּקָרוֹב. הַכֹּל מֻכָּר וְהַכֹּל זְמַנִּי. אָהַבְתִּי

אֶת כָּל מָה שֶׁרָאוּ עֵינַי, חָזַרְתִּי עַל הַקְּרִיאוֹת,

הָלַכְתִּי לְפִנַּת הַכִּבּוּשׁ, לָאָקָדֶמְיָה, לְאֵלּוּ שֶׁשָּׁרוֹת,

עָבַרְתִּי גַּם לְיַד הַטַּנְק מִקַּרְטוֹן וּלְיַד הַלֵּיצָן הֶעָצוּב

שֶׁעָמַד עַל תְּלַת-אוֹפַן וְיָרָה קוֹנְפֵטִי. בַּפַּעַם הַשְּׁנִיָּה

שֶׁבָּהּ נִמְרַח דֶּגֶל עַל פָּנַי, חִיַּכְתִּי

כְּמִי שֶׁשּׁוּב נֶחְבַּט רֹאשׁוֹ בְּדֶלֶת אָרוֹן

שֶׁהוּא עַצְמוֹ הִשְׁאִיר פְּתוּחָה

 

בכל התקופה הזו לא חלמתי

מוּזָר שֶׁבְּכָל הַתְּקוּפָה הַזּוֹ לֹא חָלַמְתִּי

אֲפִלּוּ פַּעַם אַחַת עַל הַהֲפִיכָה.

הַלַּיְלָה לְדֻגְמָה, חָלַמְתִּי שֶׁאֲנִי בַּמִּלּוּאִים.

נִגַּשׁ אֵלַי מִישֶׁהוּ שֶׁלָּבַשׁ מַדֵּי ב' מְקֻמָּטִים,

כָּמוֹנִי. לֹא הִכַּרְתִּי אוֹתוֹ וְתָהִיתִי אִם אֲנַחְנוּ מֵאוֹתָהּ

הַיְּחִידָה. הָאִישׁ חִיֵּךְ וְאָמַר שֶׁהוּא מִתְכַּוֵּן

לִירוֹת בְּכָל הַכְּלָבִים שֶׁמְּשׁוֹטְטִים בַּבָּסִיס

.

זה נמשך כך כבר שבועות

אֲנִי מִתְהַפֵּךְ עַל מִשְׁכָּבִי וְקִרְקוּשׁ גַּלְגַּלֵּי עֶגְלוֹת הָאַשְׁפָּה

נִשְׁמָע כְּרַעַם תֻּפֵּי הָאַנְטִי־הֲפִיכָה מִלֵּיל אֶמֶשׁ. בְּתוֹךְ

רֹאשִׁי מִצְטָרְפוֹת אֵלָיו קְרִיאוֹת הֶהָמוֹן הַקְּצוּבוֹת.

עוֹד מְעַט יַעֲלֶה הָאוֹר, אֲנִי עֵר, גַּם לִבִּי.

בְּמֵי הַיָּם הַקַּר שֶׁל פֶבְּרוּאָר הַנּוֹרָא הַזֶּה, צָף מוּלִי

גּוּפָהּ הַקָּפוּא לְמַרְאֶה שֶׁל מֵדוּזָה מֵתָה. סוֹף סוֹף

עוֹלֶה בִּי הָרָצוֹן לִכְתֹּב, אַךְ כְּתִיבָתִי נֻקְשָׁה, חַסְרַת תְּנוּעָה,

כְּמוֹתָהּ. גַּלֵּי הַחוֹף הוֹפְכִים אֶת מִלּוֹתַי עַל צִדָּן וְהֵן

נוֹתָרוֹת לִשְׁכַּב עַל הַחוֹל. זֶה נִמְשָׁךְ כָּךְ כְּבָר

שָׁבוּעוֹת. אֲנִי עָיֵף. הַהֲפִיכָה הוֹפֶכֶת לִשְׂרֵפַת שָׁרָשִׁים

בְּיַעַר כָּרוּת, הִיא לֹא תִּסְתַּיֵּם לְעוֹלָם

.

גיא פרל הוא משורר, אנליטיקאי יונגיאני ועובד סוציאלי. הוא מלמד בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב, בתוכנית להכשרה אנליטית ובביה"ס לפסיכותרפיה של המכון הישראלי לפסיכולוגיה יונגיאנית ע"ש אריך נוימן, לצד מקומות אחרים. ספרו האחרון – "הדבורים של הבלתי-נראה – אל שפת השירה בעקבות יונג ונוימן" (רסלינג) ראה אור בשנת 2021. קדמו לו "יש נקודה מעל הראש שלך" (הקיבוץ המאוחד); "לשאת את הנפש במהופך – רשימות על שירה" (קשב לשירה) ו"מערה" (לוקוס). חבר המערכת המייסדת של המוסך. שירים פרי עטו פורסמו במוסך, בין היתר בגיליונות 52 ו־67 ובגיליון מיום 14.04.22.

.

» במדור שירה בגיליון הקודם של המוסך: שירים מאת צביה ליטבסקי, יהודית אוריה ועדן נווה

.

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

פרוזה | הבית הישן

"דוידוב מכר את הנחלה לערבי. עכשיו אתה מבין? אמר הבן. לערבי." סיפור קצר מאת אילנה ברנשטיין

ג'וזיאן ונונו, עקבות של בלונים שהתרוקנו, אקריליק על נייר, 40X30 ס"מ, 1995

.

