מסה | דרשה מנטרית ואלתור ג'אז

"הזמן כולו הוא תמיד כבר מחוץ להישג ידינו, לא ניתן לשחזור אלא כרפליקה רצוצה, ולעולם לא נוכל לחוש את מרקמו בזמן אמת או לעמוד על טבעו אלא בדיעבד." אביטל נמזר על "ארבעה קוורטטים" לת.ס. אליוט, במלאת שמונים שנה לצאתו לאור

נועה תבורי, מנוף, חוט ברזל שזור, 300X200X15 ס"מ, 2007. צילום: אלעד פרידמן

.
"מְגֻחָךְ הוּא הַזְּמַן הַמִּשְׂתָּרֵעַ" – על ארבעה קוורטטים לת.ס. אליוט

אביטל נמזר

.

האם ישנה הצדקה לאמנות ולשירה בעתות משבר, כאשר השפה, התרבות וחיי הרוח הופכים חלולים לאור איומים קיומיים? שאלה זו, שנדמה כי אף פעם לא תרד מסדר היום, הדהדה בראשו של תומאס סטרנס אליוט (1888־1965) ביתר שאת כאשר כתב במהלך מלחמת העולם השנייה, תחת הפצצות כבדות על לונדון, את מה שבהמשך ייחשב בעיני רבים לפסגת המודרניזם ואחת היצירות החשובות של המאה העשרים. בארבע פואמות אלה, שיצאו לאור בשנת 1943 תחת הכותרת ארבעה קוורטטים, אליוט מפרק לגורמים ומאחד מחדש תפיסות יסוד – כמו גם את התשתית הלשונית שבה הן מעוגנות – כדי לנסות ולהתמודד עם מציאות שהחלה לקרוס אל תוך עצמה וקונסטלציה פנימית סוערת וסבוכה. אחד המאפיינים הבולטים של המודרניזם הוא פרגמנטציה – פירוק, פיצול, היעדר אחדות ושלמות – ואכן לכל אורך היצירה מוצבים בסמיכות ניגודים לוגיים רבים, ונעשה שימוש למכביר באוקסימורונים ובפרדוקסים. אך בין השורות המקוטעות לכאורה פועל כוח סינרגטי רב־עוצמה המבקש ליישב ניגודים, לאחד נפרדות ולהגיע לפיוס, לאו דווקא על ידי מציאת עמק השווה ואיזון בין הניגודים הללו, אלא באמצעות מיזוגם באופן כה חסר עכבות (לעיתים אף גס) עד שהגבול הלקסיקלי בין הפכים בינאריים מתחיל בהדרגה להיעלם: "נְקֻדַּת הַהִצְטַלְּבוּת שֶׁל הָרֶגַע הָאַל־זְמַנִּי / הִיא אַנְגְלִיָּה וְשׁוּם מָקוֹם. לְעוֹלָם־לֹא וּלְעוֹלָם" (ארבעה קוורטטים, המעורר, 1999, תרגום: אסתר כספי, עמ' 47). אליוט למעשה שואף ללכד את הכאן והעכשיו הקונקרטי וההיסטורי – אנגליה 1942 – עם הנצח האל־זמני/מקומי האבסטרקטי והא־היסטורי: "אַיֵּהוּ הַקַּיִץ, / קֵיץ הָאֶפֶס שֶׁלֹּא־יְתֹאַר?" (עמ' 45־46). התלכיד הבלתי סביר הזה הוא שמעצב את המפגש בין הטקסט לקוראיו.

מבחינת חוויית הקריאה הגולמית, השירה בארבעה קוורטטים היא כמו דרשה מנטרית־דידקטית ואלתור ג'אז מורכב בעת ובעונה אחת. אליוט סבר כי "השימוש בנושאים חוזרים טבעי לשירה כמו למוסיקה" (מתוך: סוף דבר מאת שמעון זנדבק, ארבעה קוורטטים, עמ' 70), וכתיבתו באופן כללי ניחנת במוזיקליות רבודה, מהפנטת, הדורשת להפעיל דמיון שמיעתי כדי להתקרב למשמעות; "מִלִּים, מִקֵּץ דִּבּוּר, / שׁוֹאֲפוֹת לִשְׁתִיקָה. רַק בְּלָבְשָׁן צוּרָה, תַּבְנִית, / יְכוֹלוֹת מִלִּים, אוֹ מוּסִיקָה, לָגַעַת בַּדְּמָמָה" (עמ' 13). קשה לתאר את הטקסט כנגיש, בעיקר בשל היותו כה אישי – ועל כך יעידו כותרות הקוורטטים, מקומות הקשורים להיסטוריה ולחוויות האישיות של אליוט האינדיבידואל (למרות התעקשותו העקרונית על אימפרסונליות בכתיבה) – ובה בעת כה אוניברסלי, כמו גם שאיפתו לאינסוף המתבטאת בהישענות על מסורות ומערכי ידע חובקי עולם.

.

זְמַן הוֹוֶה וּזְמַן עָבָר

שְׁנֵיהֶם אוּלַי הוֹוִים בִּזְמַן עָתִיד

וּזְמַן עָתִיד אָצוּר בִּזְמַן עָבָר.

אִם הַזְּמַן כֻּלּוֹ הוֹוֶה לָעַד

הַזְּמַן כֻּלּוֹ לֹא יִפָּדֶה.

מָה שֶׁיָּכוֹל הָיָה לִהְיוֹת הוּא הַפְשָׁטָה

וּמוֹסִיף לִהְיוֹת אֶפְשָׁרוּת תְּמִידִית

בְּעוֹלָם מְשֹׁעָר בִּלְבַד.

מָה שֶׁיָּכוֹל הָיָה לִהְיוֹת וּמָה שֶׁהָיָה

מוֹרִים עַל תַּכְלִית אַחַת, הוֹוָה תָּמִיד

(עמ' 7).

.

להבדיל אלף אלפי הבדלות, אך גם (פרדוקסלית) על דרך ההשוואה, השורות הבאות הן מתוך להיט שנות השבעים של שלום חנוך "כל זמן זה הזמן":

.

זמן הווה וזמן עבר

שניהם ישנם בזמן עתיד

וזמן עתיד ישנו בזמן עבר

מה שהיה כבר היה

כל הנשמה תהלל יה

ורק אתמול היום היה מחר

.

והמצוי והצפוי

וכל מה שעוד לא גלוי

נושאים איתם את קצב השינוי

זמן הווה, זמן עבר

זמן זורם כמו נהר

.

והמצוי – הוא מה שהיה, והצפוי – הוא מה שיכול היה להיות, וכל מה שעוד לא גלוי – הוא זמן עתיד, וכל אלה נושאים איתם את קצב השינוי, מתנקזים לרגע הנוכחי – "מורים על תכלית אחת, הווה תמיד". אין ספק שאליוט היווה כאן לכל הפחות מקור השראה, מודע או לא־מודע, אך שורה אחת בפרט בשירו של חנוך מבחינה בין השניים; זמן, לשיטתו של אליוט, אינו זורם כמו נהר, משום שאין הוא לינארי או כרונולוגי כלל. הסיבה שטענה זו נשמעת באוזנינו כסתירה פנימית טמונה בכך שהמונח "כרונולוגיה", שמבחינה אטימולוגית משמעו "מדע הזמן", כבר מניח מראש סדר לינארי עוקב של אירועים. אולם לא כך הדבר בעיני אליוט, שלו היה מתבקש להמחיש את מושג הזמן היה כנראה משרטט מעגל ולא קו ישר, ומעגליות זו שזורה אל תוך הקוורטטים באופן יסודי, נמתחת כסליל לכל אורכם: "שֶׁהַסּוֹף מַקְדִּים אֶת הַהַתְחָלָה, / וְהַסּוֹף וְהַהַתְחָלָה הָיוּ שָׁם תָּמִיד / לִפְנֵי הַהַתְחָלָה וְאַחֲרֵי הַסּוֹף. / וְהַכֹּל הוּא תָּמִיד עַכְשָׁו … בְּרֵאשִׁיתִי אַחֲרִיתִי … בְּאַחֲרִיתִי רֵאשִׁיתִי … אָנוּ נוֹלָדִים עִם הַמֵּתִים … וְתַכְלִית חֲקִירוֹתֵינוּ כֻּלָּן / תִּהְיֶה לְהַגִּיעַ לַמָּקוֹם שֶׁמִּמֶּנּוּ בָּאנוּ / וְלָדַעַת אֶת הַמָּקוֹם לָרִאשׁוֹנָה" (עמ' 14, 19, 29, 55). הדבר בא לידי ביטוי באופן נרחב אצל מודרניסט (בואכה פוסט־מודרניסט) נוסף, ולדימיר נבוקוב, שאומנם זלזל עמוקות בקנוניזציה של אליוט, אך גם חקר את אותן תמות שהעסיקו את עמיתו והביע רעיונות דומים, כמו בקטע הבא מתוך הממואר שלו דַּבֵּר, זִכָּרוֹן:

.

אני מודה ומתוודה כי אינני מאמין בזמן. לאחר השימוש, אני אוהב לקפל את מרבד הקסמים שלי כך שכל חלק של הדוגמה ינוח על משנהו התואם. ימעדו להם הנוסעים! (ספרית פועלים, 1981, תרגום: לאה דובב, עמ' 128).

.

זו היא, אם כן, נקודת המוצא של אליוט, שממנה צומח כל קו המחשבה הפילוסופי המוביל את הקוורטטים. באומרו, למשל, אִם הַזְּמַן כֻּלּוֹ הֹוֶה לָעַד / הַזְּמַן כֻּלּוֹ לֹא יִפָּדֶה (All time is unredeemable) בא לומר: מאחר שנקודת ההשקה היחידה בין הסובייקט לבין מעגל הזמן היא ההווה, והיות שאין ביכולתנו לתפוס ולעבד את ההווה ברגע ההווה (מתוקף הדיחוי המובנה בממשק שבין התודעה למציאות), הרי שהזמן כולו הוא תמיד כבר מחוץ להישג ידינו, לא ניתן לשחזור אלא כרפליקה רצוצה, ולעולם לא נוכל לחוש את מרקמו בזמן אמת או לעמוד על טבעו אלא בדיעבד. לא ברור אם הדברים מוצגים כקינה מלנכולית, או שמא כעובדות קרות; אליוט מייצר עבור הקוראים פיתויים לעולמות אחרים, כי "הַמִּין הָאֱנוֹשִׁי / אֵינוֹ עָשׂוּי לָשֵׂאת יוֹתֵר מִדַּי מְצִיאוּת" (עמ' 9), ומייד שואב חזרה להווה שהוא המציאות היחידה. אך נדמה כי ישנה כאן גם נימה של נחמה וניסיון הנעה לפעולה – אל לנו לדוש בעבר ובעתיד, שהם בגדר תמונות חלום, או בספקולציות ריקות על מה יכול היה להיות "בְּעוֹלָם מְשֹׁעָר בִּלְבַד", מוטב שנתמקד בכאן ועכשיו, "תַּכְלִית אַחַת, הֹוָה תָּמִיד". מבחינה זו, ניתן לומר שאליוט הקדים את זמנו וביטא הלכי רוח ניו־אייג'יים ממש, שכן עיסוקו המטאפיזי־פסיכולוגי ב"כְּבִילוּת לֶעָבָר וְעָתִיד", ש"קּוֹצְבִים לָנוּ מוּדָעוּת מוּעָטָה בִּלְבַד" (עמ' 10־11), ובטבעו המשתנה ללא הרף והלא מלוכד של העצמי, ייקרא בפי כול "מיינדפולנס" כעבור כמה עשורים.

במבט־על פשטני, נוח לפטור את הטקסט כהתלהמות מרירה של אדם מעט טרחן ומלודרמטי, אך בפועל נחשף כאן פחד אמיתי ועמוק מסוליפסיזם מכלה; הסתגרות מנטלית והגבהת חומות אנושיות, נרקיסיזם וקידוש האינדיבידואל, גוויעה רוחנית ושיתוק רגשי (במילים אחרות – מה שאיים, בין היתר, על האנושות בשיא תקופת הקורונה). האווירה בארבעה קוורטטים היא דיסטופית; האנשים אדישים, חולניים, קהי־חושים, מוסחים, ריקים, מוארים רק באור עמום – לא אור יום ה"הוֹפֵךְ צֵל לְיֹפִי חוֹלֵף" ולא חושך מוחלט "הַבָּא לְמָרֵק אֶת הַנְּשָׁמָה" (עמ' 11), מעין לימבו שטני שכזה – ובתוכם בדידות וישימון חושי־רוחני. בקומדיה האלוהית, שממנה הושפע אליוט רבות, הקדיש דנטה מרחב ייעודי מייסר במיוחד בכניסה לגיהינום עבור חוטאים "שלא ידעו בחייהם לא שנאה ולא אהבה, ובחרו בשאננות ובאדישות של הצופה מן הצד היושב על הגדר" (הקיבוץ המאוחד, 2007, תרגום: אריה סתיו, עמ' 93). גם אליוט תיעב אפתיה ואוטומטיות בבני אדם (אם כי בהקלטות נשמע מקריא את שירתו בטון מכני וקצוב כמטרונום), ולמרבה הצער, זה כל מה שראה בעולם החדש שהמלחמה עיצבה.

לדידו, נקודת האור של המצב שבו שרויה האנושות היא "הַנְּקֻדָּה הַנָּחָה" שבמרכז ספירלת הזמן, "אוֹר לָבָן נָח וְנָע" (עמ' 10) שהגישה אליו היא באמצעות התבוננות דוממת פנימה. הוא ממאן להגדיר מה היא אותה נקודה, נמנע מהמשגתה וממיקומה במרחב זמן, ושומר עליה אמורפית וסִפִּית במובהק – בין לבין, לא שם ולא כאן, ממש על סף הבנתנו אותה, מעורפלת רק במידה שהופכת אותה בלתי אפשרית לזיהוי חותך. הנקודה היא נחה, לא קבועה (still, not fixed) היא "קִיּוּם־הַיַּחַד" (עמ' 14), הוויית העל המושרשת בשינוי תמידי, הווה טהור נצחי החף מכבלי הזמן; וכן מודעות אבסולוטית, היכולת לחוש באופן בלתי אמצעי, להתמקד בדבר־מה מבלי שייטשטש הרקע, ולהתאחד עם ההוויה עד כדי מיזוג מוחלט. בשלב מסוים אליוט נוחת מהאידיליה הזו ואף מכיר בחשיבות הזמן, שמעניק לנו רגעים קטנים ומשמעותיים להיזכר בהם. "רַק בִּידֵי הַזְּמַן יוּבַס הַזְּמַן" (only through time time is conquered), הוא מסכם, ונדמה כי נענה על ידי בן דורו ויסטן יו אודן, גם הוא משורר אנגלי־אמריקאי: "הזמן בך מתעתע, את הזמן לא תוכל להביס" (O let not Time deceive you, / You cannot conquer Time).

ואף על פי כן, הוא ממשיך לשאוף לאותה אל־זמניות – timelessness – כפי שהיטיב לתארה נבוקוב:

.

ומאחורי האקסטזה יש עוד משהו, שקשה להסבירו. הרי זה כמו ריק רגעי, לתוכו חופז כל מה שאני אוהב. תחושה של היות אחד עם השמש והאבן. רטט של הודיה כלפי מי שלא יהיה – (עמ' 139).

.

מילת המפתח כאן היא "אהבה" – "הָאַהֲבָה עַצְמָהּ דּוֹמֶמֶת, וְהִיא / רַק עִלַּת הַתְּנוּעָה וְסוֹפָהּ", הנקודה הנחה של עולם סובב (עמ' 13־14). את הקומדיה האלוהית סוגר דנטה במשפט:

.

… רְצוֹן לִבִּי עִם כִּסּוּפַי גַּם יַחַד

כְּבָר סַבּוּ כְּאוֹפַן, כָּךְ אַהֲבָה תָּנִיעַ

             אֶת הַחַמָּה בָּרוֹם וְאֶת כּוֹכְבֵי רָקִיעַ.

.

אהבה נשגבת, אם כן, היא המנוע הדומם של היקום, כוח החיים המלכד בין הביולוגי (אדם) לכימי (חומר) לאלכימי (רוח), ויוצר חפיפה כלל־ישותית המתעלה על "הַזְּמַן הַמִּשְׂתָּרֵעַ … לִפְנֵי וְאַחֲרֵי" (עמ' 15).

.

אביטל נמזר היא מתרגמת ועורכת, בעלת תואר שני בספרות אנגלית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. זוכת פרס Dieter E. Zimmer של האגודה הבינלאומית לחקר נבוקוב (IVNS).

.

ת.ס. אליוט, "ארבעה קוורטטים", המעורר, 1999. תרגום: אסתר כספי

 

» במדור "מסה" בגיליון קודם של המוסך: לילך נתנאל על שירתו של דוד פוגל במלאת מאה שנים לספרו "לפני השער האפל"

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

רעד קולך | עגיל פנינה על תנוך הערב

עדיה גודלבסקי מבצעת שני שירים מאת ענת לוין

מירי נישרי, מתוך הסדרה: קרני השכינה, קפה ודבק על נייר, 60X40 ס"מ, 2016

.

שני שירים מאת ענת לוין, בלחן וביצוע עדיה גודלבסקי

.

פרידה

אֲנִי אֶלְבַּשׁ אֶת הַמֶּרְחָק כְּמוֹ מְעִיל
עִם כִּיסִים. לִבִּי כַּפְתּוֹרִים
אֲדֻמִּים רְכוּסִים.

הָרוּחַ קָרָה. רַק יָרֵחַ תָּלוּי,
חֲגִיגִי, עָגִיל פְּנִינָה
עַל תְּנוּךְ הָעֶרֶב הָרָגִיל.

בְּבִטְנַת מְעִילי בְּדַל
עִפָּרוֹן וּמִכְתָב וְחוּט
וְכַפְתּוֹר עֵץ בְּשַׂקִּיק,

וּבְכִיס שְׂמֹאל כַּף
יָד סְגוּרָה,
וְסוֹד וְסַכִּין.

.

(מתוך הספר רק רגע גוף, הקיבוץ המאוחד, 2021)

.

האישה שיצאה אל העולם 

ןלִרְוָחָה נִפְקְחוּ דַּלְתוֹת הָאֲוִיר לִרְאוֹת

עֵצִים נְכוֹנִים בַּמֶּרְחָק,

שְׁמָשׁוֹת רְחָבוֹת

אַחַר כָּךְ,

מִישֶׁהוּ הִדְלִיק בַּמָּרוֹם כּוֹכָבִים נְמוּכִים כִּמְנוֹרוֹת

וְנִעֵר מֵעַל אַדְנֵי מִרְפָּסוֹת

כַּסְתוֹת עֲנָנִים, סְדִינִים, צִפּוֹת.

אֻוְרַר הָעוֹלָם

(הֻפְשַׁט מִגְּבוּלוֹ,

הוּצְרוּ מְמַדָּיו וְקַל כָּבְדּוֹ, נִמְשְׁכוּ קוֹרוֹתָיו)

 הָאֹשֶר בִּקְצוֹתַי אֶפְשָׁרִי.

.

(מתוך הספר אנה מסתובבת לאט, אחוזת בית, 2007)

 

עדיה גודלבסקי היא מוזיקאית ואמנית מיצג, שרה ומנגנת בנבל ובכלים חשמליים.

 

» במדור "רעד קולך" בגיליון קודם של המוסך: אלברט סופר והגר רוה מבצעים שני שירים מאת חמוטל בר־יוסף

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

שירה | לא הכול יאבד

שירים מאת דנה אמיר וערן צלגוב

שי עבאדי, זיגפריד הצעיר (פרט), צריבה חשמלית וטכניקה מעורבת על לוח בי־אס־או, 102X68 ס"מ, 2007

דנה אמיר

עתיק מן העין

אֲנַחְנוּ כָּאן. כּוֹכַב הַצָּפוֹן שֶׁלָּנוּ אֵינֶנּוּ רָחוֹק מֵאִתָּנוּ כְּפִי שֶׁחָשַׁבְנוּ תָּמִיד.

הוּא מְהַבְהֵב, חִוֵּר, מִשְּׂמֹאלֵנוּ. גָּדְלוֹ כְּגֹדֶל יָד קְפוּצָה.

מֶשֶׁךְ שָׁנִים הֵכִינוּ אוֹתָנוּ לָרֶגַע הַזֶּה.

עַכְשָׁו, רְכוּבִים עַל בּוּל עֵץ יָחִיד בְּלֵב מַיִם, מֵעָלֵינוּ רָקִיעַ מְפֻזָּר עֲנָנִים,

אֲנַחְנוּ מְיַחֲלִים לַקֶּשֶׁת הַהִיא, הַשְּׁלֵמָה, שֶׁאֶתְמוֹל חָלַפְנוּ לְיָדָהּ

בְּלִי מֵשִׂים.

מָה תִּהְיֶה בִּרְכַּת הַפְּרֵדָה?

מָה שֶׁגָּבוֹהַּ מֵאִתָּנוּ, עַתִּיק מִן הָעַיִן,

בּוֹכֶה.

.

כשאשוב ואהיה קטנה

הַזְּמַן יִמָּתַח וְיִתְפַּקֵּעַ, לֹא בְּרַעַשׁ, כַּחוֹל הַמְּכַסֶּה אֶת הַלַּיְלָה

שֶׁמֵּאֲחוֹרֵי הַבָּתִּים.

הַמֶּרְחָק בֵּין הַשֵּׁינָה לִשְׁמוּרוֹת הָעֵינַיִם יָשׁוּב לִהְיוֹת נִצְחִי כַּמֶּרְחָק

בֵּין צַעֲדֵי הַבָּאִים לְמַעֲלֶה הַמַּדְרֵגוֹת, וּמִי שֶׁאָהַבְתִּי,

שֶׁנָּשַׁף אֶת הֶבֶל פִּיו עַל פִּי בְּתוֹךְ הָאֵשׁ הַבּוֹעֶרֶת, שֶׁקָּפָא בְּקִרְבִּי

עַל שְׁלַל צוּרוֹתָיו, יְהַלֵּךְ לְצִדִּי עַל הָאָרֶץ

וְרַגְלָיו לֹא תִּכָּוֶנָּה

.

לֹא אֶחְקֹר בַּיָּפֶה מִמֶּנִּי

לֹא הַכֹּל יִתְרַסֵּק, לֹא הַכֹּל

יֹאבַד

.

דנה אמיר היא משוררת, חוקרת ספרות, פסיכולוגית קלינית ופסיכואנליטיקאית, ראש תכנית הדוקטורט בפסיכואנליזה וראש התכנית לביבליותרפיה באוניברסיטת חיפה. הוציאה לאור ארבעה ספרי עיון, שישה ספרי שירה ושני ממוארים בפרוזה. השירים שכאן מתוך ספר בכתובים. שירים פרי עטה פורסמו בגיליונות 12, 42, ו-77 של המוסך.

.

ערן צלגוב

מבוא לשירה

כַּמָּה שָׁקוּף צָרִיךְ לִהְיוֹת הַשִּׁיר?

כְּמוֹ מַיִם

כְּדֵי לִרְאוֹת דַּרְכּוֹ אֶת צֶבַע הָאֱלֹהִים,

אֶת פָּנַיִךְ כְּשֶׁאַתְּ מִתְעוֹרֶרֶת

הַרְחֵק מֵעֵבֶר לַיָּם וּמִתְגַּעְגַּעַת

גַּלִּים גַּלִּים אוּלַי אֵלַי.

.

כַּמָּה שָׁקוּף צָרִיךְ לִהְיוֹת הַשִּׁיר?

כְּמוֹ מַיִם

כְּדֵי שֶׁיַּרְווּ אֶת חֲסַר הַבַּיִת,

אֶת הַחַיָּל בַּדֶּרֶךְ לְתַחֲנַת הָאִסּוּף,

אֶת הַיֶּלֶד שֶׁאִבֵּד אֶת יַד אִמּוֹ,

אֶת הַשִּׂיחַ שֶׁבְּצִלּוֹ מִסְתַּתֵּר הַקִּפּוֹד מֵהַשֶּׁמֶשׁ, מֵהַשּׁוּעָל, מֵהַמַּזְמֵרָה.

.

כַּמָּה שָׁקוּף צָרִיךְ לִהְיוֹת הַשִּׁיר כְּמוֹ מַיִם?

שָׁקוּף אֲבָל שֶׁתִּשְׁתַּקֵּף בּוֹ הַהִיסְטוֹרְיָה

וְאוֹתָם הַפָּנִים שֶׁלֹּא רָאִינוּ מִזְּמַן

שֶׁיַּזְכִּירוּ לָנוּ מִדֵּי יוֹם בְּיוֹמוֹ

גַּל אַחַר גַּל אַחַר גַּל

שֶׁהַכֹּל זוֹרֵם כְּדַרְכּוֹ לַיָּם

וּלְעוֹלָם לֹא דַּי

וְתָמִיד הַצָּמֵא מִנֶּגֶד

שָׁקוּף לָנוּ

מִדַּי.

איור: ערן צלגוב

.

לתרגם חזרה

לִפְעָמִים אֲנִי חוֹשֵׁב שֶׁאִם הָיִינוּ

רוֹצִים הָיִינוּ חוֹזְרִים. אוּלַי זוֹ מִלָּה מְדַיֶּקֶת

מִדַּי: לַחְזֹר.

הֲרֵי לְעוֹלָם לֹא נוּכַל לִקְרֹא פַּעֲמַיִם אֶת אוֹתוֹ הַשִּׁיר,

מְלַמֵּד הֵרַקְלֵיטוֹס הָרָטֹב.

.

אַתְּ הִשְׁתַּנֵּית מֵאָז הַפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה הַהִיא: קַו הַשֶּׁמֶשׁ

שֶׁחָצָה בֵּינֵינוּ כְּבָר לֹא יְחַבֵּר מֵחָדָשׁ. הַבַּיִת נִשְׁאַר

וְהֶעֱלָה עֹבֶשׁ: אֲנַחְנוּ יוֹדְעִים וַחֲכָמִים

יוֹתֵר מִמָּה שֶׁהָיִינוּ אָז. רַגְלֵינוּ לֹא מַתְאִימוֹת

לְמִדּוֹתָיו בְּדִיּוּק: אֲנַחְנוּ מְזַהִים בּוֹ

אֶת הַשְּׁבָרִים שֶׁאָז קָרָאנוּ לָהֶם סְדָקִים.

.

לוּ הָיִינוּ רוֹצִים לַחְזֹר, לְתַרְגֵּם

לַמָּקוֹר, זֶה הָיָה וַדַּאי נִשְׁמַע

אַחֶרֶת. לִפְעָמִים מָה שֶׁאוֹבֵד

בַּדֶּרֶךְ הוּא לֹא הַשִּׁירָה, אֶלָּא הַסִּבָּה

לִכְתֹּב.

.

ערן צלגוב הוא משורר, משרגם ומשרבט, עורך וחבר בהוצאת "רעב". ספרו "הָפוּך עַל עָנָף: שִׁירִים [לִ]קְטָנּים" ראה אור בשנה שעברה בהוצאת עם עובד. שירים פרי עטו פורסמו בגיליונות 20 ו-33, ובגיליון מיום 24.03.22 של המוסך.

.

» במדור שירה בגיליון הקודם של המוסך: שירים מאת נדיה אייזנר ועמוס נוי

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

פרוזה | קדוש ומעונה

"צעיר באבהות אך לא בשנותיו, הוא נותר לשכב על גבו, לחבק את סבלותיהם הקטנים, להביט בגרורות הכאב הקטנות שלו שפנים להן וגוף ושמות". סיפור קצר מאת אופיר פלדמן

מאיה אטון, מתוך ספר אמן החוגג 200 שנה לפרנקנשטיין, עיפרון על נייר, 40X 30 ס"מ, 2018

נעמה

אופיר פלדמן

.

כשיצאו מהגן השתחררו הדמעות, כל אחד מהשניים רצה ללכת לכיוון אחר. עמית הביט בבני השלוש שלו, נעמה ודויד. משהיו תינוקות הכיר את הפיצול הזה, כשנשאר איתם לראשונה בגפו. שניהם בכו בו־זמנית, את מי ירים קודם, אחז בזה ובזו, צנח לאחור על המיטה הזוגית שלו ושל אייל והצמיד אל חיקו. פעם כיסה יותר גופו של זה את בטנו ופעם גופה של זו, כנדנדה שהוא היווה את נקודת המרכז הקבועה שלה. אך היה זה ציר חורק וכוזב שציית לכוח כבידה מוטה, שכן ללא הרף נאלץ להעדיף תאום אחד על פני אחיו, אגרופיהם הקטנים הקישו באומללות על חזהו, יבבותיהם המשיכו להישמע, מהדהדות בין קירות העץ ונתלות באוויר המחומם. איפה אייל, מדוע הוא מתעכב בין המשרדים, אמון על מלאכת תרגומה של הלידה הלא טבעית לטבעית, על הכנסתה הכמעט אלימה אל מחזור הדם של המערכות.

צעיר באבהות אך לא בשנותיו, הוא נותר לשכב על גבו, לחבק את סבלותיהם הקטנים, להביט בגרורות הכאב הקטנות שלו שפנים להן וגוף ושמות – הדבר נעשה כה ברור עבורו כשנשאר איתם לבד. רצה שאייל ייכנס ויראה אותו כך עם שניהם, קדוש ומעונה, בפטמות יבשות ובעור מעט לח מרוק.

וכעת, במחצית שנתם הרביעית, נעמה דרשה ללכת במורד דרך האבנים המשתלבות ודויד התעקש ללכת במשעולי השדה, החל לרקוע ברגליו, לצעוק. עמית הפציר בהם לוותר זה לזה, כך אייל היה נוהג לו היה כאן במקומו, אבל אף אחד לא רצה לוותר. ולנוכח שני המתבצרים נשלחה ידו אל שיח ההדס, הוא תלש עלה קטן, הטמין באגרופו וערבל את הידיים מאחורי גבו בעוד נעמה ודויד עוצמים בחוזקה את עיניהם. על פי רוב כל אחד מהם נטה לבחור ביד הקרובה אליו ולכן אילו רצה לכוון את תוצאת ההגרלה, היה עליו לנהוג על דרך ההיפוך, משום שברגע הבחירה נהג להושיט את אגרופיו הסגורים כשידיו מוצלבות מול פניהם. כשערבל את ידיו – בשביל מה עשה זאת אם עיניהם ממילא היו סגורות – ניסה להיזכר מי קבע אתמול את מסלול ההליכה הביתה, אך אבד. הוא משך זמן וסחט מהם הבטחה שמה שיוצא אני מרוצה, חרוז משומש עד בלי די שכיסה על שקריו, שכן איך יהיה מרוצה זה ששבילו ננטש.

מכיוון שהמאבק על זכות הקדימה הופיע בכל צומת אפשרי – מי יחליט מהיכן להיכנס אל הבניין, מי ילחץ על מתג האור בחדר המדרגות, מי יפתח את הדלת – זמם עמית להכריע לטובת הנתיב המועדף עליו. דרך האבנים של נעמה תאלץ אותם לעבור סמוך לגן המשחקים. דויד, לעומת זאת, רצה ללכת בשדה, אותו שדה שזה מכבר גילו את אפשרות ההליכה בו, על שלל הענפים והאבנים שאפשר היה לאסוף בין מרחביו. אלה נערמו ענף בצד אבן סמוך לעציץ הגדול שעמד בכניסה לבניין, עונה אחר עונה, כעדויות היוליות לניצחונות הבן.

רקיעות הרגליים של דויד גברו כשנעמה שלפה את העלה מכף ידו הפתוחה של האב. הוא הביט בדויד, שכבר פנה להיכנס אל השדה ונעצר. דויד אהב לרכון אל הנמלים, הוא היה זה שהתחיל בכך ונעמה עשתה זאת בעקבותיו, אך עתה, בשל צערו, לא ראה אף נמלה. כשנכנסים לשדה יש לחצות את הסף שאותו מותחות הנמלים בתנועתן. בפעמים הראשונות התאומים לא סמכו על עצמם, חששו למעוך את הקטנות מהם, ביקשו סיוע אווירי בין זרועות האב אך עד מהרה למדו להרחיב את הצעד, לקפוץ מעל הראשים השחורים הרוחשים, עורקים פועמים של הסתכנות אובדנית. לא לגעת, נהג לומר להם עמית כשרכנו לראותן מקרוב, היד של נעמה הדאיגה אותו. פעם קרה שפגעה בעורק הנמלים וכשעיניה פגשו את מבטו פרצה מיד בבכי, בו ברגע שהבינה כי הוא הבין שעשתה זאת בכוונה.

אין שדה היום, אין. תפסיק כבר לבכות, דויד, זוכר שהבטחת?

כשירדו בדרך האבן, הביט האב לאחור ונפרד במבטו מהשדה שלעיתים נראו בו חיפושיות שצצו בין נִמְלֵי הקבע. דויד ונעמה היו מתכופפים לעברן, איזה כוח היה לו עליהם, לאדום הזה, שמיד הבדיל את הגוף הנושא אותו ועשה בו יופי. לאחרונה נקצצו שם שיחי הפרא בגסות, הכול שוטח ונותרו רק גדמי עשבים יבשים צהובים שנראו כמו גבעולי קש. בעצים לא פגעו, רק בשיחים נמוכי הקומה שהיעדר הגזע הוזיל את מעמדם בשדה והפך את חייהם להפקר.

לבסוף הגיעו אל אותו גן משחקים שעליו חלש פיקוס רבוד גזע, שצורתו כלל אינה נתפסת. נעמה עברה מנדנדה לנדנדה, איתרה חברות וחברים מהגן שנהרו לשם עם הוריהם. דויד לא הרפה מעמית, רצה שירוץ אחריו ויתפוס אותו. הוא עיבה את קולו, שיווה לו קשיחות והכריז על היותו דרקון. למה הוא לא משחק עם ילדים אחרים? עמית נזכר בדברי שירי הגננת שקוממו אותו: הוא עוד חושב שהוא דרקון – והיא, היא כבר מוכנה. תדע לך שהיא נמצאת הרבה בפינת המשפחה, זה מאוד מעסיק אותה, היא וגלי משחקות שפעם היא אמא שלה ופעם היא אמא שלה. הוא, אם הוא בונה משהו מהמגנטים אסור לאף אחד לגעת לו. עמית הנהן, כן, גם בבית זה ככה, מבחינתו זו יצירת אמנות, אך שירי המשיכה בשלה, הזמנתם כבר תור לקלינאית תקשורת? חוץ מהדיבור זה יעזור לו גם בתחום הרגשי. עמית שוב הנהן. איך שהוא דווקא עכשיו בסוף השנה, אולי בדיוק בגלל זה, היא ניתבה את השיחה לשאלת האבהות הביולוגית והוכתה בתדהמה מכך שאפשר ללדת תאומים משני אבות שונים. נעמה לא שלך? איזה קטע, הייתי בטוחה! היא חזרה ואמרה, ספקה כף כמי שזה עתה גילתה שהפסידה בהתערבות. עמית חייך, שניהם של שנינו, ובלבו תהה איך אפשר לפספס את הדמיון המובהק כל כך של נעמה לאייל. מבעד לשמשת החלון הגדול שבכניסה הבחין בעיניה הגדולות הירוקות של נעמה, בריסיה המצוירים. היא חייכה אליו וקירבה את ידיה אל פיה בהתרגשות: אבא מדבר עם הגננת.

כעת בגן המשחקים ראה את דויד מצטרף סוף־סוף אל נעמה, שהחליקה במורד מגלשה גבוהה ומפותלת יחד עם גלי, שזרועותיה הדקות של אמה היו מכוסות קעקועים. צחוקיהם הדהדו כשנמעכו אלה על אלה בקצה המגלשה. השירי הזאת, מה היא כבר יודעת. מה היא מבינה.

אחר כך דויד רצה לשתות, אביו פתח את רוכסן התיק שלו והוציא את הבקבוק. הביט בו כשלגם בקולניות ורץ בחזרה אל המגלשה. בתוך התיק, מעל שקית בגדי ההחלפה, שכב מגולגל גיליון נייר דק. הוא פרש אותו לפניו וראה שורה אופקית של ספרות מאחת עד עשר. הספרות היו עשויות מנקודות שחורות כמו בכתב ברייל, ומעליהן קו לא רציף בעיפרון כחול רועד התקשה לחבר בין הנקודות, לעיתים סטה ממסלולו המתבקש, חזר לרגע ושוב התרחק. מתחת לשורה, בצד שמאל, בכתב ידה של הגננת נכתבו המילים: "יד ימין דומיננטית. אחיזה חלשה. לא בשלה."

הוא הכניס את הדף בחזרה אל תוך התיק כשקלט את נעמה מתקרבת. גם היא צמאה עכשיו. קיווה שלא תשתה יותר מדי, שלא יצטרך להרים אותה לפיפי. כבר קרה שקילוחים ניתזו על כפות רגליו הנתונות בסנדלים בעת שערסל את גופה באוויר. בבית היא סיפרה לאייל: השתנתי על אבא־עמית, ושניהם פרצו בצחוק, אב ובת בהירי עיניים.

הוא חיכה שתחזור לענייניה כדי לשלוף את הדף שלה. הספרות חוברו בקו בוטח ובצבעים שונים. מתחת לשורה נכתב: "יד ימין דומיננטית. אחיזה בשלה." הוא תחב את הדף פנימה וסגר את התיק. סרק בעיניו את גינת המשחקים ולפתע הבחין באביה של גלי, גבר מזוקן שזרועותיו הגדולות, המקועקעות בצפיפות שלא נפלה מזו של אשתו, דחפו נדנדת־כיסא, שעליה ישבו גב אל גב גלי ונעמה. נדנד ותוך כדי כך דיבר עם אשתו.

הבכי היה של דויד, שנפל וקיבל מכה בברך. עמית הרים אותו וחיבק, אמר לו שזה נראה ממש לא נעים, הידק את ראשו אל כתפו, די, די. נעמה הביטה בהם, שוב העיניים שלה, הרחוקות מעט זו מזו, האחת מעט גדולה יותר, עם טיפת החום הקטנה שניקדה את הקשתית הירוקה. אצל אייל לא הייתה טיפה כזאת; בהתחלה ראה בה פגם, אך בחלוף הזמן התחבבה עליו, אם כי בדרך כלל הסתתרה ורק לעיתים הייתה נגלית. הוא נהנה מהמתח הזה, חיכה לראותה, חש שהטיפה מקרבת ביניהם. שירי צדקה, היא כבר מוכנה, היא נולדה מוכנה. הוא חיבק את דויד והביט לעבר נעמה כשבחנה את הקלות שבה הרים את אחיה, ששקל הרבה פחות ממנה. לא רק שנעמה הייתה כבדה מפאת גובהה, גופה היה רפוי לחלוטין, שלא כמו גופו הקפיצי המתוח של דויד. אך עמית אהב לשאת אותה בזרועותיו; הרפיון פעל כדבק. חשש מפני היום שבו תגלה, ששניהם יגלו.

כשהיה נדמה שכבר נרגע, חידש דויד את יבבותיו. אציתי שנלך בשדה! זעק, ועמית אמר, ככה זה בהגרלות, פעם אתה זוכה ופעם נעמה. אבל אני אציתי! רגליו של דויד בעטו בו. מיד הוריד אותו למטה – כמה אפשר – ראה אותו משתטח על הרצפה ודיבר אליו ללא קול: סליחה ילד שָׂדֶה שלי, סליחה. אך כשרצה להרימו שוב, דויד כבר שכח את כאבו וחזר לשחק. אז הוציא עמית את הדפים מתיקיהם, מעך לכדור אחד והשליך לפח.

עמית המשיך לחשוב על מבחני אחיזת העיפרון, כשדחף את נדנדת־הצמיג העגולה והרחבה שעליה ישבה נעמה ליד גלי. ניסה להיזכר מתי נטש דויד את העפרונות וחדל לצבוע יפה בתוך הקווים, והיא, שרק הייתה מקשקשת קצת בטוש שחור ומיד עוברת לדף חדש, פתאום החלה לצייר בסבלנות, התעכבה על פרטי־הפרטים, ציוריה נהפכו צבעוניים ומלאי שמחה. מתי חדל אייל להושיב את דויד לידו בארוחות המשפחתיות, כולם התלהבו מכמה שאכל יפה, בקושי הסתכלו על פני הפוקר של נעמה, שלא חייכה לאף אחד. אולי כשהחל לרקוע ברגליים או להתעכב על כל נמלה. דויד חייב לחזור לצייר. חייב.

נעמה וגלי צחקקו על הנדנדה העגולה, ועמית אמר שהן יכולות לעמוד עליה אם הן רוצות. דויד הגיע מכיוון המגלשה, אחז בידו, משך ומשך, אך עיני עמית היו נשואות לעבר הוריה של גלי, שעמדו ודברו מעבר למגלשה הגדולה. עד שנעמה אמרה לדויד: הוא לא מקשיב. עמית הביט בנעמה, הביט בדויד, ביקש שיחזור על דבריו. דויד ביקש שירדוף אחריו שוב, א־מ־תי שתי־דוף א־ה־איי. אבל אני צריך לנדנד את נעמה וגלי, השיב לו. נעמה הביטה באחיה, באביה, בהוריה של גלי. אבא ואמא של גלי! היא קראה בקול. השניים ניגשו לעבר הילדה הגבוהה שעמדה על הנדנדה ליד בתם היושבת, הגיעו והחליפו את אביה בפעולת הנדנוד. הפעם נדנדה האישה את שתי הילדות ובעלה עמד לידה ודיבר איתה. עמית הביט בנעמה, שעיניה וצחוקה היו נתונים לגלי ולהוריה. החל לרדוף אחרי דויד במעגלים סביב הנדנדה, המגלשה, עץ הפיקוס שפירותיו נמעכו על משטח הגומי תחת סוליותיהם. הם נכנסו אל אזור הדשא, הרחיקו עד הקצה. מגרונו בקע אותו קול משחק דרקוני שהיה גם קולו של דויד.

.

אופיר פלדמן הוא במאי, מורה ומתרגם. בוגר האקדמיה לאמנות ברומא והחוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב. סרטיו הקצרים הוקרנו בפסטיבלים. פרסם סיפור קצר בכתב העת "צריף" ותרגם שלושה ספרי פרוזה מאיטלקית לעברית. הסיפור "נעמה" הוא חלק מרומן בכתובים.

.

» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "ילד", סיפור קצר מאת רחל היימן

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן