מודל 2022 | רצח בהרעלה

"בין מעשי האלימות של הבעלים ולאחריהם, בין ולאחר ההתגוננות מפני מתקפותיהם החייתיות: היו הרוך הזה, ההשתתפות והקשב ההדדי." קטעים מן הספר "שתי חברות והרעלה" מאת אלפרד דבלין

ניבי אלרואי, שנת חורף, צבעי מים ודיו על נייר, 35X25 ס"מ, 2014

.

שני קטעים מתוך "שתי חברות והרעלה" / אלפרד דבלין

מגרמנית: ניצה בן־ארי

.

כך התגבש המשחק ביניהן. בנדה צנחה במהירות לתוך קדחת מתוקה שהיתה קשורה לאלי. בהדרגה, לאט־לאט, התחילה הקדחת הזאת לעורר תחושה דומה אצל אלי. הן עלו על דרך החשאיות, שבתחילה כוּונה רק נגד הבעלים, אבל עד מהרה דחפה אותן בחוזקה הלאה. הן עדיין הסתירו זו מזו, וכל אחת מעצמה, את העובדה שהדרך איבדה כיוון.

בין מעשי האלימות של הבעלים ולאחריהם, בין ולאחר ההתגוננות מפני מתקפותיהם החייתיות: היו הרוך הזה, ההשתתפות והקשב ההדדי. משהו כמו הרוך שבו האם עוטפת את ילדה. אלי היתה עליזה וחיננית, מצחיקה ומחניפה כלפי בנדה. אבל הידידה הלהוטה, שרגשותיה הגואים דחקו בה, דיברה אליה, לחצה את ידה, קירבה אותה אליה. רוך כה מפתה — אלי נאלצה להודות בכך — היא לא הכירה מימיה. למעשה היא היתה בנויה רק לתפקידי החתלתולה המתפנקת והחוצפנית השובבה. ועכשיו, שלא מרצונה, ואפילו למרבה הפתעתה, שלא לטובה דווקא, היא גילתה שהיא נרגשת ונכבשת. כדי להצדיק את עצמה בעיני עצמה, אלי תלתה את הסיבה לכל החברות הזאת בגסותו של בעלה. היא התביישה בכל עוז — ובעצמה לא ידעה למה — ביחסים החשאיים שלה עם בנדה. זה החליש אותה גם בעמדתה נגד הבעל. לכן קרה לא אחת שהיא הסתייגה מבנדה, בלי שחברתה הבינה למה. אבל קרה גם שרגשות האשם והבושה שלה — על הקשר עם בנדה — הופנו בזעם ובסערה נגד הבעל, ואז היתה מסתירה כך את הבושה, לפעמים מתוך עיוורון ולפעמים מתוך התחושה המעורפלת: הכול באשמתו, בלעדיו לא הייתי מגיעה לזה. וכל סצנה קשה בבית השליכה אותה עכשיו ביתר עוז לזרועותיה של בנדה: הפעם היא תישאר אצלה, בצדק היא רוצה להישאר אצלה. הרגש אל החברה התפתח במעמקים והוליד, כגידול, רגשות נוספים.

לינק עבד, ניסה לפייס את אשתו, התנפל עליה שוב בצעקות, שתה. דרכו היתה חדגונית, רק במגמת עלייה. לפחות אשתו שוב אצלו, הוריה ניצבים לצדו, את הקרניים שגידלה לו היא צריכה להסיר. הוא המשיך לתקוף אותה מינית: היא סבלה את זה בבחילה מוצהרת, בתיעוב גלוי ובחמת זעם. היא רצתה לברוח מזה לגמרי, לברוח מאזור הנפש שהוא קרע אצלה, אזור המריבות, הפראות, פקעת השנאה.

ראשה הסתחרר מהרגשות שעוררו בה החברה והבעל. היא רצה אל החברה כדי למצוא מרגוע. את משק הבית הקטן שלה היא הזניחה. כשבעלה נתן לה בבוקר הוראות למשימות קטנות וסידורים, היא שכחה לבצע אותן בגלל המהומה הפנימית שלה, ומפני שסירבה לחשוב. היא נאלצה לרשום לעצמה משימות קטנות. והוא, שהבחין בכך, נהנה לתת לה משימות, כדי שתיאלץ לחשוב עליו במשך היום, כדי לכבול אותה ולהקטין אותה. ואז, בערב, כשהוא יחזור הביתה, הוא יוכל להראות לה מי היא. כמה פחדה כשהוא חזר, בדרך כלל שתוי. השתוללות הזעם המטורפת שלו. ברגעים כאלה היא כבר לא היתה בשבילו אלי המסוימת. הוא השתולל, כי הוא היה האדון. זאת היתה השארית, החורבה של תשוקתו ואהבתו. אז היה שובר כל מה שהניח עליו את ידו, כלי אוכל, שולחן, כיסאות קש, כלי מיטה, בגדים. היא צעקה: "אל תחמיר איתי כל כך! הרי אני עושה מה שאני יכולה. מה אני עוד יכולה לעשות? אל תרביץ לי תמיד על הראש! אתה יודע שעל הראש אני לא יכולה לסבול." הוא: "תסדרי את ארגז המחשבות שלך!" היא: "שמע, אתה לא תשיג כלום עם הדיבורים האלה, רק עם מילה טובה. אתה מקצין הכול עד שבסוף אני לא אהיה אחראית לכלום. אתה תמשיך עד שהקערה תעלה על גדותיה." "יצור קטן ועלוב! מה את כבר יכולה לעשות. הנה אלת הגומי. היא כבר תעזור לך!"

השנאה שלה לאיש. היא כתבה מכתבים מרי נפש להוריה. הם החזירו אותה אליו. היא רצתה שידעו מה המצב ביניהם. היא עושה לבעלה בית כל כך לא נעים, שהוא כבר היה צריך להסתלק. היא בקושי מכינה לו לאכול. היא שונאת אותו כל כך, שהיא רוצה לירוק לו בפרצוף כשהיא רואה אותו. היא רק רוצה שהוא יעבוד, שירוויח למחייתם. היא רק רוצה לברוח ממנו שוב, ואת המיטה שהוא קנה ואת המצעים של האמא שלו, את הכול היא תיקח איתה. אצל זוגות נשואים זה לא נחשב לגניבה.

השנאה אמנם השתלטה עליה, והיא התמסרה בחשק גובר לשנאה הזאת, אבל המילים שלה היו תמיד מרירות הרבה יותר מתחושתה: היא ניסתה להצדיק את כמיהתה לבנדה, שבה לא יכלה להודות, לא בפני עצמה ולא בפני האחרים. היא דיברה על חברותן בצורה מעורפלת. סתירה מוזרה צמחה אצל אלי; זה התברר לה מדי יום במגעים עם בנדה, ממש הזדקר לה בפרצוף. על מה שקורה עם לינק היא סיפרה לבנדה כל יום, אבל היא נאלצה לשחק תפקיד, היתה חייבת להגזים, לפעמים גם להציג דברים בצורה לא נכונה. את הצד השני של הקשר עם לינק היא היתה חייבת להכחיש. היא ניהלה סוג של חיים כפולים. הטלטלה הזאת, ההלוך־ושוב הזה, לא לזה ייחלה.

אבל כבר הסתמנה החלטה, לפחות נכון לעכשיו. האהבה בין שתי הנשים התלקחה. הצהרות הידידות הפשוטות, הניחומים, הנשיקות, החיבוקים, הישיבה זו בחיק זו הפכו למגעים מיניים. בנדה, עזת הרגש, המשתוקקת, היא שהעזה ברטט לפתוח בכך. בהתחלה אלי היתה ילדתה, הילדה שעליה היא חייבת להגן. עכשיו התפעלה מהפעלתנות הנמרצת של הקטנה ודחקה אותה בתקיפות לתפקיד הגבר. הגבר הזה אוהב אותה, הגבר הזה מוכן לקבל את אהבתה. כאישה, היא לא היתה מאושרת במיוחד עם גברים, ועם בעלה עוד פחות מכולם. עכשיו אלי היא הגבר שלה. היא חייבת להבטיח לה את אהבתה שוב ושוב. בנדה דרשה עוד ועוד הבטחות ידידות והוכחות אהבה. אלי, שרצתה להשתחרר מלינק, הניחה לה ברצון להוביל לדרך הזאת. הפעלתנות שלה, ההחלטיות הגברית, קיבלו בסיס מיני, וגברו כתוצאה מזה בצורה מסוכנת.

בעקבות התהליכים האלה גדלו אצלן הביטחון והתחושה שהן שייכות זו לזו. נותרה אמנם תחושת בושה ואשמה, אבל היא נחלשה לנוכח התנהגות הבעלים. אלי דחתה בתקיפות רבה יותר את בעלה. מה שהיא אמרה וכתבה לבנדה היה אמת: שפעמים רבות היא סירבה לקיים יחסים עם בעלה, וסבלה אותו רק כשהוא הכריח אותה.

באותה תקופה, לקראת סוף שנת 1921, המריבות של הזוג לינק הגיעו במהירות לתגרות ידיים קשות. אלי שנאה את בעלה שנאה תהומית. האיש היה חזק ממנה; היא הסתובבה עם חבלות ופציעות קטנות בראש. היא ביקשה מהיועץ הרפואי ד"ר ל' אישור על פציעותיה.

כי בשיחותיה עם בנדה היא כבר הגיעה לידי החלטה להיפרד מלינק. בנדה והיא טוו לא אחת — עכשיו כבר היו שרויות במין מצב של שיכרון חושים — תוכנית דמיונית יפה ביותר: שלושתן, האם, אלי וגרטה יעברו לגור ביחד. לכן התגבשה אצל אלי מחשבת הגירושים. מחשבתה היחידה היתה שהיא חייבת להיות פעילה, חייבת להיות גברית, חייבת להוכיח לחברתה את אהבתה. אפילו במבט חטוף כבר לא זיכתה את הבעל. לפני חג המולד הוא עבד במשמרות לילה, פעמיים שלושים וארבע שעות. אבל היא רצה אל בנדה. בנדה הבעל כבר אסר על אלי את הכניסה לביתם; כל הפטפוטים האלה והרביצה המשותפת של הנשים לא מצאו חן בעיניו. לינק הבעל גם הוא לא השתגע על החברות של אלי עם בנדה. הוא לא האמין שאלי מבקרת אצלה, קינא שהיא מתעסקת עם גבר זר. שתי הנשים חששו שהבעלים יתפסו אותן, ולעתים קרובות נפגשו רק בחטף ברחוב. ההתכתבות המסוכנת, שהלהיטה את הרגשות, התגברה: זאת כבר היתה בריחה מהבעלים, חיי שיתוף אידיאליים בלי גברים. הן עצמן מסרו זו לזו את המכתבים ברחוב, ורק לעתים רחוקות נתנו למישהו להעביר אותם. הן קבעו בדירותיהן סימני וילון להיעדרו או לנוכחותו של הבעל.

ערב הסילבסטר היה גרוע במיוחד. לינק, האיש האטום הקודר, הורגז שוב עד קצה גבול היכולת. כשהיה לרגע לבד עם אלי, הוא איים עליה: "רק תעיזי לבוא הביתה, ותוכלי לאסוף את העצמות שלך." מרוב פחד ממנו, אלי סיפרה זאת לאחותו, שאצלה הם התארחו. האחות צידדה באלי. אם שום דבר לא ישתנה, אלי תהיה חייבת לעזוב אותו, והוא יצטרך לחזור לאמא. האחות ארגנה את הדברים כך שהזוג יישאר ללון אצלה. בבוקר האחד בינואר הלכה אלי הביתה. הוא הגיע רק בערב, שתוי. השאגות, הגערות: "זונה שכמותך, חזירה!" המכות התחילו מחדש.

בשניים בינואר ברחה אלי בסתר מהבית. את ההכנות לבריחה סיכמה לפני כן עם בנדה ועם אמה. הן מצאו לה חדר בסביבה אצל גברת ד'. אלי הופיעה אצל הגברת הזאת עם כתמים כחולים וירוקים על הרקה הימנית. היא יצאה לחופשי. הבעל לא ידע את הכתובת.

.

אלפרד דבלין, "שתי חברות והרעלה", פן – ידיעות אחרונות – ספרי חמד, 2022. מגרמנית: ניצה בן־ארי.

.

.

 »  במדור מודל בגיליון קודם של המוסך: שני פרקים מתוך "כתב כמויות" מאת ורד גלאון

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

שירה | נוגה חיוור מתפשט במים כהים

שירים מאת צביה ליטבסקי ועדנה גורני

טל ירושלמי, The Snake isn't Comming, שמן, אקריליק ופיח על קנווס, 220X160 ס"מ, 2020 (צילום: יובל חי)

.

צביה ליטבסקי

*

כְּחֹד מַחַט הֶחְדַּרְתִּי פְּנִימָה מַבָּט

וּמִקָּצֵהוּ הִפְצִיעָה

חָצֵר

מוּאֶרֶת פָּנָס

סְגַלְגַּלָּה וּגְדוּרָה כְּבֵיצָה. מָקוֹם

לַעֲמֹד בּוֹ. מִבַּחוּץ

צָרִים עָלֶיהָ

שִׂיחִים מְשֻׁלְּחֵי עָנָף.

קְנוֹקְנוֹת גֶּפֶן תְּלוּיוֹת בַּחֲלָלָהּ

וְהִיא נִפְתַּחַת מִכַּפּוֹת רַגְלַי

בְּכָל אֲשֶׁר

אֵלֵךְ

מֻקֶּפֶת פְּנִים

.

*

אוֹר גָּדוֹל מְחַכֶּה לִי.

מִלְּפָנִים.

וְאוּלַי מֵאָחוֹר.

כָּל כִּוּוּן יֵאָלֵם.

כָּל הִתְבּוֹנְנוּת וָדַעַת.

עֵינַי יִמַּסּוּ אֶל עִוָּרוֹן נִכְסָף

בְּשָׂרִי פְּלוּמָה

מִתְפָּרֶקֶת

עֲנַן נוֹצָה בִּמְחוֹל חֶלְקִיקִים

עַד צְלִילוּת

צְרוּפָה, הַצְּלִיל

הָאֶחָד.

.

*

פָּרַשְׂתִּי מֵעָלַי אֶת סוֹכֵךְ הָרֶגַע

וְדֶרֶךְ רִשְׁתּוֹ הַדַּקָּה

חִלְחֵל הָאוֹר,

עָמוּם, עֲצוּם־עֵינַיִם.

לִבִּי

חַלּוּק־נַחַל

מֻשְׁלָךְ שׁוּב וָשׁוּב אֶל חָלָל

וּכְמֵחֹד מְחוּגָה אֱלֹהִית

מִתְפַּשְּׁטִים מַעְגְּלֵי הָרֶטֶט

אֶל דְּפָנוֹת

נְסוֹגוֹת

מִן הַמַּבָּט.

.

*

אֶת הַיָּם הַזֶּה הַמִּתְחַטֵּא לְרַגְלַי

בְּאַדְווֹת חֶמְדָּה מְעֻלָּפוֹת,

אֶת הַיָּם הַזֶּה אֲנִי בָּכִיתִי.

וַאֲנִי יוֹדַעַת שֶׁהוּא יוֹדֵעַ,

אֵי פַּעַם שָׁכַן מֵאֲחוֹרֵי עֵינַי.

אֲסִיר תּוֹדָה הוּא לִי

עַל הַמֶּרְחָב, עַל הָאוֹר, עַל הַשַּׁלְוָה

גַּם אִם

לְעִתִּים

תָּגִיחַ מִקִּרְבּוֹ כַרִיבְּדִיס,

חוֹשֶׂפֶת עֶרְיָה חִוֶּרֶת,

מַטִּילַת אֵימָה –

.

צביה ליטבסקי היא זמרת קלאסית בעברה, מרצה לספרות במכללת דוד ילין ומבקרת ספרות במוסך. הוציאה לאור עד כה שבעה ספרי שירה, ביניהם: "ערוגות האינסוף" (הקיבוץ המאוחד, 2017), אשר זכה בפרס אקו"ם לכתב יד בעילום־שם ו"עין הדומיה" (כרמל), אשר ראה אור בשנת 2021. כמו כן, פרסמה שני ספר מסות. שירים פרי עטה פורסמו בגיליונות שונים של המוסך, ובהם גיליון 46 והגיליון מיום 22.7.21.

.

. 

עדנה גורני

צלילה

לאדריאן ריץ'

.

סְפִינָה טְרוּפָה נָחָה בַּמַּעֲמַקִּים. עַל צַלְעוֹתֶיהָ אוֹרְבִים דְּגֵי אֶבֶן,

דָּגִים מְאִירִים בַּאֲרֻבּוֹת עֵינֶיהָ. נֹגַהּ חִוֵּר נִשְׁפָּךְ וּמִתְפַּשֵּׁט בַּמַּיִם

הַכֵּהִים וְאוֹבֵד בָּאֵין־אוֹר, כְּמוֹ תַּשְׁלִיל דְּיוֹ שְׁחֹרָה הַמִּתְפַּזֶּרֶת בְּמַיִם

צְלוּלִים, מַסְתִּירָה דְּיוֹנוּן נִמְלָט. הַטּוֹרֵף, שֶׁסּוֹבְבוּהוּ בְּכַחַשׁ, לוֹטֵשׁ עֵינַיִם

בַּדְּיוֹ הַמְּחוֹלֶלֶת מוּל עֵינָיו וּנְמוֹגָה כַּעֲנַן עֲרָפֶל בְּחֹם הַשֶּׁמֶשׁ,

נָסוֹג וְנֶעֱלָם. הַזִּירָה רֵיקָה

חֵלֶק קָטָן מִן הַסְּפִינָה הַטְּבוּעָה חָשׂוּף, בּוֹלֵט מֵעַל טִין הַקַּרְקָעִית,

שֶׁבְּעִדָּן גֵּאוֹלוֹגִי אַחֵר הָיָה פִּסְגַּת הַר. אוֹרָם שֶׁל דְּגֵי הַחַשְׁמַל מְתַעְתֵּעַ.

אֵיךְ הָאֵלֶקְטְרוֹנִים מִתְנַהֲגִים בַּמַּיִם? אוּלַי הֵם נִשְׁבָּרִים וּמִתְנַפְּצִים

וְיוֹצְרִים תְּמוּנָה חֲדָשָׁה? שִׁבְרֵי מַתֶּכֶת מְשֻׁנָּנִים שׂוֹרְטִים בַּבָּשָׂר,

שְׁבָבֵי עֵץ נוֹעֲצִים קְרָסִים בְּכָרִיּוֹת הָאֶצְבָּעוֹת הַמְּגַשְּׁשׁוֹת. כּוֹאֵב

לָגַעַת. אוּלַי רָצוּי לֹא לָדַעַת מָה קָבוּר שָׁם

וּמִמֵּילָא אִי אֶפְשָׁר לִרְאוֹת כִּי אֵין קֶרֶן אוֹר הַמְּסֻגֶּלֶת לַחְדֹּר לְעֹמֶק

רַב כָּל כָּךְ וְאֵין חַיִּים תַּחַת מִשְׁקָלָם שֶׁל אַחַד עָשָׂר קִילוֹמֶטְרִים שֶׁל מַיִם

וְגַם אִם יֵשׁ שָׁם חַיִּים הֵם אֵינָם יְכוֹלִים לְהָעִיד כִּי אִם יַעֲלוּ

אַחֲרֵי שֶׁהִסְתַּגְּלוּ לִחְיוֹת בְּלַחַץ כֹּה רַב – יִתְפּוֹצֵץ גּוּפָם מִבִּפְנִים.

.

המים

לזהר איתן

.

…בָּאִים מִלְּמַטָּה. עוֹלִים וּמְמַלְּאִים אֶת הַבַּיִת. מִן הַמַּסָּד עַד לַתִּקְרָה. הַדְּלָתוֹת וְהַחַלּוֹנוֹת סְגוּרִים, טִפָּה לֹא זוֹלֶגֶת הַחוּצָה. אֲנִי עוֹבֶרֶת מֵחַלּוֹן לְחַלּוֹן וּמַבִּיטָה פְּנִימָה, כְּמוֹ אֶל אַקְוַרְיוּם. בַּפִּנָּה מוּטֶלֶת טֵלֵוִיזְיָה מְנֻפֶּצֶת. כִּסֵּא נִצָּב בְּדִיּוּק בְּאֶמְצַע הַחֶדֶר. סְפָרִים מְצֻפָּפִים זֶה לְצַד זֶה, כְּמוֹ לֹא נָפַל דָּבָר. צַלָּחוֹת עֲגֻלּוֹת וְסַכִּינִים חַדִּים טְמוּנִים וַדַּאי בִּמְגֵרוֹת הַמִּטְבָּח. יוֹסִי בַּכִּנּוֹר פֶּיְסִי בַּתֹּף מֹשֶׁה בַּחֲצוֹצְרָה, בֻּבּוֹת עוֹפֶרֶת קְטַנְטַנּוֹת, דּוֹמְמוֹת בְּתוֹךְ אָרוֹן שֶׁדַּלְתוֹתָיו הַשְּׁקוּפוֹת מוּגָפוֹת. הַבַּיִת מָלֵא אוֹר

.
עדנה גורני היא דוקטור לאקולוגיה, משוררת וסופרת. ספר השירים פרי עטה "גרר ועילוי" ראה אור בהוצאת עולם חדש בשנת 2014. ספרה "דיוקן זואולוגי: לקסיקון" (פרדס) זכה בפרס גולדברג לספר ביכורים לשנת 2020. קובץ שיריה "אמא" זכה בפרס שירת המדע ע"ש עופר לידר לשנת 2021. השירים שכאן לקוחים מתוך ספר בכתובים, "כמעט כרגיל", העתיד לראות אור בהוצאת מוסד ביאליק, סדרת כבר. רשימה פרי עטה התפרסמה בגיליון המוסך מיום 12.5.2022.

.

» במדור שירה בגיליון הקודם של המוסך: שירים מאת רן שייט ועמנואל פינטו

.

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

פרוזה | לימונים מתוקים

"הבתים המבוצרים עמדו בפנים חתומות, חלונותיהם אדישים לאישה שבחוץ. היא לא רצתה להפריע לאף אחד בשעת הצהריים. היא עצרה לרגע, ואז ראתה לימינה בית קטן וישן, עם גג רעפים דהוי." סיפור קצר מאת שרית גורן

ורד נחמני, הדרך הביתה 1, שמן על בד, 100X70 ס"מ, 1999

.

לימונים מתוקים

שרית גורן

.

נירה הלכה בקושי רב בכביש הראשי של המושב הירוק והשומם. איש מיושביו המפונקים לא העז לצאת מהמזגן המרכזי ולנטוש את סלונו המעוצב בסגנון כפרי מודרני, המותאם לכל צרכיו.

אבל נירה הלכה בחום הכבד, איתנה כחלוצה. היא חייבת להגיע לחוות הלימונים המתוקים של עליזה שטקלר. היום מירבי הקטנה שלה באה לבקר, והיא רוצה להביא לילדים שלה לימונים מתוקים. בייחוד לאהודי שכל כך אוהב צמחים וטבע, ומסכן קטן, גר בעיר המלוכלכת. היא צעדה לבדה, למרות רגליה הצולעות ושני השברים בירכיים, שהיה צריך לאחות בברגים. היא אחזה באומץ במקל ההליכה הארור, שהיא שונאת שנאת מוות, והרגישה כל צעד, כמו סכין חדה. כאב מעולם לא הרתיע אותה, ובחמסין הייתה רגילה לעבוד מילדות. הבטלה, לעומת זאת, גרמה לה סבל רב. הייתה לה משימה לבצע ונכדים קטנים לארח, ועבודה תמיד כרוכה במאמץ.

נירה המשיכה ללכת בחמסין לאט ובנחישות, כאילו הייתה ילדה קטנה שהולכת אחרי הוריה בפרדס.

עכשיו הכול נראה לה זר, אף שהכירה את המושב הזה מילדות, כשעוד הייתה מטיילת לכאן עם בני המושבה כדי לקטוף פרחי בר. הם היו ממלאים את ידיהם הקטנות כלניות, נוריות ורקפות. כל ילד קטף כמה שידיו הצליחו לשאת. פעם היה מותר לקטוף הכול, והם היו משוטטים לבד רחוק מהבית, ומביאים להוריהם, שעבדו רוב היום בלול ובמשק. הוריהם היו מניחים את הפרחים באגרטלים שהגיעו באונייה מרוסיה או פולין.

האגרטלים ההדורים היו החפצים היפים ביותר בבית הפועלים הפשוט בן שני החדרים, שספרייה גדולה מילאה את כולו, ובעונת הקטיף גם שקי תפוזים.

היא חלפה על פני הווילות האימתניות של שנות השמונים, על חלונות העץ החומים שלהם, הגגות האירופאים והשפריץ המלוכלך. הן עמדו בלב חצרות זרועות עצי דקל או קקטוסים מסוגננים שיצאו מהאופנה מזמן. חצרות ענקיות ומבוצרות, מטופחות כמו הגנים הלאומיים של המלכה, וריקות מילדים ופרחים עונתיים.

נירה חלפה ליד המסלעות הגבוהות המגוננות, שהגדירו טוב כל כך את מושגי ההצלחה של שנות השמונים, והן, במבטן הגבוה והיהיר, הצלו מעט על הליכתה, בלי שהתכוונו לתת צל לאיש, ובטח שלא לזרה מבוגרת מהמושבה השכנה.

בין שערי הברזל המסוגננים, שנעשו תמיד בהזמנה אישית, נדחפו הבתים החדשים: חסרי גג, בצבעי אפור או לכל היותר בז׳ אפרפר, חצרותיהם קטנות, כי המועצה רצתה למקסם את אפשרות הבנייה. הבתים האלה, על גדרות הפלסטיק הלבנות שלהם או האלומיניום האפור בפרופיל היי־טק, הזמינו זוגות צעירים, ואלה מילאו אותן בטרמפולינות ענקיות שתפסו ממש את כל החצר. את מעט החצר שנותרה מילאו בריכות לטקְס מתקפלות שוות לכל נפש. בחנייה ובכניסה לבית עמדו בימבות עממיות, בקועות ודהויות משמש, ג'יפונים ואופניים. הצעירים החדשים מהעיר היו מזמינים גנן אולי פעם בחצי שנה, לתקן את סימן החריכה שהשאירה בריכת הלטקס על הדשא ולרענן את הפרגולה. החצרות האלה ידעו שלעת ערב, כשהחום הכבד יעבור, ימלאו אותן ילדים וחברים, מכרים מהעיר, או אנשים חסרי גינה. הם יפעילו מוזיקה ואת המנגל החשמלי, עד שעות הערב המאוחרות.

נירה, שגרה בבית הישן של סבתהּ, שהקימה את המושבה שליד המושב הזה, לא הייתה שייכת, לא לאלה ולא לאלה. אבל היה לה כל מה שהיא צריכה והיא לא מתלוננת. במיוחד עכשיו שגם מירבי כבר בסדר.

העיקר שעכשיו כולן מסודרות. הגדולה שלה שאף פעם לא היה צריך לדאוג לה, והשנייה היפיפייה והנעימה, ועכשיו גם מירבי, עם כל הכעס שלה, והאומנות שלה, והבחירות המוזרות שעשתה, שאלוהים ישמור כמה שהיא דאגה לה, ממש מגיל הנעורים.

היא נזכרה בבתה חוזרת מפסטיבל ערד עם הנזם ההוא באף, והעיניים השחורות מאיפור, שגרמו לנירה לבכות ולא לדבר עם מירבי שבוע. הזיכרון הזה כל כך החריד אותה, והיא לא הבחינה בשלט הקטן התלוי על תמרור עצור: "הלימונים המתוקים של עליזה".

נירה חשבה על כך שמירבי העדיפה לנסוע שעה וחצי בשלושה אוטובוסים, רק לא ללמוד פה. כל האנשים האלה שהסתובבה איתם, עם שערות ארוכות, והפסטיבלים, שלא נדע. ואחר כך כשהיא הלכה ללמוד משהו שאין בו כסף ולא עתיד, ובקושי פרנסה את עצמה, וחיפשה את עצמה בהשד יודע איפה. זה לא שאין לה שכל. הרי בבית הספר היסודי הייתה ממש תלמידה טובה.

וכמו שקרה אז עם מירבי, שהפכה מילדה טובה, לדבר שהיא, נירה, לא יכולה להבין, גם עכשיו, כשהלכה, היא הבינה שהיא במקום מוכר שהפך ברגע, בלי שהבחינה, לשונה לחלוטין. היא לא זיהתה דבר והיא הייתה לגמרי לבד.

הבתים המבוצרים עמדו בפנים חתומות, חלונותיהם אדישים לאישה שבחוץ. היא לא רצתה להפריע לאף אחד בשעת הצהריים. היא עצרה לרגע, ואז ראתה לימינה בית קטן וישן, עם גג רעפים דהוי. מסביב לבית צמחה גדר חיה, ושער הברזל החלוד שלו היה פתוח.

משהו בבית הזה הזכיר לה את הבית של הוריה. לרגע אחד הייתה כמו ילדה שחוזרת הביתה מיום לימודים. עוד רגע היא תוריד את התיק מהגב ותשתה מים ותאכל עוף עם פתיתים ותלך לעזור להורים במשק.

פרחים עונתיים עודדו את רוחה משני צידי השביל השבור, וליד הדלת פרח שיח ורדים מטופח. החצר הקטנה של הבית הייתה עמוסה במשחקים, ושתי ילדות עשו גלגלונים על יתרת הדשא.

"אבא," צעקה הילדה הקטנה, "יש פה אישה מבוגרת."

מתוך הבית יצא גבר גבוה. הוא היה מוכר לנירה, והיא אמרה:

"אתה היית תלמיד שלי." זאת הייתה המסקנה המתבקשת, כי כולם היו תלמידים שלה,  ומדי פעם הייתה פוגשת אותם כשהם בשנות הארבעים או החמישים לחייהם, ופניהן פני אנשים מבוגרים, שהזמן לא הותיר בהם זכר לילדים הפרועים שהיו.

האיש חייך. הוא לא הביט בה כשאמר, "לא הייתי תלמיד שלך. את אמא של מירב ארז."

"כן," היא ענתה מופתעת, ועדיין לא זכרה אותו. הרי אחרי שמירב עברה לבית הספר בעיר היא ניתקה כל קשר עם הילדים פה. זה לא היה נאה לה יותר.

"אני עידו מאירי. היינו יחד בכיתה ז'," אמר הגבר הגדול, גופו נטוע בנימוס חסר אונים, ועיניו רוצות לסגור את הדלת.

" כן." היא הכירה את השם שלו, כי שמעה אותו בזמנו ממירבי לא פעם.

 "אתה עשית את המוות לבת שלי," היא אמרה בפשטות.

הוא הביט בלית ברירה במורה, שפעם נראתה לו הרבה יותר גדולה, וכעת עומדת בקושי, אוחזת מקל הליכה, והיא כמעט מחצית מגובהו, ואמר:

 "הייתי פעם ילד רע." ואז הוסיף לעצמו, אבל בקול: "אני לא רע יותר."

נירה חשבה על כל אותן הפעמים שמירב ביקשה לעבור כיתה בגללו, והיא אמרה לה שעם קושי צריך להתמודד. ככה הם חשבו פעם. הוא חשב על הסיפור הזה, שהשמיט לחלוטין כאשר היה מספר לבנותיו על ילדותו היפה. והאמת המציקה, שלא נאמרה מעולם מפי אף אחד מהם, עמדה עכשיו יחד איתם ליד הדלת, בעיניים גדולות ופקוחות, לא מתקפלת, לא מאשימה, ולא בורחת יותר.

"למירבי יש שלושה ילדים, בעלה מהנדס, והיא עצמה מורה לאומנות," נירה נידבה לו מידע שלא ביקש לדעת והיה עבורה חשוב כל כך, ושאלה עליו. הוא אמר לאישה המבוגרת שהוא אבא לשתי בנות, ולא פירט עוד.

הוא ליווה אותה ותמך בה עד ל"חוות הלימונים המתוקים של עליזה", בדק שהיא לא נופלת, והלך. עליזה הכינה לה קפה, וארזה לה חבילה של לימונים, שנראו רגילים לגמרי. בשביל זה כל העניין.

עליזה לא רצתה לקבל מבת כיתתה מהיסודי כסף, מה עוד שאנשים פה אוהבים "לימונים מתוקים" כשהם מארחים בפרגולה. אבל נירה התעקשה, ועליזה לקחה את הכסף. בכל זאת יש לה עסק לקיים. עליזה הנמיכה את הקול, למרות שהיו רק שתיהן בחדר, ואמרה שהבחור הזה התחתן עם בת המושב, והוא עובד משהו בהיי־טק. היא לא יודעת בדיוק מה, כי היא, עליזה, לא מבינה בהיי־טק שום דבר, והוא בחור טוב.

כשנירה הגיעה הביתה היא הניחה את הלימונים. היא השעינה את המקל הארור במזווה ולא ישבה. היא ניגשה להכין עוגיות, ועוגה, וגלידה משני סוגים, לילדים של מירבי. הכאב התפתל וזחל לגבה. כעת היא הרגישה את רגליה בקושי. היא נשענה בידיה על השיש כדי לייצב את עצמה כשהיא מזלפת את עוגיות הקצפת, שמירבי אוהבת כל כך. אלה שהיא תמיד מכינה לה ליום ההולדת. לחלקן הוסיפה מוס שוקולד, בשביל מירבי, ולחלקן הוסיפה סוכריות צבעוניות, בשביל הנכדים.

הרי הורים תמיד עושים מה שהם יכולים בשביל הילדים שלהם, ולפעמים הם פשוט לא יודעים מה לעשות, והילדים, הם משתנים, וגדלים כל כך מהר.

כשסיימה, התיישבה לשולחן ופתחה את אחד הלימונים. היא טעמה אותו, מצפה לאכזבה: היום כל אחד ממציא את עצמו מחדש. הלימון היה מתוק. לימון מתוק.

הילדים של מירבי ישתגעו על זה. אפשר לומר על מירבי מה שרוצים, לאן שהיא לא הלכה שאלוהים ישמור. אבל בסוף גם היא, למרות כל השיגעונות שלה, נעשתה ילדה טובה. ואפילו שקצת מאוחר בחיים, ממש ברגע האחרון, גם אמא טובה.

.

שרית גורן היא מחזאית, תסריטאית, סופרת ומורה. ספרה "גילי והמכשפה הקטנה" ראה אור בהוצאת כתר ב־2011, וסיפורים פרי עטה התפרסמו בכתבי עת שונים. מחזה פרי עטה, "הג'ירפה הנמוכה", הוצג בתיאטרון אורנה פורת.  

.

» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: סיפור קצר מאת בלה שגיא

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

ביקורת פרוזה | מה זה אומר, כשזיוף מצליח?

"פריחתו המעוררת קנאה של הז'אנר הרומנטי מעידה שלספרות היפה יש מה ללמוד ממנו, שיש בו יסוד רוטט ומרטיט המפעם בכותבות ובקוראות כאחת". שירי שפירא על "הספר הלא נכון", הרומן החדש של נעה ידלין

דבורה מורג, מיתוס האימהות (פרט), צילום וצבע שמן, 205X60 ס"מ, 2001

.

"מה זה אומר, כשזיוף מצליח?": הרומן החדש של נעה ידלין שואל שאלות מרטיטות על אותנטיות ובגידה

שירי שפירא

.

את הספרים של נעה ידלין קוראים לא כדי לחקור במופלא, אלא לכל היותר כדי להתבונן באפשרות של המופלא מתנפצת אל חופי הבינוניות. עם זאת ידלין לוכדת במדויק את השגרתיות בשיאה, שהיא גם טרגית וגם מקלה, וכישרון זה מופלא כשלעצמו. כמעט אין סופרים שמשתווים לידלין באמינות הכתיבה על הישראלי הממוצע. המתח בין שגרה לגדוּלה הוא ציר מרכזי גם בעלילת הרומן החדש פרי עטה, הספר הלא נכון: גיבורתו רונה היא אם טרייה שמנסה לכתוב רומן ואינה מצליחה. בעבר כתבה מעט סיפורים קצרים, ואחד מהם קטף את המקום השני בתחרות הסיפור הקצר של "הארץ" וגם הוביל את גידי, מרצה צעיר שלה באוניברסיטה, להתאהב בה ולימים להינשא לה. ברונה מתעוררים רגשות אשם כלפי הרומן, שהיא מתקשה לעבוד עליו בחופשת הלידה המתארכת, אך יותר מכך כלפי גידי, שמשוכנע שהיא עומדת להיות סופרת מוצלחת. בינתיים היא מגלה את השפע המסחרר של עולם הרומנים הרומנטיים, תחילה בתור קוראת ועד מהרה גם בתור כותבת. השתתפות בתחרות פייסבוק של אחת מקבוצות הקוראות מתחילה כבדיחה אך מובילה אותה לעומק הסצנה ולהצלחה מפתיעה, ואותה היא מסתירה מגידי בתחושה שהיא בוגדת בציפיותיו האנינות.

בתחילת דרכה של רונה בז'אנר הרומנטי היא מכירה את מירב, מו"לית למודת ניסיון. הקשר ביניהן הוא קשר של חניכה מסויגת אל תוך הז'אנר – עולם ספרות שמתנהל לפי כללים אחרים לגמרי מאלה של הספרות היפה – וגם של חניכה ספרותית בכלל. מירב מספקת לרונה ידע חיוני על כתיבה כנה בכל ז'אנר שתבחר. כשהיא משיבה לספקותיה של רונה, היא אומרת דברים בסגנון: "אבל כולם עושים הכול אותו דבר, כולם מתאהבים אותו דבר, כולם נבגדים אותו דבר, כולם אותו דבר הכול, בגלל זה ספרות היא אפשרית בכלל, אחרת אף אחד לא היה מבין על מה אף אחד מדבר, לא?" (עמ' 132). או למשל: "תחשבי מה חסר לך, ואת זה תכתבי. מה שחסר לך חסר לעוד מיליון נשים, את לא כזאת מיוחדת. אבל היא פחדה לגלות שהיא כן, שהיא כן כזאת מיוחדת" (עמ' 153).

לאורך הרומן ידלין שבה ומעלה שאלה פרובוקטיבית: האם באמת יש הבדל מהותי בין רומן רומנטי לספרות יפה, פרט להקשר הפרסום? האם ספרות יפה היא מיוחדת, והאם בכלל יש טעם בשאיפה לייחוד?

הרומן הרומנטי מחלחל אל הקשר בין רונה לגידי גם כדיון תאורטי וגם כתרופה להגברת החשק. כשרונה חושפת בפני גידי את העובדה שהיא קוראת בהם, הוא מגיב לכך בסובלנות ובחרמנות מחויכת, אך שניהם שומרים על מרחק אירוני מהז'אנר. יום אחד רונה שואלת אותו כיצד היה קורא את הטקסטים האלה אילו היה חתום עליהם י"ח ברנר למשל, ושניהם מסכימים בעל כורחם, כל אחד מסיבותיו, שההבחנה בין טקסט רציני לטקסט מסחרי היא פחות מובהקת ממה שהיו רוצים להודות.

והרי למעשה רומנים, רובם ככולם, עוסקים בתשוקה. גם ספריה הקודמים של ידלין קלים להגדרה במסגרת זו: בעלת הבית הוא רומן על תאוות בצע; שטוקהולם על השאיפה לגדוּלה; אנשים כמונו על תשוקות סותרות לביטחון ולסכנה; ואולי הספר הלא נכון עוסק בתשוקה אל התשוקה עצמה, לחיים מלאי תשוקה ולאפשרות להביע אותה.

הפנייה של רונה לז'אנר הרומנטי רומזת לפנטזיות על חיים אחרים ומסעירים יותר, וכרוכה במתח בין השאיפה למקוריות ובין ההשלמה עם העובדה שלא נותר מה להמציא – שרובנו דומים בשאיפה שלנו להיות מיוחדים ורובנו גם שבויים בפחד להיות מיוחדים מדי, כך שאין ברירה אלא להתפשר על בינוניות. ההתמסרות של רונה לתשוקה חושפת את האפשרות לפרוע את הסדר המקובל והצפוי של הדברים, ולבגוד בהתחייבות להשאיר אותו על כנו. רונה עושה זאת בתנאים בטוחים לכאורה, מתנסה בבגידה מהסוג שמותר במסגרת יחסים מונוגמיים, שכן כל־כולה מתרחשת בעולם הבדיון. ועם זאת היא מקפידה לשמור על הסוד מכל משמר, ובייחוד מפני גידי, שההבטחה שלה להיות סופרת רצינית מופנית קודם כול כלפיו.

אולם גם גידי נאשם בבגידה, אף שגם היא מהסוג המותר: לאחר נישואיהם החלו דעותיו הפוליטיות לנדוד ימינה, ולא במקרה התהליך קורה בד בבד עם המעורבות של עמותות ימין במימון מחקרו הארכאולוגי. גידי עצמו מנסח את השינוי הפוליטי שעבר במונחי בגידה, אך להבדיל מרונה הוא גלוי בנוגע לבוגדנותו וכמעט מתענג עליה כהוכחה למקוריות, לעצמאות מחשבה אמיתית:

היא התקשתה להניח לזה, אף שמוטב. האומנם הפומביות או החשאיות הן שמזכות או מרשיעות את שניהם? שוב נדמה לה שהחטא עצמו ריק, ניזון רק מן החוטא: ששום דבר שהיא עושה לא חיוני, לא תובע את מקומו באור השמש, שום דבר שתעשה; ואילו גידי אינו כולא מתחת לעורו שום דבר, הכול חיוני עד להתפקע. אף אישה לא היתה מוכרחה לכתוב אף פעם, ואף גבר לא הצליח מעולם להתאפק. (עמ' 303)

ההשוואה בין שתי הבגידות מצמיחה ברונה ניצני טינה כלפי גידי, וכלפי תחושת הרווחה שלו בקשר ביניהם ובחברה בכלל. היא מקנאת בתחושת הזכאות שלו להשתנות, לבדוק גבולות ולהרגיש נועז ומאתגר. מתחת לפני השטח מבעבעת ברונה תחושת מחנק עמומה ומורכבת. היא מרגישה שהגישה המעודדת והמאפשרת של גידי כלפי הכתיבה שלה מפעילה עליה לחץ מוגזם מצד אחד, ומצד אחר אינה מאפשרת באמת. כשגידי יוצא עם התינוק לכמה שעות כדי לאפשר לה לכתוב, הוא אמנם מעניק לה זמן ומרחב שדורות שלמים של נשים (ובפרט אימהות) כותבות היו מקבלות בתודה, אבל רונה מרגישה שהיא רוצה משהו אחר לגמרי – אולי את החירות להיכשל הן בתור סופרת והן בתור אימא, ואולי פשוט את החופש לבחור מה ראוי לעשות עם הזמן שלה.

בסצנה הראשונה ברומן אנו פוגשים את רונה בתור אימא תשושה שזה עתה הרדימה תינוק באישון לילה. לכאורה התפנה לה זמן נהדר לכתיבה. אבל היא עייפה מדי בשביל לכתוב. אולי נדמה בתחילה שהקונפליקט המרכזי ברומן יהיה בין האימהות לכתיבה, אך המשך הסצנה חושף קונפליקט נוסף: רונה יודעת שבמקום לכתוב ובמקום לקרוא היא מעדיפה לצפות בסדרת פשע נחותה. אלא שהיא לא מוצאת את השלט של הטלוויזיה, ולכן ניגשת אל מכשיר הקינדל ונשאבת אל רומן רומנטי באקראי. כמו במעשה הבגידה של גידי, גם אצל רונה נטמן זרע הפורענות בבחירה שנעשתה בראש ובראשונה מתוך נוחות, כי זה סוג המהפכנות של אנשים כמותם, אוכלי פשטידות וחוגגי בר מצוות, גם אם מודעים לעצמם.

הבחירה בין ספרות יפה לטלוויזיה מוצגת ככמעט שוות ערך, במבט ראשון, לבחירה בין ספרות יפה לספרות מסחרית. גם כאן ידלין מצליחה להעביר מורכבות גדולה באמצעים פשוטים, ומפרקת בהדרגה את ההבחנה בין גבוה לנמוך. אם הקשר הפרסום יכול להיות ההבדל המהותי היחיד בין ספר רציני לספר קליל, יש לשאול גם אם הקשר הכתיבה ממלא תפקיד בבידול בין הסוגות. והתשובה מתעתעת אף יותר מבסוגיית הקשר הפרסום. הרושם שמתקבל הוא שרונה לא יכולה לכתוב עוד ספרות "רצינית" מרגע שהחלה לנהל שגרת חיים של אם. האימהוּת היא עונש – על מה בדיוק? אני מתה לדעת – שאפשר להיחלץ ממנו רק זמנית ורק בהתמרדויות זעירות, למשל אם את כותבת דווקא את הספר הלא נכון. לחלופין, אולי האימהות היא בעצם האירוע הטרנספורמטיבי ששחרר אותה מהיומרות של צעירותה. לפעמים נדמה שדווקא הז'אנר המושמץ הוא שמאפשר לרונה לומר אמת, וחשוב מכך, הוא מעניק לה את האפשרות להרגיש אותה.

במקום אחר ברומן שואל הקול המספר הנוקב אך מתלוצץ, המזוהה כל כך עם כתיבה של ידלין: "מה זה אומר, כשזיוף מצליח?" (עמ' 21) זו השאלה שנשאלת לאורך הרומן כולו. אך מהו בכלל זיוף? גם זו שאלה מהותית העולה מדפי הספר הלא נכון, והתשובות לה פחות ברורות מהצפוי. גידי מתאר את הִתרבות הרומנים הרומנטיים כמעין סוס טרויאני בשדה הספרות, כתבשיל המוגש לקוראים וגורם להם להאמין שהם בולעים ספרות אך למעשה הוא מהול ברעל שמחבל ביכולת הקריאה שלהם לטווח הארוך. אמנם יש צדק בדברים אלה, ועם זאת פריחתו המעוררת קנאה של הז'אנר הרומנטי מעידה שלספרות היפה יש מה ללמוד ממנו, שיש בו יסוד רוטט ומרטיט המפעם בכותבות ובקוראות כאחת ובולט על רקע התרדמה שנפלה על הרפובליקה הספרותית שלנו בעשורים האחרונים. עם או בלי קשר לספרות, ניכר שהרומן הרומנטי משגשג כי הוא מאפשר לנשים לתת דרור לתשוקותיהן – והרי זה בוודאי מסוכן.

.

שירי שפירא, מתרגמת ועורכת, וכותבת את הבלוג "ספרים באוטובוסים". חברת מערכת המוסך.

.

נעה ידלין, "הספר הלא נכון", כנרת זמורה דביר, 2022.

.

.

» במדור ביקורת פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: גיא ארליך על ספרה של ענבר אשכנזי, "לפני שהאדמה תרעד"

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן