.

מה היה סוד הקסם של תרגומיה של נילי מירסקי? האם השפה שלנו בהכרח נעשית דלה יותר עם הזמן? עמרי גולדשטיין משוחח עם ד״ר רונן סוניס על חדשנות ושמרנות בתרגום, על המצאת סלנג, על בינה מלאכותית מתרגמת ואפילו על קוזקים שמדברים ארמית.

.

לכל הפנינים והמרגליות  – ריאיון עם ד"ר רונן סוניס

עמרי גולדשטיין

.

שיכר צלול נשפך כמים, גביעים הורקו בזה אחר זה. וכדרכם של יורדי־ים השבים הביתה ממרחקים, נקראו עד מהרה גם נערות־חמד לקחת חלק בשמחה: הכול יצאו במחול, ההילולה התגעשה והלכה, הקולות צהלו ביתר חדווה ופראות.

(את"א הופמן, "המכרות בפאלון", בתרגומה של נילי מירסקי. מתוך הקובץ סיפורי הופמן).

.

כשנתקלתי בשורות הללו הבנתי שניצב מולי יופי ממעלה ראשונה, אך לא הצלחתי להתחקות אחר מקורו. באותו ספר ממש, כחמישים עמודים אחר כך, בסיפור "דון ג'ובאני", קיבלתי מהופמן מעין תשובה, מתורגמת גם היא לעילא ולעילא בידי הפסנתרנית של מירסקי: "רק משורר יבין ללב המשורר. רק נפש יודעת־סוד תחדור לצפונותיו של הטמיר והנעלם. רק רוח פיוטית נלהבת, שנכנסה אל קודש־הקודשים, תבין את מי שרוח הקודש דוברת מפיו". אם כן, הייתי זקוק למשורר, לנפש יודעת־סוד, לאדם שנכנס זה מכבר לאותו קודש־הקודשים שאליו נכנסה גם מירסקי וממנו פרצו תרגומיה המופתיים אל היכל הספרות העברית.

במלאת חמש שנים למותה של מירסקי, פניתי לד"ר רונן סוניס, מתרגם ומרצה לתרגום, בעל הטור "קו המשווה" בעיתון הארץ. שוחחנו על מפעל התרגום של מירסקי וניצלנו את ההזדמנות לדבר על עוד נושאים מעניינים בני הזמן:

.

מה הופך את תרגומיה של נילי מירסקי למוערכים כל כך?

״לפני שמירסקי הופיעה, הייתה הרגשה שהתרגום העברי תקוע. רוב התרגומים היו בני משלב אחד, מאוד גבוה, מקושט במליצות מן המקורות, ובמיוחד בהמון צירופים כבולים. אומרים בצדק: ׳תרגם את זה יפה אהרן אמיר׳, אבל אמיר תמיד תרגם את זה, אפילו את המינגוויי, ל'אהרן־אמירית'. אז היה צריך להכניס רוח חדשה, וזה מה שעשו מנחם פרי וחבריו בכתב העת סימן קריאה.

פרי חינך וטיפח דור של מתרגמים שנבדלו מדורות קודמים בכמה הבדלים מהותיים. קודם כול, אנחנו רגילים שמתרגם צריך להכיר את השפה שממנה הוא מתרגם. בעבר לא הקפידו על כך בכל המקרים. אהרן אמיר, למשל, תרגם מפינית דרך אנגלית. היה צריך להכניס נורמות חדשות, התייחסות חדשה אל הטקסטים המתורגמים, בלי לשבור לחלוטין את המבנה שכבר קיים. להמשיך מסורת של תרגום. גם אם המסורת בעייתית, בהחלט יש מה לקחת ממנה. שלונסקי עשה הרבה מאוד שינויים בעברית באמצעות התרגומים שלו, מנדלי מוכר ספרים סטה מהנוסח הקודם, המקראי, והתחיל להכניס עוד רבדים, כמו לשון חז"ל. מין שעטנז. זו מהפכה במסורת התרגום, אבל זו עדיין מסורת. להשתמש בכל מה שיש לעברית להציע. המהפכה החדשה התירה סוף־סוף להשתמש גם בשפת הדיבור, ולא לראות בה משהו מוקצה מחמת מיאוס, אלא להכניס אותה כעוד משלב אפשרי.״

רגע, אבל דווקא מירסקי לא חיבקה את לשון היום־יום, היא אפילו סלדה ממנה, לא?

״כן ולא. קודם כול אנחנו נמצאים על איזשהו מדרון. זה לא הוגן. אנחנו מדברים על שפה בתהליך התהוות והנורמות הולכות ומשתנות. מה שנחשב בעינינו גבוה לא נחשב בעיני מירסקי גבוה במיוחד, ומה שנחשב בעיניה גבוה לא נחשב בעיני שלונסקי גבוה.״

וזה בהכרח תהליך בכיוון כזה, כלומר, המשלב בהכרח יורד ככל שהזמן עובר?

״לא, אבל אפשר להגיד שיותר דברים משפת הדיבור מקבלים הכשר להיכנס אל היכל הספרות. למשל, תרגומי שאילה: כאשר אתה לא מחפש ביטוי מקביל בעברית אלא מתרגם מילולית. למשל, 'עשרים וארבע שבע', Twenty four seven, שהחליף את תרגום השאילה הקודם 'מסביב לשעון', Around the clock, שהחליף את הביטוי השורשי 'יומם ולילה'. הרבה תרגומים שהיום נשמעים לנו מיושנים נשמעו בשנות השבעים רעננים מאוד, חידוש גמור. אתה תמיד מתחיל מהפכן ומסיים את דרכך שמרן. אבל אפשר בהחלט לראות בתרגומים של מירסקי שהיא מכניסה את הרוח החדשה הזאת. היא בעצמה מודה שהיא מכניסה פה ושם שורה של דליה רביקוביץ וכיוצא באלה. כמו שמאיר ויזלטיר אמר, התרגום צריך להיקרא כמו ספרות עברית טובה, השפה צריכה להיות דומה לזו של המשוררים והסופרים העבריים הטובים ביותר של זמנך. וזה מה שמירסקי עשתה.

״בראיונות מירסקי מדברת על שלונסקי בהרבה כבוד, אבל גם מביעה ביקורת. למשל כשהוא החליט שהקוזקים שלו צריכים לדבר ארמית, כי זה הגוון העממי של השפה העברית; זו השפה המדוברת שהייתה פעם. פעם… בתקופת המשנה… זה נראה למירסקי בעייתי. ואכן, אצלה אפשר למצוא משלבים מגוונים מאוד, היא אפילו ממציאה סלנג. למשל בתרגום שלה למוסקבה פטושקי היא המציאה את הביטוי היפיפה ׳לכל הפנינים והמרגליות׳.

אבל כל זה עדיין לא מספיק. מה שבאמת מייחד אותה זה שהייתה לה ידיעה מאוד רחבה. לא ידיעה של חוקר הלשון העברית, אלא של קוראת נלהבת של הספרות העברית בת זמנה או זו שקדמה לה. היא לא חיטטה במקורות ישנים, אלא השתמשה במקורות האלה כפי שהביאו אותם המתרגמים שקדמו לה, והסופרים שהיא קראה. היא ידעה לשאוב את כל הדברים האלה. בעצם זה כמו פרויקט הכינוס של ביאליק. לא ניקח את כל המקורות הקודמים, אלא נוציא מתוכם את החלקים היפים ביותר, הרוחניים ביותר, אלה שיהיו הפוריים ביותר ויוכלו אחר כך להפרות את היצירה. לכן לא ניקח את כל התלמוד, אבל את המשנה כן. נילי מירסקי פועלת בדור שאחרי הכינוס הזה, ומכנסת מחדש.״

כבר עשו עבורה את עבודת הכינוס.

״את הכינוס צריך לעשות בכל דור מחדש. לקחת מכל כתבי הקודמים את הדברים שלא התיישנו, שעדיין פוריים, שיש בהם לחלוחית, ואפילו את הדברים המוזרים שעדיין מעניין לקרוא. זה עניין של טעם, לדעת מה ראוי להישאר בגניזה ומה כדאי לשאוב. וזה כישרון גדול שהיה למירסקי – טעם משובח. שנית, לפעמים אם אתה קורא את המקור בלי לקרוא את התרגום, אתה תמה ושובר את הראש איך אפשר לתרגם דבר כל כך מסובך ומסורבל ואיך היא מצליחה להוציא מזה טקסט שרץ על הלשון.״

וזה אחד העקרונות המובילים שמירסקי מציינת בכל הראיונות איתה – העיקרון המוזיקלי. איך מסבירים את העיקרון הזה, מה החוקים שלו?

״אתה רוצה מתכון? אז קודם כול, זה מאוד תלוי מה מתרגמים. אחד הדברים שמירסקי תמיד אמרה זה שאין דבר כזה מתרגם בעל סגנון. בעל סגנון תהיה אם אתה סופר או משורר, אז אתה צריך למצוא את הקול שלך, את הסגנון שלך. למתרגם אין את הפריווילגיה הזאת. לא יכול להיות שמירסקי תתרגם את מוסקבה פטושקי ושזה יישמע כמו תומאס מאן.״

כי הם לא דומים.

״בדיוק. לא את הקול שלך אתה צריך למצוא, אלא את הקול של המחבר.״

בעברית.

"כן. אבל הם לא כתבו בעברית, הם כתבו כל אחד בשפתו ובתקופתו, וזה באמת האתגר הגדול. איך מגשרים ומכניסים לתרבות שלך דברים שלא היו בה מעולם. לא רק סלנג, אלא הרבה מאוד ז'רגונים, למשל, אותה שפה של הבורגנים הגרמנים של סוף המאה ה־19 (בית בודנברוק). זו שפה מאוד מסוימת שמתאימה למקום מסוים ולאנשים מסוימים. זה לא נשמע כמו שיחות סלון ברוסיה של המאה ה־19 (טולסטוי או דוסטוייבסקי). ויש עוד אינספור שכאלה: כשמתרגמים המינגוויי, ישנה השפה של השחורים; ישנה הלשון של ה־White trash; וגם הלשון של המשכילים הדרומיים וכל הדברים האלה מעולם לא היו בעברית, אין מה לחפש אותם.״

אז מה עושים? מחפשים מקבילות?

״יש מגוון של אפשרויות: למה שלונסקי החליט שהקוזקים הרוסים ידברו ארמית? היו כל מיני אופציות: היה אפשר לתת להם לדבר בסלנג העברי המקומי, אבל הוא היה חדש מדי ומקומי מדי, הוא לא נשמע מרוסיה ולא היה נאמן למקור הרוסי־עממי. שלונסקי היה יכול להכניס ביטויים מהיידיש, אבל היידיש הייתה האויב של דורו. הוא היה יכול להשתמש בביטויים מהמקרא, אבל אז היו מאשימים אותו בכנעניות. מה נשאר? ארמית.

מירסקי אמרה לא, יש עוד אפשרות. והאפשרות היא כמובן להמציא. אולי הדבר הכי הוגן. להמציא מעין שפת דיבור קוזקית תרגומית שלא מבוססת על שום דבר שאנחנו מכירים. מעין מישמָש שעושה שימוש בהכול בלי להתחייב לשום דבר. ממציאים את המרקחת הזאת בכל פעם מחדש, פעם בשביל איך שבורגנים מדברים ופעם בשביל איך שאצילים רוסים מדברים ופעם בשביל אנשים שמדברים ברחובות פטרבורג. כל פעם להמציא את השפה התרגומית בלי להתבייש.

היכולת של מירסקי והטעם שלה, להתייחס בכבוד לכל הדברים האלה, לא לכופף את הטקסט, לא לעגל פינות, להעמיד את הכול באופן שלא יהיו השמטות ולא תוספות ושעדיין הכול יזרום – זה כישרון אדיר שהיה לה״.

וזה הדבר הזה שאין לו חוקים, שאני לא אמצא גם אם אחפש עוד אלף שנה.

״נכון. זאת אומרת, יש חוקים. אבל כל טקסט מביא חוקים משלו, וצריך להיות קשובים, גם לשפת הטקסט וגם לשפת היעד.״

···

בעיניי, אחת השאלות הבוערות בהקשר של יצירה אמנותית בכלל, ושל תרגום בפרט, נוגעת לשימוש בבינה מלאכותית. האם הבינה המלאכותית יכולה להחליף את המתרגמים? האם אנחנו רוצים שהיא תחליף אותם?

״קודם כול, איך ה־AI הזה עובד? איזה נתונים יש לו?״

כל מה שברשת אני משער.

״האם הוא הולך ברחוב ומקליט אותך?״

אני מקווה שלא, וחושב שלא, אני משער שהוא מכיר את כל מה שכתוב.

״או! בדיוק. מה שכתוב. יש הבדל גדול בין שפה מדוברת לבין שפה כתובה.״

אבל ה־AI מכיר גם שפה מדוברת, דרך סרטים וסדרות ודרך הרשתות החברתיות.

״אפשר להכניס לתוך מאגר הנתונים שלו את כל הדברים האלה, נכון. זאת אומרת יש לו תיעוד של חלק נכבד מתוך התקשורת הספרותית והלא ספרותית של האנושות בתוך המחשבים. מה חסר לו?״

התשובה שלי היא יצירתיות. רוח. רוח אנושית.

״בוא נגיד ככה, יש לו בעצם ערמה ענקית של תקדימים. אבל בתרגום, בדיוק כמו בכל יצירה אחרת, צריך לברוא משהו חדש שלא היה קודם, כמו העברית של הקוזקים ושל הסלונים הגרמניים והרוסיים במאה ה־19. שפות שאין בעברית או בכל שפה אחרת שאליה תנסה לתרגם אותן. בשביל זה צריך ליצור משהו חדש. בינה מלאכותית היא מערכת לומדת. אם תשב ותלמד אותה, ותגיד לה פה צריך ככה ופה צריך ככה, אז היא תלמד. אבל ברגע שתיתן לה טקסט חדש לגמרי, היא תצטרך להמציא את הכול מחדש. תראה, בגדול, זה לא בלתי אפשרי.״

כלומר, אחרי תהליך של למידה, אתה חושב שה־AI יוכל להחליף את המתרגמים?

״כן, אבל הוא יצטרך לעבור את תהליך הלמידה הזה בכל פעם מחדש. תחשוב על רובוט שצובע מכונית. איך עושים את זה? מקליטים אומן שצובע מכונית ומלמדים את הרובוט לחזור על התנועות שלו. אם הוא ינסה לעשות את זה על מכונית אחרת מאותו הדגם, התוצאה תהיה פנטסטית, אבל אם תביא לו דגם אחר, הוא יתחיל לזייף. כרגע אין ל־AI היכולת להבחין בין מודלים שונים של תרגום, ויכול להיות שזה ייפתר בעתיד ויהיה אפשרי.

חסר לו עוד דבר, ואת זה אני יודע כי אני בעצמי מתרגם ואני יודע מה זה אומר להיות נאמן. קודם כול, זו נאמנות מוזרה מאוד. אתה צריך להיות נאמן למקור, ליעד, לקוראים, לסופר. בקיצור, הרבה נאמנויות. בסופו של דבר אתה לומד שכדי להיות נאמן אתה צריך לבגוד. אחד המשפטים הידועים זה שהמתרגם הוא בוגד. Traduttore, traditore. למשל, אני מתרגם שירה. לפעמים אני משנה את סדר השורות, כי הרבה יותר נוח ככה עם החרוזים. או שאני משמיט דברים או מוסיף, או מעצים, או אפילו מוסיף הבהרות בתוך הטקסט. כל הדברים האלה הם בגידות קטנות, והכול לטובת הטקסט. מובן שהרבה יותר קל ללמד את ה־AI לצייר בתוך הקווים, אבל יש שיטה אחת לצייר בתוך הקווים ויש מיליון שיטות לבגוד, או לצייר מחוץ לקווים. אתה רוצה מתכון. יופי – אין מתכון. המבחן היחיד הוא מבחן התוצאה, זה עובד או לא עובד.״

אולי זה תלוי במה שאנחנו רוצים לתרגם, באיכות הספרות? אולי יש ספרות מתוחכמת שכרגע לא ניתנת לתרגום על ידי AI, וספרות פחות מתוחכמת שכן ניתנת לתרגום כזה?

״אפשר לומר שכן, ה־AI הרי לא מבין את הטקסט, הוא רק יודע לעשות עליו מניפולציות. הוא לא יודע איך זה יפעל על הקורא. ואגב, גם למתרגמים קשה מאוד לדעת זאת.״

נכון. אבל אתה מרגיש את הטקסט כשאתה מתרגם אותו. זו בדיוק הרוח האנושית שאמרתי שחסרה לדעתי לבינה מלאכותית.

״נכון. אבל באמת, זה תהליך. לאט־לאט אולי כן. כרגע, באמנות, ה־AI יכול להגיע לתוצאות מאוד מרשימות. המתכנתים גם יודעים לרמות ולהכניס סעיף של התפרעות לתוך הסדר; להגיד למכונה לעשות מדי פעם משהו לא סטנדרטי, ואז מתקבל משהו מעניין יותר. אבל כרגע ה־AI לא יכול להתפרע כמו שאדם יודע להתפרע.״

והיית רוצה שהוא יוכל?

״זה לא מה שימנע ממני להמשיך לתרגם.

השאלה היא אם אנחנו רוצים לקרוא תרגומים ש־AI יצר. ניקח את הדוגמה של קאנט מביקורת כוח השיפוט: כשאתה שומע את הזמיר שר אתה נפעם, אבל ברגע שאתה מבין שזה בן אדם שמחקה אותו, זה מאבד את הקסם. אותו דבר עם ה־AI: ברגע שאתה מבין שזו לא יצירה אנושית, אולי זה מאבד את הקסם. אז השאלה היא אם אנחנו רוצים לעבוד על עצמנו. לי יש רצון לשמור על איזו פינה של יצירה אנושית, של הרוח הזו שעליה דיברתי קודם.

בוא נצא מנקודת הנחה שרוב היצירות שהן קלאסיקה או שייהפכו לקלאסיקה הן כאלה שככל שיהיו להן יותר תרגומים כך מצבנו יהיה יותר טוב. אני עורך עכשיו טור בעיתון הארץ – "קו המשווה". לא הייתי מתנגד שכמה מהתרגומים שאני מתייחס אליהם ומשווה ביניהם יהיו כאלה שנוצרו על ידי מכונה. אני אכניס את זה בשמחה רבה. אני כמובן לא אנסה לרמות איש. אני אגיד שזה AI עשה.״

אז מבחינתך זה טוב כי זה מוסיף עניין?

"בהחלט. כל תרגום נוסף עוזר לסדוק את היצירה עוד קצת. גם אם זה תרגום מאוד גרוע, יכול להיות שבדבר אחד הוא יעלה על כל האחרים.״

···

בוא נדבר על מצב התרגום היום, יש עדיין פריצות דרך? אתה מזהה רוחות חדשות כמו אלה שהוכנסו לעולם הספרות על ידי הדור של מירסקי?

״כן. יש שינוי משמעותי. קודם כול במה שמתרגמים – פתאום יש אנתולוגיות של שירה ערבית חדשה ושירה סינית, וגם ספרות. ויש אנתולוגיות כמו זו שערכתי עם דורי מנור, אנתולוגיה להט"בית.״

והנוסח, גם הוא משתנה?

״בוודאי. הוא משתנה בהתאם למה שמתרגמים. למשל, יש אנתולוגיה שנקראת כּוּשִׁילָאִמָּאשֶׁלָּהֶם, שהוציא ערן צלגוב. שירה אפרו־אמריקאית. אז ודאי שהיה צריך להמציא את הכול. ואחר כך אנשים קוראים את התרגומים האלה וכותבים בעקבותיהם ספוקן־וורד. הרבה מאוד דברים זזים.״

גם בתרגום של הקלאסיקות? אתה תרגמת עכשיו את מרטיאליס.

״טוב זה צעד מאוד מוזר, שפשוט לוקח את הכול בכיוון המכתמים. ככה היו מתרגמים את זה באנגליה.״

זאת אומרת אתה תרגמת לפי מסורת תרגום אחרת, לא עברית?

״כן, בהחלט. אבל תסתכל למשל על איך שצלגוב מתרגם פטררקה או שייקספיר, בשיטה שלו. זה מאוד שונה. זה מהלך פאונדיאני מובהק – Make it new – עשה זאת חדש. עזרא פאונד אמר את זה גם לגבי השירה המקורית וגם לגבי התרגום. אין אצלו שום הפרדה. מאז עשו את זה רבים גם כאן בארץ. אריה זקס הוא דוגמה בולטת, בתרגום שלו לסונטה 130 של שייקספיר:

.

My mistress' eyes are nothing like the sun;

Coral is far more red than her lips' red;

If snow be white, why then her breasts are dun;

If hairs be wires, black wires grow on her head.

I have seen roses damasked, red and white,

But no such roses see I in her cheeks;

And in some perfumes is there more delight

Than in the breath that from my mistress reeks.

I love to hear her speak, yet well I know

That music hath a far more pleasing sound;

I grant I never saw a goddess go;

My mistress, when she walks, treads on the ground.

   And yet, by heaven, I think my love as rare

   As any she belied with false compare.

.

אתה מבין שזה שיר שאמור לנגח אותך. מאיפה כל הקלישאות האלה, שהעיניים הן כמו שמש והלחיים כמו ורדים. בא שייקספיר ואומר זה הכול קלישאות, שלי שווה הרבה יותר למרות שהיא לא דומה בכלל לקלישאות שלכם. עכשיו בוא תראה מה עושה מזה אריה זקס:

.

עֵינֵי אֲהוּבָתִי לֹא זוֹהֲרוֹת כַּשֶּׁמֶשׁ,

אַרְגְּמַן שְׂפָתֶיהָ מְקוֹרוֹ שְׁפוֹפֶרֶת פְּלַסְטִיק.

שָׁדָהּ כֻּסָּה בִּיקִינִי, לֹא הֻלְבַּן כַּשֶּׁלֶג,

שְׂעָרָהּ אֵינֶנּוּ מֶשִׁי, וְהִיא כֵּן לוֹעֶסֶת מַסְטִיק.

כְּבָר רָאִיתִי כּוֹתְרוֹת־וֶרֶד סְמוּקוֹת לָבָן־אָדֹם

אַךְ וֶרֶד בְּלֶחָיֶיהָ לֹא רָאִיתִי. וְנַנִּיחַ

שֶׁבֹּשֶׂם שֶׁקָּנִיתִי לָהּ אֶתְמוֹל בָּאֲוִירוֹן

(בְּלִי מַס) לְאַפִּי יֶעֱרַב מֵרֵיחַ פִּיהָ.

קוֹלָהּ אָמְנָם נָעִים, אַךְ תָּמִיד אֲנִי זוֹכֵר:

קוֹלָהּ שֶׁל גֶ'נִיס ג'וֹפְּלִין רִגֵּשׁ אוֹתִי יוֹתֵר.

אֲהוּבַת־פַּיְטָנִים בְּכָל דּוֹר רִחֲפָה:

הַפְרֵענְקִיתִ שֶׁלִּי דּוֹרֶכֶת עַל רִצְפָּהּ.

אֲבָל, תַּאֲמִינוּ, בַּמִּטָּה הִיא אַלְמוֹתִית,

אוֹ לְפָחוֹת שָׁוָה יוֹתֵר מִשֶּׁקֶר סִפְרוּתִי.

.

זו דוגמה קיצונית למה שנקרא אִזרוח, Make it new…״

לא רק אזרוח, גם להביא את זה לכאן ועכשיו.

״בדיוק. זה העניין. ואם זה מה שאפשר לעשות לשייקספיר, זה פותח את הדלת להרבה מאוד דברים, כל עוד זה לא התרגום הראשון לשייקספיר לעברית, ויש לזה כבר הרבה מאוד דוגמאות. יש לזה אפקט משחרר וזה נהדר ויכול לפתוח את הראש ולהכניס אוויר חדש. אבל בגלל שהמתרגם הוא משרתם של אדונים רבים, הוא חייב לחזור אחורה ולהיות גם קצת שמרן. נקודת האיזון הזו בין ההתפרעות לשמרנות משתנה מזמן לזמן, ולכן באמת התרגומים מתיישנים. אבל זו לא הפונקציה היחידה שלהם. את מה שמירסקי עשתה אי אפשר לדחוק הצידה, כי הוא הפך לקלאסיקה של תרגום.

וזה כמובן פרדוקס: איך הדבר שהוא בר חלוף עד כדי כך, עם נקודת האיזון הזו שזזה, והדברים שמשתנים מתקופה לתקופה, איך תרגום בכלל יכול להיות קלאסיקה? תרגום עשוי לזכות למעמד בפני עצמו, וזה קורה המון. למשל, תרגום התנ״ך לגרמנית על ידי לותר. זה הבסיס לכל הספרות הגרמנית. מה, אין תרגומים מודרניים של המקרא לגרמנית? ודאי שיש. אבל זה הפך להיות חלק מהקנון. כולם הושפעו מזה ויצירות נכתבו בעקבות התרגום ולא בעקבות המקור.״

נכון. למשל כשאילנה המרמן מתרגמת את זרתוסטרה, היא לא מביאה את משחקי המילים של ניטשה מהמקור של התנ"ך בעברית, אלא מתרגמת את לותר מגרמנית לעברית. זה מדהים. היא למעשה מתרגמת תרגום שנעשה מעברית לגרמנית חזרה לעברית.

״עד כדי כך, כן, זה מדהים. התרגום מקבל מעמד עצמאי. וזה לא קורה רק לכתבי הקודש. יש מה שנקרא מדף הזהב של התרגומים לעברית. למשל, יש הרבה מאוד תרגומים לאיליאדה ולאודיסיאה, ועדיין התרגום הקנוני הוא של טשרניחובסקי. והוא כתוב בשפה כזו, שמעט מאוד אנשים מצליחים להבין היום את הכול. וגם את המשקל קשה לנו להבין, כי זה כתוב בהברה אשכנזית ואנחנו קוראים את זה בהברה ספרדית. ועדיין יש לזה מעמד קנוני, כי כל מי שניסה אי פעם לכתוב בעברית משהו שמזכיר את הומרוס השתמש בתרגום הזה. וזה נכון גם לגבי הרבה מאוד תרגומים אחרים. יש כאן תרגומים קנוניים. שמעתי כבר על לא מעט צעירים שהולכים ומחפשים בחנויות יד־שנייה את זרתוסטרה בתרגום של פרישמן למשל. או יבגני אונייגין בתרגום אברהם שלונסקי. יש ליצירה הזו כבר תרגומים אחרים ובקרוב יצא אפילו אחד נוסף. ועדיין, ׳דודי מן המהדרין הנהו׳."

ומירסקי? גם היא תהיה כזאת? גם את התרגומים שלה יחפשו בעוד שלושים שנה בחנויות יד־שנייה?

״היא כבר כזאת. יש כמה וכמה תרגומים שלה שכבר קיבלו מעמד של קלאסיקה. אני בטוח שגם בעוד שלושים שנה יחזרו לקרוא בהם, וכבר היום אנשים צעירים מחפשים את התרגומים האלה שלה. נילי מירסקי היא קלאסיקה של תרגום.״

.

עמרי גולדשטיין הוא סטודנט לפילוסופיה ומחשבת ישראל במרכז האקדמי שלם.

.

» במדור ריאיון בגיליון קודם של המוסך: עדי יותם בשיחה עם הסופר שמעון אדף

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

להרטיב את הרגליים

שרית גורן

.

הוא התעורר בפעם השנייה באותו לילה. פני המחבל נעלמו. הוא רכס את החלון האחרון שנשאר פתוח: חלון רשת בצבע אפור מטאלי, באוהל החדש. את האוהל הוא קנה מכמה תלושי מתנה לחגים שהצטברו לסכום גדול, כיוון שלא קנה לעצמו כמעט שום דבר.

בחנות עמד האוהל בשיא תפארתו, נשבע להיות הטוב והמגן מכל האוהלים. אבל עכשיו, בקמפינג, הוא היה לא יותר מבד סינתטי, דק כנייר המפריד בין משפחתו הקטנה והרכה ובין העולם בחוץ.

זה העונש שלו על שחיפש מקום זול ומצא את עצמו בקמפינג אקולוגי בשטחים. בלי שמירה בכלל.

פני המחבל התבהרו בכל חלום, ובכל פעם הוא בושש להופיע. אבל הקיום הממשי של דמותו, שעתידה לקרוע את רוכסן האוהל הדק ולאחוז בסכין מעל ראשו, טלטל את שנתו יותר מעצם הופעתו. הוא התעורר בפעם השלישית למשמע פיצוצים קטנים.

"זה רק אימונים של הפלס"ר," אמר לו אתמול בעל המתחם: "שיהיה לכם לילה רגוע." הוא  התגאה בפניו בשירותים האקולוגיים, שהיו לא פחות מחור מצחין באדמה, ולידו כד נסורת שיש לשפוך בכל פעם לבור המתמלא.

בעל המתחם נתן לו גם צרור מפתחות לשער: לוכד חלומות שבור, ובו ארבע אבנים מחימר סבוכות בחוטי רקמה, ונוצות מלוכלכות. "כל אבן שומרת לך על חלום. יש לך פה רק ארבע." בעל המתחם הלך. עכשיו הפיצוצים נעלמו, ונשמעו רק יללות תנים.

הוא יצא מהאוהל ולקח סכין אוכל חד מהמטבח המאולתר בחובבנות. הוא חזר לאוהל והניח את הסכין מתחת לכרית. הם היו לגמרי לבד.

קור חד חדר לאוהל, ושירה הקטנה השתעלה. הוא כיסה את הילדים בעוד שמיכה, ועליה

הניח את המעילים. הוא נגע בהם. ידיהם העגולות היו חמימות. שירה חיבקה את אימה, ואור ישן מקופל בפינת האוהל, מידו הרפויה נשמט חלוק נחל צבעוני שמצא ביום הקודם.

האוכל של צליל ואשתו, שעזבו בערב, היה זרוק מחוץ לאוהל שלהם. אחרי שערב שלם הם בלבלו לו את המוח על קיימות ומחזור. קופסאות שימורים ריקות נדבקו לצלחות נייר מלאות בשאריות תבשיל טבעוני של חומוס ואורז מלא. אפילו שהוא ביקש כמה פעמים מהטיפוס השחצן הזה להכניס את האוכל למטבח. אבל צליל החזיר לו חיוך אפוף בשלווה מזויפת, לרמז לו שהוא סתם איש היי־טק לחוץ.

עיניו נעצמו, והוא נרדם לעוד דקה. בחלומו הרביעי הוא זיהה את המחבל כאיש שהם פגשו באיזה טיול: איש מבוגר חסר גיל מדויק, חבוש כובע של רשות שמורות הטבע והגנים, מטייל בלי תיק, בלי אוכל, רק עם מים.

הלילה עבר בלי שישן דקה.

שמש המדבר איימה להפוך את הקור המקפיא לחום שורף. הם אכלו ארוחת בוקר זריזה, כי הוא רצה לזוז מהר, גם בגלל השמש. רוח המדבר סחפה אותו בעודו מקפל את האוהל וסוחב אותו למכונית.

הוא ידע שהכול תלוי בו. אשתו הרי לא טובה בטיולים. הכול עליו: לנהוג, למצוא מקום, לנווט, לדעת איפה אוכלים. הוא לא כעס עליה, אבל לפעמים זה היה יותר מדי מלחיץ. הוא ידע שהוא יחזור למקום האוהל וימצא כפכף בודד, תחתונים שהניחה לייבוש על הגדר ולא הורידה וחלק מבגד הים של שירה טמון בחול.

הרוח פתחה את המחצלת הגדולה שהוציא מתא המטען כדי למצוא מקום לאוהל. הוא נאבק במחצלת ואסף את החפצים שנשכחו בחוץ. הם נכנסו למכונית הליסינג השחורה של העבודה ונסעו.

הוא לא עצר למראה הבנות התופסות טרמפים. הן היו חברות שנראו כמו תאומות, מתולתלות, לבושות בחולצת סוף מסלול של קורס כלשהו.

"גם אם היה לי מקום לא הייתי עוצר,"הוא אמר לאשתו.

היא חשבה שהן נחמדות, והיא הייתה עוצרת, אבל אמרה בשביל להרגיע אותו: "יש לנו ילדים קטנים באוטו. אין מקום לשתיים."

היא הביטה בחיבה בנשים הצעירות המתרחקות ונהפכות, אחרי רגע, לילדות קטנות בהרי המדבר הגדולים. פעם גם היא הייתה נוסעת בטרמפים. כשהייתה נערה, הרבה לפני שנפגשו.

"שילמדו לטייל בצורה אחראית," אמר. "בטוח לקחת את הכובעים?"

"הראיתי לך קודם שלקחתי," היא ענתה.

"לא ישנתי. הם מטורפים שאין פה שמירה. את קולטת שאנחנו היינו בשטחים."

היא לא אמרה לבעלה שהיא יודעת שלא נרדם כי גם היא לא לגמרי ישנה. היא לא מצליחה להירדם באוהל. היא התכרבלה עם שירה הרכה שלה, ואז חיבקה את אור. הילדים הקטנים בעיניהם היפות העצומות ובשנתם הטובה מילאו את ליבה ומחשבותיה כמו שינה.

הם התקרבו לחניה של ים המלח. משפחות חנו בשיירה צפופה שהתפתלה במרחק הליכה גדול מהחוף. הוא התקרב בחשש. לכיסא חסר רגל היה מודבק בסלוטייפ שלט ועליו הכתובת "70 שקל כניסה". לידו עמד נער משועמם לבוש בבגד ים ופאוץ' רקום על מותניו.

לפניהם בחניה צעד נחיל של משפחות סוחבות כיסאות פלסטיק, צידניות ומחצלות כנמלים במשימה אינסופית. סבתות בביקיני שלא עוצב עבורן רדפו אחרי ילדים בוכים שמחזיקים שקיות במבה. אחריהן נערות בכפכפים סידרו מכנסיים צמודים ולא נוחים, וצעקו זו לזו ממרחק. עשן המנגלים עלה והיתמר מהחוף, עוטף את ההמון ומסרב להתפזר.

"אנחנו לא נשארים פה," אמר לאשתו, "נלך לאבי בקיבוץ. עדיף לשבת אצלו בגינה בצל." הוא סימן לנער המשועמם שהוא מסתובב, ונסע לפינה הרחוקה בחניה כדי להתרחק מהאנשים.

היא לא הצליחה לתפוס את אבי, שבכלל היה חבר שלו. הוא לקח ממנה את הטלפון, ובאותו רגע של חוסר ריכוז השמיע האוטו "בום" חזק, עלה על משהו, ונעצר.

הוא יצא מהרכב. האוטו נח על חצי עיגול מסותת של אבן שנדחפה לכביש. תוצאה של עבודות פיתוח לא גמורות של היזם שהשתלט על החוף.

הוא ניסה להניע את הרכב, ואז יצא לנדנד אותו. שירה התחילה לבכות באוטו, ואור ניסה להרגיע אותה. אשתו הוציאה אותם וניגבה לשירה את הדמעות.

"למה זה תמיד צריך להיות ככה," הוא אמר בייאוש.

שרידי כוחותיו, ששמר באחריות עבור משפחתו הקטנה, ושהיו אמורים להספיק לטיול היום ולנסיעה הארוכה חזרה למרכז, לא צפו אירוע כזה: "תמיד הכול עליי. נכון?"

היא קינחה לילדים את האף, הרימה את שירה, חבשה להם כובעים ולקחה אותם לצל. אחרי שיחת טלפון אמר: "הרמאים מהליסינג אמרו שזה ייקח שלוש פאקינג שעות." הוא נשען עם ידיו על האוטו.

היא אחזה בשני ילדיה המבוהלים והביטה בבעלה: השמש ירתה בו באכזריות את כל קרניה, ומילאה אותו זיעה מראשו ועד מותניו. גופו הדרוך תמיד, אפילו במנוחה, כמעט התפקע ממאמץ.

אילו יכלה, הייתה מתקנת את המכונית, קוראת לעזרה, מעלימה את האבן, מקררת את ים המלח. אילו יכלה, הייתה עוצרת את השמש בגופה. אבל היא לא יכלה, אז אמרה: "נלך לחוף בינתיים. שלא נעמוד בשמש."

"ואני אהיה פה לבד?" הוא צעק. עכשיו היא תחייך ולא תעשה כלום, הוא חשב והתחיל להוציא צעצועי ים מתא המטען המתפקע.

היא מרחה את הילדים ביותר מדי קרם הגנה. ונשארה בקרבתו בלי יכולת לזוז. היא רצתה לקחת את הצעצועים וללכת לים עם הילדים, ושהוא יבוא אחריה אחרי שיסדר הכול. זה הדבר הנכון לעשות בשביל הילדים. הוא יסתדר, הוא יקרא לעזרה.

אבל היא לא עשתה כלום. היא לא רצתה להשאיר אותו לבד.

"אתה צריך עזרה?" הוא נשאל במבטא ערבי. מעליו עמד פלסטיני מזוקן. לידו הופיעו משום מקום עוד ארבעה פלסטינים, נערים, שהגיעו לחוף היחיד בים המלח שהורשו להיכנס אליו. הפלסטינים לא אמרו דבר וחיכו לתשובה.

"צריך חבל," הצטרף איש אוחז מנגל בחולצת "גולני שלי", ופנה אחורה. "מאמי תביאי חבל," הוא צעק.

"החבל אצל גיסי," צעקה לו חזרה אישה אוחזת מזרן ים זוהר, תואם לבגד הים שלה ולכפכפים. היא פנתה וצעקה: "מוטי, צריך פה חבל."

מוטי היה איש ענקי, קירח. זרועותיו העבות היו מקועקעות בצמידים קטנים פרחוניים, ועל זרוע ימין למעלה היה מקועקע לב שבור. כפות ידיו היו גדולות ומחוספסות. הוא הביא חבל ענקי וזרק אותו ליד האוטו. אחריו הגיע בצליעה חבר שלו, שהיה גדול כמוהו אבל לא שרירי. כרסו השתפלה מחולצתו הרטובה מזיעה, שעליה כיתוב ירוק: "אלקטרה ממזגים לכם את הקיץ."

מוטי וחבר שלו הביטו במכונית ובפלסטינים, ואלה הביטו חזרה. הם לא דיברו דקה ארוכה.

שניים מהפלסטינים, בני חמש עשרה בערך, הביאו שני בלוקים שמצאו זרוקים בצד הדרך, ומוטי והחבר שלו הרימו את האוטו על שני בלוקים וג'ק. החבר של מוטי לקח את החבל וזחל מתחת למכונית. רגלו הצולעת נגררה בקושי ובגדיו התמלאו אבק. הוא נאנק ממאמץ וכאב, עד שקשר את החבל סביב האבן העגולה, משאיר שני קצוות ארוכים משני צידיה. הוא זחל החוצה ועמד בקושי.

מצד אחד של החבל עמדו חמשת הפלסטינים, ואת הצד האחר של החבל החזיקו מוטי, חבר שלו, האיש ואשתו בבגד הים הזוהר.

"תצטרף אלינו?" אמר מוטי, והוא הצטרף למשפחה של מוטי.

החבר של מוטי צעק: "אחת, שתיים, שלוש, משוך!"

כולם משכו את החבל, והאבן זזה מעט מתחת לאוטו. החבר של מוטי עבר לצד של הפלסטינים, ופלסטיני אחד עבר לצד של המשפחה של מוטי, כדי שיהיו כוחות שווים. עוד "אחת שתיים שלוש משוך", והאבן זזה עוד קצת. כולם משכו לפי הקריאות של חבר של מוטי, עד שהאבן יצאה לחלוטין.

"להוריד את האוטו אתה יודע?" שאל מוטי. אבל מוטי לא חיכה לתשובה, פתח את הג'ק והוריד את האוטו עם החבר שלו והפלסטינים.

הילדים הביטו בפלסטינים בפליאה. הם אמרו להם תודה, והפלסטינים הלכו לחוף בזריזות ואמרו תודה למשפחה של מוטי ולכל החברים שלו, ואלה פגשו עוד חברים ובתוך רגע נבלעו בהמון חברים,כמו גל בים.

הוא החנה את האוטו בחניון, אפילו שנאלץ לשלם שבעים שקל לנער המשועמם בבגד ים, אסף את צעצועי הים והצידנית, והם ירדו לחוף.

הם מצאו פיסת חוף קטנה לשבת בה, ניקו את הכעכים הזרוקים שמצאו שם, זרקו לפח את שקיות הביסלי והענבים המעוכים ופרסו מחצלת. ריח הבשר המעושן אפף אותם, אבל הם אכלו כריכים דקים עם גבינה צהובה והרגישו אסירי תודה.

ילדים רצים מילאו את המחצלת אבנים. הוא גרף את האבנים הצידה בעדינות וחיבק את אשתו.

שירה הקטנה רקדה לידם עם עוד פעוטה לצלילי מוזיקת דאנס, שבקעה מרמקולים תלויים מעל בריכה גדולה סמוך לחוף, ואור שיחק בכדור עם ילדים שפגש בבריכה הצפופה.

"הילדים נהנים כל כך," היא אמרה.

הוא הניח את ראשו על כתפה. גופו נח, לראשונה מתחילת הטיול, ונבע ממנו רוך שהכירה מזמן.

היא חשבה שאושר הוא לא דבר נדיר, נסתר, או ידוע למעטים. האושר הוא גלוי ורחב לב, ומצוי, כמו בריכה הומה אנשים, למי שמוכן להיכנס ולהרטיב את הרגליים.

.

שרית גורן היא מחזאית, סופרת ומורה. ספרה "גילי והמכשפה הקטנה" ראה אור בהוצאת כתר ב־2011, וסיפורים פרי עטה התפרסמו בכתבי עת שונים. מחזות שכתבה הוצגו על במות שונות, ובהם "הג'ירפה הנמוכה", שהוצג בתיאטרון אורנה פורת.

 

» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "מְסִירוֹת", סיפור מאת תמרה חלוצי

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

"לְקוֹלוֹת הַנְּשִׁימָה שֶׁל אַחְיוֹתַי"

אורית קלופשטוק

.

מכי חכם נאמן מקדישה את ספר ביכוריה לאחיותיה, על רקע סיפור בנות צלפחד התובעות את ירושת אביהן. היא כותבת את שמות אחיותיה כפי שתועדו שמות בנות צלפחד ובהמשך הספר מביאה את קולן בשיריה. בכך היא הופכת אותן מאובייקט לסובייקט, ואת המעשה השירי בספרה למעשה פוליטי. בהתאם לכך, בכריכת הספר מוצגת המשוררת כפמיניסטית אקטיביסטית, בת בכורה בין שש בנות, ממשפחה מזרחית.

      השיר הקצרצר בגב הספר מדבר בשם האחיות כגוף אחד. בשורה "הַאִם חַשְׁתָּ אֶת רַעַד / כַּף רַגְלֵנוּ הַקְּטַנָּה", הבת הבכורה מצביעה על כף רגל אחת משותפת לשש האחיות, ומבקשת עבורן בשאלה רטורית ועצובה את אותה אמפתיה מפורסמת של ר׳ אריה לוין, ״הרגל של אשתי כואבת לנו״. אבל, תחת מענה אמפתי, מופיעה בשיר יד חסרת חמלה, וקוטפת את פרח הצבעוני, הידוע כפרח מוגן. חכם נאמן מטעינה דרכו את "ולס להגנת הצומח" של נעמי שמר, ואת מחאתן של הבנות המבקשות להיות מוגנות כפרחים.

      בקפל הכריכה המשוררת טומנת שיר ירושה. אל מול ירושת צלפחד עומד שיר הירושה שלה כצוואה רוחנית. "אֲנִי חוֹזֶרֶת … לְקוֹלוֹת הַנְּשִׁימָה שֶׁל אַחְיוֹתַי". באותה רגישות חומלת שחשה בה את הרעד בכף רגלן, היא שומעת את קולות הנשימה של אחיותיה הישנות. הבת הבכורה ערה ומאזינה להן בשנתן. ילדה הורית, באין מבוגר אחראי בחדר. יתרה מכך, אין לה חדר: "גַּם לַבְּכוֹרָה / אֵין חֶדֶר מִשֶּׁלָּהּ". ברפרור לחדר משלך של וירג׳יניה וולף, חכם נאמן מצביעה לא על חסרונו של החדר הפיזי, אלא על כך שגם לה לא היה קול במרחב הפטריארכלי. בכך היא מסמנת את עצמה בתור זו שתכתוב עבורן, שתשמיע את קולן.

      קול נשי מושתק הוא אבן יסוד בכתיבתן של נשים. הקולות של אחיותיה הקטנות אינם קולות של דיבור או צחוק, אלא קולות של נשימה בשינה. גם קולות הסוסים בנהריה הם לחישות שרק היא שומעת: "לָחֲשׁוּ הַסּוּסִים בְּאָזְנַי / רְתוּמִים לְכִרְכָּרוֹת" (עמ׳ 66). את בית אמה היא מדמה לאקווריום. הנשים בבית שותקות כדגים: "יְלָדוֹת גְּדֵלוֹת בְּתוֹךְ צְדָפוֹת, / אָזְנֵיהֶן אֲטוּמוֹת./ קוֹנְכִיַּת הָאֵם מְאֻבֶּנֶת, / קְדוּמָה, שׁוֹכֶבֶת דּוּמָם" (עמ׳ 10). בשיר הנפתח במילים "האמהות שלי" (עמ׳ 18), סבותיה החכמות מתפללות, לוחשות או אוטמות את אוזניהן. אבל הילדה המשוררת, בעצם מעשה כתיבת השירה, היא שתשמיע קול: "בְּקֻלְמוֹס הַשִּׁירָה אֲנִי אוֹחֶזֶת, / בְּדַם רוֹקְמֵי הֶחָרוּז וְהַסֵּפֶר חָצַבְתִּי / אֶת לְשׁוֹנִי, אִמָּא" (עמ׳ 11).

      השער הראשון בספר, "כשמלכה הייתה למלכודת", המלכודת שנחשפת היא בית הילדות. שורת הפתיחה, "פַּעַם הָיִיתִי מַלְכָּה מְטַפֶּסֶת עַל עֵצִים" (עמ׳ 9), מציבה בפנינו את עמדת הפתיחה של הילדה. היא על הגובה. ולא גובה במונחים גבריים של שליטה על אחרים, אלא בהתנסחות נשית. היא בוחרת בכוח שבא מן הטבע ומשתלבת בו: "הִכַּרְתִּי אֶת כָּל הָעֵצִים בַּשְּׁכוּנָה / … הֶעָלִים הָיוּ בְּגָדַי". אולם אל מול שורת הפתיחה המפוארת, בא הדיכוי בשורת הסיום: "אַרְצָה". כקורא לכלבה, הוריד אותה "הוא", שיתברר כאביה, עץ אחר עץ.

      מכאן המשוררת באה חשבון עם פגיעתו של אביה בה, באמה, באחיותיה ובשם האמהות כולן. השירים הבאים הם כתב אישום קשה מנשוא. בתוכו מבצבצות שורות אשר משלימות את התמונה, מצביעות גם על האב כקורבן ששילם את מחיר ההגירה. "בֶּן חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה עָלָה אַבָּא לָאָרֶץ וְקָשַׁר עַצְמוֹ לְסַפְסַל בַּלַּיְלָה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִגְנְבוּ אוֹתוֹ" (עמ׳ 13). לאביה לא רק שלא היה חדר משלו, אלא אפילו לא בית. ובתוך "האגרוף של אבא", ו"הדם", "המקלט חירום לנשים", בתוך "סודות ובלהות" (המופיעים בשירי השער), "אֲנִי רוֹאָה אֶת אֲחוֹתִי / בְּזָוִית הָעַיִן, עוֹמֶדֶת מֵאֲחוֹרַי / אֲנִי לֹא / לְבַד" (עמ׳ 24). מאחוריה ניצבות הנשים בחייה, אימא שלה, סבתא, דודה, ש"אִישׁ לֹא דָּרַשׁ חָכְמָתָן, תּוֹרָתָן" (עמ׳ 18). משיר לשיר מצטרפים קווי דיוקן נשי המשרטטים את כוחן, חוכמתן, פועלן וגם את עלבונן, שתיקתן וכליאתן של נשים. ניגוד חריף המקביל לניגוד שבין סוסי פרא לסוסים כבולים.

      בשיר הדמוני "עץ הדובדבן" (עמ׳ 27), המשרטט את מותו של אביה הנאבק על נשימתו האחרונה, נמצאים שמו ומצבתו: "צִיּוֹן חָכָם, כָּתוּב וְחָתוּם בְּקִיר הָאֶבֶן". באופן מצמרר מתכתבת השורה הזו עם שיר השואה הקנוני "כתוב בעיפרון בקרון החתום" מאת דן פגיס. במסגור כזה הבחירה לנקוב את שמו של אביה בשיר היא מעשה אמנותי פוליטי אמיץ.

      בשער הבא בספר, עם צאתה מבית אביה, היא מצהירה, "אֵין גְּבָרִים אֶצְלִי בַּאֲדָנִית" (עמ׳ 31). האדנית היא מיכל לצמיחה הניצב בחלון. המוטיב של "אישה בחלון" ידוע עוד מהמקרא. האישה בחלון היא ה״אחר״ הצופה מן הצד. מיכל אשת דוד הצופה בו מפזז בעד החלון, איזבל אשת אחאב או רחב הזונה, כולן נשים חזקות המתריסות נגד הפטריארכיה הגברית מעמדתן בעד החלון. משוררות ישראליות אימצו מוטיב זה בכתיבתן ומבטן אל הצומח דווקא. דליה רביקוביץ כותבת, "כָּל מַה שֶּׁיֵּשׁ בּוֹ צֹרֶךְ/ רָאִיתִי בַּחַלּוֹן" ("החלון"), ומפרטת את הצבעונים, הנרקיסים ועוד. מירלה משה־אלבו כותבת, "אַתְּ צְרִיכָה לִשְׁתֹּל פְּרָחִים, / … אִם אֵין גִּנָּה אָז אֲדָנִית, … כְּשֶׁתֵּשְׁבִי לְבַדֵּךְ לְיַד חַלּוֹן" ("לואיזה"). אצל חכם נאמן האדנית היא סף שדרכו אפשר לחדור אל גופה. באדנית שלה ניצב דוקרן גינה סולרי, אביזר פאלי שלנגדו "אֲנִי מְהַדֶּקֶת אֶת הָרַגְלַיִם / עַד כְּאֵב, / שֶׁלֹּא תַּחְדֹּר אֲלֻמַּת הָאוֹר / אֶל בֵּין הַיְּרֵכַיִם". האישה בחלון אצל חכם נאמן מאוימת, אך גם היא מתריסה, סוגרת את רגליה.

        מבית הגידול המדכא יוצאת אישה צעירה אל החוץ המסוכן. גופה נוכח יותר ויותר, אך כפצע מדמם, נפער, מחולל, בזוי, קשור, קר, כבד, בוער. לפניה "זִמָּה מִקְּצֵה הַבַּר" (עמ׳ 52), הסכין הפאלית של "האיש שבחלון" (עמ׳ 53) והטרדות מיניות במקום העבודה: "עוֹבֶדֶת שֶׁלֹּא מִן הַמִּנְיָן / אִישׁ לֹא יוֹדֵעַ אֶת שְׁמָהּ, / מָה תַּעֲשֶׂה, / לֹא יִרְאוּ וְלֹא יִשְׁמְעוּ, / הִיא צְרִיכָה לִבְלֹעַ" (עמ' 55). אפילו אצל רופא נשים, "הֶחְדִּיר, הִרְגַּשְׁתִּי / כַּלְבָּה קְטַנָּה מַשְׁפִּילָה מַבָּט" (עמ׳ 51), כמו אצל אביה, שהורידהּ "ארצה". היא "אַיָּלָה נִשְׁבְּתָה בַּסְּבַךְ" (עמ׳ 57), או "הַיַּלְדָּה שֶׁנָּפְלָה בַּפַּח" (עמ׳ 58).

      המורכבות ביחסן של נשים אל הגברים בחייהן ותחושת אובדן השליטה מופיעים בשירים רבים בכתיבתן של נשים, למשל, "הַלַּיְלָה הָיִיתִי אִשָּׁה מְטוּטֶלֶת, / מַבִּיטָה פַּעַם בַּדֶּלֶת וּפַעַם / בַּחַלּוֹן" (עמ׳ 32), בשאלה אם לקום וללכת. מטוטלת נמצאת גם בשיר ההתחשבנות של ויקי שירן עם אביה: "אֲנִי הוֹלֶכֶת וְרָצָה מִמֶּנּוּ / הוֹלֶכֶת וּמִתְקָרֶבֶת / הוֹלֶכֶת וּמִתְרַחֶקֶת / יַלְדָּה קְטַנָּה / תְּלוּיָה / שָׁנִים / עַל מְטֻטֶּלֶת שְׁבוּרָה" ("באמת התורה, מבכיא"). תחושה דומה מופיעה אצל דליה רביקוביץ ב"בובה ממוכנת": וּפָנִיתִי יָמִינָה וּשְׂמֹאלָה, לְכָל הָעֲבָרִים, / וְנָפַלְתִּי אַפַּיִם אַרְצָה וְנִשְׁבַּרְתִּי לִשְׁבָרִים / … וְאַחַר כָּךְ שַׁבְתִּי לִהְיוֹת בֻּבָּה מְתֻקֶּנֶת / וְכָל מִנְהָגִי הָיָה שָׁקוּל וְצַיְּתָנִי".

      יחסי כוח בין גברים ונשים מקבלים עוד ביטוי מעניין בספר באמצעות השיער. הגברים בשירי הספר קירחים. רופא הנשים בעל קרחת מבהיקה (עמ׳ 51), "הַשֶּׁקֶר הַזֶּה עִם חֲלִיפָה וְקָרַחַת" (עמ׳ 68), וגם, "תָּזִיזִי כְּבָר אֶת הַתַּחַת / אוֹמֵר הַגֶּבֶר הַקֵּרֵחַ שֶׁעוֹמֵד בַּתּוֹר", לקופאית (עמ׳ 73). המשוררת "מגלחת" את ראשי הגברים בספר, כמעשה דלילה לשמשון. הנשים בספר, לעומת זאת, עתירות שיער: "הָאִמָּהוֹת שֶׁלִּי / סוֹרְקוֹת אֶת שְׂעָרִי הַצָּפוּף / הַמְּתֻלְתָּל / … הָאִמָּהוֹת שֶׁלִּי / אוֹרְזוֹת אֶת שְׂעָרָן הַלָּבָן" (עמ׳ 18), וגם "לִהְיוֹת כְּעֵשֶׂב הַשָּׂדֶה / רַק לָחוּשׁ / אֶת עֲרֵמַת הַתַּלְתַּלִּים / אֶת לִבֵּךְ הַפָּרוּעַ" (עמ׳ 22).

      בשער השלישי, "אנחנו סוסי הפרא של נהריה", האישה הצעירה "דּוֹאָה בַּשָּׁמַיִם / מֵעַל מוֹלַדְתִּי" (עמ׳ 71). בשער זה המשוררת מציגה מבט־על ועמדה פוליטית חברתית בשירים נוקבים. היא מצביעה על "הַשֶּׁקֶר הַזֶּה עִם חֲלִיפָה וְקָרַחַת" (עמ׳ 68) הנושא בחובו את דמות האב, ו"הַנְהָלָה שֶׁאֵינָהּ אַחְרָאִית" (עמ׳ 69) היכולה להתפרש כדמות האם. הפרטי עודנו נוכח בשער הזה, טמון בתוך שירי המחאה כנגד הציבורי־חברתי, כנגד הקפיטליזם, דוגמת הגירוש משכונת הארגזים ועוד. מעמדת סוס כבוש עם "רְטִיּוֹת עַל הָעֵינַיִם" (עמ׳ 66) היא פוקחת עיניים, מפנה אצבע מאשימה אל המערכות הדורסניות מבית ומחוץ, וקוראת לאישה המוחלשת בשיר "תתעוררי" (עמ׳ 73).

      כעת מובנת הכותרת אנחנו סוסי הפרא של נהריה – אנחנו הנשים שהספר משמיע את קולן. זהו לא קול פרטי, אלא קולן של האחיות הלא־מוגנות, קולו של דור הבנות. סוסי הפרא של חכם נאמן הם לא המופע הראשון של סוסי פרא בכתיבה נשית. חדוה הרכבי בספרה הסוער לאהובתה (ראנא, הקיבוץ המאוחד, 2014) כותבת "לִחְיוֹת עַל חוּט הַשַּׂעֲרָה וְלִפְגֹּש אוֹתָךְ שָׁם, בְּמָקוֹם שֶׁאַתְּ / לֹא, לִשְׁמֹעַ אֶת פְּעִימוֹת הַלֵּב שֶׁל סוּסֵי הַפֶּרֶא שֶׁלָּךְ, וּמִי / אַתְּ רוֹצָה שֶׁיִּרְכַּב עַל סוּסֵי הַפֶּרֶא שֶׁלָּךְ". נילי ארד כותבת בספרה סוסי פרא (אבן חושן, 2018): "סוּסֵי פֶּרֶא דּוֹהֲרִים בְּמֹחִי / שׁוֹעֲטִים אֶל מוֹתִי / כּוֹתְשִׁים עַד דַּק כָּרֵי עֵשֶׂב מְשַׁכֵּר". יערה בן־דוד כותבת בשירה המתריס "מכובסת": "הִיא מְכַבֶּסֶת, מְעַרְבֶּלֶת סוּסֵי פֶּרֶא". עידית ברק כותבת בשיר הארס פואטי "דהרה": "בְּאָזְנַי תִּקְתּוּק פְּרָסוֹת / צוֹהֶלֶת / רַעֲמָתִי מִתְבַּדֶּרֶת בָּרוּחַ". נשים אלה כותבות כהתפרצות סוסים, כדהירה חסרת רסן, טבעית, חושנית ועוצמתית.

      אפשר היה לסיים את הספר כאן, בסופו של "שער הסוסים", בשיר "תתעוררי" ובמשפט הסיום הנפלא, הרב־משמעי, שחוזר אל הקדשת הספר: "רַק תַּג שְׁמֵךְ נִשְׁאָר תָּלוּי / בָּךְ, עַד עֲלוֹת הַבֹּקֶר". סיום שיש בו צו לדהור קדימה.

      אבל מבנה הספר ועריכת שעריו משקף את המציאות נכוחה. בשער הבא, "פרח יחיד באגרטל", המשוררת בוחרת שלא לסיים כדוברת נביאה, אלא כאישה מפוכחת, עייפה, עצובה־משהו: אישה בוגרת לבדה בקן המתרוקן, מבטה נודד אל חוויות אסירים תחת השלטון הסובייטי ("לאן הולכות נשמות האסירים", "אנה", עמ׳ 78-77), ומחזיר את הקורא אל הסוסים הרתומים. את חוויית האסיר מצאתי גם אצל בכל סרלואי בספרה סכין שלופה האור (הקיבוץ המאוחד, 2016): "אֲנִי מִתְפַּלֵּל אֵלֶיךָ בְּחֵרוּק צִפָּרְנַיִם /  מְרוֹצֵץ אֶת רֹאשִׁי עַל הַסּוֹרֵג", ואצל עידית ברק, הכותבת, "הָיִיתִי אֲסִירָה לְמוֹפֵת/ סָפַרְתִּי אֶת עַצְמִי פַּעַם בְּיוֹם" (להיאחז בענף הקרוב, פרדס, 2018). חוויית אסיר כחוויית אין־מוצא תודעתית של אישה בתוך יחסי כוח משקפת דיכוי פסיכולוגי עמוק, שמוביל לאבל ולמוות השזורים בכל שירי השער המיוסר הזה.

      הספר נחתם ב"כל הלילה התהפכה נפשי בין הסדינים", שער קצרצר ופסימי על השירה, ובו ארבעה שירים ארס פואטיים שבהם השיר הוא הגיבור. השיר הוא כלב שנזרק למזבלה העירונית (עמ׳ 91), השיר הוא "שִׁבְרוֹן קוֹלוֹ שֶׁל הָעֵט / קוֹרֵס אֶל הַנְּיָר" (עמ׳ 92). השיר הוא חסר בית אשר "פּוֹחֵד לָמוּת לְבַד" (עמ׳ 93), והוא "צִפּוֹר קְטַנָּה נִשְׁמְטָה מִבֵּין עֵינַי / צָנְחָה מְעֻלֶּפֶת עַל גִּלְיוֹנוֹת הַנְּיָר" (עמ׳ 94). השיר שאליו מכוונת המשוררת הוא שירן של הנשים. קולן שבור, קורס, מעולף, חסר בית ובודד. קולן עדיין לחישה.

.

אורית קלופשטוק, משוררת ישראלית ומנחה מפגשי כתיבה חווייתיים, בעלת תואר שני בספרות מאוניברסיטת בר־אילן. רשימות ושירים פרי עטה הופיעו במוסך ובכתבי עת רבים נוספים. ספרה "לא יכולתי לרשום את זה בתיק" (פרדס, 2020) זכה בפרס שר התרבות לספרי ביכורים לשנת 2021 ובפרס דיצני לשנת 2022, וספרה החדש "אישה מבראשית" יצא לאור בסוף 2022 בהוצאת פרדס.

.

מכי חכם נאמן, "אנחנו סוסי הפרא של נהריה", עיתון 77, 2021.

.

 

» במדור "ותקרא" בגיליון קודם של המוסך: צביה ליטבסקי על מרכיבים של חוויה פוסט־טראומטית בשירים של נורית זרחי ושמעון מרמלשטיין

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

מַסַּע חֹרֶף | Winterreise

פרנץ שוברט / וילהלם מולר Franz Schubert / Wilhelm Müller

תרגום: עידו אריאל

.

היצירה בביצוע דיטריך פישר־דיסקאו (בריטון) וג'רלד מור (פסנתר):

.

.

1.  לַיְלָה טוֹב זָר לַמָּקוֹם הִגַּעְתִּי, זָר שׁוּב אֵצֵא מִכָּאן. זֵרֵי אָבִיב קָלַעְתִּי, בְּשֶׁפַע לִי נִתָּן. הַבַּת אָמְרָה: אוֹהֶבֶת, הָאֵם – מָצְאָה חָתָן; עַתָּה דַּרְכִּי דּוֹאֶבֶת, הַכֹּל מֻשְׁלָג, לָבָן. אֶל הַמַּסָּע יָצָאתִי מִבְּלִי שָׁעָה לִבְחֹר, וְאֶת דַּרְכִּי מָצָאתִי לְבַד, בְּתוֹךְ הַשְּׁחוֹר. נִמְתָּח צֵל הַיָּרֵחַ, הוּא לִי בֶּן לְוָיָה, וּבְעַרְבוֹת הַקֶּרַח אָתוּר עִקְבוֹת חַיָּה. לָמָּה אֶתְמַהְמֵהַּ עַד שֶׁמִּכָּאן אֻשְׁלַךְ? רַק כֶּלֶב מִשְׁתַּגֵּעַ לִפְנֵי בֵּיתוֹ יִנְבַּח; הָאַהֲבָה נוֹדֶדֶת – כָּךְ אֱלֹהִים צִוָּה מֵאִישׁ לְאִישׁ צוֹעֶדֶת. שָׁלוֹם לָךְ, אֲהוּבָה. תּוּכְלִי לַחְלֹם בְּשֶׁקֶט, תִּנְעַם לָךְ הַתְּנוּמָה, אֶחְלֹף עַל פְּנֵי הַדֶּלֶת – אַט-אַט וּבִדְמָמָה. וּבְעוֹדִי בַּפֶּתַח אֶכְתֹּב לָךְ 'לַיְלָה טוֹב', וְכָךְ תֵּדְעִי לָבֶטַח: עָלַיִךְ רַק אֶחְשֹׁב. . 2. הַשַּׁבְשֶׁבֶת נוֹשֶׁבֶת בַּשַּׁבְשֶׁבֶת רוּחַ עַל מְעוֹנָהּ שֶׁל בַּת הַחֵן. בְּשִׁגְעוֹנִי אֲנִי בָּטוּחַ: לוֹעֶגֶת לְפָלִיט מִסְכֵּן. לוּ רַק שָׂם לֵב לְסוּג הַשֶּׁלֶט הַמִּזְדַּקֵּר עַל מְעוֹנָהּ, הָיָה נִמְנָע מִן הָאִוֶּלֶת לָתוּר שָׁם דְּמוּת נֶאֱמָנָה. הָרוּחַ בְּלִבִּי נוֹשֶׁבֶת כְּמוֹ עַל הַגַּג, אַךְ בְּלִי מִלָּה. אָז מָה אִם נִשְׁמָתִי כּוֹאֶבֶת? לַבַּת יֵשׁ נְדוּנְיָה גְּדוֹלָה. . 3. דְּמָעוֹת קְפוּאוֹת טִפּוֹת קָרוֹת כְּקֶרַח זוֹלְגוֹת מִלְּחָיַי: שֶׁמָּא אֲנִי שׁוֹכֵחַ שֶׁאֵלּוּ דִּמְעוֹתַי? זְלַגְתֶּן וּזְלַגְתֶּן, הֲכֹּה פּוֹשְׁרוֹת אַתֶּן, שֶׁמַּקְרִישׁוֹת קְפָאתֶן, כְּטַל שַׁחֲרִית צוֹנֵן? הֵן מִלִּבִּי פְּרַצְתֶּן בְּלַהַט וּבְחֹם, כְּמוֹ לְכַלּוֹת שְׁאַפְתֶּן אֶת קְרוּם הַכְּפוֹר עַד תֹּם. . 4. קִפָּאוֹן לַשָּׁוְא אָתוּר בַּשֶּׁלֶג סִימָן לְכַף רַגְלָהּ, שָׁם, עַל זְרוֹעִי נִשְׁעֶנֶת, בִּשְׂדוֹת יָרָק טִיְּלָה. אֶשַּׁק לִכְפוֹר וָקֶרַח, אֶחְדֹּר אֶת הַשְּׁלָגִים וְכָל דִּמְעָה חוֹרֶכֶת תַּחְשֹׂף הָאָרֶץ לִי. הֵיכָן אֶמְצָא לִי אָחוּ, הֵיכָן אֶמְצָא זֵרִים? פְּרָחִים נָבְלוּ וּמֵתוּ, עָלִים קָמְלוּ חִוְּרִים. הַאִם לְלֹא מַזְכֶּרֶת אֵצֵא לִי מִן הָעִיר? כְּשֶׁיִּשְׁתַּתֵּק הָעֶצֶב, מִי לִי אוֹתָהּ יַזְכִּיר? נַפְשִׁי כְּמוֹ נִקְרֶשֶׁת, וּבָהּ קְפוּאָה דְּמוּתָהּ: תַּפְשִׁיר שֵׁנִית הַנֶּפֶשׁ, תִּמַּס דְּמוּתָהּ אִתָּהּ. . 5. עֵץ הַתִּרְזָה עַל יַד הַבְּאֵר בַּשַּׁעַר, שָׁם עֵץ תִּרְזָה נִצָּב; חֲלוֹם מָתוֹק לֹא פַּעַם חָלַמְתִּי בִּצְלָלָיו. בִּקְלִפָּתוֹ גִּלַּפְתִּי מִלִּים שֶׁל אַהֲבָה; אֵלָיו תָּמִיד שָׁאַפְתִּי בִּכְאֵב וּבְתִקְוָה. אָנוּס לִנְדֹּד עָבַרְתִּי שָׁם בְּעָמְקֵי הַלֵּיל, וְאֶת עֵינַי עָצַמְתִּי בַּחֹשֶׁךְ הָאָפֵל. וְצַמַּרְתּוֹ לִי סָחָה, לָחֲשָׁה לִי הָעַלְוָה: בּוֹא הֵנָּה, קְרַב־נָא, אֶחָא, אֶצְלִי תִּמְצָא שַׁלְוָה! עַל פַּרְצוּפִי הִצְלִיפוּ רוּחוֹת צִנָּה וּכְפוֹר; אֶת כּוֹבָעִי הֵעִיפוּ, לֹא סַבְתִּי לְאָחוֹר. מֵאָז אֲנִי פּוֹסֵעַ, מַרְחִיק מִדֵּי שָׁעָה. עוֹד אִוְשָׁתוֹ שׁוֹמֵעַ: הָיִיתָ שָׁם נִרְגַּע. . 6. שִׁטָּפוֹן דִּמְעוֹתַי מֵהָעֵינַיִם אֶל הַשֶּׁלֶג טִפְטְפוֹ; וּפְתִיתָיו צְמֵאֵי הַמַּיִם אֶת כְּאֵבִי הַחַם טָרְפוּ. כְּשֶׁיִּרְצֶה לִנְבֹּט הַפֶּרַח רוּחַ קַל יִנְשֹׁב עָנֹג, יִסָּדְקוּ גּוּשֵׁי הַקֶּרַח וְהַשֶּׁלֶג אָז יִמּוֹג. נְתִיבְךָ אֱמֹר־נָא, שֶׁלֶג, הֵן תֵּדַע גַּעְגּוּעַי? הִקָּוֵה־נָא אֶל הַפֶּלֶג בְּעִקְבוֹת כָּל דִּמְעוֹתַי. אִם אִתּוֹ תִּזְרֹם בְּנַחַת דֶּרֶךְ עִיר שַׁאֲנַנָּה, כְּשֶׁתָּחוּשׁ דִּמְעָה רוֹתַחַת – שָׁם אֲהוּבָתִי שָׁכְנָה. . 7. עַל הַנָּהָר הֵן כֹּה עַלִּיז רָחַשְׁתָּ, נָהָר בָּהִיר, סוֹעֵר, כַּמָּה דּוֹמֵם הָפַכְתָּ, שָׁלוֹם אֵינְךָ אוֹמֵר. בִּקְרוּם קָפוּא, קָבוּעַ אָטַמְתָּ עַצְמְךָ, שׁוֹמֵם וְקַר שָׂרוּעַ בַּחוֹל שֶׁלִּשְׂפָתְךָ. בִּקְלִפָּתְךָ חָרַטְתִּי בְּסֶלַע מְחֻדָּד אֶת שְׁמָהּ שֶׁל הַיַּלְדֹּנֶת, שָׁעָה וְיוֹם אֶחָד: אֶת יוֹם הֶכֵּרוּתֵנוּ, אֶת יוֹם עֲזִיבָתִי; סָבִיב לְכָל פְּרָטֵינוּ שְׁבוּרָה טַבַּעְתִּי. לִבִּי, בְּזֶה הַנַּחַל כְּפִילְךָ אַתָּה רוֹאֶה? מִתַּחַת כְּסוּת הַקֶּרַח כְּמוֹתְךָ גּוֹעֵשׁ, גּוֹאֶה? . 8. מַבָּט לְאָחוֹר הָאֲדָמָה תַּחְתַּי בּוֹעֶרֶת, גַּם אִם רַק עַל שְׁלָגִים אֶצְעַד, אַף אִם נְשִׁימָתִי נִחֶרֶת, שֶׁתֵּעָלֵם הָעִיר לָעַד! פָּגַעְתִּי בְּכָל אֶבֶן דֶּרֶךְ, נֶחְפָּז לָצֵאת מִתּוֹךְ הַכְּרַךְ; עוֹרְבִים זָרְקוּ פְּתִיתִים וְקֶרַח – מֵרֹאשׁ כָּל גַּג עָלַי נִתַּךְ. כַּמָּה שׁוֹנִים הָיוּ פָּנַיִךְ כְּשֶׁבָּאתִי, עִיר הַבּוֹגְדָנוּת! זִמְּרוּ בִּבְרַק חַלּוֹנוֹתַיִךְ זָמִיר וְתוֹר בְּתַחֲרוּת. בַּנְּחָלִים שָׁצְפוּ הַמַּיִם, עֲצֵי תִּרְזָה תְּפוּחִים פָּרְחוּ, וְאָח, בָּעֲרוּ שָׁם שְׁתֵּי עֵינַיִם – וְזֶה הָיָה סוֹפְךָ, בָּחוּר! כְּשֶׁאֶת הַיּוֹם הַהוּא אֶזְכֹּרָה, נִמְשַׁךְ שׁוּב מַבָּטִי לְשָׁם, אֶרְצֶה, מוֹעֵד, לַחְזֹר אָחוֹרָה, לִפְנֵי בֵּיתָהּ לַעֲמֹד דּוּמָם. . 9. אוֹר תַּעְתּוּעִים בְּעָמְקֵי נְקִיק הַסֶּלַע אוֹר תּוֹעֶה פִּתָּה אוֹתִי: אֵיךְ אֵצֵא אֵינִי יוֹדֵעַ, לֹא עוֹלֶה בְּדַעְתִּי. אִם לָרֹב תּוֹעָה דַּרְכֵּנוּ יַעַד יֵשׁ לְכָל מִשְׁעוֹל: שִׂמְחוֹתֵינוּ, מַכְאוֹבֵינוּ, תַּעְתּוּעַ הוּא הַכֹּל! מִן הָהָר אֵרֵד בְּנַחַת, בַּעֲרוּץ נָהָר חָרֵב. אֶל הַיָּם זוֹרֵם כָּל נַחַל, אֶל הַקֶּבֶר כָּל כְּאֵב. . 10. מְנוּחָה מַבְחִין אֲנִי בִּתְשִׁישׁוּתִי רַק בְּשׁוֹכְבִי לָנוּחַ: הַנְּדוּדִים חִשְּׁלוּ אוֹתִי עַל פְּנֵי מִשְׁעוֹל קָשׁוּחַ. רַגְלִי מָנוֹחַ לֹא בִּקְּשָׁה, בַּעֲמִידָה כֹּה קַר לָהּ; גַּבִּי, אָבְדָה לוֹ כָּל תְּחוּשָׁה, נִסְעָר נִדְחַפְתִּי הָלְאָה. מִקְלָט מָצָאתִי צַר וָדַל, בִּקְתַּת פֶּחָם דּוֹלֶפֶת; אַךְ אֲבָרַי לֹא נָחוּ כְּלָל: כָּל חַבּוּרָה שׂוֹרֶפֶת. לִבִּי, בְּסַעַר, בִּמְרִיבָה, כֹּה עַז וְכֹה פָּרוּעַ, רַק בַּדְּמָמָה חָשׁ בַּצְּרִיבָה שֶׁכְּתוֹלָע תָּזוּעַ! . 11. חֲלוֹם אָבִיב חָלַמְתִּי פְּרָחִים וָצֶבַע, כְּמוֹ הָאָבִיב בַּפְּרִיחָה; חָלַמְתִּי עַל יֶרֶק בַּגֶּבַע, עַל שִׁיר הַצִּפּוֹר הַשְּׂמֵחָה. וְאָז קָרָא הַגֶּבֶר, מַבַּט עֵינַי נִפְקַח; הָיָה שָׁם קַר כַּקֶּבֶר, עוֹרֵב מִלְּמַעְלָה צָוַח. אַךְ עַל אַדְנֵי הַפֶּתַח, מִי זֶה שֶׁעָלִים צָבַע? צְחַקְתֶּם שֶׁמָּא לַפֶּתִי שֶׁפֶּרַח בַּכְּפוֹר רָאָה? חָלַמְתִּי אַהֲבָה אוֹהֶבֶת, עַל בַּחוּרָה נָאוָה, עַל נְשִׁיקָה נִלְבֶּבֶת, עַל אֹשֶׁר וְעַל חֶדְוָה. וּכְשֶׁקָּרָא הַגֶּבֶר, אָז לְבָבִי נִפְקַח; יוֹשֵׁב לְבַד בַּחֶדֶר, אֲבָל הַחֲלוֹם פָּרַח. לִבִּי הוֹלֵם, מֵזִיעַ, עָצַמְתִּי אֶת עֵינַי. מָתַי הַיֶּרֶק יוֹפִיעַ? מָתַי אֲחַבְּקָהּ בְּיָדַי? . 12. בְּדִידוּת כְּמוֹ עָנָן שָׁחוּחַ, בָּרוּחַ שָׁט בּוֹדֵד, כְּשֶׁבֵּין עֲצֵי אַשּׁוּחַ מַשָּׁב עָמוּם רוֹעֵד: כָּךְ גַּם רַגְלִי נִגְרֶרֶת לְאֹרֶךְ הַמְּסִלָּה, סְבִיבִי שִׂמְחָה מוּאֶרֶת, בּוֹדֵד, לְלֹא מִלָּה. אָח, הָאֲוִיר רָגוּעַ! אָח, הָעוֹלָם כֹּה קַל! לוּ אַךְ סָעַר הָרוּחַ, אָז לֹא הָיִיתִי כָּל כָּךְ אֻמְלָל. . 13. הַדֹּאַר מִן הַדֶּרֶךְ קוֹל הַדֹּאַר צָץ. מָה יֵשׁ לוֹ, שֶׁלַּמָּרוֹם קָפַץ, הַלֵּב? הוּא לֹא מֵבִיא מִכְתָּב לְךָ. אָז מָה תִּפְרֹץ כָּךְ בְּשִׂמְחָה, הַלֵּב? אָכֵן, הוּא מֵהָעִיר יָצָא, שָׁם בֵּית אֲהוּבָתִי נִמְצָא, הַלֵּב! הֲלֹא תִּרְצֶה לְהִתְבּוֹנֵן וּבִשְׁלוֹמָהּ לְהִתְעַנְיֵן, הַלֵּב? . 14. רֹאשׁ הַשֵּׂיבָה הַכְּפוֹר זָרָה לִי בַּשֵּׂעָר לָבָן זוֹהֵר, זוֹרֵחַ; חָשַׁבְתִּי כִּי זָקַנְתִּי כְּבָר וְחַשְׁתִּי כֹּה שָׂמֵחַ. אַךְ כְּבָר הִנֵּה הַכֹּל נָמֵס, שׁוּב שְׁחֹר שֵׂעָר הַגֶּבֶר, בַּעֲלוּמַי אֲנִי מוֹאֵס – כַּמָּה רָחוֹק הַקֶּבֶר! מִן הַשְּׁקִיעָה עַד בֹּקֶר אוֹר כַּמָּה הֶאֱפִירוּ עֹרֶף. רְאוּ, שֶׁלִּי נוֹתָר שָׁחֹר לְאֹרֶךְ כָּל הַחֹרֶף. . 15. הָעוֹרֵב בָּא עוֹרֵב אֶחָד אִתִּי מִן הָעִיר בְּיַחַד, כָּל הַיּוֹם מוּל פַּדַּחְתִּי חָג סָבִיב בְּנַחַת. פֶּלֶא, אֵיזֶה מִין עוֹרֵב, מִתְעוֹפֵף בְּלִי הֶרֶף? שֶׁמָּא לִבְשָׂרִי אוֹרֵב וּמְשַׁחֵר לְטֶרֶף? זוֹ דַּרְכִּי הָאַחֲרוֹנָה, סוֹף לִנְדוּדַי עֵת. בֵּן־עוֹרֵב, הַרְאֵנִי־נָא, מְסִירוּת עַד מָוֶת! . 16. תִּקְוָה אַחֲרוֹנָה פֹּה וָשָׁם עַל אֵיזֶה גֶּזַע מִתְגַּלֶּה עָלֶה זוֹהֵר, וְלֹא פַּעַם מוּל הַגֶּזַע אֶעֱצֹר וַאֲהַרְהֵר. אֶתְבּוֹנֵן, עֲלֵה שַׁלֶּכֶת, בּוֹ אָשְׁרִי תָּלוּי עוֹמֵד; בָּאָה רוּחַ בַּשַּׁלֶּכֶת, רַעַד רַב אֲנִי רוֹעֵד. אָח, נָשַׁר עָלֶה לָאָרֶץ, תִּקְוָתִי אִתּוֹ נָשְׁרָה; כְּשֶׁאֶנְשֹׁר אִתּוֹ לָאָרֶץ, מַר אֶבְכֶּה לָהּ עַל קִבְרָהּ. . 17. בַּכְּפָר נוֹבְחִים הַכְּלָבִים, הַשַּׁרְשֶׁרֶת חוֹרֶקֶת; נָמִים אֲנָשִׁים בַּמִּטָּה, בְּשֶׁקֶט, כַּמָּה חוֹלְמִים הֵם, עַל כָּל הָעֹשֶׁר, מִתְנַחֲמִים בַּצָּרָה וּבָאֹשֶׁר: בֹּקֶר עָלָה, כֻּלָּם אָז נָמוֹגוּ. נוּ טוֹב, הֵם אֶת שֶׁלָּהֶם הִשִּׂיגוּ. כְּמֵהִים הֵם, אֶת מָה שֶׁעוֹד הוֹתִירוּ, לָשׁוּב וְלִמְצֹא שָׁם כְּפִי שֶׁהִשְׁאִירוּ. צֵא בִּנְבִיחָה, גָּרְשֵׁנִי כֶּלֶב, וּמְנוּחָה אַל תִּתֵּן בָּעֶרֶב! אֲנִי כְּבָר עִם חֲלוֹמוֹת גָּמַרְתִּי – בֵּין הַיְּשֵׁנִים לְשֵׁם מָה נוֹתַרְתִּי? . 18. הַבֹּקֶר הַסּוֹעֵר אֵיךְ הַסְּעָרָה הוֹרֶסֶת כְּסוּת עֲנָנִים שְׁחֹרָה! חַשְׁרַת עָבִים קוֹרֶסֶת סָבִיב בְּקוֹל תִּגְרָה. וְלֶהָבוֹת יַבְרִיקוּ, נֶעֱקָרוֹת בִּדְמִי; רְאוּ־נָא אֵיזֶה בֹּקֶר, בְּדִיּוּק לְטַעֲמִי! לִבִּי מַבִּיט לְמַעְלָה נִשְׁקָף כְּמוֹ בִּרְאִי – הֲרֵי זֶה רַק הַחֹרֶף, הַחֹרֶף, קַר, פִּרְאִי! . 19. תַּעְתּוּעַ מוּלִי רוֹקֵד מָאוֹר חָבִיב, אֲנִי אַחֲרָיו סָבִיב־סָבִיב; אֲנִי אִתּוֹ וְלֹא חוֹשֵׁד, שֶׁמְּפַתֶּה הוּא אִישׁ נוֹדֵד. אָח, רַק מִי שֶׁכְּמוֹתִי אֻמְלָל, בְּלֵב חָפֵץ יֵלֵךְ שׁוֹלָל, אַחֲרֵי לֵיל סְעָרָה וּכְפוֹר נִגְלָה לוֹ בַּיִת חַם, מְלֵא־אוֹר. שָׁם נֶפֶשׁ אֲהוּבָה חַיָּה – וּמָה שְׂכָרִי? רַק אַשְׁלָיָה! . 20. הַתַּמְרוּר לָמָּה אֶמָּנַע מִדֶּרֶךְ, בָּהּ יֵלְכוּ הָאֲחֵרִים, אֲחַפֵּשׂ לִי רַק שְׁבִיל פֶּרֶא בֵּין שְׁלָגִים וּבֵין הָרִים? שׁוּם דָּבָר הֵן לֹא פָּשַׁעְתִּי, שֶׁאֶפְרֹשׁ מִן הַבְּרִיּוֹת, – לָמָּה בְּטִפְּשׁוּת כָּמַהְתִּי לְשִׁמְמַת מִדְבָּרִיּוֹת? תַּמְרוּרִים יֵשׁ עַל כָּל שַׁעַל, הַמּוֹרִים עַל עִיר קְרוֹבָה, וְאֵינִי עוֹצֵר אַף פַּעַם, בְּלִי שַׁלְוָה, שׁוֹאֵף שַׁלְוָה. רַק תַּמְרוּר אֶחָד בְּלִי נוֹעַ, מוּל עֵינַי עוֹמֵד נִצָּב; רַק בַּשְּׁבִיל עָלַי לִפְסֹעַ, שֶׁמִּמֶּנּוּ אִישׁ לֹא שָׁב. . 21. הַפֻּנְדָּק דַּרְכִּי אוֹתִי הוֹבִילָה לְעֵבֶר בֵּית עָלְמִין; לְהִכָּנֵס שָׁם פְּנִימָה חָשַׁבְתִּי כִּי הִזְמִין. זֵרֵי פְּרָחִים עַל קֶבֶר, אַתֶּם וַדַּאי סִימָן, שֶׁאִישׁ נוֹדֵד, יָגֵעַ, אֶל הַפֻּנְדָּק מֻזְמָן. אֲבָל בְּכָל הַבַּיִת אֵין חֶדֶר לֹא תָּפוּס? חַיָּב אֲנִי לָנוּחַ, חָבוּל גּוּפִי, הָרוּס. פֻּנְדָּק אַכְזָר, קָשׁוּחַ, תִּדְחֶה אוֹתִי מִכָּאן? קָדִימָה צְעַד, קָדִימָה, מַקְּלִי הַנֶּאֱמָן! . 22. אֹמֶץ עָף הַשֶּׁלֶג לַפָּנִים, אַשְׁלִיכוֹ לָאָרֶץ. מְדוֹבֵב לִבִּי בִּפְנִים, שִׁיר אָשִׁיר בְּמֶרֶץ. לֹא אֶשְׁמַע מָה שֶׁיֹּאמַר, שְׁמִיעָתִי נִנְעֶלֶת; לֹא אָחוּשׁ בִּכְיוֹ הַמַּר, בֶּכִי הוּא אִוֶּלֶת. לָעוֹלָם, בְּקוֹל רָמָה, מוּל רוּחוֹת הָלַכְנוּ! אִם אֵין אֵל בָּאֲדָמָה, אֱלֹהִים אֲנַחְנוּ! . 23. שִׁמְשׁוֹת הָרְפָאִים שָׁלוֹשׁ שְׁמָשׁוֹת חָגוּ מוּל עֵינַי, בָּהֶן הִבַּטְתִּי עַד בְּלִי דַּי; וְהֵן עָמְדוּ שָׁם, כֹּה קְפוּאוֹת. לִנְטֹשׁ אוֹתִי מְמָאֲנוֹת. אָח, הַשְּׁמָשׁוֹת שֶׁלִּי אֵינְכֶן! פְּנֵי אֲחֵרִים תִּשְׁזֹף עֵינְכֶן! כֵּן, פַּעַם לִי שָׁלוֹשׁ הָיוּ; שְׁתֵּי הַטּוֹבוֹת עַכְשָׁו שָׁקְעוּ. לוּ הַשְּׁלִישִׁית גַּם תִּבָּלַע! מוּטָב לִהְיוֹת בָּאֲפֵלָה. . 24. אִישׁ תֵּבַת הַנְּגִינָה שָׁם אַחֲרֵי הַכְּפָר נַגַּן תֵּבָה נִצָּב, מְסוֹבֵב לְאַט, קְפוּאוֹת אֶצְבְּעוֹתָיו. הוּא יָחֵף בַּקֶּרַח, נָע מִצַּד לְצַד, וְרֵיקָה נוֹתֶרֶת צַלַּחְתּוֹ לָעַד. אִישׁ אֵינוֹ רוֹאֶה וְלֹא שׁוֹמֵעַ אִישׁ, וְרוֹטְנִים כְּלָבִים סְבִיב אוֹתוֹ יָשִׁישׁ. הוּא לֹא מִתְעָרֵב, אַחַת הִיא לוֹ הַכֹּל, הוּא רַק מְסוֹבֵב, הַלַּחַן לֹא יַחְדֹּל. הֲנֵלֵךְ בְּיַחַד, אִישׁ פְּלָאוֹת זָקֵן? הֲלְקוֹל שִׁירַי תּוֹסִיף וּתְנַגֵּן?

1. Gute Nacht Fremd bin ich eingezogen, Fremd zieh’ ich wieder aus. Der Mai war mir gewogen Mit manchem Blumenstrauß. Das Mädchen sprach von Liebe, Die Mutter gar von Eh’, – Nun ist die Welt so trübe, Der Weg gehüllt in Schnee. Ich kann zu meiner Reisen Nicht wählen mit der Zeit, Muß selbst den Weg mir weisen In dieser Dunkelheit. Es zieht ein Mondenschatten Als mein Gefährte mit, Und auf den weißen Matten Such’ ich des Wildes Tritt. Was soll ich länger weilen, Daß man mich trieb hinaus? Laß irre Hunde heulen Vor ihres Herren Haus; Die Liebe liebt das Wandern – Gott hat sie so gemacht – Von einem zu dem andern. Fein Liebchen, gute Nacht! Will dich im Traum nicht stören, Wär schad’ um deine Ruh’, Sollst meinen Tritt nicht hören – Sacht, sacht die Türe zu! Ich schreibe nur im Gehen An’s Tor noch gute Nacht, Damit du mögest sehen, An dich hab’ ich gedacht. . 2. Die Wetterfahne Der Wind spielt mit der Wetterfahne Auf meines schönen Liebchens Haus. Da dacht ich schon in meinem Wahne, Sie pfiff den armen Flüchtling aus. Er hätt’ es ehr bemerken sollen, Des Hauses aufgestecktes Schild, So hätt’ er nimmer suchen wollen Im Haus ein treues Frauenbild. Der Wind spielt drinnen mit den Herzen Wie auf dem Dach, nur nicht so laut. Was fragen sie nach meinen Schmerzen? Ihr Kind ist eine reiche Braut. . 3. Gefrorne Tränen Gefrorne Tränen fallen Von meinen Wangen ab: Ob es mir denn entgangen, Daß ich geweinet hab’? Ei Tränen, meine Tränen, Und seid ihr gar so lau, Daß ihr erstarrt zu Eise Wie kühler Morgentau? Und dringt doch aus der Quelle Der Brust so glühend heiß, Als wolltet ihr zerschmelzen Des ganzen Winters Eis! . 4. Erstarrung Ich such’ im Schnee vergebens Nach ihrer Tritte Spur, Wo sie an meinem Arme Durchstrich die grüne Flur. Ich will den Boden küssen, Durchdringen Eis und Schnee Mit meinen heißen Tränen, Bis ich die Erde seh’. Wo find’ ich eine Blüte, Wo find’ ich grünes Gras? Die Blumen sind erstorben Der Rasen sieht so blaß. Soll denn kein Angedenken Ich nehmen mit von hier? Wenn meine Schmerzen schweigen, Wer sagt mir dann von ihr? Mein Herz ist wie erfroren, Kalt starrt ihr Bild darin: Schmilzt je das Herz mir wieder Fließt auch das Bild dahin. . 5. Der Lindenbaum Am Brunnen vor dem Tore, Da steht ein Lindenbaum: Ich träumt in seinem Schatten So manchen süßen Traum. Ich schnitt in seine Rinde So manches liebe Wort; Es zog in Freud’ und Leide Zu ihm mich immer fort. Ich mußt’ auch heute wandern Vorbei in tiefer Nacht, Da hab’ ich noch im Dunkel Die Augen zugemacht. Und seine Zweige rauschten, Als riefen sie mir zu: Komm her zu mir, Geselle, Hier find’st du deine Ruh’! Die kalten Winde bliesen Mir grad ins Angesicht; Der Hut flog mir vom Kopfe, Ich wendete mich nicht. Nun bin ich manche Stunde Entfernt von jenem Ort, Und immer hör’ ich’s rauschen: Du fändest Ruhe dort! . 6. Wasserflut Manche Trän’ aus meinen Augen Ist gefallen in den Schnee; Seine kalten Flocken saugen Durstig ein das heiße Weh. Wenn die Gräser sprossen wollen Weht daher ein lauer Wind, Und das Eis zerspringt in Schollen Und der weiche Schnee zerrinnt. Schnee, du weißt von meinem Sehnen, Sag’ mir, wohin doch geht dein Lauf? Folge nach nur meinen Tränen, Nimmt dich bald das Bächlein auf. Wirst mit ihm die Stadt durchziehen, Munt’re Straßen ein und aus; Fühlst du meine Tränen glühen, Da ist meiner Liebsten Haus. . 7. Auf dem Flusse Der du so lustig rauschtest, Du heller, wilder Fluß, Wie still bist du geworden, Gibst keinen Scheidegruß. Mit harter, starrer Rinde Hast du dich überdeckt, Liegst kalt und unbeweglich Im Sande ausgestreckt. In deine Decke grab’ ich Mit einem spitzen Stein Den Namen meiner Liebsten Und Stund und Tag hinein: Den Tag des ersten Grußes, Den Tag, an dem ich ging; Um Nam’ und Zahlen windet Sich ein zerbrochner Ring. Mein Herz, in diesem Bache Erkennst du nun dein Bild? Ob’s unter seiner Rinde Wohl auch so reißend schwillt? . 8. Rückblick Es brennt mir unter beiden Sohlen, Tret’ ich auch schon auf Eis und Schnee, Ich möcht’ nicht wieder Atem holen, Bis ich nicht mehr die Türme seh’. Hab’ mich an jeden Stein gestoßen, So eilt’ ich zu der Stadt hinaus; Die Krähen warfen Bäll’ und Schloßen Auf meinen Hut von jedem Haus. Wie anders hast du mich empfangen, Du Stadt der Unbeständigkeit! An deinen blanken Fenstern sangen Die Lerch’ und Nachtigall im Streit. Die runden Lindenbäume blühten, Die klaren Rinnen rauschten hell, Und ach, zwei Mädchenaugen glühten. – Da war’s gescheh’n um dich, Gesell’! Kömmt mir der Tag in die Gedanken, Möcht’ ich noch einmal rückwärts seh’n, Möcht’ ich zurücke wieder wanken, Vor ihrem Hause stille steh’n. . 9. Irrlicht In die tiefsten Felsengründe Lockte mich ein Irrlicht hin: Wie ich einen Ausgang finde, Liegt nicht schwer mir in dem Sinn. Bin gewohnt das Irregehen, ‘S führt ja jeder Weg zum Ziel: Unsre Freuden, unsre Leiden, Alles eines Irrlichts Spiel! Durch des Bergstroms trock’ne Rinnen Wind’ ich ruhig mich hinab, Jeder Strom wird’s Meer gewinnen, Jedes Leiden auch ein Grab. . 10. Rast Nun merk’ ich erst, wie müd’ ich bin, Da ich zur Ruh’ mich lege: Das Wandern hielt mich munter hin Auf unwirtbarem Wege. Die Füße frugen nicht nach Rast, Es war zu kalt zum Stehen; Der Rücken fühlte keine Last, Der Sturm half fort mich wehen. In eines Köhlers engem Haus Hab’ Obdach ich gefunden; Doch meine Glieder ruh’n nicht aus: So brennen ihre Wunden. Auch du, mein Herz, in Kampf und Sturm So wild und so verwegen, Fühlst in der Still’ erst deinen Wurm Mit heißem Stich sich regen! . 11. Frühlingstraum Ich träumte von bunten Blumen, So wie sie wohl blühen im Mai; Ich träumte von grünen Wiesen, Von lustigem Vogelgeschrei. Und als die Hähne krähten, Da ward mein Auge wach; Da war es kalt und finster, Es schrieen die Raben vom Dach. Doch an den Fensterscheiben, Wer malte die Blätter da? Ihr lacht wohl über den Träumer, Der Blumen im Winter sah? Ich träumte von Lieb’ um Liebe, Von einer schönen Maid, Von Herzen und von Küssen, Von Wonn’ und Seligkeit. Und als die Hähne kräten, Da ward mein Herze wach; Nun sitz ich hier alleine Und denke dem Traume nach. Die Augen schließ’ ich wieder, Noch schlägt das Herz so warm. Wann grünt ihr Blätter am Fenster? Wann halt’ ich mein Liebchen im Arm? . 12. Einsamkeit Wie eine trübe Wolke Durch heit’re Lüfte geht, Wenn in der Tanne Wipfel Ein mattes Lüftchen weht: So zieh ich meine Straße Dahin mit trägem Fuß, Durch helles, frohes Leben, Einsam und ohne Gruß. Ach, daß die Luft so ruhig! Ach, daß die Welt so licht! Als noch die Stürme tobten, War ich so elend nicht. . 13. Die Post Von der Straße her ein Posthorn klingt. Was hat es, daß es so hoch aufspringt, Mein Herz? Die Post bringt keinen Brief für dich. Was drängst du denn so wunderlich, Mein Herz? Nun ja, die Post kömmt aus der Stadt, Wo ich ein liebes Liebchen hatt’, Mein Herz! Willst wohl einmal hinüberseh’n Und fragen, wie es dort mag geh’n, Mein Herz? . 14. Der grease Kopf Der Reif hatt’ einen weißen Schein Mir übers Haar gestreuet; Da glaubt’ ich schon ein Greis zu sein Und hab’ mich sehr gefreuet. Doch bald ist er hinweggetaut, Hab’ wieder schwarze Haare, Daß mir’s vor meiner Jugend graut – Wie weit noch bis zur Bahre! Vom Abendrot zum Morgenlicht Ward mancher Kopf zum Greise. Wer glaubt’s? und meiner ward es nicht Auf dieser ganzen Reise! . 15. Die Krähe Eine Krähe war mit mir Aus der Stadt gezogen, Ist bis heute für und für Um mein Haupt geflogen. Krähe, wunderliches Tier, Willst mich nicht verlassen? Meinst wohl, bald als Beute hier Meinen Leib zu fassen? Nun, es wird nicht weit mehr geh’n An dem Wanderstabe. Krähe, laß mich endlich seh’n, Treue bis zum Grabe! . 16. Letzte Hoffnung Hie und da ist an den Bäumen Manches bunte Blatt zu seh’n, Und ich bleibe vor den Bäumen Oftmals in Gedanken steh’n. Schaue nach dem einen Blatte, Hänge meine Hoffnung dran; Spielt der Wind mit meinem Blatte, Zittr’ ich, was ich zittern kann. Ach, und fällt das Blatt zu Boden, Fällt mit ihm die Hoffnung ab; Fall’ ich selber mit zu Boden, Wein’ auf meiner Hoffnung Grab. . 17. Im Dorfe Es bellen die Hunde, es rascheln die Ketten; Es schlafen die Menschen in ihren Betten, Träumen sich manches, was sie nicht haben, Tun sich im Guten und Argen erlaben: Und morgen früh ist alles zerflossen. Je nun, sie haben ihr Teil genossen Und hoffen, was sie noch übrig ließen, Doch wieder zu finden auf ihren Kissen. Bellt mich nur fort, ihr wachen Hunde, Laßt mich nicht ruh’n in der Schlummerstunde! Ich bin zu Ende mit allen Träumen – Was will ich unter den Schläfern säumen? . 18. Der stürmische Morgen Wie hat der Sturm zerrissen Des Himmels graues Kleid! Die Wolkenfetzen flattern Umher im matten Streit. Und rote Feuerflammen Zieh’n zwischen ihnen hin; Das nenn’ ich einen Morgen So recht nach meinem Sinn! Mein Herz sieht an dem Himmel Gemalt sein eig’nes Bild – Es ist nichts als der Winter, Der Winter, kalt und wild! . 19. Täuschung Ein Licht tanzt freundlich vor mir her, Ich folg’ ihm nach die Kreuz und Quer; Ich folg’ ihm gern und seh’s ihm an, Daß es verlockt den Wandersmann. Ach! wer wie ich so elend ist, Gibt gern sich hin der bunten List, Die hinter Eis und Nacht und Graus Ihm weist ein helles, warmes Haus. Und eine liebe Seele drin – Nur Täuschung ist für mich Gewinn! . 20. Der Wegweiser Was vermeid’ ich denn die Wege, Wo die ander’n Wand’rer gehn, Suche mir versteckte Stege Durch verschneite Felsenhöh’n? Habe ja doch nichts begangen, Daß ich Menschen sollte scheu’n, – Welch ein törichtes Verlangen Treibt mich in die Wüstenei’n? Weiser stehen auf den Strassen, Weisen auf die Städte zu, Und ich wand’re sonder Maßen Ohne Ruh’ und suche Ruh’. Einen Weiser seh’ ich stehen Unverrückt vor meinem Blick; Eine Straße muß ich gehen, Die noch keiner ging zurück. . 21. Das Wirthaus Auf einen Totenacker Hat mich mein Weg gebracht; Allhier will ich einkehren, Hab’ ich bei mir gedacht. Ihr grünen Totenkränze Könnt wohl die Zeichen sein, Die müde Wand’rer laden Ins kühle Wirtshaus ein. Sind denn in diesem Hause Die Kammern all’ besetzt? Bin matt zum Niedersinken, Bin tödlich schwer verletzt. O unbarmherz’ge Schenke, Doch weisest du mich ab? Nun weiter denn, nur weiter, Mein treuer Wanderstab!. . 22. Mut Fliegt der Schnee mir ins Gesicht, Schüttl’ ich ihn herunter. Wenn mein Herz im Busen spricht, Sing’ ich hell und munter. Höre nicht, was es mir sagt, Habe keine Ohren; Fühle nicht, was es mir klagt, Klagen ist für Toren. Lustig in die Welt hinein Gegen Wind und Wetter! Will kein Gott auf Erden sein, Sind wir selber Götter! . 23. Die Nebensonnen Drei Sonnen sah ich am Himmel steh’n, Hab’ lang und fest sie angeseh’n; Und sie auch standen da so stier, Als könnten sie nicht weg von mir. Ach, meine Sonnen seid ihr nicht! Schaut Andren doch ins Angesicht! Ja, neulich hatt’ ich auch wohl drei; Nun sind hinab die besten zwei. Ging nur die dritt’ erst hinterdrein! Im Dunkeln wird mir wohler sein. . 24. Der Leiermann Drüben hinterm Dorfe Steht ein Leiermann Und mit starren Fingern Dreht er, was er kann. Barfuß auf dem Eise Wankt er hin und her Und sein kleiner Teller Bleibt ihm immer leer. Keiner mag ihn hören, Keiner sieht ihn an, Und die Hunde knurren Um den alten Mann. Und er läßt es gehen Alles, wie es will, Dreht und seine Leier Steht ihm nimmer still. Wunderlicher Alter, Soll ich mit dir geh’n? Willst zu meinen Liedern Deine Leier dreh’n?

 

 

פרנץ שוברט החל להלחין את מחזור השירים "מסע חורף" ב־1827, ואת התיקונים האחרונים ליצירה השלים ימים אחדים לפני מותו המוקדם בגיל 31, בשנת 1828. המחזור כולל 24 שירים עם מילים מאת המשורר וילהלם מולר (1827-1794).

זו לא הייתה הפעם הראשונה שהלחין שוברט את יצירתו של מולר. חמש שנים קודם לכן היו אלה שירי המחזור "הטוחנת היפה". מולר, שעבד למחייתו כמורה וכספרן, פרסם את שני מחזורי השירים בקובץ "שבעים ושבעה שירים מתוך דפים בעיזבונו של נגן קרן נודד". בשיריו הוא מבטא הן את עולם הדימויים הרומנטי, הן את המבט האירוני והמפוכח על אותו עולם בשורות פשוטות וחזקות ותוך יצירת חוט עלילתי מקשר לאורך המחזור.

את שירי "מסע חורף" הלחין שוברט בשני חלקים, שכל אחד מהם כולל 12 שירים. החלק הראשון במסע מתמקד ברגשותיו של הגיבור הנודד בעקבות אהבתו הנכזבת, ואילו החלק השני מעמיק את תובנותיו בנושא החיים, המוות, האמונה והייאוש.

מותו המוקדם של מולר מנע ממנו את ההאזנה להלחנותיו של שוברט, וקשה לומר מה היה עולה בגורלם של שיריו אם שוברט לא היה "מגלה" אותם. אבל אין ספק שהיצירה השלמה, בחיבור האינטימי בין מילה לצליל ובעומקה הרגשי המטלטל, היא אחת מיצירות המופת של השיר האמנותי הגרמני ושל המוסיקה המערבית הקלאסית בכלל.

התרגום המוצע כאן מותאם במלואו ללחניו של שוברט ומיועד לא רק לקריאה אלא גם לביצוע מוסיקלי. בזאת הוא מצטרף למסורת ביצוע שהייתה רווחת במאה ה־19, של ביצוע מוסיקה ווקאלית לא רק בשפת המקור אלא גם בשפת המקום.

.

עידו אריאל הוא פסנתרן ומלווה, מדריך זמרים, מרצה ומתרגם. כיהן כראש המחלקה הווקאלית וכדיקן האקדמיה למוסיקה ולמחול בירושלים, ייסד וניהל את סדרת הקונצרטים "שירה־שיר", המוקדשת לשיר האמנותי הקלאסי והישראלי בביצועם של זמרים ישראלים מובילים. בשנים האחרונות עוסק בתרגום מותאם לשירה של רפרטואר השיר האמנותי.

.

 

» במדור "ארוכים" בגיליון קודם של המוסך: "בקרחת היער", שיר מאת טל ניצן

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן