וַתִּקרא | סדרי העולם אינם אלא תעתוע

"כולנו לעיתים חווים תוהו, אלא שבמצב תקין הוא עומד כניגודו של הסדר, של הפרדת כוחות בראשית ותיחומם." צביה ליטבסקי על מרכיבים של חוויה פוסט־טראומטית בשירים של נורית זרחי ושמעון מרמלשטיין

מיכל גבע, יפו, אקריליק על קנווס, דיפטיך, 213X152 ס"מ, 2018

.

קיר, תקרה ותקומה: על השתקפות חוויה פוסט־טראומטית בשירים מאת זרחי ומרמלשטיין

צביה ליטבסקי

.

לפני שנים מספר שמעתי על סיוט חוזר של הלום קרב, שבו בוקעים בלי הרף סילוני דם מן האדמה. חזיון בלהה זה הוא ריאליזציה למטפורה "קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן הָאֲדָמָה" (בראשית ד 10), דברו של ה' אל קין. האמירה הזאת, אפשר לראות בה הדהוד של השלב השני בתהליך הטרגי – הפרת סדרי עולם בעקבות מעשה נורא (ותחילת התהליך של היוודעות עצמית). הדם השפוך, מִשֶפָּרץ את המערכת הסדורה שלו, משבש את סדרי הבריאה. וכך אפשר לקרוא גם את דבריו של מקבת לאחר שרצח את המלך: "כָּל מֵי הָאוֹקְיָנוֹס שֶׁל פּוֹסֵידוֹן / כְּלוּם דַּי בָּהֶם לִמְחוֹת דָּם זֶה כָּלִיל / מֵעַל יָדִי? לֹא; הִיא, יָד זוֹ שֶׁלִּי, / הִיא מַיִם אַדִּירִים תִּצְבַּע שָׁנִי" (שקספיר, מקבת, עם עובד, 1991; תרגם מאיר ויזלטיר; מערכה 3, תמונה 2).

גם ביטויים אחרים של פוסט־טראומה מופיעים בהקשר של יסודות היקום, כמו חוויה של ניתוק מכוח הכבידה, התפרקות ממדי המרחב והזמן וחוויה קיומית של כאוס.

כולנו לעיתים חווים תוהו, אלא שבמצב תקין הוא עומד כניגודו של הסדר, של הפרדת כוחות בראשית ותיחומם. החוויה הפוסט־טראומטית עוקרת את התוהו ממקומו זה ומעמידה אותו כחוויה טוטאלית. היסוד הדיאלקטי כשלעצמו – טוב ורע, אדמה ושמיים, רחוק וקרוב – מתמוטט, הן כחוק פיזיקלי של איזון (השתרשות העץ נוכח צמיחת הצמרת; מתיחת מיתר הקשת לאחור, לשיגורו של החץ קדימה) והן כהתנהלות אתית ורגשית.

בשני השירים שאציג כעת אני מוצאת ביטוי למרכיבים אלה של החוויה הפוסט־טראומטית (ומובן שאין בזה אמירה לגבי הביוגרפיה של מחבריהם), להפרתם של סדרי עולם.

.

*

.

התקרה עפה / נורית זרחי

הַיַּלְדָּה בְּבֵית הָאֶבֶן הִבִּיטָה לְמַעְלָה וְרָאֲתָה אֵיךְ הַתִּקְרָה מִתְרַחֶקֶת

כָּל יוֹם יוֹתֵר וְיוֹתֵר

זוֹ טָעוּת, אָמְרָה הָאֵם.

אֲבָל הַתִּקְרָה עָפָה.

לָמָּה בָּאתֶם? שָׁאֲלָה הַיַּלְדָּה אֶת הַשָּׁמַיִם שֶׁנִּכְנְסוּ פְּנִימָה

עִם שׁוּלֵיהֶם הַמְּנֻמָּרִים בְּנֶצַח.

זוּזִי מֵהָאוֹר, אָמְרוּ סוֹרְגֵי הַשָּׁמַיִם, בִּגְלָלֵךְ הִפַּלְנוּ עַיִן בְּבֶגֶד הַבְּדִידוּת,

וְהֵם דָּחֲפוּ אֶת הַיַּלְדָּה לְתוֹךְ פִּי הָאֵין.

אוּלַי רְאִיתֶם פֹּה תִּקְרָה? שָׁאֲלָה הַיַּלְדָּה אֶת הַסּוּסִים

שֶׁדָּהֲרוּ בִּנְחִירַיִם רְתוּחֵי קֶצֶף.

זוּזִי מֵהַשּׁוּרָה, אַתְּ עוֹצֶרֶת בַּעֲדֵנוּ לִפְרֹם אֶת הַמֶּרְחַקִּים,

וְהֵם דָּחֲפוּ אוֹתָהּ לְתוֹךְ פִּי הַגֶּשֶׁם, שָׁם עָמְדָה הַתִּקְרָה.

מָה אַתְּ עוֹשָׂה פֹּה? זוֹ הָיְתָה טָעוּת מִצִּדֵּךְ לָעוּף, אָמְרָה הַיַּלְדָּה.

הַמְּאֻזָּן הוּא הַעֲמָדַת פָּנִים, אָמְרָה הַתִּקְרָה.

טָעוּת מִצִּדֵּךְ לַחְשֹׁב שֶׁיֵּשׁ לָךְ פָּנִים, אָמְרָה הַיַּלְדָּה.

זוֹ גַּם טָעוּת שֶׁיַּלְדָּה תִּרְאֶה שֶׁהַתִּקְרָה עָפָה.

לְגַבֵּי מִי שֶׁשּׂוֹנֵא הַעֲמָדַת פָּנִים, אֲנִי לֹא יַלְדָּה, אָמְרָה הַיַּלְדָּה,

וְדָחֲפָה אֶת הַתִּקְרָה לְמַטָּה.

בַּבַּיִת אָמְרָה הָאֵם, תַּלְבִּישִׁי אֶת הַתִּקְרָה, סָרַגְתִּי לָהּ סְוֶדֶר.

טוֹעֶה מִי שֶׁחוֹשֵׁב, אָמְרָה הַיַּלְדָּה, שֶׁאֶפְשָׁר לְהַלְבִּישׁ אֶת פֶּצַע הַבְּדִידוּת.

.

(מתוך ספרה התקרה עפה, הליקון, 2001)

.

בשוך הזעזוע הראשוני שקריאת השיר מעוררת עולה תהייה בלתי נמנעת: לאיזו אמירה מצטרפים יסודות אלה, הרחוקים כל כך זה מזה – מעוף תקרה, פעולת סריגה המיוחסת הן לשמיים הן לאם, חור האַיִן ושולי הנצח, סוסים בדהרתם ולבוש המיועד לתקרה נעדרת? התשובה היחידה היוצרת לכידות כלשהי בין יסודות אלה היא העדר כל אפשרות של לכידות. התפרקות המציאות וסדריה היא חוויית היסוד המקנה לשיר את לכידותו ומשמעותו.

התקרה עפה. הבית על מטען משמעויותיו – זהות, משפחה, הגנה וביטחון – נפרץ. אך לא מדובר באחד הקירות, מה שיכול להיראות כאירוע ריאלי. הבית נפער כלפי מעלה, מעוף התקרה מבטל את חוק הכבידה וחדירת השמיים פנימה מבטלת את ההפרדה הדיאלקטית בין אדמה ושמיים, מטה ומעלה. הצירוף "חוֹר הָאַיִן" מבטל את משמעותו של מקום, ו"שׁוּלֵי הַנֶּצַח" של השמיים הפולשים הם ביטוי לשיבושו של מהלך הזמן. סריגתו של "בֶּגֶד הַבְּדִידוּת" מתבררת כמלאכה קוסמית – התנהלות פארודית של סדרי עולם.

הסוסים הדוהרים המופיעים לעיני הילדה מעלים על הדעת את סוסיו של הליוס, אל השמש, שבְּתִיתוֹ לבנו פאתון לנהוג בם את מרכבת השמש גרם לשריפת הארץ כולה. מה גם שנחיריהם "רתוחי הקצף" מעניקים לדהרתם עוצמה הרסנית. לפניית הילדה הם עונים שהיא מפריעה להם "לִפְרֹם אֶת הַמֶּרְחַקִּים", כלומר לערער את תפיסת המציאות.

פרימה זו מתקשרת למלאכת הסריגה בשיר (ושתיהן יחד מזכירות את פנלופה, האורגת ביום ופורמת בלילה כדי לא להכריע בעניין מחזריה), שהיא פעולה נשית־אימהית מובהקת, אלא שהאם אינה נושאת מבט מעלה. היא אינה מודעת להתפרקות הקוסמוס, לאימת הריק, שאינה אלא יתמותה הנפשית של בתה.

לפתע, בעיצומו של הכאוס, הילדה "מוצאת" את התקרה ודוחפת אותה מטה (מכאן משתמע שהיא, הילדה, מרחפת מעליה כפיסת מציאות שפורקה). "הַמְּאֻזָּן הוּא הַעֲמָדַת פָּנִים", אומרת התקרה, ובכך מורה לה את עקרון החיים, שבתור ילדה היא אינה אמורה לדעת: סדרי העולם אינם אלא תעתוע. תשובת הילדה, המפתיעה בבגרותה טרם זמן – "לְגַבֵּי מִי שֶׁשֹוֹנֵא הַעֲמָדַת פָּנִים, אֲנִי לֹא יַלְדָּה" – משקפת אמנם את חסרונה של ילדות.

סריגת סוודר עבור התקרה בידי האם אף היא הופכת את המקובל לטירוף מערכות גרוטסקי. זוהי השתקפותו של העדר תפקוד אימהי. הילדה היא המתבוננת, היודעת אמת מהי, המפענחת את ההתפרקות כחוויית הקיום: "טוֹעֶה מִי שֶׁחוֹשֵׁב, אָמְרָה הַיַּלְדָּה, שֶׁאֶפְשָׁר לְהַלְבִּישׁ אֶת פֶּצַע הַבְּדִידוּת."

.

*

.

קירות / שמעון מרמלשטיין

לִקַּקְתִּי אֶת הַצֵּל

מִתּוֹךְ הַקִּיר.

הוּא הָיָה שֶׁלִּי

רַק בְּלִי הַדָּם וְרֶשֶׁת

הַנִּימִים שֶׁמִּסָּבִיב.

טַעַם סִיד הָיָה לוֹ

וִמַבָּט שֶׁל עֲרָפֶל.

חֲפַרְפֶּרֶת

נִצְמְדָה גַּם הִיא

אֲפֹרָה

מִתְלַחֶשֶׁת עִם הַקִּיר.

אַחַת לְכַמָּה דַּקּוֹת

הִכָּה הַפַּעֲמוֹן.

צָעַדְנוּ. טוּר חַיָּה אָדָם

רֶגֶל, יָד וְרֶגֶל עַל הַקִּיר

שְׁבוּרִים

עִוְּרִים לְמֶחֱצָה

מִתְעַלְּמִים

מִצְּרָחוֹתָיו הַנֶּחְלָשׁוֹת

שֶׁל כֹּחַ הַמְּשִׁיכָה.

 

(מתוך ספרו המסע אל הפניקים, פרדס, 2017)

.

גם מול שיר זה של שמעון מרמלשטיין, שהלם הקרב הוא נושא מרכזי ביצירתו, עולה תהייה: מה פשר עמידתו זו של הדובר נוכח צילו וליקוקו מתוך הקיר? מה טיבו של הניסיון "לטעום" ממנו, להטמיע אותו בתוכו?

התבוננות בצל כארכיטיפ פותחת מרחב של משמעויות. יונג רואה בצל את גילומו של הלא־מודע, של הדחף העיוור, המוכחש, בעולמנו הנפשי, שאין אנו מחילים עליו את מושג האני. לצד זאת, וללא כל סתירה, הצל בתרבות המערבית הוא גם סמל לנשמה: במעשיות  עממיות למשל, מי שמוכר את נשמתו לשטן עבור הצלחה גשמית כלשהי, נלקח ממנו צילו והוא הופך לקניינו של השטן.

ממדים אלה, כך נראה לי, נוכחים בסיטואציה שבשיר. העצמי המנותק, ספוג זוועות המלחמה, ניבט מול הדובר ב"מבט של ערפל". טעם הסיד שחש הדובר בלקקו את צילו מוסיף לכך את סתמיותו האטומה וחסרת החיים של הקיר, כמו גם את העדר ממשותו של הצל. הדובר חסר את עצמו. עם דמות החפרפרת, יצור עיוור החי מתחת לפני האדמה, חש הדובר מעין הזדהות, אלא שבהיותה עיוורת אין החפרפרת זקוקה לבבואתה כהוכחה לקיומה.

צליל הפעמון הנשמע תכופות מוסיף פן ריאלי למתואר (מן הסתם מדובר בכנסייה באזור הקרבות) ופותח מרחב למתרחש בבית האחרון, תוך הדהוד רחוק לטקס של לוויה. כאן הופך האני לכולל־כל, "טוּר חַיָּה אָדָם / רֶגֶל, יָד וְרֶגֶל עַל הַקִּיר / שְׁבוּרִים / עִוְּרִים לְמֶחֱצָה" (עיוורונה המוחלט של החפרפרת עדיף אלף מונים). השיבוש התחבירי המכוון משקף את התפרקות הסדרים: האם קיימת עדיין הבחנה בין אדם לחיה? האם יש בעלים ליד ולרגל? האם מדובר בתנועה של צללים על הקיר, או שמא התהפכו היוצרות וניתן אמנם לצעוד על קיר? אין עוד אפשרות להבחין בדבר, מלבד ב"צְרָחוֹתָיו הַנֶּחְלָשׁוֹת / שֶׁל כֹּחַ הַמְּשִׁיכָה", תהליך גסיסתו של הסדר הקוסמי.

ואינני יכולה שלא להוסיף בהקשר זה תמונה מצמיתה בפתח שיר אחר מאת מרמלשטיין, מאותו ספר – השיר "על אדן חלון הנפילה":

.

הָעֶפְרוֹנִי נָחַת הַבֹּקֶר

עַל אֶדֶן הַחַלּוֹן

עֵינָיו הָיוּ עֲקוּרוֹת

אַךְ מַבָּטוֹ יַצִּיב

.

היש תקומה להתפרקות קיומית זו?

במיתולוגיה הנורדית מתרחש חורבן היקום זמן קצר לאחר בריאתו, והוא מלווה באסונות טבע מחרידים, היעלמות מאורות השמיים, הרעלת מקורות המים, שריפת האדמה, ומה נורא – מות האלים עצמם. העולם נברא מחדש הודות לשני שורדים, והוא טוב מקודמו.

מיתוס זה עורר בי תמיד שאט נפש, גם בגלל הזיקה שסומנה בינו לבין הלכי הרוח בגרמניה שהובילו אל הנאציזם (כגון באופרה דמדומי האלים של ואגנר). הפעם, ולראשונה, מתוך התייחסותי לנושא הנדון, נחשפה לפניי במיתוס זה משמעות אנושית. גם לאחר חורבן הנפש בממדים קוסמיים, ניתן אט־אט לבנות מציאות לחיות בה. הענקת מילים, ועל אחת כמה וכמה מילים של שירה, היא השלב הראשון בתהליך. כפי שבמיתוס המקראי המילים הן ציווי הבריאה ומימושה, כך הן המעניקות לנפש העקורה מקום לעמוד בו.

אלה דבריו של ניל גיימן בפרק המסיים את ספרו מיתולוגיה נורדית (הכורסא, מודן, 2019; מאנגלית: תומר בן אהרון; עמ' 235), ולא מקרית היא בעיני בחירתו בלשון עתיד:

.

ישנו גם מה שיבוא אחרי הסוף.

מהמים האפורים של הים תעלה ותבוא שוב האדמה הירוקה.

השמש נאכלה, אך בתה של השמש תזרח במקום אמה, ואורה של השמש החדשה יהיה עז אף יותר מאור קודמתה. אור צעיר וחדש.

האישה והגבר, חיים והכמיהה לחיים, יצאו מתוך עץ המילה המחבר בין העולמות. הם ייזונו מהטל שעל פני האדמה הירוקה, והם יתנו אהבים, ומאהבתם יבוא לעולם המין האנושי.

.

צביה ליטבסקי, משוררת ומסאית. לימדה ספרות במכללת דוד ילין. פרסמה שני ספרי מסות: "הכֹל מלא אלים" (רסלינג, 2013), ו"מגופו של עולם" (כרמל, 2019). ספר שיריה השמיני, "עין הדומיה", ראה אור בהוצאת כרמל ב־2021. מבקרת ספרות במוסך.

.

» במדור "ותקרא" בגיליון קודם של המוסך: נעמה צפרוני קוראת בסיפור "התרנגולת בעלת שלוש הרגליים", מאת יהושע קנז

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

 

כך נשמע פיצוץ הרימון שפצע את בן גוריון בכנסת

אף אחד לא האמין שדבר כזה יכול לקרות, וגם היום קשה להאמין שזה היה כל כך קל. בשנת 1957 נכנס אדם עם רימון בכיסו לבניין הכנסת במרכז העיר ירושלים, ופשוט השליך אותו אל אולם המליאה. ראש הממשלה דוד בן גוריון ועוד שלושה שרים נפצעו. כעת הקלטה שנמצאה בארכיון הצליל של הספרייה הלאומית חושפת איך נשמע רגע הפיצוץ

“רופא! רופא!" – נשמעו קריאות באולם. "תביאו רופאים! זוזו! אמבולנס!", אמרו מסביב. שניות אחדות לפני כן קול פיצוץ החריד את אולם מליאת הכנסת, שישב אז בבית פרומין שברחוב המלך ג'ורג' בירושלים. בזכות הקלטה שמצאנו בארכיון הצליל של הספרייה הלאומית, הקלטה שמקורה בארכיון הכנסת, אפשר כעת לשמוע את הרגעים האלה ממש.

זה קרה ב-29 באוקטובר 1957. ישראל עוד לא בת 10, והכנסת שוכנת לעת עתה באותו בית שהיה במקורו בית מגורים עם קומת קרקע מסחרית. בבניין נערכו שיפוצים שיאפשרו את עבודת הכנסת במקום – וכך היה. שלא כמו היום, הכנסת שכנה ברחוב ראשי והומה אדם, במרכז העיר, ועל האבטחה הופקדו בסך הכל שני שומרים בכניסה. והם כלל לא היו חמושים.

וכך קרה שמשה הכהן דואק, אז בן 24, נכנס לבניין הכנסת וקיבל את האישור המיוחל לשבת ביציע האורחים של אולם המליאה. בכליו נשא רימון, שאף אחד לא איתר. באותה עת נערך במליאה דיון מדיני-ביטחוני על ענייני השעה. בסביבות השעה שש בערב, במהלך נאומו של חבר הכנסת יצחק רפאל מהמפד"ל השליך דואק את הרימון מהיציע אל האולם. הרימון התפוצץ ואחריו עקבו שניות ארוכות של חרדה, שאפשר כעת להאזין להן בהקלטה.

1
משה דואק מובל למשפטו. צילום: אדגר הירשביין. באדיבות נדב מן, ביתמונה. מקור האוסף: תמר לוי. האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

הרימון שהשליך דואק התפוצץ בין דוכן הנואמים לשולחן הממשלה. מפגיעת הרימון נפגעו שר הדתות, משה חיים שפירא מהמפד"ל (את השם חיים הוסיף לשמו לאחר שהחלים מהפציעה הקשה) ושר התחבורה משה כרמל ממפלגת אחדות העבודה. ראש הממשלה דוד בן גוריון ושרת החוץ גולדה מאיר, נפגעו שניהם קל מרסיסים.

שר החקלאות עזרא טאפט בנסון מבקר את ראש הממשלה דוד בן גוריון בעת אשפוזו בבית חולים הדסה. 4 בנובמבר, 1957. צילום: דוד גורפינקל, לע"מ

דואק נלכד מיד בידי אנשים שישבו לצידו וראו אותו משליך את הרימון. בחקירתו הראשונית נשמע מבולבל ומבוהל, והביע מיד חרטה על מעשהו. מאוחר יותר התברר שדואק תבע את הסוכנות היהודית בשל נזק שנגרם לו, לטענתו, ותביעתו נדחתה. בעקבות זאת גם איים על נשיא בית המשפט העליון, מעשה שבעטיו אושפז בבית חולים לבריאות הנפש. זה, ככל הנראה, היה גם המניע לניסיון ההתנקשות.

1
משה דואק במסדרונות בית המשפט. צילום: אדגר הירשביין. באדיבות נדב מן, ביתמונה. מקור האוסף: תמר לוי. האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

מעט לפני השעה תשע באותו ערב חודשה ישיבת הכנסת. יושב ראש הכנסת יוסף שפרינצק עדכן על הנעשה. גם את דבריו אלו אפשר לשמוע בהקלטה שנמצאה בארכיון הצליל. "הנני מתכבד לחדש את ישיבת הכנסת, שנפסקה על­ידי מעשה נבלה של התנקשות בבית הזה", פתח שפרינצק את דבריו. "בשעה שש ורבע הוטל רימון לתוך האולם הזה, שפצע אחדים מחברי הממשלה. המשטרה עצרה את האיש, ששמו משה הכהן דוויק, ויש למשטרה יסוד להניח שהוא אשר הטיל את הרימון. האיש נמצא בחקירה, והמשטרה חוקרת את מניעי הפשע", עדכן את הנוכחים, כך על פי פרוטוקול הישיבה בכנסת. לאחר מכן מסר פרטים על פציעותיהם של ראש הממשלה והשרים.

1
משה דואק על ספסל הנאשמים. צילום: אדגר הירשביין. באדיבות נדב מן, ביתמונה. מקור האוסף: תמר לוי. האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

בסופו של דבר הפצועים כולם החלימו. שהותו של ראש הממשלה בבית החולים הולידה סיפור טראגי משלה, שסופו היה הרבה פחות משמח. על אף שהיו שטענו שהוא אינו שפוי, דואק נמצא כשיר לעמוד לדין ונידון ל-15 שנות מאסר. ב-1988 חזר לתודעה הציבורית לתקופה קצרה, כשהקים מפלגה בשם "תרשיש" שרצה בבחירות באותה שנה. המפלגה, שרצה תחת האותיות "זעמ", קראה לקידום שוויון ליוצאי מדינות ערב אך לא עברה את אחוז החסימה.

גם הכנסת השתנתה בעקבות האירוע. בין יציע האורחים לאולם הותקנה מחיצה משוריינת, והשומרים נדרשו לספק אבטחה הדוקה הרבה יותר, לבדוק בקפדנות את הנכנסים והותר להם אף לחפש בכליהם. כמו כן, האבטחה המדולדלת עובתה והוחלט להקים את משמר הכנסת, שמלווה את הכנסת עד היום.

אם תרצו להוסיף על האמור בכתבה, להעיר, להאיר או לתקן, תוכלו לעשות זאת כאן בתגובות, בפייסבוק, בטוויטר או באינסטגרם.

כשסאלח שבתי הטיל צל ענק על חיים טופול

סאלח שבתי, הדמות שהזניקה את הקריירה של חיים טופול הצעיר, גם איימה להשאיר אותו במשבצת הבדרן והחקיין. אבל מה שעלול היה להיות מכשול לקריירה עשירה ומגוונת, הפך בזכות כישרון אדיר והרבה נחישות לאחד מתפקידי חייו של טופול. אשתו ובנו של טופול, גליה ועומר, מספרים על התפקיד שהיה כרטיס הכניסה שלו לזירה הבינלאומית

חיים טופול ואסתר גרינברג בסרט סאלח שבתי. מתוך ארכיון חיים טופול באדיבות המשפחה ובמסגרת שיתוף הפעולה בין משרד ירושלים ומורשת, הספרייה הלאומית של ישראל ואוניברסיטת חיפה

אמנם לא בדקנו, אבל סביר להניח שהאסוציאציה הראשונה לשמע השם חיים טופול תהיה סאלח שבתי או טוביה החולב מ"כנר על הגג". סאלח, התפקיד שהוביל את טופול לקריירה בינלאומית, הפך במידה רבה לשמו השני של השחקן הידוע. לכן היה מפתיע לגלות שדווקא התפקיד הזה, שטופול הפליא לבצע, כמעט הפך לאבן נגף בדרכו של טופול לקריירה בתיאטרון הרפרטוארי. שחיים טופול לא ישיג תפקידים? מה שהיום נשמע כמעט בלתי נתפס, בוודאי לא בהקשר לכוכב הבינלאומי הראשון שיצא מישראל, נמנע משום שטופול לא האמין בזה לרגע ובדיעבד גם הוכיח לכולם מדוע.

1
חיים טופול, ככל הנראה בשנת 1969. מתוך ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

הסיפור שלנו מתחיל בכתבה שהתפרסמה ב"מעריב" במאי 1964, כשבועיים לפני הקרנת הבכורה של סאלח שבתי בישראל. בכתבה נכתב שכאשר טופול עזב את להקת בצל ירוק לטובת הקמת תיאטרון חיפה, הוא נשאל מה יש לו לחפש בתיאטרון, שהרי כל מה שהוא יודע לעשות זה לגלם את סאלח. "אינני פוחד מזה", ענה טופול. "כבר הוכחתי לעצמי ולאחרים שאני מסוגל לצאת מתוך הסאלח הזה". היום, אחרי קריירה בינלאומית מזהירה, זה נשמע כמו מעשייה אבסורדית, אבל אפשר לדמיין עד כמה ביקורת כזו בתחילת הקריירה יכולה להיות מכשול עבור כל אחד. טופול, כפי שאפשר להבין, לא עשוי מהחומרים האלה.

1
מתוך כתבת קידום לסרט "סאלח שבתי", "מעריב", 15 במאי 1964

"טופול בכלל הגיע ללהקת הנח"ל במקרה", מספרת גליה טופול, אשתו זה 66 שנים ובעצמה חברת המחזור השני של אותה להקה. "הוא היה בקורס מ"כים בנח"ל, שארך אז כ-8 חודשים. במשך הזמן הזה הוא ועוד חבר או שניים היו כמו צוות הווי ובידור וחיים היה מצחיקן הקורס. ערב אחד הגיע המחזור הראשון של להקת הנח"ל, עם יוסי בנאי ויונה עטרי, להופיע בפניהם, והחבר'ה החליטו שלא לצחוק כל ההופעה. וכך היה – ערב שלם הם לא צחקו. ואז ביקשו מטופול והחברים לעלות וכל הקהל התגלגל על הרצפה וככה חיים נשלף ללהקת הנח"ל".

בשנת 1955 חבר אפרים קישון ללהקת הנח"ל ויצר עבורה את המערכון "הסוציאלית החדשה". שם באה לעולם לראשונה דמותו של סאלח. מתברר שלטופול חלק גדול בכך, עוד לפני שנפח רוח חיים בדמות הכתובה. "בנח"ל החליטו להכניס חומרים רציניים יותר", מספרת גליה. "חיים החליט לפנות לקישון. הם לא הכירו, אבל חיים היה לפני הגיוס דפס בעיתון "דבר" שם עבד קישון, והרגיש שהוא יכול לפנות אליו. קישון ייעד את הדמות של סאלח לחיים. דווקא טופול התנגד למערכון הרציני, אבל לא רק הוא – כולנו חשבנו שלא מתאים ללהקה מערכון רציני. אבל קישון התעקש וזה בכל זאת גם צבא וזה מה שהוחלט, אז עשינו". גליה עצמה השתתפה במערכון, כשגילמה את תפקיד סמלת הסעד לאחר פרישתה של נחמה הנדל מהלהקה.

1
להקת בצל ירוק בצילום יח"צ של מערכון סאלח שבתי. משמאל: חיים טופול, נחמה הנדל, אברהם מור ואורי זוהר יושב. צלם לא ידוע, מתוך ארכיון חיים טופול, באדיבות המשפחה ובמסגרת שיתוף הפעולה בין משרד ירושלים ומורשת, הספרייה הלאומית של ישראל ואוניברסיטת חיפה

היום יש להניח שלא היה עולה בדעתו של אף אחד ללהק את טופול, הצעיר והאשכנזי, לגלם את סאלח, המבוגר והמזרחי. אבל לא ניתן לשפוט סרט בן כמעט 60 שנה דרך עולם המושגים העכשווי. כשהסרט יצא, האמונה בהצלחת כור ההיתוך, בתקווה שיהפוך תוך דור-שניים את שאלת הזהות לחסרת חשיבות, הייתה מבוססת בדעת הקהל. טופול חטף לא מעט ביקורת על כך שהציג דמות נלעגת, אבל הוא לקח את סאלח ברצינות תהומית ומקצועית ובראייה המתאימה לתקופתו, מבחינתו סאלח היה דמות שעליו להיכנס אליה בלי קשר לשוני המהותי בין השחקן לדמות.  

טופול עשה הכנות מיוחדות לתפקיד? בריאיון אחד הוא סיפר שהבמאי דוד ברגמן עבד בשיטה של סטניסלבסקי ושהעבודה על התפקיד היתה אינטנסיבית

"לתפקיד הזה הוא התאמן ברצינות, בילה שעות במעברה, למד את השפה, הדיקציה ובילה שעות בלהקשיב. גם את הרעיון של הכובע הוא קיבל משם וחזר הביתה לחפש את הבארט מימי לימודיו בבית הספר "תחכמוני". חיים נכנס לדמות לגמרי, אבל גם היה בטוח שזה לא מה שהקהל יאהב, בעיקר משום שהוא חשב שהמערכון רציני מדי ולא מתאים ללהקה. אבל קישון התעקש וזה באמת היה להיט".

טופול ושאר חברי הלהקה למדו מהר מאוד שהם טעו, והקהל קיבל את סאלח בזרועות פתוחות. "המערכון עלה יותר מ-500 פעמים על הבמה", נזכרת גליה. "כבר בחזרה הגנרלית ישבו מפקד הנח"ל, קצין חינוך ראשי ועוד קצינים בכירים בשורה הראשונה, וכשהגיע המערכון של סאלח הם התפוצצו מצחוק, אפילו עוד לפני שהתחילו לדבר, מיד כשטופול עלה לבמה הם התחילו לצחוק. אנחנו הסתכלנו עליהם ולא הבנו מה מצחיק, אבל הם התפוצצו מצחוק – זה במידה רבה הגאונות של קישון".

1
כרזה לסרט סאלח שבתי, מתוך ארכיון אברהם דשא (פשנל) שזמין דיגיטלית, באדיבות המשפחה ובמסגרת שיתוף הפעולה בין משרד ירושלים ומורשת, הספרייה הלאומית של ישראל ואוניברסיטת חיפה

אבל גם קישון עצמו הכיר בכך שהצלחתו העצומה של סאלח שבתי נעוצה לא פחות בגאונות של טופול. כשנשאל פעם על כך אמר קישון ש"סוד ההצלחה היה נעוץ בחיבור המושלם בין השחקן לדמות, תופעה לא ממש שכיחה על הבמה." 

"אין ספק שחיים הפנים את התפקיד ותפס נכון את הביקורת של קישון", אומרת גליה. "הוא העביר את זה על הבמה בצורה מחשמלת. בין היכולת של קישון להצחיק בחוכמה ולחשוף את הנפש לבין יכולת המשחק של חיים, התרחש חיבור נדיר ולא סתם הם היו חברים ושותפים עוד שנים רבות". 

טופול המשיך לשתף פעולה עם קישון והוסיף לגלם את דמותו סאלח במשך שנים. גם במסגרת להקת "בצל ירוק", שהקים טופול עם אורי זוהר, הופיעה דמותו של סאלח במערכונים "זיגי וחבובה" ו"חתול בשק". למעשה, טופול גילם את סאלח שבתי על הבמה מ-1954 ועד 1960, ונתן לו נפח ורוח חיים בחמישה מערכונים שונים, לשמחת הקהל שקיבל את סאלח באהבה.

1
להקת בצל ירוק בחזרות, מימין: גליה טופול, זהרירה חריפאי, טופול, אליהו ברקאי ואברהם מור. צלם לא ידוע, מתוך ארכיון חיים טופול, באדיבות המשפחה ובמסגרת שיתוף הפעולה בין משרד ירושלים ומורשת, הספרייה הלאומית של ישראל ואוניברסיטת חיפה

מבחינת טופול, זה היה הזמן לעבור לתחנה הבאה – התיאטרון הרפרטוארי, וכך מצא עצמו בין מקימי תיאטרון חיפה, שאת הקמתו יזם ראש העיר דאז אבא חושי. "בתקופת תיאטרון חיפה לא היה סאלח", מספרת גליה. "חיים היה מראשוני הלהקה והדבר הראשון שהוא עשה שם היה 'אילוף הסוררת' בבימויו של יוסף מילוא, הוא שיחק את פטרוציו. אני זוכרת שהוא היה צריך ללכת בטייץ והוא היה כל כך נבוך מהעניין".

האם שש השנים האלה בהן גילם את סאלח והפך מזוהה עמו, גרמו לאנשים לחשוב שאין בטופול יותר מאשר סאלח?

"קודם כל סאלח הוא דמות מלאת רבדים, אז להיות מזוהה איתו זה לא משהו רע", עונה גליה. "אבל אני לא זוכרת משהו כזה, אולי זה היה, אבל זה לא משהו שחיים האמין בו. הוא ידע שהוא שחקן רציני וסימן לעצמו מטרות ועובדה שגם הצליח להגשים ואפילו יותר".

1
חיים טופול ואורי זהר בתקופת בצל ירוק. צילום: בוריס כרמי, מתוך אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

"אני לא חושב שסאלח האפיל בשום שלב, אבל אין ספק שהוא נכנס מתחת לעור באיזשהו מובן", אומר עומר טופול, בנם של גליה וחיים. "הוא גם בהחלט נכנס הביתה, נניח במניירות של זריקת הקובייה בשש-בש", הוא אומר ושניהם צוחקים ומדגימים. "לא סתם מדברים על החיבור בין השחקן לדמות, כי במקרה הזה בהחלט היה כזה, רק שגם השחקן היה הרבה יותר מזה".

אין ספק שיכולותיו של טופול השחקן לא זקוקות להוכחה, אבל נדמה שבשנים הראשונות בקריירה של טופול בכל זאת הטיל סאלח צל כלשהו. גם הארכיון האישי של טופול, שנסרק והונגש באתר הספרייה הלאומית, שופך אור אחר על הנושא. בכתבה שהתפרסמה שבועיים לפני יציאת הסרט "סאלח שבתי", מציין טופול שלא מעט אנשים הרימו גבה כשעבר לתיאטרון הרפרטוארי משום שחשבו שאינו מסוגל לגלם דמות אחרת. אמנם מבקרי התיאטרון היו תמימי דעים לגבי הצלחתו הפנומנלית של טופול כפטרוציו, אולם נראה שגם אנשים שהכירו את יכולותיו של טופול היו שותפים בהתחלה לתחושה הזו שחיים הוא סאלח ותו לא. מקטע מעיתון מעריב שנכתב לאחר עליית "אילוף הסוררת", עולה כי אפילו קישון לא ראה בטופול של תחילת הדרך שחקן רציני. "תארו לכם שחיים טופול משחק כאציל איטלקי", צחק קישון כשניסה להדגים לקהל מהו הומור אבסורדי.

1
"תארו לכם שחיים טופול משחק כאציל איטלקי", מתוך עיתון מעריב, 4.10.1961. צילום: ארכיון חיים טופול, באדיבות המשפחה ובמסגרת שיתוף הפעולה בין משרד ירושלים ומורשת, הספרייה הלאומית של ישראל ואוניברסיטת חיפה

נראה שטופול הצעיר, אז רק בן 26, היה נחוש בדעתו להוכיח לכולם שהוא הרבה יותר מסאלח. בדיעבד, אחרי שני פרסי גלובוס הזהב, מועמדות לאוסקר, אינספור הצגות, כולל על בימות הווסט-אנד וברודוויי, סרט ג'יימס בונד אחד, וגם פרס ישראל, פרס כינור דוד ועוד מבחר פרסים בינלאומיים ואחרים, ברור שטופול בהחלט הצליח במשימה.

אבל אז, בתחילת שנות ה-60, הגיע הרעיון של סרט ובעצם מחזיר את טופול לסאלח, אחרי שכבר הוכיח את עצמו על בימת התיאטרון. טופול רצה לחזור שוב לדמות הזאת?

"חיים וקישון היו שותפים", אומרת גליה. "החלום להפוך את סאלח לסרט, שהיה גדול הרבה יותר מחמשת המערכונים של סאלח שיצאו עד אז, היה של שניהם," היא מספרת. "כשמנחם גולן נכנס לתמונה, החלה ההפקה. חיים כרגיל היה ספקן. קישון לא הפסיק לומר לו שהסרט טוב, אבל חיים סירב להאמין. עם זאת, הוא היה מחויב לזה לחלוטין וחש אחריות גדולה להצלחה. מכיוון שאז עוד היה שחקן תיאטרון חיפה, הוא היה מסיים להציג בלילה את 'מעגל הגיר הקווקזי', ונוסע לתל אביב ישר לצילומים. הוא נהג כמו מטורף בימים ההם והיה מגיע לתל אביב תוך פחות משעה. הוא היה מצלם, אחר כך נוסע לחזרות בחיפה, מעלה עוד הצגה בערב ורק אז חוזר לישון לילה ושוב למחרת חוזר על אותו סבב. בתקופה שהוא עשה את הסרט, הוא הופיע בכמה הצגות במקביל, גם ב'רשומון' וב'קרנפים'".

1
טופול וקישון עם גלובוס הזהב מתוך "מעריב", 19 בפברואר 1965

בדיעבד, לטופול לא היה על מה להתחרט שהסכים לחזור לדמות שכל כך מזוהה איתו. "סאלח שבתי" היה הסרט הראשון שביים אפרים קישון, וזכה מיד להצלחה עצומה, כולל פרסי גלובוס הזהב ומועמדות ראשונה לישראל בטקס האוסקר. ההצלחה הבינלאומית של סאלח הייתה גם קרש הקפיצה להצלחה הבינלאומית של טופול עצמו. "כשהסרט יצא והקהל קיבל בכזו אהבה, חיים היה מאושר", מסכמת גליה. "למרות הספק, הוא הגיע לסרט עם המון אנרגיות, הוא הרגיש מחויב לסאלח שבתי והכניס את כל כולו לסרט. היכולת שלו לעשות הכל היא חלק מהדרייב הפנימי שלו. הוא הוכיח שהוא יכול להיות סאלח, במקביל לפטרוציו, או אצדאק במעגל הגיר הקווקזי". טופול הוכיח שהוא שחקן בעל יכולות מגוונות, וששום תפקיד לא יטיל צל על האור שהכוכב המכונה טופול מאיר.

שירה | עריסה קלעה אמי שנהב

שירים חדשים מאת מרב קינן ורוני גרוס

אליסיה שחף, עוד עץ, צילום מטופל, 2018

.

מרב קינן

יחסר ירח

יֶחְסַר

יָרֵחַ

.

עֲרִיסָה קָלְעָה

אִמִּי שֶׁנְהָב

לְהַצְפִּינָהּ

עִמִּי

כּוֹכָב

.

יֶחְסַר

.

מִדְבָּר

.

סָרְגָה חוֹלוֹת

חוֹתְלוֹת רַגְלַי

לִטְמֹן בָּם פֶּסַע

נְעוּרַי דְּמָמָה

.

נָהָר

.

בַּאֲרוֹנִי

יֶחְסַר

.

הַיָּם

.

עַל דַּשׁ מַדַּי

רָקְמָה צְדָפִים

אוֹרְחַת מִשְׁמָר עָלַי

אִמִּי

.

אִמִּי

תֶּחְסַר

.

מרב קינן היא עובדת סוציאלית, תלמידה במסלול השירה של הליקון, שיריה ראו אור בבמות שונות כגון "משיב הרוח", "צריף", "הפנקס" ו"הליקון", ותרגומיה ראו אור ב"הו". שיר פרי עטה פורסם בגיליון המוסך מיום 10.03.22.

.

.

רוני גרוס

*

לִבְּךָ כִּלְבָנָה –

בְּיָמִים אֵלֶּה, חֶצְיוֹ

גָּלוּי, חֶצְיוֹ

בַּחֲשֵׁכָה

.

בְּיָמִים אֲחֵרִים,

סַהַר קָטָן

שֶׁל אוֹר –

.

כֹּה מְעַטִּים הֵם

פָּנֶיךָ –

.

*

עַל הַמִּרְפֶּסֶת, אוֹר יָרֵחַ

כִּמְעַט מָלֵא

מְגַלֶּה אֶת פָּנֶיךָ

וּמַסְתִּירָם

.

כְּשֶׁפָּנֶיךָ מֻסְתָּרִים

אֲנִי מֻסְתֶּרֶת

כְּשֶׁפָּנֶיךָ גְּלוּיִים

אֲנִי גְּלוּיָה

.

כְּשֶׁפָּנַי מֻסְתָּרִים

אַתָּה גָּלוּי

כְּשֶׁפָּנַי גְּלוּיִים

אַתָּה מִסְתַּתֵּר

.

רוני גרוס היא סופרת, משוררת ומסאית. עובדת בתחום של עמותות ללא מטרות רווח ועוסקת בתרגול ולימוד מדיטציה בודהיסטית. פרסמה עד כה שני ספרים: "עצם חשופה" (פרדס, 2019), מסות אוטוביוגרפיות, ו"מי מחבקת את עצמה?" (פרדס, 2021), שירים. עובדת בימים אלה על ספר שירה חדש. 

.

»  במדור שירה בגיליון הקודם של המוסך: שירים מאת לי ממן וענת לב־אדלר

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן