.
איך לגעת בבשר השרוף: על "עבוֹר את הלילה בלוֹע האש", ספר שיריו של שחר־מריו מרדכי
מימס וילמה
.
עבור את הלילה בלוע האש (עם עובד, 2022), ספרו האחרון של המשורר שחר־מריו מרדכי, הוא ניסוי בנגיעה: במה מותר, במה צריך, ובמה אי אפשר לגעת. שאלת המגע עולה מסיפורו של אביו הלום הקרב של המשורר, ונובעת מחדש בשירים על־אודות מגפת הקורונה והמגבלות על קירבה פיזית. אך המגע אינו רק כלי מטאפורי בספר. נדמה שהוא מתפרץ גם מתוך נושאי הספר, שמציגים את המשורר כמי שידו נתונה בכול. הוא מדלג בין פוליטיקה, ביטחון, צדק חברתי, הגירה, השתוקקות, גבריות, נופי טבע וספרות. לא פעם נוצר הרושם כאילו מנעד הנושאים המובאים בעבור את הלילה בלוע האש הוא אנטיתזה לנקודת המוצא האישית־ביוגרפית של הספר: הכוויות שנצרבו בעורו של האב בעקבות לחימה בטנק במלחמת ששת הימים. יחסו של הבן אל האב הוא חומל ועדין, אך המילים לא חוסכות בתיאור הריחוק שנפער ביניהם. ישנו קושי ניכר – סימבולי ואולי ממשי – להתקרב ולגעת, כשהצלקות של האב מופיעות הן כנוכחות של הטראומה הן כצבע אזהרה.
ב"ילדי העברים", השיר הפותח את הקובץ, אנו מתוודעים למצבם של השבים מן התופת: "הַחַיָּלִים, אוֹמֶרֶת אִמָּא, הִסְתַּדְּרוּ בִּשְׁלָשׁוֹת. / הַחַיִּים, הַפְּצוּעִים וְהַמֵּתִים; / וְאָבִיךָ בִּשְׁלָשְׁתָּם" (עמ' 9). ב"עלה באש" המשורר מכניס אותנו אל האמת הלא־מדוברת של הלוחמים, וכיצד שפתם הלקונית מגוננת עליהם ועל יקיריהם: "אָמְַרתָּ שֶׁזּוֹ הָיְתָה פְּגִיעָה יְשִיָרה וְהַטַּנְק עָלָה בָּאֵש. אָמְַרתָּ / שֶׁהַפְּגִיעָה בַּטַּנְק הָיְתָה יְשִׁירָה וְהוּא עָלָה בָּאֵשׁ. לֹא אָמַרְתָּ שֶׁעָלָה / רֵיחַ שֶׁל בָּשָׂר חָרוּךְ" (עמ' 11). ההרחקה של הפצוע מפציעתו – משל היה זה אפשרי להרחיק אדם מבשרו השרוף – מתגלה כתמה מרכזית בספר: עומדת מאחוריה המשאלה להכיר את האב טרם נצרב לתוכו הלם הקרב.
מרדכי מתאר כיצד עוצבה המשפחה בצל המשבר המתמשך, למשל בשיר "הבית": "הַבַּיִת דָּמַם יָמִים וְלֵילוֹת / עַל אַף שֶׁפָּרְצוּ אֵלָיו / ומִּמֶּנוּ קוֹלוֹת / בַּבַּיִת חֲמִשָּׁה אֲנָשִׁים אִלְּמִים / דִּבְּרוּ לְלֹא הֶרֶף / מִבֹּקֶר עַד עֶרֶב" (עמ' 26). הדממה מתוארת כאחד ממאפייניו של האב, המדומה לחפץ כבד ושברירי, כמו היה חלק מתפאורה: "עַל הַכֻּרְסָה שֶׁבַּסָּלוֹן / יושֵֹׁב אֶחָד / דּוֹמֵם כְּכַד / רוּחוֹ נִרְעֶדֶת בַּוִּילוֹן. […] עָיֵף חוֹלֵף מְטוֹס סִילוֹן. / נִרְעָשׁ בִּסְבַךְ הַחִדָּלוֹן, / אָבִי שָׁב אֶל 67'" ("פעם היה לי אב", עמ' 20). ב"שתֵי לָמוֹת", המשורר מתאר שנית כיצד מראות הבעירה ממלחמת ששת הימים מתערבבים בהווה: "אָבִי הַבּוֹעֵר שֶׁלֹּא אֻכַּל בָּאֵשׁ הָיָה פִּצְעוֹ חָזָק מְאוֹד. כִּמְעַט / שֶׁלֹּא נוֹתְרָה בּוֹ נְשָׁמָה. בְּתוֹךְ עֵינָיו הַשֶּׁמֶשׁ מְדַמָּה / רִצּוּד טוּר טַנְקִים מַתְמִיד לִרְעֹד" (עמ' 105). בהמשך, המשורר שואל מתוך קולו של אביו מדוע הובל למלחמה, ולמה זו ממשיכה לרדוף אותו משנסתיימה: "לָמָּה לְסִינַי ולָמָּה / הֵבֵאתָ אֶת סִינַי עַד עַכּוֹ".
השירים הללו נקשרים לשירים אחרים בספר שנכתבו בעקבות סגרי מגפת הקורונה. בשיר "1. שיח ויראלי" נכתב: "הִשְׂתָּרַעְנוּ עַל רִצְפַּת הַסָּלוֹן וְדִמִּינוּ / שֶׁאָנוּ שׁוֹכְבִים / עלַ הדַשֶֶּׁא / הַשֻּׁלְחָן נִדְמָה לִתְלוּלִית אֲדָמָה / וְהָאֲגַרְטָל לְשִׂיחַ אֵיקָלִיפְּטוּס. […] רָאִינוּ עַיִן בְּעַיִן / רַק מִשּׁוּם שֶׁלֹּא רָצִינוּ לְפָקְחָן / אֶל הַגִּלּוּי שֶׁאֵין מֶרְחָב, שֶׁהַבַּיִת צַר / שֶׁכָּל אֶחָד מִשְּׁנֵינוּ מְסֻגָּר / בְּעִיר אַחֶרֶת" (עמ' 70). בשיר "שני מטרים רווח (סונטה פטררקית־פלורנטינית)" מרדכי מתאר את המציאות היומיומית של ריחוק ובידוד: "מִחוּץ לַבַּיִת נִהְיָה מְסֻכָּן: / כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ נַחַל כְּרִית, / קָשֶׁה לְהַפְרִיז בְּחֻמְרַת הַדְּבָרִים. / רַק הַחַיּוֹת הִמְשִׁיכוּ בְּעִסּוּקָן. / בָּא אָבִיב. וְיָצָאתִי רַק לַמִּרְפֶּסֶת / לְדַבֵּר אֶל הָעֵץ שֶׁמּוּל חַלּוֹנִי" (עמ' 69).
בכל השירים האלו הבית משמש תחום סגור, ספק מגן ספק כולא, ולא די בקירותיו כדי להניא את הדמיון. המשורר צופה אל אביו – הכד המרוחק – שעה שזיכרונות המלחמה מתדפקים על ההווה. לאיש משניהם אין את היכולת להניס את הזיכרונות, וכך סלון הבית נפרץ כליל בפני אירועי 67'. ההֶבזק לעבר הוא לכאורה מחוץ לתחום הנגיעה אך הוא נוגע בכול. הטראומה מפרקת זמנים, גבולות גיאוגרפיים ואפילו את חלוקת התפקידים בין ההורה לילד. כאן בדיוק מצויה המשמעות המכריעה של הלם הקרב עבור הלוחמים השורדים: הבדידות שנובעת מהקושי לתאר את המראות ולחלוק אותם עם זולת, והאיחוי הפתאומי והמיידי של המציאות הקונקרטית עם החזיונות הטראומתיים מן העבר. בשירי הקורונה מתרחש מהלך דומה, אך בנסיבות שונות: המגפה מרתקת את המשורר לביתו, שם הוא מתאווה לחלוק מראות טבע מדומיינים עם אדם נוסף כאמצעי מילוט מן המציאות הקונקרטית שכובלת אותו. שוב מצוי אדם אחר מחוץ להישג היד – הפעם באופן ממשי – אך פנטזיה משותפת אולי תצליח לקרבו ולהרחיק את ההווה. בעוד הלם הקרב הופך את האב לכד, הרי שסגרי הקורונה הופכים את האגרטל לשיח ואת העץ מחוץ לחלון לבן שיחה, וכך מתחוללת תנועה בין החי לדומם ובין הרחוק לקרוב, בין המשאלה לגעת ובין אי האפשרות לגעת.
בשירים ניכר הניסיון לדובב את האב ולחלץ אותו אל מחוץ לטראומה, לצד מבעים של תסכול מכמיר לב של ילד נוכח הריחוק שבו נתון אביו. ערכם של השירים האינטימיים הללו מצוי בפרספקטיבה המשתנה של הבן עם המעבר מילדות לבגרות: ההכרה בנסיבות הפציעה, ובעקבותיה הבנת הקושי לשאת את חיי היומיום. משאו של האב הופך משאה של המשפחה כולה. מכאן גם ניתן להבין את ההחלטה להתרחק מהבית, בשיר "לא תוכלו עוד לראות את פני": "יָצָאתִי. לֹא אָשׁוּב / בְּכָל רֶגַע, וּלְרֶגַע לֹא אֶסֹּב / זֶה כָּל מָה שֶׁיֵּשׁ בְּכוֹחִי לַעֲשׂוֹת" (עמ' 37), המילים הגורליות נקראות כהצהרה משותפת הן לאב והן לבנו: אחד יצא למלחמה ולא שב להיות מי שהיה לפנים, בעוד השני יוצא את הבית שעוצב בצל אותה המלחמה, כדי להציל את עתידו.
תחושת העצמיות של המשורר קורמת עור וגידים, כשמפעם לפעם נזרקים בה סימנים לסיפור האב. מרדכי חוקר זהויות ישראליות וחוץ־ישראליות דרך מפגשים של אהבה והגירה, משיק בין הסיפור האישי שלו לבין סיפוריהם של אחרים, וכן בינם לבין סיפור פוליטי גדול יותר. היחיד המעונה באשר הוא מתואר כקורבן של מציאות אבסורדית, אדישה ואכזרית. אוהביו של היחיד הופכים בעל כורחם לשומרים על להבת התמיד של אסונו, אף כשניכר שהם אינם יודעים איך והאם עליהם לגעת בה. כך למשל בשיר "על השבר הישראלי־אפריקני (His Story, My Story)", המפגיש את המשורר עם גבר יליד ליבריה: "אַבָּא שֶׁלְּךָ מֵת כְּשֶׁהָיִיתָ בֶּן אַרְבַּע, וְאַבָּא / שֶׁלִּי נִשְׂרַף וְחַי. אַשְׁרֶיךָ וְאַשְׁרַי כִּי הֵם בַּחֲזִית / עֲנִיֵּי הָרוּחַ, וְיֵשׁ בֵּינֵינוּ בְּרִית עֲמֻקָּה. […] סַבָּא שֶׁלְּךָ הָיָה שַׂר בִּטָּחוֹן / בְּמֶמְשֶׁלֶת לִיבֶּרְיָה. בְּמִלְחֶמֶת הָאֶזְרָחִים הֻדַּח, וּבֵיתוֹ / עָלָה בָּאֵשׁ. סַבָּא שֶׁלִּי הָיָה פּוֹעֵל בִּנְיָן. / וּכְשֶׁשַּׂר הַבִּטָּחוֹן הָיָה משֶׁה דַּיָּן, / אַבָּא שֶׁלִּי עָלָה בָּאֵשׁ" (עמ' 44). המלחמות מופיעות כנתונים יבשים, כמעט אגביים. הברית העמוקה בין השניים מתאפשרת הודות להכרה בחוויות חיים משותפות, ובכלל זה גם ההכרה באדישותה של החברה כלפי אסונם הפרטי.
שירים רבים בספר מתארים את שאט הנפש של המשורר מנושאים אקטואליים בחברה הישראלית: הבטחות סרק ותעלולים פוליטיים, גזענות, אלימות משטרתית ודיכוי של אוכלוסיות מוחלשות. רבים משירי הספר מתכתבים עם מוטיבים מסיפורי המקרא, מאזכרים דמויות מפתח בתרבות העברית מן העבר וההווה, מכילים הערות שוליים לצורך ביאורים, ומקצתם אפילו נסמכים על פרטי מידע קיימים שמוצגים בצורת שיר. כך למשל בשיר "היהודי וייס" (עמ' 82) שעושה שימוש בחליפת מברקים בין אדולף אייכמן לבין הקצין המיוחד לענייני יהודים בצרפת, היינץ רויטקה, וגם בשיר "דוִד ביאדגה, אח של יהודה" (עמ' 86) שהוא ברובו תמלול של ריאיון עיתונאי עם אחיו של עלם אתיופי שנורה למוות בידי שוטר ב־2019. אזכורים אלה מצביעים על כך שסיפורו של היחיד הוא למעשה סיפורם של רבים. עם זאת, יש כאן החמצה; הקול הזהיר והחומל שמתאר את הלם הקרב של האב מתחלף בקול פטפטני; למול הדיוקן האינטימי והמרובד של האב, השירים החברתיים וההערות על מצב העניינים בישראל נראים כהזדמנות להעיר על מכנים משותפים רבים ככל האפשר, ועל כן מרחיקים מעוצמתו של הסיפור הפרטי. אם כוחו של סיפור פרטי – זר, מרוחק או חריג ככל שיהיה – מצוי באפשרות לגלות דרכו מצב אנושי, הרי שבעבור את הלילה בלוע האש הסיפור הפרטי מבהיק בעוצמה לרגע, אך נדחק הצידה לטובת שיח חברתי־פוליטי מוכר ורווח. לצד זאת, אפשר שהבחירה הזו היא ניסיונו של המשורר להימצא במגע עם העבר, עם ההווה ועם עדים שחווים ומבינים את המציאות במקביל אליו. באופן זה ניתן לקרוא את החיבור בין הלם קרב לבין קורונה ואקטואליה כמאמץ להיאבק בדפוסים המאפיינים את היחיד המעונה: "בִּרְחוֹבָהּ הָרָאשִׁי שֶׁל הָעִיר נִמְשְׁכָה יַלְדוּתִי / כְּמוֹ גָּדֵר שֶׁל עַמּוּדֵי בַּרְזֶל וְהוֹלַכְתִּי / לְאָרְכָּהּ שֶׁל הַגָּדֵר / עָנָף שֶׁנִּמְצָא לִי בַּשָּׂדֶה / ושְָׁם במְּפִגְשָָּׁם / הֵקַמְתִּי קוֹל גָּדוֹל בִּשְׂפַת עָנָף וּבַרְזֶל / לוֹמַר דְּבָרִים שֶׁבִּשְׂפָתִי לֹא נֶאֶמְרוּ / כְּמוֹ לַעֲזָאזֵל / מָה שֶׁרוֹעֵשׁ מִזֶּה דָּרוּשׁ" (מה שרועש, עמ' 35).
.
מימס וילמה היא משוררת ובלוגרית, בוגרת התוכנית לפילוסופיה וספרות באוניברסיטת חיפה. עורכת את "אררט – כתב עת ליצירה קיומית". ספרה "עניין שמיטה" ראה אור ב־2019. מתגוררת באמסטרדם.
.
שחר־מריו מרדכי, "עבוֹר את הלילה בלוֹע האש", עם עובד, 2022.
» במדור ביקורת שירה בגיליון הקודם של המוסך: דעאל רודריגז גארסיה על הספר "יממה", מאת רוני אלדד