הבית הישן

אילנה ברנשטיין

.

1

בשבת אחר הצהריים צצו לפתע בחדר המגורים הבן, אשתו של הבן ושני ילדיהם. בעלי ישב אל שולחן האוכל וקרא עיתון. אני הקשבתי לשלישי של רחמנינוב. מפעם לפעם התנפצו חרש גיליונות הנייר. ראש המטוטלת של בעלי העיד על המצב. עיניי נחו על כיסא הנדנדה של הבן ושל אשתו. לא זכרתי מתי העבירו אותו לכאן. ולמה. את כבר לא זוכרת כלום אמר הבן. היתה לי ההרגשה המשונה הזו של דז'ה וו ומרגע אחד לשני הבנתי שמשהו עומד לקרות. בעלי אהב לפרוש את הגיליונות הרחבים על השולחן, ולשטח אותם בכף ידו. פה ושם נשמעה אנחה. לא שאלתי על מה ולמה. ידעתי בלי לשאול. הכותרות על המחתרת היהודית מילאו אותו בעצבות.

דלת ביתנו היתה פתוחה לרוב, הבן ואשתו של הבן היו נכנסים ויוצאים ככל שרצו. כשנעלנו נכנסו עם המפתח שהיה ברשותם. אצלם היתה הדלת מוברחת מבפנים יום ולילה. כל הזמן יש כאן גניבות, אמרו וממילא לא היה לנו מה לחפש בביתם. הנכדים מגיעים אלינו אחרי בית הספר ונשארים עד שהבן ואשתו של הבן חוזרים מהעבודה.

שבת הוא יום המנוחה שלנו. הבן ואשתו של הבן הבינו שבלי מנוחה לא נוכל להחזיק מעמד במשך השבוע. לא נוכל להתמסר למשימות שהם עצמם הטילו עלינו. משימות שהתחילו להכביד עלינו אבל לא יכולנו לסרב להן. היינו עייפים. התעוררנו עייפים, התנהלנו עייפים במשך היום ודווקא כשהגיע הזמן ללכת לישון לא הצלחנו להירדם.

הנכדים התיישבו מיד על השטיח וצפו בטלוויזיה הלבנונית ששידרה קרב היאבקות בסגנון חופשי. כל אחד מהם החזיק בידו צלוחית קטנה עם תפוח עץ מקולף חתוך לרבעים. בלי ממתקים היום, אמרה אשתו של הבן בשעה שנתנה בידיהם את הצלוחיות. הדברים נאמרו לנכדים אבל המסר הופנה אליי. סבתא אומרת שאצל סבתא מותר, אמרו במקהלה. אם אצל סבתא מותר אז שסבתא תשלם לרופא השיניים הוסיפה ואמרה, והניחה את המפתחות על שידה קטנה שעד לפני ימים ספורים היתה בביתו של הבן והועברה אלינו בגלל חוסר שימוש או חוסר מקום. כנראה יחד עם כיסא הנדנדה.

הבן התחיל מספר בזעם על הביזיון הגדול. עסקת מכירה שעשה אחד מתושבי הכפר. דבר כזה עוד לא קרה כאן. מכר את נשמתו לשטן. לא רק את נשמתו אמרה אשתו של הבן. מכר את כולנו. ומה קיבלנו? אמר הבן, זין, זה מה שקיבלנו. שָֹפָה, אמר בעלי. שמור על הפה שלך. פעם אחת בחיים תעשה טובה ותצא מהראש שלך, אמר הבן. תבחין בין עיקר לטפל. שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו, אמר בעלי שלא הצליח גם הפעם לצאת מהראש שלו. זה מקרה של חיים ומוות, המשיך ואמר הבן, איך אתה לא רואה את זה. חיים ומוות, חזר בעלי על דבריו. יש לו מין הרגל לחזור על הנאמר. מקרה חירום, אמר הבן. תבין, אמרה אשתו של הבן. אחר כך אמרה, מה כל כך קשה להבין. ולבסוף אמרה שלא צריך להתלהם, כולנו כאן בני אדם מבוגרים. להתלהם? אמר בעלי. לא רק שלא קיבלנו כלום אמרה, אנחנו מפסידים. מה הייתם צריכים לקבל? שאל בעלי. הערך של כל המשקים יֵרד עכשיו.

לבן ולאשתו לא היה משק בבעלותם. הבן ואשתו התגוררו בבית הישן שלנו, הבית שבו נולדו הבנים וגדלו. רעידת אדמה, אמר הבן. חורבן הבית. אנשים לא תופסים את המשמעות של מה שקורה פה. בעלי ואני לא הבנו מילה. מי עשה עסקה עם השטן, מי הרוויח ומי הפסיד.

הבן רצה לדעת איפה אנחנו חיים. כל הכפר מדבר על זה. עכשיו כולם ילכו בעקבותיהם. יחרבנו את החיים של כולנו. שפה, אמר בעלי. קולו נבלע בביזיון הגדול שהסעיר מאוד את הבן ואת אשתו של הבן. לזקנים לא אכפת, אמרה אשתו של הבן. הם כבר חיו את החיים שלהם. בהבל פה סיכמה את חיינו. קברה אותנו, חשבתי. בלי שנשים לב יחפרו לנו בור ויזרקו אותנו לתוכו. עכשיו הם גם רוצים לאכול את הירושות, אמר הבן. לאכול את הירושות, אמר בעלי. הנוהג שלו לחזור על הנאמר החמיר מאוד.

אבא ואני עוד כאן, אמרתי. אנחנו עוד חיים. הבן לא הבין איך זה קשור. לא שומע את המילים שיוצאות מפיו. לא מבין את עוצמת דבריו. כבר אין בושה, המשיך ואמר הבן. תפס כיוון אחר. ציונות נהייתה מילה גסה. בא לי לזיין את האמאמא שלו, הוסיף ואמר. ובעלי שוב משך בפעמון השפה שלו. דרך ארץ, אמר. אתה לא מבין, אמר הבן. תסביר את עצמך, אמר בעלי. תמיד אותו דבר איתו. מבלבל את המוח עד שאי־אפשר להבין מה הוא אומר.

ספגתי בגופי את ההערה האחרונה. הבן גילה אדישות לדברי אביו או העמיד פנים. כך או כך לא התייחס לדבריו אלה. היה רגיל בהערותיו הפוגעניות שהחריפו עם השנים ונאמרו לעתים קרובות יותר.

דוידוב מכר את הנחלה לערבי. עכשיו אתה מבין? אמר הבן. לערבי. אתה יודע למי? שאל בעלי. אנחנו בטח מכירים אותו. מה זה משנה למי. עוד פעם הטפל.

הגיע הזמן, אמרתי. סוף כל סוף מישהו עשה את המעשה הנכון. הנה מחְלקת המוסר מסבירה לנו מה נכון ומה לא נכון, אמר הבן. זאת לא פעם ראשונה שפלסטיני רוצה לקנות נחלה אצלנו. כבר מזמן היינו צריכים לפתוח את השערים. שכל אחד יגור איפה שהוא רוצה. על מה את מדברת? אמר הבן. מאיפה הבאת פלסטיני עכשיו? לא מספיק לך ערבי, את רוצה פלסטיני. ערבי ישראלי אומרים לךְ.

דבר יפה לאמא שלך, אמר בעלי. מעשה נבלה, אמר הבן. כסף כסף כסף. זה כל מה שמעניין אותו. ומה מעניין אותך? שאל בעלי. אתה לא רוצה כסף? לא הלכת לעבוד מחוץ לכפר בשביל בצע כסף? היה לו קונה יהודי, אמרה אשתו של הבן. יותר מאחד. והוא העדיף את הערבי, אמר הבן. ולמה הוא העדיף את הערבי? כי הערבי שילם לו יותר כסף. הכפיל את סכום העסקה, אמרה אשתו של הבן. הכפיל את סכום העסקה? אמר בעלי. אתה זה שלא יודע איפה הוא חי. פתי מאמין לכל דבר. זה מה שאמרו על היהודים, אמרתי. שהם קנו את כל העולם בכסף. בלי היהודים עכשיו אמר בעלי, אבל דבר אחד בטוח, אף אחד לא ישלם כפליים. בקושי מצליחים למכור. האדמה לא שווה שום דבר. אל תבלע כל מה שמאכילים אותך.

הם מלאים בכסף, אמר הבן. מפוצצים. שולחים להם מחוץ לארץ. מי מלא בכסף? שאלתי. הפלסטינים שלךְ. קונים את כל המדינה. והכול במזומן. נו, נו, אמר בעלי. אף אחד לא קונה את כל המדינה. כל מי שברח מפה בארבעים ושמונה יחזור עכשיו עם בוכטות של כסף ויקנה אותנו. בלי חשבוניות ובלי קבלות. כסף לכיס. אנחנו חיים במדינה דמוקרטית, אמרתי. לכל אחד מותר למכור ולקנות. בינתיים, אמר בעלי. הדגלים הצהובים הונפו גם מחוץ לקינים החשוכים. הבריון כבר נבחר לכנסת. כולנו דיברנו בסיסמאות באותה שיחה. אתה לא רוצה למכור לערבי אל תמכור. אתה לא רוצה לקנות מערבי אל תקנה. איזה לקנות… אתה באמת חושב שאפשר לקנות נחלה בכפר ערבי? זיבּי. שפה, אמר בעלי. אף אחד לא מכריח אותך לעשות שום דבר. ואני גם מציע לך לא להתערב בעסקים של אנשים אחרים.

מכירה של משק לערבי, בכפר שלי, זה העסק שלי. וזה צריך להיות גם העסק שלך, אמר הבן. למה זה מפריע לך כל כך? שאלתי. מה מפחיד אותך? תני לי לדבר עם אבא, טוב? אמר הבן. מי עובד בשדות, אתה, אח שלך? הלוואי שהיו לנו שדות, אמר הבן. כי אני ללולים המחוריינים לא מכניס את כף הרגל שלי. כל הבנים עוזרים, אמר בעלי, אבל לא הבנים שלי.

אתם לא מבינים מה הולך פה, אמר הבן. יום אחד תתעוררו ויהיה מאוחר מדי. תמצאו את עצמכם עובדים אצל איזה אבו חסן. משפחת אבו אל־חסן קנתה את המשק? שאל בעלי. עיניו אורו. אני משחק שחמט עם עלי פעם בשבועיים. מעניין, לא אמר מילה. גם אתה מכיר אותו.

משפחת דאוד קנתה, אמר הבן. גם אותם אני מכיר, שני אחים ושלוש אחיות. גם אמא שלך מכירה. מִשפחה טובה. הסבא היה חבר טוב של סבא שלך, ידעת? באמת משפחה טובה. טובה לְמה? אמר הבן. בעלי ואני הסתכלנו זה על זה. אחר כך הסתכלנו על יוצא חלצינו.

זה מה שאתה מאחל לנכדים שלך, לחיות בכפר ערבי? אתה יודע כמו שאני יודע שהנכדים שלי לא יגורו כאן. ברגע שאמא שלך ואני… המשיך ואמר בעלי אבל לא סיים את דבריו. תחת זאת אמר, למה לא? אני מאחל לנכדים שלי לחיות עם אנשים טובים. עם אנשים הגונים. יהודים, ערבים, מה זה משנה. פלסטינים, הוספתי ואמרתי. הבן הרים את קולו ואמר די עם הפלסטינים שלךְ. אחר כך הפנה את מבטו אל אשתו ואמר, מתאימה כאן בול והצביע בסנטרו על המנורה העומדת. אמרתי לך, אמרה אשתו של הבן. מכאן היא גם תאיר הכי טוב. ניסיתי להיזכר מתי העבירו לכאן את המנורה. הבן צודק. אני כבר לא זוכרת כלום.

כולנו גרים כאן יחד, אמר בעלי. ככה זה, נגזר עלינו לחלוק את האדמה הזאת. זאת לא בדיוק גזירה משמים אמרתי, כולנו מכירים את ההיסטוריה. איזה היסטוריה? שאלה אשתו של הבן. את ההיסטוריה של המקום הזה. את הנכבה. נכבה, אמר הבן כאילו ירק חרצן מהפה. אנחנו צריכים לזכור שהם היו כאן לפנינו, אמרתי. זה הכול. הם קונים את מה שהיה שייך להם.

הרבה ערבים משלנו… אמרה אשתו של הבן וסימנה מירכאות באצבעותיה, הם משתפי פעולה. אנשים שלא הייתם מאמינים עליהם. משפחות טובות כאלה שמשחקות איתך שחמט. כן, כן. גרים כאן בינינו, נהנים מחינוך טוב מבריאות מתשתיות ומסייעים לטרור.

עד כאן, אמר בעלי. אני לא מוכן לשמוע יותר. אחר כך רצה לדעת מאיפה שואב הבן את המידע הזה. מאשתו של הבן התעלם לגמרי. מי ממלא לו את הראש בכל הזבל הזה. מי מרעיל אותך? שאל בעלי. אף אחד לא מרעיל אותי. אני קורא עיתונים. שומע, מסתובב. הם יעשו הכול בשביל להשתלט על כל מה שהקמנו פה. חשבתי שאצלנו בכפר דוידוב במיעוט. עכשיו אני מבין הכול, אמר הבן. גַּיס חמישי בתוך המשפחה. גיס חמישי, אמר בעלי.

הבן עובד מחוץ לכפר וגם אשתו של הבן עובדת מחוץ לכפר. שתי המשכורות אינן מספיקות לקיום אורח החיים שהבן ואשתו של הבן שואפים אליו. המצב של כולם השתפר, רק אנחנו דורכים במקום, אמר הבן. בלי עזרה מההורים אין עתיד. אמא שלך ואני עושים את המירב, אמר בעלי. עם נחלה כמו של דוידוב הייתי הופך את העולם, אמר הבן. הייתי בונה כאן ברכת שחייה. בית הבראה הייתי בונה כאן.

בית הבראה? אמר בעלי. כסף לבית אין לך.

לא אכפת לכם, אמר הבן. אתם כבר לא תהיו כאן. איפה? שאל בעלי. אתם כבר לא תחיו כשלכפר יקראו כפר דאוד. תשאירו לנו לטפל בכל החרא. כמו כל דבר שעשיתם. מי עשה? שאל בעלי. הדור שלכם. חייתם כמו מלכים והשארתם לנו את כל החרא. מי חי כמו מלך? רצה בעלי לדעת. הוא לא הבין את דברי הבן. החלוצים חיו כמו מלכים? או שאולי אתה מתכוון לניצולי השואה או לתושבי המעברות, אולי הם חיו כמו מלכים. הקמנו את המדינה הזאת מאפס כדי שאתה והמשפחה שלך תוכלו לחיות בשקט. לא מאפס, אמרתי.

כדאי שאני אשתוק, אמרה אשתו של הבן. כי גם לי יש מה להגיד. כדאי בהחלט, חשבתי. זה יום המנוחה שלנו, אמר בעלי. אמא שלך ואני עייפים. אבל הבן לא יכול היה להפסיק. אם אתה רוצה לספר לנו משהו יפה, בבקשה. אם באת למלא לנו את הראש בזבל של הבריון מברוקלין, קח את המשפחה שלך ותחזרו הביתה. איזה בריון? שאל הבן. היתמם. זה עם האגרוף, אמר בעלי. לא מסוגל לנקוב בשמו. קיוויתי שילכו. ראיתי כבר חצבים וסתווניות, אמרתי. לכו לטייל. הילדים אוהבים חצבים.

