פרוזה | להרטיב את הרגליים

"פני המחבל התבהרו בכל חלום, ובכל פעם הוא בושש להופיע. אבל הקיום הממשי של דמותו, שעתידה לקרוע את רוכסן האוהל הדק ולאחוז בסכין מעל ראשו, טלטל את שנתו יותר מעצם הופעתו." סיפור מאת שרית גורן

מרגו גראן, החניה ליד האורוות, צבעי מים על נייר, 42X32 ס"מ, 2018

להרטיב את הרגליים

שרית גורן

.

הוא התעורר בפעם השנייה באותו לילה. פני המחבל נעלמו. הוא רכס את החלון האחרון שנשאר פתוח: חלון רשת בצבע אפור מטאלי, באוהל החדש. את האוהל הוא קנה מכמה תלושי מתנה לחגים שהצטברו לסכום גדול, כיוון שלא קנה לעצמו כמעט שום דבר.

בחנות עמד האוהל בשיא תפארתו, נשבע להיות הטוב והמגן מכל האוהלים. אבל עכשיו, בקמפינג, הוא היה לא יותר מבד סינתטי, דק כנייר המפריד בין משפחתו הקטנה והרכה ובין העולם בחוץ.

זה העונש שלו על שחיפש מקום זול ומצא את עצמו בקמפינג אקולוגי בשטחים. בלי שמירה בכלל.

פני המחבל התבהרו בכל חלום, ובכל פעם הוא בושש להופיע. אבל הקיום הממשי של דמותו, שעתידה לקרוע את רוכסן האוהל הדק ולאחוז בסכין מעל ראשו, טלטל את שנתו יותר מעצם הופעתו. הוא התעורר בפעם השלישית למשמע פיצוצים קטנים.

"זה רק אימונים של הפלס"ר," אמר לו אתמול בעל המתחם: "שיהיה לכם לילה רגוע." הוא  התגאה בפניו בשירותים האקולוגיים, שהיו לא פחות מחור מצחין באדמה, ולידו כד נסורת שיש לשפוך בכל פעם לבור המתמלא.

בעל המתחם נתן לו גם צרור מפתחות לשער: לוכד חלומות שבור, ובו ארבע אבנים מחימר סבוכות בחוטי רקמה, ונוצות מלוכלכות. "כל אבן שומרת לך על חלום. יש לך פה רק ארבע." בעל המתחם הלך. עכשיו הפיצוצים נעלמו, ונשמעו רק יללות תנים.

הוא יצא מהאוהל ולקח סכין אוכל חד מהמטבח המאולתר בחובבנות. הוא חזר לאוהל והניח את הסכין מתחת לכרית. הם היו לגמרי לבד.

קור חד חדר לאוהל, ושירה הקטנה השתעלה. הוא כיסה את הילדים בעוד שמיכה, ועליה

הניח את המעילים. הוא נגע בהם. ידיהם העגולות היו חמימות. שירה חיבקה את אימה, ואור ישן מקופל בפינת האוהל, מידו הרפויה נשמט חלוק נחל צבעוני שמצא ביום הקודם.

האוכל של צליל ואשתו, שעזבו בערב, היה זרוק מחוץ לאוהל שלהם. אחרי שערב שלם הם בלבלו לו את המוח על קיימות ומחזור. קופסאות שימורים ריקות נדבקו לצלחות נייר מלאות בשאריות תבשיל טבעוני של חומוס ואורז מלא. אפילו שהוא ביקש כמה פעמים מהטיפוס השחצן הזה להכניס את האוכל למטבח. אבל צליל החזיר לו חיוך אפוף בשלווה מזויפת, לרמז לו שהוא סתם איש היי־טק לחוץ.

עיניו נעצמו, והוא נרדם לעוד דקה. בחלומו הרביעי הוא זיהה את המחבל כאיש שהם פגשו באיזה טיול: איש מבוגר חסר גיל מדויק, חבוש כובע של רשות שמורות הטבע והגנים, מטייל בלי תיק, בלי אוכל, רק עם מים.

הלילה עבר בלי שישן דקה.

שמש המדבר איימה להפוך את הקור המקפיא לחום שורף. הם אכלו ארוחת בוקר זריזה, כי הוא רצה לזוז מהר, גם בגלל השמש. רוח המדבר סחפה אותו בעודו מקפל את האוהל וסוחב אותו למכונית.

הוא ידע שהכול תלוי בו. אשתו הרי לא טובה בטיולים. הכול עליו: לנהוג, למצוא מקום, לנווט, לדעת איפה אוכלים. הוא לא כעס עליה, אבל לפעמים זה היה יותר מדי מלחיץ. הוא ידע שהוא יחזור למקום האוהל וימצא כפכף בודד, תחתונים שהניחה לייבוש על הגדר ולא הורידה וחלק מבגד הים של שירה טמון בחול.

הרוח פתחה את המחצלת הגדולה שהוציא מתא המטען כדי למצוא מקום לאוהל. הוא נאבק במחצלת ואסף את החפצים שנשכחו בחוץ. הם נכנסו למכונית הליסינג השחורה של העבודה ונסעו.

הוא לא עצר למראה הבנות התופסות טרמפים. הן היו חברות שנראו כמו תאומות, מתולתלות, לבושות בחולצת סוף מסלול של קורס כלשהו.

"גם אם היה לי מקום לא הייתי עוצר,"הוא אמר לאשתו.

היא חשבה שהן נחמדות, והיא הייתה עוצרת, אבל אמרה בשביל להרגיע אותו: "יש לנו ילדים קטנים באוטו. אין מקום לשתיים."

היא הביטה בחיבה בנשים הצעירות המתרחקות ונהפכות, אחרי רגע, לילדות קטנות בהרי המדבר הגדולים. פעם גם היא הייתה נוסעת בטרמפים. כשהייתה נערה, הרבה לפני שנפגשו.

"שילמדו לטייל בצורה אחראית," אמר. "בטוח לקחת את הכובעים?"

"הראיתי לך קודם שלקחתי," היא ענתה.

"לא ישנתי. הם מטורפים שאין פה שמירה. את קולטת שאנחנו היינו בשטחים."

היא לא אמרה לבעלה שהיא יודעת שלא נרדם כי גם היא לא לגמרי ישנה. היא לא מצליחה להירדם באוהל. היא התכרבלה עם שירה הרכה שלה, ואז חיבקה את אור. הילדים הקטנים בעיניהם היפות העצומות ובשנתם הטובה מילאו את ליבה ומחשבותיה כמו שינה.

הם התקרבו לחניה של ים המלח. משפחות חנו בשיירה צפופה שהתפתלה במרחק הליכה גדול מהחוף. הוא התקרב בחשש. לכיסא חסר רגל היה מודבק בסלוטייפ שלט ועליו הכתובת "70 שקל כניסה". לידו עמד נער משועמם לבוש בבגד ים ופאוץ' רקום על מותניו.

לפניהם בחניה צעד נחיל של משפחות סוחבות כיסאות פלסטיק, צידניות ומחצלות כנמלים במשימה אינסופית. סבתות בביקיני שלא עוצב עבורן רדפו אחרי ילדים בוכים שמחזיקים שקיות במבה. אחריהן נערות בכפכפים סידרו מכנסיים צמודים ולא נוחים, וצעקו זו לזו ממרחק. עשן המנגלים עלה והיתמר מהחוף, עוטף את ההמון ומסרב להתפזר.

"אנחנו לא נשארים פה," אמר לאשתו, "נלך לאבי בקיבוץ. עדיף לשבת אצלו בגינה בצל." הוא סימן לנער המשועמם שהוא מסתובב, ונסע לפינה הרחוקה בחניה כדי להתרחק מהאנשים.

היא לא הצליחה לתפוס את אבי, שבכלל היה חבר שלו. הוא לקח ממנה את הטלפון, ובאותו רגע של חוסר ריכוז השמיע האוטו "בום" חזק, עלה על משהו, ונעצר.

הוא יצא מהרכב. האוטו נח על חצי עיגול מסותת של אבן שנדחפה לכביש. תוצאה של עבודות פיתוח לא גמורות של היזם שהשתלט על החוף.

הוא ניסה להניע את הרכב, ואז יצא לנדנד אותו. שירה התחילה לבכות באוטו, ואור ניסה להרגיע אותה. אשתו הוציאה אותם וניגבה לשירה את הדמעות.

"למה זה תמיד צריך להיות ככה," הוא אמר בייאוש.

שרידי כוחותיו, ששמר באחריות עבור משפחתו הקטנה, ושהיו אמורים להספיק לטיול היום ולנסיעה הארוכה חזרה למרכז, לא צפו אירוע כזה: "תמיד הכול עליי. נכון?"

היא קינחה לילדים את האף, הרימה את שירה, חבשה להם כובעים ולקחה אותם לצל. אחרי שיחת טלפון אמר: "הרמאים מהליסינג אמרו שזה ייקח שלוש פאקינג שעות." הוא נשען עם ידיו על האוטו.

היא אחזה בשני ילדיה המבוהלים והביטה בבעלה: השמש ירתה בו באכזריות את כל קרניה, ומילאה אותו זיעה מראשו ועד מותניו. גופו הדרוך תמיד, אפילו במנוחה, כמעט התפקע ממאמץ.

אילו יכלה, הייתה מתקנת את המכונית, קוראת לעזרה, מעלימה את האבן, מקררת את ים המלח. אילו יכלה, הייתה עוצרת את השמש בגופה. אבל היא לא יכלה, אז אמרה: "נלך לחוף בינתיים. שלא נעמוד בשמש."

"ואני אהיה פה לבד?" הוא צעק. עכשיו היא תחייך ולא תעשה כלום, הוא חשב והתחיל להוציא צעצועי ים מתא המטען המתפקע.

היא מרחה את הילדים ביותר מדי קרם הגנה. ונשארה בקרבתו בלי יכולת לזוז. היא רצתה לקחת את הצעצועים וללכת לים עם הילדים, ושהוא יבוא אחריה אחרי שיסדר הכול. זה הדבר הנכון לעשות בשביל הילדים. הוא יסתדר, הוא יקרא לעזרה.

אבל היא לא עשתה כלום. היא לא רצתה להשאיר אותו לבד.

"אתה צריך עזרה?" הוא נשאל במבטא ערבי. מעליו עמד פלסטיני מזוקן. לידו הופיעו משום מקום עוד ארבעה פלסטינים, נערים, שהגיעו לחוף היחיד בים המלח שהורשו להיכנס אליו. הפלסטינים לא אמרו דבר וחיכו לתשובה.

"צריך חבל," הצטרף איש אוחז מנגל בחולצת "גולני שלי", ופנה אחורה. "מאמי תביאי חבל," הוא צעק.

"החבל אצל גיסי," צעקה לו חזרה אישה אוחזת מזרן ים זוהר, תואם לבגד הים שלה ולכפכפים. היא פנתה וצעקה: "מוטי, צריך פה חבל."

מוטי היה איש ענקי, קירח. זרועותיו העבות היו מקועקעות בצמידים קטנים פרחוניים, ועל זרוע ימין למעלה היה מקועקע לב שבור. כפות ידיו היו גדולות ומחוספסות. הוא הביא חבל ענקי וזרק אותו ליד האוטו. אחריו הגיע בצליעה חבר שלו, שהיה גדול כמוהו אבל לא שרירי. כרסו השתפלה מחולצתו הרטובה מזיעה, שעליה כיתוב ירוק: "אלקטרה ממזגים לכם את הקיץ."

מוטי וחבר שלו הביטו במכונית ובפלסטינים, ואלה הביטו חזרה. הם לא דיברו דקה ארוכה.

שניים מהפלסטינים, בני חמש עשרה בערך, הביאו שני בלוקים שמצאו זרוקים בצד הדרך, ומוטי והחבר שלו הרימו את האוטו על שני בלוקים וג'ק. החבר של מוטי לקח את החבל וזחל מתחת למכונית. רגלו הצולעת נגררה בקושי ובגדיו התמלאו אבק. הוא נאנק ממאמץ וכאב, עד שקשר את החבל סביב האבן העגולה, משאיר שני קצוות ארוכים משני צידיה. הוא זחל החוצה ועמד בקושי.

מצד אחד של החבל עמדו חמשת הפלסטינים, ואת הצד האחר של החבל החזיקו מוטי, חבר שלו, האיש ואשתו בבגד הים הזוהר.

"תצטרף אלינו?" אמר מוטי, והוא הצטרף למשפחה של מוטי.

החבר של מוטי צעק: "אחת, שתיים, שלוש, משוך!"

כולם משכו את החבל, והאבן זזה מעט מתחת לאוטו. החבר של מוטי עבר לצד של הפלסטינים, ופלסטיני אחד עבר לצד של המשפחה של מוטי, כדי שיהיו כוחות שווים. עוד "אחת שתיים שלוש משוך", והאבן זזה עוד קצת. כולם משכו לפי הקריאות של חבר של מוטי, עד שהאבן יצאה לחלוטין.

"להוריד את האוטו אתה יודע?" שאל מוטי. אבל מוטי לא חיכה לתשובה, פתח את הג'ק והוריד את האוטו עם החבר שלו והפלסטינים.

הילדים הביטו בפלסטינים בפליאה. הם אמרו להם תודה, והפלסטינים הלכו לחוף בזריזות ואמרו תודה למשפחה של מוטי ולכל החברים שלו, ואלה פגשו עוד חברים ובתוך רגע נבלעו בהמון חברים,כמו גל בים.

הוא החנה את האוטו בחניון, אפילו שנאלץ לשלם שבעים שקל לנער המשועמם בבגד ים, אסף את צעצועי הים והצידנית, והם ירדו לחוף.

הם מצאו פיסת חוף קטנה לשבת בה, ניקו את הכעכים הזרוקים שמצאו שם, זרקו לפח את שקיות הביסלי והענבים המעוכים ופרסו מחצלת. ריח הבשר המעושן אפף אותם, אבל הם אכלו כריכים דקים עם גבינה צהובה והרגישו אסירי תודה.

ילדים רצים מילאו את המחצלת אבנים. הוא גרף את האבנים הצידה בעדינות וחיבק את אשתו.

שירה הקטנה רקדה לידם עם עוד פעוטה לצלילי מוזיקת דאנס, שבקעה מרמקולים תלויים מעל בריכה גדולה סמוך לחוף, ואור שיחק בכדור עם ילדים שפגש בבריכה הצפופה.

"הילדים נהנים כל כך," היא אמרה.

הוא הניח את ראשו על כתפה. גופו נח, לראשונה מתחילת הטיול, ונבע ממנו רוך שהכירה מזמן.

היא חשבה שאושר הוא לא דבר נדיר, נסתר, או ידוע למעטים. האושר הוא גלוי ורחב לב, ומצוי, כמו בריכה הומה אנשים, למי שמוכן להיכנס ולהרטיב את הרגליים.

.

שרית גורן היא מחזאית, סופרת ומורה. ספרה "גילי והמכשפה הקטנה" ראה אור בהוצאת כתר ב־2011, וסיפורים פרי עטה התפרסמו בכתבי עת שונים. מחזות שכתבה הוצגו על במות שונות, ובהם "הג'ירפה הנמוכה", שהוצג בתיאטרון אורנה פורת.

 

» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "מְסִירוֹת", סיפור מאת תמרה חלוצי

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

ארוכים | מסע חורף

יצירתו הנודעת של שוברט, שאת מילותיה חיבר וילהלם מולר, בתרגומו של עידו אריאל

ציבי גבע, הר אנלוגי (אחרי רנה דומא), אקריליק ושמן על בד, 300X200 ס"מ, 2006. צילום: עוד לובל

מַסַּע חֹרֶף | Winterreise

פרנץ שוברט / וילהלם מולר Franz Schubert / Wilhelm Müller

תרגום: עידו אריאל

.

היצירה בביצוע דיטריך פישר־דיסקאו (בריטון) וג'רלד מור (פסנתר):

.

.

1.  לַיְלָה טוֹב

זָר לַמָּקוֹם הִגַּעְתִּי,
זָר שׁוּב אֵצֵא מִכָּאן.
זֵרֵי אָבִיב קָלַעְתִּי,
בְּשֶׁפַע לִי נִתָּן.
הַבַּת אָמְרָה: אוֹהֶבֶת,
הָאֵם – מָצְאָה חָתָן;
עַתָּה דַּרְכִּי דּוֹאֶבֶת,
הַכֹּל מֻשְׁלָג, לָבָן.

אֶל הַמַּסָּע יָצָאתִי
מִבְּלִי שָׁעָה לִבְחֹר,
וְאֶת דַּרְכִּי מָצָאתִי
לְבַד, בְּתוֹךְ הַשְּׁחוֹר.
נִמְתָּח צֵל הַיָּרֵחַ,
הוּא לִי בֶּן לְוָיָה,
וּבְעַרְבוֹת הַקֶּרַח
אָתוּר עִקְבוֹת חַיָּה.

לָמָּה אֶתְמַהְמֵהַּ
עַד שֶׁמִּכָּאן אֻשְׁלַךְ?
רַק כֶּלֶב מִשְׁתַּגֵּעַ
לִפְנֵי בֵּיתוֹ יִנְבַּח;
הָאַהֲבָה נוֹדֶדֶת –
כָּךְ אֱלֹהִים צִוָּה
מֵאִישׁ לְאִישׁ צוֹעֶדֶת.
שָׁלוֹם לָךְ, אֲהוּבָה.

תּוּכְלִי לַחְלֹם בְּשֶׁקֶט,
תִּנְעַם לָךְ הַתְּנוּמָה,
אֶחְלֹף עַל פְּנֵי הַדֶּלֶת –
אַט-אַט וּבִדְמָמָה.
וּבְעוֹדִי בַּפֶּתַח
אֶכְתֹּב לָךְ 'לַיְלָה טוֹב',
וְכָךְ תֵּדְעִי לָבֶטַח:
עָלַיִךְ רַק אֶחְשֹׁב.

.

2. הַשַּׁבְשֶׁבֶת

נוֹשֶׁבֶת בַּשַּׁבְשֶׁבֶת רוּחַ
עַל מְעוֹנָהּ שֶׁל בַּת הַחֵן.
בְּשִׁגְעוֹנִי אֲנִי בָּטוּחַ:
לוֹעֶגֶת לְפָלִיט מִסְכֵּן.

לוּ רַק שָׂם לֵב לְסוּג הַשֶּׁלֶט
הַמִּזְדַּקֵּר עַל מְעוֹנָהּ,
הָיָה נִמְנָע מִן הָאִוֶּלֶת
לָתוּר שָׁם דְּמוּת נֶאֱמָנָה.

הָרוּחַ בְּלִבִּי נוֹשֶׁבֶת
כְּמוֹ עַל הַגַּג, אַךְ בְּלִי מִלָּה.
אָז מָה אִם נִשְׁמָתִי כּוֹאֶבֶת?
לַבַּת יֵשׁ נְדוּנְיָה גְּדוֹלָה.

.

3. דְּמָעוֹת קְפוּאוֹת

טִפּוֹת קָרוֹת כְּקֶרַח
זוֹלְגוֹת מִלְּחָיַי:
שֶׁמָּא אֲנִי שׁוֹכֵחַ
שֶׁאֵלּוּ דִּמְעוֹתַי?

זְלַגְתֶּן וּזְלַגְתֶּן,
הֲכֹּה פּוֹשְׁרוֹת אַתֶּן,
שֶׁמַּקְרִישׁוֹת קְפָאתֶן,
כְּטַל שַׁחֲרִית צוֹנֵן?

הֵן מִלִּבִּי פְּרַצְתֶּן
בְּלַהַט וּבְחֹם,
כְּמוֹ לְכַלּוֹת שְׁאַפְתֶּן
אֶת קְרוּם הַכְּפוֹר עַד תֹּם.

.

4. קִפָּאוֹן

לַשָּׁוְא אָתוּר בַּשֶּׁלֶג
סִימָן לְכַף רַגְלָהּ,
שָׁם, עַל זְרוֹעִי נִשְׁעֶנֶת,
בִּשְׂדוֹת יָרָק טִיְּלָה.

אֶשַּׁק לִכְפוֹר וָקֶרַח,
אֶחְדֹּר אֶת הַשְּׁלָגִים
וְכָל דִּמְעָה חוֹרֶכֶת
תַּחְשֹׂף הָאָרֶץ לִי.
הֵיכָן אֶמְצָא לִי אָחוּ,
הֵיכָן אֶמְצָא זֵרִים?
פְּרָחִים נָבְלוּ וּמֵתוּ,
עָלִים קָמְלוּ חִוְּרִים.

הַאִם לְלֹא מַזְכֶּרֶת
אֵצֵא לִי מִן הָעִיר?
כְּשֶׁיִּשְׁתַּתֵּק הָעֶצֶב,
מִי לִי אוֹתָהּ יַזְכִּיר?

נַפְשִׁי כְּמוֹ נִקְרֶשֶׁת,
וּבָהּ קְפוּאָה דְּמוּתָהּ:
תַּפְשִׁיר שֵׁנִית הַנֶּפֶשׁ,
תִּמַּס דְּמוּתָהּ אִתָּהּ.

.

5. עֵץ הַתִּרְזָה

עַל יַד הַבְּאֵר בַּשַּׁעַר,
שָׁם עֵץ תִּרְזָה נִצָּב;
חֲלוֹם מָתוֹק לֹא פַּעַם
חָלַמְתִּי בִּצְלָלָיו.

בִּקְלִפָּתוֹ גִּלַּפְתִּי
מִלִּים שֶׁל אַהֲבָה;
אֵלָיו תָּמִיד שָׁאַפְתִּי
בִּכְאֵב וּבְתִקְוָה.

אָנוּס לִנְדֹּד עָבַרְתִּי
שָׁם בְּעָמְקֵי הַלֵּיל,
וְאֶת עֵינַי עָצַמְתִּי
בַּחֹשֶׁךְ הָאָפֵל.

וְצַמַּרְתּוֹ לִי סָחָה,
לָחֲשָׁה לִי הָעַלְוָה:
בּוֹא הֵנָּה, קְרַב־נָא, אֶחָא,
אֶצְלִי תִּמְצָא שַׁלְוָה!

עַל פַּרְצוּפִי הִצְלִיפוּ
רוּחוֹת צִנָּה וּכְפוֹר;
אֶת כּוֹבָעִי הֵעִיפוּ,
לֹא סַבְתִּי לְאָחוֹר.

מֵאָז אֲנִי פּוֹסֵעַ,
מַרְחִיק מִדֵּי שָׁעָה.
עוֹד אִוְשָׁתוֹ שׁוֹמֵעַ:
הָיִיתָ שָׁם נִרְגַּע.

.

6. שִׁטָּפוֹן

דִּמְעוֹתַי מֵהָעֵינַיִם
אֶל הַשֶּׁלֶג טִפְטְפוֹ;
וּפְתִיתָיו צְמֵאֵי הַמַּיִם
אֶת כְּאֵבִי הַחַם טָרְפוּ.

כְּשֶׁיִּרְצֶה לִנְבֹּט הַפֶּרַח
רוּחַ קַל יִנְשֹׁב עָנֹג,
יִסָּדְקוּ גּוּשֵׁי הַקֶּרַח
וְהַשֶּׁלֶג אָז יִמּוֹג.

נְתִיבְךָ אֱמֹר־נָא, שֶׁלֶג,
הֵן תֵּדַע גַּעְגּוּעַי?
הִקָּוֵה־נָא אֶל הַפֶּלֶג
בְּעִקְבוֹת כָּל דִּמְעוֹתַי.

אִם אִתּוֹ תִּזְרֹם בְּנַחַת
דֶּרֶךְ עִיר שַׁאֲנַנָּה,
כְּשֶׁתָּחוּשׁ דִּמְעָה רוֹתַחַת –
שָׁם אֲהוּבָתִי שָׁכְנָה.

.

7. עַל הַנָּהָר

הֵן כֹּה עַלִּיז רָחַשְׁתָּ,
נָהָר בָּהִיר, סוֹעֵר,
כַּמָּה דּוֹמֵם הָפַכְתָּ,
שָׁלוֹם אֵינְךָ אוֹמֵר.

בִּקְרוּם קָפוּא, קָבוּעַ
אָטַמְתָּ עַצְמְךָ,
שׁוֹמֵם וְקַר שָׂרוּעַ
בַּחוֹל שֶׁלִּשְׂפָתְךָ.

בִּקְלִפָּתְךָ חָרַטְתִּי
בְּסֶלַע מְחֻדָּד
אֶת שְׁמָהּ שֶׁל הַיַּלְדֹּנֶת,
שָׁעָה וְיוֹם אֶחָד:

אֶת יוֹם הֶכֵּרוּתֵנוּ,
אֶת יוֹם עֲזִיבָתִי;
סָבִיב לְכָל פְּרָטֵינוּ
שְׁבוּרָה טַבַּעְתִּי.

לִבִּי, בְּזֶה הַנַּחַל
כְּפִילְךָ אַתָּה רוֹאֶה?
מִתַּחַת כְּסוּת הַקֶּרַח
כְּמוֹתְךָ גּוֹעֵשׁ, גּוֹאֶה?

.

8. מַבָּט לְאָחוֹר

הָאֲדָמָה תַּחְתַּי בּוֹעֶרֶת,
גַּם אִם רַק עַל שְׁלָגִים אֶצְעַד,
אַף אִם נְשִׁימָתִי נִחֶרֶת,
שֶׁתֵּעָלֵם הָעִיר לָעַד!

פָּגַעְתִּי בְּכָל אֶבֶן דֶּרֶךְ,
נֶחְפָּז לָצֵאת מִתּוֹךְ הַכְּרַךְ;
עוֹרְבִים זָרְקוּ פְּתִיתִים וְקֶרַח –
מֵרֹאשׁ כָּל גַּג עָלַי נִתַּךְ.

כַּמָּה שׁוֹנִים הָיוּ פָּנַיִךְ
כְּשֶׁבָּאתִי, עִיר הַבּוֹגְדָנוּת!
זִמְּרוּ בִּבְרַק חַלּוֹנוֹתַיִךְ
זָמִיר וְתוֹר בְּתַחֲרוּת.

בַּנְּחָלִים שָׁצְפוּ הַמַּיִם,
עֲצֵי תִּרְזָה תְּפוּחִים פָּרְחוּ,
וְאָח, בָּעֲרוּ שָׁם שְׁתֵּי עֵינַיִם –
וְזֶה הָיָה סוֹפְךָ, בָּחוּר!

כְּשֶׁאֶת הַיּוֹם הַהוּא אֶזְכֹּרָה,
נִמְשַׁךְ שׁוּב מַבָּטִי לְשָׁם,
אֶרְצֶה, מוֹעֵד, לַחְזֹר אָחוֹרָה,
לִפְנֵי בֵּיתָהּ לַעֲמֹד דּוּמָם.

.

9. אוֹר תַּעְתּוּעִים

בְּעָמְקֵי נְקִיק הַסֶּלַע
אוֹר תּוֹעֶה פִּתָּה אוֹתִי:
אֵיךְ אֵצֵא אֵינִי יוֹדֵעַ,
לֹא עוֹלֶה בְּדַעְתִּי.

אִם לָרֹב תּוֹעָה דַּרְכֵּנוּ
יַעַד יֵשׁ לְכָל מִשְׁעוֹל:
שִׂמְחוֹתֵינוּ, מַכְאוֹבֵינוּ,
תַּעְתּוּעַ הוּא הַכֹּל!

מִן הָהָר אֵרֵד בְּנַחַת,
בַּעֲרוּץ נָהָר חָרֵב.
אֶל הַיָּם זוֹרֵם כָּל נַחַל,
אֶל הַקֶּבֶר כָּל כְּאֵב.

.

10. מְנוּחָה

מַבְחִין אֲנִי בִּתְשִׁישׁוּתִי
רַק בְּשׁוֹכְבִי לָנוּחַ:
הַנְּדוּדִים חִשְּׁלוּ אוֹתִי
עַל פְּנֵי מִשְׁעוֹל קָשׁוּחַ.

רַגְלִי מָנוֹחַ לֹא בִּקְּשָׁה,
בַּעֲמִידָה כֹּה קַר לָהּ;
גַּבִּי, אָבְדָה לוֹ כָּל תְּחוּשָׁה,
נִסְעָר נִדְחַפְתִּי הָלְאָה.

מִקְלָט מָצָאתִי צַר וָדַל,
בִּקְתַּת פֶּחָם דּוֹלֶפֶת;
אַךְ אֲבָרַי לֹא נָחוּ כְּלָל:
כָּל חַבּוּרָה שׂוֹרֶפֶת.

לִבִּי, בְּסַעַר, בִּמְרִיבָה,
כֹּה עַז וְכֹה פָּרוּעַ,
רַק בַּדְּמָמָה חָשׁ בַּצְּרִיבָה
שֶׁכְּתוֹלָע תָּזוּעַ!

.

11. חֲלוֹם אָבִיב

חָלַמְתִּי פְּרָחִים וָצֶבַע,
כְּמוֹ הָאָבִיב בַּפְּרִיחָה;
חָלַמְתִּי עַל יֶרֶק בַּגֶּבַע,
עַל שִׁיר הַצִּפּוֹר הַשְּׂמֵחָה.

וְאָז קָרָא הַגֶּבֶר,
מַבַּט עֵינַי נִפְקַח;
הָיָה שָׁם קַר כַּקֶּבֶר,
עוֹרֵב מִלְּמַעְלָה צָוַח.

אַךְ עַל אַדְנֵי הַפֶּתַח,
מִי זֶה שֶׁעָלִים צָבַע?
צְחַקְתֶּם שֶׁמָּא לַפֶּתִי
שֶׁפֶּרַח בַּכְּפוֹר רָאָה?

חָלַמְתִּי אַהֲבָה אוֹהֶבֶת,
עַל בַּחוּרָה נָאוָה,
עַל נְשִׁיקָה נִלְבֶּבֶת,
עַל אֹשֶׁר וְעַל חֶדְוָה.

וּכְשֶׁקָּרָא הַגֶּבֶר,
אָז לְבָבִי נִפְקַח;
יוֹשֵׁב לְבַד בַּחֶדֶר,
אֲבָל הַחֲלוֹם פָּרַח.

לִבִּי הוֹלֵם, מֵזִיעַ,
עָצַמְתִּי אֶת עֵינַי.
מָתַי הַיֶּרֶק יוֹפִיעַ?
מָתַי אֲחַבְּקָהּ בְּיָדַי?

.

12. בְּדִידוּת

כְּמוֹ עָנָן שָׁחוּחַ,
בָּרוּחַ שָׁט בּוֹדֵד,
כְּשֶׁבֵּין עֲצֵי אַשּׁוּחַ
מַשָּׁב עָמוּם רוֹעֵד:

כָּךְ גַּם רַגְלִי נִגְרֶרֶת
לְאֹרֶךְ הַמְּסִלָּה,
סְבִיבִי שִׂמְחָה מוּאֶרֶת,
בּוֹדֵד, לְלֹא מִלָּה.

אָח, הָאֲוִיר רָגוּעַ!
אָח, הָעוֹלָם כֹּה קַל!
לוּ אַךְ סָעַר הָרוּחַ,
אָז לֹא הָיִיתִי כָּל כָּךְ אֻמְלָל.

.

13. הַדֹּאַר

מִן הַדֶּרֶךְ קוֹל הַדֹּאַר צָץ.
מָה יֵשׁ לוֹ, שֶׁלַּמָּרוֹם קָפַץ,
הַלֵּב?

הוּא לֹא מֵבִיא מִכְתָּב לְךָ.
אָז מָה תִּפְרֹץ כָּךְ בְּשִׂמְחָה,
הַלֵּב?

אָכֵן, הוּא מֵהָעִיר יָצָא,
שָׁם בֵּית אֲהוּבָתִי נִמְצָא,
הַלֵּב!

הֲלֹא תִּרְצֶה לְהִתְבּוֹנֵן
וּבִשְׁלוֹמָהּ לְהִתְעַנְיֵן,
הַלֵּב?

.

14. רֹאשׁ הַשֵּׂיבָה

הַכְּפוֹר זָרָה לִי בַּשֵּׂעָר
לָבָן זוֹהֵר, זוֹרֵחַ;
חָשַׁבְתִּי כִּי זָקַנְתִּי כְּבָר
וְחַשְׁתִּי כֹּה שָׂמֵחַ.

אַךְ כְּבָר הִנֵּה הַכֹּל נָמֵס,
שׁוּב שְׁחֹר שֵׂעָר הַגֶּבֶר,
בַּעֲלוּמַי אֲנִי מוֹאֵס –
כַּמָּה רָחוֹק הַקֶּבֶר!

מִן הַשְּׁקִיעָה עַד בֹּקֶר אוֹר
כַּמָּה הֶאֱפִירוּ עֹרֶף.
רְאוּ, שֶׁלִּי נוֹתָר שָׁחֹר
לְאֹרֶךְ כָּל הַחֹרֶף.

.

15. הָעוֹרֵב

בָּא עוֹרֵב אֶחָד אִתִּי
מִן הָעִיר בְּיַחַד,
כָּל הַיּוֹם מוּל פַּדַּחְתִּי
חָג סָבִיב בְּנַחַת.

פֶּלֶא, אֵיזֶה מִין עוֹרֵב,
מִתְעוֹפֵף בְּלִי הֶרֶף?
שֶׁמָּא לִבְשָׂרִי אוֹרֵב
וּמְשַׁחֵר לְטֶרֶף?

זוֹ דַּרְכִּי הָאַחֲרוֹנָה,
סוֹף לִנְדוּדַי עֵת.
בֵּן־עוֹרֵב, הַרְאֵנִי־נָא,
מְסִירוּת עַד מָוֶת!

.

16. תִּקְוָה אַחֲרוֹנָה

פֹּה וָשָׁם עַל אֵיזֶה גֶּזַע
מִתְגַּלֶּה עָלֶה זוֹהֵר,
וְלֹא פַּעַם מוּל הַגֶּזַע
אֶעֱצֹר וַאֲהַרְהֵר.

אֶתְבּוֹנֵן, עֲלֵה שַׁלֶּכֶת,
בּוֹ אָשְׁרִי תָּלוּי עוֹמֵד;
בָּאָה רוּחַ בַּשַּׁלֶּכֶת,
רַעַד רַב אֲנִי רוֹעֵד.

אָח, נָשַׁר עָלֶה לָאָרֶץ,
תִּקְוָתִי אִתּוֹ נָשְׁרָה;
כְּשֶׁאֶנְשֹׁר אִתּוֹ לָאָרֶץ,
מַר אֶבְכֶּה לָהּ עַל קִבְרָהּ.

.

17. בַּכְּפָר

נוֹבְחִים הַכְּלָבִים, הַשַּׁרְשֶׁרֶת חוֹרֶקֶת;
נָמִים אֲנָשִׁים בַּמִּטָּה, בְּשֶׁקֶט,
כַּמָּה חוֹלְמִים הֵם, עַל כָּל הָעֹשֶׁר,
מִתְנַחֲמִים בַּצָּרָה וּבָאֹשֶׁר:

בֹּקֶר עָלָה, כֻּלָּם אָז נָמוֹגוּ.
נוּ טוֹב, הֵם אֶת שֶׁלָּהֶם הִשִּׂיגוּ.
כְּמֵהִים הֵם, אֶת מָה שֶׁעוֹד הוֹתִירוּ,
לָשׁוּב וְלִמְצֹא שָׁם כְּפִי שֶׁהִשְׁאִירוּ.

צֵא בִּנְבִיחָה, גָּרְשֵׁנִי כֶּלֶב,
וּמְנוּחָה אַל תִּתֵּן בָּעֶרֶב!
אֲנִי כְּבָר עִם חֲלוֹמוֹת גָּמַרְתִּי –
בֵּין הַיְּשֵׁנִים לְשֵׁם מָה נוֹתַרְתִּי?

.

18. הַבֹּקֶר הַסּוֹעֵר

אֵיךְ הַסְּעָרָה הוֹרֶסֶת
כְּסוּת עֲנָנִים שְׁחֹרָה!
חַשְׁרַת עָבִים קוֹרֶסֶת
סָבִיב בְּקוֹל תִּגְרָה.

וְלֶהָבוֹת יַבְרִיקוּ,
נֶעֱקָרוֹת בִּדְמִי;
רְאוּ־נָא אֵיזֶה בֹּקֶר,
בְּדִיּוּק לְטַעֲמִי!

לִבִּי מַבִּיט לְמַעְלָה
נִשְׁקָף כְּמוֹ בִּרְאִי –
הֲרֵי זֶה רַק הַחֹרֶף,
הַחֹרֶף, קַר, פִּרְאִי!

.

19. תַּעְתּוּעַ

מוּלִי רוֹקֵד מָאוֹר חָבִיב,
אֲנִי אַחֲרָיו סָבִיב־סָבִיב;
אֲנִי אִתּוֹ וְלֹא חוֹשֵׁד,
שֶׁמְּפַתֶּה הוּא אִישׁ נוֹדֵד.
אָח, רַק מִי שֶׁכְּמוֹתִי אֻמְלָל,
בְּלֵב חָפֵץ יֵלֵךְ שׁוֹלָל,
אַחֲרֵי לֵיל סְעָרָה וּכְפוֹר
נִגְלָה לוֹ בַּיִת חַם, מְלֵא־אוֹר.
שָׁם נֶפֶשׁ אֲהוּבָה חַיָּה –
וּמָה שְׂכָרִי? רַק אַשְׁלָיָה!

.

20. הַתַּמְרוּר

לָמָּה אֶמָּנַע מִדֶּרֶךְ,
בָּהּ יֵלְכוּ הָאֲחֵרִים,
אֲחַפֵּשׂ לִי רַק שְׁבִיל פֶּרֶא
בֵּין שְׁלָגִים וּבֵין הָרִים?

שׁוּם דָּבָר הֵן לֹא פָּשַׁעְתִּי,
שֶׁאֶפְרֹשׁ מִן הַבְּרִיּוֹת, –
לָמָּה בְּטִפְּשׁוּת כָּמַהְתִּי
לְשִׁמְמַת מִדְבָּרִיּוֹת?

תַּמְרוּרִים יֵשׁ עַל כָּל שַׁעַל,
הַמּוֹרִים עַל עִיר קְרוֹבָה,
וְאֵינִי עוֹצֵר אַף פַּעַם,
בְּלִי שַׁלְוָה, שׁוֹאֵף שַׁלְוָה.

רַק תַּמְרוּר אֶחָד בְּלִי נוֹעַ,
מוּל עֵינַי עוֹמֵד נִצָּב;
רַק בַּשְּׁבִיל עָלַי לִפְסֹעַ,
שֶׁמִּמֶּנּוּ אִישׁ לֹא שָׁב.

.

21. הַפֻּנְדָּק

דַּרְכִּי אוֹתִי הוֹבִילָה
לְעֵבֶר בֵּית עָלְמִין;
לְהִכָּנֵס שָׁם פְּנִימָה
חָשַׁבְתִּי כִּי הִזְמִין.

זֵרֵי פְּרָחִים עַל קֶבֶר,
אַתֶּם וַדַּאי סִימָן,
שֶׁאִישׁ נוֹדֵד, יָגֵעַ,
אֶל הַפֻּנְדָּק מֻזְמָן.

אֲבָל בְּכָל הַבַּיִת
אֵין חֶדֶר לֹא תָּפוּס?
חַיָּב אֲנִי לָנוּחַ,
חָבוּל גּוּפִי, הָרוּס.

פֻּנְדָּק אַכְזָר, קָשׁוּחַ,
תִּדְחֶה אוֹתִי מִכָּאן?
קָדִימָה צְעַד, קָדִימָה,
מַקְּלִי הַנֶּאֱמָן!

.

22. אֹמֶץ

עָף הַשֶּׁלֶג לַפָּנִים,
אַשְׁלִיכוֹ לָאָרֶץ.
מְדוֹבֵב לִבִּי בִּפְנִים,
שִׁיר אָשִׁיר בְּמֶרֶץ.

לֹא אֶשְׁמַע מָה שֶׁיֹּאמַר,
שְׁמִיעָתִי נִנְעֶלֶת;
לֹא אָחוּשׁ בִּכְיוֹ הַמַּר,
בֶּכִי הוּא אִוֶּלֶת.

לָעוֹלָם, בְּקוֹל רָמָה,
מוּל רוּחוֹת הָלַכְנוּ!
אִם אֵין אֵל בָּאֲדָמָה,
אֱלֹהִים אֲנַחְנוּ!

.

23. שִׁמְשׁוֹת הָרְפָאִים

שָׁלוֹשׁ שְׁמָשׁוֹת חָגוּ מוּל עֵינַי,
בָּהֶן הִבַּטְתִּי עַד בְּלִי דַּי;
וְהֵן עָמְדוּ שָׁם, כֹּה קְפוּאוֹת.
לִנְטֹשׁ אוֹתִי מְמָאֲנוֹת.

אָח, הַשְּׁמָשׁוֹת שֶׁלִּי אֵינְכֶן!
פְּנֵי אֲחֵרִים תִּשְׁזֹף עֵינְכֶן!
כֵּן, פַּעַם לִי שָׁלוֹשׁ הָיוּ;
שְׁתֵּי הַטּוֹבוֹת עַכְשָׁו שָׁקְעוּ.

לוּ הַשְּׁלִישִׁית גַּם תִּבָּלַע!
מוּטָב לִהְיוֹת בָּאֲפֵלָה.

.

24. אִישׁ תֵּבַת הַנְּגִינָה

שָׁם אַחֲרֵי הַכְּפָר
נַגַּן תֵּבָה נִצָּב,
מְסוֹבֵב לְאַט,
קְפוּאוֹת אֶצְבְּעוֹתָיו.

הוּא יָחֵף בַּקֶּרַח,
נָע מִצַּד לְצַד,
וְרֵיקָה נוֹתֶרֶת
צַלַּחְתּוֹ לָעַד.

אִישׁ אֵינוֹ רוֹאֶה
וְלֹא שׁוֹמֵעַ אִישׁ,
וְרוֹטְנִים כְּלָבִים
סְבִיב אוֹתוֹ יָשִׁישׁ.

הוּא לֹא מִתְעָרֵב,
אַחַת הִיא לוֹ הַכֹּל,
הוּא רַק מְסוֹבֵב,
הַלַּחַן לֹא יַחְדֹּל.

הֲנֵלֵךְ בְּיַחַד,
אִישׁ פְּלָאוֹת זָקֵן?
הֲלְקוֹל שִׁירַי
תּוֹסִיף וּתְנַגֵּן?

1. Gute Nacht

Fremd bin ich eingezogen,
Fremd zieh’ ich wieder aus.
Der Mai war mir gewogen
Mit manchem Blumenstrauß.
Das Mädchen sprach von Liebe,
Die Mutter gar von Eh’, –
Nun ist die Welt so trübe,
Der Weg gehüllt in Schnee.

Ich kann zu meiner Reisen
Nicht wählen mit der Zeit,
Muß selbst den Weg mir weisen
In dieser Dunkelheit.
Es zieht ein Mondenschatten
Als mein Gefährte mit,
Und auf den weißen Matten
Such’ ich des Wildes Tritt.

Was soll ich länger weilen,
Daß man mich trieb hinaus?
Laß irre Hunde heulen
Vor ihres Herren Haus;
Die Liebe liebt das Wandern –
Gott hat sie so gemacht –
Von einem zu dem andern.
Fein Liebchen, gute Nacht!

Will dich im Traum nicht stören,
Wär schad’ um deine Ruh’,
Sollst meinen Tritt nicht hören –
Sacht, sacht die Türe zu!
Ich schreibe nur im Gehen
An’s Tor noch gute Nacht,
Damit du mögest sehen,
An dich hab’ ich gedacht.

.

2. Die Wetterfahne

Der Wind spielt mit der Wetterfahne
Auf meines schönen Liebchens Haus.
Da dacht ich schon in meinem Wahne,
Sie pfiff den armen Flüchtling aus.

Er hätt’ es ehr bemerken sollen,
Des Hauses aufgestecktes Schild,
So hätt’ er nimmer suchen wollen
Im Haus ein treues Frauenbild.

Der Wind spielt drinnen mit den Herzen
Wie auf dem Dach, nur nicht so laut.
Was fragen sie nach meinen Schmerzen?
Ihr Kind ist eine reiche Braut.

.

3. Gefrorne Tränen

Gefrorne Tränen fallen
Von meinen Wangen ab:
Ob es mir denn entgangen,
Daß ich geweinet hab’?

Ei Tränen, meine Tränen,
Und seid ihr gar so lau,
Daß ihr erstarrt zu Eise
Wie kühler Morgentau?

Und dringt doch aus der Quelle
Der Brust so glühend heiß,
Als wolltet ihr zerschmelzen
Des ganzen Winters Eis!

.

4. Erstarrung

Ich such’ im Schnee vergebens
Nach ihrer Tritte Spur,
Wo sie an meinem Arme
Durchstrich die grüne Flur.

Ich will den Boden küssen,
Durchdringen Eis und Schnee
Mit meinen heißen Tränen,
Bis ich die Erde seh’.
Wo find’ ich eine Blüte,
Wo find’ ich grünes Gras?
Die Blumen sind erstorben
Der Rasen sieht so blaß.

Soll denn kein Angedenken
Ich nehmen mit von hier?
Wenn meine Schmerzen schweigen,
Wer sagt mir dann von ihr?

Mein Herz ist wie erfroren,
Kalt starrt ihr Bild darin:
Schmilzt je das Herz mir wieder
Fließt auch das Bild dahin.

.

5. Der Lindenbaum

Am Brunnen vor dem Tore,
Da steht ein Lindenbaum:
Ich träumt in seinem Schatten
So manchen süßen Traum.

Ich schnitt in seine Rinde
So manches liebe Wort;
Es zog in Freud’ und Leide
Zu ihm mich immer fort.

Ich mußt’ auch heute wandern
Vorbei in tiefer Nacht,
Da hab’ ich noch im Dunkel
Die Augen zugemacht.

Und seine Zweige rauschten,
Als riefen sie mir zu:
Komm her zu mir, Geselle,
Hier find’st du deine Ruh’!

Die kalten Winde bliesen
Mir grad ins Angesicht;
Der Hut flog mir vom Kopfe,
Ich wendete mich nicht.

Nun bin ich manche Stunde
Entfernt von jenem Ort,
Und immer hör’ ich’s rauschen:
Du fändest Ruhe dort!

.

6. Wasserflut

Manche Trän’ aus meinen Augen
Ist gefallen in den Schnee;
Seine kalten Flocken saugen
Durstig ein das heiße Weh.

Wenn die Gräser sprossen wollen
Weht daher ein lauer Wind,
Und das Eis zerspringt in Schollen
Und der weiche Schnee zerrinnt.

Schnee, du weißt von meinem Sehnen,
Sag’ mir, wohin doch geht dein Lauf?
Folge nach nur meinen Tränen,
Nimmt dich bald das Bächlein auf.

Wirst mit ihm die Stadt durchziehen,
Munt’re Straßen ein und aus;
Fühlst du meine Tränen glühen,
Da ist meiner Liebsten Haus.

.

7. Auf dem Flusse

Der du so lustig rauschtest,
Du heller, wilder Fluß,
Wie still bist du geworden,
Gibst keinen Scheidegruß.

Mit harter, starrer Rinde
Hast du dich überdeckt,
Liegst kalt und unbeweglich
Im Sande ausgestreckt.

In deine Decke grab’ ich
Mit einem spitzen Stein
Den Namen meiner Liebsten
Und Stund und Tag hinein:

Den Tag des ersten Grußes,
Den Tag, an dem ich ging;
Um Nam’ und Zahlen windet
Sich ein zerbrochner Ring.

Mein Herz, in diesem Bache
Erkennst du nun dein Bild?
Ob’s unter seiner Rinde
Wohl auch so reißend schwillt?

.

8. Rückblick

Es brennt mir unter beiden Sohlen,
Tret’ ich auch schon auf Eis und Schnee,
Ich möcht’ nicht wieder Atem holen,
Bis ich nicht mehr die Türme seh’.

Hab’ mich an jeden Stein gestoßen,
So eilt’ ich zu der Stadt hinaus;
Die Krähen warfen Bäll’ und Schloßen
Auf meinen Hut von jedem Haus.

Wie anders hast du mich empfangen,
Du Stadt der Unbeständigkeit!
An deinen blanken Fenstern sangen
Die Lerch’ und Nachtigall im Streit.

Die runden Lindenbäume blühten,
Die klaren Rinnen rauschten hell,
Und ach, zwei Mädchenaugen glühten. –
Da war’s gescheh’n um dich, Gesell’!

Kömmt mir der Tag in die Gedanken,
Möcht’ ich noch einmal rückwärts seh’n,
Möcht’ ich zurücke wieder wanken,
Vor ihrem Hause stille steh’n.

.

9. Irrlicht

In die tiefsten Felsengründe
Lockte mich ein Irrlicht hin:
Wie ich einen Ausgang finde,
Liegt nicht schwer mir in dem Sinn.

Bin gewohnt das Irregehen,
‘S führt ja jeder Weg zum Ziel:
Unsre Freuden, unsre Leiden,
Alles eines Irrlichts Spiel!

Durch des Bergstroms trock’ne Rinnen
Wind’ ich ruhig mich hinab,
Jeder Strom wird’s Meer gewinnen,
Jedes Leiden auch ein Grab.

.

10. Rast

Nun merk’ ich erst, wie müd’ ich bin,
Da ich zur Ruh’ mich lege:
Das Wandern hielt mich munter hin
Auf unwirtbarem Wege.

Die Füße frugen nicht nach Rast,
Es war zu kalt zum Stehen;
Der Rücken fühlte keine Last,
Der Sturm half fort mich wehen.

In eines Köhlers engem Haus
Hab’ Obdach ich gefunden;
Doch meine Glieder ruh’n nicht aus:
So brennen ihre Wunden.

Auch du, mein Herz, in Kampf und Sturm
So wild und so verwegen,
Fühlst in der Still’ erst deinen Wurm
Mit heißem Stich sich regen!

.

11. Frühlingstraum

Ich träumte von bunten Blumen,
So wie sie wohl blühen im Mai;
Ich träumte von grünen Wiesen,
Von lustigem Vogelgeschrei.

Und als die Hähne krähten,
Da ward mein Auge wach;
Da war es kalt und finster,
Es schrieen die Raben vom Dach.

Doch an den Fensterscheiben,
Wer malte die Blätter da?
Ihr lacht wohl über den Träumer,
Der Blumen im Winter sah?

Ich träumte von Lieb’ um Liebe,
Von einer schönen Maid,
Von Herzen und von Küssen,
Von Wonn’ und Seligkeit.

Und als die Hähne kräten,
Da ward mein Herze wach;
Nun sitz ich hier alleine
Und denke dem Traume nach.

Die Augen schließ’ ich wieder,
Noch schlägt das Herz so warm.
Wann grünt ihr Blätter am Fenster?
Wann halt’ ich mein Liebchen im Arm?

.

12. Einsamkeit

Wie eine trübe Wolke
Durch heit’re Lüfte geht,
Wenn in der Tanne Wipfel
Ein mattes Lüftchen weht:

So zieh ich meine Straße
Dahin mit trägem Fuß,
Durch helles, frohes Leben,
Einsam und ohne Gruß.

Ach, daß die Luft so ruhig!
Ach, daß die Welt so licht!
Als noch die Stürme tobten,
War ich so elend nicht.

.

13. Die Post

Von der Straße her ein Posthorn klingt.
Was hat es, daß es so hoch aufspringt,
Mein Herz?

Die Post bringt keinen Brief für dich.
Was drängst du denn so wunderlich,
Mein Herz?

Nun ja, die Post kömmt aus der Stadt,
Wo ich ein liebes Liebchen hatt’,
Mein Herz!

Willst wohl einmal hinüberseh’n
Und fragen, wie es dort mag geh’n,
Mein Herz?

.

14. Der grease Kopf

Der Reif hatt’ einen weißen Schein
Mir übers Haar gestreuet;
Da glaubt’ ich schon ein Greis zu sein
Und hab’ mich sehr gefreuet.

Doch bald ist er hinweggetaut,
Hab’ wieder schwarze Haare,
Daß mir’s vor meiner Jugend graut –
Wie weit noch bis zur Bahre!

Vom Abendrot zum Morgenlicht
Ward mancher Kopf zum Greise.
Wer glaubt’s? und meiner ward es nicht
Auf dieser ganzen Reise!

.

15. Die Krähe

Eine Krähe war mit mir
Aus der Stadt gezogen,
Ist bis heute für und für
Um mein Haupt geflogen.

Krähe, wunderliches Tier,
Willst mich nicht verlassen?
Meinst wohl, bald als Beute hier
Meinen Leib zu fassen?

Nun, es wird nicht weit mehr geh’n
An dem Wanderstabe.
Krähe, laß mich endlich seh’n,
Treue bis zum Grabe!

.

16. Letzte Hoffnung

Hie und da ist an den Bäumen
Manches bunte Blatt zu seh’n,
Und ich bleibe vor den Bäumen
Oftmals in Gedanken steh’n.

Schaue nach dem einen Blatte,
Hänge meine Hoffnung dran;
Spielt der Wind mit meinem Blatte,
Zittr’ ich, was ich zittern kann.

Ach, und fällt das Blatt zu Boden,
Fällt mit ihm die Hoffnung ab;
Fall’ ich selber mit zu Boden,
Wein’ auf meiner Hoffnung Grab.

.

17. Im Dorfe

Es bellen die Hunde, es rascheln die Ketten;
Es schlafen die Menschen in ihren Betten,
Träumen sich manches, was sie nicht haben,
Tun sich im Guten und Argen erlaben:

Und morgen früh ist alles zerflossen.
Je nun, sie haben ihr Teil genossen
Und hoffen, was sie noch übrig ließen,
Doch wieder zu finden auf ihren Kissen.

Bellt mich nur fort, ihr wachen Hunde,
Laßt mich nicht ruh’n in der Schlummerstunde!
Ich bin zu Ende mit allen Träumen –
Was will ich unter den Schläfern säumen?

.

18. Der stürmische Morgen

Wie hat der Sturm zerrissen
Des Himmels graues Kleid!
Die Wolkenfetzen flattern
Umher im matten Streit.

Und rote Feuerflammen
Zieh’n zwischen ihnen hin;
Das nenn’ ich einen Morgen
So recht nach meinem Sinn!

Mein Herz sieht an dem Himmel
Gemalt sein eig’nes Bild –
Es ist nichts als der Winter,
Der Winter, kalt und wild!

.

19. Täuschung

Ein Licht tanzt freundlich vor mir her,
Ich folg’ ihm nach die Kreuz und Quer;
Ich folg’ ihm gern und seh’s ihm an,
Daß es verlockt den Wandersmann.
Ach! wer wie ich so elend ist,
Gibt gern sich hin der bunten List,
Die hinter Eis und Nacht und Graus
Ihm weist ein helles, warmes Haus.
Und eine liebe Seele drin –
Nur Täuschung ist für mich Gewinn!

.

20. Der Wegweiser

Was vermeid’ ich denn die Wege,
Wo die ander’n Wand’rer gehn,
Suche mir versteckte Stege
Durch verschneite Felsenhöh’n?

Habe ja doch nichts begangen,
Daß ich Menschen sollte scheu’n, –
Welch ein törichtes Verlangen
Treibt mich in die Wüstenei’n?

Weiser stehen auf den Strassen,
Weisen auf die Städte zu,
Und ich wand’re sonder Maßen
Ohne Ruh’ und suche Ruh’.

Einen Weiser seh’ ich stehen
Unverrückt vor meinem Blick;
Eine Straße muß ich gehen,
Die noch keiner ging zurück.

.

21. Das Wirthaus

Auf einen Totenacker
Hat mich mein Weg gebracht;
Allhier will ich einkehren,
Hab’ ich bei mir gedacht.

Ihr grünen Totenkränze
Könnt wohl die Zeichen sein,
Die müde Wand’rer laden
Ins kühle Wirtshaus ein.

Sind denn in diesem Hause
Die Kammern all’ besetzt?
Bin matt zum Niedersinken,
Bin tödlich schwer verletzt.

O unbarmherz’ge Schenke,
Doch weisest du mich ab?
Nun weiter denn, nur weiter,
Mein treuer Wanderstab!.

.

22. Mut

Fliegt der Schnee mir ins Gesicht,
Schüttl’ ich ihn herunter.
Wenn mein Herz im Busen spricht,
Sing’ ich hell und munter.

Höre nicht, was es mir sagt,
Habe keine Ohren;
Fühle nicht, was es mir klagt,
Klagen ist für Toren.

Lustig in die Welt hinein
Gegen Wind und Wetter!
Will kein Gott auf Erden sein,
Sind wir selber Götter!

.

23. Die Nebensonnen

Drei Sonnen sah ich am Himmel steh’n,
Hab’ lang und fest sie angeseh’n;
Und sie auch standen da so stier,
Als könnten sie nicht weg von mir.

Ach, meine Sonnen seid ihr nicht!
Schaut Andren doch ins Angesicht!
Ja, neulich hatt’ ich auch wohl drei;
Nun sind hinab die besten zwei.

Ging nur die dritt’ erst hinterdrein!
Im Dunkeln wird mir wohler sein.

.

24. Der Leiermann

Drüben hinterm Dorfe
Steht ein Leiermann
Und mit starren Fingern
Dreht er, was er kann.

Barfuß auf dem Eise
Wankt er hin und her
Und sein kleiner Teller
Bleibt ihm immer leer.

Keiner mag ihn hören,
Keiner sieht ihn an,
Und die Hunde knurren
Um den alten Mann.

Und er läßt es gehen
Alles, wie es will,
Dreht und seine Leier
Steht ihm nimmer still.

Wunderlicher Alter,
Soll ich mit dir geh’n?
Willst zu meinen Liedern
Deine Leier dreh’n?

 

 

פרנץ שוברט החל להלחין את מחזור השירים "מסע חורף" ב־1827, ואת התיקונים האחרונים ליצירה השלים ימים אחדים לפני מותו המוקדם בגיל 31, בשנת 1828. המחזור כולל 24 שירים עם מילים מאת המשורר וילהלם מולר (1827-1794).

זו לא הייתה הפעם הראשונה שהלחין שוברט את יצירתו של מולר. חמש שנים קודם לכן היו אלה שירי המחזור "הטוחנת היפה". מולר, שעבד למחייתו כמורה וכספרן, פרסם את שני מחזורי השירים בקובץ "שבעים ושבעה שירים מתוך דפים בעיזבונו של נגן קרן נודד". בשיריו הוא מבטא הן את עולם הדימויים הרומנטי, הן את המבט האירוני והמפוכח על אותו עולם בשורות פשוטות וחזקות ותוך יצירת חוט עלילתי מקשר לאורך המחזור.

את שירי "מסע חורף" הלחין שוברט בשני חלקים, שכל אחד מהם כולל 12 שירים. החלק הראשון במסע מתמקד ברגשותיו של הגיבור הנודד בעקבות אהבתו הנכזבת, ואילו החלק השני מעמיק את תובנותיו בנושא החיים, המוות, האמונה והייאוש.

מותו המוקדם של מולר מנע ממנו את ההאזנה להלחנותיו של שוברט, וקשה לומר מה היה עולה בגורלם של שיריו אם שוברט לא היה "מגלה" אותם. אבל אין ספק שהיצירה השלמה, בחיבור האינטימי בין מילה לצליל ובעומקה הרגשי המטלטל, היא אחת מיצירות המופת של השיר האמנותי הגרמני ושל המוסיקה המערבית הקלאסית בכלל.

התרגום המוצע כאן מותאם במלואו ללחניו של שוברט ומיועד לא רק לקריאה אלא גם לביצוע מוסיקלי. בזאת הוא מצטרף למסורת ביצוע שהייתה רווחת במאה ה־19, של ביצוע מוסיקה ווקאלית לא רק בשפת המקור אלא גם בשפת המקום.

.
עידו אריאל הוא פסנתרן ומלווה, מדריך זמרים, מרצה ומתרגם. כיהן כראש המחלקה הווקאלית וכדיקן האקדמיה למוסיקה ולמחול בירושלים, ייסד וניהל את סדרת הקונצרטים "שירה־שיר", המוקדשת לשיר האמנותי הקלאסי והישראלי בביצועם של זמרים ישראלים מובילים. בשנים האחרונות עוסק בתרגום מותאם לשירה של רפרטואר השיר האמנותי.

.

 

» במדור "ארוכים" בגיליון קודם של המוסך: "בקרחת היער", שיר מאת טל ניצן

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

ביקורת פרוזה | האדום והשחור

"תחבולה רטורית שקמה על יוצרה." רתם פרגר וגנר על "הספר האדום" מאת אסף ענברי

אברהם אילת, אנשים מתחפרים בתוך רישום, עיבוד מחשב לרישומים מתקופות שונות

האדום והשחור: על "הספר האדום" מאת אסף ענברי

רתם פרגר וגנר

.

יש דבר כזה – מעומעם־משהו – ספרות אמת וספרות שאינה אמת. הוא נדון בפולמוס על היסטוריה ובדיון בספרו של אסף ענברי על דפי הארץ, אך הוא אינו קשור בהכרח ליחסים שבין ספרות להיסטוריה, אלא טמון בטקסט הספרותי עצמו. "שירה היא נשיקת האקלים, הלשון, האמת", כתב מאיר ויזלטיר. ויזלטיר ממיר את נשיקת האלים לנשיקת האקלים – מרחק פסיעה מהעולם העתיק הוא מציע את המושג הזה שמצליב גיאוגרפיה, קור, חום, רוח וגשם, כלומר זמן ומקום – אבל החשוב לענייננו הוא היחס המשולש, הלא פשוט, שמתחולל בטקסט עצמו, גם כשהוא עוסק בדמויות והתרחשויות היסטוריות ובחומרי מציאות קונקרטיים וניתנים לזיהוי.

״הספר האדום״ או ״הספרון האדום״ הוא הכינוי שניתן לספר שכלל את אִמרותיו של מאו צה־טונג והיה לספר חובה בסין של ימי מהפכת התרבות. הספר האדום של אסף ענברי הוא, על פניו, מחווה פארודית לספר ההוא ולעידן ההוא, שבו אִמרותיהם של מנהיגים – בהקשר זה אלה שמוצאן בצד האדום של המפה הפוליטית – היו לחם חוקם של נתיניהם. הספר אכן משובץ בציטוטים מנאומיהם של גיבוריו ואלה, יש לומר, מזהירים כמו מרגליות שנעקרו משיבוציהן ונשתלו בטקסט עוין.

הספר מגולל שלוש ביוגרפיות שנשזרות זו בזו, של שלושה ממנהיגי השמאל הסוציאליסטי שחברו יחד להקמת מפ"ם בסוף שנות הארבעים: יצחק טבנקין, מאיר יערי ומשה סנה, בשנים מכריעות של התעצבות החברה והפוליטיקה של היישוב ובכלל זה המעבר מחברה טרום־מדינתית למדינה – משנות הארבעים ועד שנות השישים. הוא נע בין כתיבה ביוגרפית־היסטורית לבין כתיבה בדיונית, ספק סאטירית, והוא עורר בי תחושה עזה של חוסר אמון, הן בשל השימוש של ענברי בחומרי המציאות שמהם עשוי ספרו, הן בגלל הכתיבה עצמה.

כבר אומר, הספר האדום הוא מופת של כתיבה ריאקציונרית. הוא תוקף את מתנגדיה משמאל של מפא"י ההיסטורית, וברטוריקה מחושבת היטב מפתה אותנו להאמין שהנה נחשפת האנטומיה של כישלון השמאל. בכך הוא מגונן, הלכה למעשה, על המוסכם־הממלכתי, הפוליטי־פרגמטי לכאורה, המרכז העיוור של הפוליטיקה הישראלית. האם זה אומר שגיבוריו, מנהיגי השמאל הציוני, אינם ראויים לביקורת? לא. אבל סופר מוטב לו שלא יכפיף את גיבוריו לעמדותיו.

הסיפור נמסר מפי מספר יודע כול, שמוליך את הסיפר ביד רמה ונוקט בטון ציני, מתנשא ומלא דעה כלפי גיבוריו. הטון הזה, בהצטרפו לסוג החומרים שהוא בוחר לספר, הופך את שלושת הגיבורים הללו לקריקטורות גסות; הם מתמצים בקנאותם, בבגידותיהם, באהבתם העצמית, בצביעותם ובעיוורונם. המספר נוטה לתאר את רגעיהם האישיים הקשים ביותר באותו טון מתנכר שבו הוא מתאר את מהלכיהם הציבוריים והפוליטיים, ואי אפשר שלא לחוש את עוינותו הגמורה. גם את מקומם ותפקידם במעשה המהפכני של החברה שהנהיגו אין הספר מתאר אלא על דרך השלילה. לכאורה כך נוהג מספר סאטירי ומה לי כי אלין, אלא שיש משהו מכניסטי ועיוור בטון שלו, ספק מתכוון לעצמו ספק לעגני, שנדמה כמו תחבולה רטורית שקמה על יוצרה.

בצד הטון ניכר יחסו של המספר לעולם שהוא מתאר בחומרים ובלשון; אשר לחומרים, המספר הוא לעיתים תכופות מדי מין רכילאי קר רוח שמכפיש את גיבוריו; כך למשל כשהוא מתאר את טבנקין בהזכרה ליצחק שדה, במלאת עשור למותו: "גם טבנקין, בתורו, נשא דברים מול הקבר, אבל מתחילת האזכרה ועד סופה הוא חשב רק על כך שיצחק שדה התחתן שלוש פעמים – בפעם השלישית עם בחורה צעירה ממנו בעשרים שנה" (עמ' 271). כלומר לדמותו הספרותית של טבנקין כפי שהיא שמשורטטת בספר האדום אין בדל יכולת להרפות מתשוקותיו־מצוקותיו שלו ולפנות את הרהוריו, ולו לרגע, לזולתו (המת במקרה זה). והדוגמאות רבות.

בכל הנוגע ללשון, היא נוטה להיות תכליתית ויובשנית – כמעין כרוניקה של אירועים ומעשים – אבל, כאמור, היא זרועת ציטוטים שהסמכתם לסגנונו הלקוני של המספר חושפת את הפער הפעור ביניהם: כך למשל הוא מצטט ממאמרו של מאיר יערי על א"ד גורדון: "… הוא גילם את החסידות שבין אדם לבריות ובין אדם לעולם. הוא ידע לממש את העיקרון המטאפיסי בכל הפשטות: אותה הדרך בחיים ואותה התפיסה ברוח. פגעי הזמן לא פגעו באמונתו. הוא חדר חדירה בהירה אל תוך עצם הדברים באותה החכמה שאנו היהודים קוראים לה חכמת הלב" (עמ' 45). וממסגר את הציטוט בביאור מלעיג: "הסגנון החסידי הזה נועד להזכיר לקוראים שהכותב הוא צאצא של ר' אלימלך מליז'נסק" (עמ' 46). הציטוט עצמו, יש לומר, לא כתוב בסגנון חסידי כלל ועיקר אלא הוא נוקט מושגים חסידיים. אולם החשוב לענייננו הוא שהמספר נחפז להבהיר שתכלית דבריו של יערי היא האדרה עצמית ואין בהם דבר וחצי דבר שנוגע לדמותו של גורדון ולאופן שבו יערי תפס אותה. היחס הבסיסי של המספר אל גיבוריו ניכר אפוא במרקם הטקסטואלי הזה, ש"חותך" את לשונם ואת דמותם בחיוויים סרקסטיים.

בעיקרו של דבר, הנהגת מפ"ם מצטיירת בספר כגוף פוליטי משוסע, מסואב, תאב כבוד, שלקה בקוצר ראות היסטורי חמור בכל הנוגע לנאמנותו לברית המועצות הסטליניסטית וגם בעוד כמה עניינים. אולם גם כשהספר דן בהכרעות שאכן נדמות בפרספקטיבה היסטורית כשגיאות מרות, הוא מתעתע בקוראיו בשל העווית הרטורית שבה הוא אחוז, עווית שאינה חפה מהטיה פוליטית בהקשרה כאן ועכשיו. בעידן הנוכחי, שבו הולך ומתעצם כוחו של הימין השמרני, הספר הזה משטיח ומטשטש את משמעויותיהן של מחלוקות אידאולוגיות ברדוקציה שלהן לאנקדוטות רכילותיות ומשחק לידיהם של שונאי השמאל ומשניאיו, אלה שצלח בידיהם לזהות אותו עם בגידה ובוגדנות, כמו היו מילים נרדפות. ביקורת שיש בה טעם היא חיונית בכל זמן ומקום. אבל התחושה שליוותה אותי במהלך הקריאה בספר היא שדיוקנה המעוות של ההנהגה שהספר טורח לצייר מצביעה, בכל מיני דרכים משתמעות, על ההווה הפוליטי ועל עמדותיו של ענברי, יותר מאשר על העבר השנוי במחלוקת שאת סיפורו הוא בא לספר. ספרות אמת אינה משרתת מבנה כוח כזה או אחר, וכאן, מה שמתראה כחשיפת אמת אינו אלא מתקפה ברוח הזמן על חורבותיו של השמאל הציוני. היום, בעידן הניאו־בערות, כשבורוּת היא חומר תבערה רווח, היום, כשהמפעל הקיבוצי ההיסטורי הוא עניין שכוח, היום, כשסוציאליזם הוא מושג שנזרק לחצר הגרוטאות של ההיסטוריה וכשאין לה, לתנועה הקיבוצית, בדל כוח בזירה הציבורית והפוליטית, הספר הזה נראה כמו מתקפת תותחים על נמלים ובה בעת כמו גיס חמישי.

למען הגילוי הנאות אומר, אני בת הקיבוץ המאוחד כשם שענברי הוא בן איחוד הקבוצות והקיבוצים. המתקפה שלו ממקמת אותו כבן נאמן לקיבוץ אפיקים המפא"יניקי, כשם שהביקורת שלי עשויה למקם אותי כבת נאמנה לקיבוץ רגבים, שעל אף שהיה מהעלובים, הזנוחים והשוליים שבקיבוצי המאוחד, נזכר בספר הזה פעמיים (הוא היה הקיבוץ הראשון והיחיד בזמנו שהוקם בידי קבוצה של חלוצים מתוניסיה ואלג'יר וכל מיני ביטויים של אפליה אפיינו את יחסה של התנועה כלפיו, והדבר משרת היטב את המגמה הסונטת של ענברי). אין לי עניין, בהקשר זה, לייצג את הקיבוץ שגדלתי בו ושעזבתי לפני שנים. לעומת זאת יש לי עניין בשאלה מה עושה ספרות בתוך ההקשר ההיסטורי־חברתי־פוליטי שבו היא נכתבת ונקראת. ובכן, ענברי יכול היה, אולי, לערוך את חשבונם הלא גמור עדיין של השמאל הציוני ושל התנועה הקיבוצית לפלגיה ומנהיגיה בְּרומן עשוי היטב, אבל הוא בחר להציג את מנהיגיו בטון מנוכר, מנמיך, אחיד וחד ממדי (וממוחזר; הוא סיגל אותו לכתיבתו ברומן הביתה), ואגב כך הוא קורץ למיני שערוריות שחביבות על סדר היום התקשורתי, כגון סיפור עלייתו ונפילתו של קיבוץ ניר דוד (עמ' 158).

האם אני טועה לחלוטין כשאני תובעת מספר סאטירי (לשליש או לרביע) שיהיה הגון כלפי מושאיו? יש משהו מתעתע בטקסט הזה, שמתראה כתיאור דברים כהווייתם ובעצם משתמעת ממנו עמדה פוליטית שמבכרת את הפרגמטיזם של בן גוריון על פני האידאולוגיה הסוערת וגועשת של יריביו משמאל, וקורצת לשיח פופוליסטי שמציג תנועה אידאולוגית, חברתית ופוליטית רבת אומץ, משאלות צדק, מעשים וטעויות, כדחליל חלול וריק. יש יותר מטעם אחד לשאול – כולי האי בכדי לכתוב כתב הגנה מרומז על שלטון היחיד של בן גוריון? ההוויה היא עדיין הוויית־קוצים וכן, אכן, כל החשבון עוד לא נגמר.

.

רתם פרגר וגנר, חוקרת ספרות עברית. ספרה "הילד הלז אני הוא ולא אחר: ילדים וילדוּת בסיפורת העברית במאה התשע־עשרה" יצא לאור בהוצאת הקיבוץ המאוחד בשנת 2018. חברת מערכת המוסך.

.

אסף ענברי, "הספר האדום", ידיעות ספרים, 2022.

.

.

» במדור ביקורת פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: נגה רש על "הבז הנודד" מאת גלנוויי וסקוט

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

ביקורת עיון | אל מול אופק כחול ללא סוף

"מטונימיה לעולם הולך ונעלם." מאיה ויינברג על "האטלס הקצר של מגדלורי סוף העולם" מאת גונסאלס מסיאס

איצו רימר, שיחות עם אלוהים 3#, שמן על בד, 156X132 ס"מ, 1997

אל מול אופק כחול ללא סוף

מאיה ויינברג

.

״אם הנדוד מהיר מן המוות מה יש לפחד מהמוות״, כתב יהודה עמיחי (״שיר הרגעה קטן״, בתוך: מאחורי כל זה מסתתר אושר גדול, שוקן, 1985). אבל אם הנדוד אינו בהישג יד, מטעמי סגר או שגרה הדוקה, אפשר לשלוח יד הרפתקנית אל הספר המעט משונה הזה, האטלס הקצר של מגדלורי סוף העולם מאת גונסאלס מסיאס. באטלס מתוארים שלושים וארבעה מגדלורים הניצבים במקומות מפגש שונים בין ים ליבשה ברחבי תבל. כיוון שהמגדלורים פזורים על פני אלפי קילומטרים ומצויים במקומות שכוחי אל, הם מלוּווים גם באיורים מדויקים ובמפות מצוירות של מקומותיהם. כל אחד מן המגדלורים מתואר באמצעות מעין תעודת זהות המציינת את קווי האורך והרוחב של מקומו, שם המהנדס שתכנן אותו, שנת ההקמה, השנה שבה האיר לראשונה, נתוני התאורה שלו ומה עלה בגורלו מאז. מסתמן שלכל מגדלור טביעת האצבע האופיינית לו. ונוסף למידע הטכני וההיסטורי הזה, בספר מתוארות גם אנקדוטות מתוך תולדותיו של כל אחד מהמגדלורים.

מגדלור הוא מגדל של אור, הנקרא כך על שום אורו המבליח מתוך החשכה במקומות המסוכנים ביותר לניווט על פני המים. המתבונן מהים מבחין באור בהיר, כשבין הבזק להבזק יש מרווח קצר של חשיכה. מתברר שההבזקים הללו יוצרים תבנית הייחודית לכל מגדלור ומגדלור. לכל אחד סיפור שונה: הזמן והמציאות הפוליטית שלתוכם נולד, מידותיו, קורותיו, האור האופייני לו. ואפילו אלו רק פרטים טכניים על טווח האור וגובה מישור המוקד, יש בהם מהיופי של ז'ארגון אקזוטי וזר. כל מגדלור נבנה בטופוגרפיה שונה, בתנאי אקלים שונים, בארכיטקטורה שונה ולעיתים משונה. "יש משהו יפיפה ופראי בארכיטקטורות הפרועות הללו, אולי כיוון שאנו חשים שמדובר ביצורים גוססים. אורותיהם כבים, גופם מתפורר… שהרי טכנולוגיות חדשות גורמות לכך שפעולתם תהפוך בקרוב למיותרת", כותב המחבר בהקדמה. יותר מכול משמשים המגדלורים הללו תזכורת דוממת להווה שנעשה לעבר, מטונימיה לעולם הולך ונעלם.

עיקר הספר עוסק בסיפוריהם של מפעילי המגדלורים. מלכתחילה לא מדובר בתעסוקה שגרתית אלא במקום עבודה שהוא גם מקום מגורים, מנותק מאד ונידח, התלוי לחלוטין באספקה חיצונית של מזון, תרופות ודלק מהיבשה ונתון בכל עת לחסדיו המקריים של מזג האויר. עבודה כזו משכה אליה באופן טבעי אנשים מסוימים, בעלי ארכיטקטורה אופיינית משל עצמם. המחבר עצמו מעולם לא ביקר באף אחד מהמגדלורים הללו, בדיוק כפי שז'ול וורן, המצוטט בעמוד הפתיחה, מעולם לא טס לירח או נסע אל בטן האדמה. הדבר אינו מעלה או מוריד מאיכותו של הספר, משום שמסיאס הקפיד על תחקיר מהימן, הגם שהמציאות שהוא מתאר נדמית לעיתים קרובות סהרורית ומעורפלת. כך למשל שומרי המגדלור באיי פלאנן (Flannan) אשר לחופי הממלכה המאוחדת נעלמו כליל מהאי עת הגיעה ספינת האספקה למקום בדצמבר 1900 ולא נמצאו מעולם. מגדלור האי רובן (Robben) שלחופי דרום אפריקה שכן צמוד לבית כלא פוליטי, בית חולים לחולי צרעת ובית חולים לחולי נפש, כך בשפה המדוברת דאז. בשל קטנותו של האי ומיעוט האוכלוסייה בו נטו כל התושבים, ובהם שומרי המגדלור, להתרועע יחד, הרחק מעינו הפקוחה של העולם. ואילו במגדלור לה ז'ומאן (La Jument) שלחופי צרפת, נשאר מפעיל המגדלור לגור באי גם לאחר שהמגדלור הוסב לפעולה אוטומטית בשנת 1991. ייתכן כי כל מגדלור בוחר לו בסופו של דבר את בעליו.

את המגדלור ליים רוק (Lime Rock) אשר לחופי ניו פורט בארצות הברית הפעילה משפחה אחת בלבד לאורך המאה התשע עשרה. כשאבי המשפחה חלה והשתתק נטלו על עצמן האם והבת את מטלות ניהול המגדלור. וכשהבת בגרה, היא התמנתה רשמית לתפקיד שומרת המגדלור ושמרה בו עד יום מותה. מגדלור אחר, לחופי קוויבק, לא שפר עליו מזלו, ומפעיליו חלו ומתו זה אחר זה על פני כל אותה המאה. במגדלור לה ויי (La Veille) אשר בים אירואז באוקיינוס האטלנטי, התבצעו חילופי המשמרת בכך שהשומרים אבטחו את עצמם למושב מיוחד והוסעו באוויר מן הספינה אל סלע המגדלור ובחזרה. עצם טעמן של המילים ים אירואז הוא חצי יציאה למסע. כעת אפשר רק לשער את מידת האימה, האומץ, הנחישות, הטירוף והבדידות שהיו מנת חלקם של מפעילי המגדלור. מידת השקט. מידת העלטה.

כמו בכל טקסט ספרותי משובח, הקסם בספר המגדלורים מצוי דווקא בין השורות ובמה שמתחולל אצל הקוראת תוך כדי הקריאה וגם אחר כך. בקריאה המצטברת ממגדלור אחד למשנהו משתחזרת בלב הקוראת ובדמיונה שגרת היום־יום בסביבתו, דווקא כיוון שאינה נמסרת במלואה אלא באופן אנקדוטלי. תחושת הטיפוס במדרגות התלולות אל ראש המגדלור, הפעלת הפנס בשעה הנקובה, לאורכו של הלילה, לילה אחר לילה. כיוון העדשה למקומה הנכון, הניסיון לצפות את כיוונה של סירה תועה, מילוי הדלק במיכל. שעות ארוכות בשתיקה, בצפייה אל אופק סוער או שתקן, בציפייה לכל דבר ובעצם לשום דבר. מתוך חיי השגרה על יבשה מוצקה, הנפש מנסה להמציא על דרך השלילה: חיים של אנשים מעטים בתא שטח תחום בגבולות ברורים עד אימה, לעיתים רק פיסת החוף עצמו שתחת המגדל. אפשר לשער את אי־גריית החושים אל מול אופק כחול ללא סוף, הרחק מהמהומה, שעה שהמסע הרחוק ביותר מתרחש בעצם פנימה. תנועת השמש היא שעון החול של כל מגדלור, זריחה המסמלת את סוף המשמרת, צהרי היום היוקדים או המעוננים והשקיעה המבשרת את תחילתה. חדרון המגדלור שלעיתים מואר כולו ולעיתים מוחשך. קיום אנושי מצומצם בצמידות ובכפיפה לאיתני הטבע כולם גם יחד בהתאם לעונות השנה. הדבר יוצר בלב הקוראת חוויה מרחיקת לכת אל גבולות היכולת, חוויית מסע בדיונית שונה ומשונה. רבים משומרי המגדלורים ניהלו יומן אישי מדוקדק כדי לתעד את ההוויה הקיצונית, לאחוז בזמן. אחת לזמן־מה, סירה באופק נקלעת למצוקה או מתהפכת. אז נהפך שומר המגדלור למושיע האפשרי היחיד. אם יצא אל הים הסוער לעזור, הוא עשוי לשלם על הדבר בחייו. שערי בנפשך תרחיש טוב, המלחים ניצלו כולם, יושבים עטופי שמיכות צמר עבות, עם כוס משקה חם, משחזרים שוב ושוב את רגעי האימה ואולי כבר שקעו בשתיקה הכבדה שבהכרה בשבריריות החיים ואקראיות המזל.

אולי כיוון שמחבר הספר הוא מעצב במקצועו, הספר ניחן באסתטיקה יוצאת דופן שמזמינה מאוד את היד הלב והעין לפתוח לדפדף ולקרוא. מבחוץ הוא נדמה כספר ילדים כמעט, בכריכה קשה עשויה כחול אדום ולבן, מבפנים ההפך הוא הנכון. כיוון שהמגדלורים בלתי תלויים זה בזה אין כל סיבה לקרוא את הספר לפי סדר מסוים. אפשר לפתוח בכל פעם במגדלור אקראי ולשוט על הדפים לעבר אי חדש. מפתיע לגלות איך ספר אינפורמטיבי לכאורה כמו אטלס יכול להעניק לקוראת חוויה עמוקה של ניתוק, הסחת דעת ושקיעה במציאות חלופית. בספרד הודפסה המהדורה השישית של הספר באוקטובר 2021, 135 שנים אחרי השקת "חירות מאירה את העולם", המגדלור הידוע בשם פסל החירות (פעילות המגדלור נפסקה בשנת 1902). בישראל תורגם הספר מספרדית בידיו המנוסות של יורם מלצר וראה אור בהוצאת פרדס ערב הבחירות האחרונות, אולי בתקווה להאיר גם כאן את חשיבות החירות האנושית וחשיבות החיים. שכן, לשם מה נבראו מגדלורים אם לא כדי לשמר בסופו של יום את החירות האנושית לנוע בין הימים ולשמר חיי אדם.

.

מאיה ויינברג, משוררת, וטרינרית וחוקרת עטלפים במסגרת לימודי דוקטורט באוניברסיטת תל אביב. פרסמה שלושה ספרי שירה: ״שטחים פתוחים״ (עתון 77, 2015), ״עיר ותנוחת ההר״ (הקיבוץ המאוחד, 2018) ו״מהיד אל הפה״ (פרדס, 2021), ושני ספרי מסות זואולוגיים: ״פליטי אור״ (אפיק, 2019, עם דרור בורשטיין) ו״אח לתנים״ (אפיק, 2022, עם דרור בורשטיין ועירית דרוב). שירים פרי עטה התפרסמו בגיליונות 20 ,68 ו-92 של המוסך.

.

גונסאלס מסיאס, "האטלס הקצר של מגדלורי סוף העולם", פרדס הוצאה לאור, 2022. תרגום: יורם מלצר

.

.

» במדור ביקורת עיון בגיליון קודם של המוסך: עמיחי שלו על הרלוונטיות של "האדם מחפש משמעות"

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן