וַתִּקרא | לקולות הנשימה של אחיותיי

"זהו לא קול פרטי, אלא קולן של האחיות הלא־מוגנות, קולו של דור הבנות." אורית קלופשטוק קוראת בספרה של מכי חכם נאמן "אנחנו סוסי הפרא של נהריה" ובמוטיבים דומים אצל משוררות אחרות

אן בן אור, סקרנות, שמן על בד, 150X120 ס"מ, 2017

"לְקוֹלוֹת הַנְּשִׁימָה שֶׁל אַחְיוֹתַי"

אורית קלופשטוק

.

מכי חכם נאמן מקדישה את ספר ביכוריה לאחיותיה, על רקע סיפור בנות צלפחד התובעות את ירושת אביהן. היא כותבת את שמות אחיותיה כפי שתועדו שמות בנות צלפחד ובהמשך הספר מביאה את קולן בשיריה. בכך היא הופכת אותן מאובייקט לסובייקט, ואת המעשה השירי בספרה למעשה פוליטי. בהתאם לכך, בכריכת הספר מוצגת המשוררת כפמיניסטית אקטיביסטית, בת בכורה בין שש בנות, ממשפחה מזרחית.

      השיר הקצרצר בגב הספר מדבר בשם האחיות כגוף אחד. בשורה "הַאִם חַשְׁתָּ אֶת רַעַד / כַּף רַגְלֵנוּ הַקְּטַנָּה", הבת הבכורה מצביעה על כף רגל אחת משותפת לשש האחיות, ומבקשת עבורן בשאלה רטורית ועצובה את אותה אמפתיה מפורסמת של ר׳ אריה לוין, ״הרגל של אשתי כואבת לנו״. אבל, תחת מענה אמפתי, מופיעה בשיר יד חסרת חמלה, וקוטפת את פרח הצבעוני, הידוע כפרח מוגן. חכם נאמן מטעינה דרכו את "ולס להגנת הצומח" של נעמי שמר, ואת מחאתן של הבנות המבקשות להיות מוגנות כפרחים.

      בקפל הכריכה המשוררת טומנת שיר ירושה. אל מול ירושת צלפחד עומד שיר הירושה שלה כצוואה רוחנית. "אֲנִי חוֹזֶרֶת … לְקוֹלוֹת הַנְּשִׁימָה שֶׁל אַחְיוֹתַי". באותה רגישות חומלת שחשה בה את הרעד בכף רגלן, היא שומעת את קולות הנשימה של אחיותיה הישנות. הבת הבכורה ערה ומאזינה להן בשנתן. ילדה הורית, באין מבוגר אחראי בחדר. יתרה מכך, אין לה חדר: "גַּם לַבְּכוֹרָה / אֵין חֶדֶר מִשֶּׁלָּהּ". ברפרור לחדר משלך של וירג׳יניה וולף, חכם נאמן מצביעה לא על חסרונו של החדר הפיזי, אלא על כך שגם לה לא היה קול במרחב הפטריארכלי. בכך היא מסמנת את עצמה בתור זו שתכתוב עבורן, שתשמיע את קולן.

      קול נשי מושתק הוא אבן יסוד בכתיבתן של נשים. הקולות של אחיותיה הקטנות אינם קולות של דיבור או צחוק, אלא קולות של נשימה בשינה. גם קולות הסוסים בנהריה הם לחישות שרק היא שומעת: "לָחֲשׁוּ הַסּוּסִים בְּאָזְנַי / רְתוּמִים לְכִרְכָּרוֹת" (עמ׳ 66). את בית אמה היא מדמה לאקווריום. הנשים בבית שותקות כדגים: "יְלָדוֹת גְּדֵלוֹת בְּתוֹךְ צְדָפוֹת, / אָזְנֵיהֶן אֲטוּמוֹת./ קוֹנְכִיַּת הָאֵם מְאֻבֶּנֶת, / קְדוּמָה, שׁוֹכֶבֶת דּוּמָם" (עמ׳ 10). בשיר הנפתח במילים "האמהות שלי" (עמ׳ 18), סבותיה החכמות מתפללות, לוחשות או אוטמות את אוזניהן. אבל הילדה המשוררת, בעצם מעשה כתיבת השירה, היא שתשמיע קול: "בְּקֻלְמוֹס הַשִּׁירָה אֲנִי אוֹחֶזֶת, / בְּדַם רוֹקְמֵי הֶחָרוּז וְהַסֵּפֶר חָצַבְתִּי / אֶת לְשׁוֹנִי, אִמָּא" (עמ׳ 11).

      השער הראשון בספר, "כשמלכה הייתה למלכודת", המלכודת שנחשפת היא בית הילדות. שורת הפתיחה, "פַּעַם הָיִיתִי מַלְכָּה מְטַפֶּסֶת עַל עֵצִים" (עמ׳ 9), מציבה בפנינו את עמדת הפתיחה של הילדה. היא על הגובה. ולא גובה במונחים גבריים של שליטה על אחרים, אלא בהתנסחות נשית. היא בוחרת בכוח שבא מן הטבע ומשתלבת בו: "הִכַּרְתִּי אֶת כָּל הָעֵצִים בַּשְּׁכוּנָה / … הֶעָלִים הָיוּ בְּגָדַי". אולם אל מול שורת הפתיחה המפוארת, בא הדיכוי בשורת הסיום: "אַרְצָה". כקורא לכלבה, הוריד אותה "הוא", שיתברר כאביה, עץ אחר עץ.

      מכאן המשוררת באה חשבון עם פגיעתו של אביה בה, באמה, באחיותיה ובשם האמהות כולן. השירים הבאים הם כתב אישום קשה מנשוא. בתוכו מבצבצות שורות אשר משלימות את התמונה, מצביעות גם על האב כקורבן ששילם את מחיר ההגירה. "בֶּן חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה עָלָה אַבָּא לָאָרֶץ וְקָשַׁר עַצְמוֹ לְסַפְסַל בַּלַּיְלָה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִגְנְבוּ אוֹתוֹ" (עמ׳ 13). לאביה לא רק שלא היה חדר משלו, אלא אפילו לא בית. ובתוך "האגרוף של אבא", ו"הדם", "המקלט חירום לנשים", בתוך "סודות ובלהות" (המופיעים בשירי השער), "אֲנִי רוֹאָה אֶת אֲחוֹתִי / בְּזָוִית הָעַיִן, עוֹמֶדֶת מֵאֲחוֹרַי / אֲנִי לֹא / לְבַד" (עמ׳ 24). מאחוריה ניצבות הנשים בחייה, אימא שלה, סבתא, דודה, ש"אִישׁ לֹא דָּרַשׁ חָכְמָתָן, תּוֹרָתָן" (עמ׳ 18). משיר לשיר מצטרפים קווי דיוקן נשי המשרטטים את כוחן, חוכמתן, פועלן וגם את עלבונן, שתיקתן וכליאתן של נשים. ניגוד חריף המקביל לניגוד שבין סוסי פרא לסוסים כבולים.

      בשיר הדמוני "עץ הדובדבן" (עמ׳ 27), המשרטט את מותו של אביה הנאבק על נשימתו האחרונה, נמצאים שמו ומצבתו: "צִיּוֹן חָכָם, כָּתוּב וְחָתוּם בְּקִיר הָאֶבֶן". באופן מצמרר מתכתבת השורה הזו עם שיר השואה הקנוני "כתוב בעיפרון בקרון החתום" מאת דן פגיס. במסגור כזה הבחירה לנקוב את שמו של אביה בשיר היא מעשה אמנותי פוליטי אמיץ.

      בשער הבא בספר, עם צאתה מבית אביה, היא מצהירה, "אֵין גְּבָרִים אֶצְלִי בַּאֲדָנִית" (עמ׳ 31). האדנית היא מיכל לצמיחה הניצב בחלון. המוטיב של "אישה בחלון" ידוע עוד מהמקרא. האישה בחלון היא ה״אחר״ הצופה מן הצד. מיכל אשת דוד הצופה בו מפזז בעד החלון, איזבל אשת אחאב או רחב הזונה, כולן נשים חזקות המתריסות נגד הפטריארכיה הגברית מעמדתן בעד החלון. משוררות ישראליות אימצו מוטיב זה בכתיבתן ומבטן אל הצומח דווקא. דליה רביקוביץ כותבת, "כָּל מַה שֶּׁיֵּשׁ בּוֹ צֹרֶךְ/ רָאִיתִי בַּחַלּוֹן" ("החלון"), ומפרטת את הצבעונים, הנרקיסים ועוד. מירלה משה־אלבו כותבת, "אַתְּ צְרִיכָה לִשְׁתֹּל פְּרָחִים, / … אִם אֵין גִּנָּה אָז אֲדָנִית, … כְּשֶׁתֵּשְׁבִי לְבַדֵּךְ לְיַד חַלּוֹן" ("לואיזה"). אצל חכם נאמן האדנית היא סף שדרכו אפשר לחדור אל גופה. באדנית שלה ניצב דוקרן גינה סולרי, אביזר פאלי שלנגדו "אֲנִי מְהַדֶּקֶת אֶת הָרַגְלַיִם / עַד כְּאֵב, / שֶׁלֹּא תַּחְדֹּר אֲלֻמַּת הָאוֹר / אֶל בֵּין הַיְּרֵכַיִם". האישה בחלון אצל חכם נאמן מאוימת, אך גם היא מתריסה, סוגרת את רגליה.

        מבית הגידול המדכא יוצאת אישה צעירה אל החוץ המסוכן. גופה נוכח יותר ויותר, אך כפצע מדמם, נפער, מחולל, בזוי, קשור, קר, כבד, בוער. לפניה "זִמָּה מִקְּצֵה הַבַּר" (עמ׳ 52), הסכין הפאלית של "האיש שבחלון" (עמ׳ 53) והטרדות מיניות במקום העבודה: "עוֹבֶדֶת שֶׁלֹּא מִן הַמִּנְיָן / אִישׁ לֹא יוֹדֵעַ אֶת שְׁמָהּ, / מָה תַּעֲשֶׂה, / לֹא יִרְאוּ וְלֹא יִשְׁמְעוּ, / הִיא צְרִיכָה לִבְלֹעַ" (עמ' 55). אפילו אצל רופא נשים, "הֶחְדִּיר, הִרְגַּשְׁתִּי / כַּלְבָּה קְטַנָּה מַשְׁפִּילָה מַבָּט" (עמ׳ 51), כמו אצל אביה, שהורידהּ "ארצה". היא "אַיָּלָה נִשְׁבְּתָה בַּסְּבַךְ" (עמ׳ 57), או "הַיַּלְדָּה שֶׁנָּפְלָה בַּפַּח" (עמ׳ 58).

      המורכבות ביחסן של נשים אל הגברים בחייהן ותחושת אובדן השליטה מופיעים בשירים רבים בכתיבתן של נשים, למשל, "הַלַּיְלָה הָיִיתִי אִשָּׁה מְטוּטֶלֶת, / מַבִּיטָה פַּעַם בַּדֶּלֶת וּפַעַם / בַּחַלּוֹן" (עמ׳ 32), בשאלה אם לקום וללכת. מטוטלת נמצאת גם בשיר ההתחשבנות של ויקי שירן עם אביה: "אֲנִי הוֹלֶכֶת וְרָצָה מִמֶּנּוּ / הוֹלֶכֶת וּמִתְקָרֶבֶת / הוֹלֶכֶת וּמִתְרַחֶקֶת / יַלְדָּה קְטַנָּה / תְּלוּיָה / שָׁנִים / עַל מְטֻטֶּלֶת שְׁבוּרָה" ("באמת התורה, מבכיא"). תחושה דומה מופיעה אצל דליה רביקוביץ ב"בובה ממוכנת": וּפָנִיתִי יָמִינָה וּשְׂמֹאלָה, לְכָל הָעֲבָרִים, / וְנָפַלְתִּי אַפַּיִם אַרְצָה וְנִשְׁבַּרְתִּי לִשְׁבָרִים / … וְאַחַר כָּךְ שַׁבְתִּי לִהְיוֹת בֻּבָּה מְתֻקֶּנֶת / וְכָל מִנְהָגִי הָיָה שָׁקוּל וְצַיְּתָנִי".

      יחסי כוח בין גברים ונשים מקבלים עוד ביטוי מעניין בספר באמצעות השיער. הגברים בשירי הספר קירחים. רופא הנשים בעל קרחת מבהיקה (עמ׳ 51), "הַשֶּׁקֶר הַזֶּה עִם חֲלִיפָה וְקָרַחַת" (עמ׳ 68), וגם, "תָּזִיזִי כְּבָר אֶת הַתַּחַת / אוֹמֵר הַגֶּבֶר הַקֵּרֵחַ שֶׁעוֹמֵד בַּתּוֹר", לקופאית (עמ׳ 73). המשוררת "מגלחת" את ראשי הגברים בספר, כמעשה דלילה לשמשון. הנשים בספר, לעומת זאת, עתירות שיער: "הָאִמָּהוֹת שֶׁלִּי / סוֹרְקוֹת אֶת שְׂעָרִי הַצָּפוּף / הַמְּתֻלְתָּל / … הָאִמָּהוֹת שֶׁלִּי / אוֹרְזוֹת אֶת שְׂעָרָן הַלָּבָן" (עמ׳ 18), וגם "לִהְיוֹת כְּעֵשֶׂב הַשָּׂדֶה / רַק לָחוּשׁ / אֶת עֲרֵמַת הַתַּלְתַּלִּים / אֶת לִבֵּךְ הַפָּרוּעַ" (עמ׳ 22).

      בשער השלישי, "אנחנו סוסי הפרא של נהריה", האישה הצעירה "דּוֹאָה בַּשָּׁמַיִם / מֵעַל מוֹלַדְתִּי" (עמ׳ 71). בשער זה המשוררת מציגה מבט־על ועמדה פוליטית חברתית בשירים נוקבים. היא מצביעה על "הַשֶּׁקֶר הַזֶּה עִם חֲלִיפָה וְקָרַחַת" (עמ׳ 68) הנושא בחובו את דמות האב, ו"הַנְהָלָה שֶׁאֵינָהּ אַחְרָאִית" (עמ׳ 69) היכולה להתפרש כדמות האם. הפרטי עודנו נוכח בשער הזה, טמון בתוך שירי המחאה כנגד הציבורי־חברתי, כנגד הקפיטליזם, דוגמת הגירוש משכונת הארגזים ועוד. מעמדת סוס כבוש עם "רְטִיּוֹת עַל הָעֵינַיִם" (עמ׳ 66) היא פוקחת עיניים, מפנה אצבע מאשימה אל המערכות הדורסניות מבית ומחוץ, וקוראת לאישה המוחלשת בשיר "תתעוררי" (עמ׳ 73).

      כעת מובנת הכותרת אנחנו סוסי הפרא של נהריה – אנחנו הנשים שהספר משמיע את קולן. זהו לא קול פרטי, אלא קולן של האחיות הלא־מוגנות, קולו של דור הבנות. סוסי הפרא של חכם נאמן הם לא המופע הראשון של סוסי פרא בכתיבה נשית. חדוה הרכבי בספרה הסוער לאהובתה (ראנא, הקיבוץ המאוחד, 2014) כותבת "לִחְיוֹת עַל חוּט הַשַּׂעֲרָה וְלִפְגֹּש אוֹתָךְ שָׁם, בְּמָקוֹם שֶׁאַתְּ / לֹא, לִשְׁמֹעַ אֶת פְּעִימוֹת הַלֵּב שֶׁל סוּסֵי הַפֶּרֶא שֶׁלָּךְ, וּמִי / אַתְּ רוֹצָה שֶׁיִּרְכַּב עַל סוּסֵי הַפֶּרֶא שֶׁלָּךְ". נילי ארד כותבת בספרה סוסי פרא (אבן חושן, 2018): "סוּסֵי פֶּרֶא דּוֹהֲרִים בְּמֹחִי / שׁוֹעֲטִים אֶל מוֹתִי / כּוֹתְשִׁים עַד דַּק כָּרֵי עֵשֶׂב מְשַׁכֵּר". יערה בן־דוד כותבת בשירה המתריס "מכובסת": "הִיא מְכַבֶּסֶת, מְעַרְבֶּלֶת סוּסֵי פֶּרֶא". עידית ברק כותבת בשיר הארס פואטי "דהרה": "בְּאָזְנַי תִּקְתּוּק פְּרָסוֹת / צוֹהֶלֶת / רַעֲמָתִי מִתְבַּדֶּרֶת בָּרוּחַ". נשים אלה כותבות כהתפרצות סוסים, כדהירה חסרת רסן, טבעית, חושנית ועוצמתית.

      אפשר היה לסיים את הספר כאן, בסופו של "שער הסוסים", בשיר "תתעוררי" ובמשפט הסיום הנפלא, הרב־משמעי, שחוזר אל הקדשת הספר: "רַק תַּג שְׁמֵךְ נִשְׁאָר תָּלוּי / בָּךְ, עַד עֲלוֹת הַבֹּקֶר". סיום שיש בו צו לדהור קדימה.

      אבל מבנה הספר ועריכת שעריו משקף את המציאות נכוחה. בשער הבא, "פרח יחיד באגרטל", המשוררת בוחרת שלא לסיים כדוברת נביאה, אלא כאישה מפוכחת, עייפה, עצובה־משהו: אישה בוגרת לבדה בקן המתרוקן, מבטה נודד אל חוויות אסירים תחת השלטון הסובייטי ("לאן הולכות נשמות האסירים", "אנה", עמ׳ 78-77), ומחזיר את הקורא אל הסוסים הרתומים. את חוויית האסיר מצאתי גם אצל בכל סרלואי בספרה סכין שלופה האור (הקיבוץ המאוחד, 2016): "אֲנִי מִתְפַּלֵּל אֵלֶיךָ בְּחֵרוּק צִפָּרְנַיִם /  מְרוֹצֵץ אֶת רֹאשִׁי עַל הַסּוֹרֵג", ואצל עידית ברק, הכותבת, "הָיִיתִי אֲסִירָה לְמוֹפֵת/ סָפַרְתִּי אֶת עַצְמִי פַּעַם בְּיוֹם" (להיאחז בענף הקרוב, פרדס, 2018). חוויית אסיר כחוויית אין־מוצא תודעתית של אישה בתוך יחסי כוח משקפת דיכוי פסיכולוגי עמוק, שמוביל לאבל ולמוות השזורים בכל שירי השער המיוסר הזה.

      הספר נחתם ב"כל הלילה התהפכה נפשי בין הסדינים", שער קצרצר ופסימי על השירה, ובו ארבעה שירים ארס פואטיים שבהם השיר הוא הגיבור. השיר הוא כלב שנזרק למזבלה העירונית (עמ׳ 91), השיר הוא "שִׁבְרוֹן קוֹלוֹ שֶׁל הָעֵט / קוֹרֵס אֶל הַנְּיָר" (עמ׳ 92). השיר הוא חסר בית אשר "פּוֹחֵד לָמוּת לְבַד" (עמ׳ 93), והוא "צִפּוֹר קְטַנָּה נִשְׁמְטָה מִבֵּין עֵינַי / צָנְחָה מְעֻלֶּפֶת עַל גִּלְיוֹנוֹת הַנְּיָר" (עמ׳ 94). השיר שאליו מכוונת המשוררת הוא שירן של הנשים. קולן שבור, קורס, מעולף, חסר בית ובודד. קולן עדיין לחישה.

.

אורית קלופשטוק, משוררת ישראלית ומנחה מפגשי כתיבה חווייתיים, בעלת תואר שני בספרות מאוניברסיטת בר־אילן. רשימות ושירים פרי עטה הופיעו במוסך ובכתבי עת רבים נוספים. ספרה "לא יכולתי לרשום את זה בתיק" (פרדס, 2020) זכה בפרס שר התרבות לספרי ביכורים לשנת 2021 ובפרס דיצני לשנת 2022, וספרה החדש "אישה מבראשית" יצא לאור בסוף 2022 בהוצאת פרדס.

.

מכי חכם נאמן, "אנחנו סוסי הפרא של נהריה", עיתון 77, 2021.

.

 

» במדור "ותקרא" בגיליון קודם של המוסך: צביה ליטבסקי על מרכיבים של חוויה פוסט־טראומטית בשירים של נורית זרחי ושמעון מרמלשטיין

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

ביקורת פרוזה | האדום והשחור

"תחבולה רטורית שקמה על יוצרה." רתם פרגר וגנר על "הספר האדום" מאת אסף ענברי

אברהם אילת, אנשים מתחפרים בתוך רישום, עיבוד מחשב לרישומים מתקופות שונות

האדום והשחור: על "הספר האדום" מאת אסף ענברי

רתם פרגר וגנר

.

יש דבר כזה – מעומעם־משהו – ספרות אמת וספרות שאינה אמת. הוא נדון בפולמוס על היסטוריה ובדיון בספרו של אסף ענברי על דפי הארץ, אך הוא אינו קשור בהכרח ליחסים שבין ספרות להיסטוריה, אלא טמון בטקסט הספרותי עצמו. "שירה היא נשיקת האקלים, הלשון, האמת", כתב מאיר ויזלטיר. ויזלטיר ממיר את נשיקת האלים לנשיקת האקלים – מרחק פסיעה מהעולם העתיק הוא מציע את המושג הזה שמצליב גיאוגרפיה, קור, חום, רוח וגשם, כלומר זמן ומקום – אבל החשוב לענייננו הוא היחס המשולש, הלא פשוט, שמתחולל בטקסט עצמו, גם כשהוא עוסק בדמויות והתרחשויות היסטוריות ובחומרי מציאות קונקרטיים וניתנים לזיהוי.

״הספר האדום״ או ״הספרון האדום״ הוא הכינוי שניתן לספר שכלל את אִמרותיו של מאו צה־טונג והיה לספר חובה בסין של ימי מהפכת התרבות. הספר האדום של אסף ענברי הוא, על פניו, מחווה פארודית לספר ההוא ולעידן ההוא, שבו אִמרותיהם של מנהיגים – בהקשר זה אלה שמוצאן בצד האדום של המפה הפוליטית – היו לחם חוקם של נתיניהם. הספר אכן משובץ בציטוטים מנאומיהם של גיבוריו ואלה, יש לומר, מזהירים כמו מרגליות שנעקרו משיבוציהן ונשתלו בטקסט עוין.

הספר מגולל שלוש ביוגרפיות שנשזרות זו בזו, של שלושה ממנהיגי השמאל הסוציאליסטי שחברו יחד להקמת מפ"ם בסוף שנות הארבעים: יצחק טבנקין, מאיר יערי ומשה סנה, בשנים מכריעות של התעצבות החברה והפוליטיקה של היישוב ובכלל זה המעבר מחברה טרום־מדינתית למדינה – משנות הארבעים ועד שנות השישים. הוא נע בין כתיבה ביוגרפית־היסטורית לבין כתיבה בדיונית, ספק סאטירית, והוא עורר בי תחושה עזה של חוסר אמון, הן בשל השימוש של ענברי בחומרי המציאות שמהם עשוי ספרו, הן בגלל הכתיבה עצמה.

כבר אומר, הספר האדום הוא מופת של כתיבה ריאקציונרית. הוא תוקף את מתנגדיה משמאל של מפא"י ההיסטורית, וברטוריקה מחושבת היטב מפתה אותנו להאמין שהנה נחשפת האנטומיה של כישלון השמאל. בכך הוא מגונן, הלכה למעשה, על המוסכם־הממלכתי, הפוליטי־פרגמטי לכאורה, המרכז העיוור של הפוליטיקה הישראלית. האם זה אומר שגיבוריו, מנהיגי השמאל הציוני, אינם ראויים לביקורת? לא. אבל סופר מוטב לו שלא יכפיף את גיבוריו לעמדותיו.

הסיפור נמסר מפי מספר יודע כול, שמוליך את הסיפר ביד רמה ונוקט בטון ציני, מתנשא ומלא דעה כלפי גיבוריו. הטון הזה, בהצטרפו לסוג החומרים שהוא בוחר לספר, הופך את שלושת הגיבורים הללו לקריקטורות גסות; הם מתמצים בקנאותם, בבגידותיהם, באהבתם העצמית, בצביעותם ובעיוורונם. המספר נוטה לתאר את רגעיהם האישיים הקשים ביותר באותו טון מתנכר שבו הוא מתאר את מהלכיהם הציבוריים והפוליטיים, ואי אפשר שלא לחוש את עוינותו הגמורה. גם את מקומם ותפקידם במעשה המהפכני של החברה שהנהיגו אין הספר מתאר אלא על דרך השלילה. לכאורה כך נוהג מספר סאטירי ומה לי כי אלין, אלא שיש משהו מכניסטי ועיוור בטון שלו, ספק מתכוון לעצמו ספק לעגני, שנדמה כמו תחבולה רטורית שקמה על יוצרה.

בצד הטון ניכר יחסו של המספר לעולם שהוא מתאר בחומרים ובלשון; אשר לחומרים, המספר הוא לעיתים תכופות מדי מין רכילאי קר רוח שמכפיש את גיבוריו; כך למשל כשהוא מתאר את טבנקין בהזכרה ליצחק שדה, במלאת עשור למותו: "גם טבנקין, בתורו, נשא דברים מול הקבר, אבל מתחילת האזכרה ועד סופה הוא חשב רק על כך שיצחק שדה התחתן שלוש פעמים – בפעם השלישית עם בחורה צעירה ממנו בעשרים שנה" (עמ' 271). כלומר לדמותו הספרותית של טבנקין כפי שהיא שמשורטטת בספר האדום אין בדל יכולת להרפות מתשוקותיו־מצוקותיו שלו ולפנות את הרהוריו, ולו לרגע, לזולתו (המת במקרה זה). והדוגמאות רבות.

בכל הנוגע ללשון, היא נוטה להיות תכליתית ויובשנית – כמעין כרוניקה של אירועים ומעשים – אבל, כאמור, היא זרועת ציטוטים שהסמכתם לסגנונו הלקוני של המספר חושפת את הפער הפעור ביניהם: כך למשל הוא מצטט ממאמרו של מאיר יערי על א"ד גורדון: "… הוא גילם את החסידות שבין אדם לבריות ובין אדם לעולם. הוא ידע לממש את העיקרון המטאפיסי בכל הפשטות: אותה הדרך בחיים ואותה התפיסה ברוח. פגעי הזמן לא פגעו באמונתו. הוא חדר חדירה בהירה אל תוך עצם הדברים באותה החכמה שאנו היהודים קוראים לה חכמת הלב" (עמ' 45). וממסגר את הציטוט בביאור מלעיג: "הסגנון החסידי הזה נועד להזכיר לקוראים שהכותב הוא צאצא של ר' אלימלך מליז'נסק" (עמ' 46). הציטוט עצמו, יש לומר, לא כתוב בסגנון חסידי כלל ועיקר אלא הוא נוקט מושגים חסידיים. אולם החשוב לענייננו הוא שהמספר נחפז להבהיר שתכלית דבריו של יערי היא האדרה עצמית ואין בהם דבר וחצי דבר שנוגע לדמותו של גורדון ולאופן שבו יערי תפס אותה. היחס הבסיסי של המספר אל גיבוריו ניכר אפוא במרקם הטקסטואלי הזה, ש"חותך" את לשונם ואת דמותם בחיוויים סרקסטיים.

בעיקרו של דבר, הנהגת מפ"ם מצטיירת בספר כגוף פוליטי משוסע, מסואב, תאב כבוד, שלקה בקוצר ראות היסטורי חמור בכל הנוגע לנאמנותו לברית המועצות הסטליניסטית וגם בעוד כמה עניינים. אולם גם כשהספר דן בהכרעות שאכן נדמות בפרספקטיבה היסטורית כשגיאות מרות, הוא מתעתע בקוראיו בשל העווית הרטורית שבה הוא אחוז, עווית שאינה חפה מהטיה פוליטית בהקשרה כאן ועכשיו. בעידן הנוכחי, שבו הולך ומתעצם כוחו של הימין השמרני, הספר הזה משטיח ומטשטש את משמעויותיהן של מחלוקות אידאולוגיות ברדוקציה שלהן לאנקדוטות רכילותיות ומשחק לידיהם של שונאי השמאל ומשניאיו, אלה שצלח בידיהם לזהות אותו עם בגידה ובוגדנות, כמו היו מילים נרדפות. ביקורת שיש בה טעם היא חיונית בכל זמן ומקום. אבל התחושה שליוותה אותי במהלך הקריאה בספר היא שדיוקנה המעוות של ההנהגה שהספר טורח לצייר מצביעה, בכל מיני דרכים משתמעות, על ההווה הפוליטי ועל עמדותיו של ענברי, יותר מאשר על העבר השנוי במחלוקת שאת סיפורו הוא בא לספר. ספרות אמת אינה משרתת מבנה כוח כזה או אחר, וכאן, מה שמתראה כחשיפת אמת אינו אלא מתקפה ברוח הזמן על חורבותיו של השמאל הציוני. היום, בעידן הניאו־בערות, כשבורוּת היא חומר תבערה רווח, היום, כשהמפעל הקיבוצי ההיסטורי הוא עניין שכוח, היום, כשסוציאליזם הוא מושג שנזרק לחצר הגרוטאות של ההיסטוריה וכשאין לה, לתנועה הקיבוצית, בדל כוח בזירה הציבורית והפוליטית, הספר הזה נראה כמו מתקפת תותחים על נמלים ובה בעת כמו גיס חמישי.

למען הגילוי הנאות אומר, אני בת הקיבוץ המאוחד כשם שענברי הוא בן איחוד הקבוצות והקיבוצים. המתקפה שלו ממקמת אותו כבן נאמן לקיבוץ אפיקים המפא"יניקי, כשם שהביקורת שלי עשויה למקם אותי כבת נאמנה לקיבוץ רגבים, שעל אף שהיה מהעלובים, הזנוחים והשוליים שבקיבוצי המאוחד, נזכר בספר הזה פעמיים (הוא היה הקיבוץ הראשון והיחיד בזמנו שהוקם בידי קבוצה של חלוצים מתוניסיה ואלג'יר וכל מיני ביטויים של אפליה אפיינו את יחסה של התנועה כלפיו, והדבר משרת היטב את המגמה הסונטת של ענברי). אין לי עניין, בהקשר זה, לייצג את הקיבוץ שגדלתי בו ושעזבתי לפני שנים. לעומת זאת יש לי עניין בשאלה מה עושה ספרות בתוך ההקשר ההיסטורי־חברתי־פוליטי שבו היא נכתבת ונקראת. ובכן, ענברי יכול היה, אולי, לערוך את חשבונם הלא גמור עדיין של השמאל הציוני ושל התנועה הקיבוצית לפלגיה ומנהיגיה בְּרומן עשוי היטב, אבל הוא בחר להציג את מנהיגיו בטון מנוכר, מנמיך, אחיד וחד ממדי (וממוחזר; הוא סיגל אותו לכתיבתו ברומן הביתה), ואגב כך הוא קורץ למיני שערוריות שחביבות על סדר היום התקשורתי, כגון סיפור עלייתו ונפילתו של קיבוץ ניר דוד (עמ' 158).

האם אני טועה לחלוטין כשאני תובעת מספר סאטירי (לשליש או לרביע) שיהיה הגון כלפי מושאיו? יש משהו מתעתע בטקסט הזה, שמתראה כתיאור דברים כהווייתם ובעצם משתמעת ממנו עמדה פוליטית שמבכרת את הפרגמטיזם של בן גוריון על פני האידאולוגיה הסוערת וגועשת של יריביו משמאל, וקורצת לשיח פופוליסטי שמציג תנועה אידאולוגית, חברתית ופוליטית רבת אומץ, משאלות צדק, מעשים וטעויות, כדחליל חלול וריק. יש יותר מטעם אחד לשאול – כולי האי בכדי לכתוב כתב הגנה מרומז על שלטון היחיד של בן גוריון? ההוויה היא עדיין הוויית־קוצים וכן, אכן, כל החשבון עוד לא נגמר.

.

רתם פרגר וגנר, חוקרת ספרות עברית. ספרה "הילד הלז אני הוא ולא אחר: ילדים וילדוּת בסיפורת העברית במאה התשע־עשרה" יצא לאור בהוצאת הקיבוץ המאוחד בשנת 2018. חברת מערכת המוסך.

.

אסף ענברי, "הספר האדום", ידיעות ספרים, 2022.

.

.

» במדור ביקורת פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: נגה רש על "הבז הנודד" מאת גלנוויי וסקוט

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

ביקורת עיון | אל מול אופק כחול ללא סוף

"מטונימיה לעולם הולך ונעלם." מאיה ויינברג על "האטלס הקצר של מגדלורי סוף העולם" מאת גונסאלס מסיאס

איצו רימר, שיחות עם אלוהים 3#, שמן על בד, 156X132 ס"מ, 1997

אל מול אופק כחול ללא סוף

מאיה ויינברג

.

״אם הנדוד מהיר מן המוות מה יש לפחד מהמוות״, כתב יהודה עמיחי (״שיר הרגעה קטן״, בתוך: מאחורי כל זה מסתתר אושר גדול, שוקן, 1985). אבל אם הנדוד אינו בהישג יד, מטעמי סגר או שגרה הדוקה, אפשר לשלוח יד הרפתקנית אל הספר המעט משונה הזה, האטלס הקצר של מגדלורי סוף העולם מאת גונסאלס מסיאס. באטלס מתוארים שלושים וארבעה מגדלורים הניצבים במקומות מפגש שונים בין ים ליבשה ברחבי תבל. כיוון שהמגדלורים פזורים על פני אלפי קילומטרים ומצויים במקומות שכוחי אל, הם מלוּווים גם באיורים מדויקים ובמפות מצוירות של מקומותיהם. כל אחד מן המגדלורים מתואר באמצעות מעין תעודת זהות המציינת את קווי האורך והרוחב של מקומו, שם המהנדס שתכנן אותו, שנת ההקמה, השנה שבה האיר לראשונה, נתוני התאורה שלו ומה עלה בגורלו מאז. מסתמן שלכל מגדלור טביעת האצבע האופיינית לו. ונוסף למידע הטכני וההיסטורי הזה, בספר מתוארות גם אנקדוטות מתוך תולדותיו של כל אחד מהמגדלורים.

מגדלור הוא מגדל של אור, הנקרא כך על שום אורו המבליח מתוך החשכה במקומות המסוכנים ביותר לניווט על פני המים. המתבונן מהים מבחין באור בהיר, כשבין הבזק להבזק יש מרווח קצר של חשיכה. מתברר שההבזקים הללו יוצרים תבנית הייחודית לכל מגדלור ומגדלור. לכל אחד סיפור שונה: הזמן והמציאות הפוליטית שלתוכם נולד, מידותיו, קורותיו, האור האופייני לו. ואפילו אלו רק פרטים טכניים על טווח האור וגובה מישור המוקד, יש בהם מהיופי של ז'ארגון אקזוטי וזר. כל מגדלור נבנה בטופוגרפיה שונה, בתנאי אקלים שונים, בארכיטקטורה שונה ולעיתים משונה. "יש משהו יפיפה ופראי בארכיטקטורות הפרועות הללו, אולי כיוון שאנו חשים שמדובר ביצורים גוססים. אורותיהם כבים, גופם מתפורר… שהרי טכנולוגיות חדשות גורמות לכך שפעולתם תהפוך בקרוב למיותרת", כותב המחבר בהקדמה. יותר מכול משמשים המגדלורים הללו תזכורת דוממת להווה שנעשה לעבר, מטונימיה לעולם הולך ונעלם.

עיקר הספר עוסק בסיפוריהם של מפעילי המגדלורים. מלכתחילה לא מדובר בתעסוקה שגרתית אלא במקום עבודה שהוא גם מקום מגורים, מנותק מאד ונידח, התלוי לחלוטין באספקה חיצונית של מזון, תרופות ודלק מהיבשה ונתון בכל עת לחסדיו המקריים של מזג האויר. עבודה כזו משכה אליה באופן טבעי אנשים מסוימים, בעלי ארכיטקטורה אופיינית משל עצמם. המחבר עצמו מעולם לא ביקר באף אחד מהמגדלורים הללו, בדיוק כפי שז'ול וורן, המצוטט בעמוד הפתיחה, מעולם לא טס לירח או נסע אל בטן האדמה. הדבר אינו מעלה או מוריד מאיכותו של הספר, משום שמסיאס הקפיד על תחקיר מהימן, הגם שהמציאות שהוא מתאר נדמית לעיתים קרובות סהרורית ומעורפלת. כך למשל שומרי המגדלור באיי פלאנן (Flannan) אשר לחופי הממלכה המאוחדת נעלמו כליל מהאי עת הגיעה ספינת האספקה למקום בדצמבר 1900 ולא נמצאו מעולם. מגדלור האי רובן (Robben) שלחופי דרום אפריקה שכן צמוד לבית כלא פוליטי, בית חולים לחולי צרעת ובית חולים לחולי נפש, כך בשפה המדוברת דאז. בשל קטנותו של האי ומיעוט האוכלוסייה בו נטו כל התושבים, ובהם שומרי המגדלור, להתרועע יחד, הרחק מעינו הפקוחה של העולם. ואילו במגדלור לה ז'ומאן (La Jument) שלחופי צרפת, נשאר מפעיל המגדלור לגור באי גם לאחר שהמגדלור הוסב לפעולה אוטומטית בשנת 1991. ייתכן כי כל מגדלור בוחר לו בסופו של דבר את בעליו.

את המגדלור ליים רוק (Lime Rock) אשר לחופי ניו פורט בארצות הברית הפעילה משפחה אחת בלבד לאורך המאה התשע עשרה. כשאבי המשפחה חלה והשתתק נטלו על עצמן האם והבת את מטלות ניהול המגדלור. וכשהבת בגרה, היא התמנתה רשמית לתפקיד שומרת המגדלור ושמרה בו עד יום מותה. מגדלור אחר, לחופי קוויבק, לא שפר עליו מזלו, ומפעיליו חלו ומתו זה אחר זה על פני כל אותה המאה. במגדלור לה ויי (La Veille) אשר בים אירואז באוקיינוס האטלנטי, התבצעו חילופי המשמרת בכך שהשומרים אבטחו את עצמם למושב מיוחד והוסעו באוויר מן הספינה אל סלע המגדלור ובחזרה. עצם טעמן של המילים ים אירואז הוא חצי יציאה למסע. כעת אפשר רק לשער את מידת האימה, האומץ, הנחישות, הטירוף והבדידות שהיו מנת חלקם של מפעילי המגדלור. מידת השקט. מידת העלטה.

כמו בכל טקסט ספרותי משובח, הקסם בספר המגדלורים מצוי דווקא בין השורות ובמה שמתחולל אצל הקוראת תוך כדי הקריאה וגם אחר כך. בקריאה המצטברת ממגדלור אחד למשנהו משתחזרת בלב הקוראת ובדמיונה שגרת היום־יום בסביבתו, דווקא כיוון שאינה נמסרת במלואה אלא באופן אנקדוטלי. תחושת הטיפוס במדרגות התלולות אל ראש המגדלור, הפעלת הפנס בשעה הנקובה, לאורכו של הלילה, לילה אחר לילה. כיוון העדשה למקומה הנכון, הניסיון לצפות את כיוונה של סירה תועה, מילוי הדלק במיכל. שעות ארוכות בשתיקה, בצפייה אל אופק סוער או שתקן, בציפייה לכל דבר ובעצם לשום דבר. מתוך חיי השגרה על יבשה מוצקה, הנפש מנסה להמציא על דרך השלילה: חיים של אנשים מעטים בתא שטח תחום בגבולות ברורים עד אימה, לעיתים רק פיסת החוף עצמו שתחת המגדל. אפשר לשער את אי־גריית החושים אל מול אופק כחול ללא סוף, הרחק מהמהומה, שעה שהמסע הרחוק ביותר מתרחש בעצם פנימה. תנועת השמש היא שעון החול של כל מגדלור, זריחה המסמלת את סוף המשמרת, צהרי היום היוקדים או המעוננים והשקיעה המבשרת את תחילתה. חדרון המגדלור שלעיתים מואר כולו ולעיתים מוחשך. קיום אנושי מצומצם בצמידות ובכפיפה לאיתני הטבע כולם גם יחד בהתאם לעונות השנה. הדבר יוצר בלב הקוראת חוויה מרחיקת לכת אל גבולות היכולת, חוויית מסע בדיונית שונה ומשונה. רבים משומרי המגדלורים ניהלו יומן אישי מדוקדק כדי לתעד את ההוויה הקיצונית, לאחוז בזמן. אחת לזמן־מה, סירה באופק נקלעת למצוקה או מתהפכת. אז נהפך שומר המגדלור למושיע האפשרי היחיד. אם יצא אל הים הסוער לעזור, הוא עשוי לשלם על הדבר בחייו. שערי בנפשך תרחיש טוב, המלחים ניצלו כולם, יושבים עטופי שמיכות צמר עבות, עם כוס משקה חם, משחזרים שוב ושוב את רגעי האימה ואולי כבר שקעו בשתיקה הכבדה שבהכרה בשבריריות החיים ואקראיות המזל.

אולי כיוון שמחבר הספר הוא מעצב במקצועו, הספר ניחן באסתטיקה יוצאת דופן שמזמינה מאוד את היד הלב והעין לפתוח לדפדף ולקרוא. מבחוץ הוא נדמה כספר ילדים כמעט, בכריכה קשה עשויה כחול אדום ולבן, מבפנים ההפך הוא הנכון. כיוון שהמגדלורים בלתי תלויים זה בזה אין כל סיבה לקרוא את הספר לפי סדר מסוים. אפשר לפתוח בכל פעם במגדלור אקראי ולשוט על הדפים לעבר אי חדש. מפתיע לגלות איך ספר אינפורמטיבי לכאורה כמו אטלס יכול להעניק לקוראת חוויה עמוקה של ניתוק, הסחת דעת ושקיעה במציאות חלופית. בספרד הודפסה המהדורה השישית של הספר באוקטובר 2021, 135 שנים אחרי השקת "חירות מאירה את העולם", המגדלור הידוע בשם פסל החירות (פעילות המגדלור נפסקה בשנת 1902). בישראל תורגם הספר מספרדית בידיו המנוסות של יורם מלצר וראה אור בהוצאת פרדס ערב הבחירות האחרונות, אולי בתקווה להאיר גם כאן את חשיבות החירות האנושית וחשיבות החיים. שכן, לשם מה נבראו מגדלורים אם לא כדי לשמר בסופו של יום את החירות האנושית לנוע בין הימים ולשמר חיי אדם.

.

מאיה ויינברג, משוררת, וטרינרית וחוקרת עטלפים במסגרת לימודי דוקטורט באוניברסיטת תל אביב. פרסמה שלושה ספרי שירה: ״שטחים פתוחים״ (עתון 77, 2015), ״עיר ותנוחת ההר״ (הקיבוץ המאוחד, 2018) ו״מהיד אל הפה״ (פרדס, 2021), ושני ספרי מסות זואולוגיים: ״פליטי אור״ (אפיק, 2019, עם דרור בורשטיין) ו״אח לתנים״ (אפיק, 2022, עם דרור בורשטיין ועירית דרוב). שירים פרי עטה התפרסמו בגיליונות 20 ,68 ו-92 של המוסך.

.

גונסאלס מסיאס, "האטלס הקצר של מגדלורי סוף העולם", פרדס הוצאה לאור, 2022. תרגום: יורם מלצר

.

.

» במדור ביקורת עיון בגיליון קודם של המוסך: עמיחי שלו על הרלוונטיות של "האדם מחפש משמעות"

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

פודקאסט | פרידה כזו ואחרת

דפנה לוי משוחחת עם נגה אלבלך וריקי כהן על הממוארים שכתבו העוסקים בעיבוד זיכרון ואובדן, ועל הניסיונות לפענח את חיי ההורים אחרי מותם

דרורה דקל, טרמפולינה בשחקים, קולאז' מגזרות נייר, 30.5X20 ס"מ, 2020

בשני ממוארים, שני ספרים דקים ודחוסים – האיש הזקן – פרידה ועל השעות השבורות – נפרדו נגה אלבלך וריקי כהן – זו מאביה וזו מאמהּ. דפנה לוי שוחחה איתן בפודקאסט המוסך על העיבוד הספרותי של זיכרונות כאובים, על ההקלה שבחשיפת סודות ועל הניסיונות לפענח את חיי ההורים אחרי מותם.

.

.

 

להאזנה באפליקציות ההסכתים הפופולריות – לחצו כאן

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן