מודל 2022 | בעיה בסמיכויות

"יוחאי כתב שאני לא עונה לדניאל החוקר, ובאחת הלב שלי הכפיל ושילש את קצב פעימותיו. מספר לא מזוהה כתב: "בוקר טוב, בבקשה תחזרי אליי. דניאל"." שני פרקים מתוך "כתב כמויות" מאת ורד גלאון, שראה אור השנה בהוצאת שתים.

הַמּוּסָךְ מוסף לספרות
22.06.2022
אמיר תומשוב, דולי סיטי, תל אביב, קונספט למודל מיצב, קרטון ואם־די־אף, 2008

.

שני פרקים מתוך הספר "כתב כמויות" / ורד גלאון

 

22

רכיבים מתועשים בבניין

(מחיצות, רצפות, תקרות)

.

חתך הרחוב בכפר ערבי שונה מאוד מחתך רחוב יהודי, אני חושבת לעצמי.

אצלנו יש קווי מגרש, קווי בניין, אחוזי בנייה וכל זה. אני בטוחה שלח'רבתא אין אפילו תב"ע. את ח'רבתא אף אחד לא תכנן. הם היו פה לפני המינהל והג"א וכיבוי אש, והנה — בכל זאת הם מסתדרים, אני חושבת לעצמי.

החיים עצמם קורים כל הזמן בכל מקום, את זה לא מתכנן אדריכל. כפר טוב לא בונים עם סדר וחוקים אלא ברווחים בין הדורות, בין העונות והחצרות, ככה בונים בית, אני חושבת לעצמי.

מטר של סוכריות ניתך על השמשה הקדמית, ובאחת אני שבה למציאות. יוחאי אוחז בהגה בשתי ידיים ובתגובה למטר הסוכריות הוא מפעיל את הווישרים. אני מתמלאת בוז.

בהצטלבות דרכים בפאתי הכפר יד מושטת מחלון הג'יפ מסמנת לנו להמשיך ישר, בזמן שזה המקושט מסתובב ונעלם במהירות מאחורינו.

יוחאי ואני במכונית עוד לא החלפנו מילה, נוסעים בשתיקה, חולפים בכביש הצר על פני מחסום צה"לי, מתפתלים בין קוביות הבטון לעיניו המשתאות של חייל מילואים מנומנם, ומשתלבים בתנועה על כביש 443 הרחב והסואן, שבכלל לא מכיר בקיומה של אחותו הדרך הצדדית.

"תעצור בצד," אני פוקדת עליו. יוחאי מאותת, יורד לשול הכביש ולפני שהוא מספיק לעצור עצירה מלאה אני כבר נפלטת מהמכונית כמו לוליין שנורה מתותח.

אוויר. לנשום עמוק. להירגע. זהו. נגמר. הכול בסדר.

המחשבות על הכפר, על מוחמד, על איישה ואום־חוסיין, כל הדחיפות והצעקות, הנשיקה, את כולם אני מנסה להשליך מעליי מול קו הרקיע המכוער של מודיעין. האספלט הלוהט מאיים להמיס את סוליות הגומי בסנדלים הסגולים של איישה וכל שמנוניות הזיעה הזרה מבקשת להיספג בכף רגלי. אני רוצה לבעוט אותם מהרגליים הכי רחוק שאפשר אבל זוכרת שבידי אחוז עדיין רק כפכף יחיד.

יוחאי יוצא אחריי חיוור, נצמד למעקה הבטיחות ונעמד לידי לבוש בווסט צהוב זוהר, שואל אם אני בסדר. אין לי שום חשק לענות לו. כל כך עלוב, מכים בי פתאום כל העצבים והכעסים. בגללו! הכול קרה בגללו! הוא החליט שנוסעים לקלנדיה, הכניס אותנו לח'רבתא ואפילו לא התאמץ להציל אותי! אין לי שום חשק לטפל בו ובחרטות שלו.

ואני? מה נגררתי אחריו בכלל לנסיעה הזאת?! מה חשבתי שיקרה?! כמה עלובה גם אני שהסכמתי להצטרף רק כדי לזכות בכמה פירורים של ריגוש, נותנת לו למרוח עליי את האגו המוכה שלו מהפרידה מסמדר, לפלרטט עם עצמו במסווה של פלירטוט איתי. חם לי!

"נו, את בסדר?" הוא שואל שוב, ואני פולטת "כן" רפה וחסר כוונה.

"ואו," הוא מודה לאל שפתחתי את הפה, "ואו. אלוהים! איזה טירוף. אני לא מעכל בכלל. מה זה היה?! חשבתי שאני מת… אמרתי לך לא לרדת מהאוטו!" והוא מתחיל לספר בלי סימני פיסוק איך לא הבין לאן נעלמתי, ואיך דחפו אותו ואיך צעקו לו ואיך עשו לו, כאילו שכח שהייתי שם איתו, מדבר ברצף ובמהירות, מספר סיפורים למרות שניכר בכל שאני לא מקשיבה. הוא לא רואה אותי. כולי מזיעה. הגומי בסנדלים, הבגדים שעליי, השיער הפרוע, ריח מי הוורדים, וילונות הקטיפה בצבע הבורדו — כולם נצמדים אליי, דביקים וחונקים.

"איך אתה אומר שמה שהיה, היה סטוץ?!" אני מתפוצצת וניתזת לכל עבר, "אתה קולט בכלל כמה זה מעליב או שאתה כל כך עסוק בעצמך שאתה אפילו לא טורח לכבד אותי במילים נכונות?! לילות שלמים אני מבלה איתך במיטה, מנגבת לך את האף כשאתה מיילל כמה אתה בודד, מקשיבה לכל הסיפורים המשעממים שלך, מלטפת את האגו הנפוח שלך, עושה לך בית, וחברים, וטיולים, ועוד לילות ועוד ימים — ובסוף אני סטוץ?? אתה חצוף! אתה כזה אפס! נוסע לקלנדיה להשתעשע בלתפוס איזה קבלן ערבי, מכניס אותנו ישר לח'רבתא!!! אלוהים, כמה מרוכז בעצמך אתה יכול להיות?! יושב במכונית מדבר בטלפון בזמן שאני עומדת שם לבד מול כל החמולה המשוגעת הזאת!!! כל הגברים האלה צועקים והולכים מכות בחצר, אני עומדת שם כמו מטומטמת, ואתה לא שומר עליי?! אין לך בושה?! סטוץ אתה אומר לי?!"

"תגידי, מה עובר עלייך?" יוחאי מביט בי המום, "חיפשתי אותך בטירוף! לא הבנתי מה הלך שם בכלל, כמעט הזמנתי משטרה! כל החארות האלה היו אחד על השני ולא הבנתי לאן נעלמת!"

"החארות האלה?!" אני מתפרצת, "אין לך שמץ של בושה? משפחה עם ריב משפחתי כמו כולם! זה לא היה קשור אלינו בכלל! הם הכניסו אותי לחדר שינה שלהם! לחדר שינה! איישה נתנה לי את הנעליים שלה!!!" אני צווחת עליו ולא יכולה לסבול יותר את הגומי הזה, בבעיטות גבוהות לאוויר אני מעיפה את הסנדלים מהרגליים ממני והלאה אל השדה מולנו, "את הנעליים שלה היא נתנה לי! חצי מהאנשים שהיו בחצר הם אלה שבונים לך את הבית תמורת מאה חמישים שקל ליום בחום הזה, אתה מבין את זה?! אתה לא רואה אותם בכלל! אתה לא רואה אותי! אותי!!! אני כאן! למה הבאת אותי לכאן בכלל?! וסמדר, לא נאה לה להרים לי טלפון לומר תודה ושהיא פורשת מהפרויקט?! שולחת אותנו לחפש מיטה כי אני רק סטוץ?!" יוחאי עומד הלום, מנסה לענות תשובות מגומגמות על הערבים ועל עלי אבו־סמיר שנעלם עם הצ'ק, ואיך בטוח הוא קשור לפיגוע שהיה ושהלוואי שמענים אותו עכשיו במרתפי השב"כ — ושום מילה על כל מה שאני אומרת.

"יוחאי תסתום…" אני מתחננת בזמן שהאספלט שורף לי את כפות הרגליים היחפות, "סתום כבר!!" אני צורחת לשמיים בפנים אדומות, מנסה להתגבר על הכאב ועל רעש המשאיות שעוברות על פנינו בכביש, "אתה מגורש!!!" אני זורקת עליו את כפכף הפלטפורמה הבודד שהיה עדיין אחוז בידי, "מגורש! מגורש! מגורש!"

.

23

כלונסאות ואלמנטי סלארי,

לביסוס מבנים ודיפון

.

הקיץ שהתפרץ במלוא עוזו על כביש 443 שרף לי את הרגליים.

בחודש שחלף מאז האירוע, יוחאי הספיק לעדכן אותי במייל שחתם עם קבלן חדש בשם זידאן, והם יתחילו בעבודות במיידי. עניתי במייל קצר ובו כתבתי, "שמחה בשבילך. שיהיה בהצלחה." ובכל זאת הוספתי סמליל של סמיילי כדי לרכך את הטון.

אמנם קיבלתי כמה הצעות עבודה חדשות אבל הפעם באמת אמרתי "פּוּס" ולכולן סירבתי בנימוס. לחברים שבאו לברר, לעזור ולנחם לא סירבתי. נשארתי במיטה בכפות רגליים חבושות, מאפשרת להם לפנק אותי בקפה קר ושטיפת הכלים.

יצאתי מהבית רק פעם אחת כדי לקנות סנדלים חדשים לאיישה ולהביא אותם לשומר בבית המשפט כמו שאמרה.

צירפתי לשקית פתק שבו כתבתי בערבית בכתב הכי יפה שהצלחתי, "לאיישה, שוכּרן."

גם הבוקר שכבתי ערה מהשעה חמש על הספה במרפסת, עייפה מהמחשבות בדבר הייאוש המצטבר על המדפים.

כשההתראות של קבלת ההודעות ומיילים כבר הפכו טורדניות ממש, קמתי בקושי, ומול המראה ספרתי שלל מיחושים חדשים: הפרקים הכואבים ביד ימין, הברך החורקת, הצוואר המתרופף, העפעפיים הנפולים שלא נותנים לעיניים להיפתח גם אם אני מותחת את הגבות עד לסוף המצח. אני מזדקנת. ככה זה מתחיל ומכאן זה רק יחמיר.

ליאור כתב שחסרים כמה נתונים להשלמת דו"ח המוכנות לרעידות אדמה ושאצור איתו קשר.

ענת כתבה שהם מחכים לתשובה לגבי הארון הגדול שח'ליל בנה ועכשיו לא התאים.

אחותי שאלה אם היא יכולה לשים אצלי את הילדים עד ארבע. היא נתקעה בעבודה ואין לה סידור.

זידאן ניסה בעברית וכתב: "היום יוסקים. בטון יבוא ב9. גם בוריס יבואי."

שלמה רואה החשבון רטן שאעביר כבר את החומר של מאי.

"אריסטו שמט" שלחו מבצע מטורף! 3 חולצות במאה שקלים! בואי לבקר אותנו.

יוחאי כתב שאני לא עונה לדניאל החוקר, ובאחת הלב שלי הכפיל ושילש את קצב פעימותיו.

מספר לא מזוהה כתב: "בוקר טוב, בבקשה תחזרי אליי. דניאל."

טרחתי לענות לכולם תשובות דחייניות הולמות, כל אחד וטון הדברים המתאים לו, עם סימני הפיסוק או בלי, עם סמלילים או בלי, וכשכבר לא נותרה לי ברירה חייגתי לדניאל.

ענתה לי פקידה בתחנה, שהעבירה אותי למחלקת חקירות, שם מישהו צעק, "דניאל! איזה שלוחה אתה?" והעביר אותי לבחור שענה לטלפון, "מה?" בלי הלו ובלי שלום, וכשאמרתי, "שלום דניאל, מדברת יסמין בן־ברוך…" הוא קטע אותי והעביר את השיחה חזרה לפקידה, שאמרה: "נו, מה עכשיו," והמשיכה לצעוק, "דניאל, יא אללה איתך! למה אתה לא בשמונים ואחת?!" ושוב ניתקה אותי והעבירה לשלוחה אחרת, שם ענתה לי בחורה בנימוס, "חקירות שלום, במה אוכל לעזור?"

"שלום, אני מחפשת את דניאל," אמרתי והיא ענתה, "בבקשה," ושמה אותי בהמתנה עם מוזיקה של רדיו ומיד אחרי הזמריר עלתה קריינית ובדיבור מהיר מדי התחילה לספר איזו בדיחה אבל בדיוק אז מישהו הרים את הטלפון ואמר בקול בס עמוק ונינוח, "בוקר טוב, מדבר דניאל," ובגלל שהצטערתי שנקטעה הבדיחה ברדיו, הזדהיתי ברישול מסוים ורק אמרתי שראיתי שחיפש אותי.

"כן. נכון. אהלן. מה שלומך." הוא אמר בלי סימן שאלה, אבל אני עניתי לו בכל זאת, "ככה ככה," בצירוף אנחה אמיתית שוברת לב, והוספתי משום מה, "ואתה, דניאל, מה שלומך?" ושמעתי איך שנינו מחייכים.

"אני מחפש אותך כבר איזה חודש. את לא עונה אף פעם? שכחת פה את התעודת זהות שלך."

"וואלה?" הופתעתי, והתחלתי לפשפש בתיק ובארנק, תוך מחשבות על כך שצריך לומר "תעודת הזהות" ולא "התעודת זהות", אבל לא אמרתי כלום בקול רם.

"את מסתובבת כבר חודש בלי, לא שמת לב?" הוא נוזף בי תוך כדי שהוא עסוק במשהו אחר לגמרי, ואומר למישהו, "אני תיכף מעביר לך את זה."

רציתי לענות לו: לאן יש לי להסתובב עם תעודת זהות בכלל? אבל בקול רם אמרתי שוב רק, "וואלה."

"בינינו, אני חושב שהגיע הזמן להחליף תמונה, בלי להעליב כמובן. זה תמונה מגיל עשר?!" הוא צחק.

"זה רק מלמד אותך שאני בעצם אדם מאוד מסודר," אמרתי, "זו התעודה המקורית שלי מגיל שש־עשרה. אני חושבת שמגיעות לי שתי נקודות על זה."

לא הבנתי למה השטות הזאת יצאה לי מהפה אבל הייתי כל כך עייפה וריקה אז המשכתי, "תראה איך אני שומרת עליה במצב חדש לחלוטין. אפילו את כיסוי הפלסטיק הכחול לא החלפתי. שתי נקודות, אני אומרת לך."

"טוב, בטח," שמעתי אותו נשען לאחור, "אם את שוכחת את התעודת זהות שלך אצל אחרים כל הזמן, אז החוק אומר שהנקודות עוברות אליהם… את מבינה, יוצא שאנחנו שומרים עליה בשבילך."

"צריך לומר 'תעודת ה־זהות', אם יורשה לי לתקן חוקר במשטרת ישראל," אמרתי, ומיד נגחתי את הראש כמה פעמים בקיר מולי בלי שהוא ישמע.

"יורשה, הגברת בן־ברוך. אני אפילו אוסיף לך עוד שתי נקודות על עברית והתנהגות טובה. הנה, אני מחפש את השם שלך בטבלה שלנו… רגע… בן־ברוך… בן־ברוך… הנה. או! אני רואה שיש לך כבר שמונה נקודות טובות. עוד שתיים ותזכי בפרס, מדבקת כוכב. אני מתנצל שלמשטרת ישראל אין תקציב לפרסים בעת הזאת."

כיוון שמצאתי את עצמי מתרשמת מחוש ההומור של החוקר דניאל, והייתי עסוקה בשליפת תגובה הולמת, לא ייחסתי חשיבות לתקתוקי ההקלדה שנשמעו ברקע, ולכן הופתעתי כשאמר:

"רחוב הפרדס 54 דירה 14. אני יכול לשלוח לך את זה בדואר אם את מעדיפה, וגם יש לך דו"ח חנייה שלא שילמת, ואם כבר, אני מזכיר לך שהרישיון שלך עוד שבועיים פג תוקף. אני גם רואה שפרצו לך לדירה לפני שלוש שנים וגנבו לך כסף מזומן, ומצלמת ניקון מכנית. אני מתנצל בשם משטרת ישראל. ולמה יש לך כרטיס 'תושב ערבה' אם את גרה בתל אביב? את יודעת שזו עילה לחקירת הונאה… הנה ירדה לך נקודה. אה, ואת אדריכלית? אני בדיוק שוקל לקנות דירה…"

צחקקתי בטיפשות כי לא היה לי מה לומר וגם הוא כנראה קצת התבלבל כי פתאום אמר תוך כדי הקשה קולנית על המקלדת, "אני זוכר אותך כי באת בקשר לקבלן עם הפיגוע."

"נכון," אמרתי, "אבל אתה זוכר שאני לא אשמה, נכון?" וצחקתי.

אבל דניאל השתתק ושאל בקול רציני, "אשמה במה?"

"בפיגוע…" גמגמתי, ופתאום נזכרתי שאולי זה לא מצחיק, ושאחרי הכול הוא חוקר המון אנשים ולמה שיזכור אותי בכלל, חיכיתי שיגיד משהו אבל הוא שתק.

אמרתי בשקט, "הלו? דניאל?"

"כן, שומע. אני חושב ומנסה להבין למה אמרת שאת לא אשמה. מפענח בראש את הבחירת מילים שלך… כלומר, למה בן אדם שלא האשימו אותו בשום דבר, יקפוץ ויגיד שהוא לא אשם? זה משונה, את לא חושבת?" המתין רגע והוסיף, "אני חושב שלא אשלח לך את התעודה בדואר. כדאי בכל זאת שתגיעי לתחנה." ושוב שתק הרבה זמן.

"אתה רציני?" נחרדתי ותהיתי האם הוא רפה שכל או סתם דביל.

"בהחלט," הוא ענה בקול הנעים שלו.

"בגלל תעודת הזהות או בגלל החקירה?"

"בגלל הבחירת מילים שלך," אמר בקול מאיים אבל מיד התחיל לצחוק ואני רציתי לקבור את עצמי בתוך יסודות הבטון בתמונה שזידאן בדיוק שלח אליי.

מרוב מבוכה אמרתי, "אתה יודע שיש לך בעיה חמורה בסמיכויות? לא אומרים 'הבחירת מילים', הה"א שלך לא במקום. צריך לומר 'בחירת ה־מילים'. מה נסגר איתך? חוקר במשטרת ישראל!" קיוויתי שיצחק והוא אכן צחק, הסכים שיש לו בעיה עם סמיכויות ואמר שאני לא הבחורה הראשונה שאומרת לו את זה, ופתאום הייתי בחורה ולא הזקנה מהבוקר.

הוא שאל אם אני זוכרת איפה התחנת משטרה, והדגיש את הה"א במקום הלא נכון. עניתי שאגיע, ושיכין את מדבקת ה — כוכב, גם אני הדגשתי. דניאל צחק ואמר שיארגן טקס הענקה חגיגי עם בורקס ומפכ"ל, ולמרות שממש לא רציתי, לא הצלחתי להתאפק, ואמרתי שכפי שהוא בטח זוכר בורקס זה לא מה שחסר לי, והוא ענה שהוא זוכר טוב מאוד, "את יכולה להיות רגועה לגמרי," שתק רגע ושוב אמר, "לגמרי." הסמקתי.

"יש לי שיחה ממתינה," שיקרתי, "איזה קבלן שמנדנד לי, הוא ביציקה ואני צריכה לענות."

"אני פה עד שש. תבואי. אולי זה לא ראוי אבל אראה לך גם תוכנית של דירה שאני שוקל לקנות." עניתי, "בטח, בכיף," ובעיקר שמעתי את היחידנות במשפט שאמר, שהיה לי נדמה שהדגיש.

כל הדרך לאבן יהודה כדי לחזות ביציקת הכלונסאות של זידאן, חשבתי על המילה המצוינת "ברנש", וכמה אני אוהבת אותה. היא אמנם מילה של זקנים, ובעיקר זקנות, אבל בכל זאת היא נפלאה כל כך. יש בה כל מה שצריך והיא מספרת את הכול כולל הכול.

שמחתי שהגעתי לגיל שיש לי החירות להשתמש בה: החוקר דניאל מסתמן במפתיע כברנש נחמד.

.

ורד גלאון, "כתב כמויות", שתיים, 2022.

.

 »  במדור מודל בגיליון קודם של המוסך: קטע מתוך "חומר החיים" מאת יצחק לבני, שראה אור השנה במהדורה מלאה

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

תגיות

תגובות על כתבה זו

טוען כתבות נוספות loading_anomation