.
"מְגֻחָךְ הוּא הַזְּמַן הַמִּשְׂתָּרֵעַ" – על ארבעה קוורטטים לת.ס. אליוט
אביטל נמזר
.
האם ישנה הצדקה לאמנות ולשירה בעתות משבר, כאשר השפה, התרבות וחיי הרוח הופכים חלולים לאור איומים קיומיים? שאלה זו, שנדמה כי אף פעם לא תרד מסדר היום, הדהדה בראשו של תומאס סטרנס אליוט (1888־1965) ביתר שאת כאשר כתב במהלך מלחמת העולם השנייה, תחת הפצצות כבדות על לונדון, את מה שבהמשך ייחשב בעיני רבים לפסגת המודרניזם ואחת היצירות החשובות של המאה העשרים. בארבע פואמות אלה, שיצאו לאור בשנת 1943 תחת הכותרת ארבעה קוורטטים, אליוט מפרק לגורמים ומאחד מחדש תפיסות יסוד – כמו גם את התשתית הלשונית שבה הן מעוגנות – כדי לנסות ולהתמודד עם מציאות שהחלה לקרוס אל תוך עצמה וקונסטלציה פנימית סוערת וסבוכה. אחד המאפיינים הבולטים של המודרניזם הוא פרגמנטציה – פירוק, פיצול, היעדר אחדות ושלמות – ואכן לכל אורך היצירה מוצבים בסמיכות ניגודים לוגיים רבים, ונעשה שימוש למכביר באוקסימורונים ובפרדוקסים. אך בין השורות המקוטעות לכאורה פועל כוח סינרגטי רב־עוצמה המבקש ליישב ניגודים, לאחד נפרדות ולהגיע לפיוס, לאו דווקא על ידי מציאת עמק השווה ואיזון בין הניגודים הללו, אלא באמצעות מיזוגם באופן כה חסר עכבות (לעיתים אף גס) עד שהגבול הלקסיקלי בין הפכים בינאריים מתחיל בהדרגה להיעלם: "נְקֻדַּת הַהִצְטַלְּבוּת שֶׁל הָרֶגַע הָאַל־זְמַנִּי / הִיא אַנְגְלִיָּה וְשׁוּם מָקוֹם. לְעוֹלָם־לֹא וּלְעוֹלָם" (ארבעה קוורטטים, המעורר, 1999, תרגום: אסתר כספי, עמ' 47). אליוט למעשה שואף ללכד את הכאן והעכשיו הקונקרטי וההיסטורי – אנגליה 1942 – עם הנצח האל־זמני/מקומי האבסטרקטי והא־היסטורי: "אַיֵּהוּ הַקַּיִץ, / קֵיץ הָאֶפֶס שֶׁלֹּא־יְתֹאַר?" (עמ' 45־46). התלכיד הבלתי סביר הזה הוא שמעצב את המפגש בין הטקסט לקוראיו.
מבחינת חוויית הקריאה הגולמית, השירה בארבעה קוורטטים היא כמו דרשה מנטרית־דידקטית ואלתור ג'אז מורכב בעת ובעונה אחת. אליוט סבר כי "השימוש בנושאים חוזרים טבעי לשירה כמו למוסיקה" (מתוך: סוף דבר מאת שמעון זנדבק, ארבעה קוורטטים, עמ' 70), וכתיבתו באופן כללי ניחנת במוזיקליות רבודה, מהפנטת, הדורשת להפעיל דמיון שמיעתי כדי להתקרב למשמעות; "מִלִּים, מִקֵּץ דִּבּוּר, / שׁוֹאֲפוֹת לִשְׁתִיקָה. רַק בְּלָבְשָׁן צוּרָה, תַּבְנִית, / יְכוֹלוֹת מִלִּים, אוֹ מוּסִיקָה, לָגַעַת בַּדְּמָמָה" (עמ' 13). קשה לתאר את הטקסט כנגיש, בעיקר בשל היותו כה אישי – ועל כך יעידו כותרות הקוורטטים, מקומות הקשורים להיסטוריה ולחוויות האישיות של אליוט האינדיבידואל (למרות התעקשותו העקרונית על אימפרסונליות בכתיבה) – ובה בעת כה אוניברסלי, כמו גם שאיפתו לאינסוף המתבטאת בהישענות על מסורות ומערכי ידע חובקי עולם.
.
זְמַן הוֹוֶה וּזְמַן עָבָר
שְׁנֵיהֶם אוּלַי הוֹוִים בִּזְמַן עָתִיד
וּזְמַן עָתִיד אָצוּר בִּזְמַן עָבָר.
אִם הַזְּמַן כֻּלּוֹ הוֹוֶה לָעַד
הַזְּמַן כֻּלּוֹ לֹא יִפָּדֶה.
מָה שֶׁיָּכוֹל הָיָה לִהְיוֹת הוּא הַפְשָׁטָה
וּמוֹסִיף לִהְיוֹת אֶפְשָׁרוּת תְּמִידִית
בְּעוֹלָם מְשֹׁעָר בִּלְבַד.
מָה שֶׁיָּכוֹל הָיָה לִהְיוֹת וּמָה שֶׁהָיָה
מוֹרִים עַל תַּכְלִית אַחַת, הוֹוָה תָּמִיד
(עמ' 7).
.
להבדיל אלף אלפי הבדלות, אך גם (פרדוקסלית) על דרך ההשוואה, השורות הבאות הן מתוך להיט שנות השבעים של שלום חנוך "כל זמן זה הזמן":
.
זמן הווה וזמן עבר
שניהם ישנם בזמן עתיד
וזמן עתיד ישנו בזמן עבר
מה שהיה כבר היה
כל הנשמה תהלל יה
ורק אתמול היום היה מחר
.
והמצוי והצפוי
וכל מה שעוד לא גלוי
נושאים איתם את קצב השינוי
…
זמן הווה, זמן עבר
זמן זורם כמו נהר
.
והמצוי – הוא מה שהיה, והצפוי – הוא מה שיכול היה להיות, וכל מה שעוד לא גלוי – הוא זמן עתיד, וכל אלה נושאים איתם את קצב השינוי, מתנקזים לרגע הנוכחי – "מורים על תכלית אחת, הווה תמיד". אין ספק שאליוט היווה כאן לכל הפחות מקור השראה, מודע או לא־מודע, אך שורה אחת בפרט בשירו של חנוך מבחינה בין השניים; זמן, לשיטתו של אליוט, אינו זורם כמו נהר, משום שאין הוא לינארי או כרונולוגי כלל. הסיבה שטענה זו נשמעת באוזנינו כסתירה פנימית טמונה בכך שהמונח "כרונולוגיה", שמבחינה אטימולוגית משמעו "מדע הזמן", כבר מניח מראש סדר לינארי עוקב של אירועים. אולם לא כך הדבר בעיני אליוט, שלו היה מתבקש להמחיש את מושג הזמן היה כנראה משרטט מעגל ולא קו ישר, ומעגליות זו שזורה אל תוך הקוורטטים באופן יסודי, נמתחת כסליל לכל אורכם: "שֶׁהַסּוֹף מַקְדִּים אֶת הַהַתְחָלָה, / וְהַסּוֹף וְהַהַתְחָלָה הָיוּ שָׁם תָּמִיד / לִפְנֵי הַהַתְחָלָה וְאַחֲרֵי הַסּוֹף. / וְהַכֹּל הוּא תָּמִיד עַכְשָׁו … בְּרֵאשִׁיתִי אַחֲרִיתִי … בְּאַחֲרִיתִי רֵאשִׁיתִי … אָנוּ נוֹלָדִים עִם הַמֵּתִים … וְתַכְלִית חֲקִירוֹתֵינוּ כֻּלָּן / תִּהְיֶה לְהַגִּיעַ לַמָּקוֹם שֶׁמִּמֶּנּוּ בָּאנוּ / וְלָדַעַת אֶת הַמָּקוֹם לָרִאשׁוֹנָה" (עמ' 14, 19, 29, 55). הדבר בא לידי ביטוי באופן נרחב אצל מודרניסט (בואכה פוסט־מודרניסט) נוסף, ולדימיר נבוקוב, שאומנם זלזל עמוקות בקנוניזציה של אליוט, אך גם חקר את אותן תמות שהעסיקו את עמיתו והביע רעיונות דומים, כמו בקטע הבא מתוך הממואר שלו דַּבֵּר, זִכָּרוֹן:
.
אני מודה ומתוודה כי אינני מאמין בזמן. לאחר השימוש, אני אוהב לקפל את מרבד הקסמים שלי כך שכל חלק של הדוגמה ינוח על משנהו התואם. ימעדו להם הנוסעים! (ספרית פועלים, 1981, תרגום: לאה דובב, עמ' 128).
.
זו היא, אם כן, נקודת המוצא של אליוט, שממנה צומח כל קו המחשבה הפילוסופי המוביל את הקוורטטים. באומרו, למשל, אִם הַזְּמַן כֻּלּוֹ הֹוֶה לָעַד / הַזְּמַן כֻּלּוֹ לֹא יִפָּדֶה (All time is unredeemable) בא לומר: מאחר שנקודת ההשקה היחידה בין הסובייקט לבין מעגל הזמן היא ההווה, והיות שאין ביכולתנו לתפוס ולעבד את ההווה ברגע ההווה (מתוקף הדיחוי המובנה בממשק שבין התודעה למציאות), הרי שהזמן כולו הוא תמיד כבר מחוץ להישג ידינו, לא ניתן לשחזור אלא כרפליקה רצוצה, ולעולם לא נוכל לחוש את מרקמו בזמן אמת או לעמוד על טבעו אלא בדיעבד. לא ברור אם הדברים מוצגים כקינה מלנכולית, או שמא כעובדות קרות; אליוט מייצר עבור הקוראים פיתויים לעולמות אחרים, כי "הַמִּין הָאֱנוֹשִׁי / אֵינוֹ עָשׂוּי לָשֵׂאת יוֹתֵר מִדַּי מְצִיאוּת" (עמ' 9), ומייד שואב חזרה להווה שהוא המציאות היחידה. אך נדמה כי ישנה כאן גם נימה של נחמה וניסיון הנעה לפעולה – אל לנו לדוש בעבר ובעתיד, שהם בגדר תמונות חלום, או בספקולציות ריקות על מה יכול היה להיות "בְּעוֹלָם מְשֹׁעָר בִּלְבַד", מוטב שנתמקד בכאן ועכשיו, "תַּכְלִית אַחַת, הֹוָה תָּמִיד". מבחינה זו, ניתן לומר שאליוט הקדים את זמנו וביטא הלכי רוח ניו־אייג'יים ממש, שכן עיסוקו המטאפיזי־פסיכולוגי ב"כְּבִילוּת לֶעָבָר וְעָתִיד", ש"קּוֹצְבִים לָנוּ מוּדָעוּת מוּעָטָה בִּלְבַד" (עמ' 10־11), ובטבעו המשתנה ללא הרף והלא מלוכד של העצמי, ייקרא בפי כול "מיינדפולנס" כעבור כמה עשורים.
במבט־על פשטני, נוח לפטור את הטקסט כהתלהמות מרירה של אדם מעט טרחן ומלודרמטי, אך בפועל נחשף כאן פחד אמיתי ועמוק מסוליפסיזם מכלה; הסתגרות מנטלית והגבהת חומות אנושיות, נרקיסיזם וקידוש האינדיבידואל, גוויעה רוחנית ושיתוק רגשי (במילים אחרות – מה שאיים, בין היתר, על האנושות בשיא תקופת הקורונה). האווירה בארבעה קוורטטים היא דיסטופית; האנשים אדישים, חולניים, קהי־חושים, מוסחים, ריקים, מוארים רק באור עמום – לא אור יום ה"הוֹפֵךְ צֵל לְיֹפִי חוֹלֵף" ולא חושך מוחלט "הַבָּא לְמָרֵק אֶת הַנְּשָׁמָה" (עמ' 11), מעין לימבו שטני שכזה – ובתוכם בדידות וישימון חושי־רוחני. בקומדיה האלוהית, שממנה הושפע אליוט רבות, הקדיש דנטה מרחב ייעודי מייסר במיוחד בכניסה לגיהינום עבור חוטאים "שלא ידעו בחייהם לא שנאה ולא אהבה, ובחרו בשאננות ובאדישות של הצופה מן הצד היושב על הגדר" (הקיבוץ המאוחד, 2007, תרגום: אריה סתיו, עמ' 93). גם אליוט תיעב אפתיה ואוטומטיות בבני אדם (אם כי בהקלטות נשמע מקריא את שירתו בטון מכני וקצוב כמטרונום), ולמרבה הצער, זה כל מה שראה בעולם החדש שהמלחמה עיצבה.
לדידו, נקודת האור של המצב שבו שרויה האנושות היא "הַנְּקֻדָּה הַנָּחָה" שבמרכז ספירלת הזמן, "אוֹר לָבָן נָח וְנָע" (עמ' 10) שהגישה אליו היא באמצעות התבוננות דוממת פנימה. הוא ממאן להגדיר מה היא אותה נקודה, נמנע מהמשגתה וממיקומה במרחב זמן, ושומר עליה אמורפית וסִפִּית במובהק – בין לבין, לא שם ולא כאן, ממש על סף הבנתנו אותה, מעורפלת רק במידה שהופכת אותה בלתי אפשרית לזיהוי חותך. הנקודה היא נחה, לא קבועה (still, not fixed) היא "קִיּוּם־הַיַּחַד" (עמ' 14), הוויית העל המושרשת בשינוי תמידי, הווה טהור נצחי החף מכבלי הזמן; וכן מודעות אבסולוטית, היכולת לחוש באופן בלתי אמצעי, להתמקד בדבר־מה מבלי שייטשטש הרקע, ולהתאחד עם ההוויה עד כדי מיזוג מוחלט. בשלב מסוים אליוט נוחת מהאידיליה הזו ואף מכיר בחשיבות הזמן, שמעניק לנו רגעים קטנים ומשמעותיים להיזכר בהם. "רַק בִּידֵי הַזְּמַן יוּבַס הַזְּמַן" (only through time time is conquered), הוא מסכם, ונדמה כי נענה על ידי בן דורו ויסטן יו אודן, גם הוא משורר אנגלי־אמריקאי: "הזמן בך מתעתע, את הזמן לא תוכל להביס" (O let not Time deceive you, / You cannot conquer Time).
ואף על פי כן, הוא ממשיך לשאוף לאותה אל־זמניות – timelessness – כפי שהיטיב לתארה נבוקוב:
.
ומאחורי האקסטזה יש עוד משהו, שקשה להסבירו. הרי זה כמו ריק רגעי, לתוכו חופז כל מה שאני אוהב. תחושה של היות אחד עם השמש והאבן. רטט של הודיה כלפי מי שלא יהיה – (עמ' 139).
.
מילת המפתח כאן היא "אהבה" – "הָאַהֲבָה עַצְמָהּ דּוֹמֶמֶת, וְהִיא / רַק עִלַּת הַתְּנוּעָה וְסוֹפָהּ", הנקודה הנחה של עולם סובב (עמ' 13־14). את הקומדיה האלוהית סוגר דנטה במשפט:
.
… רְצוֹן לִבִּי עִם כִּסּוּפַי גַּם יַחַד
כְּבָר סַבּוּ כְּאוֹפַן, כָּךְ אַהֲבָה תָּנִיעַ
אֶת הַחַמָּה בָּרוֹם וְאֶת כּוֹכְבֵי רָקִיעַ.
.
אהבה נשגבת, אם כן, היא המנוע הדומם של היקום, כוח החיים המלכד בין הביולוגי (אדם) לכימי (חומר) לאלכימי (רוח), ויוצר חפיפה כלל־ישותית המתעלה על "הַזְּמַן הַמִּשְׂתָּרֵעַ … לִפְנֵי וְאַחֲרֵי" (עמ' 15).
.
אביטל נמזר היא מתרגמת ועורכת, בעלת תואר שני בספרות אנגלית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. זוכת פרס Dieter E. Zimmer של האגודה הבינלאומית לחקר נבוקוב (IVNS).
.
ת.ס. אליוט, "ארבעה קוורטטים", המעורר, 1999. תרגום: אסתר כספי
» במדור "מסה" בגיליון קודם של המוסך: לילך נתנאל על שירתו של דוד פוגל במלאת מאה שנים לספרו "לפני השער האפל"