וַתִּקרא | לקולות הנשימה של אחיותיי

"זהו לא קול פרטי, אלא קולן של האחיות הלא־מוגנות, קולו של דור הבנות." אורית קלופשטוק קוראת בספרה של מכי חכם נאמן "אנחנו סוסי הפרא של נהריה" ובמוטיבים דומים אצל משוררות אחרות

אורית קלופשטוק | המוסך
18.01.2023
אן בן אור, סקרנות, שמן על בד, 150X120 ס"מ, 2017

"לְקוֹלוֹת הַנְּשִׁימָה שֶׁל אַחְיוֹתַי"

אורית קלופשטוק

.

מכי חכם נאמן מקדישה את ספר ביכוריה לאחיותיה, על רקע סיפור בנות צלפחד התובעות את ירושת אביהן. היא כותבת את שמות אחיותיה כפי שתועדו שמות בנות צלפחד ובהמשך הספר מביאה את קולן בשיריה. בכך היא הופכת אותן מאובייקט לסובייקט, ואת המעשה השירי בספרה למעשה פוליטי. בהתאם לכך, בכריכת הספר מוצגת המשוררת כפמיניסטית אקטיביסטית, בת בכורה בין שש בנות, ממשפחה מזרחית.

      השיר הקצרצר בגב הספר מדבר בשם האחיות כגוף אחד. בשורה "הַאִם חַשְׁתָּ אֶת רַעַד / כַּף רַגְלֵנוּ הַקְּטַנָּה", הבת הבכורה מצביעה על כף רגל אחת משותפת לשש האחיות, ומבקשת עבורן בשאלה רטורית ועצובה את אותה אמפתיה מפורסמת של ר׳ אריה לוין, ״הרגל של אשתי כואבת לנו״. אבל, תחת מענה אמפתי, מופיעה בשיר יד חסרת חמלה, וקוטפת את פרח הצבעוני, הידוע כפרח מוגן. חכם נאמן מטעינה דרכו את "ולס להגנת הצומח" של נעמי שמר, ואת מחאתן של הבנות המבקשות להיות מוגנות כפרחים.

      בקפל הכריכה המשוררת טומנת שיר ירושה. אל מול ירושת צלפחד עומד שיר הירושה שלה כצוואה רוחנית. "אֲנִי חוֹזֶרֶת … לְקוֹלוֹת הַנְּשִׁימָה שֶׁל אַחְיוֹתַי". באותה רגישות חומלת שחשה בה את הרעד בכף רגלן, היא שומעת את קולות הנשימה של אחיותיה הישנות. הבת הבכורה ערה ומאזינה להן בשנתן. ילדה הורית, באין מבוגר אחראי בחדר. יתרה מכך, אין לה חדר: "גַּם לַבְּכוֹרָה / אֵין חֶדֶר מִשֶּׁלָּהּ". ברפרור לחדר משלך של וירג׳יניה וולף, חכם נאמן מצביעה לא על חסרונו של החדר הפיזי, אלא על כך שגם לה לא היה קול במרחב הפטריארכלי. בכך היא מסמנת את עצמה בתור זו שתכתוב עבורן, שתשמיע את קולן.

      קול נשי מושתק הוא אבן יסוד בכתיבתן של נשים. הקולות של אחיותיה הקטנות אינם קולות של דיבור או צחוק, אלא קולות של נשימה בשינה. גם קולות הסוסים בנהריה הם לחישות שרק היא שומעת: "לָחֲשׁוּ הַסּוּסִים בְּאָזְנַי / רְתוּמִים לְכִרְכָּרוֹת" (עמ׳ 66). את בית אמה היא מדמה לאקווריום. הנשים בבית שותקות כדגים: "יְלָדוֹת גְּדֵלוֹת בְּתוֹךְ צְדָפוֹת, / אָזְנֵיהֶן אֲטוּמוֹת./ קוֹנְכִיַּת הָאֵם מְאֻבֶּנֶת, / קְדוּמָה, שׁוֹכֶבֶת דּוּמָם" (עמ׳ 10). בשיר הנפתח במילים "האמהות שלי" (עמ׳ 18), סבותיה החכמות מתפללות, לוחשות או אוטמות את אוזניהן. אבל הילדה המשוררת, בעצם מעשה כתיבת השירה, היא שתשמיע קול: "בְּקֻלְמוֹס הַשִּׁירָה אֲנִי אוֹחֶזֶת, / בְּדַם רוֹקְמֵי הֶחָרוּז וְהַסֵּפֶר חָצַבְתִּי / אֶת לְשׁוֹנִי, אִמָּא" (עמ׳ 11).

      השער הראשון בספר, "כשמלכה הייתה למלכודת", המלכודת שנחשפת היא בית הילדות. שורת הפתיחה, "פַּעַם הָיִיתִי מַלְכָּה מְטַפֶּסֶת עַל עֵצִים" (עמ׳ 9), מציבה בפנינו את עמדת הפתיחה של הילדה. היא על הגובה. ולא גובה במונחים גבריים של שליטה על אחרים, אלא בהתנסחות נשית. היא בוחרת בכוח שבא מן הטבע ומשתלבת בו: "הִכַּרְתִּי אֶת כָּל הָעֵצִים בַּשְּׁכוּנָה / … הֶעָלִים הָיוּ בְּגָדַי". אולם אל מול שורת הפתיחה המפוארת, בא הדיכוי בשורת הסיום: "אַרְצָה". כקורא לכלבה, הוריד אותה "הוא", שיתברר כאביה, עץ אחר עץ.

      מכאן המשוררת באה חשבון עם פגיעתו של אביה בה, באמה, באחיותיה ובשם האמהות כולן. השירים הבאים הם כתב אישום קשה מנשוא. בתוכו מבצבצות שורות אשר משלימות את התמונה, מצביעות גם על האב כקורבן ששילם את מחיר ההגירה. "בֶּן חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה עָלָה אַבָּא לָאָרֶץ וְקָשַׁר עַצְמוֹ לְסַפְסַל בַּלַּיְלָה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִגְנְבוּ אוֹתוֹ" (עמ׳ 13). לאביה לא רק שלא היה חדר משלו, אלא אפילו לא בית. ובתוך "האגרוף של אבא", ו"הדם", "המקלט חירום לנשים", בתוך "סודות ובלהות" (המופיעים בשירי השער), "אֲנִי רוֹאָה אֶת אֲחוֹתִי / בְּזָוִית הָעַיִן, עוֹמֶדֶת מֵאֲחוֹרַי / אֲנִי לֹא / לְבַד" (עמ׳ 24). מאחוריה ניצבות הנשים בחייה, אימא שלה, סבתא, דודה, ש"אִישׁ לֹא דָּרַשׁ חָכְמָתָן, תּוֹרָתָן" (עמ׳ 18). משיר לשיר מצטרפים קווי דיוקן נשי המשרטטים את כוחן, חוכמתן, פועלן וגם את עלבונן, שתיקתן וכליאתן של נשים. ניגוד חריף המקביל לניגוד שבין סוסי פרא לסוסים כבולים.

      בשיר הדמוני "עץ הדובדבן" (עמ׳ 27), המשרטט את מותו של אביה הנאבק על נשימתו האחרונה, נמצאים שמו ומצבתו: "צִיּוֹן חָכָם, כָּתוּב וְחָתוּם בְּקִיר הָאֶבֶן". באופן מצמרר מתכתבת השורה הזו עם שיר השואה הקנוני "כתוב בעיפרון בקרון החתום" מאת דן פגיס. במסגור כזה הבחירה לנקוב את שמו של אביה בשיר היא מעשה אמנותי פוליטי אמיץ.

      בשער הבא בספר, עם צאתה מבית אביה, היא מצהירה, "אֵין גְּבָרִים אֶצְלִי בַּאֲדָנִית" (עמ׳ 31). האדנית היא מיכל לצמיחה הניצב בחלון. המוטיב של "אישה בחלון" ידוע עוד מהמקרא. האישה בחלון היא ה״אחר״ הצופה מן הצד. מיכל אשת דוד הצופה בו מפזז בעד החלון, איזבל אשת אחאב או רחב הזונה, כולן נשים חזקות המתריסות נגד הפטריארכיה הגברית מעמדתן בעד החלון. משוררות ישראליות אימצו מוטיב זה בכתיבתן ומבטן אל הצומח דווקא. דליה רביקוביץ כותבת, "כָּל מַה שֶּׁיֵּשׁ בּוֹ צֹרֶךְ/ רָאִיתִי בַּחַלּוֹן" ("החלון"), ומפרטת את הצבעונים, הנרקיסים ועוד. מירלה משה־אלבו כותבת, "אַתְּ צְרִיכָה לִשְׁתֹּל פְּרָחִים, / … אִם אֵין גִּנָּה אָז אֲדָנִית, … כְּשֶׁתֵּשְׁבִי לְבַדֵּךְ לְיַד חַלּוֹן" ("לואיזה"). אצל חכם נאמן האדנית היא סף שדרכו אפשר לחדור אל גופה. באדנית שלה ניצב דוקרן גינה סולרי, אביזר פאלי שלנגדו "אֲנִי מְהַדֶּקֶת אֶת הָרַגְלַיִם / עַד כְּאֵב, / שֶׁלֹּא תַּחְדֹּר אֲלֻמַּת הָאוֹר / אֶל בֵּין הַיְּרֵכַיִם". האישה בחלון אצל חכם נאמן מאוימת, אך גם היא מתריסה, סוגרת את רגליה.

        מבית הגידול המדכא יוצאת אישה צעירה אל החוץ המסוכן. גופה נוכח יותר ויותר, אך כפצע מדמם, נפער, מחולל, בזוי, קשור, קר, כבד, בוער. לפניה "זִמָּה מִקְּצֵה הַבַּר" (עמ׳ 52), הסכין הפאלית של "האיש שבחלון" (עמ׳ 53) והטרדות מיניות במקום העבודה: "עוֹבֶדֶת שֶׁלֹּא מִן הַמִּנְיָן / אִישׁ לֹא יוֹדֵעַ אֶת שְׁמָהּ, / מָה תַּעֲשֶׂה, / לֹא יִרְאוּ וְלֹא יִשְׁמְעוּ, / הִיא צְרִיכָה לִבְלֹעַ" (עמ' 55). אפילו אצל רופא נשים, "הֶחְדִּיר, הִרְגַּשְׁתִּי / כַּלְבָּה קְטַנָּה מַשְׁפִּילָה מַבָּט" (עמ׳ 51), כמו אצל אביה, שהורידהּ "ארצה". היא "אַיָּלָה נִשְׁבְּתָה בַּסְּבַךְ" (עמ׳ 57), או "הַיַּלְדָּה שֶׁנָּפְלָה בַּפַּח" (עמ׳ 58).

      המורכבות ביחסן של נשים אל הגברים בחייהן ותחושת אובדן השליטה מופיעים בשירים רבים בכתיבתן של נשים, למשל, "הַלַּיְלָה הָיִיתִי אִשָּׁה מְטוּטֶלֶת, / מַבִּיטָה פַּעַם בַּדֶּלֶת וּפַעַם / בַּחַלּוֹן" (עמ׳ 32), בשאלה אם לקום וללכת. מטוטלת נמצאת גם בשיר ההתחשבנות של ויקי שירן עם אביה: "אֲנִי הוֹלֶכֶת וְרָצָה מִמֶּנּוּ / הוֹלֶכֶת וּמִתְקָרֶבֶת / הוֹלֶכֶת וּמִתְרַחֶקֶת / יַלְדָּה קְטַנָּה / תְּלוּיָה / שָׁנִים / עַל מְטֻטֶּלֶת שְׁבוּרָה" ("באמת התורה, מבכיא"). תחושה דומה מופיעה אצל דליה רביקוביץ ב"בובה ממוכנת": וּפָנִיתִי יָמִינָה וּשְׂמֹאלָה, לְכָל הָעֲבָרִים, / וְנָפַלְתִּי אַפַּיִם אַרְצָה וְנִשְׁבַּרְתִּי לִשְׁבָרִים / … וְאַחַר כָּךְ שַׁבְתִּי לִהְיוֹת בֻּבָּה מְתֻקֶּנֶת / וְכָל מִנְהָגִי הָיָה שָׁקוּל וְצַיְּתָנִי".

      יחסי כוח בין גברים ונשים מקבלים עוד ביטוי מעניין בספר באמצעות השיער. הגברים בשירי הספר קירחים. רופא הנשים בעל קרחת מבהיקה (עמ׳ 51), "הַשֶּׁקֶר הַזֶּה עִם חֲלִיפָה וְקָרַחַת" (עמ׳ 68), וגם, "תָּזִיזִי כְּבָר אֶת הַתַּחַת / אוֹמֵר הַגֶּבֶר הַקֵּרֵחַ שֶׁעוֹמֵד בַּתּוֹר", לקופאית (עמ׳ 73). המשוררת "מגלחת" את ראשי הגברים בספר, כמעשה דלילה לשמשון. הנשים בספר, לעומת זאת, עתירות שיער: "הָאִמָּהוֹת שֶׁלִּי / סוֹרְקוֹת אֶת שְׂעָרִי הַצָּפוּף / הַמְּתֻלְתָּל / … הָאִמָּהוֹת שֶׁלִּי / אוֹרְזוֹת אֶת שְׂעָרָן הַלָּבָן" (עמ׳ 18), וגם "לִהְיוֹת כְּעֵשֶׂב הַשָּׂדֶה / רַק לָחוּשׁ / אֶת עֲרֵמַת הַתַּלְתַּלִּים / אֶת לִבֵּךְ הַפָּרוּעַ" (עמ׳ 22).

      בשער השלישי, "אנחנו סוסי הפרא של נהריה", האישה הצעירה "דּוֹאָה בַּשָּׁמַיִם / מֵעַל מוֹלַדְתִּי" (עמ׳ 71). בשער זה המשוררת מציגה מבט־על ועמדה פוליטית חברתית בשירים נוקבים. היא מצביעה על "הַשֶּׁקֶר הַזֶּה עִם חֲלִיפָה וְקָרַחַת" (עמ׳ 68) הנושא בחובו את דמות האב, ו"הַנְהָלָה שֶׁאֵינָהּ אַחְרָאִית" (עמ׳ 69) היכולה להתפרש כדמות האם. הפרטי עודנו נוכח בשער הזה, טמון בתוך שירי המחאה כנגד הציבורי־חברתי, כנגד הקפיטליזם, דוגמת הגירוש משכונת הארגזים ועוד. מעמדת סוס כבוש עם "רְטִיּוֹת עַל הָעֵינַיִם" (עמ׳ 66) היא פוקחת עיניים, מפנה אצבע מאשימה אל המערכות הדורסניות מבית ומחוץ, וקוראת לאישה המוחלשת בשיר "תתעוררי" (עמ׳ 73).

      כעת מובנת הכותרת אנחנו סוסי הפרא של נהריה – אנחנו הנשים שהספר משמיע את קולן. זהו לא קול פרטי, אלא קולן של האחיות הלא־מוגנות, קולו של דור הבנות. סוסי הפרא של חכם נאמן הם לא המופע הראשון של סוסי פרא בכתיבה נשית. חדוה הרכבי בספרה הסוער לאהובתה (ראנא, הקיבוץ המאוחד, 2014) כותבת "לִחְיוֹת עַל חוּט הַשַּׂעֲרָה וְלִפְגֹּש אוֹתָךְ שָׁם, בְּמָקוֹם שֶׁאַתְּ / לֹא, לִשְׁמֹעַ אֶת פְּעִימוֹת הַלֵּב שֶׁל סוּסֵי הַפֶּרֶא שֶׁלָּךְ, וּמִי / אַתְּ רוֹצָה שֶׁיִּרְכַּב עַל סוּסֵי הַפֶּרֶא שֶׁלָּךְ". נילי ארד כותבת בספרה סוסי פרא (אבן חושן, 2018): "סוּסֵי פֶּרֶא דּוֹהֲרִים בְּמֹחִי / שׁוֹעֲטִים אֶל מוֹתִי / כּוֹתְשִׁים עַד דַּק כָּרֵי עֵשֶׂב מְשַׁכֵּר". יערה בן־דוד כותבת בשירה המתריס "מכובסת": "הִיא מְכַבֶּסֶת, מְעַרְבֶּלֶת סוּסֵי פֶּרֶא". עידית ברק כותבת בשיר הארס פואטי "דהרה": "בְּאָזְנַי תִּקְתּוּק פְּרָסוֹת / צוֹהֶלֶת / רַעֲמָתִי מִתְבַּדֶּרֶת בָּרוּחַ". נשים אלה כותבות כהתפרצות סוסים, כדהירה חסרת רסן, טבעית, חושנית ועוצמתית.

      אפשר היה לסיים את הספר כאן, בסופו של "שער הסוסים", בשיר "תתעוררי" ובמשפט הסיום הנפלא, הרב־משמעי, שחוזר אל הקדשת הספר: "רַק תַּג שְׁמֵךְ נִשְׁאָר תָּלוּי / בָּךְ, עַד עֲלוֹת הַבֹּקֶר". סיום שיש בו צו לדהור קדימה.

      אבל מבנה הספר ועריכת שעריו משקף את המציאות נכוחה. בשער הבא, "פרח יחיד באגרטל", המשוררת בוחרת שלא לסיים כדוברת נביאה, אלא כאישה מפוכחת, עייפה, עצובה־משהו: אישה בוגרת לבדה בקן המתרוקן, מבטה נודד אל חוויות אסירים תחת השלטון הסובייטי ("לאן הולכות נשמות האסירים", "אנה", עמ׳ 78-77), ומחזיר את הקורא אל הסוסים הרתומים. את חוויית האסיר מצאתי גם אצל בכל סרלואי בספרה סכין שלופה האור (הקיבוץ המאוחד, 2016): "אֲנִי מִתְפַּלֵּל אֵלֶיךָ בְּחֵרוּק צִפָּרְנַיִם /  מְרוֹצֵץ אֶת רֹאשִׁי עַל הַסּוֹרֵג", ואצל עידית ברק, הכותבת, "הָיִיתִי אֲסִירָה לְמוֹפֵת/ סָפַרְתִּי אֶת עַצְמִי פַּעַם בְּיוֹם" (להיאחז בענף הקרוב, פרדס, 2018). חוויית אסיר כחוויית אין־מוצא תודעתית של אישה בתוך יחסי כוח משקפת דיכוי פסיכולוגי עמוק, שמוביל לאבל ולמוות השזורים בכל שירי השער המיוסר הזה.

      הספר נחתם ב"כל הלילה התהפכה נפשי בין הסדינים", שער קצרצר ופסימי על השירה, ובו ארבעה שירים ארס פואטיים שבהם השיר הוא הגיבור. השיר הוא כלב שנזרק למזבלה העירונית (עמ׳ 91), השיר הוא "שִׁבְרוֹן קוֹלוֹ שֶׁל הָעֵט / קוֹרֵס אֶל הַנְּיָר" (עמ׳ 92). השיר הוא חסר בית אשר "פּוֹחֵד לָמוּת לְבַד" (עמ׳ 93), והוא "צִפּוֹר קְטַנָּה נִשְׁמְטָה מִבֵּין עֵינַי / צָנְחָה מְעֻלֶּפֶת עַל גִּלְיוֹנוֹת הַנְּיָר" (עמ׳ 94). השיר שאליו מכוונת המשוררת הוא שירן של הנשים. קולן שבור, קורס, מעולף, חסר בית ובודד. קולן עדיין לחישה.

.

אורית קלופשטוק, משוררת ישראלית ומנחה מפגשי כתיבה חווייתיים, בעלת תואר שני בספרות מאוניברסיטת בר־אילן. רשימות ושירים פרי עטה הופיעו במוסך ובכתבי עת רבים נוספים. ספרה "לא יכולתי לרשום את זה בתיק" (פרדס, 2020) זכה בפרס שר התרבות לספרי ביכורים לשנת 2021 ובפרס דיצני לשנת 2022, וספרה החדש "אישה מבראשית" יצא לאור בסוף 2022 בהוצאת פרדס.

.

מכי חכם נאמן, "אנחנו סוסי הפרא של נהריה", עיתון 77, 2021.

.

 

» במדור "ותקרא" בגיליון קודם של המוסך: צביה ליטבסקי על מרכיבים של חוויה פוסט־טראומטית בשירים של נורית זרחי ושמעון מרמלשטיין

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

תגיות

תגובות על כתבה זו

טוען כתבות נוספות loading_anomation