ביקורת פרוזה | השתיקה חותכת יותר מהמילים

"השפה מתפקדת כהסוואה של האמת; הדיבור – כאקט של התנגדות להסוואה הזאת; והקול – גשר שקורס שוב ושוב ביניהן, נשבר ונאלם." דינה עזריאל על "יש אנשים שמדברים ככה" מאת יונתן שגיב

לירון אוחיון, פרט מתוך: מקננת, מיצב, 2018

.
"אולי הקול הוא זה שמרד בצייתנות שלי": קריאה ב"יש אנשים שמדברים ככה" מאת יונתן שגיב

דינה עזריאל

.

לקראת סופה של חופשת מולדת מתעורר יונתן ביחידת המגורים בבית הוריו, ומגלה שאינו יכול לדבר, אפילו לא ללחוש, אף על פי שיש לו המון דברים לומר לרביד, בן זוגו, שהתעורר לפניו.

"הוא שאל שוב מה קרה. הדממה ישבה בינינו, מעיקה. תמיד גירשתי אותה מאיתנו כאילו הייתה אויב. אבל עכשיו הגרון שלי היה סתום בבערה" (עמ' 10).

יש אנשים שמדברים ככה הוא ממואר אישי ומסה על הקול הפיזי והמטפורי – הפנים שאנו מציגים, הזהות והביטוי האותנטי שלנו. הסיפור נמתח בין שתי היאלמויות של יונתן, שתוקפות אותו תוך כדי שני ביקורים בארץ, בהפרש של שנה זה מזה. הוא מתאר את התרפיה בדיבור שעבר בשנה הזאת בלונדון, מקום מגוריו עם בן זוגו, ואת התובנות שעולות בעקבות התהליך.

במשפחה של יונתן מדברים הרבה על חתולים: רוב שיחותיהם של האב, האם והאחות, שגרה בשכנות להורים, עוסקות בתנועותיהם ומעלליהם. אבל מהר מאוד מתברר שהשיחות על חתולים הן קביים, מילים תותבות שנועדו למלא את החלל ברסס מרגיע, להסוות את מה שלא מדברים עליו.

בהדרגה מתגלה שכל בני המשפחה של יונתן מאותגרי קול ודיבור בדרגות שונות; יונתן אילם, אחותו צרודה, החתול השחור חרישי והחתולה הלבנה חירשת, אימו תובעת ממנו שתיקה ואילו האב, שבעבר שתק, אפוף בעשן סיגריות, עובר ממצב שתיקה למצב של פטפוט בלתי פוסק. אלא שהפטפוט הוא לא ההפך משתיקה, אלא עוד אמצעי השתקה, נשק הסוואה, המגן מפני הדיבור המאיים.

הניסיון להתחקות אחר הקול שאבד מפגיש את יונתן עם מטפלת בדיבור בשם רחב עוואד, ובעזרתה הוא מאתר את נקודת החיתוך המדויקת, הפיזית, של הקול: בגיל ההתבגרות. והוא מגלה גם את סיבתה: ההתנגדות לשינוי הקול. אך כפי שמציין שגיב, "…הקול הוא בגוף, אבל הקול הוא גם מטאפורה" (עמ' 62). ועל כן נקודת החיתוך מתרחשת במעבר שבין ילדות לבגרות – כלומר, בשלב שבו הילד אמור לגדול לתוך תבנית מסוימת, בתוך פס ייצור חברתי שבסופו ייהפך לגבר על פי המודל "הנכון". אבל מה קורה כאשר התבנית לא מתאימה?

הקריאה בספר היא הזמנה לבחון את הקשרים בין הקול, השפה וההוויה שלנו. במצב אופטימלי הקול משמש גשר בין ההוויה הפנימית למציאות החיצונית. במצב פחות אופטימלי הקול מתפקד כשריון ומגן. שגיב מציע אפשרות נוספת: לפעמים, הוא אומר, הקול הוא מרד בתבנית, בתהליך החִברות. הקול נשבר כיוון שהציות לציווי החברתי מתנגש חזיתית בציווי פנימי שמתקומם נגדו. הקול הוא לא רק פונקציונלי, הוא חלק בלתי נפרד מהתקשורת הבין־אישית, והוא אף קודם לשפה במובן זה שהוא מזהה ומסמן אותנו עוד לפני המילים, בצליל ובהגייה.

"כי הקול שלנו הוא תעודת זהות. הדיבור שלנו – מסדר זיהוי. הוא מסמן אותנו ברגע שפתחנו את פינו, מסגיר אותנו לידי המאזין" (עמ' 66).

התשובה לשאלה היומיומית "מה השעה" מתפקדת בסיפור כמו המילה "שיבולת" במשמעותה כאמצעי לזיהוי אנשים המשתייכים לקבוצה מסוימת, או שלילת השתייכותם לקבוצה אחרת.  התשובה לשאלה "מה השעה" מסמנת אותו, מסגירה אותו: פעם אחת היא מעוררת גיחוך קולקטיבי באירוע משפחתי, כשאחד הדודים מחקה את יונתן, ובפעם אחרת היא מעוררת תגובה אלימה של שני בריונים בטיילת. כי לא התוכן, אלא ניגון הקול וההגייה מסגירים אותו: "ידעתי בבשר ובאינסטינקט כי מספיק משפט וחצי בקול רם. בקול שלי. זה כל מה שנדרש כדי שמשהו בי ייחשף כראוי למכות" (עמ' 19).

"אולי אובדן הקול הוא המחיר שאני משלם על חוסר היכולת שלי לדבר" (עמ' 56).

כאשר יונתן יוצא מהארון בפני הוריו, האם גוזרת עליו שתיקה והוא מציית, אבל מתברר שהשתיקה חותכת יותר מהמילים כי כשמוטלים איסורים על השפה, וכפועל יוצא על הקול, מה שלא נאמר מקבל משקל אדיר. "והרי מה שריסק אותנו אז … לא היו המילים שדיברנו אלא כל הרווחים שעמדו ביניהן" (עמ' 41).

הספר מציג מנגנון חִברות שמופעל על כולנו. ומראה איך הפיתוי להשתלב בזרם המרכזי ולחיות חיים פשוטים ושקטים גורם לנו לציית כשהמחיר עלול להיות ויתור על חירותנו והתנכרות לעצמנו – להוויה הפנימית שלנו. אז השפה, אומר שגיב, מתפקדת כהסוואה של האמת; הדיבור – כאקט של התנגדות להסוואה הזאת; והקול – גשר שקורס שוב ושוב ביניהן, נשבר ונאלם. ההיאלמויות ממלאות את יונתן בחרדה מצמיתה; לא רק שקולו לא יחזור, אלא שהוא עצמו ייעלם. הוא אינו יודע מהו מקור האלם הזה, ומה סודו, ואיזה חוקיות ניצבת מאחורי התנודות בין קול לאלם.

"גם אני שכל חיי נקרעתי בין הפחד להשתתק ולהיעלם לבין הפחד להישמע ולהיפצע, בכל זאת פוחד יותר מכול מהדממה … הדממה תמיד היתה עבורי הצליל הנורא של הישארותנו לבד בעולם" (עמ' 28).

חוויית האלם מעוררת את החרדה הקיומית. ובהעדר היכולת להשתמש בדיבור כהסחת דעת וכמיסוך, המספר נותר חסר הגנה. הוא עומד ללא מילים מול ההוויה הפנימית שלו. האלם גורם לו להיעלם, לצאת מזרם הזמן, להביט מבחוץ על החיים, על עולם שמתקיים בלעדיו, שנראה כמעט אותו דבר, אלא שהוא סובל מעיוות קל, מבעית. ההזרה מגבירה את החרדה הקיומית והאבסורד הנלווים להיאלמות, שמתוארת כצלילה לעומקו של עולם הדממה.

"כאמודאי בחליפת ברזל ששוקע באיטיות אל קרקעית הים, בזמן שמעליו שוחים באלגנטיות מרהיבה אנשים שלא יכולים לשמוע את צעקותיו" (עמ' 34).

נדמה שהזמן והדממה מתגבשים לחומר. הספר מתוח בין שתי היאלמויות ושני גבישי זמן שהדממה הקפיאה. שני רגעים שמונצחים "כמו במאובן שנקרש בתוך ענבר" (עמ' 76) יחד עם החתכים שנחרצו בו; הסיפור של נתן, הדוד שנפל במלחמה – ומונצח בשמו של יונתן – דומם בתוכו, וכך גם אותו לילה של היציאה מהארון בפני אימו, שתובעת ממנו עוד זמן שתיקה, וכמו כל אירוע שאינו מדובר, גם הם אינם מתחדשים בפרטים וגרסאות, אלא קופאים ומתקבעים, ורגע החיתוך מונצח בהם ללא אפשרות ריפוי.

אבל אובדן הקול מצביע על הזיוף, והחרדה הקיומית היא הטלטלה הנחוצה כדי להיפטר ממנו. היא מכריחה את המספר לצאת למסע בחיפוש אחר הקול הנכון ולספר את הסיפור מחדש, להכניס תנועה חדשה, להפשיר את הזמן ולהתחיל לאחות את השבר. זאת אחת המסקנות של יש אנשים שמדברים ככה, העוסק בריפוי הקול – הפיזי והמטפורי – באמצעות הכתיבה. אריגת סיפור החיים מחדש היא מהלך הכרחי לשם פיתוח היכולת לדבר אחרת. ואכן, יש כאן קול מספר אחר. יונתן שגיב כתב עד כה שלושה רומנים בלשיים, שהדובר בהם, "בלש שלא מסוגל לסתום את הפה לדקה" (עמ' 44) שכינויו "החופרת", מעיד על פטפטנותו חדת הלשון, המצחיקה, הקאמפית. בספר הנוכחי יש קול מספר אחר,  שמדבר בגובה העיניים, בלי בריחות להגחכות או סרקזם מושחז, אבל גם בלי התגוננויות, הצדקות עצמיות והאשמות. המגן והשריון נשמטו, ותחתם נגלתה כתיבה ישירה וחשופה, נטולת הסחות דעת מן העיסוק הישיר בקול כציר מרכזי, שסביבו נרקם סיפור החיים. התחושה היא שהטקסט הקצר נחצב מתוך טקסט ארוך בהרבה וזוקק מתוכו. הטון חף מזיוף.

"'דבר על מנת שאוכל לראות את פניך,' אמר סוקרטס, והרגשתי שהנה אני מאבד את פניי ונעלם" (עמ' 45).

בספר יש אנשים שמדברים ככה בוחן יונתן שגיב את קצוות הספקטרום של הקול והאלם, ואת מנעד האפשרויות שבתווך. הוא מראה איך הדבר שאמור להיות גשר מתעוות וקורס, פיזית ומטפורית, כאשר נעשה בו שימוש לא נכון. ללמוד לדבר, ככותבים וכבני אדם, זה פרויקט חיים. שגיב מציע להשתמש בקול לא רק כגשר אלא גם ככלי אבחון, קולן שבאמצעותו אפשר לאתר זיוף, לבדוק כמה אנחנו נאמנים לעצמנו. קול שנשבר ונסדק מאפשר לנו למצוא ולזקק את האמת שלנו, לסמן את כיוונה.

 

דינה עזריאל, אדריכלית, מתרגמת ועורכת, בוגרת תואר שני בספרות עברית במסלול לכתיבה יצירתית באוניברסיטת בן־גוריון. רומן הביכורים שלה עתיד לראות אור בהוצאת ידיעות ספרים.

 

יונתן שגיב, "יש אנשים שמדברים ככה", כתר, 2022.

 

» במדור ביקורת פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: זמירה פורן ציון על "שפת הסוד" מאת נג'וא ברכאת

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

ביקורת שירה | איך לגעת בבשר השרוף

"ההרחקה של הפצוע מפציעתו – משל היה זה אפשרי להרחיק אדם מבשרו השרוף – מתגלה כתמה מרכזית בספר: עומדת מאחוריה המשאלה להכיר את האב טרם נצרב לתוכו הלם הקרב". מימס וילמה על "עבוֹר את הלילה בלוֹע האש", מאת שחר־מריו מרדכי

טגיסט יוסף רון, אבא, פחם על נייר, 70X45 ס"מ, 2020

.

איך לגעת בבשר השרוף: על "עבוֹר את הלילה בלוֹע האש", ספר שיריו של שחר־מריו מרדכי

מימס וילמה

.

עבור את הלילה בלוע האש (עם עובד, 2022), ספרו האחרון של המשורר שחר־מריו מרדכי, הוא ניסוי בנגיעה: במה מותר, במה צריך, ובמה אי אפשר לגעת. שאלת המגע עולה מסיפורו של אביו הלום הקרב של המשורר, ונובעת מחדש בשירים על־אודות מגפת הקורונה והמגבלות על קירבה פיזית. אך המגע אינו רק כלי מטאפורי בספר. נדמה שהוא מתפרץ גם מתוך נושאי הספר, שמציגים את המשורר כמי שידו נתונה בכול. הוא מדלג בין פוליטיקה, ביטחון, צדק חברתי, הגירה, השתוקקות, גבריות, נופי טבע וספרות. לא פעם נוצר הרושם כאילו מנעד הנושאים המובאים בעבור את הלילה בלוע האש הוא אנטיתזה לנקודת המוצא האישית־ביוגרפית של הספר: הכוויות שנצרבו בעורו של האב בעקבות לחימה בטנק במלחמת ששת הימים. יחסו של הבן אל האב הוא חומל ועדין, אך המילים לא חוסכות בתיאור הריחוק שנפער ביניהם. ישנו קושי ניכר – סימבולי ואולי ממשי – להתקרב ולגעת, כשהצלקות של האב מופיעות הן כנוכחות של הטראומה הן כצבע אזהרה.

ב"ילדי העברים", השיר הפותח את הקובץ, אנו מתוודעים למצבם של השבים מן התופת: "הַחַיָּלִים, אוֹמֶרֶת אִמָּא, הִסְתַּדְּרוּ בִּשְׁלָשׁוֹת. / הַחַיִּים, הַפְּצוּעִים וְהַמֵּתִים; / וְאָבִיךָ בִּשְׁלָשְׁתָּם" (עמ' 9). ב"עלה באש" המשורר מכניס אותנו אל האמת הלא־מדוברת של הלוחמים, וכיצד שפתם הלקונית מגוננת עליהם ועל יקיריהם: "אָמְַרתָּ שֶׁזּוֹ הָיְתָה פְּגִיעָה יְשִיָרה וְהַטַּנְק עָלָה בָּאֵש. אָמְַרתָּ / שֶׁהַפְּגִיעָה בַּטַּנְק הָיְתָה יְשִׁירָה וְהוּא עָלָה בָּאֵשׁ. לֹא אָמַרְתָּ שֶׁעָלָה / רֵיחַ שֶׁל בָּשָׂר חָרוּךְ" (עמ' 11). ההרחקה של הפצוע מפציעתו – משל היה זה אפשרי להרחיק אדם מבשרו השרוף – מתגלה כתמה מרכזית בספר: עומדת מאחוריה המשאלה להכיר את האב טרם נצרב לתוכו הלם הקרב.

מרדכי מתאר כיצד עוצבה המשפחה בצל המשבר המתמשך, למשל בשיר "הבית": "הַבַּיִת דָּמַם יָמִים וְלֵילוֹת / עַל אַף שֶׁפָּרְצוּ אֵלָיו / ומִּמֶּנוּ קוֹלוֹת / בַּבַּיִת חֲמִשָּׁה אֲנָשִׁים אִלְּמִים / דִּבְּרוּ לְלֹא הֶרֶף / מִבֹּקֶר עַד עֶרֶב" (עמ' 26). הדממה מתוארת כאחד ממאפייניו של האב, המדומה לחפץ כבד ושברירי, כמו היה חלק מתפאורה: "עַל הַכֻּרְסָה שֶׁבַּסָּלוֹן / יושֵֹׁב אֶחָד / דּוֹמֵם כְּכַד / רוּחוֹ נִרְעֶדֶת בַּוִּילוֹן. […] עָיֵף חוֹלֵף מְטוֹס סִילוֹן. / נִרְעָשׁ בִּסְבַךְ הַחִדָּלוֹן, / אָבִי שָׁב אֶל 67'" ("פעם היה לי אב", עמ' 20). ב"שתֵי לָמוֹת", המשורר מתאר שנית כיצד מראות הבעירה ממלחמת ששת הימים מתערבבים בהווה: "אָבִי הַבּוֹעֵר שֶׁלֹּא אֻכַּל בָּאֵשׁ הָיָה פִּצְעוֹ חָזָק מְאוֹד. כִּמְעַט / שֶׁלֹּא נוֹתְרָה בּוֹ נְשָׁמָה. בְּתוֹךְ עֵינָיו הַשֶּׁמֶשׁ מְדַמָּה / רִצּוּד טוּר טַנְקִים מַתְמִיד לִרְעֹד" (עמ' 105). בהמשך, המשורר שואל מתוך קולו של אביו מדוע הובל למלחמה, ולמה זו ממשיכה לרדוף אותו משנסתיימה: "לָמָּה לְסִינַי ולָמָּה / הֵבֵאתָ אֶת סִינַי עַד עַכּוֹ".

השירים הללו נקשרים לשירים אחרים בספר שנכתבו בעקבות סגרי מגפת הקורונה. בשיר "1. שיח ויראלי" נכתב: "הִשְׂתָּרַעְנוּ עַל רִצְפַּת הַסָּלוֹן וְדִמִּינוּ / שֶׁאָנוּ שׁוֹכְבִים / עלַ הדַשֶֶּׁא / הַשֻּׁלְחָן נִדְמָה לִתְלוּלִית אֲדָמָה / וְהָאֲגַרְטָל לְשִׂיחַ אֵיקָלִיפְּטוּס. […] רָאִינוּ עַיִן בְּעַיִן / רַק מִשּׁוּם שֶׁלֹּא רָצִינוּ לְפָקְחָן / אֶל הַגִּלּוּי שֶׁאֵין מֶרְחָב, שֶׁהַבַּיִת צַר / שֶׁכָּל אֶחָד מִשְּׁנֵינוּ מְסֻגָּר / בְּעִיר אַחֶרֶת" (עמ' 70). בשיר "שני מטרים רווח (סונטה פטררקית־פלורנטינית)" מרדכי מתאר את המציאות היומיומית של ריחוק ובידוד: "מִחוּץ לַבַּיִת נִהְיָה מְסֻכָּן: / כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ נַחַל כְּרִית, / קָשֶׁה לְהַפְרִיז בְּחֻמְרַת הַדְּבָרִים. / רַק הַחַיּוֹת הִמְשִׁיכוּ בְּעִסּוּקָן. / בָּא אָבִיב. וְיָצָאתִי רַק לַמִּרְפֶּסֶת / לְדַבֵּר אֶל הָעֵץ שֶׁמּוּל חַלּוֹנִי" (עמ' 69).

בכל השירים האלו הבית משמש תחום סגור, ספק מגן ספק כולא, ולא די בקירותיו כדי להניא את הדמיון. המשורר צופה אל אביו – הכד המרוחק – שעה שזיכרונות המלחמה מתדפקים על ההווה. לאיש משניהם אין את היכולת להניס את הזיכרונות, וכך סלון הבית נפרץ כליל בפני אירועי 67'. ההֶבזק לעבר הוא לכאורה מחוץ לתחום הנגיעה אך הוא נוגע בכול. הטראומה מפרקת זמנים, גבולות גיאוגרפיים ואפילו את חלוקת התפקידים בין ההורה לילד. כאן בדיוק מצויה המשמעות המכריעה של הלם הקרב עבור הלוחמים השורדים: הבדידות שנובעת מהקושי לתאר את המראות ולחלוק אותם עם זולת, והאיחוי הפתאומי והמיידי של המציאות הקונקרטית עם החזיונות הטראומתיים מן העבר. בשירי הקורונה מתרחש מהלך דומה, אך בנסיבות שונות: המגפה מרתקת את המשורר לביתו, שם הוא מתאווה לחלוק מראות טבע מדומיינים עם אדם נוסף כאמצעי מילוט מן המציאות הקונקרטית שכובלת אותו. שוב מצוי אדם אחר מחוץ להישג היד – הפעם באופן ממשי – אך פנטזיה משותפת אולי תצליח לקרבו ולהרחיק את ההווה. בעוד הלם הקרב הופך את האב לכד, הרי שסגרי הקורונה הופכים את האגרטל לשיח ואת העץ מחוץ לחלון לבן שיחה, וכך מתחוללת תנועה בין החי לדומם ובין הרחוק לקרוב, בין המשאלה לגעת ובין אי האפשרות לגעת.

בשירים ניכר הניסיון לדובב את האב ולחלץ אותו אל מחוץ לטראומה, לצד מבעים של תסכול מכמיר לב של ילד נוכח הריחוק שבו נתון אביו. ערכם של השירים האינטימיים הללו מצוי בפרספקטיבה המשתנה של הבן עם המעבר מילדות לבגרות: ההכרה בנסיבות הפציעה, ובעקבותיה הבנת הקושי לשאת את חיי היומיום. משאו של האב הופך משאה של המשפחה כולה. מכאן גם ניתן להבין את ההחלטה להתרחק מהבית, בשיר "לא תוכלו עוד לראות את פני": "יָצָאתִי. לֹא אָשׁוּב / בְּכָל רֶגַע, וּלְרֶגַע לֹא אֶסֹּב / זֶה כָּל מָה שֶׁיֵּשׁ בְּכוֹחִי לַעֲשׂוֹת" (עמ' 37), המילים הגורליות נקראות כהצהרה משותפת הן לאב והן לבנו: אחד יצא למלחמה ולא שב להיות מי שהיה לפנים, בעוד השני יוצא את הבית שעוצב בצל אותה המלחמה, כדי להציל את עתידו.

תחושת העצמיות של המשורר קורמת עור וגידים, כשמפעם לפעם נזרקים בה סימנים לסיפור האב. מרדכי חוקר זהויות ישראליות וחוץ־ישראליות דרך מפגשים של אהבה והגירה, משיק בין הסיפור האישי שלו לבין סיפוריהם של אחרים, וכן בינם לבין סיפור פוליטי גדול יותר. היחיד המעונה באשר הוא מתואר כקורבן של מציאות אבסורדית, אדישה ואכזרית. אוהביו של היחיד הופכים בעל כורחם לשומרים על להבת התמיד של אסונו, אף כשניכר שהם אינם יודעים איך והאם עליהם לגעת בה. כך למשל בשיר "על השבר הישראלי־אפריקני (His Story, My Story)", המפגיש את המשורר עם גבר יליד ליבריה: "אַבָּא שֶׁלְּךָ מֵת כְּשֶׁהָיִיתָ בֶּן אַרְבַּע, וְאַבָּא / שֶׁלִּי נִשְׂרַף וְחַי. אַשְׁרֶיךָ וְאַשְׁרַי כִּי הֵם בַּחֲזִית / עֲנִיֵּי הָרוּחַ, וְיֵשׁ בֵּינֵינוּ בְּרִית עֲמֻקָּה. […] סַבָּא שֶׁלְּךָ הָיָה שַׂר בִּטָּחוֹן / בְּמֶמְשֶׁלֶת לִיבֶּרְיָה. בְּמִלְחֶמֶת הָאֶזְרָחִים הֻדַּח, וּבֵיתוֹ / עָלָה בָּאֵשׁ. סַבָּא שֶׁלִּי הָיָה פּוֹעֵל בִּנְיָן. / וּכְשֶׁשַּׂר הַבִּטָּחוֹן הָיָה משֶׁה דַּיָּן, / אַבָּא שֶׁלִּי עָלָה בָּאֵשׁ" (עמ' 44). המלחמות מופיעות כנתונים יבשים, כמעט אגביים. הברית העמוקה בין השניים מתאפשרת הודות להכרה בחוויות חיים משותפות, ובכלל זה גם ההכרה באדישותה של החברה כלפי אסונם הפרטי.

שירים רבים בספר מתארים את שאט הנפש של המשורר מנושאים אקטואליים בחברה הישראלית: הבטחות סרק ותעלולים פוליטיים, גזענות, אלימות משטרתית ודיכוי של אוכלוסיות מוחלשות. רבים משירי הספר מתכתבים עם מוטיבים מסיפורי המקרא, מאזכרים דמויות מפתח בתרבות העברית מן העבר וההווה, מכילים הערות שוליים לצורך ביאורים, ומקצתם אפילו נסמכים על פרטי מידע קיימים שמוצגים בצורת שיר. כך למשל בשיר "היהודי וייס" (עמ' 82) שעושה שימוש בחליפת מברקים בין אדולף אייכמן לבין הקצין המיוחד לענייני יהודים בצרפת, היינץ רויטקה, וגם בשיר "דוִד ביאדגה, אח של יהודה" (עמ' 86) שהוא ברובו תמלול של ריאיון עיתונאי עם אחיו של עלם אתיופי שנורה למוות בידי שוטר ב־2019. אזכורים אלה מצביעים על כך שסיפורו של היחיד הוא למעשה סיפורם של רבים. עם זאת, יש כאן החמצה; הקול הזהיר והחומל שמתאר את הלם הקרב של האב מתחלף בקול פטפטני; למול הדיוקן האינטימי והמרובד של האב, השירים החברתיים וההערות על מצב העניינים בישראל נראים כהזדמנות להעיר על מכנים משותפים רבים ככל האפשר, ועל כן מרחיקים מעוצמתו של הסיפור הפרטי. אם כוחו של סיפור פרטי – זר, מרוחק או חריג ככל שיהיה – מצוי באפשרות לגלות דרכו מצב אנושי, הרי שבעבור את הלילה בלוע האש הסיפור הפרטי מבהיק בעוצמה לרגע, אך נדחק הצידה לטובת שיח חברתי־פוליטי מוכר ורווח. לצד זאת, אפשר שהבחירה הזו היא ניסיונו של המשורר להימצא במגע עם העבר, עם ההווה ועם עדים שחווים ומבינים את המציאות במקביל אליו. באופן זה ניתן לקרוא את החיבור בין הלם קרב לבין קורונה ואקטואליה כמאמץ להיאבק בדפוסים המאפיינים את היחיד המעונה: "בִּרְחוֹבָהּ הָרָאשִׁי שֶׁל הָעִיר נִמְשְׁכָה יַלְדוּתִי / כְּמוֹ גָּדֵר שֶׁל עַמּוּדֵי בַּרְזֶל וְהוֹלַכְתִּי / לְאָרְכָּהּ שֶׁל הַגָּדֵר / עָנָף שֶׁנִּמְצָא לִי בַּשָּׂדֶה / ושְָׁם במְּפִגְשָָּׁם / הֵקַמְתִּי קוֹל גָּדוֹל בִּשְׂפַת עָנָף וּבַרְזֶל / לוֹמַר דְּבָרִים שֶׁבִּשְׂפָתִי לֹא נֶאֶמְרוּ / כְּמוֹ לַעֲזָאזֵל / מָה שֶׁרוֹעֵשׁ מִזֶּה דָּרוּשׁ" (מה שרועש, עמ' 35).

.

מימס וילמה היא משוררת ובלוגרית, בוגרת התוכנית לפילוסופיה וספרות באוניברסיטת חיפה. עורכת את "אררט – כתב עת ליצירה קיומית". ספרה "עניין שמיטה" ראה אור ב־2019. מתגוררת באמסטרדם.

.

שחר־מריו מרדכי, "עבוֹר את הלילה בלוֹע האש", עם עובד, 2022.

 

» במדור ביקורת שירה בגיליון הקודם של המוסך: דעאל רודריגז גארסיה על הספר "יממה", מאת רוני אלדד

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

רעד קולך | עגיל פנינה על תנוך הערב

עדיה גודלבסקי מבצעת שני שירים מאת ענת לוין

מירי נישרי, מתוך הסדרה: קרני השכינה, קפה ודבק על נייר, 60X40 ס"מ, 2016

.

שני שירים מאת ענת לוין, בלחן וביצוע עדיה גודלבסקי

.

פרידה

אֲנִי אֶלְבַּשׁ אֶת הַמֶּרְחָק כְּמוֹ מְעִיל
עִם כִּיסִים. לִבִּי כַּפְתּוֹרִים
אֲדֻמִּים רְכוּסִים.

הָרוּחַ קָרָה. רַק יָרֵחַ תָּלוּי,
חֲגִיגִי, עָגִיל פְּנִינָה
עַל תְּנוּךְ הָעֶרֶב הָרָגִיל.

בְּבִטְנַת מְעִילי בְּדַל
עִפָּרוֹן וּמִכְתָב וְחוּט
וְכַפְתּוֹר עֵץ בְּשַׂקִּיק,

וּבְכִיס שְׂמֹאל כַּף
יָד סְגוּרָה,
וְסוֹד וְסַכִּין.

.

(מתוך הספר רק רגע גוף, הקיבוץ המאוחד, 2021)

.

האישה שיצאה אל העולם 

ןלִרְוָחָה נִפְקְחוּ דַּלְתוֹת הָאֲוִיר לִרְאוֹת

עֵצִים נְכוֹנִים בַּמֶּרְחָק,

שְׁמָשׁוֹת רְחָבוֹת

אַחַר כָּךְ,

מִישֶׁהוּ הִדְלִיק בַּמָּרוֹם כּוֹכָבִים נְמוּכִים כִּמְנוֹרוֹת

וְנִעֵר מֵעַל אַדְנֵי מִרְפָּסוֹת

כַּסְתוֹת עֲנָנִים, סְדִינִים, צִפּוֹת.

אֻוְרַר הָעוֹלָם

(הֻפְשַׁט מִגְּבוּלוֹ,

הוּצְרוּ מְמַדָּיו וְקַל כָּבְדּוֹ, נִמְשְׁכוּ קוֹרוֹתָיו)

 הָאֹשֶר בִּקְצוֹתַי אֶפְשָׁרִי.

.

(מתוך הספר אנה מסתובבת לאט, אחוזת בית, 2007)

 

עדיה גודלבסקי היא מוזיקאית ואמנית מיצג, שרה ומנגנת בנבל ובכלים חשמליים.

 

» במדור "רעד קולך" בגיליון קודם של המוסך: אלברט סופר והגר רוה מבצעים שני שירים מאת חמוטל בר־יוסף

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

שירה | לא הכול יאבד

שירים מאת דנה אמיר וערן צלגוב

שי עבאדי, זיגפריד הצעיר (פרט), צריבה חשמלית וטכניקה מעורבת על לוח בי־אס־או, 102X68 ס"מ, 2007

דנה אמיר

עתיק מן העין

אֲנַחְנוּ כָּאן. כּוֹכַב הַצָּפוֹן שֶׁלָּנוּ אֵינֶנּוּ רָחוֹק מֵאִתָּנוּ כְּפִי שֶׁחָשַׁבְנוּ תָּמִיד.

הוּא מְהַבְהֵב, חִוֵּר, מִשְּׂמֹאלֵנוּ. גָּדְלוֹ כְּגֹדֶל יָד קְפוּצָה.

מֶשֶׁךְ שָׁנִים הֵכִינוּ אוֹתָנוּ לָרֶגַע הַזֶּה.

עַכְשָׁו, רְכוּבִים עַל בּוּל עֵץ יָחִיד בְּלֵב מַיִם, מֵעָלֵינוּ רָקִיעַ מְפֻזָּר עֲנָנִים,

אֲנַחְנוּ מְיַחֲלִים לַקֶּשֶׁת הַהִיא, הַשְּׁלֵמָה, שֶׁאֶתְמוֹל חָלַפְנוּ לְיָדָהּ

בְּלִי מֵשִׂים.

מָה תִּהְיֶה בִּרְכַּת הַפְּרֵדָה?

מָה שֶׁגָּבוֹהַּ מֵאִתָּנוּ, עַתִּיק מִן הָעַיִן,

בּוֹכֶה.

.

כשאשוב ואהיה קטנה

הַזְּמַן יִמָּתַח וְיִתְפַּקֵּעַ, לֹא בְּרַעַשׁ, כַּחוֹל הַמְּכַסֶּה אֶת הַלַּיְלָה

שֶׁמֵּאֲחוֹרֵי הַבָּתִּים.

הַמֶּרְחָק בֵּין הַשֵּׁינָה לִשְׁמוּרוֹת הָעֵינַיִם יָשׁוּב לִהְיוֹת נִצְחִי כַּמֶּרְחָק

בֵּין צַעֲדֵי הַבָּאִים לְמַעֲלֶה הַמַּדְרֵגוֹת, וּמִי שֶׁאָהַבְתִּי,

שֶׁנָּשַׁף אֶת הֶבֶל פִּיו עַל פִּי בְּתוֹךְ הָאֵשׁ הַבּוֹעֶרֶת, שֶׁקָּפָא בְּקִרְבִּי

עַל שְׁלַל צוּרוֹתָיו, יְהַלֵּךְ לְצִדִּי עַל הָאָרֶץ

וְרַגְלָיו לֹא תִּכָּוֶנָּה

.

לֹא אֶחְקֹר בַּיָּפֶה מִמֶּנִּי

לֹא הַכֹּל יִתְרַסֵּק, לֹא הַכֹּל

יֹאבַד

.

דנה אמיר היא משוררת, חוקרת ספרות, פסיכולוגית קלינית ופסיכואנליטיקאית, ראש תכנית הדוקטורט בפסיכואנליזה וראש התכנית לביבליותרפיה באוניברסיטת חיפה. הוציאה לאור ארבעה ספרי עיון, שישה ספרי שירה ושני ממוארים בפרוזה. השירים שכאן מתוך ספר בכתובים. שירים פרי עטה פורסמו בגיליונות 12, 42, ו-77 של המוסך.

.

ערן צלגוב

מבוא לשירה

כַּמָּה שָׁקוּף צָרִיךְ לִהְיוֹת הַשִּׁיר?

כְּמוֹ מַיִם

כְּדֵי לִרְאוֹת דַּרְכּוֹ אֶת צֶבַע הָאֱלֹהִים,

אֶת פָּנַיִךְ כְּשֶׁאַתְּ מִתְעוֹרֶרֶת

הַרְחֵק מֵעֵבֶר לַיָּם וּמִתְגַּעְגַּעַת

גַּלִּים גַּלִּים אוּלַי אֵלַי.

.

כַּמָּה שָׁקוּף צָרִיךְ לִהְיוֹת הַשִּׁיר?

כְּמוֹ מַיִם

כְּדֵי שֶׁיַּרְווּ אֶת חֲסַר הַבַּיִת,

אֶת הַחַיָּל בַּדֶּרֶךְ לְתַחֲנַת הָאִסּוּף,

אֶת הַיֶּלֶד שֶׁאִבֵּד אֶת יַד אִמּוֹ,

אֶת הַשִּׂיחַ שֶׁבְּצִלּוֹ מִסְתַּתֵּר הַקִּפּוֹד מֵהַשֶּׁמֶשׁ, מֵהַשּׁוּעָל, מֵהַמַּזְמֵרָה.

.

כַּמָּה שָׁקוּף צָרִיךְ לִהְיוֹת הַשִּׁיר כְּמוֹ מַיִם?

שָׁקוּף אֲבָל שֶׁתִּשְׁתַּקֵּף בּוֹ הַהִיסְטוֹרְיָה

וְאוֹתָם הַפָּנִים שֶׁלֹּא רָאִינוּ מִזְּמַן

שֶׁיַּזְכִּירוּ לָנוּ מִדֵּי יוֹם בְּיוֹמוֹ

גַּל אַחַר גַּל אַחַר גַּל

שֶׁהַכֹּל זוֹרֵם כְּדַרְכּוֹ לַיָּם

וּלְעוֹלָם לֹא דַּי

וְתָמִיד הַצָּמֵא מִנֶּגֶד

שָׁקוּף לָנוּ

מִדַּי.

איור: ערן צלגוב

.

לתרגם חזרה

לִפְעָמִים אֲנִי חוֹשֵׁב שֶׁאִם הָיִינוּ

רוֹצִים הָיִינוּ חוֹזְרִים. אוּלַי זוֹ מִלָּה מְדַיֶּקֶת

מִדַּי: לַחְזֹר.

הֲרֵי לְעוֹלָם לֹא נוּכַל לִקְרֹא פַּעֲמַיִם אֶת אוֹתוֹ הַשִּׁיר,

מְלַמֵּד הֵרַקְלֵיטוֹס הָרָטֹב.

.

אַתְּ הִשְׁתַּנֵּית מֵאָז הַפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה הַהִיא: קַו הַשֶּׁמֶשׁ

שֶׁחָצָה בֵּינֵינוּ כְּבָר לֹא יְחַבֵּר מֵחָדָשׁ. הַבַּיִת נִשְׁאַר

וְהֶעֱלָה עֹבֶשׁ: אֲנַחְנוּ יוֹדְעִים וַחֲכָמִים

יוֹתֵר מִמָּה שֶׁהָיִינוּ אָז. רַגְלֵינוּ לֹא מַתְאִימוֹת

לְמִדּוֹתָיו בְּדִיּוּק: אֲנַחְנוּ מְזַהִים בּוֹ

אֶת הַשְּׁבָרִים שֶׁאָז קָרָאנוּ לָהֶם סְדָקִים.

.

לוּ הָיִינוּ רוֹצִים לַחְזֹר, לְתַרְגֵּם

לַמָּקוֹר, זֶה הָיָה וַדַּאי נִשְׁמַע

אַחֶרֶת. לִפְעָמִים מָה שֶׁאוֹבֵד

בַּדֶּרֶךְ הוּא לֹא הַשִּׁירָה, אֶלָּא הַסִּבָּה

לִכְתֹּב.

.

ערן צלגוב הוא משורר, משרגם ומשרבט, עורך וחבר בהוצאת "רעב". ספרו "הָפוּך עַל עָנָף: שִׁירִים [לִ]קְטָנּים" ראה אור בשנה שעברה בהוצאת עם עובד. שירים פרי עטו פורסמו בגיליונות 20 ו-33, ובגיליון מיום 24.03.22 של המוסך.

.

» במדור שירה בגיליון הקודם של המוסך: שירים מאת נדיה אייזנר ועמוס נוי

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן