פרוזה | קדוש ומעונה

"צעיר באבהות אך לא בשנותיו, הוא נותר לשכב על גבו, לחבק את סבלותיהם הקטנים, להביט בגרורות הכאב הקטנות שלו שפנים להן וגוף ושמות". סיפור קצר מאת אופיר פלדמן

מאיה אטון, מתוך ספר אמן החוגג 200 שנה לפרנקנשטיין, עיפרון על נייר, 40X 30 ס"מ, 2018

נעמה

אופיר פלדמן

.

כשיצאו מהגן השתחררו הדמעות, כל אחד מהשניים רצה ללכת לכיוון אחר. עמית הביט בבני השלוש שלו, נעמה ודויד. משהיו תינוקות הכיר את הפיצול הזה, כשנשאר איתם לראשונה בגפו. שניהם בכו בו־זמנית, את מי ירים קודם, אחז בזה ובזו, צנח לאחור על המיטה הזוגית שלו ושל אייל והצמיד אל חיקו. פעם כיסה יותר גופו של זה את בטנו ופעם גופה של זו, כנדנדה שהוא היווה את נקודת המרכז הקבועה שלה. אך היה זה ציר חורק וכוזב שציית לכוח כבידה מוטה, שכן ללא הרף נאלץ להעדיף תאום אחד על פני אחיו, אגרופיהם הקטנים הקישו באומללות על חזהו, יבבותיהם המשיכו להישמע, מהדהדות בין קירות העץ ונתלות באוויר המחומם. איפה אייל, מדוע הוא מתעכב בין המשרדים, אמון על מלאכת תרגומה של הלידה הלא טבעית לטבעית, על הכנסתה הכמעט אלימה אל מחזור הדם של המערכות.

צעיר באבהות אך לא בשנותיו, הוא נותר לשכב על גבו, לחבק את סבלותיהם הקטנים, להביט בגרורות הכאב הקטנות שלו שפנים להן וגוף ושמות – הדבר נעשה כה ברור עבורו כשנשאר איתם לבד. רצה שאייל ייכנס ויראה אותו כך עם שניהם, קדוש ומעונה, בפטמות יבשות ובעור מעט לח מרוק.

וכעת, במחצית שנתם הרביעית, נעמה דרשה ללכת במורד דרך האבנים המשתלבות ודויד התעקש ללכת במשעולי השדה, החל לרקוע ברגליו, לצעוק. עמית הפציר בהם לוותר זה לזה, כך אייל היה נוהג לו היה כאן במקומו, אבל אף אחד לא רצה לוותר. ולנוכח שני המתבצרים נשלחה ידו אל שיח ההדס, הוא תלש עלה קטן, הטמין באגרופו וערבל את הידיים מאחורי גבו בעוד נעמה ודויד עוצמים בחוזקה את עיניהם. על פי רוב כל אחד מהם נטה לבחור ביד הקרובה אליו ולכן אילו רצה לכוון את תוצאת ההגרלה, היה עליו לנהוג על דרך ההיפוך, משום שברגע הבחירה נהג להושיט את אגרופיו הסגורים כשידיו מוצלבות מול פניהם. כשערבל את ידיו – בשביל מה עשה זאת אם עיניהם ממילא היו סגורות – ניסה להיזכר מי קבע אתמול את מסלול ההליכה הביתה, אך אבד. הוא משך זמן וסחט מהם הבטחה שמה שיוצא אני מרוצה, חרוז משומש עד בלי די שכיסה על שקריו, שכן איך יהיה מרוצה זה ששבילו ננטש.

מכיוון שהמאבק על זכות הקדימה הופיע בכל צומת אפשרי – מי יחליט מהיכן להיכנס אל הבניין, מי ילחץ על מתג האור בחדר המדרגות, מי יפתח את הדלת – זמם עמית להכריע לטובת הנתיב המועדף עליו. דרך האבנים של נעמה תאלץ אותם לעבור סמוך לגן המשחקים. דויד, לעומת זאת, רצה ללכת בשדה, אותו שדה שזה מכבר גילו את אפשרות ההליכה בו, על שלל הענפים והאבנים שאפשר היה לאסוף בין מרחביו. אלה נערמו ענף בצד אבן סמוך לעציץ הגדול שעמד בכניסה לבניין, עונה אחר עונה, כעדויות היוליות לניצחונות הבן.

רקיעות הרגליים של דויד גברו כשנעמה שלפה את העלה מכף ידו הפתוחה של האב. הוא הביט בדויד, שכבר פנה להיכנס אל השדה ונעצר. דויד אהב לרכון אל הנמלים, הוא היה זה שהתחיל בכך ונעמה עשתה זאת בעקבותיו, אך עתה, בשל צערו, לא ראה אף נמלה. כשנכנסים לשדה יש לחצות את הסף שאותו מותחות הנמלים בתנועתן. בפעמים הראשונות התאומים לא סמכו על עצמם, חששו למעוך את הקטנות מהם, ביקשו סיוע אווירי בין זרועות האב אך עד מהרה למדו להרחיב את הצעד, לקפוץ מעל הראשים השחורים הרוחשים, עורקים פועמים של הסתכנות אובדנית. לא לגעת, נהג לומר להם עמית כשרכנו לראותן מקרוב, היד של נעמה הדאיגה אותו. פעם קרה שפגעה בעורק הנמלים וכשעיניה פגשו את מבטו פרצה מיד בבכי, בו ברגע שהבינה כי הוא הבין שעשתה זאת בכוונה.

אין שדה היום, אין. תפסיק כבר לבכות, דויד, זוכר שהבטחת?

כשירדו בדרך האבן, הביט האב לאחור ונפרד במבטו מהשדה שלעיתים נראו בו חיפושיות שצצו בין נִמְלֵי הקבע. דויד ונעמה היו מתכופפים לעברן, איזה כוח היה לו עליהם, לאדום הזה, שמיד הבדיל את הגוף הנושא אותו ועשה בו יופי. לאחרונה נקצצו שם שיחי הפרא בגסות, הכול שוטח ונותרו רק גדמי עשבים יבשים צהובים שנראו כמו גבעולי קש. בעצים לא פגעו, רק בשיחים נמוכי הקומה שהיעדר הגזע הוזיל את מעמדם בשדה והפך את חייהם להפקר.

לבסוף הגיעו אל אותו גן משחקים שעליו חלש פיקוס רבוד גזע, שצורתו כלל אינה נתפסת. נעמה עברה מנדנדה לנדנדה, איתרה חברות וחברים מהגן שנהרו לשם עם הוריהם. דויד לא הרפה מעמית, רצה שירוץ אחריו ויתפוס אותו. הוא עיבה את קולו, שיווה לו קשיחות והכריז על היותו דרקון. למה הוא לא משחק עם ילדים אחרים? עמית נזכר בדברי שירי הגננת שקוממו אותו: הוא עוד חושב שהוא דרקון – והיא, היא כבר מוכנה. תדע לך שהיא נמצאת הרבה בפינת המשפחה, זה מאוד מעסיק אותה, היא וגלי משחקות שפעם היא אמא שלה ופעם היא אמא שלה. הוא, אם הוא בונה משהו מהמגנטים אסור לאף אחד לגעת לו. עמית הנהן, כן, גם בבית זה ככה, מבחינתו זו יצירת אמנות, אך שירי המשיכה בשלה, הזמנתם כבר תור לקלינאית תקשורת? חוץ מהדיבור זה יעזור לו גם בתחום הרגשי. עמית שוב הנהן. איך שהוא דווקא עכשיו בסוף השנה, אולי בדיוק בגלל זה, היא ניתבה את השיחה לשאלת האבהות הביולוגית והוכתה בתדהמה מכך שאפשר ללדת תאומים משני אבות שונים. נעמה לא שלך? איזה קטע, הייתי בטוחה! היא חזרה ואמרה, ספקה כף כמי שזה עתה גילתה שהפסידה בהתערבות. עמית חייך, שניהם של שנינו, ובלבו תהה איך אפשר לפספס את הדמיון המובהק כל כך של נעמה לאייל. מבעד לשמשת החלון הגדול שבכניסה הבחין בעיניה הגדולות הירוקות של נעמה, בריסיה המצוירים. היא חייכה אליו וקירבה את ידיה אל פיה בהתרגשות: אבא מדבר עם הגננת.

כעת בגן המשחקים ראה את דויד מצטרף סוף־סוף אל נעמה, שהחליקה במורד מגלשה גבוהה ומפותלת יחד עם גלי, שזרועותיה הדקות של אמה היו מכוסות קעקועים. צחוקיהם הדהדו כשנמעכו אלה על אלה בקצה המגלשה. השירי הזאת, מה היא כבר יודעת. מה היא מבינה.

אחר כך דויד רצה לשתות, אביו פתח את רוכסן התיק שלו והוציא את הבקבוק. הביט בו כשלגם בקולניות ורץ בחזרה אל המגלשה. בתוך התיק, מעל שקית בגדי ההחלפה, שכב מגולגל גיליון נייר דק. הוא פרש אותו לפניו וראה שורה אופקית של ספרות מאחת עד עשר. הספרות היו עשויות מנקודות שחורות כמו בכתב ברייל, ומעליהן קו לא רציף בעיפרון כחול רועד התקשה לחבר בין הנקודות, לעיתים סטה ממסלולו המתבקש, חזר לרגע ושוב התרחק. מתחת לשורה, בצד שמאל, בכתב ידה של הגננת נכתבו המילים: "יד ימין דומיננטית. אחיזה חלשה. לא בשלה."

הוא הכניס את הדף בחזרה אל תוך התיק כשקלט את נעמה מתקרבת. גם היא צמאה עכשיו. קיווה שלא תשתה יותר מדי, שלא יצטרך להרים אותה לפיפי. כבר קרה שקילוחים ניתזו על כפות רגליו הנתונות בסנדלים בעת שערסל את גופה באוויר. בבית היא סיפרה לאייל: השתנתי על אבא־עמית, ושניהם פרצו בצחוק, אב ובת בהירי עיניים.

הוא חיכה שתחזור לענייניה כדי לשלוף את הדף שלה. הספרות חוברו בקו בוטח ובצבעים שונים. מתחת לשורה נכתב: "יד ימין דומיננטית. אחיזה בשלה." הוא תחב את הדף פנימה וסגר את התיק. סרק בעיניו את גינת המשחקים ולפתע הבחין באביה של גלי, גבר מזוקן שזרועותיו הגדולות, המקועקעות בצפיפות שלא נפלה מזו של אשתו, דחפו נדנדת־כיסא, שעליה ישבו גב אל גב גלי ונעמה. נדנד ותוך כדי כך דיבר עם אשתו.

הבכי היה של דויד, שנפל וקיבל מכה בברך. עמית הרים אותו וחיבק, אמר לו שזה נראה ממש לא נעים, הידק את ראשו אל כתפו, די, די. נעמה הביטה בהם, שוב העיניים שלה, הרחוקות מעט זו מזו, האחת מעט גדולה יותר, עם טיפת החום הקטנה שניקדה את הקשתית הירוקה. אצל אייל לא הייתה טיפה כזאת; בהתחלה ראה בה פגם, אך בחלוף הזמן התחבבה עליו, אם כי בדרך כלל הסתתרה ורק לעיתים הייתה נגלית. הוא נהנה מהמתח הזה, חיכה לראותה, חש שהטיפה מקרבת ביניהם. שירי צדקה, היא כבר מוכנה, היא נולדה מוכנה. הוא חיבק את דויד והביט לעבר נעמה כשבחנה את הקלות שבה הרים את אחיה, ששקל הרבה פחות ממנה. לא רק שנעמה הייתה כבדה מפאת גובהה, גופה היה רפוי לחלוטין, שלא כמו גופו הקפיצי המתוח של דויד. אך עמית אהב לשאת אותה בזרועותיו; הרפיון פעל כדבק. חשש מפני היום שבו תגלה, ששניהם יגלו.

כשהיה נדמה שכבר נרגע, חידש דויד את יבבותיו. אציתי שנלך בשדה! זעק, ועמית אמר, ככה זה בהגרלות, פעם אתה זוכה ופעם נעמה. אבל אני אציתי! רגליו של דויד בעטו בו. מיד הוריד אותו למטה – כמה אפשר – ראה אותו משתטח על הרצפה ודיבר אליו ללא קול: סליחה ילד שָׂדֶה שלי, סליחה. אך כשרצה להרימו שוב, דויד כבר שכח את כאבו וחזר לשחק. אז הוציא עמית את הדפים מתיקיהם, מעך לכדור אחד והשליך לפח.

עמית המשיך לחשוב על מבחני אחיזת העיפרון, כשדחף את נדנדת־הצמיג העגולה והרחבה שעליה ישבה נעמה ליד גלי. ניסה להיזכר מתי נטש דויד את העפרונות וחדל לצבוע יפה בתוך הקווים, והיא, שרק הייתה מקשקשת קצת בטוש שחור ומיד עוברת לדף חדש, פתאום החלה לצייר בסבלנות, התעכבה על פרטי־הפרטים, ציוריה נהפכו צבעוניים ומלאי שמחה. מתי חדל אייל להושיב את דויד לידו בארוחות המשפחתיות, כולם התלהבו מכמה שאכל יפה, בקושי הסתכלו על פני הפוקר של נעמה, שלא חייכה לאף אחד. אולי כשהחל לרקוע ברגליים או להתעכב על כל נמלה. דויד חייב לחזור לצייר. חייב.

נעמה וגלי צחקקו על הנדנדה העגולה, ועמית אמר שהן יכולות לעמוד עליה אם הן רוצות. דויד הגיע מכיוון המגלשה, אחז בידו, משך ומשך, אך עיני עמית היו נשואות לעבר הוריה של גלי, שעמדו ודברו מעבר למגלשה הגדולה. עד שנעמה אמרה לדויד: הוא לא מקשיב. עמית הביט בנעמה, הביט בדויד, ביקש שיחזור על דבריו. דויד ביקש שירדוף אחריו שוב, א־מ־תי שתי־דוף א־ה־איי. אבל אני צריך לנדנד את נעמה וגלי, השיב לו. נעמה הביטה באחיה, באביה, בהוריה של גלי. אבא ואמא של גלי! היא קראה בקול. השניים ניגשו לעבר הילדה הגבוהה שעמדה על הנדנדה ליד בתם היושבת, הגיעו והחליפו את אביה בפעולת הנדנוד. הפעם נדנדה האישה את שתי הילדות ובעלה עמד לידה ודיבר איתה. עמית הביט בנעמה, שעיניה וצחוקה היו נתונים לגלי ולהוריה. החל לרדוף אחרי דויד במעגלים סביב הנדנדה, המגלשה, עץ הפיקוס שפירותיו נמעכו על משטח הגומי תחת סוליותיהם. הם נכנסו אל אזור הדשא, הרחיקו עד הקצה. מגרונו בקע אותו קול משחק דרקוני שהיה גם קולו של דויד.

.

אופיר פלדמן הוא במאי, מורה ומתרגם. בוגר האקדמיה לאמנות ברומא והחוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב. סרטיו הקצרים הוקרנו בפסטיבלים. פרסם סיפור קצר בכתב העת "צריף" ותרגם שלושה ספרי פרוזה מאיטלקית לעברית. הסיפור "נעמה" הוא חלק מרומן בכתובים.

.

» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "ילד", סיפור קצר מאת רחל היימן

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

ביקורת פרוזה | קללת בבל

"בפרוזה הזו אפשר לראות גם סדקי תהומות, בבחינת כתיבה על השפה כגיבורת הרומן, כתיבה הגותית שדומה יותר לשירה מאשר לפרוזה". זמירה פורן ציון על "שפת הסוד" מאת נג'וא ברכאת

אליסיה שחף, הרקדנית (פרט), טכניקה מעורבת, 30X30, 2013

רומן שהשפה היא גיבורתו: על "שפת הסוד" מאת נג'וא ברכאת

זמירה פורן ציון

.

"האם השפה ניתנה לאדם משמים, כלומר היא השראה אלוהית, או שמא היא מוסכמה, כלומר מעשה ידי אדם"? שואלת הסופרת הלבנונית נַגְ'וָא בַּרַכָּאת ברומן שפת הסוד (עמ' 45). בספר מתנהלת חקירה בידי המַאְמוּר, החוקר שמגיע בשליחות מנהל המחוז לכפר אַלְיֻסֵר בעקבות סיפור גנבה, רצח ואסונות שהתרגשו על הכפר. כביכול זהו ספר מתח. התעלומה שנחשפת ברומן היא מהי אותה קללת בבל שאיימה על גורלם של אנשי הכפר והפכה את השפה לדרמה מדממת. בָּרַכָּאת בוחנת את גבולות השפה והאמונה בהשראת המיתולוגיה, המיסטיקה הצופית, התיאולוגיה, הבלשנות והפילולוגיה, והשאלות הללו שמעסיקות את גיבורי הרומן הן אותן השאלות שהעסיקו את חוקרי השפה (ה"כלאם"), חכמי הדת (ה"שריעה") והצופים המוסלמים במשך שנים רבות.

נג'וא בּרכּאת, סופרת, עיתונאית, מגישת תוכניות תרבות ותסריטאית, נולדה ב־1966 בביירות ומתגוררת בפריז מאז 1985. המסע אל הכפר אליסר הוא כולו פרי דמיונה של הסופרת, אשר חוותה על בשרה את ייסורי הגלות, המלחמה והשימוש הדכאני שהשלטון עושה בשפה. כל תושבי הכפר ברומן הם אנאלפביתים ולא ראו בימי חייהם ספר מודפס, או כל דבר אחר החורג מגבולות כפרם, שנמצא במרחק שבע שעות נסיעה מבירת המחוז. שלטונות המחוז לא שמעו על תושבי הכפר בשל ענוותם, ואלה לא שמעו על השלטונות אלא לעיתים נדירות מפי עוברי אורח. עד אותו לילה שבו התהפך הגלגל.

המאורעות המרכזיים ברומן מתרחשים במַזַאר, מקדש שבו, על פי אמונת בני הכפר, מוחזק לוח הגזירה הקדומה. זהו "לוח אבן שבו מקובצים וחתומים כל מאורעות תבל ומלואה, כל מה שהתרחש ועתיד להתרחש אי־פעם, מרגע בריאת העולם ועד יום כיליונו" (כדברי עורך המשנה איאד ברגותי בהערת הפתיחה לספר). חל איסור חמור לפתוח את  התיבה ולחשוף את לוח הגזירה, וסביב האיסור התפתחו אמונות: "הרי הכול יודעים שמי שיתפתה לפתוח אותה, ידיו ועיניו יישרפו" (עמ' 133). מסדר האחווה, המכונה גם דרך (טַרִיקַה) שיטה, הוא מסדר צופי שבו התקבצו חסידי שייח' גדול. ההתאגדות מושתתת על תפיסת הקשר בין המורה־שייח' לתלמידיו כעיקרון מקודש וכתנאי להליכה בדרך מיסטית, והלמידה כוללת מחויבות ונאמנות ללימוד שמועבר מדור לדור. מסדר האחווה יושב במזאר, והמזאר הוא מוקד עלייה לרגל לאנשי הכפרים באזור, אשר פונים אל האחים במסדר בבקשם מענה למצוקותיהם, והאחים מקבלים את עולי הרגל ומעניקים להם תשובות בדמות מילים וקמעות, שהם בבחינת דברי אלוהים.

העלילה המותחת מתחילה בתיאור חלום מטיל אימה שחלם סַרַאג', זקן האחים במסדר האחווה, על אותיות האלף־בית הנלחמות זו בזו עד חורמה. לאחר מכן אנו מתוודעים לשתי דמויות מרכזיות שסביבן נסבים הסוד והגנבה: ח'לדון, צעיר יתום ששואף להגשים את חלומה של אימו ולקבל את תפקיד שומר המזאר היוקרתי, וזיידון, מוכר הנייר שפורש את חסותו על ח'לדון. מוכר הנייר מביית את ח'לדון "כמו שמבייתים חיית בר, בסבלנות ובערמומיות". ואילו ח'לדון מאמץ את זיידון מוכר הנייר "בסתר לבו לאב, תחליף לאביו שנפטר עוד בטרם יבש משפתיו חלב אמו. זיידון חינך את ח'לדון ולימד אותו את הדברים שגבר אמור ללמד את בנו היחיד" (עמ' 30) – זיידון מלמד את ח'לדון קרוא וכתוב.

סוד מרכזי ברומן הוא סוד היעלמות הנייר במקום שגרים בו אנאלפתים: "ואיזה צורך יימצא לנייר בכפר שאין בו אף בית ספר או כֻּתַּאבּ?" (עמ' 29). גיבורי הספר אינם יודעים מה עלה בגורלו וכך גם הקורא נמצא באותה עמדה. לאחר שח'לדון מגיש את מועמדותו לתפקיד שומר המזאר מתרחשים מאורעות פרועים, סודות, קללות, אלימות וזעם. חקר השפה והעיסוק בה אסורים על פי חוקי המסדר. גנבת לוח הגזירה היא שמניעה את העלילה, גורמת לסגירת שער המזאר בידי האחים ומתחילה לפרוש את מסכת הפחדים.

החוקר שמגיע לכפר נחשף לסיפורים מסמרי שיער על מעשי שוד, רצח והרעלות חסרות פשר. המבקרים שפוקדים את המזאר "להגם מוזר, עורקי צוואריהם נוטים להתנפח מרוב זעם, והם מרבים לריב בקולי קולות, להכות זה את זה, לגדף, להשמיץ" (עמ' 62) ועוד. מה הקשר בין כל אלה לכמויות הנייר העצומות שהתכלו, ללוח המסתורי שנגנב מתוך מקדש אחווה צוּפִי; וכן ליצרני השפה המוזרים שעסקו בחיבור מילון על מדע האותיות?

אם נחזור לתחילת הרומן, נראה שהוא מתחיל בציטוט מרתק שמעמיד את השפה עצמה כגיבורתו:

"מדוע המילים כַּלַם (פֶּצַע) וכַּלַאם (דיבורים) נגזרות מאותו השורש? כי דיבורים הם המקור כמעט לכל פגע" (אִבּן גִ'נִּי בספרו אלח'צאאִ'ץ).

ציטוט זה, שעוסק בשורשי המילים ומשמעותן, מעלה את השאלה העמוקה: האם קיימת שפה שבאמצעותה אפשר לדבר על שפה? האם השפה מכסה יותר מאשר מגלה? נאזכר כאן את המסה "גילוי וכיסוי בלשון" מ־1915, שבה ח"נ ביאליק ראה את כותבי הפרוזה כהולכים על אדמה יציבה ולא ממציאים עולם חדש, מול כותבי השירה כהולכים על גלידי קרח ותהום פעורה לנגדם, שבעבורם כתיבת השירה היא מעשה בריאה ממש. נדמה כי בפרוזה של נג'וא ברכאת אפשר לראות גם סדקי תהומות, בבחינת כתיבה על השפה כגיבורת הרומן, כתיבה הגותית שדומה יותר לשירה מאשר לפרוזה.

לילה אחד מגיע השייח' ומגלה את מעשיו האיומים והאסורים של זיידון, שעסק בחקר השפה, כתב בכל לילה את תוצרי מחקרו והשמידם בבוקר. השייח' הזועם הכריחו לעזוב את מסדר האחווה מיידית, ולא – יושלך לאש. זיידון – שחוזר לכפר אחרי שנעלם, נחשב למת והחליף את שמו לאלעלאילי – מתוודה בפני המאמור על פשעו.

דברי התוכחה של זיידון־אלעלאילי במעמד זה עוסקים במהות השפה, וכך הוא אומר למתנגדים המזועזעים ממעשיו:

"השם לבדו מעניק לכם סמכות המאפשרת לכם לעשות כראות עיניכם בכל הנוגע לידע שהמדען השאיר אחריו, לא כל שכן אם תטילו מרותכם על השפה, תנהגו בה ביד קשה, תסתמו את נקבוביותיה, תשתקו את תנועותיה ותגרמו לה להשמיע דברים שערבים  לאוזניכם ולציית להם בעל כורחה, כי הם פרי מחשבותיה, וכי יש לה יכולת קיבול לכל מה שתקבענה האותיות ביקום הזה ותכנינה בשם. האם לא ראוי אפוא לערוך הבחנה בין הסמכות שיש לשפה ובין השפה שמציבה עצמה כסמכות?" (עמ' 173).

וממשיך, למרות ולנוכח זעמם של האחים כשהם מגדפים אותו ומכנים אותו בוגד וכופר:

"מי שנועל את השפה הוא זה שמבצע את הפשע החמור ביותר, כי מי שיוצא משפתו יוצא מהעולם. … אתם מעוררים בקרב אנשים פחד מפני האותיות ומפילים עליהם אימה באמצעותן. אתם נועלים מפניהם את שפתם ושולחים אותם לחיות בשממה, מחוץ לגופם ולנשמתם … השפה היא מעשה ידי אדם והאדם הוא בעליה! האדם הוא הבעלים של השפה מפני שכך רצה האל, כי האל הוא שנתן לאדם שכל להבין את הדברים  … המחשבה היא הדרך הטובה ביותר אל האמונה, גם אם זוהי דרך חתחתים הרצופה מהמורות וקשיים" (עמ' 174-173).

נושא האמת ברומן משתלב בהיבט המגדרי שלו. במקום שבו נעדרות הנשים בולטת דמותה של עדלא, אשר נקראת להעיד על האלימות הקשה שהפעיל השייח' נגד זיידון־אלעלאילי. תפקיד האישה כמוסרת עדות וכמקדמת את העלילה לעבר חקר האמת הוא ממאפייניו החתרניים של הטקסט.

בהקשר של חיפוש האמת ברומן משולבת האגדה על מקום משכנה של האמת:

"האגדה סיפרה כי כאשר אלוהים ברא את האדם, הוא חשש לגורלה של האמת, כי הבין שבבוא הזמן יתור האדם אחריה ואף ימצא אותה. הוא שאל את עצמו היכן ניתן להסתיר את האמת מפניו – על פסגת הר גבוה או במעמקי האוקיינוס? ואולי בתוך תיבה נעולה שאסור לגעת בה או להתקרב אליה? ולבסוף הוא מצא פתרון: הוא יטמין את האמת בתוך לבו של האדם. כך גם אדם שישקיע את מיטב מאמציו בחיפושיו אחריה, לא יחשוד לרגע שבתוכו היא מתחבאת" (עמ' 186).

האגדה שמוצגת ברומן על חיפוש האמת מעצימה את תפקידה של עדלא כמי שנכחה באירוע המשמעותי בעלילה, ועדותה יכולה להשפיע על החלטת החוקר. הצבת האישה בנקודה קריטית זו ברומן מדגישה את חשיבות נקודת המבט שלה, הן כאם והן כאהובה. בשני הנתיבים הללו עולה נושא הרגש מול השכל, ונדמה כי הרומן מקדם גישה הוליסטית־פמיניסטית שמשלבת בין השניים, ונוגדת את התפיסה הגברית המובהקת השולטת בעולמם של גיבוריו.

הרומן כולל גם התנגשות מרכזית אחרת, והיא בין שתי גישות הנוגעות להולדת השפה: מחד, התפיסה שהשפה היא קדושה ואלוהים נתן אותה לבני האדם (תפיסה דתית, מיסטית צופית); ומאידך, הגישה שהשפה נוצרה על ידי בני אדם למען בני אדם (תפיסה חילונית חוקרת). ההתנגשות הזו מעוררת שיח רחב יותר בדבר השפעת השפה על בני האדם ועל היצירה כאקט חתרני ביקורתי, על הגדרת האמת וחקירתה ועל תפקידה של האמונה הדתית והחוקים שנובעים ממנה. החקירה חושפת כי לוח הגזירה הוא אמצעי למשטר את המאמינים האנאלפביתים דרך אמונה עיוורת ולהכפיפם לשייח' ולתלמידיו, וחיפוש האמת נועד לשחרר את השפה מחוקי הדת.

פרק הסיום הוא פרק ארס פואטי. עולות בו השאלות: האם מה שראו אנשי הכפר היה חלום, כמו החלום שפתח את הרומן? מה אמת? ומה לא? הדיווח שמופיע בפרק זה על הימצאות הלוח בארץ אחרת לא ידועה מוסיף למימד הפנטסטי ויוצר עמימות וריחוק. תובנה חשובה שקשורה לדמויות מרובות הניגודים, כמו זיידון־אלעלאילי והשייח', היא "לפעמים אפילו עשרות הפכים נפגשים" באדם אחד (עמ' 192).

בשורותיו האחרונות שואל הרומן את הקורא:

"מי אתה?

"אני 'קורא', ואתה?

אני 'מספר', אבל אתה יכול לקרוא לי ח'לדון" (עמ' 193).

ולפתע הקורא כותב על המספר המדומיין. ברומן ראינו שילוב אגדות, ציטוטים, חלום, בדיה, מטפורות והתכתבות עם פילוסופים והוגי דעות בצד עיצוב עלילה וסיפור מתח סוחף. השילוב הזה מעניק לטקסט ריבודיות ומורכבות והופכו ליצירה הגותית פואטית חתרנית מעבר להיותו ספר מתח.

אנו נפרדים מח'לדון בעודו צופה בבז בשמיים: "ח'לדון עזב את כפר אליסר בלי להביט לאחור. כשהתרחק די הצורך, עצר למנוחה קצרה והשתרע על העשב. עיניו עקבו אחר חראר שעף בשמים, חג במעגלים, ואז נסק מעלה וצלל בפתאומיות מטה … לראשונה בחייו הוא ראה חראר צָד" (עמ' 193). סגירת מעגל פואטית זו, תוך כדי אזכור הבז, שכינהו "חראר" – חופשי – מעניקה לרומן מימד חתרני הן בצורה והן בתוכן, ובו מבטאת נג'וא ברכאת את חשיבות חירות הדעת, שהיא אימננטית לרוח האדם כהתנגדות לאלימות הממסד, הן בשפה והן במציאות.

.

ד"ר זמירה פורן ציון, אמנית, שחקנית ויוצרת, כותבת שירה ופרוזה, מרצה, חוקרת ספרות ואמנות עצמאית. ספרה "אנא סמר", אשר יצא לאור ב־2022 בהוצאת עתון 77, עובד למחזה "עיבראקית" ומוצג בתיאטרון יפו.

.

נג'וא ברכאת, "שפת הסוד", סדרת "מכתוב", הוצאת פרדס ומכון ון ליר, 2022. מערבית: כפאח עבד אלחלים וברוריה הורביץ

 

» במדור ביקורת פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: שי גינזבורג על קובץ הסיפורים "פרידה מהצד המערבי העליון", מאת יובל יבנה

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

וּבְעִבְרִית | "יומן מעשיות" מאת ניל גיימן

"לא ראיתי שום פגם בולט בחייה – שום חור שתוכל למלא בעזרת משאלה – למעט אחד." סיפור קצר מאת ניל גיימן בתרגומה של רוית ליכטנברג יקותיאל

אילת כרמי ומירב הימן, פריים סטילס מתוך עבודת הוידאו: זהרה, 2021. צילום: רוני קאופמן

יומן מעשיות

ניל גיימן

.

מאנגלית: רוית ליכטנברג יקותיאל

עריכת תרגום: מורן שין

.

״אח, עכשיו אני מרגיש טוב!״ אמרתי ומתחתי את צווארי כדי לשחרר את אחרון השרירים.

האמת היא שלא רק הרגשתי טוב. הרגשתי נהדר. הייתי דחוס בתוך המנורה הזאת כל כך הרבה זמן. כבר חשבתי שאף אחד לא ישפשף אותה שוב.

״אתה ג׳יני,״ אמרה העלמה הצעירה שהחזיקה בד מירוק בידה.

״בהחלט! את גברת חכמה, חומד. איך גילית?״

״זה שהופעת בתוך ענן עשן,״ היא אמרה. ״ואתה נראה כמו ג׳יני. יש לך טורבן ונעליים מחודדות.״

שילבתי את זרועותיי על חזי ומצמצתי. עכשיו לבשתי מכנסי ג׳ינס כחולים, נעלי סניקרס אפורות וסוודר אפור ומהוה – התלבושת האחידה של הגברים בזמן הזה ובמקום הזה. הרמתי יד אל מצחי בחגיגיות וקדתי קידה עמוקה.

״אני הג׳יני של המנורה,״ הכרזתי. ״צהלי וחגגי, בת מזל שכמותך, כי בכוחי להעניק לך שלוש משאלות. ואל תגידי לי שהמשאלה שלך היא לקבל יותר משאלות – אני לא משחק את המשחקים האלו, ואת תפסידי משאלה. אז קדימה, מותק. לכי על זה.״

שילבתי את זרועותיי שוב.

״לא,״ היא אמרה. ״כלומר, תודה והכול, אבל אין צורך. הכול טוב.״

״מותק,״ אמרתי. ״חומד. בובה. אולי לא הבנת. אני ג׳יני. ושלוש המשאלות? אנחנו מדברים פה על כל דבר שאת רוצה. חלמת פעם לעוף? אני יכול לתת לך כנפיים. את רוצה להיות עשירה? יותר עשירה מקרויסוס? רוצה כוח? רק תגידי. שלוש משאלות. כל מה שאת רוצה.״

״כמו שאמרתי,״ היא אמרה, ״תודה. אני ממש בסדר. אולי תרצה לשתות משהו? אתה בטח מיובש אחרי כל הזמן הזה במנורה. יין? מים? תה?״

״המממ…״ עכשיו שהיא הזכירה את זה, באמת הייתי צמא. ״יש לך תה נענע?״

היא הכינה לי תה עם נענע בקומקום שהיה כמעט התאום של המנורה שבה ביליתי את רוב רובן של אלף השנים האחרונות.

״תודה על התה.״

״בשמחה.״

״אני לא מבין. כל מי שפגשתי אי פעם – הם מייד מבקשים דברים. בית מפואר. הרמון של נשים יפהפיות – לא שאני רומז שתרצי משהו כזה, כמובן…״

״למה? אולי דווקא כן,״ היא אמרה. ״אתה לא יכול להניח שאתה יודע מה אנשים רוצים. וגם – אל תקרא לי חומד או מותק או משהו בסגנון. קוראים לי הייזל.״

״רגע!״ הבנתי. ״את רוצה אישה יפה? סליחה, אנא, קבלי את התנצלותי. את צריכה בסך הכול להביע משאלה.״ שילבתי זרועות.

״לא,״ היא אמרה. ״אני בסדר. אין משאלות. איך התה?״

אמרתי לה שהתה שהיא הכינה היה המשובח ביותר שטעמתי אי פעם.

היא שאלה מתי התחלתי להרגיש צורך למלא משאלות ואם יש לי דחף נואש לרצות אחרים. היא שאלה על אמא שלי, ואמרתי לה שהיא לא יכולה לשפוט אותי כפי ששופטים בני אדם, כי אני שד, עוצמתי וחכם, קסום ומסתורי.

היא שאלה אם אני אוהב חומוס, וכשאמרתי לה שכן היא קלתה פיתה וחתכה אותה למשולשים.

טבלתי את פיסות הפיתה בחומוס ואכלתי בתענוג גדול. החומוס נתן לי רעיון.

״תביעי משאלה ואני אדאג שתוגש לך ארוחת מלכים,״ אמרתי לה. ״כל מנה תהיה מדהימה יותר מקודמתה, וכל המנות יוגשו על צלחות זהב טהור. תוכלי לשמור את הצלחות אם תרצי!״

״לא תודה, הכול טוב,״ היא חייכה. ״רוצה לצאת להליכה?״

צעדנו יחד ברחובות העיירה. היה טוב כל כך למתוח את הרגליים אחרי כל השנים האלו בתוך המנורה. הגענו לפארק ציבורי והתיישבנו על ספסל למול נהר. היה חם אבל סוער, ושלכת הסתיו הסתחררה עם כל משב רוח.

סיפרתי להייזל על ימי ילדותי. למשל, שחבריי השדים ואני נהגנו לצותת למלאכים, ושאם הם תפסו אותנו הם היו משליכים עלינו כוכבי שביט. סיפרתי לה על הימים הרעים של מלחמות השדים, ועל הסולטן סולימן, שכלא אותנו בתוך חפצים חלולים: בקבוקים, מנורות, כלי חרס וכדומה.

הייזל סיפרה לי על ההורים שלה. הם נהרגו יחד בהתרסקות מטוס והורישו לה את הבית. היא סיפרה לי על העבודה שלה: איור ספרי ילדים. עבודה שהיא התגלגלה אליה לגמרי במקרה, היא אמרה, כשהבינה שלעולם לא תהיה מאיירת רפואית מוצלחת. היא סיפרה לי כמה היא מאושרת בכל פעם שהיא מקבלת ספר חדש לאיור. היא סיפרה לי שהיא מעבירה סדנאות רישום מודל עירום למבוגרים במתנ"ס המקומי ערב אחד בשבוע.

לא ראיתי שום פגם בולט בחייה – שום חור שתוכל למלא בעזרת משאלה – למעט אחד.

״החיים שלך טובים,״ אמרתי לה. ״אבל אין לך עם מי לחלוק אותם. תביעי משאלה, ואני אתן לך את הגבר המושלם. או האישה. מושא חלומות. מישהו, אה, מישהי, דמות…״

״אין צורך. אני בסדר,״ היא אמרה.

בדרכנו חזרה אל ביתה חלפנו על פני בתים מקושטים לכבוד ליל כל הקדושים.

״משהו לא מסתדר פה,״ חיככתי את סנטרי בידי. ״אנשים תמיד רוצים דברים.״

״לא אני. יש לי את כל מה שאני צריכה.״

״אז מה אני אעשה?״ שאלתי.

היא חשבה כמה רגעים ואז הצביעה לעבר החצר הקדמית של ביתה.

״אתה יכול לגרוף את העלים?״ היא שאלה.

״האם זו המשאלה שלך?״

״לא. רק משהו שאתה יכול לעשות בזמן שאני מכינה לנו ארוחת ערב.״

גרפתי את העלים לערמה תחת גדר השיחים כדי שהרוח לא תפזר אותם. אחרי ארוחת הערב שטפתי את הכלים. ביליתי את הלילה בחדר השינה הנוסף של הייזל.

זה לא שהיא לא רצתה עזרה, היא נתנה לי לעזור. ביצעתי עבורה כל מיני מטלות, אספתי ציוד אמנות שהיא הזמינה וערכתי קניות. בימים שהיא ציירה הרבה היא נתנה לי לעסות לה את הצוואר ואת הכתפיים – יש לי ידיים חזקות וטובות.

קצת לפני חג ההודיה עברתי מחדר האורחים אל חדר השינה של הייזל, ולמיטה שלה.

הבוקר הבטתי בפניה כשישנה. הסתכלתי בצורות שהשפתיים שלה עושות מתוך שינה. אור השמש הסתנן פנימה ונגע בפניה והיא פקחה את עיניה, הסתכלה עליי וחייכה.

״אתה יודע מה לא שאלתי אף פעם?״ היא חייכה. ״לא שאלתי לגביך… מה היית מבקש אם הייתי שואלת מה הן שלוש המשאלות שלך.״

חשבתי על זה לרגע. כרכתי את זרועי סביבה. היא הניחה את ראשה בשקע צווארי.

״הכול טוב,״ אמרתי לה. ״אני ממש בסדר.״

.

ניל גיימן הוא סופר עטור פרסים שספריו לילדים ולמבוגרים מככבים ברשימות רבי המכר של הניו יורק טיימס. בין כתביו: "המיתולוגיה הנורדית", "אלים אמריקאים", "ספר בית הקברות", "בשורות טובות", והטרילוגיה המאוירת "סנדמן". ספריו עובדו לסדרות טלוויזיה ולסרטי קולנוע. ניל גיימן הוא שגריר רצון טוב של נציבות האו״ם לפליטים (UNHCR) ומרצה לאמנויות בבארד קולג'.

.

רוית ליכטנברג יקותיאל, משוררת, מתרגמת, סופרת ומו"לית בהוצאת האם הגדולה. ספרה "ואת כלה" ראה אור בשנת 2022. תרגומה ל"וונג׳ק" מאת ג׳וזף בוידן נבחר כאחד הספרים הטובים ביותר בשנת 2022 בידי העיתונים "הארץ" ו"ידיעות אחרונות".

.

» במדור וּבְעִבְרִית בגיליון קודם של המוסך: שירים מאת מרלנה בראשטר, בתרגום מצרפתית של מאיה בז'רנו

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

רשימה | אָנָּא, טַוָּס, אֱמֹר לִי

"כותרת הספר, 'המלך מאוהב', לוכדת יפה את תֵמַת חיי האהבה בחצר הארמון שרבים מהמחזות ההודיים הקלאסיים נסובים עליה." טליה אריאב על "המלך מאוהב: שני מחזות מהודו העתיקה", מאת קאלידאסה בתרגומו של עמרם פטר

לאו ריי, זרם, שמן על בד, 80X140 ס"מ, 2015

הלוא אנחנו חולקות שמחה ­– על ״המלך מאוהב, שני מחזות מהודו העתיקה״

טליה אריאב

.

ב־1960 כתב אולי ראשון המתרגמים מסנסקריט לעברית, עמנואל אולסבנגר, מכתב לראש הממשלה דאז דוד בן גוריון, בצירוף מבחר מתרגומיו: ״ידעתי עד כמה רבה התעניינותך והתעמקותך בספרות הודו ועד כמה הנך מעריך כמוני קשירת קשרי תרבות עם עמי אסיה. והנני מאמין שתרגומים מספרות מופת ירימו את תרומתם למטרה הנעלה״. תרגומיו של עמרם פטר הם תוספת מבורכת למסורת מצומצמת זו. תוספת שהיא ללא ספק ״תרומה רבת ערך להנגשת התרבות ההודית העתיקה״, כפי שנכתב בנימוקי השופטים שהעניקו לו את פרס טשרניחובסקי לתרגום (2022) עבור תרגומיו למחזות של קאלידאסה שנכללו בקובץ המלך מאוהב: שני מחזות מהודו העתיקה (מוסד ביאליק, 2018). קדם להם בין היתר התרגום למחזה אות ההיזכרות של שקונטלה (מוסד ביאליק, 2014). קוראות וקוראי העברית זכו לתרגומים מלומדים ומלאי מחשבה, שמספקים הצצה לנדבכי התרבות הקלאסית שהתחברה והשתמרה בחצי היבשת ההודית.

קאלידאסה חי ככל הנראה במאה הרביעית או החמישית לספירה, בתקופת מלכי הגופטה המזוהים עם ממלכה רחבה ויציבה יחסית ופריחה תרבותית ואמנותית. לאורך כ־1,500 שנות התקבלותו ועד היום הוא נחשב למשורר המכונן של המסורת ההודית הקלאסית, ויצירותיו הן דגמי יסוד של הספרות הסנסקריטית. הוא גם המשורר המתורגם ביותר מבין מאות משוררי הסנסקריט שיצירותיהם השתמרו: יצירותיו תורגמו אינספור פעמים לשלל שפות הודיות ומערביות. כך למשל ויליאם ג׳ונס, האוריינטליסט הבריטי, שמחקריו על הקשר בין סנסקריט לשפות אירופאיות מזוהים עם ראשית הבלשנות המודרנית, תרגם ב־1789 את ה״שקונטלה״, מחזהו הנודע ביותר של קאלידאסה. תרגומו זה נפוץ במעגלים נרחבים: בין השאר, גתה ידוע כמי שהושפע מן המחזה ועיצב את הפרולוג ל״פאוסט״ בהשראתו.

כותרת הספר, ״המלך מאוהב״, לוכדת יפה את תמת חיי האהבה בחצר הארמון שרבים מהמחזות ההודיים הקלאסיים נסובים עליה. המחזה הראשון הוא ״אורושי ופורורוס״, עיבודו של קאלידאסה לסיפור עתיק שמופיע כבר בהמנון וודי קדום, שבמרכזו סיפור אהבתם הבלתי סביר של נימפה שמימית (אפסרה) ומלך אנושי. כפי שמצוין במבוא לספר מאת דוד שולמן ונראינה ראו, המחזה עוסק באופן ברור במגבלות ויתרונות הגוף האנושי. כך למשל ניכר כי עוצמות הרגש של האהבה, והסבל הכרוך בהיעדר המימוש המוחלט שהיא בהכרח מביאה עימה, הן נחלתם הבלעדית של בני האדם. הנימפה השמימית אורושי מתאהבת במלך, וזהו סימן ברור להפיכתה לבת אנוש.

במערכה הרביעית והמפורסמת ביותר, כישוף עתיק הפך את אורושי הנימפה לצמח מטפס ביער. המלך, ספק שפוי, מחפש, אחוז טירוף, אחר אהובתו ופונה בייאוש, תוך כדי ריקוד ולעיתים בפרקריט – שפה הנגזרת מסנסקריט השמורה בדרך כלל לדמויות נשיות – למיני חיות, צמחים, ואף הר ונהר שהוא פוגש בדרך. זהו רצף מסחרר, העובר היטב בתרגום. כך למשל:

.

אָנָּא, טַוָּס, אֱמֹר לִי,

הֲרָאִיתָ אֶת יַקִּירָתִי, בְּלֶכְתְּךָ בַּיַּעַר?

אֲתָאֲרֶהָ לְךָ וְתַכִּיר אוֹתָהּ:

פָּנֶיהָ כַּלְּבָנָה, כַּאֲוָז הִלּוּכָהּ.

.

… [רוקד צ׳רצ׳ריקה ומסתכל]

.

מה! הוא אינו עונה לי ומתחיל לרקוד. [שוב רוקד צ׳רצ׳רי] אני תוהה מדוע הוא עליז כל כך? [מהרהר] אה, אני יודע.

.

אֲהוּבָתִי נֶעֶלְמָה מֵעֵינַי,

עַל כֵּן מִי יִתְחַר בִּזְנָבוֹ הֶהָדוּר,

הַסָּמִיךְ, הַנִּפְרָע בָּרוּחַ הַקְּלִילָה.

אַךְ כַּאֲשֶׁר הִתְעַלַּסְנוּ בַּאֲהָבִים,

נִסְתָּר שְׂעָרָהּ הַשּׁוֹפֵעַ, הַמְּשֻׁזָּר בִּפְרָחִים.

מִי יָשִׁית לִבּוֹ לְטַוָּס אָז?

(עמ' 95)

.

המחזה עוסק גם במחירים של האהבה ותלאותיה. כך למשל, כשפורורוס מתוודע לראשונה לבנו בן העשרה שדבר היוולדו הוסתר ממנו (אם פורורוס היה רואה אותו, אורושי הייתה חוזרת לצורתה השמימית, כך לפי הקללה המכוננת של הסיפור), הוא מתפעם:

.

בִּנְפֹל מַבָּטִי עָלָיו,

נִקְווֹת דְּמָעוֹת בְּעֵינַי,

רֹךְ אַבָּהִי מוּחָשׁ בְּלִבִּי,

מַרְגּוֹעַ בְּנַפְשִׁי,

רוֹחֲפִים אֲבָרַי, בִּרְכַּי פָּקוֹת,

וַאֲנִי מִשְׁתּוֹקֵק לְאַמְּצוֹ אֶל לִבִּי.

(עמ' 118)

.

תגובת הנער, שהוא ממלמל לעצמו, פחות אידילית:

אִם נִפְתָּח לִבִּי לֶאֱהֹב אוֹתוֹ,

בְּשָׁמְעִי כִּי הוּא אָבִי וַאֲנִי בְּנוֹ,

מָה תִּרְבֶּה אַהֲבַת בֵּן

הַגָּדֵל בְּחֵיק אַבָּא שֶׁלּוֹ.

(עמ' 119)

.

מבעד לתבנית הרומנטית הדומיננטית של הסיפור, ניכרות תצורות אחרות של אהבה. גם להן מחירים כואבים הקשורים, על פי רוב, באיחוד הרומנטי המרכזי. הערת הבן שלא זכה לאהבת אביו בגיל צעיר משאירה טעם מר לצד הסוף הטוב של המחזה. לרשימה זו ניתן להוסיף גם את הקשר המיוחד של אורושי וחברתה הנימפה שמלווה אותה במחצית הראשונה של המחזה, אשר געגועיה לחברתה שהפכה לבת אנוש מובעים בהקדמה למערכה הרביעית, הנסגרת בבית השיר הבא:

.

בֵּין פִּרְחֵי קָמָלָה הַמְּנִצִּים

בַּאֲגַם מְלַבֵּב אֲוָזָה שׂוֹחָה,

בְּכִלְיוֹן עֵינַיִם מְצַפָּה לַחֲבֶרְתָּהּ,

בּוֹעֵר בַּחֲרָדָה לִבָּהּ.

(עמ' 90)

.

המחזה השני בקובץ הוא ״מאלויקה ואגנימיטרה״, הנסוב סביב התאהבותו של המלך באחת ממשרתותיה של מלכתו, שהיא למעשה נסיכה המסתירה את זהותה. לטעמי, זהו המחזה המעניין ביותר של קאלידאסה, שמטפל באופן מקיף לא רק בתשוקה ההדדית של המלך ואהובתו החדשה, אלא גם במערך החברתי־פוליטי שמאפשר את כניסתה של אישה חדשה לארמון. נוסף על המלכה הראשית, במחזה זה מופיעה גם מלכה שנייה, שברור כי עד לפני רגע מילאה את תפקיד האהובה, והיא אולי הדמות המעניינת ביותר בסיפור. ככלל, המחזה מספק הזדמנות לבחון את התצורה הספציפית של הפוליגמיה, או ליתר דיוק הפוליגיניה (מבנה אשר בו לגבר אחד יש מספר נשים), ששלטו בייצוגים הספרותיים של התקופה. כך למשל, סיפור האהבה שעומד בבסיס מחזה זה ואחרים מציג אידיאל רומנטי ומונוגמי: כפי שמעידים שמות המחזות הקרויים על שם שני האהובים, המלך ואהובתו החדשה הם גיבורי הסיפור. האישה כאובייקט של תשוקה היא צעירה (מאוד) בהגדרה. הנשים הקודמות ממלאות תפקידים בארמון, אך הן אינן מושאי תשוקה. בהתאמה, ייצוגים של קנאה נשית הם נושא מרכזי. איראוטי, המלכה השנייה של המלך, אף מוצגת בלעג (למשל, כשהיא שיכורה וכבדת איברים באופן נטול חן, עמ' 169). כאשר הליצן, חברו הטוב של המלך מייעץ למלך ללכת לפגוש את איראוטי, שהזמינה אותו לגן, המלך עונה:

.

נניח שאלטף ברכות את חברתך איראוטי, האם היא לא תבחין שלבי הולך שבי אחרי אישה אחרת? לכן אני סובר כי

מוּטָב לְמָאֵן לִמְבֻקָּשָׁהּ הַמִּתְחַנְחֵן

(רַבּוֹת הַסִּבּוֹת לִדְחוֹתוֹ)

מֵאֲשֶׁר לִנְהֹג בְּנָשִׁים נְבוֹנוֹת

מִנְהַג דֶּרֶךְ אֶרֶץ,

אֲשֶׁר הָיָה טוֹב לְפָנִים,

אַךְ עַתָּה הוּא רֵיק מֵרְגָשׁוֹת.

(עמ' 163)

.

בית שיר זה מזכיר בית שיר מהפרולוג של המחזה, שהוא גם אחד מבתי השיר המפורסמים ביותר בתרבות הסנסקריטית בכלל. בפרולוג, דמותו של במאי המחזה מציגה את המחזה החדש של קאלידאסה, בו הקהל עומד לצפות. בתשובה לשאלה של עוזרו, למה להעלות מחזה חדש במקום מחזה של מחזאי מוכר, הבמאי עונה:

.

לֹא כָּל הַיָּשָׁן מוֹפְתִי הוּא,

וְאַף לֹא כָּל שִׁיר חָדָשׁ הִנּוֹ פָּגוּם.

אַנְשֵׁי הַמַּעֲלָה יְעַיְּנוּ בָּהֶם

וִיבַכְּרוּ אֶת הַטּוֹב מֵהֶם.

הַשּׁוֹטִים הֵם אוֹמְרֵי הֵן סְרוּכִים.

(עמ' 135)

.

על פי קונבנציה ספרותית מקובלת במסורת, בתי השיר של הפרולוג מבשרים במשהו את נושא המחזה. לאור ההקבלה עם נושא ה״אישה החדשה״ שהמחזה עוסק בו בבירור, בית השיר הידוע הזה נטען אולי במשמעות נוספת, העוסקת באתיקה ובפוליטיקה של הרחבת הארמון.

זמניותה ההכרחית של התשוקה, המסתמנת לאור סיפוריהן של המלכות הקודמות, מאפילה במשהו על עוצמת ההתרה הרומנטית ותוחמת אותה בהקשר הפוליטי של חצר המלך. ניתן לומר שההתרה הרומנטית מלווה בהתרה אחרת, של שותפות גורל הנרקמת בין המלכות, וזו מספקת מעין הצדקה למבנה הפטריארכלי בארמון. ובכל זאת, מדובר בייצוגים מעניינים של אחווה נשית. לקראת סוף המחזה, מתוארת לרגע בתה הקטנה של המלכה הראשית כשהיא מבוהלת, וזו דוקא איראוטי, המלכה השנייה, שמפצירה במלך לגשת אליה ולהרגיע אותה (עמ' 194). כאשר המלכה הראשית שולחת שליחה לספר לכל נשות ההרמון על ניצחון בנה בקרב, הן מקשטות את השליחה בתכשיטים. בתגובה, עונה המלכה: ״מה הפלא? הלוא אנחנו חולקות שמחה״ (עמ' 210).

לסיום, הערה על בחירותיו של המתרגם לנוכח האתגרים הרבים שהציבו בפניו מחזותיו של קאלידאסה. הטקסט העברי כתוב בשפה גבוהה ומליצית, ומשלב מילים רבות שאינן שגורות בפי קוראי וקוראות העברית המודרנית. להלן מבחר אקראי: ״שְׂעָרָהּ הַמְּקֻטָּר בֹּשֶׂם פִּרְחֵי אַלְגֹּם״ (עמ' 109), ״הַרְרֵי מִשְׁבָּרִים מִתְנַחְשְׁלִים״ (עמ' 106), ״קְטֹרֶת הַקּוֹטֶרֶת מִסְּבָכוֹת״ (עמ' 73). התוצאה היא שפה עשירה באופן יוצא דופן, שנהניתי ממנה ולמדתי ממנה. מדובר בבחירה תרגומית נועזת, ועם זאת, תרגום כזה אינו מזמין קריאה רציפה ומתמסרת. אפשר לטעון כי כך נוצרת מעין הזמנה לצאת מהזמן ומהמקום המוכרים לקוראות וקוראי העברית המודרנית (הזמנה זו היא אפקטיבית במקרה של בחירת המתרגם להשאיר מונחים תרבותיים רבים בלתי מתורגמים ולבארם בהערת שוליים). אבל להערכתי, אפקט הזרות המתקבל מצמצם את פוטנציאל ההנגשה של הספרות ההודית הקלאסית לקהל רחב. יתרה מכך, הוא לא תואם את רוח ההתקבלות של הטקסט של קאלידאסה, שנחשב גם אלף שנה אחרי התחברותו לנהיר ופשוט יחסית עבור קהל יעד משכיל וגברי ברובו, בייחוד ביחס למחברים סנסקריטיים מאוחרים יותר.

״המלך מאוהב״ הוא, על כל פנים, הישג גדול. אלו שיצללו לשפה הייחודית של התרגום שיצר פטר ייהנו מעולמות עשירי מבע וייחשפו לרגעים ספרותיים מכוננים מחצי היבשת ההודית.

.

טליה אריאב, חוקרת ספרות ותרבות מהודו הקדם מודרנית, עמיתת פוסט־דוקטורט באוניברסיטה העברית, בעלת דוקטורט מאוניברסיטת שיקגו.

.

קאלידאסה, "המלך מאוהב: שני מחזות מהודו העתיקה", מוסד ביאליק, 2018. מסנסקריט: עמרם פטר

.

.

» במדור רשימה בגיליון קודם של המוסך: קרן שפי על אורסולה לה גווין במלאת חמש שנים למותה

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן