.
קיר, תקרה ותקומה: על השתקפות חוויה פוסט־טראומטית בשירים מאת זרחי ומרמלשטיין
צביה ליטבסקי
.
לפני שנים מספר שמעתי על סיוט חוזר של הלום קרב, שבו בוקעים בלי הרף סילוני דם מן האדמה. חזיון בלהה זה הוא ריאליזציה למטפורה "קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן הָאֲדָמָה" (בראשית ד 10), דברו של ה' אל קין. האמירה הזאת, אפשר לראות בה הדהוד של השלב השני בתהליך הטרגי – הפרת סדרי עולם בעקבות מעשה נורא (ותחילת התהליך של היוודעות עצמית). הדם השפוך, מִשֶפָּרץ את המערכת הסדורה שלו, משבש את סדרי הבריאה. וכך אפשר לקרוא גם את דבריו של מקבת לאחר שרצח את המלך: "כָּל מֵי הָאוֹקְיָנוֹס שֶׁל פּוֹסֵידוֹן / כְּלוּם דַּי בָּהֶם לִמְחוֹת דָּם זֶה כָּלִיל / מֵעַל יָדִי? לֹא; הִיא, יָד זוֹ שֶׁלִּי, / הִיא מַיִם אַדִּירִים תִּצְבַּע שָׁנִי" (שקספיר, מקבת, עם עובד, 1991; תרגם מאיר ויזלטיר; מערכה 3, תמונה 2).
גם ביטויים אחרים של פוסט־טראומה מופיעים בהקשר של יסודות היקום, כמו חוויה של ניתוק מכוח הכבידה, התפרקות ממדי המרחב והזמן וחוויה קיומית של כאוס.
כולנו לעיתים חווים תוהו, אלא שבמצב תקין הוא עומד כניגודו של הסדר, של הפרדת כוחות בראשית ותיחומם. החוויה הפוסט־טראומטית עוקרת את התוהו ממקומו זה ומעמידה אותו כחוויה טוטאלית. היסוד הדיאלקטי כשלעצמו – טוב ורע, אדמה ושמיים, רחוק וקרוב – מתמוטט, הן כחוק פיזיקלי של איזון (השתרשות העץ נוכח צמיחת הצמרת; מתיחת מיתר הקשת לאחור, לשיגורו של החץ קדימה) והן כהתנהלות אתית ורגשית.
בשני השירים שאציג כעת אני מוצאת ביטוי למרכיבים אלה של החוויה הפוסט־טראומטית (ומובן שאין בזה אמירה לגבי הביוגרפיה של מחבריהם), להפרתם של סדרי עולם.
.
*
.
התקרה עפה / נורית זרחי
הַיַּלְדָּה בְּבֵית הָאֶבֶן הִבִּיטָה לְמַעְלָה וְרָאֲתָה אֵיךְ הַתִּקְרָה מִתְרַחֶקֶת
כָּל יוֹם יוֹתֵר וְיוֹתֵר
זוֹ טָעוּת, אָמְרָה הָאֵם.
אֲבָל הַתִּקְרָה עָפָה.
לָמָּה בָּאתֶם? שָׁאֲלָה הַיַּלְדָּה אֶת הַשָּׁמַיִם שֶׁנִּכְנְסוּ פְּנִימָה
עִם שׁוּלֵיהֶם הַמְּנֻמָּרִים בְּנֶצַח.
זוּזִי מֵהָאוֹר, אָמְרוּ סוֹרְגֵי הַשָּׁמַיִם, בִּגְלָלֵךְ הִפַּלְנוּ עַיִן בְּבֶגֶד הַבְּדִידוּת,
וְהֵם דָּחֲפוּ אֶת הַיַּלְדָּה לְתוֹךְ פִּי הָאֵין.
אוּלַי רְאִיתֶם פֹּה תִּקְרָה? שָׁאֲלָה הַיַּלְדָּה אֶת הַסּוּסִים
שֶׁדָּהֲרוּ בִּנְחִירַיִם רְתוּחֵי קֶצֶף.
זוּזִי מֵהַשּׁוּרָה, אַתְּ עוֹצֶרֶת בַּעֲדֵנוּ לִפְרֹם אֶת הַמֶּרְחַקִּים,
וְהֵם דָּחֲפוּ אוֹתָהּ לְתוֹךְ פִּי הַגֶּשֶׁם, שָׁם עָמְדָה הַתִּקְרָה.
מָה אַתְּ עוֹשָׂה פֹּה? זוֹ הָיְתָה טָעוּת מִצִּדֵּךְ לָעוּף, אָמְרָה הַיַּלְדָּה.
הַמְּאֻזָּן הוּא הַעֲמָדַת פָּנִים, אָמְרָה הַתִּקְרָה.
טָעוּת מִצִּדֵּךְ לַחְשֹׁב שֶׁיֵּשׁ לָךְ פָּנִים, אָמְרָה הַיַּלְדָּה.
זוֹ גַּם טָעוּת שֶׁיַּלְדָּה תִּרְאֶה שֶׁהַתִּקְרָה עָפָה.
לְגַבֵּי מִי שֶׁשּׂוֹנֵא הַעֲמָדַת פָּנִים, אֲנִי לֹא יַלְדָּה, אָמְרָה הַיַּלְדָּה,
וְדָחֲפָה אֶת הַתִּקְרָה לְמַטָּה.
בַּבַּיִת אָמְרָה הָאֵם, תַּלְבִּישִׁי אֶת הַתִּקְרָה, סָרַגְתִּי לָהּ סְוֶדֶר.
טוֹעֶה מִי שֶׁחוֹשֵׁב, אָמְרָה הַיַּלְדָּה, שֶׁאֶפְשָׁר לְהַלְבִּישׁ אֶת פֶּצַע הַבְּדִידוּת.
.
(מתוך ספרה התקרה עפה, הליקון, 2001)
.
בשוך הזעזוע הראשוני שקריאת השיר מעוררת עולה תהייה בלתי נמנעת: לאיזו אמירה מצטרפים יסודות אלה, הרחוקים כל כך זה מזה – מעוף תקרה, פעולת סריגה המיוחסת הן לשמיים הן לאם, חור האַיִן ושולי הנצח, סוסים בדהרתם ולבוש המיועד לתקרה נעדרת? התשובה היחידה היוצרת לכידות כלשהי בין יסודות אלה היא העדר כל אפשרות של לכידות. התפרקות המציאות וסדריה היא חוויית היסוד המקנה לשיר את לכידותו ומשמעותו.
התקרה עפה. הבית על מטען משמעויותיו – זהות, משפחה, הגנה וביטחון – נפרץ. אך לא מדובר באחד הקירות, מה שיכול להיראות כאירוע ריאלי. הבית נפער כלפי מעלה, מעוף התקרה מבטל את חוק הכבידה וחדירת השמיים פנימה מבטלת את ההפרדה הדיאלקטית בין אדמה ושמיים, מטה ומעלה. הצירוף "חוֹר הָאַיִן" מבטל את משמעותו של מקום, ו"שׁוּלֵי הַנֶּצַח" של השמיים הפולשים הם ביטוי לשיבושו של מהלך הזמן. סריגתו של "בֶּגֶד הַבְּדִידוּת" מתבררת כמלאכה קוסמית – התנהלות פארודית של סדרי עולם.
הסוסים הדוהרים המופיעים לעיני הילדה מעלים על הדעת את סוסיו של הליוס, אל השמש, שבְּתִיתוֹ לבנו פאתון לנהוג בם את מרכבת השמש גרם לשריפת הארץ כולה. מה גם שנחיריהם "רתוחי הקצף" מעניקים לדהרתם עוצמה הרסנית. לפניית הילדה הם עונים שהיא מפריעה להם "לִפְרֹם אֶת הַמֶּרְחַקִּים", כלומר לערער את תפיסת המציאות.
פרימה זו מתקשרת למלאכת הסריגה בשיר (ושתיהן יחד מזכירות את פנלופה, האורגת ביום ופורמת בלילה כדי לא להכריע בעניין מחזריה), שהיא פעולה נשית־אימהית מובהקת, אלא שהאם אינה נושאת מבט מעלה. היא אינה מודעת להתפרקות הקוסמוס, לאימת הריק, שאינה אלא יתמותה הנפשית של בתה.
לפתע, בעיצומו של הכאוס, הילדה "מוצאת" את התקרה ודוחפת אותה מטה (מכאן משתמע שהיא, הילדה, מרחפת מעליה כפיסת מציאות שפורקה). "הַמְּאֻזָּן הוּא הַעֲמָדַת פָּנִים", אומרת התקרה, ובכך מורה לה את עקרון החיים, שבתור ילדה היא אינה אמורה לדעת: סדרי העולם אינם אלא תעתוע. תשובת הילדה, המפתיעה בבגרותה טרם זמן – "לְגַבֵּי מִי שֶׁשֹוֹנֵא הַעֲמָדַת פָּנִים, אֲנִי לֹא יַלְדָּה" – משקפת אמנם את חסרונה של ילדות.
סריגת סוודר עבור התקרה בידי האם אף היא הופכת את המקובל לטירוף מערכות גרוטסקי. זוהי השתקפותו של העדר תפקוד אימהי. הילדה היא המתבוננת, היודעת אמת מהי, המפענחת את ההתפרקות כחוויית הקיום: "טוֹעֶה מִי שֶׁחוֹשֵׁב, אָמְרָה הַיַּלְדָּה, שֶׁאֶפְשָׁר לְהַלְבִּישׁ אֶת פֶּצַע הַבְּדִידוּת."
.
*
.
קירות / שמעון מרמלשטיין
לִקַּקְתִּי אֶת הַצֵּל
מִתּוֹךְ הַקִּיר.
הוּא הָיָה שֶׁלִּי
רַק בְּלִי הַדָּם וְרֶשֶׁת
הַנִּימִים שֶׁמִּסָּבִיב.
טַעַם סִיד הָיָה לוֹ
וִמַבָּט שֶׁל עֲרָפֶל.
חֲפַרְפֶּרֶת
נִצְמְדָה גַּם הִיא
אֲפֹרָה
מִתְלַחֶשֶׁת עִם הַקִּיר.
אַחַת לְכַמָּה דַּקּוֹת
הִכָּה הַפַּעֲמוֹן.
צָעַדְנוּ. טוּר חַיָּה אָדָם
רֶגֶל, יָד וְרֶגֶל עַל הַקִּיר
שְׁבוּרִים
עִוְּרִים לְמֶחֱצָה
מִתְעַלְּמִים
מִצְּרָחוֹתָיו הַנֶּחְלָשׁוֹת
שֶׁל כֹּחַ הַמְּשִׁיכָה.
(מתוך ספרו המסע אל הפניקים, פרדס, 2017)
.
גם מול שיר זה של שמעון מרמלשטיין, שהלם הקרב הוא נושא מרכזי ביצירתו, עולה תהייה: מה פשר עמידתו זו של הדובר נוכח צילו וליקוקו מתוך הקיר? מה טיבו של הניסיון "לטעום" ממנו, להטמיע אותו בתוכו?
התבוננות בצל כארכיטיפ פותחת מרחב של משמעויות. יונג רואה בצל את גילומו של הלא־מודע, של הדחף העיוור, המוכחש, בעולמנו הנפשי, שאין אנו מחילים עליו את מושג האני. לצד זאת, וללא כל סתירה, הצל בתרבות המערבית הוא גם סמל לנשמה: במעשיות עממיות למשל, מי שמוכר את נשמתו לשטן עבור הצלחה גשמית כלשהי, נלקח ממנו צילו והוא הופך לקניינו של השטן.
ממדים אלה, כך נראה לי, נוכחים בסיטואציה שבשיר. העצמי המנותק, ספוג זוועות המלחמה, ניבט מול הדובר ב"מבט של ערפל". טעם הסיד שחש הדובר בלקקו את צילו מוסיף לכך את סתמיותו האטומה וחסרת החיים של הקיר, כמו גם את העדר ממשותו של הצל. הדובר חסר את עצמו. עם דמות החפרפרת, יצור עיוור החי מתחת לפני האדמה, חש הדובר מעין הזדהות, אלא שבהיותה עיוורת אין החפרפרת זקוקה לבבואתה כהוכחה לקיומה.
צליל הפעמון הנשמע תכופות מוסיף פן ריאלי למתואר (מן הסתם מדובר בכנסייה באזור הקרבות) ופותח מרחב למתרחש בבית האחרון, תוך הדהוד רחוק לטקס של לוויה. כאן הופך האני לכולל־כל, "טוּר חַיָּה אָדָם / רֶגֶל, יָד וְרֶגֶל עַל הַקִּיר / שְׁבוּרִים / עִוְּרִים לְמֶחֱצָה" (עיוורונה המוחלט של החפרפרת עדיף אלף מונים). השיבוש התחבירי המכוון משקף את התפרקות הסדרים: האם קיימת עדיין הבחנה בין אדם לחיה? האם יש בעלים ליד ולרגל? האם מדובר בתנועה של צללים על הקיר, או שמא התהפכו היוצרות וניתן אמנם לצעוד על קיר? אין עוד אפשרות להבחין בדבר, מלבד ב"צְרָחוֹתָיו הַנֶּחְלָשׁוֹת / שֶׁל כֹּחַ הַמְּשִׁיכָה", תהליך גסיסתו של הסדר הקוסמי.
ואינני יכולה שלא להוסיף בהקשר זה תמונה מצמיתה בפתח שיר אחר מאת מרמלשטיין, מאותו ספר – השיר "על אדן חלון הנפילה":
.
הָעֶפְרוֹנִי נָחַת הַבֹּקֶר
עַל אֶדֶן הַחַלּוֹן
עֵינָיו הָיוּ עֲקוּרוֹת
אַךְ מַבָּטוֹ יַצִּיב
.
היש תקומה להתפרקות קיומית זו?
במיתולוגיה הנורדית מתרחש חורבן היקום זמן קצר לאחר בריאתו, והוא מלווה באסונות טבע מחרידים, היעלמות מאורות השמיים, הרעלת מקורות המים, שריפת האדמה, ומה נורא – מות האלים עצמם. העולם נברא מחדש הודות לשני שורדים, והוא טוב מקודמו.
מיתוס זה עורר בי תמיד שאט נפש, גם בגלל הזיקה שסומנה בינו לבין הלכי הרוח בגרמניה שהובילו אל הנאציזם (כגון באופרה דמדומי האלים של ואגנר). הפעם, ולראשונה, מתוך התייחסותי לנושא הנדון, נחשפה לפניי במיתוס זה משמעות אנושית. גם לאחר חורבן הנפש בממדים קוסמיים, ניתן אט־אט לבנות מציאות לחיות בה. הענקת מילים, ועל אחת כמה וכמה מילים של שירה, היא השלב הראשון בתהליך. כפי שבמיתוס המקראי המילים הן ציווי הבריאה ומימושה, כך הן המעניקות לנפש העקורה מקום לעמוד בו.
אלה דבריו של ניל גיימן בפרק המסיים את ספרו מיתולוגיה נורדית (הכורסא, מודן, 2019; מאנגלית: תומר בן אהרון; עמ' 235), ולא מקרית היא בעיני בחירתו בלשון עתיד:
.
ישנו גם מה שיבוא אחרי הסוף.
מהמים האפורים של הים תעלה ותבוא שוב האדמה הירוקה.
השמש נאכלה, אך בתה של השמש תזרח במקום אמה, ואורה של השמש החדשה יהיה עז אף יותר מאור קודמתה. אור צעיר וחדש.
האישה והגבר, חיים והכמיהה לחיים, יצאו מתוך עץ המילה המחבר בין העולמות. הם ייזונו מהטל שעל פני האדמה הירוקה, והם יתנו אהבים, ומאהבתם יבוא לעולם המין האנושי.
.
צביה ליטבסקי, משוררת ומסאית. לימדה ספרות במכללת דוד ילין. פרסמה שני ספרי מסות: "הכֹל מלא אלים" (רסלינג, 2013), ו"מגופו של עולם" (כרמל, 2019). ספר שיריה השמיני, "עין הדומיה", ראה אור בהוצאת כרמל ב־2021. מבקרת ספרות במוסך.
.
» במדור "ותקרא" בגיליון קודם של המוסך: נעמה צפרוני קוראת בסיפור "התרנגולת בעלת שלוש הרגליים", מאת יהושע קנז
.
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
לכל גיליונות המוסך לחצו כאן