אני מבין מה אתם עושים אמר הבן, שלא תחשבו שאני לא מבין. גם אני מבינה, אמרה אשתו של הבן. רק שתדעו, מחר תהיה הפגנה גדולה. רוב הכפר משתתף. לא רוב, אמרה אשתו של הבן, כול. כול הכפר משתתף. רק הזקנים לא משתתפים, הוסיפה ואמרה. במקום להפגין הם מדמיינים איך הם מוכרים את הירושות למרבה במחיר. אבא שלך ואני לא נשתתף בהפגנה, אמרתי. אנחנו בעד המכירה, כמו הזקנים. לא כמו, מלמלה אשתו של הבן. כן ירבו, אמרתי. כדי להרגיז אמרתי. כדי לרסן את החוצפה, את האדנות, את הבעלבָּתיות.

אמרתי לך, אמרה אשתו של הבן. ההורים שלך הם הבאים בתור. באים בתור למה? שאל בעלי. בחיים לא תהיה יורש, הוסיפה ואמרה. יש לנו שני יורשים, אמרתי. שני בנים. ואיפה הבן השני שלך? שאל הבן. נפולת של נמושות, זה מה שהוא. דבר יפה על אח שלך, אמר בעלי. אתם בוגדים בילדים שלכם, אמרה אשתו של הבן. ובנכדים שלכם, הוסיף ואמר הבן.

למחרת ההרשעה של חברי חוליית המחתרת היהודית בעלי לא הרגיש טוב ומרגע אחד לשני צנח על רצפת המטבח. יכולתי לראות בכך את האיתות הראשון של הסוף. אבל לא ראיתי. החדשות הרעות השפיעו על כולם.

.

2

חלף שבוע מאז הביקור. הקיץ התמוטט וקרס אל תוך הסתיו בבת אחת, כמו שקורה אצלנו בדרך כלל. בן לילה קפצה זקנה על הכפר והחצרות התכסו בשלכת אפורה. בין הבתים זקפו חצבים את ראשיהם, אבל בשבילים הלכו הגווים והשתוחחו. גם הפנים נפלו. איש לא שעה לציפורי השיר שהנמיכו טוס מעל ראשינו. אנשים ברכו זה את זה לכתיבה וחתימה טובה בקול רפה, חסר תקווה. אם היתה שמחה קטנה בלב היתה זאת שמחה על השנה שעמדה להסתלק מחיינו. שנה שהשאירה מאחוריה חובות כבדים וגם כמה משפחות הרוסות. בזה אחר זה הוגפו החלונות והתריסים ומוות התחיל מטפס במעלה ההר.

הבן ואשתו צצו שוב בחדר המגורים. הבאנו כמה ארגזים עם צעצועים ישנים ובגדים של הילדים, אמר הבן. אין לנו מקום בבית. בעלי אמר שאין בעיה. נמצא להם מקום. הילדים רצו קקאו ועוגיות ריבה. הבן רצה קפה, אבל מהקפה הטוב שאת מחביאה, אמר. הוא תמיד מעיר הערות עוקצניות כאלה. בעלי אמר, מתי תלמד להגיד תודה. הבן היה בן ארבעים כמעט ובעלי המשיך לחנך אותו. לא התייאש. מה תעשה? אמר הבן. תחטיף לי מכות? גם אשתו של הבן רצתה מהקפה הטוב.

בקושי התיישבו ובעלי כבר היה על סף התפרצות. אשתו של הבן נראתה נפוחה וחמה. שאלתי לשלומה. הנכדים התיישבו בפינת הטלוויזיה. לבן ולאשתו שני ילדים והשלישי בדרך. תאונה, הם אומרים ומצטחקקים על ההיריון המתקרב לסיומו. התינוק עוד לא נולד וכבר מודבק לו כינוי. ועוד איזה כינוי. אירוע פתאומי שנגמר באסון.

צפוף לי, אמרה אשתו של הבן אחרי שתיקה ממושכת. חששתי שלא שמעתי טוב. כבר שכחתי על מה היא מדברת. בתגובה למה היא אומרת את מה שהיא אומרת. אולי הבגדים קטנים עליה. בטן ההיריון מצטופפת בשמלה הקטנה ממידותיה. התחלת כבר את השמיני? שאלתי, רציתי למקד שוב את השיחה. היא באמצע, אמר הבן וכמו ששמעת צפוף לה בבית. הצעתי קפה נמס במקום קפה הפילטר שנגמר. ויש גם קפה טורקי למי שרוצה. למרות מזג האוויר הנאה לעונה בבית היה כבר קר. הקירות היו ספוגים בצינת הלילה. נס קפה יש לנו בבית, אמר הבן. וגם בוץ, אמרה אשתו של הבן. בשבילי כוס מים.

אם היית ממשיך עם הלולים היית גר עכשיו בווילה עם חמישה חדרים, אמר בעלי. הבין את פשר הצפיפות שדיברה עליה אשתו של הבן הרבה לפניי. כן, בטח, אמר הבן. כולם מיליונרים פה. רק החקלאות תציל אותנו. גמרת? שאל בעלי. והבן השתתק, אבל לא לזמן רב.

על זה בדיוק באנו לדבר, אמר אחרי שבחן היטב את פניו של בעלי. נס קפה עם אייריש קרים זה מה שאני רוצה, אמר בעלי. עם הרבה חלב. יש לנו רעיון, אמר הבן. דבר, אמר בעלי. חשבנו על זה ו… דבר, חזר בעלי ואמר. שנאתי אותו ברגעים האלה. עוד לפני שידע מה רוצה הבן התבצר בסירובו. נעשה החלפות, אמר הבן. את המילה החלפות הטעים במלעיל. אנחנו נעבור לבית שלכם ואתם תעברו לבית שלנו. החלפות, אמר בעלי, גם הוא בהטעמת מלעיל. כן אמר הבן, קורא בשגגה את מפת ההיתכנות. אתם כבר לא צריכים בית גדול כל כך. אפילו אמא אומרת שאין לה כוח לנקות. אפילו אמא אומרת, אמר בעלי. זה מפני שאין לי עזרה, מיהרתי להגיב. ואני כבר לא צעירה כמו שהייתי. לא ידעתי לצד מי להיעמד. לא התכוננתי להצעה המהפכנית הזאת. יש לכם שני חדרים סגורים. אני מלמדת פסנתר באחד מהחדרים הסגורים. הכנסה יפה שעזרה לנו במצבים קשים. אתה יודע שאני מלמדת פסנתר בחדר הקטן, אמרתי. הבן שנא את הפסנתר. שנא את התרגול. שנא את הקונצרטים החגיגיים במעמד ההורים פעמיים בשנה. והחדר השני הוא של הנכדים. כשאתם נוסעים לחופשה הם ישנים בו. מתי בפעם האחרונה יצאנו לחופשה? שאל. הרגשתי כאילו היתה זאת אשמתי. כאילו מוטל עליי לאפשר לבן ולאשתו של הבן לצאת לחופשה. כאילו מצופה ממני להמשיך ולדאוג לרווחתו של הבן, להצלחתו ולשגשוגו עד יומי האחרון. אילו מילאתי את תפקידי טוב יותר היו הבן ואשתו בחופשה עכשיו. אילו בעלי ואני היינו אמידים יכולנו לממן לבן ולאשתו חופשת חלומות, וגם לשמור על הנכדים בהיעדרם. כל המשחקים שלהם שם, אמרתי. איפה אתה חושב שהם מכינים שיעורי בית? עכשיו נוסף לכול, מילאתם את החדר בארגזים.

בדרך כלל נראים הבן ואשתו משועממים מאוד, אבל בשבת הזאת הם נראו תשושים. ואולי בכל הפעמים שפירשתי את אדישותם כשעמום היו הבן ואשתו של הבן עייפים למעשה. עייפים ממנהלת החיים שיש בהם שני ילדים והשלישי בדרך. עייפים מעבודתם, בעיקר הבן ששנא את עבודתו וציפה לקידום ולגמול הולם שיפצה על השעמום, עייפים מהמאבק המתמיד על שכרם, עייפים מילדיהם, עייפים מחבריהם, עייפים מאיתנו, ובעיקר עייפים מעצמם.

גם הבית שלכם, אמר בעלי אחרי השתהות ממושכת והרים מעט את קולו, הוא הבית שלנו. מפעם לפעם נהנה בעלי להזכיר לבן מי הבוס הגדול כאן. כך עוברת מסורת מאב לבן. האב, כלומר בעלי, ממשיך את אביו בכל המובנים והשוט מונף תמיד, נכון להצליף. בהשוואה לילדותו הבן גדל בגן עדן, יציין תמיד. הבית שאתה ואשתך והילדים שלך גרים בו, המשיך ואמר בעלי, הוא הבית שלנו. למתקפה הזאת הבן לא היה מוכן. תגיד תודה שאנחנו מאפשרים לך ולמשפחה שלך לגור בו. על מה תודה? זה הבית שלי. נולדתי פה. גדלתי פה. תחשוב לבד, אמר בעלי. אם אתה כזה חכם. מנהל גדול. אתה עושה טעות, אמר הבן. טעות? אמר בעלי. אני לא יכול לראות איזו טעות אני עושה. במקום הבן שלך וכלתך והנכדים שלך, יגורו לך ערבים פה. ערבים, אמר בעלי. כי אנחנו נעזוב. שיהיה ברור. מה שלא יהיה אנחנו עוברים לבית גדול יותר. אני לא מתכוון להשכיר את הבית אחרי שתעזבו, אמר בעלי. הבית הזה שלנו. של אמא שלך ושלי, ואנחנו נחליט מה לעשות איתו.

פני כולם נפלו, ורק בעלי קם ונפנה אל המזנון וחזר ובידו בקבוק אייריש קרים. ואמר לחיים, כמו להכעיס. ואחר כך שאל אם אני מכינה קפה. בנינו על זה, אמר הבן. זה היה הרעיון השני. פְּלֵאן בִּי אמרה אשתו של הבן. הרגישה שנחוץ תרגום לאנגלית. הבן אמר שגם הוא מת כבר לקפה. אמרתי לך שאין סיכוי שאמא שלך תסכים לגור בחורבה הזאת, אמרה אשתו של הבן. ואת צודקת, הזדרז להגיד בעלי. לא רק אמא שלו לא תסכים. גם אבא שלו לא יסכים. בגלל זה חשבנו על עוד אפשרות, אמר הבן. פלאן בי, חזרה ואמרה אשתו של הבן.

החורבה היתה הבית הישן שהבן ואשתו של הבן וילדיהם התגוררו בו. הבית שבו נולד הבן, שני הבנים למעשה. גם הבן שהיגר מכאן. הבן היורד. הנמושה. זה שקם יום בהיר אחד והסתלק לבלי שוב. החורבה היתה הבית שנישאנו בו ושגרנו בו עד שהילדים גדלו והיו לנערים.

השתדלתי לא להתערב בשיחות האלה שהובילו למבוי סתום על פי רוב. אלא אם כן הבן או אשתו של הבן פנו אליי במישרין. שיחות שבהן הבן חושב שמגיע לו ואילו האב חושב שמגיע לו. הבן לא מבין מהו כבוד אב והאב לא מבין מהם צרכי הבן.

למחרת נתקלתי בשני ארגזים של כלי מטבח ביציאה למרפסת השירות. הבן לא אמר דבר על ארגז של כלי מטבח. בעלי לא ידע על מה אני מדברת. סידרנו את הארגזים בחדר של הנכדים, אמר.

.

3

הם סופרים את הימים, אמר בעלי בכל פעם שהבן ואשתו של הבן היו אוספים את ילדיהם וחוזרים לביתם. מחכים לרגע שבו נסתלק מעל פני האדמה הזאת וכל זה יהיה שלהם. כל זה הוא לא הרבה, אמרתי. לא מספיק בשביל לרצות במותנו. הדיבורים האלה היו לפני שש שנים, שבע אולי. חשבתי שאין שחר לדבריו. תקשיבי טוב טוב למה שאני אומר לך, אמר. בעלי המשיך לעבוד בלולים. עבודה קשה ומלוכלכת שאינה מפרנסת את בעליה. ואני המשכתי ללמד פסנתר, ילדים שלא רוצים ללמוד, בחדר הסגור שלא נעשה בו שימוש לכאורה. הנכדים הגיעו אחרי בית הספר כמו בכל יום ראשון, כאילו לא אירע דבר. והבן ואשתו של הבן אספו אותם לעת ערב. הבן התיישב ואמר שהוא מת לקפה. הפעם לא ביקש מהקפה הטוב. אשתו התחילה מזרזת את הילדים, אך הבן סימן לה בידו לשבת. בעלי לעומת זאת נעמד ואמר שהוא הולך לחדר השינה לקרוא עיתון.

יש עוד משהו אמר הבן, לפני שאתה הולך. עוד משהו, אמר בעלי. הגיע הזמן להכיר בעובדות, אמר הבן. כל יום שבו אנחנו לא מכירים בעובדות הוא יום של הפסד כלכלי אדיר. אתה יכול לשבת, אמר הבן. אנחנו לא הולכים לשום מקום. אתם לא הולכים לשום מקום, אמר בעלי והמשיך לעמוד. חשבנו על זה והגיע הזמן שתתחיל לחסל את המשק. אין מי שימשיך אותך. והמשק צובר חובות. מי אתה חושב ישלם את החובות האלה? בעלי הביט בבן כלא מאמין. עד הנה בעלי ואני עוזרים לבן ולאשתו. מעולם לא לווינו כספים מהבן, ולא ביקשנו את עזרתו. נהפוך הוא. הבן לווה מאיתנו יותר מפעם ולא פרע את חובותיו עד עצם היום הזה. כשאני אומר בית הבראה אני מתכוון להסבת ייעוד אמר הבן, כאילו שדי בשיחה בטלה כדי להסב ייעוד. זה יכול להיות כל דבר, אמרה אשתו של הבן. אפילו חקלאות, אבל שמתאימה לזמנים שלנו. לזמנים שלנו, אמר בעלי. אל תתפוס אותי במילה, אמר הבן. אפשר להתחיל עם שתיים שלוש בקתות נופש. זה עסק מתפתח, אמר. השקעה קטנה לא יותר. צריף שוודי? שאל בעלי. משהו כזה, אמר הבן. אתה יודע מה קרה לצריפים השוודיים? אני לא יודע, אמר הבן. הצריפים האלה לא מתאימים לאקלים בארץ. אני מדבר איתך על העיקרון, אמר הבן. למה אתה לא מסוגל להקשיב. למה הכול שלילי אצלך. גם אני יודע דבר או שניים. אני כבר לא ילד, אמר. והכסף? שאל בעלי. מי יממן את השניים שלושה צריפים שוודיים? בקתות נופש, אמר הבן. אני לא מבין למה אתה מקשה עליי. בקתות נופש, שיהיה בקתות נופש, אמר בעלי. ממילא הכול דיבורים, כמו כל דבר אצלך. ומי ישלם על הקמת הבקתות? ניקח הלוואה, אמר הבן. הבנק מעודד השקעות לפיתוח. הבנק מעודד השקעות לפיתוח, חזר בעלי על דברי הבן. העירוניים האלה ממילא לא מבינים שום דבר. הם רוצים קצת טבע, תן להם קצת טבע. אתה מחזיר את ההשקעה בתוך זמן קצר. בעלי רצה לדעת אם הבן נסמך על נתונים כלשהם, אם הוא בדק את הנושא, עשה תחקיר, אבל הבן חשב שהוא מערים קשיים בכוונה. והוא לא טעה.

למה אתה ממשיך לעמוד שאל הבן, ואמר שאפשר לסדר פינת חי בשביל הילדים. מתעלם משאלתו של אביו. פינת ליטוף תיקנה אשתו של הבן. גם הנכדים שלך יגידו תודה. העיקר אל תמכור לערבי, אמר הבן. זה העיקר, אמרה אשתו של הבן. אתה לא רוצה לתת לבן שלך אל תיתן. אני לא מתחנן כאן. אבל אם הילדים שלך והנכדים שלך חשובים לך, אל תמכור לערבי.

ומי יטפל באורחים שיבואו לנופש, שאל בעלי. אף כי לא היתה לו כל כוונה לחסל את הלולים. הבן לא הבין את השאלה. מה יש לטפל? אמר. לאיזה טיפול אתה חושב שהם מצפים? מי יחליף סדינים, מי ירחץ כלים, מי ישטוף את הרצפות, שאל בעלי. מה פירוש מי ישטוף את הרצפות? נביא מישהי. נביא מישהי, אמר בעלי. כן, נביא מישהי. חסרות עובדות? נביא כמה ערביות מהכפר, אמר. שיעשו תורנות. על הדרך ינקו גם לכם את הבית. כדאי שתשמור על העבודה שלך, אמר בעלי. קראתי בעיתון שזה עסק טוב. מה עסק טוב? הכבלים, אמר. ואתה הלא מנהל גדול בכבלים.

אנחנו יכולים להתחלף בבתים, אמרתי לבעלי אחרי שהבן ואשתו של הבן חזרו מובסים לביתם. זה לא רעיון רע. אנחנו לא צריכים בית גדול כל כך. אנחנו הולכים ומתכווצים בשעה שהם הולכים ומתרחבים. החדר הקטן בבית הישן יכול להיות חדר המוזיקה. נסתדר. לא בא בחשבון, אמר בעלי. אחר כך שאל מה המכנסיים של הבן עושים בארון הבגדים שלו. הוא רצה לדעת אם שוב עשיתי להם כביסה. יש כאן שלושה זוגות מכנסיים וארבע חולצות אמר,  ונכנס למיטה עם העיתון.

נעשה שיפוץ קל ונחזור לבית ששירת אותנו במשך שנים רבות, התעקשתי. היה לנו טוב בבית הישן. התחלתי להעלות זיכרונות. בעלי ביקש שאפסיק. צפויה להם תקופה קשה עם הילד השלישי, ניסיתי כיוון אחר. חשבתי עלינו יותר מאשר חשבתי על הבן ועל אשתו ועל ילדיהם, שהם נכדינו. ועל הצפיפות שהם גרים בה. בבית הישן היו שלושה חדרים. חדר מגורים ושני חדרי שינה. למעשה שניים וחצי. החדר השלישי קטן מאוד. אבל יש בו מקום לפסנתר. חשבתי על בעלי ועליי. נחוץ לנו שינוי. אפילו שינוי זניח כמו זה. אין כמו שינוי כדי להפוך את החיים לנסבלים יותר. לשינוי קטן יכולה להיות השפעה גדולה. ובעלי ואני היינו זקוקים לשינוי. גם אם השינוי היה במרחק שלושים צעדים.

הם פזרנים, אמר בעלי. לא חושבים מה יהיה מחר. וכשנגמר להם הכסף למי הם באים בבקשות? אליי. עוד ילד זה עוד כסף. כסף שאין להם. הבטן של בעלי היתה מלאה.

אני עייף, אמר. וגם את. לא התפתיתי להמשיך. הפיות שלנו היו רפויים וגם המחשבות. לא חזרנו שוב ושוב על עיקרי הדברים, לא ניסינו להסביר זה לזה את המניעים של הבן ושל אשתו, כמו שאנחנו נוהגים בדרך כלל, וגם לא לשכנע את עצמנו בצדקתנו. היטב הבנו שבאותו אחר הצהריים נחצה הגבול, ולא מפני שנאמרו דברים שלא נאמרו בעבר, הכול כבר נאמר במרוצת השנים, הן על ידי הבן ואשתו של הבן הן על ידינו, אלא מפני שהיה ברור לנו, גם בלי שנדרשנו לדבר על כך, שהבן ואשתו של הבן הכריזו מלחמה נגדנו ולא ירפו עד הניצחון.

למחרת כשחזרתי מסידורים בעיר הסמוכה, בין השאר קניתי את הקפה הטוב, היתה דלת ביתנו פתוחה לרווחה. מיטלטליהם של הבן ושל אשתו של הבן היו פזורים ברחבה שלפני הבית. אשתו של הבן היתה שרועה על הספה הכחולה שלהם, הצולעת, שנתמכה בלבנת בטון. הילדים נברו בארגזי הצעצועים הפתוחים, והבן וחברו הטוב נשאו על כתפיהם את המיטה הזוגית של הבן ושל אשתו של הבן והכניסו אותה אחר כבוד לביתנו. עמדתי בצד והבטתי במחזה.

.

אילנה ברנשטיין, סופרת ועורכת, זוכת פרס ספיר על ספרה "מחר ניסע ללונה פארק". מלמדת כתיבת פרוזה במסלול כתיבה באוניברסיטת בן גוריון, בבית אריאלה ובבית הספר לכתיבה של כנרת זמורה דביר, המגירה. ספרה האחרון, "חמתו של תמוז", יצא לאור לפני שנה.

.

» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "טמפרטורה גבוהה", סיפור קצר מאת יפעת טללייבסקי

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן