.
״לילה כבר שוכן שחור״
לילך נתנאל
.
השנה, 2023, היא שנת המאה להופעת ספר השירים הראשון והיחיד שפרסם דוד פוגל בימי חייו. הספר לפני השער האפל נדפס בווינה, בשנת 1923, בהוצאת "מחר". כעשור שנים קודם לכן, באוגוסט 1914, הקיץ של המלחמה הגדולה, נכלא פוגל במחנה העצורים בווינה. הוא היה אז נתין רוסי, זר שזה מקרוב בא לעיר, לאחר שנדד מעיר הולדתו סטנוב אל וילנה ומשם אל מחוזות נוספים במערב האימפריה הרוסית. כשהגיע לראשונה לווינה היה בן עשרים ושלוש.
אפשר היה להמשיך לכתוב כאן מה אירע לפוגל, לתאר את נסיבות חייו, את הכלכלה של החיים האלה, את שאלת הנתינות הפוליטית – כל מה שבא מתוקף ידיעת האחרית, מה שעוד עתיד היה לקרות לו. למשל, איך עזב לפריז בשנת 1925, דווקא לאחר שקיבל זכות לישיבת קבע בווינה, או מתי החלה העונה האחרונה של חייו ומתי בא סופם: חורף 1944. פוגל נשלח למחנה הריכוז דראנסי, ומשם לאושוויץ. עד שנות התשעים של המאה העשרים, כאשר מצא דן לאור את שמו של פוגל ברשימות המוות, חשבו שאולי קפץ מן הרכבת, או נעלם בעיר זרה והחליף חיים. תמונה אחת שלו צולמה באכסניה במזרח צרפת, שם הסתתר מפני הגסטפו: איש־משקפיים ישוב על כורסה, הברכיים עולות עד הצוואר, המבט כבר מוסח, מוסט אלי קבר. בחצר הבית שבו התאכסן כבר טמן באדמה את כתבי היד שלו. בתו תמר תחפש אחריו אחרי המלחמה ולא תמצא. ושוב אפשר מההתחלה: נעורים, נדודים, חתימת יתמות על השפתיים, התאהבות קשה. בן עשרים הוא כותב יומן עברי, ולמשל יום ה' בבוקר אוקטובר שנת 1912: "הייתי", הוא כותב, "נתון במין קדחת כל הימים". זה ולחם לאכול, ושיעורי עברית, ופרוטה לפרוטה, וספסל במקום מיטה.
אבל כל הדברים האלה אינם מכניסים אל השירה. איך להיכנס בשער השירה של פוגל אם היא עצמה ניצבת לפני. מאה שנה כבר עומדים שירי פוגל לפני השער האפל. האם עמידה זו דומה לעמידתו ארוכת השנים של "האיש מן היישוב" לפני שער החוק אצל קפקא? באפלולית שמעבר לשער נגלה, כותב קפקא, מין זוהר יוקד שאינו דועך. האם גם חידת השער של פוגל היא הכניסה אליו, בדמות שומר הפתח העומד על מפתנו? אל אולמות הממתינים באי־שם כמוס ומסועף, אל סיפים נוספים ושומרים נוספים הניצבים על כל מפתן? האם גם פוגל מבקש לצעוד אל תוך השער האפל, או שמא הוא כבר בפנים ומבקש לצאת דרך השער הזה כדי להיחלץ מן האפלה?
מהו כיוון הקריאה. מה אומרת השירה הזו. מה היא מעוללת. מהו החסד המוזר שלה, הניתן לעיתים, בשעת רצון, לאנשים הרגישים ביותר. בסוף הרי לחסד של השירה אין חוק ואין לו שֵם. ממרחק נשמע בה זמר חרישי. לחש של עצים כהים. ניגון כבד חלומות. כמו בתוך חדר עם ריהוט דל: מיטה. נר כבה. כתלים מאדימים. ערב שותק ממלא את החדר הזה. בחוץ צוללים צעדים איטיים. כנף בדידות כהה. הציפורים
לִבּוֹת כֵּהִים
אַךְ נוֹגְעִים זֶה אֶל זֶה,
כְּצִפָּרִים גְּדוֹלוֹת, שְׁחוֹרוֹת,
וְנִרְחָקִים.
(כל ציטוטי השירים מתוך לפני השער האפל, מתוך: פוגל, כל השירים, עורך: אהרון קומם, הקיבוץ המאוחד, 1998).
אברהם שלונסקי קרא את הספר עם הופעתו וכתב:
בָּרוֹ: כריכה שחורה. ותוכו: "ארונות שחורים", "ציפורים שחורות", "הספינה השחורה", "עוגב־הליל השחור", "יין אפל", "כתם אפל", "יער אפל". ולילה־לילה־לילה. (שלונסקי, על "לפני השער האפל", בתוך: הדים תרפ"ג)
גם בחלוף מאה שנה להופעת שירי לפני השער האפל, השירים הללו הם עדיין שעה אחת יחידה, שעת לילה אשר ימים על גבי ימים עוברים בה ולא מאירים. שעות רבות דופקות בה ולא מעירות. לילה כזה עשוי להתהוות רק בעיר, בחושך שבין פנס רחוב אחד למשנהו, לנגד עיניו של מי שצועד ברחוב
כְּנִטְפֵי אֶבֶן
צוֹלְלִים צְעָדִים אִיטִּים
בְּמַעֲמַקֵּי לָיִל.
המהדורה הראשונה של לפני השער האפל הייתה ספרון דק ובו שבעים ושניים שירים עבריים, כרוך בכריכה שחורה ועליה פתקית לבנה עם הכותרת ושם המחבר. ספר שהוא חזית כהה עם חלון. מי שפתחה ועיינה בו ראתה איך על הדפים נגלים שרטוטי בניינים נמוכים של דיו, קומות של כתב עברי מרובע, נוף עירוני בדפוס. עיר רפאים חסרת גיל, שאין איש ישן בה מלבד הילדים. מי שפתחה, ומי שעוד תפתח את הספר הזה, תרגיש אולי בכמה מתמונות הבדיון של המאה העשרים. דוגמאות האריגים של קפקא, הקרקע המחורצת של כף היד הריקה אצל רילקה, ידי הכוכב של אלזה לסקר־שילר הפורטות על הפסנתר והצלילים, אצל פוגל, "הַצְּלִילִים הַנָּמִים בַּפְּסַנְתֵּר, / כִּי יֵעוֹרוּ לָעֲרָבִים, / דּוּמָם נֵשְׁבָה וּתְמֵהִים". ציפורי הפרא (die wilden Vögel) המטפסות אל שעת חצות הלילה אצל גאורג טרקל, עד שחולפות, במאוחר, אצל פוגל: "אֵין צִפָּרִים שְׁחוֹרוֹת / עוֹד פּוֹרְחוֹת עַל פָּנֵינוּ, / כְּבָר נִמְחוּ בָאֲפֵלָה". הארץ נוקשה. האוויר מריר. כף היד הריקה מבקשת, "אָנוּ תוֹעִים בַּחַיִּים וּבוֹכִים, / כַּפֵּינוּ הָרֵיקוֹת / נִפְרוֹשׂ חֲרֵדִים / אֶל כָּל עוֹבֵר. –". עשור שני אחרי המלחמה הגדולה. עשור שלישי. לקראת תופת מתחדשת שוב ניצתת מלחמה שנייה. זמן מוזר. פתחים שאינם מוליכים לשום מקום. עליית גג. מסדרון. צללים לחים. והכוח הנסתר של השפה: שיירי קדושה נגלים בשירה, במסמך הרשמי, באשרת מעבר גבול, במשיחת דימוי, בשטר הכסף המודפס, בשפת החוק, בקללות ובעלבונות. בשמות.
בדצמבר 1926, סמוך להופעת שירת פוגל העברית בווינה, ישב גרשם שלום בירושלים וכתב אל פרנץ רוזנצווייג שבברלין מכתב על השפה העברית. Sprache ist Namen (שפה היא שמות), כתב שם שלום, "עוצמת השפה צרורה בשם והתהום שלה חתומה בו". שלום חשש אז, בירושלים של שנות העשרים, מפני הסכנה הממתינה מעבר לזמן ההווה ומעבר למקום. העברית החילונית הייתה בעיניו שפה מרוקנת, שפת רפאים בפי אנשים חיים. "האנשים פה אינם יודעים את משמעות מעשיהם", הוא כותב, "הרי בשפה הזאת אנו חיים כמו על־פי תהום, וכמעט כולנו מהלכים בביטחון, כמו עוורים" (שלום, "שני תרגומים למכתבו של גרשם שלום לפרנץ רוזנצוויג מן ה־26.12.1926", בתוך מכאן, גיליון 14 [מארס, 2014]). כעשור שנים קודם לכן הזהיר גם ביאליק מפני התהום שמתחת למילים: "בני אדם זורים בכל יום לרוח, בכוונה לפי תומם, מלים חמרים חמרים", כתב ביאליק, ואיש אינו מעלה על דעתו "עד כמה מרופף אותו גשר של מלים, עד כמה עמוקה ואפלה התהום הפתוחה תחתיו" (ביאליק, "גילוי וכיסוי בלשון", בתוך: ביאליק, סיפורים. דברי ספרות, תל אביב: דביר, תשכ"ה).
והנה העברית של פוגל אינה נוצקת בשֵם, אלא שהיא נמצאת תמיד לפניו, במרחק, או שמא מתחתיו, בתהום הכרויה אל השירה הזו. שירי לפני השער האפל אינם מתחקים אחר לשון היראה של "דע לפני מי אתה עומד". לפני השער אין מקום לעמוד. אין זה שָם ואין זה שֵם. שירת פוגל נכתבת בעברית לא שֵמית. עברית קצוצת תפילה. לא "פתח לנו שער בעת נעילת שער". השער לא ייפתח ולא יינעל. הוא נותר פרוץ מכיוון זה ומן הכיוון האחר, מתנדנד על צירו, באי־שם של לילה.
על המעטפה של אותו מכתב שכתב אז גרשם שלום, אני הייתי כותבת מען חדש: עבור דוד פוגל. מר פוגל הנכבד, כך היה פונה אליו שלום, מר פוגל השחור, ובלשון המכתב המתמען לו כאן מחדש יאמר לו שלום: יש מי שחושב שעשה את העברית לשפה חילונית, שחילץ מתוכה את העוקץ האפוקליפטי. חשבת, יאמר שלום לפוגל, שחיללת את העברית, אבל זאת איננה האמת. התהום של השפה הקדושה עוד תשוב ותפער את פיה, ואז, יאמר שלום, אז תראה כוחה של אחרית. אבל בעברית של פוגל אין איום זוהר. אין בה איש מתנבא ולא אישה. יש בה יראה נעצבת, יראה חילונית ושואלת: האם אפשר לראות את החושך בלילה הזה.
לילה עוד שוכן שחור. מאה שנים ועוד לא הנץ לילה אחרון על העברית החילונית. מכאן, ישראל 2023, שפת הקריאה בפוגל עודנה עברית. בת כמה העברית של פוגל. בת כמה הקריאה בה. ומהיכן נגלה עכשיו השער, מן הכיוון האחד או מן הכיוון האחר. לפני הלילה, או שמא כבר, ואולי מאז ומתמיד, כבר הוא בנו ובכול.
עַל בֵּיתֵנוּ נִשְׁעָן
לַיְלָה כָבֵד –
וַאֲנִי הוֹרַדְתִּי הַוִּילָאוֹת.
אומר פוגל. אבל יש בית. ויש חלון. ויש וילון פרוש על לילה. ויש שירה לומר את הדברים. ויש לדברים האלה, ודאי ישנה אי־שם, קוראת.
.
לילך נתנאל היא סופרת וחוקרת ספרות ישראלית. ספרה האחרון, הרומן "עבודות וימים", ראה אור בשנת 2022 בהוצאת אפיק. רשימת ביקורת פרי עטה הופיעה בגיליון 112 של המוסך.
.
דוד פוגל, "לפני השער האפל: שירים", הוצאת מחר, 1923.
.
המהדורה הראשונה של ״לפני השער האפל״, באדיבות ״האחים גרין – ציידי ספרים״
.
» במדור מסה בגיליון הקודם של המוסך: הלית ישורון על עבודת התרגום של סדרת הרומנים מאת מרסל פרוסט