.
"מה זה אומר, כשזיוף מצליח?": הרומן החדש של נעה ידלין שואל שאלות מרטיטות על אותנטיות ובגידה
שירי שפירא
.
את הספרים של נעה ידלין קוראים לא כדי לחקור במופלא, אלא לכל היותר כדי להתבונן באפשרות של המופלא מתנפצת אל חופי הבינוניות. עם זאת ידלין לוכדת במדויק את השגרתיות בשיאה, שהיא גם טרגית וגם מקלה, וכישרון זה מופלא כשלעצמו. כמעט אין סופרים שמשתווים לידלין באמינות הכתיבה על הישראלי הממוצע. המתח בין שגרה לגדוּלה הוא ציר מרכזי גם בעלילת הרומן החדש פרי עטה, הספר הלא נכון: גיבורתו רונה היא אם טרייה שמנסה לכתוב רומן ואינה מצליחה. בעבר כתבה מעט סיפורים קצרים, ואחד מהם קטף את המקום השני בתחרות הסיפור הקצר של "הארץ" וגם הוביל את גידי, מרצה צעיר שלה באוניברסיטה, להתאהב בה ולימים להינשא לה. ברונה מתעוררים רגשות אשם כלפי הרומן, שהיא מתקשה לעבוד עליו בחופשת הלידה המתארכת, אך יותר מכך כלפי גידי, שמשוכנע שהיא עומדת להיות סופרת מוצלחת. בינתיים היא מגלה את השפע המסחרר של עולם הרומנים הרומנטיים, תחילה בתור קוראת ועד מהרה גם בתור כותבת. השתתפות בתחרות פייסבוק של אחת מקבוצות הקוראות מתחילה כבדיחה אך מובילה אותה לעומק הסצנה ולהצלחה מפתיעה, ואותה היא מסתירה מגידי בתחושה שהיא בוגדת בציפיותיו האנינות.
בתחילת דרכה של רונה בז'אנר הרומנטי היא מכירה את מירב, מו"לית למודת ניסיון. הקשר ביניהן הוא קשר של חניכה מסויגת אל תוך הז'אנר – עולם ספרות שמתנהל לפי כללים אחרים לגמרי מאלה של הספרות היפה – וגם של חניכה ספרותית בכלל. מירב מספקת לרונה ידע חיוני על כתיבה כנה בכל ז'אנר שתבחר. כשהיא משיבה לספקותיה של רונה, היא אומרת דברים בסגנון: "אבל כולם עושים הכול אותו דבר, כולם מתאהבים אותו דבר, כולם נבגדים אותו דבר, כולם אותו דבר הכול, בגלל זה ספרות היא אפשרית בכלל, אחרת אף אחד לא היה מבין על מה אף אחד מדבר, לא?" (עמ' 132). או למשל: "תחשבי מה חסר לך, ואת זה תכתבי. מה שחסר לך חסר לעוד מיליון נשים, את לא כזאת מיוחדת. אבל היא פחדה לגלות שהיא כן, שהיא כן כזאת מיוחדת" (עמ' 153).
לאורך הרומן ידלין שבה ומעלה שאלה פרובוקטיבית: האם באמת יש הבדל מהותי בין רומן רומנטי לספרות יפה, פרט להקשר הפרסום? האם ספרות יפה היא מיוחדת, והאם בכלל יש טעם בשאיפה לייחוד?
הרומן הרומנטי מחלחל אל הקשר בין רונה לגידי גם כדיון תאורטי וגם כתרופה להגברת החשק. כשרונה חושפת בפני גידי את העובדה שהיא קוראת בהם, הוא מגיב לכך בסובלנות ובחרמנות מחויכת, אך שניהם שומרים על מרחק אירוני מהז'אנר. יום אחד רונה שואלת אותו כיצד היה קורא את הטקסטים האלה אילו היה חתום עליהם י"ח ברנר למשל, ושניהם מסכימים בעל כורחם, כל אחד מסיבותיו, שההבחנה בין טקסט רציני לטקסט מסחרי היא פחות מובהקת ממה שהיו רוצים להודות.
והרי למעשה רומנים, רובם ככולם, עוסקים בתשוקה. גם ספריה הקודמים של ידלין קלים להגדרה במסגרת זו: בעלת הבית הוא רומן על תאוות בצע; שטוקהולם על השאיפה לגדוּלה; אנשים כמונו על תשוקות סותרות לביטחון ולסכנה; ואולי הספר הלא נכון עוסק בתשוקה אל התשוקה עצמה, לחיים מלאי תשוקה ולאפשרות להביע אותה.
הפנייה של רונה לז'אנר הרומנטי רומזת לפנטזיות על חיים אחרים ומסעירים יותר, וכרוכה במתח בין השאיפה למקוריות ובין ההשלמה עם העובדה שלא נותר מה להמציא – שרובנו דומים בשאיפה שלנו להיות מיוחדים ורובנו גם שבויים בפחד להיות מיוחדים מדי, כך שאין ברירה אלא להתפשר על בינוניות. ההתמסרות של רונה לתשוקה חושפת את האפשרות לפרוע את הסדר המקובל והצפוי של הדברים, ולבגוד בהתחייבות להשאיר אותו על כנו. רונה עושה זאת בתנאים בטוחים לכאורה, מתנסה בבגידה מהסוג שמותר במסגרת יחסים מונוגמיים, שכן כל־כולה מתרחשת בעולם הבדיון. ועם זאת היא מקפידה לשמור על הסוד מכל משמר, ובייחוד מפני גידי, שההבטחה שלה להיות סופרת רצינית מופנית קודם כול כלפיו.
אולם גם גידי נאשם בבגידה, אף שגם היא מהסוג המותר: לאחר נישואיהם החלו דעותיו הפוליטיות לנדוד ימינה, ולא במקרה התהליך קורה בד בבד עם המעורבות של עמותות ימין במימון מחקרו הארכאולוגי. גידי עצמו מנסח את השינוי הפוליטי שעבר במונחי בגידה, אך להבדיל מרונה הוא גלוי בנוגע לבוגדנותו וכמעט מתענג עליה כהוכחה למקוריות, לעצמאות מחשבה אמיתית:
היא התקשתה להניח לזה, אף שמוטב. האומנם הפומביות או החשאיות הן שמזכות או מרשיעות את שניהם? שוב נדמה לה שהחטא עצמו ריק, ניזון רק מן החוטא: ששום דבר שהיא עושה לא חיוני, לא תובע את מקומו באור השמש, שום דבר שתעשה; ואילו גידי אינו כולא מתחת לעורו שום דבר, הכול חיוני עד להתפקע. אף אישה לא היתה מוכרחה לכתוב אף פעם, ואף גבר לא הצליח מעולם להתאפק. (עמ' 303)
ההשוואה בין שתי הבגידות מצמיחה ברונה ניצני טינה כלפי גידי, וכלפי תחושת הרווחה שלו בקשר ביניהם ובחברה בכלל. היא מקנאת בתחושת הזכאות שלו להשתנות, לבדוק גבולות ולהרגיש נועז ומאתגר. מתחת לפני השטח מבעבעת ברונה תחושת מחנק עמומה ומורכבת. היא מרגישה שהגישה המעודדת והמאפשרת של גידי כלפי הכתיבה שלה מפעילה עליה לחץ מוגזם מצד אחד, ומצד אחר אינה מאפשרת באמת. כשגידי יוצא עם התינוק לכמה שעות כדי לאפשר לה לכתוב, הוא אמנם מעניק לה זמן ומרחב שדורות שלמים של נשים (ובפרט אימהות) כותבות היו מקבלות בתודה, אבל רונה מרגישה שהיא רוצה משהו אחר לגמרי – אולי את החירות להיכשל הן בתור סופרת והן בתור אימא, ואולי פשוט את החופש לבחור מה ראוי לעשות עם הזמן שלה.
בסצנה הראשונה ברומן אנו פוגשים את רונה בתור אימא תשושה שזה עתה הרדימה תינוק באישון לילה. לכאורה התפנה לה זמן נהדר לכתיבה. אבל היא עייפה מדי בשביל לכתוב. אולי נדמה בתחילה שהקונפליקט המרכזי ברומן יהיה בין האימהות לכתיבה, אך המשך הסצנה חושף קונפליקט נוסף: רונה יודעת שבמקום לכתוב ובמקום לקרוא היא מעדיפה לצפות בסדרת פשע נחותה. אלא שהיא לא מוצאת את השלט של הטלוויזיה, ולכן ניגשת אל מכשיר הקינדל ונשאבת אל רומן רומנטי באקראי. כמו במעשה הבגידה של גידי, גם אצל רונה נטמן זרע הפורענות בבחירה שנעשתה בראש ובראשונה מתוך נוחות, כי זה סוג המהפכנות של אנשים כמותם, אוכלי פשטידות וחוגגי בר מצוות, גם אם מודעים לעצמם.
הבחירה בין ספרות יפה לטלוויזיה מוצגת ככמעט שוות ערך, במבט ראשון, לבחירה בין ספרות יפה לספרות מסחרית. גם כאן ידלין מצליחה להעביר מורכבות גדולה באמצעים פשוטים, ומפרקת בהדרגה את ההבחנה בין גבוה לנמוך. אם הקשר הפרסום יכול להיות ההבדל המהותי היחיד בין ספר רציני לספר קליל, יש לשאול גם אם הקשר הכתיבה ממלא תפקיד בבידול בין הסוגות. והתשובה מתעתעת אף יותר מבסוגיית הקשר הפרסום. הרושם שמתקבל הוא שרונה לא יכולה לכתוב עוד ספרות "רצינית" מרגע שהחלה לנהל שגרת חיים של אם. האימהוּת היא עונש – על מה בדיוק? אני מתה לדעת – שאפשר להיחלץ ממנו רק זמנית ורק בהתמרדויות זעירות, למשל אם את כותבת דווקא את הספר הלא נכון. לחלופין, אולי האימהות היא בעצם האירוע הטרנספורמטיבי ששחרר אותה מהיומרות של צעירותה. לפעמים נדמה שדווקא הז'אנר המושמץ הוא שמאפשר לרונה לומר אמת, וחשוב מכך, הוא מעניק לה את האפשרות להרגיש אותה.
במקום אחר ברומן שואל הקול המספר הנוקב אך מתלוצץ, המזוהה כל כך עם כתיבה של ידלין: "מה זה אומר, כשזיוף מצליח?" (עמ' 21) זו השאלה שנשאלת לאורך הרומן כולו. אך מהו בכלל זיוף? גם זו שאלה מהותית העולה מדפי הספר הלא נכון, והתשובות לה פחות ברורות מהצפוי. גידי מתאר את הִתרבות הרומנים הרומנטיים כמעין סוס טרויאני בשדה הספרות, כתבשיל המוגש לקוראים וגורם להם להאמין שהם בולעים ספרות אך למעשה הוא מהול ברעל שמחבל ביכולת הקריאה שלהם לטווח הארוך. אמנם יש צדק בדברים אלה, ועם זאת פריחתו המעוררת קנאה של הז'אנר הרומנטי מעידה שלספרות היפה יש מה ללמוד ממנו, שיש בו יסוד רוטט ומרטיט המפעם בכותבות ובקוראות כאחת ובולט על רקע התרדמה שנפלה על הרפובליקה הספרותית שלנו בעשורים האחרונים. עם או בלי קשר לספרות, ניכר שהרומן הרומנטי משגשג כי הוא מאפשר לנשים לתת דרור לתשוקותיהן – והרי זה בוודאי מסוכן.
.
שירי שפירא, מתרגמת ועורכת, וכותבת את הבלוג "ספרים באוטובוסים". חברת מערכת המוסך.
.
נעה ידלין, "הספר הלא נכון", כנרת זמורה דביר, 2022.
.
.
» במדור ביקורת פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: גיא ארליך על ספרה של ענבר אשכנזי, "לפני שהאדמה תרעד"
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
