מודל 2022 | בעיה בסמיכויות

"יוחאי כתב שאני לא עונה לדניאל החוקר, ובאחת הלב שלי הכפיל ושילש את קצב פעימותיו. מספר לא מזוהה כתב: 'בוקר טוב, בבקשה תחזרי אליי. דניאל'". שני פרקים מתוך "כתב כמויות" מאת ורד גלאון

אמיר תומשוב, דולי סיטי, תל אביב, קונספט למודל מיצב, קרטון ואם־די־אף, 2008

.

שני פרקים מתוך הספר "כתב כמויות" / ורד גלאון

 

22

רכיבים מתועשים בבניין

(מחיצות, רצפות, תקרות)

.

חתך הרחוב בכפר ערבי שונה מאוד מחתך רחוב יהודי, אני חושבת לעצמי.

אצלנו יש קווי מגרש, קווי בניין, אחוזי בנייה וכל זה. אני בטוחה שלח'רבתא אין אפילו תב"ע. את ח'רבתא אף אחד לא תכנן. הם היו פה לפני המינהל והג"א וכיבוי אש, והנה — בכל זאת הם מסתדרים, אני חושבת לעצמי.

החיים עצמם קורים כל הזמן בכל מקום, את זה לא מתכנן אדריכל. כפר טוב לא בונים עם סדר וחוקים אלא ברווחים בין הדורות, בין העונות והחצרות, ככה בונים בית, אני חושבת לעצמי.

מטר של סוכריות ניתך על השמשה הקדמית, ובאחת אני שבה למציאות. יוחאי אוחז בהגה בשתי ידיים ובתגובה למטר הסוכריות הוא מפעיל את הווישרים. אני מתמלאת בוז.

בהצטלבות דרכים בפאתי הכפר יד מושטת מחלון הג'יפ מסמנת לנו להמשיך ישר, בזמן שזה המקושט מסתובב ונעלם במהירות מאחורינו.

יוחאי ואני במכונית עוד לא החלפנו מילה, נוסעים בשתיקה, חולפים בכביש הצר על פני מחסום צה"לי, מתפתלים בין קוביות הבטון לעיניו המשתאות של חייל מילואים מנומנם, ומשתלבים בתנועה על כביש 443 הרחב והסואן, שבכלל לא מכיר בקיומה של אחותו הדרך הצדדית.

"תעצור בצד," אני פוקדת עליו. יוחאי מאותת, יורד לשול הכביש ולפני שהוא מספיק לעצור עצירה מלאה אני כבר נפלטת מהמכונית כמו לוליין שנורה מתותח.

אוויר. לנשום עמוק. להירגע. זהו. נגמר. הכול בסדר.

המחשבות על הכפר, על מוחמד, על איישה ואום־חוסיין, כל הדחיפות והצעקות, הנשיקה, את כולם אני מנסה להשליך מעליי מול קו הרקיע המכוער של מודיעין. האספלט הלוהט מאיים להמיס את סוליות הגומי בסנדלים הסגולים של איישה וכל שמנוניות הזיעה הזרה מבקשת להיספג בכף רגלי. אני רוצה לבעוט אותם מהרגליים הכי רחוק שאפשר אבל זוכרת שבידי אחוז עדיין רק כפכף יחיד.

יוחאי יוצא אחריי חיוור, נצמד למעקה הבטיחות ונעמד לידי לבוש בווסט צהוב זוהר, שואל אם אני בסדר. אין לי שום חשק לענות לו. כל כך עלוב, מכים בי פתאום כל העצבים והכעסים. בגללו! הכול קרה בגללו! הוא החליט שנוסעים לקלנדיה, הכניס אותנו לח'רבתא ואפילו לא התאמץ להציל אותי! אין לי שום חשק לטפל בו ובחרטות שלו.

ואני? מה נגררתי אחריו בכלל לנסיעה הזאת?! מה חשבתי שיקרה?! כמה עלובה גם אני שהסכמתי להצטרף רק כדי לזכות בכמה פירורים של ריגוש, נותנת לו למרוח עליי את האגו המוכה שלו מהפרידה מסמדר, לפלרטט עם עצמו במסווה של פלירטוט איתי. חם לי!

"נו, את בסדר?" הוא שואל שוב, ואני פולטת "כן" רפה וחסר כוונה.

"ואו," הוא מודה לאל שפתחתי את הפה, "ואו. אלוהים! איזה טירוף. אני לא מעכל בכלל. מה זה היה?! חשבתי שאני מת… אמרתי לך לא לרדת מהאוטו!" והוא מתחיל לספר בלי סימני פיסוק איך לא הבין לאן נעלמתי, ואיך דחפו אותו ואיך צעקו לו ואיך עשו לו, כאילו שכח שהייתי שם איתו, מדבר ברצף ובמהירות, מספר סיפורים למרות שניכר בכל שאני לא מקשיבה. הוא לא רואה אותי. כולי מזיעה. הגומי בסנדלים, הבגדים שעליי, השיער הפרוע, ריח מי הוורדים, וילונות הקטיפה בצבע הבורדו — כולם נצמדים אליי, דביקים וחונקים.

"איך אתה אומר שמה שהיה, היה סטוץ?!" אני מתפוצצת וניתזת לכל עבר, "אתה קולט בכלל כמה זה מעליב או שאתה כל כך עסוק בעצמך שאתה אפילו לא טורח לכבד אותי במילים נכונות?! לילות שלמים אני מבלה איתך במיטה, מנגבת לך את האף כשאתה מיילל כמה אתה בודד, מקשיבה לכל הסיפורים המשעממים שלך, מלטפת את האגו הנפוח שלך, עושה לך בית, וחברים, וטיולים, ועוד לילות ועוד ימים — ובסוף אני סטוץ?? אתה חצוף! אתה כזה אפס! נוסע לקלנדיה להשתעשע בלתפוס איזה קבלן ערבי, מכניס אותנו ישר לח'רבתא!!! אלוהים, כמה מרוכז בעצמך אתה יכול להיות?! יושב במכונית מדבר בטלפון בזמן שאני עומדת שם לבד מול כל החמולה המשוגעת הזאת!!! כל הגברים האלה צועקים והולכים מכות בחצר, אני עומדת שם כמו מטומטמת, ואתה לא שומר עליי?! אין לך בושה?! סטוץ אתה אומר לי?!"

"תגידי, מה עובר עלייך?" יוחאי מביט בי המום, "חיפשתי אותך בטירוף! לא הבנתי מה הלך שם בכלל, כמעט הזמנתי משטרה! כל החארות האלה היו אחד על השני ולא הבנתי לאן נעלמת!"

"החארות האלה?!" אני מתפרצת, "אין לך שמץ של בושה? משפחה עם ריב משפחתי כמו כולם! זה לא היה קשור אלינו בכלל! הם הכניסו אותי לחדר שינה שלהם! לחדר שינה! איישה נתנה לי את הנעליים שלה!!!" אני צווחת עליו ולא יכולה לסבול יותר את הגומי הזה, בבעיטות גבוהות לאוויר אני מעיפה את הסנדלים מהרגליים ממני והלאה אל השדה מולנו, "את הנעליים שלה היא נתנה לי! חצי מהאנשים שהיו בחצר הם אלה שבונים לך את הבית תמורת מאה חמישים שקל ליום בחום הזה, אתה מבין את זה?! אתה לא רואה אותם בכלל! אתה לא רואה אותי! אותי!!! אני כאן! למה הבאת אותי לכאן בכלל?! וסמדר, לא נאה לה להרים לי טלפון לומר תודה ושהיא פורשת מהפרויקט?! שולחת אותנו לחפש מיטה כי אני רק סטוץ?!" יוחאי עומד הלום, מנסה לענות תשובות מגומגמות על הערבים ועל עלי אבו־סמיר שנעלם עם הצ'ק, ואיך בטוח הוא קשור לפיגוע שהיה ושהלוואי שמענים אותו עכשיו במרתפי השב"כ — ושום מילה על כל מה שאני אומרת.

"יוחאי תסתום…" אני מתחננת בזמן שהאספלט שורף לי את כפות הרגליים היחפות, "סתום כבר!!" אני צורחת לשמיים בפנים אדומות, מנסה להתגבר על הכאב ועל רעש המשאיות שעוברות על פנינו בכביש, "אתה מגורש!!!" אני זורקת עליו את כפכף הפלטפורמה הבודד שהיה עדיין אחוז בידי, "מגורש! מגורש! מגורש!"

.

23

כלונסאות ואלמנטי סלארי,

לביסוס מבנים ודיפון

.

הקיץ שהתפרץ במלוא עוזו על כביש 443 שרף לי את הרגליים.

בחודש שחלף מאז האירוע, יוחאי הספיק לעדכן אותי במייל שחתם עם קבלן חדש בשם זידאן, והם יתחילו בעבודות במיידי. עניתי במייל קצר ובו כתבתי, "שמחה בשבילך. שיהיה בהצלחה." ובכל זאת הוספתי סמליל של סמיילי כדי לרכך את הטון.

אמנם קיבלתי כמה הצעות עבודה חדשות אבל הפעם באמת אמרתי "פּוּס" ולכולן סירבתי בנימוס. לחברים שבאו לברר, לעזור ולנחם לא סירבתי. נשארתי במיטה בכפות רגליים חבושות, מאפשרת להם לפנק אותי בקפה קר ושטיפת הכלים.

יצאתי מהבית רק פעם אחת כדי לקנות סנדלים חדשים לאיישה ולהביא אותם לשומר בבית המשפט כמו שאמרה.

צירפתי לשקית פתק שבו כתבתי בערבית בכתב הכי יפה שהצלחתי, "לאיישה, שוכּרן."

גם הבוקר שכבתי ערה מהשעה חמש על הספה במרפסת, עייפה מהמחשבות בדבר הייאוש המצטבר על המדפים.

כשההתראות של קבלת ההודעות ומיילים כבר הפכו טורדניות ממש, קמתי בקושי, ומול המראה ספרתי שלל מיחושים חדשים: הפרקים הכואבים ביד ימין, הברך החורקת, הצוואר המתרופף, העפעפיים הנפולים שלא נותנים לעיניים להיפתח גם אם אני מותחת את הגבות עד לסוף המצח. אני מזדקנת. ככה זה מתחיל ומכאן זה רק יחמיר.

ליאור כתב שחסרים כמה נתונים להשלמת דו"ח המוכנות לרעידות אדמה ושאצור איתו קשר.

ענת כתבה שהם מחכים לתשובה לגבי הארון הגדול שח'ליל בנה ועכשיו לא התאים.

אחותי שאלה אם היא יכולה לשים אצלי את הילדים עד ארבע. היא נתקעה בעבודה ואין לה סידור.

זידאן ניסה בעברית וכתב: "היום יוסקים. בטון יבוא ב9. גם בוריס יבואי."

שלמה רואה החשבון רטן שאעביר כבר את החומר של מאי.

"אריסטו שמט" שלחו מבצע מטורף! 3 חולצות במאה שקלים! בואי לבקר אותנו.

יוחאי כתב שאני לא עונה לדניאל החוקר, ובאחת הלב שלי הכפיל ושילש את קצב פעימותיו.

מספר לא מזוהה כתב: "בוקר טוב, בבקשה תחזרי אליי. דניאל."

טרחתי לענות לכולם תשובות דחייניות הולמות, כל אחד וטון הדברים המתאים לו, עם סימני הפיסוק או בלי, עם סמלילים או בלי, וכשכבר לא נותרה לי ברירה חייגתי לדניאל.

ענתה לי פקידה בתחנה, שהעבירה אותי למחלקת חקירות, שם מישהו צעק, "דניאל! איזה שלוחה אתה?" והעביר אותי לבחור שענה לטלפון, "מה?" בלי הלו ובלי שלום, וכשאמרתי, "שלום דניאל, מדברת יסמין בן־ברוך…" הוא קטע אותי והעביר את השיחה חזרה לפקידה, שאמרה: "נו, מה עכשיו," והמשיכה לצעוק, "דניאל, יא אללה איתך! למה אתה לא בשמונים ואחת?!" ושוב ניתקה אותי והעבירה לשלוחה אחרת, שם ענתה לי בחורה בנימוס, "חקירות שלום, במה אוכל לעזור?"

"שלום, אני מחפשת את דניאל," אמרתי והיא ענתה, "בבקשה," ושמה אותי בהמתנה עם מוזיקה של רדיו ומיד אחרי הזמריר עלתה קריינית ובדיבור מהיר מדי התחילה לספר איזו בדיחה אבל בדיוק אז מישהו הרים את הטלפון ואמר בקול בס עמוק ונינוח, "בוקר טוב, מדבר דניאל," ובגלל שהצטערתי שנקטעה הבדיחה ברדיו, הזדהיתי ברישול מסוים ורק אמרתי שראיתי שחיפש אותי.

"כן. נכון. אהלן. מה שלומך." הוא אמר בלי סימן שאלה, אבל אני עניתי לו בכל זאת, "ככה ככה," בצירוף אנחה אמיתית שוברת לב, והוספתי משום מה, "ואתה, דניאל, מה שלומך?" ושמעתי איך שנינו מחייכים.

"אני מחפש אותך כבר איזה חודש. את לא עונה אף פעם? שכחת פה את התעודת זהות שלך."

"וואלה?" הופתעתי, והתחלתי לפשפש בתיק ובארנק, תוך מחשבות על כך שצריך לומר "תעודת הזהות" ולא "התעודת זהות", אבל לא אמרתי כלום בקול רם.

"את מסתובבת כבר חודש בלי, לא שמת לב?" הוא נוזף בי תוך כדי שהוא עסוק במשהו אחר לגמרי, ואומר למישהו, "אני תיכף מעביר לך את זה."

רציתי לענות לו: לאן יש לי להסתובב עם תעודת זהות בכלל? אבל בקול רם אמרתי שוב רק, "וואלה."

"בינינו, אני חושב שהגיע הזמן להחליף תמונה, בלי להעליב כמובן. זה תמונה מגיל עשר?!" הוא צחק.

"זה רק מלמד אותך שאני בעצם אדם מאוד מסודר," אמרתי, "זו התעודה המקורית שלי מגיל שש־עשרה. אני חושבת שמגיעות לי שתי נקודות על זה."

לא הבנתי למה השטות הזאת יצאה לי מהפה אבל הייתי כל כך עייפה וריקה אז המשכתי, "תראה איך אני שומרת עליה במצב חדש לחלוטין. אפילו את כיסוי הפלסטיק הכחול לא החלפתי. שתי נקודות, אני אומרת לך."

"טוב, בטח," שמעתי אותו נשען לאחור, "אם את שוכחת את התעודת זהות שלך אצל אחרים כל הזמן, אז החוק אומר שהנקודות עוברות אליהם… את מבינה, יוצא שאנחנו שומרים עליה בשבילך."

"צריך לומר 'תעודת ה־זהות', אם יורשה לי לתקן חוקר במשטרת ישראל," אמרתי, ומיד נגחתי את הראש כמה פעמים בקיר מולי בלי שהוא ישמע.

"יורשה, הגברת בן־ברוך. אני אפילו אוסיף לך עוד שתי נקודות על עברית והתנהגות טובה. הנה, אני מחפש את השם שלך בטבלה שלנו… רגע… בן־ברוך… בן־ברוך… הנה. או! אני רואה שיש לך כבר שמונה נקודות טובות. עוד שתיים ותזכי בפרס, מדבקת כוכב. אני מתנצל שלמשטרת ישראל אין תקציב לפרסים בעת הזאת."

כיוון שמצאתי את עצמי מתרשמת מחוש ההומור של החוקר דניאל, והייתי עסוקה בשליפת תגובה הולמת, לא ייחסתי חשיבות לתקתוקי ההקלדה שנשמעו ברקע, ולכן הופתעתי כשאמר:

"רחוב הפרדס 54 דירה 14. אני יכול לשלוח לך את זה בדואר אם את מעדיפה, וגם יש לך דו"ח חנייה שלא שילמת, ואם כבר, אני מזכיר לך שהרישיון שלך עוד שבועיים פג תוקף. אני גם רואה שפרצו לך לדירה לפני שלוש שנים וגנבו לך כסף מזומן, ומצלמת ניקון מכנית. אני מתנצל בשם משטרת ישראל. ולמה יש לך כרטיס 'תושב ערבה' אם את גרה בתל אביב? את יודעת שזו עילה לחקירת הונאה… הנה ירדה לך נקודה. אה, ואת אדריכלית? אני בדיוק שוקל לקנות דירה…"

צחקקתי בטיפשות כי לא היה לי מה לומר וגם הוא כנראה קצת התבלבל כי פתאום אמר תוך כדי הקשה קולנית על המקלדת, "אני זוכר אותך כי באת בקשר לקבלן עם הפיגוע."

"נכון," אמרתי, "אבל אתה זוכר שאני לא אשמה, נכון?" וצחקתי.

אבל דניאל השתתק ושאל בקול רציני, "אשמה במה?"

"בפיגוע…" גמגמתי, ופתאום נזכרתי שאולי זה לא מצחיק, ושאחרי הכול הוא חוקר המון אנשים ולמה שיזכור אותי בכלל, חיכיתי שיגיד משהו אבל הוא שתק.

אמרתי בשקט, "הלו? דניאל?"

"כן, שומע. אני חושב ומנסה להבין למה אמרת שאת לא אשמה. מפענח בראש את הבחירת מילים שלך… כלומר, למה בן אדם שלא האשימו אותו בשום דבר, יקפוץ ויגיד שהוא לא אשם? זה משונה, את לא חושבת?" המתין רגע והוסיף, "אני חושב שלא אשלח לך את התעודה בדואר. כדאי בכל זאת שתגיעי לתחנה." ושוב שתק הרבה זמן.

"אתה רציני?" נחרדתי ותהיתי האם הוא רפה שכל או סתם דביל.

"בהחלט," הוא ענה בקול הנעים שלו.

"בגלל תעודת הזהות או בגלל החקירה?"

"בגלל הבחירת מילים שלך," אמר בקול מאיים אבל מיד התחיל לצחוק ואני רציתי לקבור את עצמי בתוך יסודות הבטון בתמונה שזידאן בדיוק שלח אליי.

מרוב מבוכה אמרתי, "אתה יודע שיש לך בעיה חמורה בסמיכויות? לא אומרים 'הבחירת מילים', הה"א שלך לא במקום. צריך לומר 'בחירת ה־מילים'. מה נסגר איתך? חוקר במשטרת ישראל!" קיוויתי שיצחק והוא אכן צחק, הסכים שיש לו בעיה עם סמיכויות ואמר שאני לא הבחורה הראשונה שאומרת לו את זה, ופתאום הייתי בחורה ולא הזקנה מהבוקר.

הוא שאל אם אני זוכרת איפה התחנת משטרה, והדגיש את הה"א במקום הלא נכון. עניתי שאגיע, ושיכין את מדבקת ה — כוכב, גם אני הדגשתי. דניאל צחק ואמר שיארגן טקס הענקה חגיגי עם בורקס ומפכ"ל, ולמרות שממש לא רציתי, לא הצלחתי להתאפק, ואמרתי שכפי שהוא בטח זוכר בורקס זה לא מה שחסר לי, והוא ענה שהוא זוכר טוב מאוד, "את יכולה להיות רגועה לגמרי," שתק רגע ושוב אמר, "לגמרי." הסמקתי.

"יש לי שיחה ממתינה," שיקרתי, "איזה קבלן שמנדנד לי, הוא ביציקה ואני צריכה לענות."

"אני פה עד שש. תבואי. אולי זה לא ראוי אבל אראה לך גם תוכנית של דירה שאני שוקל לקנות." עניתי, "בטח, בכיף," ובעיקר שמעתי את היחידנות במשפט שאמר, שהיה לי נדמה שהדגיש.

כל הדרך לאבן יהודה כדי לחזות ביציקת הכלונסאות של זידאן, חשבתי על המילה המצוינת "ברנש", וכמה אני אוהבת אותה. היא אמנם מילה של זקנים, ובעיקר זקנות, אבל בכל זאת היא נפלאה כל כך. יש בה כל מה שצריך והיא מספרת את הכול כולל הכול.

שמחתי שהגעתי לגיל שיש לי החירות להשתמש בה: החוקר דניאל מסתמן במפתיע כברנש נחמד.

.

ורד גלאון, "כתב כמויות", שתיים, 2022.

.

 »  במדור מודל בגיליון קודם של המוסך: קטע מתוך "חומר החיים" מאת יצחק לבני, שראה אור השנה במהדורה מלאה

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

עוֹמְדִים אָנוּ בַּמִשְׁמֶרֶת

העם היהודי בין נגינת כליזמר לבין אחיזה בנשק. 80 שנה למות מרדכי גבירטיג בגטו קרקוב

לוח זיכרון המוקדש למרדכי גבירטיג

בשנות השבעים הוקלטה בקול ישראל תוכנית מוזיקלית מיוחדת "משירי ארץ ישראל הישנה". קובצו שם שירים שהושרו בארץ בתקופת המנדט ובראשית המדינה. לאחר התוכנית גם יצא אלבום באותו השם. השיר הפותח את האלבום היה שירו של אברהם שלונסקי "עומדים אנו במשמרת".

עוֹמְדִים אָנוּ בַּמִשְׁמֶרֶת
מֵעַל רֹאשֵׁנוּ כּוֹכָבִים
שׁוֹמֵר חָבֵר, חֲבֵרָה שׁוֹמֶרֶת
וּבְיָדֵינוּ הָרוֹבִים

חֶרֶשׁ חֶרֶשׁ מוּל מַחְתֶּרֶת
זוֹחֵל וּמִתְקָרֵב אוֹיֵב
חֶרֶשׁ חֶרֶשׁ בַּמִשְׁמֶרֶת
לוֹטֵשׁ כְּלֵי זַיִן הָאוֹיֵב

רוֹטֵט הַלֵּב, מַה בֶּצַע פַּחַד?
גּוֹרָל יָחִיד – גּוֹרָל הַכְּלָל
לָאֵשׁ נִכּוֹן כֻּלָּנוּ יַחַד
נָגֵן עַל נֶפֶשׁ וְעָמָל

כעשור לאחר מכן, בשנת 1986, קובצה חבורת "לְמָרוּסְיָה באהבה" ששרה את "השירים הרוסיים היפים של תנועות הנוער", וגם אל האלבום הזה הצטרף "עומדים אנו במשמרת" בשירתה של רוחמה רז.

ברור שהמלים נכתבו בארץ ישראל על ידי אברהם שלונסקי, או שהותאמו על ידו מנוסח רוסי עלום. אך האם גם המנגינה היא רוסית? לאחר שנים רבות מצא קובי לוריא שכנראה לא. הוא מצא התאמה של הלחן לשיר שבא הישר מלב העולם היהודי הישן של פולין.

ב-4 ביוני 1942, י"ט סיון תש"ב, נרצח בגטו קרקוב אחד מגדולי הזמר העממי היהודי, משורר היידיש והמלחין מרדכי גבירטיג. גבירטיג כתב והלחין שירים רבים שנפוצו בכל העולם היהודי דובר היידיש, למשל "קינדער-יאָרן" או "העיירה בוערת" ("ס'ברענט!").

דיוקן גבירטיג מתוך ספרו "מיינע לידער"

אופן מותו של גבירטיג היה סמלי. הגרמנים ריכזו את יהודי קרקוב למשלוח אל מחנה ההשמדה בלז'ץ. חייל צעיר גרמני, חרוץ במיוחד, ראה את המשורר בן ה-65 בדרכו לשם, וירה בו ברחוב, עוד לפני שיזכה לעלות לרכבת אל ההשמדה. רגע המפגש הזה הוא עוד סמל למפגש שהשואה זימנה בין הרצחנות הברברית ביותר לבין התום והאנושיות הטהורים ביותר.

נתן גרוס, בספרו "גבירטיג, אגדה של משורר נגר", מצא שלפני 100 שנה, בשלהי שנת 1922, גבירטיג כתב את השיר "הי כליזמרים" (או לפחות הגיש אותו אז לאישור הצנזורה). זהו שיר יידי המתאר את הכליזמרים שמנגנים מנגינות שמחות כדי להשכיח את הצרות, ובתמורה פושטים יד למטבע כדי שלהם יהיה מה לאכול. "הי כליזמרים" היה השיר שפתח את ספר שיריו המקיף של גבירטיג "מיינע לידער", שיצא לאור בקרקוב בשנת 1936.

וזו פתיחת "הי כליזמרים" בתרגום לעברית (ע"י אפרים דרור (טרוכה), המובא באתר "זמרשת"):

הוֹ, שִׁמְעוּ אַחִים כְּלֵי זֶמֶר!
הֵא מַטְבֵּעַ לִשְׁתִיָּה
הָבוּ לִי נִגּוּן שָׂמֵחַ
זֶה יַשְׁכִּיחַ לִי תּוּגָה.

חלפו כ-15 שנה, ובארץ ישראל כתב אברהם שלונסקי את "עומדים אנו במשמרת" לפי הלחן של גבירטיג ל"הי כליזמרים". היו אלה ימי המאורעות – גל טרור קשה ורצחני בן 3 שנים. אז רק החלו לקום כוחות המגן המגויסים של היישוב, כדברי השיר: שׁוֹמֵר חָבֵר, חֲבֵרָה שׁוֹמֶרֶת וּבְיָדֵינוּ הָרוֹבִים. ביישוב החלה לחלחל ההכרה שאין ברירה, ולנוכח האפשרות המסתמנת להקמת מדינה עצמאית לא יהיה מנוס ממלחמה עליה: גּוֹרָל יָחִיד – גּוֹרָל הַכְּלָל, לָאֵשׁ נִכּוֹן כֻּלָּנוּ יַחַד, נָגֵן עַל נֶפֶשׁ וְעָמָל.

כמה שנים נוספות חלפו, ושיר נוסף נכתב לאותו לחן, הפעם בליטא. גם זה היה לפני 80 שנה, ארבעה ימים לאחר שמרדכי גבירטיג נרצח בקרקוב: משורר היידיש הירש גליק כתב את "המנון לפרטיזנית" על פעולת חבלה אמיצה של הפרטיזנית ויטקה קובנר בגטו וילנה ביום 8 ביוני 1942.

כאן השיר בתרגום לעברית בפי ליאור ייני:

שלושת השירים הללו: "הי כליזמרים", "עומדים אנו במשמרת", ו"המנון לפרטיזנית", מספרים לנו סיפור מאלף על תמורה מעמיקה וקיצונית בחיי העם היהודי תוך פחות מעשרים שנה בלבד. על פי נתן גרוס, מרדכי גבירטיג היה כל חייו סוציאליסט פציפיסט. אפילו בתוך הגטו הוא המשיך לראות בכלי נשק כתם על נפש האדם. ב"הי כליזמרים", כמו ביצירתו בכלל, הוא כתב על חיי העוני בעולם הישן ועל פערים חברתיים. עברו 15-16 שנים, ובארץ ישראל קיבלה המנגינה שלו מלים המשבחות את האחיזה בנשק ואת העמידה על המשמר.

השיר נכתב לכל המאוחר בקיץ 1938, כמו שמעיד סיפורו של שומר במושבה דרומית על שמירה בליל תשעה באב תרצ"ח (התפרסם בעיתון הארץ, 12.8.1938):

גם אברהם שלונסקי היה עד למאורעות תרצ"ו-תרצ"ט פציפיסט במידה רבה. לביטוי "עמידה במשמרת" נודעה בארץ משמעות של משמרות הפגנתיות למען עבודה עברית, תוצרת הארץ, או נגד שבירת שביתות. רק כמה שנים לפני כן, בשנת 1934, כתב שלונסקי עצמו את "שיר המשמרת" שהתייחס בדיוק לכך: מִשְׁמֶרֶת אִלֶּמֶת מוּל יָד מְנַשֶּׁלֶת, כִּ"מְנֵא-מְנֵא-וּתְקֵל" פֹּה הוֹקִיעָה הַשֶּׁלֶט, וְהוּא כָּאן הַפֶּה הַזּוֹעֵק הַיְחִידִי: "אַל יְנֻשַּׁל הַפּוֹעֵל הַיְהוּדִי!". והנה מגיע גל של מעשי רצח ביישוב ומסתבר שאין ברירה ויהודים צריכים להילחם, ואף לשיר על כך שירים.

4-5 שנים נוספות חלפו, והלחן הופיע שוב במזרח אירופה, והפעם לשיר שמהלל את המרד המזוין נגד הגרמנים. גם בווילנה אלה היו אותם חוגים יהודים שעד לכיבוש הגרמני בכלל לא העלו על דעתם שהם יאחזו בנשק.

וככה אנחנו מגיעים במנגינה אחת מגבירטיג ששר על חיי העוני היהודיים במזרח אירופה, שהמרחק מהם לרובים ופצצות הוא שמים וארץ, אל יהודים בארץ ישראל שמתחילים להקים את מה שיהפוך לצה"ל, ואל יהודים באירופה שכמעט בידיים חשופות נאבקים מול מכונת המלחמה והרשע הגדולה בתולדות האנושות. ומרדכי גבירטיג שנרצח השבוע לפני 80 שנה יכול לסמל עבורנו את השינוי הזה.

רון לשם: יצירה עם קול מיוחד זו יצירה שהרבה אנשים לא רצו אותה

עבור רון לשם סירוב אינו תופעה יוצאת דופן, אלא חלק בלתי נפרד מהחיים - ובעיניו זה בכלל לא שלילי. מי שהחל כעיתונאי והגיע עד לטלוויזיה נזכר בכל הפעמים ששמע "לא" בדרך להצלחה המטאורית של "אם יש גן עדן". וזה עוד כלום לעומת שנות המאבק על "אופוריה" או העשור שלקח להפיק את "שעת נעילה"

1

צילום: רייצ'ל טיין. עיצוב עטיפה: אמרי זרטל

רון לשם הוא אחד מהסופרים והיוצרים הישראליים הכי מוכרים בעולם. ובכל זאת, כששואלים אותו על סירובים שספג, הוא מיד צוחק ואומר ש"'לא' היא אחת המילים שאני שומע הכי הרבה". קורות החיים שלו מפוארים. הוא היה עיתונאי ב"ידיעות אחרונות" וב"מעריב" והחזיק בתפקיד סמנכ"ל שידורי קשת. הספר הראשון שכתב בחייו, "אם יש גן עדן", זכה מיד בפרס ספיר והפך מהר מאוד לסרט "בופור" – שבתורו זכה בפרס "דב הכסף" בפסטיבל ברלין והיה מועמד לאוסקר בקטגוריית הסרט הזר. מהקולנוע והספרות אל הטלוויזיה: הוא יוצרן של סדרות כמו "תא גורדין", "אופוריה" ו"שעת נעילה", שזכו כולן לגרסאות בינלאומיות. הייתם חושבים שאדם כזה לא שמע "לא" מימיו, רק שזה ממש לא הסיפור שהוא מספר לנו הפעם, במסגרת פרויקט מיוחד של הספרייה הלאומית לרגל חודש הקריאה.

"'אם יש גן עדן' קיבל את כל הסירובים האפשריים", מגלה לשם. "מכיוון שזה היה הספר הראשון שלי, הייתי מוכן לזה מצד אחד אבל מצד שני זה גם הציף אותי. בזמנו חשבתי שזה היה קשה, אבל היצירות הבאות הוכיחו לי בדיעבד שזה דווקא לא היה כזה סיפור".

איזה תשובות קיבלת בהתחלה בהוצאות לאור?
"ב'כתר', למשל, ניתנה חוות דעת של אדם, סופר שאני מאוד מעריך ואוהב, בה נכתב שהטריק מייגע אחרי כמה עמודים ואין לזה שום תכלית. 'עם עובד' אמרו שאפשר לעבוד על זה אבל שזה יצטרך להיכנס לתוכניות עבודה עתידיות ואני הייתי פחות להוט לרעיון. בסופו של דבר ביקורות יכולות לרסק לך את הביטחון העצמי. במיוחד כי הסיפור חשוב לך – אתה חי ומלווה אותו שנים, אתה אוהב את הדמויות ואתה אפילו זקוק לחיים האלה איתן. אתה בוודאי רוצה שגם אחרים יתאהבו בהן".

איך הצלחת להתמודד עם התגובות האלה?
"מה שעזר לי היה שעוד בשלב כתב היד, יוסף סידר, הבמאי, אהב מאוד את הסיפור והדמויות וכבר רצה לעבד את זה לסרט. היה בזה סוג של ביטחון כי יוצר אחר האמין בזה. זה הוכיח לי שבכל זאת יש בספר משהו, גם אם מישהו, שאני מאוד מעריך, בהוצאה, שאני מאוד מעריך, חושב שזו יצירה של טריק אחד. כשאני חושב על זה יותר, בסירובים היה עוד יתרון, הם העניקו לי יותר זמן לחיות עם יצירה שהיה לי טוב לחיות בתוכה. מצאתי את עצמי בוכה ומחייך תוך כדי כתיבה, מתאהב בדמויות שכבר היו להן חיים משלהן".

1
רון לשם. צילום: רייצ'ל טיין

עם כל זה הסירובים המשיכו להגיע, ואתה המשכת להאמין?
"צריך לקחת בחשבון שסירוב ודחייה הם מה שקורה לרוב כתבי היד, זה מתהפך כשמגיע ה"כן" הנכון. אצלי זה היה כשנעה מנהיים ודב אלפון מהוצאת 'כנרת זמורה-ביתן דביר' לקחו את ההימור. בסופו של דבר הספר לא סתם הצליח בארץ, הוא הפך לרב מכר ונמכר בעוד 22 מדינות נוספות, כמו סין, ברזיל, קוריאה ופולין – לא רק במקומות הטבעיים, הקלאסיים לספרות ישראלית. טסתי לפגוש קוראים שלו בסין ובמקסיקו ובמקומות שלא הייתי מעלה על הדעת".

יש לביקורת ולחוויות הסירוב גם השפעה חיובית לתחושתך?
"אני כבר עובד כעשרים שנה בתחום של סיפור סיפורים ורוב הזמן החיים במקצוע הזה סובבים סביב הדחייה. זה לא שאני לא נפגע מזה או מתאכזב, הביטחון העצמי מעורער כל הזמן, אבל היום אני מודע יותר לעובדה שזה עניין סובייקטיבי של טעם. מפתיע לגלות שבהרבה מקרים, כשהיצירה בעלת משקל ייחודי וקול מובחן, זו יצירה שהרבה אנשים לא רצו אותה. כשאתה מביא משהו שהקול שלו הוא אחר, אם זה בסגנון הסיפורי או בטון שלו, טבעי שיביטו עליו ככזה. יצירות שקיבלו הרבה סירובים, הן לרוב גם כאלה שיבלטו, כי הקול שלהם יהיה חריג בנוף הכללי".

1
במבצר הבופור. צילום: בנו רותנברג, מתוך אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

כשאומרים לך שזה מבריק או מהמם – סביר להניח שלא תשמע מהם לעולם

"אם יש גן עדן" ראה אור בשנת 2005. מאז ההצלחה המסחררת של אותו ספר ראשון לשם הפך ליוצר בולט גם בתחום הטלוויזיה. על החגורה שלו יש להיטים שעוררו הרבה באז כמו "שעת נעילה", וגם דרמת הנעורים "אופוריה", שהפכה ב-2019 ללהיט אמריקני בכיכובה של השחקנית המצליחה זנדאיה.

"מתחום הטלוויזיה למדתי שדווקא כשמישהו אומר 'מבריק', 'מהמם', 'מעולה', או 'זה הדבר הכי טוב שקראתי השנה' – רוב הסיכויים שלא תשמע ממנו שוב לעולם", מספר לשם. "לעומת זאת, מי שיושב ומבקר אותך, מקשה עליך, ואפילו אומר שיש עוד עבודה קשה, אז הוא כנראה רציני. אם הוא יכול לתת על העבודה שלך הערות, תובנות וניתוח, זה אומר שהוא השקיע בזה זמן וכדאי להיות קשוב. כותב טוב נמדד במידה רבה לא רק בתשוקה להגן על מה שכתב, אלא גם בגמישות וביכולת לקבל הערות ולפתוח את הדברים".

1
זנדאיה בטקס פרסי MTV 2018. צילום: Nicole Alexander

הגמישות הזו היא הדרך לשרוד את הדרך אל ההוצאה לאור, או אל העלייה למסך?
"כן, כל המסעות האלה הם מסעות מאוד ארוכים. אתה לא בוחר סיפור כי נדמה לך שיהיו לו קוראים, או כי נראה לך שיהיה מגניב, עכשווי או מסחרי. צריך לבחור סיפור מתוך הבנה שאתה הולך לחיות עם הדמויות האלה שנים. רוב הסדרות והספרים שלי, גם אלה שהכי הצליחו אחר כך, היו כאלה שנלחמתי עליהן שנים כדי שיראו אור. לכן, אתה צריך להיות בתשוקה אל הדמויות ולחקור את הקולות שלהן, המעשים והמחשבות שלהן. עד כדי כך שכשהעורך יודיע שזה יורד לדפוס, יישבר לך הלב, כי אתה רוצה להמשיך לעבוד איתן ולא רוצה שהסיפור ייגמר".

אז רגע ההוצאה לאור בכלל לא משמח?
"ממרחק השנים, אני מרגיש שרגע יציאה לאור של ספר, או סדרה, הוא לא הרגע השמח שלי, אלא רגע מעיק מאוד. אני סובל מהזרקור הזה, שמחטט ומבקר, אבל מאוד אוהב את המסע שבכתיבה. לכן, היום אני הרבה יותר שלו לנוכח העובדה שדברים לוקחים זמן". 

ואחרי שזכית להצלחה, הסירובים שקיבלת לאורך השנים המשיכו ללכת איתך?
"בעשור אחרי ש'אם יש גן עדן' הצליח הייתי הרבה יותר רגיש לביקורות שליליות או פרצופים חמוצים. חוץ מזה, תמיד הייתי אאוטסיידר. בקהילת הסופרים המקומיים לא ראו בי שייך, או בעצם לא נתנו לי הזדמנות משום שבאתי מתחום העיתונות והטלוויזיה. זה טומן גרעין של חוסר בטחון, למרות אהבת הקהל. יש בזה פגיעות, אבל זה המקצוע. אנחנו עוברים אודישן יומיומי עוד יותר משחקנים ושומעים 'לא' הרבה יותר מהם".

1
צילום: רייצ'ל טיין

ממה חששת בתקופה הזו מיד אחרי ההצלחה הגדולה?
"הפחד שלי היה שמאותו רגע כולם מצפים ממני שאכתוב את אותו הדבר בדיוק. אבל אני רוצה להשתמש בכתיבה כדי לחיות חיים רבים, לעבור מדמות לדמות, אני רוצה להיות האלטר-אגו שלי ולחיות בעולם אחר שלא ניתנה לי הזדמנות לחיות בו. לא רציתי לחזור שוב לבופור, או לחיות שוב בסיטואציה קרבית. כשהבאתי כתב יד שהוא משהו אחר הרימו על זה גבה. הרגשתי שלא מבינים למה אני מנסה לצאת מהמשבצת שלי".

זה גרם לך לפקפק בעצמך או לחזור לכתב היד ולבחון אם יש משהו בביקורת?
"אני כל הזמן מטיל ספק. אני יודע שכשאנחנו נחושים באמונה מלאה ומבטלים את הביקורת בתואנה שהיא לא עניינית, זה גורם לנו לא לראות נכון ולא להסתכל מעוד כיוונים על היצירה. בעיניי, הביקורת היא בגדר תמרור אזהרה. אם העורך מצביע על משהו שצריך להיות אחרת, לא כדאי להינעל, כי הביקורת מלמדת שמשהו לא עבד. לא בטוח שהפתרון שהעורך מציע נכון, אבל הנקודה שהוא העלה כן חשובה. גם אם ההערה לא נאמרה באופן מיטבי, צריך להבין את המהות שלה ולהעריך שיש פה אמת. עורך טוב ידע לתת לך הערה ולהשאיר לך מקום למצוא את הדרך שלך להיות שלם איתה ועם השינוי שהיא יצרה. הוא ייתן את הכלים לחפור ולמצוא את הפתרון הנכון בתוך כל מצלמות הרנטגן ותהומות הנפש שמביאה העריכה. עריכה היא תהליך קשה, אבל אדיר".

והיה לך עורך מהסוג הזה?
"היה לי מזל שנעה מנהיים, שהיא לא רק עורכת אלא גם שותפה, לא רק האמינה ב'אם יש גן עדן' אלא גם פתחה לי דלת ל'זמורה ביתן'. הם הפכו ל'בית' שלי, נתנו לי אורך נשימה והאמינו בי ובספרים הבאים שלי. זה נתן לי המון ביטחון, גם כלכלי וגם אומנותי".

הכתבה הזו מתפרסמת במסגרת הפרויקט המיוחד שלנו "חבלי כתיבה": סופרים וסופרות מצליחים מספרים לספרייה הלאומית על הרגעים הקשים ביותר בדרך לרשימת רבי המכר. לכל הכתבות בפרויקט

שירה | ולפעמים, זמן בא לאחור

שירים מאת רן שייט ועמנואל פינטו

אלכס קרמר, ללא שם, שמן על בד, 45X35 ס"מ, 2018

.

רן שייט

קשר אב־ילד

בֵּין דַּפֵּי הַמִּלּוֹן הֶעָבֶה,

לֹא רָחוֹק מֵהָעֵרֶךְ "אַבָּהוּת",

מֻנָּחִים יְבֵשִׁים

פְּרָגִים דַּקִּים וּשְׁקוּפִים

מִטִּיּוּל אֲבִיבִי רָחוֹק

וְחוֹלֵף.

.

רעש לבן

אֲנִי חוֹשֵׁב

לְהָבִיא לְךָ חֻלְצָה לַחַג

לְבָנָה, מֶדְיוּם אוֹ בְּעֶצֶם לַארְג'.

.

וּמְשַׂחֵק בָּרַעְיוֹן

לִקְנוֹת לְךָ כַּדּוּרֵי טֵנִיס צַמְרִירִיִּים

צָהֹב חִוֵּר.

.

וּמְדַמְיֵן עַצְמִי

מֵכִין לְךָ כְּרִיכִים פַּסְטְרָמָה

–           מָיוֹנֵז.

.

וּמְתַרְגֵּל בָּרֹאשׁ

אֵיךְ לְהַסְבִּיר

בְּקַו בָּהִיר

פִּתְרוֹן שֶׁל שֶׁבֶר מַעֲרִיכִי עוֹלֶה.

.

אֲנִי חוֹבֵק חָזָק בַּלַּיְלָה בַּסָּלוֹן

טֵרַרְיוּם,

דָּפְנוֹת זְכוּכִית קָרָה וַחֲלָבִית,

מְטַפֵּל וּמְגַדֵּל לְלֹא תְּנוּעָה

אֶת בְּנִי הַמֵּת.

.

*

קוּם אַבָּא

קוּם

מִמִּטָּתְךָ.

.

נַעֲלֶה בִּצְעָדִים

רַכִּים

עַל הַדְּיוּנָה מוּל בֵּיתֵנוּ,

נַפְרִיחַ עֲפִיפוֹן נְיָר

קַל,

מַרְעִיד זָנָב לָרוּחַ.

.

נַפְרִיחַ טִיסַן עֵץ בַּלְזָה

בְּרֵיחַ דֶּבֶק אָצֵטוֹן

לָרוֹם,

שֶׁיַּמְרִיא מִכַּף יָדִי

וְלֹא יִנְחַת.

.

נַבְעִיר אֶת הָאֲוִיר הַחַם

בְּתַחְתִּית כַּדּוּר פּוֹרֵחַ

צִבְעוֹנִי וְדַק,

שֶׁיָּעוּף וְיַעֲלֶה

לִנְקֻדָּה זְעִירָה בַּשָּׁמַיִם.

.

קוּם אַבָּא

קוּם,

מִמִּיתָתְךָ.

.

רן שייט הוא רופא, פסל ומשורר. שירים פרי עטו פורסמו בכתבי עת שונים.

.

.

עמנואל פינטו

1.

וַעֲצֵי הַיַּעַר הָיוּ יְרֻקִּים, חֶלְקָם הִצְהִיבוֹ אוֹ הֶאֱדִימוּ, אֲנִי כְּבָר לֹא זוֹכֵר. וְאָבִי הִדְלִיק אֶת נֵר הַהַבְדָּלָה וְהֵבִיא כְּלֵי בְּשָׂמִים לְאַפּוֹ אוֹ הָיָה זֶה אָחִי, אֲנִי כְּבָר לֹא זוֹכֵר. וְשֶׁקֶט הָיָה בְּתוֹךְ הַסִּדּוּרִים וְהַמַּחְזוֹרִים, זֶה שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה אוֹ זֶה שֶׁל כִּפּוּר, אֲנִי כְּבָר לֹא זוֹכֵר. וְהָאֲוִיר הָיָה אֲוִיר וְהַמַּיִם מַיִם, וְהַשָּׁמַיִם בִּגְוָנִים רַכִּים אוֹ אֲיֻמִּים, אֲנִי כְּבָר לֹא זוֹכֵר. וְאָהַבְתִּי, בְּכַמּוּיוֹת שֶׁלֹּא יֵאָמְנוּ, אוֹ אָהֲבוּ אוֹתִי הֲמוֹנֵי אֲחֵרִים, אֲנִי כְּבָר לֹא זוֹכֵר. וְהַלֵּילוֹת הָיוּ לִבְקָרִים וְהַבְּקָרִים לְלֵילוֹת, וַאֲנִי הָיִיתִי פְּעָמִים כָּךְ וּפְעָמִים כָּךְ.

.

2.

אֲנִי חָשַׁבְתִּי שֶׁאֲנִי מֵבִין

צַעַד אֶחָד בְּתוֹךְ הַסָּלוֹן אַתָּה בְּתוֹךְ הַסָּלוֹן

צַעַד אֶחָד בְּתוֹךְ הַמִּטְבָּח אַתָּה בְּתוֹךְ הַמִּטְבָּח

צַעַד צַעַד אָמַרְתִּי לְעַצְמִי

אַתָּה תַּעֲשֶׂה אֶחָד, הַשֵּׁנִי כְּבָר יָבוֹא

בָּאוּ רַעַד גִּמְגּוּם מְבוּכָה

הַבָּשָׂר לֹא הֵבִין, לֹא הָעוֹר לֹא הַשְּׁרִיר וְלֹא הָעֶצֶם

הָרֹאשׁ אָמַר לֵךְ יָשָׁר תַּגִּיעַ יָשָׁר

אֲבָל הַבָּשָׂר נָטָה, הִתְנַחְשֵׁל לַצְּדָדִים

צַעַד אֶחָד בְּתוֹךְ הַסָּלוֹן אַתָּה מַגִּיעַ לַמִּטְבָּח

צַעַד אֶחָד בְּתוֹךְ הַמִּטְבָּח אַתָּה מַגִּיעַ לַסָּלוֹן

אֵין זְמַן שֶׁיּוֹדֵעַ

זְמַן אֶחָד מַקְדִּים, זְמַן אַחֵר מְאַחֵר

וְלִפְעָמִים, זְמַן בָּא לְאָחוֹר

צַעַד אֶחָד בַּמִּטְבָּח וְאַתָּה רִיק

צַעַד אֶחָד בַּסָּלוֹן וְאַתָּה אַיִן

.

3.

גַּם אֶת אִמִּי אָהַבְתִּי בַּגְּבוּלוֹת שֶׁהִצַּבְנוּ, הִיא מְהַלֶּכֶת לְפָנַי וּמַנִּיחָה אֶבֶן, אֲנִי מוֹעֵד וְרָץ מַהֵר לַחְפֹּר בּוֹר, הִיא נוֹפֶלֶת וּמַתִּיזָה בִּי זֵעַת אַפַּיִם, אֲנִי נִשְׂרָף וּמְמַהֵר לִצְרֹב בְּגוּפָהּ אֶת אַהֲבָתִי לִגְבָרִים.

.

4.

אִמִּי בַּחֲלוֹם אָמְרָה אִם הָיִיתָ מֵת עִמָּדִי בְּאוֹתוֹ זְמַן בְּאוֹתָהּ שְׁנִיָּה הָיִינוּ צוֹעֲדִים עוֹד כִּבְרַת דֶּרֶךְ, יַחַד, הָיִינוּ מְדַבְּרִים עַל צְמִיחָתָהּ שֶׁל הַבּוּשָׁה בַּשָּׂדוֹת.

.

5.

וְאַחַר כָּךְ הַשִּׂנְאָה מִלְּאָה אֶת הָעוֹלָם, מֵרֹב אֵין־מָקוֹם נִדְחֲפָה אֶל בֵּין סִדְקֵי הַהוֹרִים וְהַיְּלָדִים. מֵרֹב שִׂנְאָה הִתְכַּנַּסְנוּ לַבּוּשָׁה, הָעוֹר צָנַח, הַלֵּב צָנַח, הַמָּוֶת בָּא. מֵרֹב בּוּשָׁה אִבַּדְנוּ אֶת אִמֵּנוּ לַאֲחֵרִים. הִיא בְּעַצְמָהּ הָלְכָה אֲלֵיהֶם. מֵרֹב תַּחֲנוּנִים רַק דִּלַּגְנוּ, קָפַצְנוּ כְּמוֹ תְּקָפוּנוּ צְרָעוֹת, מִזֶּה לְזֶה וּמִזֶּה לְזֶה, לֹא נַחְנוּ. לֹא נַחְנוּ. מֵרֹב שִׂנְאָה בָּלַעְנוּ מִלִּים.

.

6.

תִּרְאִי אִמָּא

תִּרְאִי

אֵיךְ הִצְטַמְצַמְנוּ

לִשְׂכַר דִּירָה וְתָכְנִיּוֹת בִּשּׁוּל

נִהְיֵינוּ קְטַנִּים

כָּל הַלַּיְלָה הִנַּחְנוּ נְתָחִים בַּבְּלִילָה

וּבַבֹּקֶר קַמְנוּ

וּבְלִי לְצַחְצֵחַ שִׁנַּיִם הָלַכְנוּ לָעֲבוֹדָה

.

תִּרְאִי אִמָּא

תִּרְאִי

תִּרְאִי אֶת הַדְּרוֹרִים

בֵּין גַּלְגַּלֵּי הַמְּכוֹנִיּוֹת

הוֹלְכִים לְצַיִד

אֲנַחְנוּ בֶּטַח הָיִינוּ נִדְרָסִים

אוֹ נִשְׁאָרִים רְעֵבִים

.

תִּרְאִי אִמָּא

תִּרְאִי

אֵיךְ הִתְבַּצַּרְנוּ בֵּין קִירוֹת

בֵּין מַדָּפִים

רַק גֹּבַהּ חֲצָאִית וְצֶבַע שֵׂעָר מְעַנְיֵן אוֹתָנוּ

רַק טוֹב וְרַע

רַק שֶׁנִּהְיֶה בְּרִיאִים

.

תִּרְאִי אִמָּא

תִּרְאִי

חָתוּל עוֹקֵב אַחַר צֵל

כֶּלֶב מְרַחְרֵחַ אַיִן

תִּרְאִי

מֵרֹב שֶׁנִּהְיֵינוּ גְּדוֹלִים נִהְיֵינוּ קְטַנִּים

.

(גַּם אוֹתָךְ מַאֲשִׁימִים,

בְּשִׂיחוֹת טֵלֵפוֹן אוֹמְרִים:

עִם כָּל הַכָּבוֹד לְאִמָּא גַּם הִיא.)

.

עמנואל פינטו הוא סופר, מתרגם, מתרגל ומורה ליוגה. זהו לו פרסום ראשון בשירה. 

.

» במדור שירה בגיליון הקודם של המוסך: שירים מאת איריס רילוב, מרב זקס־פורטל ולילך גליל

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן