.
טמפרטורה גבוהה
יפעת טללייבסקי
.
הדגים נצלים. קרום לבן מתהווה סביב עין הדג. נורת התנור דולקת. אני יכולה לעקוב אחר הצלייה מבחוץ. בכל זאת אני פותחת את דלת התנור. איסורים קטנים שאפשר להפר אותם. ״החום יברח,״ אני שומעת נזיפה מאחוריי. אני לא מגיבה, כאילו לא שמעתי. למרות ששמעתי וגם הוא יודע ששמעתי. הוא נהנה להעיר לי כמו שאני נהנית להתעלם. החום באמת בורח, ענן עשן ישירות לתוך הפנים שלי. אני מגזימה בצלייה, ועישון הדג צובט לי בגרון. לאחרונה התחלתי להניח פרוסות עגולות של לימון על הדג, הן משחימות בתוך התנור, טעמו של גן עדן מפוחם.
פעם היה לי מאהב מבוגר ממני בכמה עשרות שנים, ומעבר לכך שהוא היה מבוגר כרונולוגית גם היו לו מנהגים של אדם זקן, כמו לבשל מרק עוף בחום של יולי־אוגוסט. מאחר שבבית ילדותי אכלו מרק עוף בכל העונות, העובדה שהוא מבשל מרק בעונה החמה לא הרעישה את עולמי. ״אטה דלה אימיונאייה סיסטמה,״ סבתא שלי הייתה בוחשת ולוחשת. אם כך, חשבתי לעצמי, זה בכלל לא אוכל, זו בעצם תרופה. למה שאני ארצה לקחת תרופה אם אני לא חולה? סבתא שלי הייתה חותכת את הירקות לחתיכות גדולות: קישוא, גזר, בצל לבן, עשבים ירוקים, עגבנייה שלמה בודדה, שורש סלרי ועוף שלם בתוך סיר ברזל שחור, ומאיימת שיום אחד היא תבשל גם אותי בתוך הסיר, כדי לחלץ ממני את כל העוקץ.
הדלת לדירת המאהב הייתה נפתחת והחום השתלח בי עם ריח טוב שעושה רע. כמו בושם מוגזם, כמו פרחים מתוקים מדי, כך גם מרק עוף כשארבעים מעלות בחוץ. הוא היה מוריד את הסיר מהלהבה, מוזג את המרק לשתי קערות ומגיש אותן לשולחן הנמוך של הסלון. שנינו רכנו מעל המרק, מזיעים, הוא בגופייה שנדבקת לעור הלבן שלו ואני בחזייה. המאהב קצץ את הירקות לחתיכות קטנטנות, מדויקות, ושם רק את הכרעיים בתוך המרק. המרק שלו היה מצוין. חסכוני אך מצוין. המרק מטפטף לי על הסנטר. הוא מצקצק ומנגב לי בחיבה את הטיפה, מאה אחוז של אינטימיות בלי שנצטרך להזדיין. כיום אני נכנסת לביתי, האוויר עומד, המזגן כבוי. המאהב הצעיר שלי יושב אל השולחן בלי חולצה, מזיע. אני צורחת עליו: ״רק חסר שתבשל מרק עוף בחום הזה!״ ״על מה את מדברת?״ הוא מרים אליי מבט. אני סוגרת את הדלת כמעט בטריקה וניגשת מייד לשלט של המזגן, לוחצת עליו בזעם, כאילו הוא אשם בכול, ומכוונת על תשע־עשרה מעלות. ״תסגרי קודם חלונות,״ הוא צועק מהחדר השני. ״תסגור אתה.״
כשנפרדתי מסבתא שלי היא קראה לי ״לוקאביה״ – משהו כמו תככנית. היא לא זכרה מי אני והמבט בעיניים לא היה שלה. כאילו שד ישב בתוכה, מונע ממנה לזכור ולחשוב. נעלבתי אך השתדלתי להמשיך ולחייך אל אמא שלי, שעמדה והֵצלה על שתינו. זה לא שבאמת יכולתי לריב עם סבתא שלי על המילה האחרונה, לא הפעם. ידעתי שלא יהיה זמן להתפייס. בשנים קודמות, כשהיא נראתה לי בת אלמוות, נכנסתי איתה למאבקים במידה של הנאה. אמנם בסוף תמיד אני זו שהתנצלה. אבל היו רגעים שבהם היינו צמד יריבות שוות ערך, נעות על הציר שבין אהבה רכה לאהבה קשה. פעם, בחופשה על הים, סבתא איטלקייה עמדה עם הנכדה שלה על המדרגה שבכניסה למים. ילדה בלונדינית עם עיני תכלת מזוגגות. ברגע אחד הסבתא זרקה את הילדה המפוחדת לתוך המים. כשהילדה עלתה משתנקת, הסבתא דחפה את הראש של הילדה בחזרה מתחת למים. אף אחד מסביב לא הניד עפעף. רק לי קפץ הלב מהגסות בתנועת היד של הסבתא. כשראשה של הילדה הופיע מחדש, היא נצמדה אל הסבתא בזרועות דקות, שחומות משמש, ואותה יד זקנה וגסה אימצה את הילדה אל חיקה. שאלתי את אמא שלי אם סבתא שלי הייתה יכולה להשליך אותי למים ככה. היא אפילו לא הייתה צריכה לענות. כעבור כמה ימים הילדה הבלונדינית שחתה בביטחון רב ללא מצופים או נוכחות של מבוגר.
סבתא שלי הכירה את המאהב המבוגר, הוא היה לטעמה, נראה צעיר לגילו ולבוש מצוין: ״קולטורני צ'לאבק,״ היא הייתה אומרת מתחת לשפם. היא הכירה מאהבים לפניו וגם אחד אחריו. את המאהב הצעיר שלי היא לא זכתה להכיר. חבל. אני חושבת שהיא הייתה מרוצה ממני היום. המאהב המבוגר אהב לבקר בבית של סבתי, עם השטיחים שהוצמדו לקירות והרהיטים הכבדים מדי, שעשו את כל הדרך ממזרח אירופה. היא על הספה והוא על כורסה, כשהיד שלה חפונה בתוך היד המטופחת שלו. הוא עזר לה להגיע מתחילת המשפט לסופו והאזין בסבלנות לאותו סיפור שחזר על עצמו. בניגוד להוריי, סבתי לא סיפרה לו עליי דבר. לא על איזו ילדה הייתי, כמה פרועה ומבטיחה, אלא על עצמה. על איך היא הייתה ומה היא עוללה. אולי אני הצטיירתי קצת דרך דמותה. היא לא הביעה לא צער ולא תדהמה כשנפרדנו, מה שגרם לי לתהות אם באמת חיבבה אותו. אולי היא דווקא הייתה רגישה אליי באופן יוצא דופן וכיבדה בשקט את סגירת הפרק ההוא של חיי. יתר בני המשפחה שלי הקיאו את כל התחושות שהיו להם בנוגע למערכת היחסים ההיא, כאילו עד כה היה עליהם להתאפק ועכשיו מותר לשחרר את כל הגועל שהצטבר, אפילו כינוי היה להם בשבילו, כמו סיסמה שכולם ידעו ורק אני לא.
סבתא שלי שנאה ריח של סיגריות, אלא אם כן הוא נדף מעורו ומהבל פיו של בעלה. תוך כדי נסיעה במכונית, סמל סטטוס בשנים ההן במקום ההוא, היא הייתה מדליקה לו את הסיגריות בשרשרת. היא מתחילה והוא מסיים. עד כדי כך אהבה אותו. כשהתאלמנה בגיל חמישים ותשע היא לא העלתה בדעתה להכיר גבר אחר. היא דיברה עם סבא שלי בעֵרות ובשינה והתלוננה שהוא מסרב ללכת, כאילו היא עלמה צעירה קשה להשגה שמנסה לשמור על חזות תמימה. היא מעולם לא הייתה אישה יפה. אני הכרתי אותה רק בחזות אחת, של אישה זקנה. כל הזקנות והמכשפות ששמעתי וקראתי על אודותיהן מילדות ועד בגרות קיבלו את הפנים שלה, עם הקמטים שחוצים זה את זה בשתי וערב מפותל. קמטים־קמטים, עור כהה ודק, העצמות בולטות בכל הצמתים; מעצמות הלחיים, דרך המרפקים, לברכיים, במפרקי כף היד ובעיקר במפרקי האצבעות. אותן אצבעות שטיגנו שניצלים בלי מרית. היא לא חשה בחום הלוהט ולא בצריבה של העור. לי יש עוד כחמישה עשורים לשכלל את היכולת לא להיכוות, אני מכניסה את היד לתוך התנור כדי ללחוץ מעט עם קצות האצבעות על הדגים, גב כף היד שלי נכווה מחלקו העליון של התנור ופס ורדרד של עור חרוך מצטרף לגלדים נוספים. כשחזרתי מבית החולים אחרי ניתוח חירום להסרת התוספתן סבתא שלי טפחה על הירך שלי, כמו לאשר את סף הכאב הגבוה שלי. כל הכבוד לי שלא הסגרתי כאב, שלא נתתי לכאב לנהל אותי. היום כולם מדברים על מודעות ועל חיבור לעצמי, סבתא שלי דיברה איתי על הישרדות ועל התנגדות לכאב של הלב ושל הגוף. תהיתי אם בדור שלה מַטבּע החיים היה בעל ערך נמוך יותר, או שריבוי האסונות חייב את הנפש להתקשות. רק בחודשים האחרונים לחייה, בעוד אנחנו הפכנו להפרעה שעליה לחמוק ממנה, השדים והמתים חגו סביבה. היא עברה לחיות ביניהם, מנהלת שיחות וסוגרת חשבונות עם הורים, אחים וילדים מתים כאילו לא חלפו עשרות שנים. כאילו היא לא בת תשעים, סובלת מפצעי לחץ מודלקים בגב ובישבן מרוב חוסר תזוזה. היא נזפה בסבא המת שלי כאילו הרגע קם מהשולחן ושכח לפנות את הצלחת שלו. הזמן לא עצר, הוא הלך לאחור. אולי גם זו עצה שמקבלים ביום מן הימים, השאירי את עצמך מאחור ולכי חזרה אל אלה שלא באו איתך. שלום לזיכרון לטווח קצר, שלום להיגיון, לנימוסים ולהליכות. אפשרות אחרונה לעלות על הרכבת, לנסוע בזמן לפגוש אהובים, אירועים, מקומות. אני מבינה למה היא הסכימה לעלות.
*
מעולם לא התלוננתי בפני המאהב המבוגר על המרק באמצע הקיץ. בגדול, לא התלוננתי על שום דבר. כל כך שמחתי שהוא איתי. בדיעבד למדתי לשנוא אותו על הצמצום, הנעורים והעצמי שנגזלו ממני. אולי פשוט חיפשתי אשמים. המאהב הצעיר שלי, בנחרצות רבה, כאילו אין לי הזכות לערער על כך, אומר שהמאהב המבוגר אשם בכל מה שקרה מאז שהסתיים הרומן ההוא ועד שהתחיל הרומן הזה. העובדה שרעבתי כל כך עם המבוגר, וזה דורש הסבר, כי דווקא הרגשתי עשירה ומפונקת מאי פעם, הוא טיפל בי, אהב אותי, הלין אותי, לימד אותי והעשיר אותי במוזיקה, היסטוריה ואמנות. אבל כל מה שפראי בי גסס. לא רקדתי בשנים ההן, לא השתוללתי, לא רבתי מכל הלב. ישנתי והתרפקתי. למדתי להתנהג, להנהן כשצריך, לחייך בלי שיניים, לגלות עניין בשיחות של מבוגרים.
*
חיות שבויתו מאבדות את האינסטינקטים שלהן, והדרך חזרה למקור רצופה ניסיונות וטעויות.
את רוצה לנגוס בהכול ואז מגלה שהגזמת. ידיים נשלחות לכל עבר, מנסות לאחוז בכול ובכולם בבת אחת. כמו פילה תאוותנית בחנות חרסינה, את מרעידה את האדמה ושוברת בלי כוונה. ומי ששברה צריכה לאסוף אחר כך את השברים ולהדביק שבר לשבר עד שייווצר כלי, פגום אבל מכיל, שלתוכו ניתן להתחיל ליצוק דבר מה. אני צריכה להתאמץ מאוד להיזכר בווריאציה ההיא של חיי. איך היה לקום איתו בבוקר? אילו איברים שלו נגעו בשלי כששכבנו לישון. איך הוא שתה את הקפה שלו ואיך אני את שלי. אולי באחד הצרורות העזובים שבביתי נמצאים עדיין המפתחות לדירה שלו. אני מפנטזת שאם אגיע לגיל תשעים, או אתחיל לאבד את צלילות הדעת הרבה לפני כן, אני אשכח את ההווה ואתרכז בלאסוף מחדש את העבר ובתוך כך את השגרות שחלקתי איתו, מה הכי אהבתי בו? הריח? המגע? או בכלל האופן שבו דיבר אליי. איך הוא נמוג לי כך? איך אני נמוגתי כך, בלי להשאיר זכר. קפצתי בזמן ותוך כדי קפיצה פרקים שלמים, שנים שלמות של עצמי, מילדה לנערה לאישה, נמחקו כליל. כאילו כל אלו היו בסך הכול הכנה, ואני עדיין מחכה לדבר האמיתי.
יפעת טללייבסקי, מעצבת, עוסקת בפיתוח תוכן ובמיתוג. בעלת תואר שני במחקר תרבות מאוניברסיטת תל אביב. גרה ביפו. סיפור ראשון פרי עטה פורסם בכתב העת מאזניים.
.
» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "נעמה", סיפור קצר מאת אופיר פלדמן
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
