בשנות השבעים הוקלטה בקול ישראל תוכנית מוזיקלית מיוחדת "משירי ארץ ישראל הישנה". קובצו שם שירים שהושרו בארץ בתקופת המנדט ובראשית המדינה. לאחר התוכנית גם יצא אלבום באותו השם. השיר הפותח את האלבום היה שירו של אברהם שלונסקי "עומדים אנו במשמרת".
עוֹמְדִים אָנוּ בַּמִשְׁמֶרֶת
מֵעַל רֹאשֵׁנוּ כּוֹכָבִים
שׁוֹמֵר חָבֵר, חֲבֵרָה שׁוֹמֶרֶת
וּבְיָדֵינוּ הָרוֹבִיםחֶרֶשׁ חֶרֶשׁ מוּל מַחְתֶּרֶת
זוֹחֵל וּמִתְקָרֵב אוֹיֵב
חֶרֶשׁ חֶרֶשׁ בַּמִשְׁמֶרֶת
לוֹטֵשׁ כְּלֵי זַיִן הָאוֹיֵברוֹטֵט הַלֵּב, מַה בֶּצַע פַּחַד?
גּוֹרָל יָחִיד – גּוֹרָל הַכְּלָל
לָאֵשׁ נִכּוֹן כֻּלָּנוּ יַחַד
נָגֵן עַל נֶפֶשׁ וְעָמָל
כעשור לאחר מכן, בשנת 1986, קובצה חבורת "לְמָרוּסְיָה באהבה" ששרה את "השירים הרוסיים היפים של תנועות הנוער", וגם אל האלבום הזה הצטרף "עומדים אנו במשמרת" בשירתה של רוחמה רז.
ברור שהמלים נכתבו בארץ ישראל על ידי אברהם שלונסקי, או שהותאמו על ידו מנוסח רוסי עלום. אך האם גם המנגינה היא רוסית? לאחר שנים רבות מצא קובי לוריא שכנראה לא. הוא מצא התאמה של הלחן לשיר שבא הישר מלב העולם היהודי הישן של פולין.
ב-4 ביוני 1942, י"ט סיון תש"ב, נרצח בגטו קרקוב אחד מגדולי הזמר העממי היהודי, משורר היידיש והמלחין מרדכי גבירטיג. גבירטיג כתב והלחין שירים רבים שנפוצו בכל העולם היהודי דובר היידיש, למשל "קינדער-יאָרן" או "העיירה בוערת" ("ס'ברענט!").
אופן מותו של גבירטיג היה סמלי. הגרמנים ריכזו את יהודי קרקוב למשלוח אל מחנה ההשמדה בלז'ץ. חייל צעיר גרמני, חרוץ במיוחד, ראה את המשורר בן ה-65 בדרכו לשם, וירה בו ברחוב, עוד לפני שיזכה לעלות לרכבת אל ההשמדה. רגע המפגש הזה הוא עוד סמל למפגש שהשואה זימנה בין הרצחנות הברברית ביותר לבין התום והאנושיות הטהורים ביותר.
נתן גרוס, בספרו "גבירטיג, אגדה של משורר נגר", מצא שלפני 100 שנה, בשלהי שנת 1922, גבירטיג כתב את השיר "הי כליזמרים" (או לפחות הגיש אותו אז לאישור הצנזורה). זהו שיר יידי המתאר את הכליזמרים שמנגנים מנגינות שמחות כדי להשכיח את הצרות, ובתמורה פושטים יד למטבע כדי שלהם יהיה מה לאכול. "הי כליזמרים" היה השיר שפתח את ספר שיריו המקיף של גבירטיג "מיינע לידער", שיצא לאור בקרקוב בשנת 1936.
וזו פתיחת "הי כליזמרים" בתרגום לעברית (ע"י אפרים דרור (טרוכה), המובא באתר "זמרשת"):
הוֹ, שִׁמְעוּ אַחִים כְּלֵי זֶמֶר!
הֵא מַטְבֵּעַ לִשְׁתִיָּה
הָבוּ לִי נִגּוּן שָׂמֵחַ
זֶה יַשְׁכִּיחַ לִי תּוּגָה.
חלפו כ-15 שנה, ובארץ ישראל כתב אברהם שלונסקי את "עומדים אנו במשמרת" לפי הלחן של גבירטיג ל"הי כליזמרים". היו אלה ימי המאורעות – גל טרור קשה ורצחני בן 3 שנים. אז רק החלו לקום כוחות המגן המגויסים של היישוב, כדברי השיר: שׁוֹמֵר חָבֵר, חֲבֵרָה שׁוֹמֶרֶת וּבְיָדֵינוּ הָרוֹבִים. ביישוב החלה לחלחל ההכרה שאין ברירה, ולנוכח האפשרות המסתמנת להקמת מדינה עצמאית לא יהיה מנוס ממלחמה עליה: גּוֹרָל יָחִיד – גּוֹרָל הַכְּלָל, לָאֵשׁ נִכּוֹן כֻּלָּנוּ יַחַד, נָגֵן עַל נֶפֶשׁ וְעָמָל.
כמה שנים נוספות חלפו, ושיר נוסף נכתב לאותו לחן, הפעם בליטא. גם זה היה לפני 80 שנה, ארבעה ימים לאחר שמרדכי גבירטיג נרצח בקרקוב: משורר היידיש הירש גליק כתב את "המנון לפרטיזנית" על פעולת חבלה אמיצה של הפרטיזנית ויטקה קובנר בגטו וילנה ביום 8 ביוני 1942.
כאן השיר בתרגום לעברית בפי ליאור ייני:
שלושת השירים הללו: "הי כליזמרים", "עומדים אנו במשמרת", ו"המנון לפרטיזנית", מספרים לנו סיפור מאלף על תמורה מעמיקה וקיצונית בחיי העם היהודי תוך פחות מעשרים שנה בלבד. על פי נתן גרוס, מרדכי גבירטיג היה כל חייו סוציאליסט פציפיסט. אפילו בתוך הגטו הוא המשיך לראות בכלי נשק כתם על נפש האדם. ב"הי כליזמרים", כמו ביצירתו בכלל, הוא כתב על חיי העוני בעולם הישן ועל פערים חברתיים. עברו 15-16 שנים, ובארץ ישראל קיבלה המנגינה שלו מלים המשבחות את האחיזה בנשק ואת העמידה על המשמר.
השיר נכתב לכל המאוחר בקיץ 1938, כמו שמעיד סיפורו של שומר במושבה דרומית על שמירה בליל תשעה באב תרצ"ח (התפרסם בעיתון הארץ, 12.8.1938):
גם אברהם שלונסקי היה עד למאורעות תרצ"ו-תרצ"ט פציפיסט במידה רבה. לביטוי "עמידה במשמרת" נודעה בארץ משמעות של משמרות הפגנתיות למען עבודה עברית, תוצרת הארץ, או נגד שבירת שביתות. רק כמה שנים לפני כן, בשנת 1934, כתב שלונסקי עצמו את "שיר המשמרת" שהתייחס בדיוק לכך: מִשְׁמֶרֶת אִלֶּמֶת מוּל יָד מְנַשֶּׁלֶת, כִּ"מְנֵא-מְנֵא-וּתְקֵל" פֹּה הוֹקִיעָה הַשֶּׁלֶט, וְהוּא כָּאן הַפֶּה הַזּוֹעֵק הַיְחִידִי: "אַל יְנֻשַּׁל הַפּוֹעֵל הַיְהוּדִי!". והנה מגיע גל של מעשי רצח ביישוב ומסתבר שאין ברירה ויהודים צריכים להילחם, ואף לשיר על כך שירים.
4-5 שנים נוספות חלפו, והלחן הופיע שוב במזרח אירופה, והפעם לשיר שמהלל את המרד המזוין נגד הגרמנים. גם בווילנה אלה היו אותם חוגים יהודים שעד לכיבוש הגרמני בכלל לא העלו על דעתם שהם יאחזו בנשק.
וככה אנחנו מגיעים במנגינה אחת מגבירטיג ששר על חיי העוני היהודיים במזרח אירופה, שהמרחק מהם לרובים ופצצות הוא שמים וארץ, אל יהודים בארץ ישראל שמתחילים להקים את מה שיהפוך לצה"ל, ואל יהודים באירופה שכמעט בידיים חשופות נאבקים מול מכונת המלחמה והרשע הגדולה בתולדות האנושות. ומרדכי גבירטיג שנרצח השבוע לפני 80 שנה יכול לסמל עבורנו את השינוי הזה.
