.

רן שייט

קשר אב־ילד

בֵּין דַּפֵּי הַמִּלּוֹן הֶעָבֶה,

לֹא רָחוֹק מֵהָעֵרֶךְ "אַבָּהוּת",

מֻנָּחִים יְבֵשִׁים

פְּרָגִים דַּקִּים וּשְׁקוּפִים

מִטִּיּוּל אֲבִיבִי רָחוֹק

וְחוֹלֵף.

.

רעש לבן

אֲנִי חוֹשֵׁב

לְהָבִיא לְךָ חֻלְצָה לַחַג

לְבָנָה, מֶדְיוּם אוֹ בְּעֶצֶם לַארְג'.

.

וּמְשַׂחֵק בָּרַעְיוֹן

לִקְנוֹת לְךָ כַּדּוּרֵי טֵנִיס צַמְרִירִיִּים

צָהֹב חִוֵּר.

.

וּמְדַמְיֵן עַצְמִי

מֵכִין לְךָ כְּרִיכִים פַּסְטְרָמָה

–           מָיוֹנֵז.

.

וּמְתַרְגֵּל בָּרֹאשׁ

אֵיךְ לְהַסְבִּיר

בְּקַו בָּהִיר

פִּתְרוֹן שֶׁל שֶׁבֶר מַעֲרִיכִי עוֹלֶה.

.

אֲנִי חוֹבֵק חָזָק בַּלַּיְלָה בַּסָּלוֹן

טֵרַרְיוּם,

דָּפְנוֹת זְכוּכִית קָרָה וַחֲלָבִית,

מְטַפֵּל וּמְגַדֵּל לְלֹא תְּנוּעָה

אֶת בְּנִי הַמֵּת.

.

*

קוּם אַבָּא

קוּם

מִמִּטָּתְךָ.

.

נַעֲלֶה בִּצְעָדִים

רַכִּים

עַל הַדְּיוּנָה מוּל בֵּיתֵנוּ,

נַפְרִיחַ עֲפִיפוֹן נְיָר

קַל,

מַרְעִיד זָנָב לָרוּחַ.

.

נַפְרִיחַ טִיסַן עֵץ בַּלְזָה

בְּרֵיחַ דֶּבֶק אָצֵטוֹן

לָרוֹם,

שֶׁיַּמְרִיא מִכַּף יָדִי

וְלֹא יִנְחַת.

.

נַבְעִיר אֶת הָאֲוִיר הַחַם

בְּתַחְתִּית כַּדּוּר פּוֹרֵחַ

צִבְעוֹנִי וְדַק,

שֶׁיָּעוּף וְיַעֲלֶה

לִנְקֻדָּה זְעִירָה בַּשָּׁמַיִם.

.

קוּם אַבָּא

קוּם,

מִמִּיתָתְךָ.

.

רן שייט הוא רופא, פסל ומשורר. שירים פרי עטו פורסמו בכתבי עת שונים.

.

.

עמנואל פינטו

1.

וַעֲצֵי הַיַּעַר הָיוּ יְרֻקִּים, חֶלְקָם הִצְהִיבוֹ אוֹ הֶאֱדִימוּ, אֲנִי כְּבָר לֹא זוֹכֵר. וְאָבִי הִדְלִיק אֶת נֵר הַהַבְדָּלָה וְהֵבִיא כְּלֵי בְּשָׂמִים לְאַפּוֹ אוֹ הָיָה זֶה אָחִי, אֲנִי כְּבָר לֹא זוֹכֵר. וְשֶׁקֶט הָיָה בְּתוֹךְ הַסִּדּוּרִים וְהַמַּחְזוֹרִים, זֶה שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה אוֹ זֶה שֶׁל כִּפּוּר, אֲנִי כְּבָר לֹא זוֹכֵר. וְהָאֲוִיר הָיָה אֲוִיר וְהַמַּיִם מַיִם, וְהַשָּׁמַיִם בִּגְוָנִים רַכִּים אוֹ אֲיֻמִּים, אֲנִי כְּבָר לֹא זוֹכֵר. וְאָהַבְתִּי, בְּכַמּוּיוֹת שֶׁלֹּא יֵאָמְנוּ, אוֹ אָהֲבוּ אוֹתִי הֲמוֹנֵי אֲחֵרִים, אֲנִי כְּבָר לֹא זוֹכֵר. וְהַלֵּילוֹת הָיוּ לִבְקָרִים וְהַבְּקָרִים לְלֵילוֹת, וַאֲנִי הָיִיתִי פְּעָמִים כָּךְ וּפְעָמִים כָּךְ.

.

2.

אֲנִי חָשַׁבְתִּי שֶׁאֲנִי מֵבִין

צַעַד אֶחָד בְּתוֹךְ הַסָּלוֹן אַתָּה בְּתוֹךְ הַסָּלוֹן

צַעַד אֶחָד בְּתוֹךְ הַמִּטְבָּח אַתָּה בְּתוֹךְ הַמִּטְבָּח

צַעַד צַעַד אָמַרְתִּי לְעַצְמִי

אַתָּה תַּעֲשֶׂה אֶחָד, הַשֵּׁנִי כְּבָר יָבוֹא

בָּאוּ רַעַד גִּמְגּוּם מְבוּכָה

הַבָּשָׂר לֹא הֵבִין, לֹא הָעוֹר לֹא הַשְּׁרִיר וְלֹא הָעֶצֶם

הָרֹאשׁ אָמַר לֵךְ יָשָׁר תַּגִּיעַ יָשָׁר

אֲבָל הַבָּשָׂר נָטָה, הִתְנַחְשֵׁל לַצְּדָדִים

צַעַד אֶחָד בְּתוֹךְ הַסָּלוֹן אַתָּה מַגִּיעַ לַמִּטְבָּח

צַעַד אֶחָד בְּתוֹךְ הַמִּטְבָּח אַתָּה מַגִּיעַ לַסָּלוֹן

אֵין זְמַן שֶׁיּוֹדֵעַ

זְמַן אֶחָד מַקְדִּים, זְמַן אַחֵר מְאַחֵר

וְלִפְעָמִים, זְמַן בָּא לְאָחוֹר

צַעַד אֶחָד בַּמִּטְבָּח וְאַתָּה רִיק

צַעַד אֶחָד בַּסָּלוֹן וְאַתָּה אַיִן

.

3.

גַּם אֶת אִמִּי אָהַבְתִּי בַּגְּבוּלוֹת שֶׁהִצַּבְנוּ, הִיא מְהַלֶּכֶת לְפָנַי וּמַנִּיחָה אֶבֶן, אֲנִי מוֹעֵד וְרָץ מַהֵר לַחְפֹּר בּוֹר, הִיא נוֹפֶלֶת וּמַתִּיזָה בִּי זֵעַת אַפַּיִם, אֲנִי נִשְׂרָף וּמְמַהֵר לִצְרֹב בְּגוּפָהּ אֶת אַהֲבָתִי לִגְבָרִים.

.

4.

אִמִּי בַּחֲלוֹם אָמְרָה אִם הָיִיתָ מֵת עִמָּדִי בְּאוֹתוֹ זְמַן בְּאוֹתָהּ שְׁנִיָּה הָיִינוּ צוֹעֲדִים עוֹד כִּבְרַת דֶּרֶךְ, יַחַד, הָיִינוּ מְדַבְּרִים עַל צְמִיחָתָהּ שֶׁל הַבּוּשָׁה בַּשָּׂדוֹת.

.

5.

וְאַחַר כָּךְ הַשִּׂנְאָה מִלְּאָה אֶת הָעוֹלָם, מֵרֹב אֵין־מָקוֹם נִדְחֲפָה אֶל בֵּין סִדְקֵי הַהוֹרִים וְהַיְּלָדִים. מֵרֹב שִׂנְאָה הִתְכַּנַּסְנוּ לַבּוּשָׁה, הָעוֹר צָנַח, הַלֵּב צָנַח, הַמָּוֶת בָּא. מֵרֹב בּוּשָׁה אִבַּדְנוּ אֶת אִמֵּנוּ לַאֲחֵרִים. הִיא בְּעַצְמָהּ הָלְכָה אֲלֵיהֶם. מֵרֹב תַּחֲנוּנִים רַק דִּלַּגְנוּ, קָפַצְנוּ כְּמוֹ תְּקָפוּנוּ צְרָעוֹת, מִזֶּה לְזֶה וּמִזֶּה לְזֶה, לֹא נַחְנוּ. לֹא נַחְנוּ. מֵרֹב שִׂנְאָה בָּלַעְנוּ מִלִּים.

.

6.

תִּרְאִי אִמָּא

תִּרְאִי

אֵיךְ הִצְטַמְצַמְנוּ

לִשְׂכַר דִּירָה וְתָכְנִיּוֹת בִּשּׁוּל

נִהְיֵינוּ קְטַנִּים

כָּל הַלַּיְלָה הִנַּחְנוּ נְתָחִים בַּבְּלִילָה

וּבַבֹּקֶר קַמְנוּ

וּבְלִי לְצַחְצֵחַ שִׁנַּיִם הָלַכְנוּ לָעֲבוֹדָה

.

תִּרְאִי אִמָּא

תִּרְאִי

תִּרְאִי אֶת הַדְּרוֹרִים

בֵּין גַּלְגַּלֵּי הַמְּכוֹנִיּוֹת

הוֹלְכִים לְצַיִד

אֲנַחְנוּ בֶּטַח הָיִינוּ נִדְרָסִים

אוֹ נִשְׁאָרִים רְעֵבִים

.

תִּרְאִי אִמָּא

תִּרְאִי

אֵיךְ הִתְבַּצַּרְנוּ בֵּין קִירוֹת

בֵּין מַדָּפִים

רַק גֹּבַהּ חֲצָאִית וְצֶבַע שֵׂעָר מְעַנְיֵן אוֹתָנוּ

רַק טוֹב וְרַע

רַק שֶׁנִּהְיֶה בְּרִיאִים

.

תִּרְאִי אִמָּא

תִּרְאִי

חָתוּל עוֹקֵב אַחַר צֵל

כֶּלֶב מְרַחְרֵחַ אַיִן

תִּרְאִי

מֵרֹב שֶׁנִּהְיֵינוּ גְּדוֹלִים נִהְיֵינוּ קְטַנִּים

.

(גַּם אוֹתָךְ מַאֲשִׁימִים,

בְּשִׂיחוֹת טֵלֵפוֹן אוֹמְרִים:

עִם כָּל הַכָּבוֹד לְאִמָּא גַּם הִיא.)

.

עמנואל פינטו הוא סופר, מתרגם, מתרגל ומורה ליוגה. זהו לו פרסום ראשון בשירה. 

.

» במדור שירה בגיליון הקודם של המוסך: שירים מאת איריס רילוב, מרב זקס־פורטל ולילך גליל

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

איפה נפרדים מעצמך / אלכס אוורבוך

תרגום עצמי מאוקראינית

.

*

אֵיךְ לַעֲבֹר אֶת מָה שֶׁכְּבָר קָרָה

.

אֶת מָה שֶׁבְּכָל רֶגַע

מוֹשֵׁךְ וְאֵין לַעֲמֹד בְּפָנָיו –

הִתְקָרֵב

גַּע

.

אֲבָל אַתָּה מִתְחַמֵּק

מַחְבִּיא אֶת הַיָּדַיִם מֵאֲחוֹרֵי הַגַּב

מֵסִיט אֶת הַמַּבָּט

כְּאִלּוּ לֹא מְזַהֶה

.

אֲבָל כְּשֶׁזֶּה מִתְרַחֵק

מַשֶּׁהוּ מוֹשֵׁךְ אוֹתְךָ לְעֶבְרוֹ

כְּאִלּוּ בְּחֶבֶל הַטַּבּוּר

אֶל תּוֹךְ הַזֶּרֶם הָאָפֹר־אָדֹם הַזֶּה

שֶׁעֲדַיִן זוֹכֵר בְּכָל בּוּעָה

מַיִם שְׁלֵוִים חִוְּרִים

.

וְאַתָּה נְטוּל כּוֹחוֹת לַהֲדֹף

מִתְנַדֵּף מִכְּאֵב

.

כִּי הֵם נִרְאִים לְךָ טוֹב

כָּל כָּךְ חַד וּבָרוּר

שֶׁרַק גְּבוּל שָׁקוּף

מַפְרִיד בֵּין שְׁנֵי תַּחֲנוּנִים

.

שֶׁלְּךָ – לֹא לְהִוָּלֵד

שֶׁלָּהֶם – לֹא לָמוּת

.

*

як пережити те що вже відбулося

.

те яке щомиті непереборно

тягне до себе –

підійди

доторкнись

.

але ти відхиляєшся

ховаєш руки за спину

відвертаєш обличчя вбік

нібито не впізнаєш

.

однак тільки-но воно даленіє

щось підтягує тебе

наче за пуповину

у цю сіро-руду течію

яка кожною бульбашкою

ще пам'ятає спокійні безбарвні води

і ти позбавлений сили відштовхуватися

млієш від болю

.

бо тобі знов нарешті добре

так добре всіх їх видно

.

що лише прозора межа

відокремлює два благання

твоє – ненародження

їхнє – несмерті

.

*

אֵיךְ לַחֲזֹר לְעִיר שֶׁאֵינֶנָּה

הַבַּיְתָה אֵיךְ לַחֲזֹר

אִם הַבַּיִת כְּמו צַעַר כָּבֵד

כְּבָר אֵינֶנּוּ

.

רְחוֹבוֹת עִם שֵׁמוֹת חֲדָשִׁים

כִּוְרִידִים נְפוּחִים

לֹא מוֹצְאִים אֶת מְקוֹם הִשָּׁפְכָם

.

וְאַתָּה עוֹמֵד בַּמְּעַרְבֹּלֶת הַזֹּאת עַד הַצַּוָּאר

.

מְבֻלְבָּל

מְנַסֶּה לִפְתֹּחַ לָהּ אֶת הַדֶּלֶת

בְּמַפְתֵּחַ עַל שְׂרוֹךְ שֶׁאִבַּדְתָּ

מְבֹעָת מִתּוֹךְ שֵׁנָה מְמַשֵּׁשׁ

בְּחֵיקְךָ וְלֹא תִּמְצָא אוֹתוֹ

בְּתוֹךְ קִפְלֵי בַּד מְיֻזָּע אוֹ נְיָר

כְּאִלּוּ בְּלֵב הַסְּלָעִים

שָׁם אֲפִלּוּ מַפּוֹלוֹת לֹא חוֹשְׂפוֹת לָאֲוִיר

אֶת הַמִּבְנֶה הַפְּנִימִי שֶׁל הָהָר

.

וּלְבַסּוֹף לְהִכָּנֵס

לְהַדְלִיק אֶת הָאוֹר אֲבָל לֹא לִרְאוֹת

פָּנִים מְטֻשְׁטָשִׁים

לְכַבּוֹת וְלֹא לִרְאוֹת

כַּמָּה הִזְדַּקַּנְתָּ

לְהָעֵז בְּכָל זֹאת לִשְׁאֹל: אֵיךְ מַתִּי?

.

אָבָק רֵיחָנִי סָמִיךְ

עוֹטֵף זִכָּרוֹן מְפֻנָּק

.

וּלְהִכָּנֵס לַמִּטָּה

כְּדֵי לְהִתְעוֹרֵר בֶּן שְׁלוֹשִׁים וְחָמֵשׁ

.

בַּבַּיִת בַּמִּטָּה

לְגַשֵּׁשׁ בֵּין חֲפָצִים לָלֶכֶת לְאִבּוּד

לְחַפֵּשׂ מָקוֹם פָּנוּי

לְצַד זְקֵנִים שׁוֹתְקִים

.

עַד שֶׁיַּגִּידוּ לְךָ

עִם קְרִיסַת אֲדָמָה מְהִירָה

עַל פָּנִים מְמֻרְמָרִים מְקֻמָּטִים

קָדִימָה, תִּתְאַרְגְּנוּ, תִּתְאַרְגֵּן

.

אֲבָל אַתָּה כְּבָר לֹא מֵבִין

שֶׁזֶּה לֹא אֵלֶיךָ

אַתָּה שׁוֹאֵל: יַקִּירַי, אֵיפֹה עָלַי לִהְיוֹת עַכְשָׁו?

אֵיפֹה הַיּוֹם נִפְרָדִים מֵעַצְמְךָ?

.

*

як повернутися до міста якого нема

до дому – як повернутися

якщо його як горя важкого нема

.

перейменовані вулиці

наче розпухлі судини

не знаходять місце впадіння

.

і ти стоїш по горло в цьому паводкові

.

плутаєшся чим відчинити йому двері

ключиком на мотузці який загубив

у сонливому метушінні

за пазухою – і не знайти його у цій вирві

у смужках запотілої тканини чи паперу

наче у самому серці гірських порід

де навіть обвали не розкривають повітрю

внутрішню будову гір

.

і нарешті увійти

увімкнути світло але не бачити

затуманілих облич

вимикнути – й не бачити як постарішав

наважитися запитати врешті-решт: як я помер?

.

густий духмяний пил

оточує розбещену пам’ять

.

і лягти у ліжко

щоб прокинутися тридцятип’ятирічним

у домі у ліжку

обмацуючи руками губитися

шукати вільного місця

поруч мовчазних дідів

.

поки тобі не сказали

стрімким падінням ґрунту

на зморщене незадоволене обличчя

збирайтеся, збирайся

.

але ти вже не розумієш

що це не до тебе

питаєш: любі, де я маю бути тепер?

де прощаються нині з собою?

.

*

כְּמוֹ מַסְמְרִים בְּתוֹךְ

עֵץ מִתְפּוֹרֵר

נִתֶּקֶת בְּבֵרוּר מָה

שֶׁעַד לֹא מִזְּמַן הָיְתָה

תְּפִיסַת עָצְמָתֵנוּ

.

וְהוּא נִזְכָּר בַּקְּרָבוֹת הַקָּשִׁים בְּיוֹתֵר

.

אֲנִי עֲדַיִן נִרְתָּע

הוּא אוֹמֵר

כְּשֶׁחַיָּלֵי הַבְּדִיל

מַמְטִירִים לְלֹא הֶרֶף

אֵשׁ בָּאֲוִיר

.

אֲנָשִׁים שֶׁעוֹזְבִים אֶת

מְקוֹם מְגוּרֵיהֶם

בִּזְמַן מִלְחָמָה

רוֹכְשִׁים פְּנֵי

פְּצוּעִים

לִפְעָמִים הֲרוּגִים

.

אֲבָל עִם הַזְּמַן

הָאֵימָה בְּעֵינֵיהֶם מְאַבֶּדֶת

אֶת הַבֹּהַק הָרִאשׁוֹנִי

.

גַּשְׁמִיּוּת הַחַיִּים

שׁוֹחֶקֶת אֶת

סִבְלָם

הַמִּתְבַּזְבֵּז

.

הַדָּבָר הַיָּחִיד שֶׁאָנוּ מִתְחַנְּנִים לוֹ –

הַכָּרָה בִּכְאֵבֵנוּ

.

*

ніби цвяхи від сухого дерева

виразно відділяється те що

недавно було

усвідомленням нашої сили

.

та він згадав найтяжчі бої

.

я й досі здригаюся

коли бронзові ковалі

каже він

безперестанку гатять

у повітря

.

люди що залишають місце

свого проживання

під час війни

здобувають обличчя

поранених

іноді вбитих

.

але поступово

жах у їхніх очах втрачає

попереднє забарвлення

.

життєве безладдя

доводить

страждання

до марнотратства

.

єдине чого ми тепер прагнемо

це визнання нашого болю

.

*

אָז כַּמָּה מֵהֶם הָיוּ שָׁם?

הוּא עָמַד מֻכְבָּד מִנֶּשֶׁק מוּל אוֹר מְסַנְוֵר

וְהוֹשִׁיט לָהֶם אֶת יָדָיו הַמְּעֻקָּמוֹת

הַמְּזֹהָמוֹת בְּבִצּוֹת אַיְדָאר

.

סִפֵּר אֵיךְ חִפֵּשׂ מַחֲסֶה בֵּין עֲצֵי עֲרָבָה

וְחִיּוּךְ כְּחַשְׁמַל חַם חָלַף עַל פְּנֵי הַקְּצִינִים

.

אֲחָדִים אַחֲרֵי שֵׁנָה אֲרֻכָּה

עֲדַיִן בָּלְטוּ בְּעַנְפֵיהֶם הַחֲשׂוּפִים כְּנֶגֶד הַשָּׁמַיִם

.

הַנָּשִׁים פָּרְצוּ בְּבֶכִי

הַפְּקֻדָּה קָפְאָה בָּאֲוִיר

.

כְּמוֹ קוּרֵי עַכָּבִישׁ כְּסוּפִים בַּסְּתָו

.

הוּא הִסְתַּבֵּךְ בָּהֶם

בְּכָל גּוּפוֹ

.

לַהֲקַת זְאֵבִים שְׁקֵטִים נוֹעָזִים

רָדְפָה אוֹתוֹ הוֹדֶפֶת לְעֵבֶר מַשָּׁב חֲלַקְלַק

צוֹרֵב

כְּמוֹ מֵהַתְּמוּנָה הַיְּשָׁנָה שֶׁל סָבְתָא רַבְּתָא שֶׁלּוֹ –

אוֹתוֹ רֹשֶׁם רִאשׁוֹנִי שֶׁל לֹא לִהְיוֹת

.

*

скільки ж їх там було?

він стояв проти разючого світла обтяжений зброєю

і простягав їм забагнені айдарським болотом

скривлені руки

.

казав як шукав сховища у шелюгах

і посмішка гарячим струмом пройшла по офіцерах

.

деякі з них заспавшись за довгу ніч

ще чорніли проти неба голим гіллям

.

жінки заридали вголос

розпорядження повисло у повітрі

.

ніби срібна осіння павутина

.

він зачепився одягом,

усією своєю вагою

.

табуном мовчазних упевнених вовків

його наганяло на слизьке повітря

смолянистого пекучого

ніби на старій світлині його прабаби

першого враження небуття

.

*

סָלַחְתִּי לְעַצְמִי

עַל הַסַּבָּא רַבָּא הָאוּקְרָאִינִי שֶׁפָּרַע בַּסַּבָּא רַבָּא הַיְּהוּדִי

סָלַחְתִּי לְסַבְתָּא רַבְּתָא הַפּוֹלָנִיָּה

שֶׁתָּלְשָׁה אֶת צַמּוֹתֶיהָ שֶׁל הַסָּבְתָא רַבְּתָא הַיְּהוּדִיָּה

סָלַחְתִּי לְעַצְמִי עַל הַסַּבָּא רַבָּא הָרוּסִי

שֶׁלָּקַח פַּת לֶחֶם אַחֲרוֹנָה מֵהַסָּבְתָא רַבְּתָא הָאוּקְרָאִינִית

סָלַחְתִּי לְסַבְתָּא רַבְּתָא הַיְּהוּדִיָּה

שֶׁהִלְשִׁינָה לַסּוֹבְיֵטִים

עַל הַסַּבָּא רַבָּא הָאוּקְרָאִינִי

.

הֵם כֻּלָּם עַכְשָׁו כָּאן

בַּסְּעוּדָה הָאַחֲרוֹנָה

שֶׁל גּוּפִי

רוֹכְנִים עַל הַשֻּׁלְחָן

.

כָּל אֶחָד מוֹשֵׁךְ

בִּבְשָׂרִי

.

מִתְרוֹמֵם

מְבַתֵּר חֲתִיכָה

מַרְאֶה לָאֲחֵרִים: רוֹאִים?

זֶה – שֶׁלָּנוּ

.

וַאֲנִי לֹא מַסְפִּיק לִשְׁאֹל עִם כָּל חֲתִיכָה תְּלוּשָׁה

.

עַל מָה הָפַכְתִּי לְסֶלַע הַמַּחְלֹקֶת

.

אִכְלוּ לְזִכְרְכֶם

אֶת גּוּפִי

שְׁתוּ מִמֶּנִּי יַקִּירִים

.

סָבִי

סָבָתִי

.

*

я пробачив собі

прадіда-українця що ходив погромом на прадіда-єврея

пробачив прабабу-польку яка рвала коси прабабі-єврейці

я пробачив собі прадіда-москаля який забрав

останній шматок у прабаби-українки

я пробачив прабабу-єврейку що написала донос

на прадіда українця

.

вони всі зараз тут

на останній вечері

мого тіла

налягають на стіл

.

кожне тягне

за серце

.

підіймається

відрізає клаптик

показує іншим – бачте

це наше

.

і я не встигаю запитати кожним відірваним шматочком

.

за що стаю руба?

.

їжте на спомин про себе

тіло моє

пийте з мене любі

.

бабцю

діду

.

*

מִלְחָמָה מִלְחָמָה עַל עֵצִים מְלַבְלֶבֶת מִלְחָמָה

מְלוּחָה כְּפִיצוּץ מִלְחָמָה

.

אֵימַת מִדְבָּרִים רְעֵבִים מְשׁוֹטֶטֶת דַּרְכֵּנוּ מִלְחָמָה

.

כַּד מָלֵא אָבָץ וְשֶׁמֶשׁ

נוֹשֵׂאת לְפָנֶיהָ כְּקָרְבָּן קָדוֹשׁ מִלְחָמָה

.

בְּעֵינַיִם קֵהוֹת מְצִיצָה

אֶל פָּנֵינוּ

הַקְּפוּצוֹת בְּקִשְׁרֵי מִלְחָמָה

.

מְמַשֶּׁשֶׁת אֶת גִּדְמֵי הַמְּגוּרִים בִּמְחוֹשִׁים מְזֻפָּתִים מִלְחָמָה

.

כְּמַרְאוֹת שְׁלֵמוֹת מוֹחֶצֶת מִגּוּפָהּ פִּרְחֵי מִלְחָמָה מִלְחָמָה

.

מִתְיַפְיֶפֶת

שׁוֹזֶרֶת בַּעֲטֶרֶת חֶרְפָּתָהּ

קְרָבַיִם שֶׁל בָּתִּים

כּוֹתָרִים וְגֵאוֹגְרַפְיָה זָרִים לָהּ

.

מְקֻשֶּׁטֶת מָוֶת

בְּרֹאשׁ רוֹעֵד הוֹלֶכֶת

זְקֵנָה וְנוֹבֶלֶת מִלְחָמָה

.

זְקֵנָה וּמֵתָה רַשְׁרְשָׁן־מִלְחָמָה

זוֹחֶלֶת עַל אַרְבַּע בְּלוּיַת סְחָבוֹת מִלְחָמָה

.

אֲפֹרָה חֲמוּצַת פָּנִים

בְּסַנְטֶר קָשׁוּר

שׁוֹכֶבֶת עַל שֻׁלְחָן אִלֶּמֶת לֹא רְחוּצָה מִלְחָמָה

.

וְאִישׁ לֹא מֵעֵז לִקְבֹּר אוֹתָהּ.

.

*

війна війна на деревах брунькує  війна

солона як вибух війна

.

страх голодних пустель подорожує нами   війна

.

глек налитий свинцем і сонцем

несе причастям війна

.

вигорілими  очима  зазирає

до  облич

зібраних  у вузол війни

.

обрубкуваті  кінцівки  осель

мацає засмаленими щупальцями  війна

.

суцільними дзеркалами

вичавлює з себе квіти  війни    війна

.

причепурюється

вплітає до вінка

свого сорому

нутрощі домівок

невідомі їй імена та географію –

.

уквітчана смертю

з тремтячою головою йде

стара  гербарій-війна

.

стара і мертва  брязкальце-війна

рачки повзе лахмітниця-війна

.

сива насуплена

з підв'язаним підборіддям

лежить на столі  неомита німа війна

.

і ніхто не хоче її поховати.

.

אלכס אוורבוך נולד ב־1985 באוקראינה ומתגורר בישראל משנת 2001. כותב בשפה הרוסית ובשפה האוקראינית. מתרגם וחוקר ספרות. בעל תואר דוקטור מהמחלקה לשפות ולספרויות סלאביות באוניברסיטת טורונטו, ונמצא כיום בפוסט־דוקטורט באוניברסיטת אלברטה, קנדה. פרסם שלושה ספרי שירה ותרגומים ספרותיים שונים בעברית, רוסית, אוקראינית ואנגלית. ארגן אירועי שירה ופסטיבלים, ובהם הפסטיבל הבינלאומי לשירה אוקראינית בת־ימינו, בקיץ 2020. תרגומים שלו לשירה אוקראינית פורסמו בגיליונות המוסך מיום 24.6.21 ומיום 10.3.22. מרבית השירים המתפרסמים כאן לקוחים מספרו "המלך היהודי" – Жидівський король – אשר ראה אור בקייב כשבוע לפני פרוץ המלחמה. הספר לא הגיע עד כה לידי המחבר.
 

.

 

» שירה מתורגמת במדור "ובעברית" בגיליון קודם של המוסך: מבחר שירים מתוך הספר "קול דמי אחיך: אסופת שירה על השואה ועל רצח עם" 

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

התקשרתי לפוטין / אלנה לפין

מאנגלית: משה רון

.

כשמת אבי ונקבר בפראג, אמי קיבלה על עצמה בגבורה את תפקיד השורדת היחידה וטיפלה בכל מה שתמיד היה בסמכותו: עסקאות כספיות, ענייני מס, כל אחריות של שוכר ומשכיר. היא עמדה על עשיית כל דבר בדיוק כמו שהוא נהג לעשות, העתיקה את היסודיות ואת השיטות האמינות אך העקיפות שלו להימנע מטעויות. אלא שזה לא ממש הצליח: בעוד אבי יצר חשבונות מדויקים על דף אחד שהקליד ושמר במחשב שלו, אמי הייתה יוצרת הר של חישובים בכתב יד על מעטפות משומשות ופתקי הדבקה צבעוניים. היא שייטה במערכת הזאת בשילוב נחרץ של ייאוש ונחישות, ולא הרשתה לי לעזור אלא אם אבטיח שלא אסטה משיטותיו של אבי.

בכל הנוגע לכתובות ולאנשי קשר, היא החלה לחפור בקופסאות כרטיסי האינדקס ובפנקסי הכתובות הרבים שלו. "לא העליתי על דעתי באיזו קפדנות הוא ניהל את הרשימות האלה כל חייו," היא אמרה לי פעם. "כל אדם שהוא הכיר אי פעם נמצא בהן."

אוספי הכרטיסים עמדו מסודרים בשורה על מדף מאחורי שולחן הכתיבה שלו. פנקסי הכתובות היו נעולים באחת ממגירות השולחן, יחד עם צורכי כתיבה שונים ודרכונים ישנים, כולם קטנים, מרופטים ומלאים מכריכה לכריכה בשמות ומספרים בכתב ידו הקטן אך הקריא להפליא. כמה מהשמות והאזכורים היו ברוסית (למשל, "דודה של פאבל"), אבל רובם היו בצ'כית או בגרמנית. קורות חייו של אבי הקיפו את כל הארצות הללו.

יום אחד גילתה אמי כרטיס שמספר הטלפון של פוטין רשום עליו, מתחת לכרטיס ביקור עסקי שנשא את שמו של אנטולי סוֹבּצַ'ק, שהיה ראש העיר סנקט פטרסבורג בשנות התשעים של המאה הקודמת. כרטיסו של ראש העיר שודך בסיכה לכרטיס האינדקס, וזה תויק באות ס'. אבי הוסיף את פרטיו של פוטין בעיפרון, בשפה הרוסית: "ולדימיר ולדימירוביץ' פוטין, בית 727-47893…" אמי צחקה כשסיפרה לי על התגלית, ואני צחקתי כשסיפרתי לבעלי. כולנו חשבנו שזה מבדח מאוד, איך שאבי היה מקושר לאנשים רבי כוח בלי סיבה ניכרת לעין. כמתרגם ומתורגמן מרוסית ואליה ומעוד שפות ואליהן, מצא את עצמו לא אחת בקשר נינוח וחברותי עם אישים מפורסמים. הסיפורים החביבים עליי של קשרים מסוג זה נסבו על שחקנים, סופרים, אמנים: מרצ'לו מסטרויאני וג'ינה לולובריג'ידה, שאותם פגש בשנות השישים בפסטיבל הקולנוע של קַרְלוֹבִי וָארִי; מיכאיל גורבצ'ב, שבשירותו עבד כמתורגמן אישי בכמה מביקוריו בגרמניה. לאבי היו תצלומים שתיעדו את נוכחותו השאננה בסביבתם של ידוענים שכאלה. אבל זה היה משהו אחר.

הוא סיפר לנו את הסיפור על איך פגש את פוטין הצעיר מאוד, לפני שנים, אבל מעולם לא הזכיר שיש לו את מספר הטלפון הפרטי שלו. אולי שכח, אולי לא היה אכפת לו. באותה עת תרגם אבי סימולטנית בפגישה בין ראש העיר סובצ'ק ואנשי עסקים גרמנים. פוטין היה נוכח, כסגנו של סובצ'ק. בשלב מסוים חיווה פוטין דעה בעניין כלשהו. ראש העיר השתיק אותו בכעס. אבי אמר שפוטין נראה כמו גור כלבים שננזף אחרי שהשתין על השטיח. אני מטילה ספק בכך שהיה חמוד כמו כלבלב עם רגש אשמה.

בשנים הבאות הסתיימה הקריירה של ראש העיר ואילו זו של פוטין שגשגה. הוא ראה בסובצ'ק הקשיש ממנו מורה דרך. פוטין בכה בגלוי בהלווייתו וניחם את האלמנה כשסובצ'ק מת, לכאורה מהתקף לב, בחדר מלון בקָלינינגרד, לאחר שהוא עצמו ביקש ממנו לבוא לשם בדחיפות כדי לקדם את מערכת הבחירות שלו. יש תאוריות על כל זה, אבל אף אחד לא יודע שום דבר. ודאי לא אני. כל זה קרה לפני יותר מעשרים שנה.

אמי שרדה רק שנתיים אחרי אבי. כשלקחתי את כל אותם פנקסי כתובות וכרטיסים לביתי, מצאתי את עצמי קוראת אותם כמו סיפורים. כמעט כל השמות, מכל התקופות בחיי הוריי, היו של אנשים שהכרתי אישית או שמעתי עליהם משהו, כך שיכולתי למקם אותם במסלול הארוך של קורות הוריי, בין רוסיה, צ'כיה, גרמניה וישראל. היה על אבי להשתמש בכמה וכמה עמודים לציון הכתובות ומספרי הטלפון המרובים שלי. כל המעברים שלי בין ערים וארצות ועל פני יבשות תועדו בפנקסי הטלפונים שלו. הוא מעולם לא מחק אף אחד מהם, רק הוסיף חדשים. הבין את חיי פשוט בכך שקיבל את נתיביהם.

הפלישה הרוסית לאוקראינה מיקדה מחדש את תשומת הלב באישיותו של פוטין, כשם שמתבוננים בנגיף קטלני תחת מיקרוסקופ רב עוצמה. נזכרתי במספר הישן שלו שנרשם כלאחר יד בעיפרון באותו כרטיס בכתב היד של אבי, ופתאום עלתה בדעתי מחשבה מטורפת: מה אם המספר הזה הוא עדיין אחד המספרים שלו? מה אם, באיזו מקריות לא מוסברת, המספר העתיק הזה 'בבית' נעשה מספר פרטי סודי שאף אחד כבר לא מכיר? מה אם יש טלפון קווי איפשהו בסביבת המחיה של פוטין שיצלצל אם יחויג המספר הזה? מה אם אני אתקשר אל פוטין?

מה אומר, אם הוא יענה? לא יכולתי לתכנן זאת. יכולתי רק לעשות זאת, ואז לנסות להתאושש מההשלכות. כשחילצתי את הכרטיס מהקופסה (שעמדה כעת על המדף שלי, מאחורי שולחן הכתיבה), שמעתי את קולו של אבי בתוך ראשי, ברוסית: "השתגעת? תפסיקי את השטות הזאת מיד. אין מה לדבר בהיגיון עם מישהו כזה, ומי את בשבילו, בכלל?"

חייגתי את המספר, החל בקידומת הבינלאומית, אחר כך אזור החיוג סנקט פטרסבורג (והרי היה ברור שהוא לא גר שם עכשיו, מה חשבתי?), לבסוף את המספר. שמעתי צלצול. פעם. פעמיים. ואז ענה קול צונן בחדות:

"דָה."

לאבי הייתה הרבה חוצפה ואני אימצתי אותה בכל כוחי והגבתי מהר:

"ולדימיר ולדימירוביץ'?"

שתיקה. ואז:

"דה?"

תפסתי אותו. זה היה פוטין. כולנו מכירים את הקול.

הרוסית שבפי נשמעת כמו שפת אם, אז נקטתי נימה עליזה של היכרות ופשוט הסתערתי קדימה:

"יש לי את המספר שלך כי פעם נתת אותו לאבי, שהיה מתרגם. פגשת אותו כשהיית הסגן של ראש העיר סובצ'ק. לפני הרבה זמן."

שמעתי אותו שואף אוויר וציפיתי שינתק, אבל הוא אמר בנחת:

"אני זוכר את המתרגם הזה. אישיות חזקה. יהודי מהסוג שמוצא חן בעיניי."

"אבי מת."

"אני מצטער."

"אני לא מצטערת שהוא לא זוכה לראות את ממדי הרשע שלך. הוא תמיד אמר שאתה איש מסוכן, אבל אתה הרבה יותר מזה. אתה מסוגל להשמיד את האנושות. אני אומרת לך כי אף אחד אחר לא יגיד לך את זה."

הקול המדוד מעבר לקו צחקק קלות. ואז:

"ספרי לי עוד על המחשבות שלך. תאמרי לי כל מה שהתקשרת כדי לומר לי."

"לא."

"לא?"

"לא. את שלי אמרתי. השאר ידוע לך. טוב, אולי עוד דבר אחד. הייתי מייעצת לך לפחד מהמתים, לא מהחיים."

"למה לכל הרוחות את מתכוונת?"

הנה סוף־סוף הוא מעד וקילל בנוסח הרוסי שאמי הייתה כועסת על אבי כשהשתמש בו לפעמים בצחוק.

"זה הכול, ולדימיר ולדימירוביץ'."

ניתקתי, וחשתי רוממות רוח, בלבול, תדהמה. לא הייתי בטוחה שזה באמת קרה.

הטלפון שלי צלצל תכף ומיד. חשבתי לתת לו לצלצל, אבל אז חשבתי שזה לא יהיה הוגן. אם הטרדתי אותו, הוא זכאי בהחלט להטריד אותי בחזרה. ואולי זה בכלל לא הוא.

זה היה הוא.

"תסבירי בעניין המתים."

"זה פשוט, מר פוטין. כשאתה הורג אדם אחד, הנוכחות שלו לעולם לא מרפה ממך. כשבגללך או בפקודתך מתים המוני אנשים חפים מפשע, הנשמות שלהם אופפות אותך כמו ענן שחור, וכשתמות אתה תצטרך להתייצב מולם."

הוא השתתק, סוף־סוף.

"יש לך את הכוח לעצור עוד שפיכות דמים. אני יודעת שלא תעשה את זה, כי אתה פוחד יותר מדי. אבל הייתי חייבת לומר לך את זה."

"זאת הייתה גם דעתו של אביך?"

"לא. אבי לא האמין בנשמות או בחיי עולם הבא. הוא רק חשב שאתה פוץ צעיר."

שוב הצחקוק הקל.

ניתקתי, והפעם הטלפון נשאר דומם. אולי סיימו לאכן את מיקומי. לא היה אכפת לי. שקעתי בשינה עמוקה, כאילו שוחררתי מתשישות של חיים שלמים.

"אז התקשרת לפוטין," אמר אבי בחלומי. "למה? כמה פעמים אמרתי לך לא לחטט בדברים הפרטיים שלי?"

"אם לא רצית שאני אמצא את המספר הזה, לא הייתי צריך לשמור אותו. ולמה בכלל היה לך אותו?"

"הוא התעקש לתת לי אותו, למקרה שיהיו לי שאלות. שכחתי מזה. בחיי."

צחקנו בחלום. אבל כשהתעוררתי לא צחקתי. התעוררתי וחשבתי: רוסיה היא עדיין, והנה שוב, הארץ שגרמה למשפחתי ולמיליוני משפחות כל כך הרבה צער וסבל. שמחתי שאמרתי לפוטין שהוא צריך לפחד.

.

אלנה לפין, סופרת ועורכת בריטית. מחברת הספרים ?What language do I dream in (ממואר), The nose (רומן) ו־Foreign brides (קובץ סיפורים קצרים). פרסמה כתבות בעיתון הגרדיאן ובכתב העת גרנטה.

.

משה רון, פרופסור בדימוס לספרות אנגלית וספרות השוואתית באוניברסיטה העברית, מעורכי "ספרייה לעם" בהוצאת עם עובד, מתרגם מאנגלית, צרפתית וספרדית.

.

» סיפור מתורגם במדור "ובעברית" בגיליון קודם של המוסך: "טָאקִיס" מאת נִיקוֹס אָדָם ווּדוּרִיס, בתרגומו של רמי סערי

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן