"פני המחבל התבהרו בכל חלום, ובכל פעם הוא בושש להופיע. אבל הקיום הממשי של דמותו, שעתידה לקרוע את רוכסן האוהל הדק ולאחוז בסכין מעל ראשו, טלטל את שנתו יותר מעצם הופעתו." סיפור מאת שרית גורן
.
הוא התעורר בפעם השנייה באותו לילה. פני המחבל נעלמו. הוא רכס את החלון האחרון שנשאר פתוח: חלון רשת בצבע אפור מטאלי, באוהל החדש. את האוהל הוא קנה מכמה תלושי מתנה לחגים שהצטברו לסכום גדול, כיוון שלא קנה לעצמו כמעט שום דבר.
בחנות עמד האוהל בשיא תפארתו, נשבע להיות הטוב והמגן מכל האוהלים. אבל עכשיו, בקמפינג, הוא היה לא יותר מבד סינתטי, דק כנייר המפריד בין משפחתו הקטנה והרכה ובין העולם בחוץ.
זה העונש שלו על שחיפש מקום זול ומצא את עצמו בקמפינג אקולוגי בשטחים. בלי שמירה בכלל.
פני המחבל התבהרו בכל חלום, ובכל פעם הוא בושש להופיע. אבל הקיום הממשי של דמותו, שעתידה לקרוע את רוכסן האוהל הדק ולאחוז בסכין מעל ראשו, טלטל את שנתו יותר מעצם הופעתו. הוא התעורר בפעם השלישית למשמע פיצוצים קטנים.
"זה רק אימונים של הפלס"ר," אמר לו אתמול בעל המתחם: "שיהיה לכם לילה רגוע." הוא התגאה בפניו בשירותים האקולוגיים, שהיו לא פחות מחור מצחין באדמה, ולידו כד נסורת שיש לשפוך בכל פעם לבור המתמלא.
בעל המתחם נתן לו גם צרור מפתחות לשער: לוכד חלומות שבור, ובו ארבע אבנים מחימר סבוכות בחוטי רקמה, ונוצות מלוכלכות. "כל אבן שומרת לך על חלום. יש לך פה רק ארבע." בעל המתחם הלך. עכשיו הפיצוצים נעלמו, ונשמעו רק יללות תנים.
הוא יצא מהאוהל ולקח סכין אוכל חד מהמטבח המאולתר בחובבנות. הוא חזר לאוהל והניח את הסכין מתחת לכרית. הם היו לגמרי לבד.
קור חד חדר לאוהל, ושירה הקטנה השתעלה. הוא כיסה את הילדים בעוד שמיכה, ועליה
הניח את המעילים. הוא נגע בהם. ידיהם העגולות היו חמימות. שירה חיבקה את אימה, ואור ישן מקופל בפינת האוהל, מידו הרפויה נשמט חלוק נחל צבעוני שמצא ביום הקודם.
האוכל של צליל ואשתו, שעזבו בערב, היה זרוק מחוץ לאוהל שלהם. אחרי שערב שלם הם בלבלו לו את המוח על קיימות ומחזור. קופסאות שימורים ריקות נדבקו לצלחות נייר מלאות בשאריות תבשיל טבעוני של חומוס ואורז מלא. אפילו שהוא ביקש כמה פעמים מהטיפוס השחצן הזה להכניס את האוכל למטבח. אבל צליל החזיר לו חיוך אפוף בשלווה מזויפת, לרמז לו שהוא סתם איש היי־טק לחוץ.
עיניו נעצמו, והוא נרדם לעוד דקה. בחלומו הרביעי הוא זיהה את המחבל כאיש שהם פגשו באיזה טיול: איש מבוגר חסר גיל מדויק, חבוש כובע של רשות שמורות הטבע והגנים, מטייל בלי תיק, בלי אוכל, רק עם מים.
הלילה עבר בלי שישן דקה.
שמש המדבר איימה להפוך את הקור המקפיא לחום שורף. הם אכלו ארוחת בוקר זריזה, כי הוא רצה לזוז מהר, גם בגלל השמש. רוח המדבר סחפה אותו בעודו מקפל את האוהל וסוחב אותו למכונית.
הוא ידע שהכול תלוי בו. אשתו הרי לא טובה בטיולים. הכול עליו: לנהוג, למצוא מקום, לנווט, לדעת איפה אוכלים. הוא לא כעס עליה, אבל לפעמים זה היה יותר מדי מלחיץ. הוא ידע שהוא יחזור למקום האוהל וימצא כפכף בודד, תחתונים שהניחה לייבוש על הגדר ולא הורידה וחלק מבגד הים של שירה טמון בחול.
הרוח פתחה את המחצלת הגדולה שהוציא מתא המטען כדי למצוא מקום לאוהל. הוא נאבק במחצלת ואסף את החפצים שנשכחו בחוץ. הם נכנסו למכונית הליסינג השחורה של העבודה ונסעו.
הוא לא עצר למראה הבנות התופסות טרמפים. הן היו חברות שנראו כמו תאומות, מתולתלות, לבושות בחולצת סוף מסלול של קורס כלשהו.
"גם אם היה לי מקום לא הייתי עוצר,"הוא אמר לאשתו.
היא חשבה שהן נחמדות, והיא הייתה עוצרת, אבל אמרה בשביל להרגיע אותו: "יש לנו ילדים קטנים באוטו. אין מקום לשתיים."
היא הביטה בחיבה בנשים הצעירות המתרחקות ונהפכות, אחרי רגע, לילדות קטנות בהרי המדבר הגדולים. פעם גם היא הייתה נוסעת בטרמפים. כשהייתה נערה, הרבה לפני שנפגשו.
"שילמדו לטייל בצורה אחראית," אמר. "בטוח לקחת את הכובעים?"
"הראיתי לך קודם שלקחתי," היא ענתה.
"לא ישנתי. הם מטורפים שאין פה שמירה. את קולטת שאנחנו היינו בשטחים."
היא לא אמרה לבעלה שהיא יודעת שלא נרדם כי גם היא לא לגמרי ישנה. היא לא מצליחה להירדם באוהל. היא התכרבלה עם שירה הרכה שלה, ואז חיבקה את אור. הילדים הקטנים בעיניהם היפות העצומות ובשנתם הטובה מילאו את ליבה ומחשבותיה כמו שינה.
הם התקרבו לחניה של ים המלח. משפחות חנו בשיירה צפופה שהתפתלה במרחק הליכה גדול מהחוף. הוא התקרב בחשש. לכיסא חסר רגל היה מודבק בסלוטייפ שלט ועליו הכתובת "70 שקל כניסה". לידו עמד נער משועמם לבוש בבגד ים ופאוץ' רקום על מותניו.
לפניהם בחניה צעד נחיל של משפחות סוחבות כיסאות פלסטיק, צידניות ומחצלות כנמלים במשימה אינסופית. סבתות בביקיני שלא עוצב עבורן רדפו אחרי ילדים בוכים שמחזיקים שקיות במבה. אחריהן נערות בכפכפים סידרו מכנסיים צמודים ולא נוחים, וצעקו זו לזו ממרחק. עשן המנגלים עלה והיתמר מהחוף, עוטף את ההמון ומסרב להתפזר.
"אנחנו לא נשארים פה," אמר לאשתו, "נלך לאבי בקיבוץ. עדיף לשבת אצלו בגינה בצל." הוא סימן לנער המשועמם שהוא מסתובב, ונסע לפינה הרחוקה בחניה כדי להתרחק מהאנשים.
היא לא הצליחה לתפוס את אבי, שבכלל היה חבר שלו. הוא לקח ממנה את הטלפון, ובאותו רגע של חוסר ריכוז השמיע האוטו "בום" חזק, עלה על משהו, ונעצר.
הוא יצא מהרכב. האוטו נח על חצי עיגול מסותת של אבן שנדחפה לכביש. תוצאה של עבודות פיתוח לא גמורות של היזם שהשתלט על החוף.
הוא ניסה להניע את הרכב, ואז יצא לנדנד אותו. שירה התחילה לבכות באוטו, ואור ניסה להרגיע אותה. אשתו הוציאה אותם וניגבה לשירה את הדמעות.
"למה זה תמיד צריך להיות ככה," הוא אמר בייאוש.
שרידי כוחותיו, ששמר באחריות עבור משפחתו הקטנה, ושהיו אמורים להספיק לטיול היום ולנסיעה הארוכה חזרה למרכז, לא צפו אירוע כזה: "תמיד הכול עליי. נכון?"
היא קינחה לילדים את האף, הרימה את שירה, חבשה להם כובעים ולקחה אותם לצל. אחרי שיחת טלפון אמר: "הרמאים מהליסינג אמרו שזה ייקח שלוש פאקינג שעות." הוא נשען עם ידיו על האוטו.
היא אחזה בשני ילדיה המבוהלים והביטה בבעלה: השמש ירתה בו באכזריות את כל קרניה, ומילאה אותו זיעה מראשו ועד מותניו. גופו הדרוך תמיד, אפילו במנוחה, כמעט התפקע ממאמץ.
אילו יכלה, הייתה מתקנת את המכונית, קוראת לעזרה, מעלימה את האבן, מקררת את ים המלח. אילו יכלה, הייתה עוצרת את השמש בגופה. אבל היא לא יכלה, אז אמרה: "נלך לחוף בינתיים. שלא נעמוד בשמש."
"ואני אהיה פה לבד?" הוא צעק. עכשיו היא תחייך ולא תעשה כלום, הוא חשב והתחיל להוציא צעצועי ים מתא המטען המתפקע.
היא מרחה את הילדים ביותר מדי קרם הגנה. ונשארה בקרבתו בלי יכולת לזוז. היא רצתה לקחת את הצעצועים וללכת לים עם הילדים, ושהוא יבוא אחריה אחרי שיסדר הכול. זה הדבר הנכון לעשות בשביל הילדים. הוא יסתדר, הוא יקרא לעזרה.
אבל היא לא עשתה כלום. היא לא רצתה להשאיר אותו לבד.
"אתה צריך עזרה?" הוא נשאל במבטא ערבי. מעליו עמד פלסטיני מזוקן. לידו הופיעו משום מקום עוד ארבעה פלסטינים, נערים, שהגיעו לחוף היחיד בים המלח שהורשו להיכנס אליו. הפלסטינים לא אמרו דבר וחיכו לתשובה.
"צריך חבל," הצטרף איש אוחז מנגל בחולצת "גולני שלי", ופנה אחורה. "מאמי תביאי חבל," הוא צעק.
"החבל אצל גיסי," צעקה לו חזרה אישה אוחזת מזרן ים זוהר, תואם לבגד הים שלה ולכפכפים. היא פנתה וצעקה: "מוטי, צריך פה חבל."
מוטי היה איש ענקי, קירח. זרועותיו העבות היו מקועקעות בצמידים קטנים פרחוניים, ועל זרוע ימין למעלה היה מקועקע לב שבור. כפות ידיו היו גדולות ומחוספסות. הוא הביא חבל ענקי וזרק אותו ליד האוטו. אחריו הגיע בצליעה חבר שלו, שהיה גדול כמוהו אבל לא שרירי. כרסו השתפלה מחולצתו הרטובה מזיעה, שעליה כיתוב ירוק: "אלקטרה ממזגים לכם את הקיץ."
מוטי וחבר שלו הביטו במכונית ובפלסטינים, ואלה הביטו חזרה. הם לא דיברו דקה ארוכה.
שניים מהפלסטינים, בני חמש עשרה בערך, הביאו שני בלוקים שמצאו זרוקים בצד הדרך, ומוטי והחבר שלו הרימו את האוטו על שני בלוקים וג'ק. החבר של מוטי לקח את החבל וזחל מתחת למכונית. רגלו הצולעת נגררה בקושי ובגדיו התמלאו אבק. הוא נאנק ממאמץ וכאב, עד שקשר את החבל סביב האבן העגולה, משאיר שני קצוות ארוכים משני צידיה. הוא זחל החוצה ועמד בקושי.
מצד אחד של החבל עמדו חמשת הפלסטינים, ואת הצד האחר של החבל החזיקו מוטי, חבר שלו, האיש ואשתו בבגד הים הזוהר.
"תצטרף אלינו?" אמר מוטי, והוא הצטרף למשפחה של מוטי.
החבר של מוטי צעק: "אחת, שתיים, שלוש, משוך!"
כולם משכו את החבל, והאבן זזה מעט מתחת לאוטו. החבר של מוטי עבר לצד של הפלסטינים, ופלסטיני אחד עבר לצד של המשפחה של מוטי, כדי שיהיו כוחות שווים. עוד "אחת שתיים שלוש משוך", והאבן זזה עוד קצת. כולם משכו לפי הקריאות של חבר של מוטי, עד שהאבן יצאה לחלוטין.
"להוריד את האוטו אתה יודע?" שאל מוטי. אבל מוטי לא חיכה לתשובה, פתח את הג'ק והוריד את האוטו עם החבר שלו והפלסטינים.
הילדים הביטו בפלסטינים בפליאה. הם אמרו להם תודה, והפלסטינים הלכו לחוף בזריזות ואמרו תודה למשפחה של מוטי ולכל החברים שלו, ואלה פגשו עוד חברים ובתוך רגע נבלעו בהמון חברים,כמו גל בים.
הוא החנה את האוטו בחניון, אפילו שנאלץ לשלם שבעים שקל לנער המשועמם בבגד ים, אסף את צעצועי הים והצידנית, והם ירדו לחוף.
הם מצאו פיסת חוף קטנה לשבת בה, ניקו את הכעכים הזרוקים שמצאו שם, זרקו לפח את שקיות הביסלי והענבים המעוכים ופרסו מחצלת. ריח הבשר המעושן אפף אותם, אבל הם אכלו כריכים דקים עם גבינה צהובה והרגישו אסירי תודה.
ילדים רצים מילאו את המחצלת אבנים. הוא גרף את האבנים הצידה בעדינות וחיבק את אשתו.
שירה הקטנה רקדה לידם עם עוד פעוטה לצלילי מוזיקת דאנס, שבקעה מרמקולים תלויים מעל בריכה גדולה סמוך לחוף, ואור שיחק בכדור עם ילדים שפגש בבריכה הצפופה.
"הילדים נהנים כל כך," היא אמרה.
הוא הניח את ראשו על כתפה. גופו נח, לראשונה מתחילת הטיול, ונבע ממנו רוך שהכירה מזמן.
היא חשבה שאושר הוא לא דבר נדיר, נסתר, או ידוע למעטים. האושר הוא גלוי ורחב לב, ומצוי, כמו בריכה הומה אנשים, למי שמוכן להיכנס ולהרטיב את הרגליים.
.
» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "מְסִירוֹת", סיפור מאת תמרה חלוצי
תגובות על כתבה זו