.

שני שירים מאת ענת לוין, בלחן וביצוע עדיה גודלבסקי

.

פרידה

אֲנִי אֶלְבַּשׁ אֶת הַמֶּרְחָק כְּמוֹ מְעִיל
עִם כִּיסִים. לִבִּי כַּפְתּוֹרִים
אֲדֻמִּים רְכוּסִים.

הָרוּחַ קָרָה. רַק יָרֵחַ תָּלוּי,
חֲגִיגִי, עָגִיל פְּנִינָה
עַל תְּנוּךְ הָעֶרֶב הָרָגִיל.

בְּבִטְנַת מְעִילי בְּדַל
עִפָּרוֹן וּמִכְתָב וְחוּט
וְכַפְתּוֹר עֵץ בְּשַׂקִּיק,

וּבְכִיס שְׂמֹאל כַּף
יָד סְגוּרָה,
וְסוֹד וְסַכִּין.

.

(מתוך הספר רק רגע גוף, הקיבוץ המאוחד, 2021)

.

האישה שיצאה אל העולם 

ןלִרְוָחָה נִפְקְחוּ דַּלְתוֹת הָאֲוִיר לִרְאוֹת

עֵצִים נְכוֹנִים בַּמֶּרְחָק,

שְׁמָשׁוֹת רְחָבוֹת

אַחַר כָּךְ,

מִישֶׁהוּ הִדְלִיק בַּמָּרוֹם כּוֹכָבִים נְמוּכִים כִּמְנוֹרוֹת

וְנִעֵר מֵעַל אַדְנֵי מִרְפָּסוֹת

כַּסְתוֹת עֲנָנִים, סְדִינִים, צִפּוֹת.

אֻוְרַר הָעוֹלָם

(הֻפְשַׁט מִגְּבוּלוֹ,

הוּצְרוּ מְמַדָּיו וְקַל כָּבְדּוֹ, נִמְשְׁכוּ קוֹרוֹתָיו)

 הָאֹשֶר בִּקְצוֹתַי אֶפְשָׁרִי.

.

(מתוך הספר אנה מסתובבת לאט, אחוזת בית, 2007)

 

עדיה גודלבסקי היא מוזיקאית ואמנית מיצג, שרה ומנגנת בנבל ובכלים חשמליים.

 

» במדור "רעד קולך" בגיליון קודם של המוסך: אלברט סופר והגר רוה מבצעים שני שירים מאת חמוטל בר־יוסף

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

דנה אמיר

עתיק מן העין

אֲנַחְנוּ כָּאן. כּוֹכַב הַצָּפוֹן שֶׁלָּנוּ אֵינֶנּוּ רָחוֹק מֵאִתָּנוּ כְּפִי שֶׁחָשַׁבְנוּ תָּמִיד.

הוּא מְהַבְהֵב, חִוֵּר, מִשְּׂמֹאלֵנוּ. גָּדְלוֹ כְּגֹדֶל יָד קְפוּצָה.

מֶשֶׁךְ שָׁנִים הֵכִינוּ אוֹתָנוּ לָרֶגַע הַזֶּה.

עַכְשָׁו, רְכוּבִים עַל בּוּל עֵץ יָחִיד בְּלֵב מַיִם, מֵעָלֵינוּ רָקִיעַ מְפֻזָּר עֲנָנִים,

אֲנַחְנוּ מְיַחֲלִים לַקֶּשֶׁת הַהִיא, הַשְּׁלֵמָה, שֶׁאֶתְמוֹל חָלַפְנוּ לְיָדָהּ

בְּלִי מֵשִׂים.

מָה תִּהְיֶה בִּרְכַּת הַפְּרֵדָה?

מָה שֶׁגָּבוֹהַּ מֵאִתָּנוּ, עַתִּיק מִן הָעַיִן,

בּוֹכֶה.

.

כשאשוב ואהיה קטנה

הַזְּמַן יִמָּתַח וְיִתְפַּקֵּעַ, לֹא בְּרַעַשׁ, כַּחוֹל הַמְּכַסֶּה אֶת הַלַּיְלָה

שֶׁמֵּאֲחוֹרֵי הַבָּתִּים.

הַמֶּרְחָק בֵּין הַשֵּׁינָה לִשְׁמוּרוֹת הָעֵינַיִם יָשׁוּב לִהְיוֹת נִצְחִי כַּמֶּרְחָק

בֵּין צַעֲדֵי הַבָּאִים לְמַעֲלֶה הַמַּדְרֵגוֹת, וּמִי שֶׁאָהַבְתִּי,

שֶׁנָּשַׁף אֶת הֶבֶל פִּיו עַל פִּי בְּתוֹךְ הָאֵשׁ הַבּוֹעֶרֶת, שֶׁקָּפָא בְּקִרְבִּי

עַל שְׁלַל צוּרוֹתָיו, יְהַלֵּךְ לְצִדִּי עַל הָאָרֶץ

וְרַגְלָיו לֹא תִּכָּוֶנָּה

.

לֹא אֶחְקֹר בַּיָּפֶה מִמֶּנִּי

לֹא הַכֹּל יִתְרַסֵּק, לֹא הַכֹּל

יֹאבַד

.

דנה אמיר היא משוררת, חוקרת ספרות, פסיכולוגית קלינית ופסיכואנליטיקאית, ראש תכנית הדוקטורט בפסיכואנליזה וראש התכנית לביבליותרפיה באוניברסיטת חיפה. הוציאה לאור ארבעה ספרי עיון, שישה ספרי שירה ושני ממוארים בפרוזה. השירים שכאן מתוך ספר בכתובים. שירים פרי עטה פורסמו בגיליונות 12, 42, ו-77 של המוסך.

.

ערן צלגוב

מבוא לשירה

כַּמָּה שָׁקוּף צָרִיךְ לִהְיוֹת הַשִּׁיר?

כְּמוֹ מַיִם

כְּדֵי לִרְאוֹת דַּרְכּוֹ אֶת צֶבַע הָאֱלֹהִים,

אֶת פָּנַיִךְ כְּשֶׁאַתְּ מִתְעוֹרֶרֶת

הַרְחֵק מֵעֵבֶר לַיָּם וּמִתְגַּעְגַּעַת

גַּלִּים גַּלִּים אוּלַי אֵלַי.

.

כַּמָּה שָׁקוּף צָרִיךְ לִהְיוֹת הַשִּׁיר?

כְּמוֹ מַיִם

כְּדֵי שֶׁיַּרְווּ אֶת חֲסַר הַבַּיִת,

אֶת הַחַיָּל בַּדֶּרֶךְ לְתַחֲנַת הָאִסּוּף,

אֶת הַיֶּלֶד שֶׁאִבֵּד אֶת יַד אִמּוֹ,

אֶת הַשִּׂיחַ שֶׁבְּצִלּוֹ מִסְתַּתֵּר הַקִּפּוֹד מֵהַשֶּׁמֶשׁ, מֵהַשּׁוּעָל, מֵהַמַּזְמֵרָה.

.

כַּמָּה שָׁקוּף צָרִיךְ לִהְיוֹת הַשִּׁיר כְּמוֹ מַיִם?

שָׁקוּף אֲבָל שֶׁתִּשְׁתַּקֵּף בּוֹ הַהִיסְטוֹרְיָה

וְאוֹתָם הַפָּנִים שֶׁלֹּא רָאִינוּ מִזְּמַן

שֶׁיַּזְכִּירוּ לָנוּ מִדֵּי יוֹם בְּיוֹמוֹ

גַּל אַחַר גַּל אַחַר גַּל

שֶׁהַכֹּל זוֹרֵם כְּדַרְכּוֹ לַיָּם

וּלְעוֹלָם לֹא דַּי

וְתָמִיד הַצָּמֵא מִנֶּגֶד

שָׁקוּף לָנוּ

מִדַּי.

איור: ערן צלגוב

.

לתרגם חזרה

לִפְעָמִים אֲנִי חוֹשֵׁב שֶׁאִם הָיִינוּ

רוֹצִים הָיִינוּ חוֹזְרִים. אוּלַי זוֹ מִלָּה מְדַיֶּקֶת

מִדַּי: לַחְזֹר.

הֲרֵי לְעוֹלָם לֹא נוּכַל לִקְרֹא פַּעֲמַיִם אֶת אוֹתוֹ הַשִּׁיר,

מְלַמֵּד הֵרַקְלֵיטוֹס הָרָטֹב.

.

אַתְּ הִשְׁתַּנֵּית מֵאָז הַפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה הַהִיא: קַו הַשֶּׁמֶשׁ

שֶׁחָצָה בֵּינֵינוּ כְּבָר לֹא יְחַבֵּר מֵחָדָשׁ. הַבַּיִת נִשְׁאַר

וְהֶעֱלָה עֹבֶשׁ: אֲנַחְנוּ יוֹדְעִים וַחֲכָמִים

יוֹתֵר מִמָּה שֶׁהָיִינוּ אָז. רַגְלֵינוּ לֹא מַתְאִימוֹת

לְמִדּוֹתָיו בְּדִיּוּק: אֲנַחְנוּ מְזַהִים בּוֹ

אֶת הַשְּׁבָרִים שֶׁאָז קָרָאנוּ לָהֶם סְדָקִים.

.

לוּ הָיִינוּ רוֹצִים לַחְזֹר, לְתַרְגֵּם

לַמָּקוֹר, זֶה הָיָה וַדַּאי נִשְׁמַע

אַחֶרֶת. לִפְעָמִים מָה שֶׁאוֹבֵד

בַּדֶּרֶךְ הוּא לֹא הַשִּׁירָה, אֶלָּא הַסִּבָּה

לִכְתֹּב.

.

ערן צלגוב הוא משורר, משרגם ומשרבט, עורך וחבר בהוצאת "רעב". ספרו "הָפוּך עַל עָנָף: שִׁירִים [לִ]קְטָנּים" ראה אור בשנה שעברה בהוצאת עם עובד. שירים פרי עטו פורסמו בגיליונות 20 ו-33, ובגיליון מיום 24.03.22 של המוסך.

.

» במדור שירה בגיליון הקודם של המוסך: שירים מאת נדיה אייזנר ועמוס נוי

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

נעמה

אופיר פלדמן

.

כשיצאו מהגן השתחררו הדמעות, כל אחד מהשניים רצה ללכת לכיוון אחר. עמית הביט בבני השלוש שלו, נעמה ודויד. משהיו תינוקות הכיר את הפיצול הזה, כשנשאר איתם לראשונה בגפו. שניהם בכו בו־זמנית, את מי ירים קודם, אחז בזה ובזו, צנח לאחור על המיטה הזוגית שלו ושל אייל והצמיד אל חיקו. פעם כיסה יותר גופו של זה את בטנו ופעם גופה של זו, כנדנדה שהוא היווה את נקודת המרכז הקבועה שלה. אך היה זה ציר חורק וכוזב שציית לכוח כבידה מוטה, שכן ללא הרף נאלץ להעדיף תאום אחד על פני אחיו, אגרופיהם הקטנים הקישו באומללות על חזהו, יבבותיהם המשיכו להישמע, מהדהדות בין קירות העץ ונתלות באוויר המחומם. איפה אייל, מדוע הוא מתעכב בין המשרדים, אמון על מלאכת תרגומה של הלידה הלא טבעית לטבעית, על הכנסתה הכמעט אלימה אל מחזור הדם של המערכות.

צעיר באבהות אך לא בשנותיו, הוא נותר לשכב על גבו, לחבק את סבלותיהם הקטנים, להביט בגרורות הכאב הקטנות שלו שפנים להן וגוף ושמות – הדבר נעשה כה ברור עבורו כשנשאר איתם לבד. רצה שאייל ייכנס ויראה אותו כך עם שניהם, קדוש ומעונה, בפטמות יבשות ובעור מעט לח מרוק.

וכעת, במחצית שנתם הרביעית, נעמה דרשה ללכת במורד דרך האבנים המשתלבות ודויד התעקש ללכת במשעולי השדה, החל לרקוע ברגליו, לצעוק. עמית הפציר בהם לוותר זה לזה, כך אייל היה נוהג לו היה כאן במקומו, אבל אף אחד לא רצה לוותר. ולנוכח שני המתבצרים נשלחה ידו אל שיח ההדס, הוא תלש עלה קטן, הטמין באגרופו וערבל את הידיים מאחורי גבו בעוד נעמה ודויד עוצמים בחוזקה את עיניהם. על פי רוב כל אחד מהם נטה לבחור ביד הקרובה אליו ולכן אילו רצה לכוון את תוצאת ההגרלה, היה עליו לנהוג על דרך ההיפוך, משום שברגע הבחירה נהג להושיט את אגרופיו הסגורים כשידיו מוצלבות מול פניהם. כשערבל את ידיו – בשביל מה עשה זאת אם עיניהם ממילא היו סגורות – ניסה להיזכר מי קבע אתמול את מסלול ההליכה הביתה, אך אבד. הוא משך זמן וסחט מהם הבטחה שמה שיוצא אני מרוצה, חרוז משומש עד בלי די שכיסה על שקריו, שכן איך יהיה מרוצה זה ששבילו ננטש.

מכיוון שהמאבק על זכות הקדימה הופיע בכל צומת אפשרי – מי יחליט מהיכן להיכנס אל הבניין, מי ילחץ על מתג האור בחדר המדרגות, מי יפתח את הדלת – זמם עמית להכריע לטובת הנתיב המועדף עליו. דרך האבנים של נעמה תאלץ אותם לעבור סמוך לגן המשחקים. דויד, לעומת זאת, רצה ללכת בשדה, אותו שדה שזה מכבר גילו את אפשרות ההליכה בו, על שלל הענפים והאבנים שאפשר היה לאסוף בין מרחביו. אלה נערמו ענף בצד אבן סמוך לעציץ הגדול שעמד בכניסה לבניין, עונה אחר עונה, כעדויות היוליות לניצחונות הבן.

רקיעות הרגליים של דויד גברו כשנעמה שלפה את העלה מכף ידו הפתוחה של האב. הוא הביט בדויד, שכבר פנה להיכנס אל השדה ונעצר. דויד אהב לרכון אל הנמלים, הוא היה זה שהתחיל בכך ונעמה עשתה זאת בעקבותיו, אך עתה, בשל צערו, לא ראה אף נמלה. כשנכנסים לשדה יש לחצות את הסף שאותו מותחות הנמלים בתנועתן. בפעמים הראשונות התאומים לא סמכו על עצמם, חששו למעוך את הקטנות מהם, ביקשו סיוע אווירי בין זרועות האב אך עד מהרה למדו להרחיב את הצעד, לקפוץ מעל הראשים השחורים הרוחשים, עורקים פועמים של הסתכנות אובדנית. לא לגעת, נהג לומר להם עמית כשרכנו לראותן מקרוב, היד של נעמה הדאיגה אותו. פעם קרה שפגעה בעורק הנמלים וכשעיניה פגשו את מבטו פרצה מיד בבכי, בו ברגע שהבינה כי הוא הבין שעשתה זאת בכוונה.

אין שדה היום, אין. תפסיק כבר לבכות, דויד, זוכר שהבטחת?

כשירדו בדרך האבן, הביט האב לאחור ונפרד במבטו מהשדה שלעיתים נראו בו חיפושיות שצצו בין נִמְלֵי הקבע. דויד ונעמה היו מתכופפים לעברן, איזה כוח היה לו עליהם, לאדום הזה, שמיד הבדיל את הגוף הנושא אותו ועשה בו יופי. לאחרונה נקצצו שם שיחי הפרא בגסות, הכול שוטח ונותרו רק גדמי עשבים יבשים צהובים שנראו כמו גבעולי קש. בעצים לא פגעו, רק בשיחים נמוכי הקומה שהיעדר הגזע הוזיל את מעמדם בשדה והפך את חייהם להפקר.

לבסוף הגיעו אל אותו גן משחקים שעליו חלש פיקוס רבוד גזע, שצורתו כלל אינה נתפסת. נעמה עברה מנדנדה לנדנדה, איתרה חברות וחברים מהגן שנהרו לשם עם הוריהם. דויד לא הרפה מעמית, רצה שירוץ אחריו ויתפוס אותו. הוא עיבה את קולו, שיווה לו קשיחות והכריז על היותו דרקון. למה הוא לא משחק עם ילדים אחרים? עמית נזכר בדברי שירי הגננת שקוממו אותו: הוא עוד חושב שהוא דרקון – והיא, היא כבר מוכנה. תדע לך שהיא נמצאת הרבה בפינת המשפחה, זה מאוד מעסיק אותה, היא וגלי משחקות שפעם היא אמא שלה ופעם היא אמא שלה. הוא, אם הוא בונה משהו מהמגנטים אסור לאף אחד לגעת לו. עמית הנהן, כן, גם בבית זה ככה, מבחינתו זו יצירת אמנות, אך שירי המשיכה בשלה, הזמנתם כבר תור לקלינאית תקשורת? חוץ מהדיבור זה יעזור לו גם בתחום הרגשי. עמית שוב הנהן. איך שהוא דווקא עכשיו בסוף השנה, אולי בדיוק בגלל זה, היא ניתבה את השיחה לשאלת האבהות הביולוגית והוכתה בתדהמה מכך שאפשר ללדת תאומים משני אבות שונים. נעמה לא שלך? איזה קטע, הייתי בטוחה! היא חזרה ואמרה, ספקה כף כמי שזה עתה גילתה שהפסידה בהתערבות. עמית חייך, שניהם של שנינו, ובלבו תהה איך אפשר לפספס את הדמיון המובהק כל כך של נעמה לאייל. מבעד לשמשת החלון הגדול שבכניסה הבחין בעיניה הגדולות הירוקות של נעמה, בריסיה המצוירים. היא חייכה אליו וקירבה את ידיה אל פיה בהתרגשות: אבא מדבר עם הגננת.

כעת בגן המשחקים ראה את דויד מצטרף סוף־סוף אל נעמה, שהחליקה במורד מגלשה גבוהה ומפותלת יחד עם גלי, שזרועותיה הדקות של אמה היו מכוסות קעקועים. צחוקיהם הדהדו כשנמעכו אלה על אלה בקצה המגלשה. השירי הזאת, מה היא כבר יודעת. מה היא מבינה.

אחר כך דויד רצה לשתות, אביו פתח את רוכסן התיק שלו והוציא את הבקבוק. הביט בו כשלגם בקולניות ורץ בחזרה אל המגלשה. בתוך התיק, מעל שקית בגדי ההחלפה, שכב מגולגל גיליון נייר דק. הוא פרש אותו לפניו וראה שורה אופקית של ספרות מאחת עד עשר. הספרות היו עשויות מנקודות שחורות כמו בכתב ברייל, ומעליהן קו לא רציף בעיפרון כחול רועד התקשה לחבר בין הנקודות, לעיתים סטה ממסלולו המתבקש, חזר לרגע ושוב התרחק. מתחת לשורה, בצד שמאל, בכתב ידה של הגננת נכתבו המילים: "יד ימין דומיננטית. אחיזה חלשה. לא בשלה."

הוא הכניס את הדף בחזרה אל תוך התיק כשקלט את נעמה מתקרבת. גם היא צמאה עכשיו. קיווה שלא תשתה יותר מדי, שלא יצטרך להרים אותה לפיפי. כבר קרה שקילוחים ניתזו על כפות רגליו הנתונות בסנדלים בעת שערסל את גופה באוויר. בבית היא סיפרה לאייל: השתנתי על אבא־עמית, ושניהם פרצו בצחוק, אב ובת בהירי עיניים.

הוא חיכה שתחזור לענייניה כדי לשלוף את הדף שלה. הספרות חוברו בקו בוטח ובצבעים שונים. מתחת לשורה נכתב: "יד ימין דומיננטית. אחיזה בשלה." הוא תחב את הדף פנימה וסגר את התיק. סרק בעיניו את גינת המשחקים ולפתע הבחין באביה של גלי, גבר מזוקן שזרועותיו הגדולות, המקועקעות בצפיפות שלא נפלה מזו של אשתו, דחפו נדנדת־כיסא, שעליה ישבו גב אל גב גלי ונעמה. נדנד ותוך כדי כך דיבר עם אשתו.

הבכי היה של דויד, שנפל וקיבל מכה בברך. עמית הרים אותו וחיבק, אמר לו שזה נראה ממש לא נעים, הידק את ראשו אל כתפו, די, די. נעמה הביטה בהם, שוב העיניים שלה, הרחוקות מעט זו מזו, האחת מעט גדולה יותר, עם טיפת החום הקטנה שניקדה את הקשתית הירוקה. אצל אייל לא הייתה טיפה כזאת; בהתחלה ראה בה פגם, אך בחלוף הזמן התחבבה עליו, אם כי בדרך כלל הסתתרה ורק לעיתים הייתה נגלית. הוא נהנה מהמתח הזה, חיכה לראותה, חש שהטיפה מקרבת ביניהם. שירי צדקה, היא כבר מוכנה, היא נולדה מוכנה. הוא חיבק את דויד והביט לעבר נעמה כשבחנה את הקלות שבה הרים את אחיה, ששקל הרבה פחות ממנה. לא רק שנעמה הייתה כבדה מפאת גובהה, גופה היה רפוי לחלוטין, שלא כמו גופו הקפיצי המתוח של דויד. אך עמית אהב לשאת אותה בזרועותיו; הרפיון פעל כדבק. חשש מפני היום שבו תגלה, ששניהם יגלו.

כשהיה נדמה שכבר נרגע, חידש דויד את יבבותיו. אציתי שנלך בשדה! זעק, ועמית אמר, ככה זה בהגרלות, פעם אתה זוכה ופעם נעמה. אבל אני אציתי! רגליו של דויד בעטו בו. מיד הוריד אותו למטה – כמה אפשר – ראה אותו משתטח על הרצפה ודיבר אליו ללא קול: סליחה ילד שָׂדֶה שלי, סליחה. אך כשרצה להרימו שוב, דויד כבר שכח את כאבו וחזר לשחק. אז הוציא עמית את הדפים מתיקיהם, מעך לכדור אחד והשליך לפח.

עמית המשיך לחשוב על מבחני אחיזת העיפרון, כשדחף את נדנדת־הצמיג העגולה והרחבה שעליה ישבה נעמה ליד גלי. ניסה להיזכר מתי נטש דויד את העפרונות וחדל לצבוע יפה בתוך הקווים, והיא, שרק הייתה מקשקשת קצת בטוש שחור ומיד עוברת לדף חדש, פתאום החלה לצייר בסבלנות, התעכבה על פרטי־הפרטים, ציוריה נהפכו צבעוניים ומלאי שמחה. מתי חדל אייל להושיב את דויד לידו בארוחות המשפחתיות, כולם התלהבו מכמה שאכל יפה, בקושי הסתכלו על פני הפוקר של נעמה, שלא חייכה לאף אחד. אולי כשהחל לרקוע ברגליים או להתעכב על כל נמלה. דויד חייב לחזור לצייר. חייב.

נעמה וגלי צחקקו על הנדנדה העגולה, ועמית אמר שהן יכולות לעמוד עליה אם הן רוצות. דויד הגיע מכיוון המגלשה, אחז בידו, משך ומשך, אך עיני עמית היו נשואות לעבר הוריה של גלי, שעמדו ודברו מעבר למגלשה הגדולה. עד שנעמה אמרה לדויד: הוא לא מקשיב. עמית הביט בנעמה, הביט בדויד, ביקש שיחזור על דבריו. דויד ביקש שירדוף אחריו שוב, א־מ־תי שתי־דוף א־ה־איי. אבל אני צריך לנדנד את נעמה וגלי, השיב לו. נעמה הביטה באחיה, באביה, בהוריה של גלי. אבא ואמא של גלי! היא קראה בקול. השניים ניגשו לעבר הילדה הגבוהה שעמדה על הנדנדה ליד בתם היושבת, הגיעו והחליפו את אביה בפעולת הנדנוד. הפעם נדנדה האישה את שתי הילדות ובעלה עמד לידה ודיבר איתה. עמית הביט בנעמה, שעיניה וצחוקה היו נתונים לגלי ולהוריה. החל לרדוף אחרי דויד במעגלים סביב הנדנדה, המגלשה, עץ הפיקוס שפירותיו נמעכו על משטח הגומי תחת סוליותיהם. הם נכנסו אל אזור הדשא, הרחיקו עד הקצה. מגרונו בקע אותו קול משחק דרקוני שהיה גם קולו של דויד.

.

אופיר פלדמן הוא במאי, מורה ומתרגם. בוגר האקדמיה לאמנות ברומא והחוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב. סרטיו הקצרים הוקרנו בפסטיבלים. פרסם סיפור קצר בכתב העת "צריף" ותרגם שלושה ספרי פרוזה מאיטלקית לעברית. הסיפור "נעמה" הוא חלק מרומן בכתובים.

.

» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "ילד", סיפור קצר מאת רחל היימן

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן