.
"אולי הקול הוא זה שמרד בצייתנות שלי": קריאה ב"יש אנשים שמדברים ככה" מאת יונתן שגיב
דינה עזריאל
.
לקראת סופה של חופשת מולדת מתעורר יונתן ביחידת המגורים בבית הוריו, ומגלה שאינו יכול לדבר, אפילו לא ללחוש, אף על פי שיש לו המון דברים לומר לרביד, בן זוגו, שהתעורר לפניו.
"הוא שאל שוב מה קרה. הדממה ישבה בינינו, מעיקה. תמיד גירשתי אותה מאיתנו כאילו הייתה אויב. אבל עכשיו הגרון שלי היה סתום בבערה" (עמ' 10).
יש אנשים שמדברים ככה הוא ממואר אישי ומסה על הקול הפיזי והמטפורי – הפנים שאנו מציגים, הזהות והביטוי האותנטי שלנו. הסיפור נמתח בין שתי היאלמויות של יונתן, שתוקפות אותו תוך כדי שני ביקורים בארץ, בהפרש של שנה זה מזה. הוא מתאר את התרפיה בדיבור שעבר בשנה הזאת בלונדון, מקום מגוריו עם בן זוגו, ואת התובנות שעולות בעקבות התהליך.
במשפחה של יונתן מדברים הרבה על חתולים: רוב שיחותיהם של האב, האם והאחות, שגרה בשכנות להורים, עוסקות בתנועותיהם ומעלליהם. אבל מהר מאוד מתברר שהשיחות על חתולים הן קביים, מילים תותבות שנועדו למלא את החלל ברסס מרגיע, להסוות את מה שלא מדברים עליו.
בהדרגה מתגלה שכל בני המשפחה של יונתן מאותגרי קול ודיבור בדרגות שונות; יונתן אילם, אחותו צרודה, החתול השחור חרישי והחתולה הלבנה חירשת, אימו תובעת ממנו שתיקה ואילו האב, שבעבר שתק, אפוף בעשן סיגריות, עובר ממצב שתיקה למצב של פטפוט בלתי פוסק. אלא שהפטפוט הוא לא ההפך משתיקה, אלא עוד אמצעי השתקה, נשק הסוואה, המגן מפני הדיבור המאיים.
הניסיון להתחקות אחר הקול שאבד מפגיש את יונתן עם מטפלת בדיבור בשם רחב עוואד, ובעזרתה הוא מאתר את נקודת החיתוך המדויקת, הפיזית, של הקול: בגיל ההתבגרות. והוא מגלה גם את סיבתה: ההתנגדות לשינוי הקול. אך כפי שמציין שגיב, "…הקול הוא בגוף, אבל הקול הוא גם מטאפורה" (עמ' 62). ועל כן נקודת החיתוך מתרחשת במעבר שבין ילדות לבגרות – כלומר, בשלב שבו הילד אמור לגדול לתוך תבנית מסוימת, בתוך פס ייצור חברתי שבסופו ייהפך לגבר על פי המודל "הנכון". אבל מה קורה כאשר התבנית לא מתאימה?
הקריאה בספר היא הזמנה לבחון את הקשרים בין הקול, השפה וההוויה שלנו. במצב אופטימלי הקול משמש גשר בין ההוויה הפנימית למציאות החיצונית. במצב פחות אופטימלי הקול מתפקד כשריון ומגן. שגיב מציע אפשרות נוספת: לפעמים, הוא אומר, הקול הוא מרד בתבנית, בתהליך החִברות. הקול נשבר כיוון שהציות לציווי החברתי מתנגש חזיתית בציווי פנימי שמתקומם נגדו. הקול הוא לא רק פונקציונלי, הוא חלק בלתי נפרד מהתקשורת הבין־אישית, והוא אף קודם לשפה במובן זה שהוא מזהה ומסמן אותנו עוד לפני המילים, בצליל ובהגייה.
"כי הקול שלנו הוא תעודת זהות. הדיבור שלנו – מסדר זיהוי. הוא מסמן אותנו ברגע שפתחנו את פינו, מסגיר אותנו לידי המאזין" (עמ' 66).
התשובה לשאלה היומיומית "מה השעה" מתפקדת בסיפור כמו המילה "שיבולת" במשמעותה כאמצעי לזיהוי אנשים המשתייכים לקבוצה מסוימת, או שלילת השתייכותם לקבוצה אחרת. התשובה לשאלה "מה השעה" מסמנת אותו, מסגירה אותו: פעם אחת היא מעוררת גיחוך קולקטיבי באירוע משפחתי, כשאחד הדודים מחקה את יונתן, ובפעם אחרת היא מעוררת תגובה אלימה של שני בריונים בטיילת. כי לא התוכן, אלא ניגון הקול וההגייה מסגירים אותו: "ידעתי בבשר ובאינסטינקט כי מספיק משפט וחצי בקול רם. בקול שלי. זה כל מה שנדרש כדי שמשהו בי ייחשף כראוי למכות" (עמ' 19).
"אולי אובדן הקול הוא המחיר שאני משלם על חוסר היכולת שלי לדבר" (עמ' 56).
כאשר יונתן יוצא מהארון בפני הוריו, האם גוזרת עליו שתיקה והוא מציית, אבל מתברר שהשתיקה חותכת יותר מהמילים כי כשמוטלים איסורים על השפה, וכפועל יוצא על הקול, מה שלא נאמר מקבל משקל אדיר. "והרי מה שריסק אותנו אז … לא היו המילים שדיברנו אלא כל הרווחים שעמדו ביניהן" (עמ' 41).
הספר מציג מנגנון חִברות שמופעל על כולנו. ומראה איך הפיתוי להשתלב בזרם המרכזי ולחיות חיים פשוטים ושקטים גורם לנו לציית כשהמחיר עלול להיות ויתור על חירותנו והתנכרות לעצמנו – להוויה הפנימית שלנו. אז השפה, אומר שגיב, מתפקדת כהסוואה של האמת; הדיבור – כאקט של התנגדות להסוואה הזאת; והקול – גשר שקורס שוב ושוב ביניהן, נשבר ונאלם. ההיאלמויות ממלאות את יונתן בחרדה מצמיתה; לא רק שקולו לא יחזור, אלא שהוא עצמו ייעלם. הוא אינו יודע מהו מקור האלם הזה, ומה סודו, ואיזה חוקיות ניצבת מאחורי התנודות בין קול לאלם.
"גם אני שכל חיי נקרעתי בין הפחד להשתתק ולהיעלם לבין הפחד להישמע ולהיפצע, בכל זאת פוחד יותר מכול מהדממה … הדממה תמיד היתה עבורי הצליל הנורא של הישארותנו לבד בעולם" (עמ' 28).
חוויית האלם מעוררת את החרדה הקיומית. ובהעדר היכולת להשתמש בדיבור כהסחת דעת וכמיסוך, המספר נותר חסר הגנה. הוא עומד ללא מילים מול ההוויה הפנימית שלו. האלם גורם לו להיעלם, לצאת מזרם הזמן, להביט מבחוץ על החיים, על עולם שמתקיים בלעדיו, שנראה כמעט אותו דבר, אלא שהוא סובל מעיוות קל, מבעית. ההזרה מגבירה את החרדה הקיומית והאבסורד הנלווים להיאלמות, שמתוארת כצלילה לעומקו של עולם הדממה.
"כאמודאי בחליפת ברזל ששוקע באיטיות אל קרקעית הים, בזמן שמעליו שוחים באלגנטיות מרהיבה אנשים שלא יכולים לשמוע את צעקותיו" (עמ' 34).
נדמה שהזמן והדממה מתגבשים לחומר. הספר מתוח בין שתי היאלמויות ושני גבישי זמן שהדממה הקפיאה. שני רגעים שמונצחים "כמו במאובן שנקרש בתוך ענבר" (עמ' 76) יחד עם החתכים שנחרצו בו; הסיפור של נתן, הדוד שנפל במלחמה – ומונצח בשמו של יונתן – דומם בתוכו, וכך גם אותו לילה של היציאה מהארון בפני אימו, שתובעת ממנו עוד זמן שתיקה, וכמו כל אירוע שאינו מדובר, גם הם אינם מתחדשים בפרטים וגרסאות, אלא קופאים ומתקבעים, ורגע החיתוך מונצח בהם ללא אפשרות ריפוי.
אבל אובדן הקול מצביע על הזיוף, והחרדה הקיומית היא הטלטלה הנחוצה כדי להיפטר ממנו. היא מכריחה את המספר לצאת למסע בחיפוש אחר הקול הנכון ולספר את הסיפור מחדש, להכניס תנועה חדשה, להפשיר את הזמן ולהתחיל לאחות את השבר. זאת אחת המסקנות של יש אנשים שמדברים ככה, העוסק בריפוי הקול – הפיזי והמטפורי – באמצעות הכתיבה. אריגת סיפור החיים מחדש היא מהלך הכרחי לשם פיתוח היכולת לדבר אחרת. ואכן, יש כאן קול מספר אחר. יונתן שגיב כתב עד כה שלושה רומנים בלשיים, שהדובר בהם, "בלש שלא מסוגל לסתום את הפה לדקה" (עמ' 44) שכינויו "החופרת", מעיד על פטפטנותו חדת הלשון, המצחיקה, הקאמפית. בספר הנוכחי יש קול מספר אחר, שמדבר בגובה העיניים, בלי בריחות להגחכות או סרקזם מושחז, אבל גם בלי התגוננויות, הצדקות עצמיות והאשמות. המגן והשריון נשמטו, ותחתם נגלתה כתיבה ישירה וחשופה, נטולת הסחות דעת מן העיסוק הישיר בקול כציר מרכזי, שסביבו נרקם סיפור החיים. התחושה היא שהטקסט הקצר נחצב מתוך טקסט ארוך בהרבה וזוקק מתוכו. הטון חף מזיוף.
"'דבר על מנת שאוכל לראות את פניך,' אמר סוקרטס, והרגשתי שהנה אני מאבד את פניי ונעלם" (עמ' 45).
בספר יש אנשים שמדברים ככה בוחן יונתן שגיב את קצוות הספקטרום של הקול והאלם, ואת מנעד האפשרויות שבתווך. הוא מראה איך הדבר שאמור להיות גשר מתעוות וקורס, פיזית ומטפורית, כאשר נעשה בו שימוש לא נכון. ללמוד לדבר, ככותבים וכבני אדם, זה פרויקט חיים. שגיב מציע להשתמש בקול לא רק כגשר אלא גם ככלי אבחון, קולן שבאמצעותו אפשר לאתר זיוף, לבדוק כמה אנחנו נאמנים לעצמנו. קול שנשבר ונסדק מאפשר לנו למצוא ולזקק את האמת שלנו, לסמן את כיוונה.
דינה עזריאל, אדריכלית, מתרגמת ועורכת, בוגרת תואר שני בספרות עברית במסלול לכתיבה יצירתית באוניברסיטת בן־גוריון. רומן הביכורים שלה עתיד לראות אור בהוצאת ידיעות ספרים.
יונתן שגיב, "יש אנשים שמדברים ככה", כתר, 2022.
» במדור ביקורת פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: זמירה פורן ציון על "שפת הסוד" מאת נג'וא ברכאת
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
