.

חנן סבח טייכר

לפני האלימות הגדולה

דָּחוּף לְהַחְרִיף אֶת כָּל הַחֲזִיתוֹת. דָּחוּף

לִנְטֹשׁ אֶת כָּל הַמּוֹתָרוֹת. דָּחוּף לַעֲצֹר

אֶת כָּל הַתְּרוּפוֹת. לִזְנֹחַ לִזְנֹחַ לִזְנֹחַ

אֲחִיזָה וּלְהַמְתִּין

.

עַד שֶׁנַּרְגִּישׁ מַשֶּׁהוּ, כְּמוֹ

דִּגְדּוּג

אוֹ מַשַּׁק כְּנָפַיִם

.

חנן סבח טייכר הוא פסיכולוג קליני. שירים פרי עטו פורסמו בכתבי עת שונים ובגיליון 79 של המוסך. בימים אלה עובד על ספר שירה ראשון.

.

שחר־מריו מרדכי

מעלית

מִקּוֹמָה 47 עָלִינוּ לְקוֹמָה 48

גָּלִינוּ וְנָדַדְנוּ. הַאִם סוֹפְסוֹף נֵשֵׁבָה?

בַּהַמְתָּנָה לְמַעֲנֶה

נָסְקָה הַמַּעֲלִית אֶל קוֹמָה 67

 .

נָחַתְנוּ בְּלֹעָהּ שֶׁל חַיַּת טֶרֶף –

כָּל 20-18 קוֹמוֹת הִבְהוּב הַחֶרֶב.

וְכָךְ כָּל דּוֹר מִתְנַעֵר מִקּוֹדְמוֹ בְּדָם וָאֵשׁ

87: עַזָּה מִתְקוֹמֶמֶת; הִתְנַתְּקוּת: 2005

.

וְאָז 2023: מִתְנַחְשֶׁלֶת מֶמְשֶׁלֶת אֶרֶס.

הַדָּגִים שׁוֹתְקִים לְפִי אֵימַת הַקֶּרֶס 

שֶׁלּוֹפֶתֶת מִזָּוִית הַפֶּה וְעַד צַוָּאר

 .

בְּעוֹד 20 שָׁנָה יִשְׁאֲלוּ לְמַעֲשֶׂיךָ בַּמֵּצַר.

וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ וּלְבִתְּךָ הַגֵּד

אִם הָיִיתָ הָרוֹדָן, מַשְׁתַ"פּ אוֹ מִתְנַגֵּד

.

שחר־מריו מרדכי, משורר. ספרו החדש, "עבור את הלילה בלוע האש", ראה אור לאחרונה בהוצאת עם עובד. קדמו לו הספרים "תולדות העתיד" (אבן חושן, 2010), "מי בעניין שלנו" (עם עובד, 2013) ו"תפוס מקום לגשם" (פרדס, 2019), שזכה במקום הראשון בקטגוריית השירה של פרס גולדברג מטעם קק"ל. שירים פרי עטו פורסמו בגיליון 4 ובגיליון מיום 14.04.22 של המוסך.

.

גיא פרל

שלושה שירים מֵהֲפיכה

קפלן

בַּפַּעַם הַתְּשִׁיעִית הִגַּעְתִּי אֶל קַפְּלָן

כְּמִי שֶׁשָּׁב בָּעֶרֶב אֶל בֵּיתוֹ שֶׁעָלָיו לַעֲזֹב

בְּקָרוֹב. הַכֹּל מֻכָּר וְהַכֹּל זְמַנִּי. אָהַבְתִּי

אֶת כָּל מָה שֶׁרָאוּ עֵינַי, חָזַרְתִּי עַל הַקְּרִיאוֹת,

הָלַכְתִּי לְפִנַּת הַכִּבּוּשׁ, לָאָקָדֶמְיָה, לְאֵלּוּ שֶׁשָּׁרוֹת,

עָבַרְתִּי גַּם לְיַד הַטַּנְק מִקַּרְטוֹן וּלְיַד הַלֵּיצָן הֶעָצוּב

שֶׁעָמַד עַל תְּלַת-אוֹפַן וְיָרָה קוֹנְפֵטִי. בַּפַּעַם הַשְּׁנִיָּה

שֶׁבָּהּ נִמְרַח דֶּגֶל עַל פָּנַי, חִיַּכְתִּי

כְּמִי שֶׁשּׁוּב נֶחְבַּט רֹאשׁוֹ בְּדֶלֶת אָרוֹן

שֶׁהוּא עַצְמוֹ הִשְׁאִיר פְּתוּחָה

 

בכל התקופה הזו לא חלמתי

מוּזָר שֶׁבְּכָל הַתְּקוּפָה הַזּוֹ לֹא חָלַמְתִּי

אֲפִלּוּ פַּעַם אַחַת עַל הַהֲפִיכָה.

הַלַּיְלָה לְדֻגְמָה, חָלַמְתִּי שֶׁאֲנִי בַּמִּלּוּאִים.

נִגַּשׁ אֵלַי מִישֶׁהוּ שֶׁלָּבַשׁ מַדֵּי ב' מְקֻמָּטִים,

כָּמוֹנִי. לֹא הִכַּרְתִּי אוֹתוֹ וְתָהִיתִי אִם אֲנַחְנוּ מֵאוֹתָהּ

הַיְּחִידָה. הָאִישׁ חִיֵּךְ וְאָמַר שֶׁהוּא מִתְכַּוֵּן

לִירוֹת בְּכָל הַכְּלָבִים שֶׁמְּשׁוֹטְטִים בַּבָּסִיס

.

זה נמשך כך כבר שבועות

אֲנִי מִתְהַפֵּךְ עַל מִשְׁכָּבִי וְקִרְקוּשׁ גַּלְגַּלֵּי עֶגְלוֹת הָאַשְׁפָּה

נִשְׁמָע כְּרַעַם תֻּפֵּי הָאַנְטִי־הֲפִיכָה מִלֵּיל אֶמֶשׁ. בְּתוֹךְ

רֹאשִׁי מִצְטָרְפוֹת אֵלָיו קְרִיאוֹת הֶהָמוֹן הַקְּצוּבוֹת.

עוֹד מְעַט יַעֲלֶה הָאוֹר, אֲנִי עֵר, גַּם לִבִּי.

בְּמֵי הַיָּם הַקַּר שֶׁל פֶבְּרוּאָר הַנּוֹרָא הַזֶּה, צָף מוּלִי

גּוּפָהּ הַקָּפוּא לְמַרְאֶה שֶׁל מֵדוּזָה מֵתָה. סוֹף סוֹף

עוֹלֶה בִּי הָרָצוֹן לִכְתֹּב, אַךְ כְּתִיבָתִי נֻקְשָׁה, חַסְרַת תְּנוּעָה,

כְּמוֹתָהּ. גַּלֵּי הַחוֹף הוֹפְכִים אֶת מִלּוֹתַי עַל צִדָּן וְהֵן

נוֹתָרוֹת לִשְׁכַּב עַל הַחוֹל. זֶה נִמְשָׁךְ כָּךְ כְּבָר

שָׁבוּעוֹת. אֲנִי עָיֵף. הַהֲפִיכָה הוֹפֶכֶת לִשְׂרֵפַת שָׁרָשִׁים

בְּיַעַר כָּרוּת, הִיא לֹא תִּסְתַּיֵּם לְעוֹלָם

.

גיא פרל הוא משורר, אנליטיקאי יונגיאני ועובד סוציאלי. הוא מלמד בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב, בתוכנית להכשרה אנליטית ובביה"ס לפסיכותרפיה של המכון הישראלי לפסיכולוגיה יונגיאנית ע"ש אריך נוימן, לצד מקומות אחרים. ספרו האחרון – "הדבורים של הבלתי-נראה – אל שפת השירה בעקבות יונג ונוימן" (רסלינג) ראה אור בשנת 2021. קדמו לו "יש נקודה מעל הראש שלך" (הקיבוץ המאוחד); "לשאת את הנפש במהופך – רשימות על שירה" (קשב לשירה) ו"מערה" (לוקוס). חבר המערכת המייסדת של המוסך. שירים פרי עטו פורסמו במוסך, בין היתר בגיליונות 52 ו־67 ובגיליון מיום 14.04.22.

.

» במדור שירה בגיליון הקודם של המוסך: שירים מאת צביה ליטבסקי, יהודית אוריה ועדן נווה

.

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

מאה שירים / מרקוס ולריוס מרטיאליס

ממליצה: שירי שפירא

בימינו כבר לא נהוג להתקין "נוסח עברי" למקור הזר אלא פשוט לתרגם, ולמרות יתרונותיה הברורים של מוסכמת הנאמנות למקור בתרגומים חדשים לעברית, לעיתים העברית היא שיוצאת נפסדת. תרגומיו החדשים של רונן סוניס למכתמים מאת מרקוס ולריוס מרטיאליס, שפעל ברומא במאה הראשונה לספירה, מחזירים עטרה ליושנה, לא במובן של ניעור האבק ממליצות נשכחות, אלא בשחזור תפקידו של המתרגם העברי כמרענן השפה. שיריו העוקצניים ולעיתים ממש גסים של מרטיאליס, שרבים מהם מוקדשים לאדם בשמו ומצליפים בו בלשון חדה, הולמים היטב את סגנון התרגום השובב של סוניס: הוא מתנער מהמשקל המקורי, אינו נרתע מאנכרוניזמים למטרות חרוז ושנינה ומסובב את חוגת המִשלב בחופשיות, לפעמים בתוך אותו משפט עצמו, כמו שרק סופרות וירטואוזיות דוגמת אורלי קסטל־בלום יודעות ומעיזות לעשות בעברית. כך מתקבלות שורות כגון "זֶה בְּסֵדֶר בְּעֵינֶיךָ? מְצֹץ נָא זַיִן, נִכְבָּדִי! / לֹא צָנוּעַ כְּמוֹ שֶׁיֵּשׁ לִי, אֶלָּא זַיִן יְהוּדִי", שוודאי יעוררו השראה לא רק בקוראים מלומדים, אלא גם באחרוני הטוקבקיסטים. בצד התכנים המבדרים הספר מלווה במעט ביאורים נחוצים ומעשירים, שמסייעים לחוות את השירים בהקשרם. העושר הייחודי קיים בו גם בזכות נספח הכולל תרגומים לאחדים מהשירים במשקל הרומי הקלאסי של עמינדב דיקמן, שנפטר לפני שהספיק להשלים את פרויקט התרגום המשותף שלו ושל סוניס. זהו ספר שמצטיין בעירוב מסורות, ולא רק בשל התרומה של שני מתרגמים גדולים מדורות שונים, אלא גם בזכות השימוש במסורת תרגום ישנה לתפארת העברית החדשה.

.

מרקוס ולריוס מרטיאליס, "מאה שירים", דחק, תשפ"ג. נוסח עברי: רונן סוניס.

.

***

.

ספר תום: מסע בעקבות יצירתה של תום זיידמן־פרויד / מרית בן ישראל ועדה ורדי

ממליצה: מיכל זכריה

כמבוגרת, כמעט שלא יוצא לי לקרוא ספרים מאוירים. גם לא זכרתי את מלוא קסמם המוזר עד שפתחתי את ספר תום, המוקדש ליצירתה של תום זיידמן־פרויד, אמנית מבריקה שפעלה בברלין בראשית המאה העשרים, ואיוריה השפיעו רבות על ספרות הילדים הגרמנית והעברית. עורכות הספר, מרית בן ישראל ועדה ורדי, עשו מעשה נפלא – הן קיבצו את איוריה של זיידמן־פרויד מן העיזבון שנותר אצל נכדתה בבאר יעקב והוציאו תחת ידיהן ספר גדול וצבעוני, עשיר מבחינה עיונית ומעוצב לעילא ולעילא. האיורים הפשוטים למראה של זיידמן־פרויד יפהפיים ועתירי משמעות, ודמויותיה מלאות מבע: ילדה עומדת בלב מטר כוכבים בעיניים מכושפות, ילד קורא תחת עץ עמוס אגסים ופרחים, ילדה בוכייה נישאת לארנב תחת קשת בענן, נערה חסרת מנוחה יושבת בראש מגדל של מזרנים. הסגנון המיוחד של זיידמן־פרויד נוסך עניין חדש גם במעשיות המוכרות ביותר. נוסף על האיורים, הספר מכיל גם מאמרים מרתקים, ובהם הסברים פרי עטה של בן ישראל לשפה הוויזואלית של זיידמן־פרויד, תשבחות לשיטתה הפדגוגית החדשנית מאת ולטר בנימין, וסיפור ההיסטוריה של הוצאת "אופיר" שהפעילו זיידמן־פרויד ואישהּ יעקב זיידמן עם חיים נחמן ביאליק, אשר נכתב על ידי גיל וייסבלאי. זיידמן־פרויד שיתפה פעולה גם עם ש"י עגנון והייתה אחייניתו של הפסיכואנליטיקאי הנודע זיגמונד פרויד, אך למרות חשיבות יצירתה, שמה אינו שגור כמו שמותיהם של האנשים שעימם חייתה ועבדה. ספר תום הוא צעד משמעותי בתיקון מצב העניינים הזה, והישג נדיר בפני עצמו – אי אפשר להפריז באופטימיות של הפרויקט כולו, בהקפדה על האיכות התוכנית וההפקתית שמאפיינת כל תו בביצועו ובעונג שמסבות ההתבוננות והקריאה בו.

.

מרית בן ישראל ועדה ורדי, "ספר תום: מסע בעקבות יצירתה של תום זיידמן־פרויד", הוצאת אסיה, 2022.

.

***

.

בידֵי מלאכי המים / ענת חנה לזרע

ממליץ: גיא פרל

הספר בידֵי מלאכי המים הוא ספרה השלישי של המשוררת ענת חנה לזרע. רובם המוחלט של השירים בו נשזרים לקינת אבל ארוכה ויפה על מותם של אח, אב ואם בזה אחר זה. חנה לזרע ניצבת אל מול בוֹרות ההיעדר שנפערו בחייה ובנפשה, וכדי לתת להם ולעומקם צורה וגוף, היא מרבה לכתוב על יסודות העולם והטבע, ואף פועלת עליהם כשמאנית המבקשת לשנות ולרפא במילותיה. המשוררת מטמיעה את אהוביה שאיבדה ואת עצמה, את חייה ואת מותם, בחזרה אל תוך טבע נצחי שיש ביכולתו להכיל בה בעת את היש והאַיִן. עשרות תיאורי התערבות מכשפת שכזו יש בספר, כמעט בכל שיר ושיר, ואביא כמה דוגמאות שליקטתי: "אֲנִי כּוֹרֶכֶת אֶת הָרוּחַ בְּחֹמֶר מְבוֹדֵד, / מְנַסָּה לְהָשִׁיב אֵלַי מִנְהַג יָם"; "מְאִיצָה בַּמֶּרְחָב לְהִפָּקַח בְּעֵינָיו, שָׁמְעֵנִי: נָהָר אִם אֶזְכֶּה לַחֲצוֹת"; "עוֹדִי מְדַמָּה עַצְמִי שׁוֹמֶרֶת הָרַקָּפוֹת"; "הִנֵּה אֲנִי אוֹרָה מִמְּךָ בְּחֹם נֶאֱסַף / אַלְפֵי פִּרְחֵי כְּפוֹר"; "יוֹצֶקֶת וָאדִיּוֹת לְתוֹךְ פָּנַי"; "אֲנִי פּוֹרָה צִמְחֵי מִדְבָּר / מַגְמִיאָה נֵזֶר קוֹצִים". כאמור, קיימות עוד דוגמאות רבות להיטמעות שכזו בטבע ופעולה בתוכו ועליו, ואסיים את המלצתי החמה על הספר בשיר נוסף שהיא עומדת בבסיסו:

אָנוּ בָּאוֹת בְּעִקְבוֹת הַמַּיִם,

רְאָיָה חוֹתֶכֶת לְעֹמֶק הָאוֹר, הָעִדָּן.

מוֹשְׁחוֹת מַבָּט עַל צִפָּרְנֵי הַסְּתָו,

מְעַדְּנוֹת אֶצְבְּעוֹתָיו, חַמְדָנִיּוֹת עוֹר קַיִץ.

רוּחַ מַדְאָה עוֹרֵב מֵעַל רָאשֵׁינוּ

אַךְ מִיהוּ הַפֶּה שֶׁיּוּכַל לָנוּ,

דָּמֵנוּ גַּס. זֶה מִכְּבָר נִנְגַּס.

.

אַתְּ תָּרָה אַחַר תְּכוּנַת אֱנוֹשׁ,

אֲנִי מַאֲלִילָה אֶת הַיָּם,

כָּל אַחַת וְהַטֶּבַע שֶׁלָּהּ.

.

ענת חנה לזרע, "בידֵי מלאכי המים", ספרי עתון 77, 2023.

.

***

.

להיות חופשי, רשימות מדרום הר חברון / דוד שולמן

 ממליצה: רתם פרגר וגנר

ספרו של דוד שולמן הוא שילוב של יומן, עדות והתבוננות, שנסוב על פעילותו כמתנדב בדרום הר חברון במהלך כעשרים שנה. החלק התיעודי, שנמסר כיומן, פורש את פעילותו השבועית רבת השנים של המחבר, יהודי־ישראלי, חוקר ומרצה לתרבויות הודו מהאוניברסיטה העברית ומלומד יוצא דופן, שמגיע מדי שבת לדרום הר חברון כדי לסייע לאנשי מסאפר יטא לעבד את אדמותיהם ולחיות בכפריהם, ומלווה אותם במאבקם המתמשך כנגד מתנחלים וחיילים שמנשלים אותם בשיטתיות מבתיהם וחלקותיהם, ומפעילים כלפיהם אלימות בלתי פוסקת. מתוך התיאור הקונקרטי של אירועים ומעשים יומיומיים מעלה שולמן פרקי מחשבה והתבוננות על עצם המעשה הזה של התנגדות פוליטית לא־אלימה כנגד מנגנון מדינתי רב כוח שמטרתו נישול, כלומר כנגד כל הסיכויים. מה מעניק לו את הכוח לצאת מדי שבת אל מאבק שנדמה כאבוד מראש? הכתיבה היומנית הרפלקסיבית, הספקנית, הלא־הרואית של שולמן ממחישה את התשובה יותר מכול; היא אחוזה באירועים, במעשים, באנשים מסוימים ומתוכם היא מסתעפת לבירור של מושגי יסוד כגון תקווה, ייאוש, תועלת, כישלון, מוסר, צדק, בחירה, רשעות, אמת, חירות, התנגדות. בלב הדיון שלו יש תחושה אחת מכרעת: אם יש מובן לחירות הרי הוא טמון בפעולה שעומדת לעצמה, בין שהיא עתידה להצליח או להיכשל. חירות זו נובעת מהבחירה להתייצב לצידו של מי שניטלה ממנו חירותו ולהיאבק להשבתה. במקרה זה חקלאים פלסטיניים, תושבי מסאפר יטא. ועל אף ששולמן רחוק משמץ צדקנות ומוסרנות, ועל אף שהוא מפוכח וצנוע, הרגעים שבהם אוחזת בו תחושת החירות – זו המסויגת, הזהירה, זו שבניגוד לכל הסיכויים – הם עזים ובהירים. הם מין הבהוב של אנושיות ותקווה במציאות שבה רשעות ואטימות הם החוק. התקווה, הוא כותב, "היא פעולה של האני העמוק ביותר, או החלק החופשי יותר של האדם". היחס הפרדוקסלי שבין ייאוש לתקווה הוא נקודת המוצא של הספר הזה ושל המעשה שהוא מתאר.

להיות חופשי עוסק בשאלות הקשות ביותר של חיינו כאן. חיוני לקרוא אותו בכל ימות השנה וביתר שאת בימים אלה, שבהם השלכותיה של מכונת הכיבוש הישראלי נחשפות במלוא עוצמתן ופורצות אל המרחב הישראלי כולו. הוא מחייב את קוראיו להתייצב נוכח אזורי הגבול המוכחשים של הקיום הישראלי ובה בעת מעניק להם אומץ לחצות את הקווים המבחינים בין קריאה בספר לפעולה במציאות, בין הכרה מוסרית למעשה פוליטי.

מאז נכתב הספר ותורגם לעברית עבר זמן מה. במאי 2022 פסק בג"ץ במחלוקת ארוכת־שנים באשר למעמדו של מסאפר יטא, פסיקה שמשמעותה הכרה בשטח כולו כשטח אש וגירוש כל תושביו מבתיהם ומאדמותיהם.

.

דוד שולמן, "להיות חופשי: רשימות מדרום הר חברון", כרמל, 2020. מאנגלית: עודד פלד.

.

***

.

כמעט כרגיל / עדנה גורני

 ממליצה: מרב פּיטוּן

ספר שיריה של עדנה גורני כמעט כרגיל נפקח ומצטמצם, שואף ונושף כעין אקורדיון: חלק מן השירים בו נפרשים בתנופה דיבורית, מרובת טקסט, בשירת פרוזה עתירת אקורדים, בעוד שאחרים מצטמצמים לצליל מזוקק, צלול ופעמוני של הייקו. שתי צורות השיר הללו עומדות זו מול זו, גרפית, לאורכו של הספר – לעיתים מביט הייקו צנום מעמוד ימין לעבר בניין רבוע ומוצק של שיר בעמוד השמאלי, לעיתים אלה הייבּוּנים (רגע של התבוננות המשלב שירה ופרוזה, המתחיל או מסתיים בשיר הייקו). סמיכות זו אינה מסתכמת בגיוון צורני, אלא יוצרת דיאלוג מתמשך, ייחודי ומעניין, בין מבנה ומשמעות. החיבור בין אופני הנשימה, הקריאה, ההתבוננות, מן הרחב למצומצם ובחזרה, הוא אמצעי לניסוח יחסיה של המשוררת עם אחרים – עם אמהּ המקשישה, עם סביבת הטבע והבית, עם משוררים שונים שמהם היא שואלת שורות או משיבה בכאלה משלה.

עוד חידוש מעניין בעניינם של שירי ההייקו בספר הוא הנימה העדכנית, הפוסט־מודרניסטית שלהם, שנשענת על חומרי הכאן והעכשיו, ואינה נודדת רק למחוזות של פסטורליה רחוקה וירוקה. מעניין לראות כיצד גורני – בעברה חוקרת של נדידת ציפורים ושירתן, העוסקת זה שנים בשמירת טבע וסביבה – משלבת בהייקו שלה לא רק עגורים, עלים ועננים, אלא גם אלמנטים מתועשים, ממונעים, עירוניים, ארציים, למשל: "דְּרוֹר מְנַקֵּר / בִּשְׁלוּלִית שֶׁמֶן / בְּדַל סִיגַרְיָה.", "גַּם הַשָּׁכֵן / סוֹעֵד עִם אִמּוֹ הַקְּשִׁישָׁה / בְּפָלָאפֶל הַקּוֹסֵם.", או "מִתְנַגֵּשׁ שׁוּב / וָשׁוּב בְּמָסָךְ מַחְשֵׁב מוּאָר / זְבוּב בְּחֶדֶר חָשׁוּךְ."

נוגעים ללב במיוחד הם השירים המתארים את הקשר של גורני עם אמהּ החולה. תנועת ההיפוך של ערוצי הדאגה וההשגחה מציגה שבריריות אנושית שאינה פוסחת לא על הצד המטפל ולא על זה המטופל, והיא נטווית בקורים דקים של חמלה וחסד. "מִטַּת נֹעַר / בְּמַצְּעֵי בַּת הַיָּם הַקְּטַנָּה / אִמָּא".

.

עדנה גורני, "כמעט כרגיל", סדרת כבר, מוסד ביאליק, 2022.

.

***

.

קומי / מוריה אשכנזי

ממליצה: טל ניצן

ספר הביכורים של מוריה אשכנזי מוגדר כשיר/עדות, ואותה דואליות של קסם ובעתה מושלת גם בחוויית הקריאה בו. השורות הראשונות כבר ממסגרות את הסיפור: "צעקה מבעד נשל / אטימותו פלסטיק על פנים / והבריות הולכים בתוכה ואינם שומעים / עלי לקרוע קריעה לצאת / להתחיל להגות מילים" – אסון כלשהו שנתיב ההיחלצות ממנו הוא מילים, מילות הספר הזה. מהות המאורע האסוני מתבהרת עד מהרה ואינה מפתיעה: "כה קטנה הייתי כה קטנה איך אפשר שקשר / ידיים כה קטנות איך אפשר את הדם". השירים, ללא כותרות או סימני פיסוק, רק מילים מסוימות מודגשות בהם לעיתים, נעים בין המטאפורי לקונקרטי עד אימה: "עוד אמר את קטנה מדי אין לך מספיק שיער לאחזו חזק / ואם תנשכי אותי עוד פעם אחת אשבור לך את הצוואר".

לצד הנוראוּת שבבסיסם, מבליחות בשירים קרני אור של כוח ותקווה וגאולה, ואחת הקריאות האפשריות בו היא של מסע מתהום אל ריפוי, לא פעם בדמות תנועה מעלה: "דעי / פרפר לבן היכן שהוא נמצא עכשיו לומד לעוף"; "ובכל זאת ההבטחה הזו / עוד תחיי"; "המיית נרקיסים חיים הכול חי מאוד הקשיבי לי / הכול מאוד בחיים", "גוף אחד שלי טבע במים / גוף אחר עלה ועלה".

לנחמה השברירית שבקריאה מזומן מבחן גדול בחלקו השני של הספר, ״מחטים: עדות״, המתאר בפרוזה, בפרוטרוט, את אותו "איך אפשר": אונס חוזר ונשנה והתעללות בל־תיאמן בילדה בת שלוש מידי חבר משפחה, איש חינוך דתי, בן קיבוץ, זיכרון שנטמן עמוק כדי לשרוד ושוחזר כעבור שנים. מכל עדויות האונס שקראתי זו אחת המזעזעות. לימים אזרה המשוררת עוז להגיש תלונה במשטרה נגד האיש וזו נגנזה כמעט מייד, בחסות חוק ההתיישנות. גם הניסיון לזכות בבקשת סליחה או לפחות בהכרה בעוול נתקל בהכחשה נזעמת ובהתנערות. כך, רק הספר הזה, הנפלא כשם שהוא מצמרר, מעניק לילדה ההיא פתחון פה ומשמש עדות לפשע המושתק, וכך, מעבר למתנה שביופיו הנדיר, הקריאה בקומי היא לא פחות מחובה מוסרית.

.

מוריה אשכנזי, "קומי", הוצאת אפיק, 2022.

.

***

.

מה זה מוות: כמה מחשבות אופטימיות / נינה רמון

ממליצה: דפנה לוי

״אנחנו שייכים לטבע״, מכריזה נינה רמון בפתח ספרה הצנום והמפתיע. ״… ואנו פוחדים מכל מה שמאיים על הקיום שלנו, כלומר לא רוצים למות… הבעיה היא שאנו, החיות האנושיות, מודעים לפחד הזה מהמוות״. ולמה זו בעיה? בעיקר, כך מסבירה רמון, משום שמעבר ליצר ההישרדות שאנו חולקים עם בעלי חיים אחרים, אנחנו מודעים למוות גם במצבים שבהם לא נשקף לנו איום כזה, ועם המודעות מגיע הרצון להבין.

לכאורה, נדמה שרמון, פילוסופית שחקרה ויצרה במגוון תחומים, מנסה לענות באמצעות סקירה של תפיסות מוות בתקופות שונות ובתרבויות מן המזרח ומן המערב ובעזרת מובאות מהוגים וכותבים שונים, מלוקרציוס ועד לאלברט איינשטיין, מאריסטו, ארנסט בקר, סמואל בקט ואליזבט קובלר־רוס ועד לישעיהו ליבוביץ ולאו דזה. התוצאה היא מדריך מקוצר, מבוא לנושא שכמעט אינו מדובר בחברה מנומסת, אבל עמד, מאז ומעולם, בלב העיסוק הפילוסופי, התיאולוגי, הספרותי והאמנותי. על אף הקיצור, רמון מצליחה לגעת בהיבטים רבים ומגוונים של שאלת המוות: אמונה, רציונאליות, גוף ונפש, תודעה, מיסטיקה, חוויה חוץ־גופית ותיאוריה קוונטית של התודעה. היא גם מנסה לתת תשובות, לפחות לשאלה הבוערת ״מה נשאר?״, כלומר אחרי המוות, ואף שלא ברור אם התשובה שלה אכן מנחמת או אופטימית, כפי שהיא טוענת בכותרת הספר, החוויות האישיות שהיא מביאה בחלק זה נוגעות ללב מאוד.

.

נינה רמון, "מה זה מוות: כמה מחשבות אופטימיות", תשע נשמות, 2023.

.

***

.

משחק התחושות / ליירה אור

ממליצה: נטלי תורג׳מן

ד"ר מאיה לב, הגיבורה של משחק התחושות, היא חוקרת צעירה באקדמיה שמתעניינת במצבי תודעה. "סאב ספייס" הוא מצב מדיטטיבי של התמסרות וכניעה מוחלטת, פיזית ומנטלית, שמוביל לתחושת עוצמה מצד אחד ושחרור מהצד השני. הוא מקושר ליחסי שליטה. מאיה כותבת מאמר על מצב תודעה מיוחד של נשלטות בזמן "הסשן" של BDSM, נקודת המוצא שלה אינה תיאורטית בלבד אלא היא מתעניינת כיצד היא עצמה תוכל להיכנס ל"סאב ספייס" הלכה למעשה. היא מתרגלת "חלומות צלולים" ומביאה את עצמה למתיחת הגבולות הפסיכו־פיזיים. למשל, היא "שוכחת" לאכול במשך שעות רבות כאשר היא עסוקה בכתיבה, היא רוקדת בלט קלאסי שמאפשר לה למתוח את הגוף לנקודות קצה, להתאמן על קצות האצבעות עד שהיא מדממת מהבהונות. היא פוגשת את אלון, רופא נוירולוג, שמכניס אותה (בהסכמה ובאופן הדרגתי) לסודות עולם הסאדו-מאזו. מסשן לסשן הספר מעורר שאלות רבות; ראשית על מיניות, על ניצול או הסכמה, על פריצת גבולות. אך גם מהי תחושת אינטימיות? האם מוצגת כאן אינטימיות "אמיתית" בין שני אנשים או מדומיינת? מהי מערכת יחסים? מי השולט ומי הנשלט? מי מנצל את מי? מה מקובל מבחינת הסדר החברתי בהקשר לתפיסת מיניות בריאה? מה נכלל בגדר "קוויריות", "קינקיות", ומהי סטייה?

הספר נכלל בז'אנר הארוטי אך הוא משלב מושגים תיאורטיים כגון האלביתי של פרויד, טבעת מביוס (צורה דו־ממדית, מעין לולאה, שיש לה רק צד אחד) ועוד. הספר נכתב על ידי ליירה אור, שם עט של חוקרת תודעה באחת האקדמיות בארץ. בתודות היא כותבת "תחילה אני רוצה להודות למדע ולחופש האקדמי. לולא הם, הסיפור הזה לא היה נולד. כי הסיפור הזה הוא אומנם בדיה, אבל שורשיו במחקר המדעי שלי בנושא מצבי התודעה המיוחדים בזמן סשן של BDSM… המדע גדוש בכללים נוקשים, בשיטות מדעיות, בהכרח לכתוב, לתאר, לבסס ולנמק בדרך מסוימת… וכך, בזמן שחקרתי ופרסמתי – תחת הכללים הנוקשים הללו – התעורר בי גם יצר אחר. תאווה. השתוקקות לכתוב על הנושא המרתק הזה בדרך אחרת, כזו שלא כפופה לשום כלל. בדרך יצירתית יותר".

.

ליירה אור, "משחק התחושות", הוצאת יהלומים, 2023.

.

***

.

מגול / רון דהן

ממליצה: לי ממן

מגול, מסבירה הערה בשולי העמוד בפתח ספרו של רון דהן, פירושו "סדרה של גלים הנעים מלב ים ונשברים אל החוף או אל ריף. מקורם בתזוזות קרקע ובמערכות ימיות רחוקות".

זוהי בחירה מוצלחת לשמו של הספר הזה – ולא רק מצד הצליל היפה, שמעלה על הדעת גם אפשרות של הקלה (כמו בביטוי "אבן נגולה מעל ליבו"), אלא בעיקר מפני שמדובר בקובץ שירים שהוא אוסף השתברויות אל חוף התודעה, לאחר שתזוזת הקרקע המכריעה שהולידה אותם כבר הושלמה ואין ממנה דרך חזרה:

"מוּטָב לְהוֹדוֹת בְּכָךְ: הֵם הָיוּ כִּשָּׁלוֹן, הַנִּשּׂוּאִים / כְּבוֹד הַשּׁוֹפֶטֶת, אָהַבְתִּי אֶת הָאִשָּׁה / וְשָׂנֵאתִי אֶת הַחַיִּים, נִכְשַׁלְתִּי בְּכָל אֹפֶן, הַמּוֹנוֹגַמְיָה / הִתְעַלְּלָה בִּי".

הימים הם ימי פוסט־חורבן, הבית כבר חרב והתפצל להסדרי משמורת, ומתוך התערובת המסחררת הזו של תחושת שחרור משכרת ואבל חריף על מה שאבד יש להיבנות מחדש:

"כָּל מַה שֶּׁרָצִיתִי בְּאוֹתָם יָמִים / הָיָה לְהִזְדַּיֵּן וְלִהְיוֹת עִם הַיְלָדִים. / הַדָּבָר נִתַּן לִי, חַיַּי נִתְּנוּ לִי בְּמַתָּנָה, / בְּעֶצֶם לֹא, הֵם נִתְּנוּ לִי בִּכְאֵב לֹא סָבִיר".

יופיו של הקובץ הזה טמון במידה רבה באופן העדין שבו הוא מצליח לאחוז במורכבות העמדה הנפשית של מי שמעוניין להחלים בלי לכפור בעברו באופן מוחלט או להשחיר את מה שהיה כדי להיוולד ממנו מחדש בתצורתו האותנטית (נרטיב נפוץ בקרב מתגרשים ובקרב חוזרים בתשובה או בשאלה כאחד, ולא בכדי). אפשר להתאבל באהבה גדולה ובחשבון נפש נוקב על הבית שאבד, ובד בבד לייצב מחדש את האחיזה בחיים, בהווה, בהורות, בסיכוי לאהוב מחדש. תנועת הגלים שנולדה מן השבר היא גם הדף וגם חיים, ובדומה לגלד היא מגלמת בו בזמן את נס ההחלמה ואת מקום הפצע.

.

הציפורים הרוכנות

מָה רָצִינוּ? לְהַמְשִׁיךְ כָּךְ

צוֹעֲדִים אֲפֵלִים תַּחַת יָרֵחַ

אָפֵל, מֵעַל אֲדָמָה אֲפֵלָה,

בִּבְגָדֵינוּ הָאֲפֵלִים, רוֹכְנִים שְׁקֵטִים

אֶל מַיִם אֲפֵלִים, שׁוֹתִים כְּצִפֳּרִים,

וְלֹא נִתַּן לָנוּ הַדָּבָר

נִפְרַד וְהָלַךְ, וַאֲנַחְנוּ, שׁוּב

כְּצִפֳּרִים, שׁוּב רוֹכְנִים,

שׁוּב אֲפֵלִים, צוֹעֲדִים, רוֹצִים

לְהַמְשִׁיךְ גַּם כָּךְ, בְּלִי הַדָּבָר, עִם

הַנָּהָר וְהַמַּיִם, כֹּה רַבִּים, כֹּה יָפִים,

לְאֵין יוֹדֵעַ, לִבְלִי שׁוּב.

.

רון דהן, "מגול", הקיבוץ המאוחד, 2022.

.

» עוד המלצות? הנה הזר הקודם, מראש השנה

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

העולם של אתמול: שמונה כותבים וכותבות בעקבות שטפן צווייג

.

"בפרק הזמן הקצר מאז ביצבצה חתימת זקני ועד שהתחיל להאפיר, ביובל שנים זה, התרחשו יותר תמורות וגלגולים קיצוניים משהתרחשו בעשרה דורות, וכל אחד בינינו סבור: אולי רבים מדי! כה שונה יומי הזה מכל אתמול שלי, מעליותי ומנפילותי, עד שלפעמים נדמה לי שחיי לא היו הוויה אחת בלבד, אלא כמה הוויות שונות זו מזו. … מתן עדות על חיינו הדרוכים, העשירים בהפתעות דרמטיות, נראה לי חובה; כי אשוב ואומר: כל אחד מאיתנו היה עֵד לתמורות האדירות האלה, כל אחד נאלץ להיות עד. לדור שלנו לא ניתנה כל אפשרות להתחמק, לעמוד מן הצד, כפי שניתן לדור הקודם. עם הארגון החדש בעולם והבו־זמניות של האירועים, היינו שבויים בידי הזמן" (שטפן צווייג, העולם של אתמול).

שטפן צווייג (1942-1881) כתב שורות אלה בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, בעודו מביט לאחור בחיים שלמים שעברו בצד התהפוכות האדירות והקטלניות שחוותה המאה העשרים. ספרו האוטוביוגרפי העולם של אתמול נקרא כאחת הקינות המפורסמות לעולם שהיה ואיננו, וכעדות לריקבון המוסרי שפשה באירופה ולבסוף הביא את צווייג עצמו לשים קץ לחייו.

יותר משמונים שנה לאחר פרסום הספר, בעולם שקצב התמורות שמתחוללות בו הולך וגובר, הזמין המוסך כותבות וכותבים להשתתף במחווה לצווייג ולסַפּר על "העולם של אתמול" שלהם, האישי והציבורי גם יחד.

.

סטפן צוויג, "העולם של אתמול", כנרת, זמורה דביר, 2012 [1982]. מגרמנית: צבי ארד

.

.

העיר החבויה

מיכל גוברין

בתוך הקיפולים של תל אביב יש עיר חבויה. קוראים לה "העירה". כשאמא אומרת, "הולכים העירה!" צריך להתלבש יפה וגם ללכת זקוף, נקישת היד של אמא בגב מזכירה זאת. לא רואים מיד מי שייך לעיר החבויה, כי האזרחים שלה נראים כאילו היו כמו כל האחרים. אבל פתאום, מתוך קיפולים שנפתחים בין רחוב דיזנגוף ופרישמן או בין בוגרשוב ובן יהודה, הם יוצאים מתוך מקומות מוסווים כחנויות סתם. כמו החנות הקטנה של לבני נשים שבה זוג מבוגר, רך מבע וחייכני, מקבל את פני אמא במנוד ראש חם ובשפה הרכה. גם אליי הם מחייכים ללא שום צל בכלל. ואצלם בחלון הראווה הפשוט לכאורה, עם כמה דגמי תחתונים וחזיות בצבעי ורוד ובז', עומדת חסידת הזכוכית המופלאה, שלעולם לא מפסיקה לשתות. היא רוכנת אל שוקת הזכוכית הזעירה, מעמיקה לתוכה את מקורה עוד ועוד וכמעט נופלת מעומס כל המים ששתתה, אבל אז מזדקרת בזינוק רועד ושוב מתחילה לשתות. בטוח שחסידת הזכוכית התעופפה מתוך העיר החבויה, ובלגימה המופלאה היא שומרת על הסף שנפתח בחנות הלבנים.

ממול ברחוב דיזנגוף החנות של דברי תפירה עם חלון הראווה הגדול, שפעם נהפך לשלגיה עשויה מרוכסנים, סרטים ופיסות תחרה, ופעם היה כולו לונה פארק עם קרוסלה ענקית מכפתורים צבעוניים. גם הזוג שמוכר שם מדבר ברכות עם אמא בשפה של תושבי העיר החבויה. אמא בפנים מוארות אומרת "כפתורים", כי גם לאבא שלה היה בית חרושת לכפתורים, שם, בעיר החבויה, במקום שקוראים לו "קרקוב", שגם פלאי חלון הראווה שייכים אליו.

.

מיכל גוברין, סופרת, משוררת, מסאית, ובמאית תיאטרון. פרסמה אחד עשר ספרי פרוזה, שירה ועיון, שתורגמו לשפות רבות. ביימה בכל התיאטראות בארץ והיא מיוצרי התיאטרון הנסיוני היהודי. ספריה ובימוייה זכו בפרסים רבים בארץ ובעולם. גוברין הובילה את יצירת "ההתכנסות ליום השואה", וכיהנה כפרופסור באוניברסיטת תל אביב. "העיר החבויה" לקוח מהרומן בכתובים, "השתיקה של אמא".

.

.

ואלוהים היה אנושי מאוד

לאה איני

כמה שבועות לפני העשרים בפברואר הורדתי את תיק הכימו של בעלי מהמתלה במסדרון. "שואבת טראומות", הוא נהג לקרוא לי בהכירו את גרילת ההישרדות שהיה עליי לנקוט בדגם מחנה הריכוז הזעיר שהנהיג אבי בילדותי. השמת התיק ששימש אותנו בעירויי הכספית בדווידוף בקרבת מיטתי, הייתה חזקה ממני. ביטוי מורעל לעוד סכנת חיים.

הפעם האחרונה שנכנעתי כך לחרדה הייתה כשעברתי לראשונה את מתקפת הטילים של אחת המלחמות לבדי. כארנבת רעדתי בביתי, שומעת את הדף קירות הנייר שסביבי וממלמלת בשם בעלי שנפטר. גם עליבות זו לא הוכיחה אלא את חולשת הבית הלאומי לאפשר לאזרחיות שלו ביטחון, ניחא חיים פרטיים. בהיות האזרחיות (כאזרחים) חיילות לעד, הטראומות שלי התערבבו בפצעי המדינה משל היינו גופנפש סיאמי שמאכל את עצמו. צלקות השואה, סרטן הכיבוש, כרוניות השכול, מורסות החיכוך בין דתיים לחילוניים שאמרו להתפוצץ מיום שאובחנו בעיוורון למען האמת, ב"מדינת היהודים", גרורות הרצח, הקנאות, ההסתה ועוד. לעייפה. לתלאובות. ועדיין, אני מבועתת מ"יד איש באחיו". מתפללת שלא. אני, שכתיבתי מתמיד גירדה בפצעים, וב"תשאלי" כתבתי שעלינו להיפרד. שתי חוזקות עימדי: חרדותיי, ובאותה הלמות לב, העמידה על הזכות הקיומית של כל אדם לפחד.

בהרצאה שבעלי התלווה אליה באחד מפסטיבלי התרבות בצפון, שנתיים אחרי שספרי "ורד הלבנון" ראה אור, גברים לא מעטים בקרב קהל חובשי הכיפות סירבו לשמוע על החייל יונתן מרחביה שתקע לעצמו כדור ברקה, שבע שעות טרם עמד להישלח ללבנון. אפס! הם צעקו, נופפו והשליכו כיסאות לעבר המנחה ולעברי. בושה! זה לא חייל יהודי! ואת (אני) שקרנית.

יושב בשורה הראשונה, בעלי, אז איש בריאות הנפש שבע מילואים, לא סב לאחור אפילו פעם אחת. הביט בארנבת שלו בביטחון. לא, לא הסכמתי שהביצה שדיממה ח"י שנים הייתה מלחמת אין ברירה. לא הסכמתי עימם כלל. שתינו, המנחה ואני, דבקנו בכיסאותינו עד שהמאוימים פרשו. אני לא מתווכחת על הביוגרפיה שלי, אמרתי כשחזר השקט הקפיצי. ויונתן לא היה אפס! היה בן שמונה עשרה שמותר לו לפחד. בטח במלחמה. בטח כשזו הורחבה־נכפתה בעורמה.

בכל זאת את ההרצאה סיימתי בוכה. לא בשל האלימות הלא כבושה ולא מפני האטימות. אלא מפני כמה נשים, מעטות, אימהות עם כיסוי לראשן, שקרבו אליי בחשש. אחת, "כבר סבתא", אמרה שמעולם לא שמעה על ילדות כשלי, ובהמשך כתבה לי מכתב. אחת אמרה שתקרא את הספר הזה. ואחת שלחשה באוזני שהוא מונח על השידה לצד מיטתה, והיא קוראת בו כבתנ"ך. נשימתי נעצרה. בנה משרת בחברון, והיא מפחדת עליו. היא חרדה. ואני זוכרת שהתחבקנו בסוף, בצד האולם, היא ואני ונשים נוספות, מעטות. אני זוכרת שלרגע נמצאה לנו גאולה, ואלוהים היה אנושי מאוד; לא־מתבצר, כזה שמתעקש על רוח האדם.

שואבת טראומות, אולי אחת יותר מדי, אינני מתביישת להודות: מאז תחילת פברואר, בצמוד לחמצן המאבק, תיק הכימו מונח לרגליי. אינני היחידה, שדינו התעוררו. כל תכולתו, אגב, כתבי יד של שירים ומכתבי תודה אחרונים, מיוסרים, שכתב לי בעלי, וכמה תמונות משפחתיות שטרם הועלו לענן. בכיס התיק הקטן טופס נשכח מבית החולים.

.

לאה איני, סופרת. כלת פרס עגנון לשנת תש"ף. ספרה החדש "הילד של לגיון הזרים", יראה אור בספטמבר 2023 בהוצאת כתר.

.

.

שעת העיתונים

ראובן נמדר

השקט היה יורד על העיר במהירות, סמיך ונוכח כמו אור אחר הצהריים שנעשה גם הוא פתאום אחר, חוץ־עולמי. המכוניות המעטות נעלמו מן הכבישים והחנויות נסגרו זו אחר זו, תריסי הברזל הכבדים מורדים בחריקה וננעלים במנעולים גדולים. בכמה מהבתים רחשה עדיין התכונה של ההכנות האחרונות לשבת, הסערה שלפני המנוחה: חולצות לבנות גוהצו, נעליים צוחצחו, סירים הוסרו מן האש והונחו על פני פלטות השבת ובתנורים. בבתים אחרים שררה כבר דממה חגיגית שבתוכה נשמע רק רחש הנייר, רשרושם החרישי של דפי העיתונים. ידיים החליקו בעונג, ברטט, כמעט ביראת קודש, על פני הגיליונות הגדולים – שהיו אז גדולים בהרבה משהם היום, או לפחות נראו כך בעיני הילד שלנו – פורשות אותם לאט, בתשומת לב; מפרידות אותם זה מזה בקול אוושה דקה; מייעדות חלק מהם לקריאה כעת ושומרות את האחרים למחר, לקריאה ממושכת וניחוחה. גודלם העצום של הגיליונות היה סמלי ורב־משמעות: העיתון היה עדיין גדול מן החיים, והמילים האצורות בו חשובות לאין שיעור מהמילים המדוברות בשאר ימי השבוע. כל מילה הייתה שווה את משקלה בעופרת – עבה, כבדה ומוצקה. גם הגופנים החגיגיים של העיתונים דמו קצת לאלה שבהם הודפסו ספרי קודש: רבועים, החלטיים, סמכותיים. היו משפחות שבהן קראו עיתונים מדי יום, אבל כמעט כולם קראו אותם בשבת – נושאים אותם הביתה מחנות המכולת יחד עם החלות הטריות, חפיסות השוקולד הנדירות שההורים לא הרשו לנו לאכול בימי השבוע ובקבוקי המשקה המוגזים, שהיו אז בבחינת חידוש ונקנו גם הם רק לכבוד שבת. היום הלך ופנה, השמש הלכה ושקעה, השקט הלך והעמיק. זאת הייתה שעת העיתונים, חגה של המלה הכתובה.

הרבה השתנה מאז. הרחובות והכבישים סואנים וגדושים במכוניות. דפי העיתונים קטנו במידה ניכרת ונהפכו לצבעוניים יותר ויותר. בקבוקי המשקאות המוגזים, לעומתם, גדלו עם השנים ונהפכו למפלצתיים ממש. את חנויות המכולת החליפו הקיוסקים בעלי השם המכוער "פיצוציות". גיליונות הכרום של המגזינים, שנראו פעם כה מפתים ונחשקים, נעשו זולים וצעקניים כמו עטיפות חטיפי השוקולד הרבים והמגוונים שגדשו את המדפים שלפני הקופות. גם טעמן ומרקמן של המילים השתנה ונעשה תעשייתי, קליל וזול. הפיצוציות, שלא כמו חנויות המכולת של ימי ילדותנו, פתוחות גם בשבת. ערמות העיתונים נשארות על המדרכה במשך כל סוף השבוע, סחורה שאין לה קונים. חלקם מחולקים כבר בחינם, אחרים נמכרים במחירי מבצע מגוחכים. המילה הכתובה נהפכה לחטיף, לממתק זול ולא משביע, למשהו שנאכל בהליכה ונשכח מיד אחרי שהעטיפה המרשרשת קומטה ונזרקה לפח.

.

ראובן נמדר הוא סופר ומתרגם עברי המתגורר בניו יורק. ספרו "הבית אשר נחרב" זכה בפרס ספיר לספרות עברית לשנת 2014. ספרו הבא יראה אור בחודש ספטמבר הקרוב בהוצאת כנרת זמורה דביר.

.

.

עוד סיבוב

תמר וייס גבאי

הדמעות של אתמול היו מקור מבוכה, לא כוח. חוש הצדק שלך – ילדוּתיות שצריכה להתבגר. הגישו לך כוס חלב, תירגעי. הכוס החד־פעמית של אתמול, הפלסטיק שבה, היו פתרון, לא בעיה. החלב שבכוס לא נועד לגורים, הוא נחלב מפרה נדיבה הגאה בתנובתה.

החוקים של אתמול לא היו דת, כי אם ציפייה אישית של האל ממך. והאל של אתמול לא ידע להיות אלה.

מקומות האתמול היו ריקים וחיכו לך ולחברייך. השכונה של אתמול הייתה חלשה ולך היו המון ערכים לתת. השרוולים של אתמול לא הפריעו לך בחום המיוזע, החצאית לא סרבלה. הגוף של אתמול היה הבל.

לילדי הזרים אתמול עוד לא היו שמות. המחוסלים ששמעת עליהם תמיד היו מחבלים. המִדבר בעצם רצה לפרוח. היורים שהכרת מקרוב היו יורים ובוכים. העוולות היו מורכבוּת. המורכבוּת הייתה עומק.

החמור בפינת החי שאליה לקחת את ילדך תמיד רצה לעשות עוד סיבוב. גם את עשית עוד סיבוב אתמול. ועוד אחד. סכּי העיניים של שניכם היו בלתי נראים ובכל זאת הסתירו את כל מה שמחוץ למסלול.

היום האור מסנוור אותך. את מִתרגלת. אל תתרגלי. יש לך עוד מה להשיל.

גם את הרסן

.

תמר וייס גבאי היא כלת פרס ברנר לספרות וכלת פרס דבורה עומר לספרות ילדים. ספרה האחרון, "החזאית", ראה אור בהוצאת "לוקוס". חברת המערכת המייסדת של המוסך.

.

.

הגוף של אתמול

משה סקאל

גופי הולך איתי ממקום למקום אבל יש לו העולם של אתמול שלו: כל יום מרחיק אותו מהמצב הראשוני שבו היה עיסה לחה ורוטטת שהגיחה לעולם מן הרחם, ומשם אל הילדות והבחרוּת ואל היותו גופו של "גבר מוגמר" או "גבר עשוי", כמאמר היוונים.

שיער עולה על מקומות בגוף ונסוג ממקומות אחרים. על העור נגלים פה ושם כתמים, שינויים מתרחשים בשכבות הקרובות יותר לקליפת הגוף ובמקומות חבויים, שקשה לראות בעין בלתי מזוינת. הגוף הזה נמתח ומתעקל כשאני רוצה ולא רוצה, הוא הולך איתי כברת דרך אל מקום בלתי ישוער. הוא יתפוגג בסוף כמעט לגמרי אבל משהו ממנו יישאר. בינתיים אני מסרב לחקוק בו קעקועים: הוא אינו שלי בטאבו.

הגוף הזה עבר כל מיני דברים, כמה מהם עניינו הפרטי, וכמה גם ענייני. הוא כבר חווה פציעות, דלקות, פעם אחת גירדו ממנו נקודת חן והוא מצידו הצמיח צלקת דמוית צלב במקום הגרידה. תמיד בסופו של דבר ידע להעלות ארוכה. מוחי פוקד על רגליי לנוע לכל מיני מקומות בעולם. הרגליים לרוב מצייתות, למעט מקרה שבו אחת מהן התמרדה. בכל זה היה דבר בלתי טבעי: רגל שאינה הולכת. כמו סופר שאינו כותב.

הבריות מתבוננות בגוף הזה במבט חקרני או טמום, הן חגות סביבו, לפעמים רוצות ממנו איזה דבר. שיגעון כזה, להזיז את הגוף לכל העברים, מוטב כבר להישאר בחדר ולא לזוז ממנו. אבל הגוף רוצה לפעול, הוא רוצה לצאת אל העולם. הזמן נספג בו ומשאיר בו חותם עד שילך בדרך כל בשר.

אני מנסה להיות נחמד לגופי. אבל אני מושיב אותו שעות ארוכות על כיסא והוא אינו אוהב להיות ישוב. אני מטפס במעלה מדרגות או הר, ומפלס את דרכי במדרון. אני מזין אותו בדברים שהוא אוהב ובדברים שאני אוהב, אני מונע ממנו דברים שאינם בהישג ידי, והוא מצידו דוחה סיפוקים. הוא יכבה את האור ביום מן הימים, וזכרוֹ ייהפך לאתמול.

.

משה סקאל פרסם שישה רומנים, זכה בפרס אשכול על יצירתו והיה מועמד פעמיים לפרס ספיר. סקאל השתתף בתוכנית הסופרים הבינלאומית באייווה וזכה במלגה מטעם הסנאט של ברלין לכתוב את הרומן החדש פרי עטו. יצירתו תורגמה לאנגלית, צרפתית וגרמנית. ייסד את פרויקט "הארכיון – ספרות עברית בקול".

.

.

רשימת נוכחות

יערה שחורי

המרצה ניערה את ראשה. כבר הכרנו את התנועה הזאת שלה. אתם חופשיים, אמרה. שאר המרצים אמרו, משוחררים. היה לנו מרצה שהנחית ערמת ספרים בחבטה כדי לסמן את תחילת השיעור וסיומו. היה מי שהביט בשעונו בהדגשה והיו שאמרו, זה הכול חברים, כמו דמות מצוירת, מצפים שנתפוס את הבדיחה. היא, שלא הייתה צעירה ולא זקנה, ששיערה מקליש וקלוע לצמה, שעורה רגיש ונוטה לאקזמה ומסמיק כמו אצל נערה, ועיניה מאחורי משקפיה חלשות כעיני זקנים, אמרה, חופשיים. 

לא, לא רצנו החוצה. עדיין היינו צעירים, אם כי דעתנו הייתה מנומנמת. עדיין לא שמנו את כל יהבנו על הכסף כמו שיעשה דור אחד אחרינו, עדיין האולם הגדול היה מלא. רוב המרצים שלנו הגישו את הידע חתום וסגור. העולם כבר התברר. מה שצריך להוכיח כבר הוכח. לא הקמנו מהומה. חיבבנו כמה מהם, נרתענו מאחרים, אבל לא פקפקנו. יכולנו לסמן סימונים חלשים בשולי הדף. זה הכול. אולי היינו צעירים משזכרתי. אבל ככה היינו, אני בטוחה. 

אנשים צעירים צריכים להרגיש שהעולם לא גמור,  הם לא אמורים לקבל הכול מוכן, אמרה. היה לה קול צפצפני, לא יכולנו להתעלם מהעניין הזה. העולם, אמרה לנו אחרי שלימדה אותנו עוד פרק מטאפיזיקה, צריך להיחצות שוב. כמו שחותכים תפוז ולא מאמינים שזה בהכרח תפוז. ככה בערך אמרה לנו המרצה שלא נראה שאי פעם הייתה צעירה בעצמה, שחזותה כה הפוכה ממילותיה. כמו הבובות האלה שכיפה אדומה מחזיקה בצידה ההופכי את הסבתא, והצייד הוא הזאב.

בעצם לא רצינו ללמוד אצלה. היא הייתה הכרח נסבל. מטלה. היא אמרה, כשתגיע המלחמה הבאה היא לא תיראה כמו המלחמות שלמדתם עליהן בספרי ההיסטוריה. היא גם לא תהיה בשחור לבן. שמנו לב שהבטן שלה תפוחה מאוד. כאילו טמנה שם כרית. שמה הפרטי היה משונה, זר, מגוחך. הגענו לשיעור שלה כי איחרנו להירשם וחסר לנו שיעור מבוא. המזכירות של החוג אמרו שיש אצלה מקום. עליהן לא ערערנו.

לרגעים בהתה בנו כמו חולד מאחורי משקפיה ואמרה, אתם מוכרחים להתעורר. מישהו שאל, זה למבחן? כן, היא אמרה לאט, ידה ממששת את תנוך אוזנה, אני מאמינה שזה למבחן.

בשיעור ההוא ראיתי שהיא עייפה. היא לא הייתה מבוגרת כמו שחשבתי. היא אמרה, הערכים משתנים. אתם רוצים דברים אחרים. למשל, להיות נחשקים. הביך אותי כשדיברה ככה. הרגשתי כאילו אִמי שלי עומדת שם מתבוננת על נעוריה שאינם, אוזלים מגופה, הסידן, היופי. כן, היינו צעירים לפחות בגופינו.  

היא הייתה המרצה היחידה שביקשה שנרשום נוכחות. כשהחסרתי שיעור מישהו אחר רשם את שמי. גם כך הרשימה תמיד הייתה נפוחה משמות. אלברט איינשטיין. אריק איינשטיין. צ'רלי צ'פלין, שושנה ארבלי־אלמוזלינו, שרה גיבורת ניל"י שמישהי תיקנה לשרה אהרונסון. מעולם לא נזפה במי שלא הגיע ולא הזכירה את השמות העודפים. מי זוכר בכלל מי למד אצלה. כשהרשימות נעלמו אפילו לא שמתי לב.

בשיעור האחרון רשימת הנוכחות שוב עברה באולם. כשהגיעה אליי חשבתי עליה בודקת את רשימת הנוכחות. דמיינתי אותה מאוחר בלילה בדירה קטנה עם רטיבות. קירות לחים. עציץ אחד. אקוורלים. מעבירה אצבע זהירה על טורי השמות. אני מאמינה שבפעם ההיא רשמתי את שמי. ששרטטתי לאט את האותיות, מסלסלת את קצותיהן, כמעט בעונג. אני זוכרת, הייתה בנו יהירות להאמין שהתפוז הוא רק תפוז. שכל זה לא נגע לנו.

.

יערה שחורי היא סופרת ועורכת ספרות המקור בהוצאת כתר. כלת פרס עגנון לשנת תשפ"ג.

.

.

תנינה

גל נתן

"עוּרִי כִּימֵי קֶדֶם דֹּרוֹת עוֹלָמִים הֲלוֹא אַתְּ הִיא הַמַּחְצֶבֶת רַהַב מְחוֹלֶלֶת תַּנִּין."

(ישעיהו נא, ט)

הבוקר העירו אותי המפגינים. הצצתי מסדק חלון ושמעתי אותם שרים: "באנו חושך לגרש." את חשכת הלילה ואת החלום על מדבר שומם ונפלא הם לקחו בשיר. ועם הווילון החדש שנרכש, האור לא חודר בבוקר וברוב הימים אני ישנה עד מאוחר. אבל לא היום. לכלבה יש פצע ברגל. אני לא יודעת איך בדיוק זה התחיל, אך הוא שם ומאז אני מנסה למנוע ממנה את התענוג שבליקוק הפצע. אנחנו יורדות לפארק וחוצות את הגשר של הירקון. ההפגנה התפזרה. בעברו השני של הנחל יש שקט ודשא רך לשכב בו. אני עוצמת עיניים. מסביבי אנדרטות הנופלים של תל אביב. פעם, בדיוק באותו המקום, האדמה נפערה ביום שבת אחד ונפלתי עם איש לבור חם ועמוק. ישבנו בו כמו שני תינוקות בוערים ברחם עד שהשעון צלצל והתעופפתי החוצה כמו עורב. אני שוכחת ונזכרת. מאחורי העיניים העצומות אני רואה את הירקון מלא תנינות והן יוצאות כמו עדר פילות מהמים. הן לא יודעות את ענייני השעה והן גדולות ושקטות. באות לאדמה שלהן. אדם עם דגל צועד קרוב אליי, הכלבה נדרכת ואני פוקחת עיניים. פח ירוק צף בירקון. בהעדר פתרון אחר, אני נאלצת למצוא לי איים לשכון בהם. שוקעת עמוק יותר ויותר עם גופי בתוך הדשא. שומעת שברי שיחה של זוג שעובר. לפעמים אני עוד מריחה את אדמת הבור החמה שבערנו בה. בגדים שחורים, ענברים ואש. כשעיניי עצומות אין מושלים בארץ הזאת ואין לנו על מה להילחם. יש רק תנינות גדולות ושקטות שעולות מהמים.

.

גל נתן היא משוררת, מלווה הוליסטית וסטודנטית לתואר שני בתוכנית למדעי הדתות באוניברסיטת תל אביב. ספר שיריה הראשון "הלטאות הסגולות בחוץ" ראה אור בשנת 2020 בהוצאת פרדס. יצירות פרי עטה פורסמו בעיתונות ובכתבי עת לשירה וספרות.

.

.

אֵינְךָ זוֹכֵר: אֱמֶת

איתן דקל

תַּמָּה מְצִיאוּת שֶׁשָּׁלַחְנוּ אָחוֹר, וְהִסְכַּמְנוּ

שֶׁתֵּלֵךְ; מָה שֶׁשָּׁכַחְנוּ בּוֹעֵר בָּעַר,

עַכְשָׁו דּוֹעֵךְ. נוֹלַדְתָּ בַּמִּילֶנְיוּם, עַל כֵּן אֵינְךָ

זוֹכֵר. וּכְבָר זָכַרְתָּ, אַתָּה טוֹעֶה לַחֲשֹׁב שֶׁאֵינְךָ מְשַׁקֵּר.

אַתָּה טוֹעֶה לַחֲשֹׁב שֶׁאֵינְךָ זָקוּק לַשֶּׁקֶר יוֹתֵר.

.

[חָלַקְתָּ אָז עִם שְׁנֵי אַחֶיךָ אֶת הַחֶדֶר, חָשַׁבְתָּ

שֶׁסּוֹדוֹתֶיךָ מוּגַנִּים, וְהֵם הָיוּ, שָׁנִים

יָדְעוּ אוֹתָם כֻּלָּם. לוּ יָדַעְתָּ זֹאת

הָיִיתָ נֶאֱלַם?

הַסּוֹד חָבוּק הֵיטֵב אֵצֶל כֻּלָּם].

.

אַתָּה טוֹעֶה לַחֲשֹׁב שֶׁאָז שִׁקַּרְתָּ, אֲבָל

אֵינְךָ זוֹכֵר. עַכְשָׁו תִּטְעֶה לַחֲשֹׁב – אֱמֶת

דִּבַּרְתָּ, וְתוֹר הַשֶּׁקֶר לְדַבֵּר. מָה שֶׁבָּעַר, הֲרֵי

הִסְכַּמְנוּ שֶׁנֵּלֵךְ וְנִשְׁכָּחֵהוּ, וְרַק צִלּוֹ נִשְׁאַר.

.

אַתָּה אֵינְךָ זוֹכֵר: אֱמֶת

בְּהֵעָדְרָהּ, כְּמוֹ אֱמֶת, לֹא תִּשָּׁאֵר.

.

איתן דקל הוא תלמיד ישיבה. עורך ראשי בכתב העת "בר – בין יוצר למקום", לאמנות הגדלה במרחב הישיבתי. שירים פרי עטו פורסמו בכתבי עת שונים, לרבות המוסך.

.

» על התפתחות הדיסטופיה הספרותית ומבטה הקודר אל העתיד – ברשימה מאת יוסי מנדלוביץ

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

האם אפשר לספר סיפור?

על אחרית הדבר לרומן "הנתניהוז" מאת ג'ושוע כהן

שירי שפירא

.

ביביסטים מכל הצדדים, אנשי "רק ביבי" ואנשי "רק לא ביבי" שהניחו את ידיהם על הרומן הנתניהוז מאת ג'ושוע כהן, אולי היו מאוכזבים לגלות שעניינו איננו בנימין נתניהו, ושהוא גם אינו עוסק במשפחתו המתוקשרת של ראש ממשלת ישראל הנוכחי, אלא לכל היותר באביו, בנציון נתניהו. כותרת המשנה של הרומן למעשה מגלה ברוב יושר שעלילתו מסתכמת ב"אפיזודה שולית ובסופו של דבר אף זניחה בתולדות משפחה מפורסמת מאוד" שהתרחשה בתחילת שנות השישים של המאה הקודמת, כאשר בנציון נתניהו התמודד על משרה במוסד אקדמי במדינת ניו יורק ולשם כך הגיע עם אשתו ושלושת בניו להתארח אצל אחד מחברי הסגל, שהוא במקרה – כלומר מאוד לא במקרה – חבר הסגל היהודי היחיד עד כה. זו אינה סאטירה על האנשים ששמם האמיתי מופיע בספר ללא כל חשש מצד המחבר, אף שתיאורם גרוטסקי להחריד. בסופו של דבר דמותו של בנציון נתניהו אינטליגנטית לעילא, ערמומית ונשכנית, ולמרות גסותה הבולטת, היא משמשת שופר לביקורת נוקבת על ארצות הברית של אז ועכשיו.

המספר ברומן הוא היסטוריון בדיוני בשם רובן בלום, וחלק גדול מהטקסט עוסק בהרהורים על היסטוריה בכלל והיסטוריה יהודית בפרט, ובשאלת ההבדל בין השתיים (ועוד על כך בהמשך הדברים). קריאה מעמיקה בפרק האחרון ששמו "שלמי תודה ונקודות זכות", מעין אחרית דבר, מגלה שהנושא שעומד בלב היצירה הוא לאו דווקא ההיסטוריה אלא הספרות. אחרית דבר של רומן כוללת לרוב רשימת תודות מפורטת של המחברת ולעיתים גם כמה גילויים מסקרנים על תהליך התהוות הספר. זו של הנתניהוז אכן כוללת את המרכיבים האלה, אלא שתפקידם משמעותי הרבה יותר מהנהוג, אולי בהתאם לחיבת המחבר לאפיזודות שוליות וזניחות לכאורה. היא מתחילה בתור אחרית דבר מהסוג המוכר, המעשיר את הקוראת ברקע היסטורי הקשור לעלילת הרומן, למשל בנושא מותו של יוני נתניהו במבצע אנטבה. סיכום האירועים ההיסטוריים הרלוונטיים נמזג בהדרגה לאירועים עכשוויים, קנוניים יותר ופחות, כגון סיפור כהונתו הארוכה של בנימין נתניהו כראש ממשלת ישראל והעיסוק של בנימין ועדו נתניהו במורשת של אביהם.

כהן מסיים לגולל את קורות משפחת נתניהו בסוגה אחרת של כתיבת היסטוריה, וזו היהודית בפרט, כשהוא משבץ סיפור אנקדוטלי ומציין שפגש את אחד מילדיו של עדו נתניהו במסיבה בתל אביב, אבל הבין זאת רק בדיעבד. הוא ממשיך וגולש למבנה יהודי מובהק אף יותר של חקר ההיסטוריה דרך קרבה משפחתית: דודן מנישואים של דודנו של כהן הוא עורך דין שהגיש פעם תביעת רשלנות רפואית נגד עדו, ודיווח שעדו הוא בחור נחמד. בנקודה זו הטקסט פונה במעבר חד אל דמות אחרת מהמציאות, וקרובה יותר אל המחבר: חוקר הספרות היהודי־אמריקני הרולד בלום (2019-1930), שנודע בין השאר בזכות כתיבתו על "חרדת ההשפעה" ביצירת הספרות. כהן מגולל בקצרה את פרטי היכרותו עם הרולד בלום, שהיה שופע אנקדוטות הנוגעות בשלל דמויות מהקנון היהודי והספרותי, מפיליפ רות' ועד גרשם שלום, ולא רק. בסוף המחווה המפורטת לאישיות הבולטת בחקר הספרות וביקורתה, כהן מציין שמבין האנקדוטות הרבות, זו שהכי הרשימה אותו הייתה "הפעם שהתבקש לתאם ביקור בקמפוס של היסטוריון ישראלי עלום ושמו בנציון נתניהו, שהתייצב לריאיון עבודה ולהרצאה עם אשתו ושלושת ילדיו ועשה שמות במקום" (עמ' 228-227).

כאשר הרולד בלום מתווסף לרומן בתור דמות פארא־ספרותית, ועם זאת כמקור ישיר ורב ערך להשראה ספרותית, קורה דבר מרתק: הטקסט הספרותי שקדם לאחרית הדבר נחשף בתור טקסט בעל גרעין היסטורי מוצק – הביקור של משפחת נתניהו אכן התקיים במציאות ונשמר בזיכרונו של אדם שנודע ב"זכר העבר המושלם לעיתים" (עמ' 225); ובד בבד, ולפתע, מרכז הכובד של הרומן כולו עובר מההיסטוריה אל הספרות. כהן מספר על בלום: "מבחינת הרולד, החיים והטקסטים שקרא גבלו אלה באלה" (עמ' 226-225). אמירה זו היא תחילתה של רמיזה, בייחוד למי שניגש לרומן ללא ידע מוקדם, שכדאי לחזור אחורה ולקרוא את כולו מחדש באור אחר.

אחד המוטיבים המרכזיים בנתניהוז הוא הטרנספורמציה היהודית, ובפרט התהליך שבו יהודים נהפכים בהדרגה ללא־יהודים. רוב דמויות היהודים האמריקנים בספר שואפות אליה, להיטמעות מושלמת בכור ההיתוך של ארצות הברית. הדוגמה הגסה ביותר לכך מתגלמת בכמיהה של ג'ודי, בתו של המספר, להיפטר מהאף היהודי שלה. דמותו של בנציון נתניהו מתנגדת לעצם אפשרותה של הטרנספורמציה, ותוכן מחקריו מוצג ככזה הטוען שגם היהודים המומרים לעולם לא הפסיקו להיות יהודים, ובייחוד לא בעיני אלה שאילצו אותם להמיר את דתם. בקריאת אחרית הדבר גם הרומן כולו זוכה לטרנספורמציה ומסגור מחדש. עד אליה אפשר היה לקרוא את הספר בתור רומן קומי על תככים באקדמיה ועל פערי תרבות בין יהודים מסוגים שונים, או כרומן היסטורי שמספק סיפור אטיולוגי לשיגעון הגדלות של הנתניהו המכהן בימים אלה ומסביר את הפיצול בין יהדות ישראל ליהדות ארצות הברית. אחרית הדבר מוסיפה עוד מימד, והופכת את הטקסט לרומן בסוגת המטאפיקשן.

כמובן ראוי להציג את המושג: מטאפיקשן היא סוגה או מוטיב בולט בפרוזה שעניינה עיסוק במרכיב הבדיון שבספרות, באופן התהוותו דרך השפה הספרותית ובהתבוננות במבנה הסיפר והבנייתו. אמנם המונח "מטאפיקשן" אינו מוכר למרבית הקוראים אלא בעיקר לחוקרות ספרות, אך הוא מתאר יסוד שנוכחותו ניכרת בפרוזה של העשורים האחרונים, ובהחלט מתבטא גם בספרות היהודית: ג'ושוע כהן הוא ממייצגיו הבולטים (ובייחוד בספרו Book of Numbers מ־2015), ואיתו בספרות היהודית־אמריקנית אפשר למנות גם את ניקול קראוס בספרה יער אפל (כנרת זמורה דביר, 2017) ולפניהם את פיליפ רות' בספרים כגון מבצע שיילוק (זמורה־ביתן, 1999) והרומנים שגיבורם הוא הסופר נתן צוקרמן; בספרות העברית אפשר לחשוב על ספריו של יואל הופמן, שקוראים להטלת ספק בעצם גבולות הספר כאובייקט, או על רומנים מהשנים האחרונות כמו הראיון האחרון מאת אשכול נבו (כנרת, זמורה־ביתן, 2018) וקנאת סופרות מאת מאיה ערד (חרגול, 2021); ואת שורשי התופעה בהקשר היהודי אפשר לאתר בין השאר בראשיתה של ספרות היידיש המודרנית ובמספרים בדיוניים כמו מנדלי מוכר ספרים ושלום עליכם, שעסקו בגלוי בהבנייתם ובתפקידם בתור מספרים כחלק מהיצירה הספרותית.

המספר הייחודי של הנתניהוז פותח את דבריו באמירה ולפיה היסטוריונים הם החוקרים היחידים שלימים מתאחדים עם מושא המחקר שלהם, וזו הטרנספורמציה הראשונה שמוזכרת בטקסט: "שמי … רוּבּן בְּלוּם ואני היסטוריון. אבל בקרוב אהיה היסטורי, אני משער. רוצה לומר, אמות ואיעשה בעצמי להיסטוריה – גלגול מסוג נדיר השמור מסורתית לעוסקים במדעים הטהורים יותר" (עמ' 11). אחרית הדבר מגלה שגם לחוקרי ספרות יש איכות דומה: הם יכולים להפוך אנקדוטה לספרות; ואילו סופרים, כמו שכהן מזכיר לנו היטב, מסוגלים להפוך אנשים אמיתיים לדמויות ספרותיות. המפגש בין רובן בלום, המספר ברומן, ובין בנציון נתניהו, ההיסטוריון האמיתי שלימים נהפך גם הוא להיסטורי וגם – בזכות ג'ושוע כהן – לספרותי, הוא מפגש בין שתי אסכולות סותרות בחקר ההיסטוריה. בלום מוצא בנתניהו הדהוד לגישה היהודית להיסטוריה, שזכורה לו מהרבנים שלימדו אותו בהיברו סקול בילדותו. הוא נרעש לגלות שאצל נתניהו מדובר למעשה לא בהיסטוריה, אלא בתיאולוגיה: נתניהו, כמו אותם רבנים, אוחז באותה תפיסה תיאולוגית שלפיה ההיסטוריה נדונה לחזור על עצמה, תפיסה א־היסטורית משום שהיא אינה מאפשרת תיאור של רצף כרונולגי אלא רק מצב סטטי שאינו כפוף לשינוי. ואילו בלום הוא היסטוריון שאמנם מכיר את הגישה היהודית, אך כמלומד וחוקר אימץ את הגישה המערבית ההפוכה, אף שהוא מציג אותה ביותר משמץ אירוניה: "ההיסטוריה … עסקה כולה בקִדמה, עולם שהתבהר בבוא עידן הנאורות והשתפר מאז בהתמדה; עולם שימשיך להשתפר בלי גבול כל עוד כל מדינה ומדינה תנסה להידמות יותר לאמריקה ואמריקה תשתדל להידמות יותר לעצמה" (עמ' 38).

בסוף הרומן אין הכרעה ברורה ביריבות בין בלום, ההיסטוריון שנועד להיהפך להיסטורי, ובין נתניהו, ההיסטוריון שמערער על עצם האפשרות של צבירת ידע היסטורי ובהרצאתו טוען כי "אין עם פחות היסטורי, או פחות מוכוון היסטוריה" (עמ' 173) מהעם היהודי. אחרית הדבר, שמגיעה אחרי הסוף, חושפת שעיקרו של הקונפליקט בין השניים הוא ספרותי – כלומר, עיקרו הוא מחלוקת בשאלה האם אפשר לספר סיפור, ואם כן, כיצד: האם אפשר לספר את אותו הסיפור לכל בני האדם, או שמא כל קבוצה זקוקה להיסטוריה אחרת של כלל האנושות? וכאשר כל קבוצה מפיקה היסטוריה אוניברסלית אחרת, האם בכלל יש תוקף לחקר ההיסטוריה?

אותו נספח קצר אך מאיר עיניים לרומן משרה עמימות מכוונת על אמיתות השחזור של האנקדוטה, ומנגד חשוב למחבר להדגיש בו שרובן בלום ומשפחתו אינם בני דמותם של הרולד בלום (אף שהתעקש לשמור על שם המשפחה, ולו באיות שונה באנגלית), של אשתו ג'ין ושל הנערה שאמנם לא הייתה בתם, אלא קרובת משפחה שהתגוררה אצל בני הזוג בתקופה ההיא. הפסקאות שחותמות את אחרית הדבר מוקדשות לאישה האמיתית העומדת מאחורי הדמות של ג'ודי, הבת הצעירה, ואף לציטוט ישיר של מילותיה מדוא"ל שנשלח למחבר בתגובה לפניותיו החוזרות:

"תתעורר!!!!!! אף אחד כבר לא קורא ספרים ואו שיהודים נמצאים בצד הלא נכון של ההיסטוריה או שהם פשוט לא רלוונטיים. … תודה בזה, אפילו ידיעת קרוא וכתוב גוססת – וכשהיהודי האחרון הזה שלך יהיה סוף־סוף מת כמו (((אלוהים))) אז הלסבי.ת הא־בינרי.ת הגאה הזאת כן לסבי.ת י.תרקוד עירומ.ה לאללה על הקבר שלו" (עמ' 229).

הדוא"ל העסיסי החותם את הספר, שאולי הוא בכלל פרי מוחו של המחבר, שומט את הקרקע מתחת לדיון שהרומן משוקע בו, אך מנגד פועל פעולה חיונית כל כך לסוגת הרומן בעצם ההכנסה של קול נוסף, אחר, וחוץ־ספרותי במובהק, ליצירה ששוב ושוב מצביעה על המורכבות והבעייתיות שבקשר בין הספרות לעולם, אותו עולם שקיים בנפרד (או שלא בנפרד) ממנה. כשם שהנתניהוז הבדיוניים אינם מייצגים בו את הנתניהוז הממשיים, כמו בכל רומן גדול, אין כאן חלוקה בין טובים לרעים ובין צודקים לטועים, אלא גם הדמויות השליליות הן נבונות ומעלות נקודות ראויות למחשבה, וגם הדמויות החיוביות הן שליליות ולו בכך שהן טועות טעויות טרגיות. הנתניהוז נעדר כל יומרה להציג את האמת, אבל לאחר קריאתו ראוי לשאול על מקומה של הספרות ביחס אליה: האם היא מחויבת לאמת או שמא רק לעיסוק בערך האמת? האם היא עומדת בצידה של ההיסטוריה או שמא בצד התיאולוגיה? התשובה, לטעמי, תלויה בסוג הספרות, וכך או כך, ראוי לה לספרות שתרקוד עירומה לאללה על הקבר של שתיהן.

.

שירי שפירא, מתרגמת ועורכת, כותבת את הבלוג "ספרים באוטובוסים". חברת מערכת המוסך.

.

ג'ושוע כהן, "הנתניהוז: אפיזודה שולית ובסופו של דבר אף זניחה בתולדות משפחה מפורסמת מאוד", הבה לאור, 2021. מאנגלית: ארז וולק

.

» במדור "ותקרא" בגיליון קודם של המוסך: אורית קלופשטוק קוראת בספרה של מכי חכם נאמן "אנחנו סוסי הפרא של נהריה"

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן