.
אימת ההזדהות: על "התאומים" מאת אורית גידלי
מרב פּיטוּן
.
ספרה החדש של אורית גידלי, התאומים, עוסק במשבר אמון זוגי, בליקוט פרטיו ובהדבקתם מחדש, באופנים שבהם בני אדם מתחברים ומתפצלים זה מזה. יותר מכול זהו ספר על בחירה, על מסירות והתמסרות, לא לבן או בת זוג, אלא לעבודת הקשר, לַתפר המקווקו, הבלתי־רצוף, שיותר משהוא מחזיק דבר שלם הוא מעיד על פעולת ההטלאה עצמה.
צמד הקווים המקבילים המפלחים את עטיפת הספר מַפנה אל קריסתם של מגדלי התאומים, זוג תודעתי שליף, אולטימטיבי, דיאדת בניינים שהדהדו זה את מראהו של זה, שניתן היה לצעוד ביניהם ולבטוח בהם שיישאו אדם בזכות הסימטריה שלהם, למרות הגובה, כנגד האימה; מגדלים שהותכו ועלו השמיימה בהרס שלא נראה כמותו, ואף על פי כן הם מסמלים דווקא גבורת הינצלות:
…
כָּל בֹּקֶר אֲנִי חוֹצָה אֶת הַתְּאוֹמִים
בַּדֶּרֶךְ עַד אֵלֶיךָ.
מָה עוֹד חוּץ מִזֶּה נָחוּץ לְךָ לִשְׁמֹעַ?
.
הֵיטֵב אֲנִי מְבִינָה מָה סוֹפָם שֶׁל בִּנְיָנִים,
גֹּבַהּ הוּא תָּמִיד הַגְזָמָה.
אֲבָל הַחוּט, הַחוּט שֶׁבֵּין הַתְּאוֹמִים.
זֶה שֶׁנִּמְתַּח בֵּינֵיהֶם וְנָשָׂא אָדָם.
הַחוּט הַזֶּה קֻפַּל וְנִשְׁמַר וְקַיָּם עֲדַיִן אֵי־שָׁם.
.
דַּי בְּזֶה כְּדֵי שֶׁאַסְכִּים
לְמַה שֶׁאָסוּר לְהַסְכִּים לוֹ
אִם רוֹצִים מֵרֹאשׁ לְהִנָּצֵל.
.
(מתוך "להינצל")
.
אפשרות התואַם הזוגי, זו שהופכת אדם אחר, נפרד ממך, ל"נפש תאומה", חוויית הדומוּת המענגת, היא דבר ששווה לנו, בני האנוש, להסתכן למענו. סיפורים ששמענו מאז ומעולם, סדרות טלוויזיה ועלילות אופרה, כולם מעודדים אותנו לחצות יבשות או כללים, פחדים ומרחקים, ולצעוד על חוט של קשר, של הדדיות, אף שתמיד הוא מגלם בתוכו את אפשרות הנפילה. שירי הספר עוסקים בצעידה הזאת, על החבל הזה, ולא משנה אם מדובר בזוג רומנטי, בידידות אנושית, או גם וגם. "בַּבֹּקֶר, כְּשֶׁקַּמְתָּ,/ נָגַעְתָּ בִּי בַּכָּתֵף,/ הִגַּשְׁתָּ לִי אֶת חֲבֵרוּתְךָ/ שֶׁעָמְדָה לִזְכוּתֵנוּ עֲדַיִן." (מתוך "קרקע")
כמו באנדרטת מגדלי התאומים, רגע הקריעה, הנפילה, הופך את התאומוּת לתשליל, למעטפת חלולה שמסמנת את החוסר. אובדן היחד שומט את הקרקע גם מתחת ליחידה, הכותבת השואלת: אם תאומוּת היא מצב השלם, המושלם, מי אני כאשר התאום שלי איננו? נטישתו של האחר, בחירתו ביצירת צופן התאימות עם אדם אחר, שוללת את אפשרות ההדהוד, מרוקנת את המראָה ומאיינת את הקיום. היעדרה של ההלימה השגורה המבססת את היחסים בין בני הזוג פירושה לא רק ביטול הברית ביניהם, אלא איום על עצם היותם.
…
אֲנִי מְדַמְיֶנֶת שֶׁאַתָּה מֵת,
אָמַרְתִּי לְךָ.
אֲנִי מְרַחֶפֶת מֵעָלֶיךָ
מְשֻׁחְרֶרֶת מִצָּרוּתִי.
.
הָיָה עָלֵינוּ לַעֲבֹר אֶת הַסַּף
אֲבָל הַקִּרְבָה הֵאֵטָּה אוֹתָנוּ.
כְּמוֹ אֵלּוּ שֶׁנִּלְכְּדוּ בַּתְּאוֹמִים וּפָחֲדוּ לִקְפֹּץ.
כְּשֶׁהָאֵשׁ הִתְקָרְבָה אֲלֵיהֶם הִגִּיעָה הַשָּׁעָה לְהַכְרִיעַ.
.
הִסְתַּכַּלְנוּ לְמַטָּה.
.
אַחַר כָּךְ הַשִּׂמְחָה שֶׁהָיְתָה שִׂמְחָתֵנוּ בָּאָה לְהִפָּרֵד.
אַחַר כָּךְ הַבְּרִית הַמּוּפֶרֶת בָּאָה לִכְרֹת אוֹתָנוּ.
.
(מתוך "קרקע")
.
אין ספק כי גידלי מצליחה לתת מילים לחוויית האין, לִמנות ולהנכיח אותה, ללכוד ולמשש את החושך, להסתכל ישר לתוכו מבלי לכסות את העיניים, וזו אחת מאיכויותיו המהפנטות של הספר. אך בעיניי, התאומוּת המרתקת ביותר היא לא זו הביוגרפית, של השבר הזוגי, אופן התגלותו, הפירוק וההרכבה שלו, אלא זו הפואטית: פחות "מה קרה לכותבת?" ויותר "מה קרה לקורא/ת?", המומנטום המרתק מבחינתי הוא זה שבו הביוגרפיה עוברת התמרה לחומר ספרותי ופרטי החיים מותכים לאמנות.
גם כאן, במרחב שבין המשוררת לקוראים/ות, מתקיימת מחד תאומות אוניברסלית, עקרונית: כולנו עשויים למצוא את עצמנו מוכפלים ומשתקפים בספר – בסיפור האהבה, בעוצמת הבגידה, במחירים שאיננו יכולים לשאת ובאלו שאנו מוכנים לשלם כדי להתמסר לְקשר. מאידך, אף שמרבית הקוראים עסוקים בוודאי בשאלות קונקרטיות, בתוצאתו של מאורע הבגידה, בפועל, גם אם נדמה לנו שהקריאה מקרבת אותנו לידיעה כלשהי, לעולם נישאר זרים, לא נדע. בסופו של דבר, הסיפור הפרטי נותר (ובצדק) בגבולות זרועותיהם ולבבותיהם של בני הזוג המסוים.
ואולם, מרחב התנועה שבין החיים לספרות הוא זה שבו הקוראים עצמם צועדים על חבל, מתקרבים ומתרחקים אל עצמם דרך הספר: האם אופן הפעולה של התאומים, ההזדהות הכרוכה בקריאה, היא מין "ברית ערים תאומות" – דומות וקשורות זו בזו בידידות ועניין, אבל רחוקות ולכן חפות מהסכנה להכחיד זו את זו? או שהקריאה בו חודרת מתחת לעור והופכת לתאומוּת סיאמית, קרובה מנשוא, מסוכנת, כזו שלא ניתן להיחלץ ממנה?
התאומים, כמעשה פומבי, מבוסס על הפרה של טאבו תרבותי שלפיו "כביסה מלוכלכת" אמורה להישמר בחדרי חדרים, שלא לערער את הסדר החברתי שנועד לשמר חזות אינסטגרמית של הצלחה ואושר שאין בהם סדק. עם זאת, כמעשה לשוני, הוא מבקש להציב את הפצע במרכזו ולדווח עליו, מקרוב, בדרכים שונות שאולי יוכלו לצמצם את ההחמצה, להסביר, להשלים באמצעות הכתיבה את פערי המידע שנוצרו בחיים עצמם.
שירים שונים בספר מבקשים לארגן את האירוע המציף, את אסון הטבע שהרעיש את הקרקע הזוגית והפרטית, באמצעות הרחקה מהעצמי ועריכת חשבון "חיצוני", נבדל לכאורה ממי שעורכת אותו. כך למשל בשיר "תנשמת", הנפתח בשורות: "בְּחֶשְׁבּוֹן אַחֲרוֹן לֹא קִבַּלְתְּ אֶת הַשָּׂכָר עַל מָה שֶׁנָּתַתְּ./ לֹא נָתַתְּ כְּדֵי לְקַבֵּל אֶת הַדְּבָרִים נְכוֹחִים./ אַתְּ הִיא סַךְ יְכָלְתֵּךְ לָשֵׂאת אֶת כִּשְׁלוֹנוֹתַיִךְ."; או בבית מתוך שיר שנושא את הכותרת "חשבון": "… מָה כְּבָר קָרָה./ הָיְתָה אִשָּׁה בְּחַיֶּיךָ,/ עָבְרָה./ כְּמוֹ שַׁפַּעַת,/ כְּמוֹ חֹם גָּבוֹהַּ,/ לֹא מַשְׁאִיר סִימָנִים." תורת הצמצום הזאת מכווצת את הקרע, לא מתוך הכחשה של מידת הכאב שהוא מייצר, אלא כדי להצהיר על חופש בחירה מולו, על מיקומה של הבגידה לא כקו פרשת מים שממנו אין חזור, אלא כקו חולף, מנורמל, על ציר הזמן של החיים.
שירים אחרים מצהירים גם כן על גישה סטטיסטית, אמפירית, כזו שמספקת נתונים וסימוכין – אך במהלכם מתפרקת הלשון עצמה וחושפת את היותה נייר לקמוס של הנפש. כך למשל בשיר "אמזון שואלים אותי": "… אָמָזוֹן מַרְאִים לִי מֶה עָשׂוּ אֲנָשִׁים אֲחֵרִים בַּמַּצָּב שֶׁלִּי … 236 אֶלֶף אִישׁ נִבְגְּדוּ לְפָנַי, 342 מִתּוֹכָם הִשְׁאִירוּ חַוַּת דַּעַת מְפַרְגֶּנֶת". אך לקראת סופו, ההתפרקות היא פרטית מאוד, סוערת ומערערת, ומעידה כי לכותבת אין מקום בטוח – לא בגופה: "… בְּלִי יְכֹלֶת לָקוּם וְעִם סְחַרְחוֹרוֹת וְעִם בְּעָיָה בָּאוֹרְיֶנְטַצְיָה, וְעִם כְּאֵב גַּב וּכְאֵב צַוָּאר וּכְאֵב כְּתֵפַיִם וְעִם אָבְדָן שֵׂעָר"; וגם לא בנפשה: "וְעִם מְקוֹמוֹת שֶׁמַּלְחִיצִים אוֹתִי וְעוֹשִׂים לִי טְרִיגֶר וְעִם מַחְשְׁבוֹת חוֹזְרוֹת וְנִשְׁנוֹת שֶׁאֲנִי לֹא מְסֻגֶּלֶת לִשְׁלֹט בָּהֶן, זֹאת אַשְׁמָתִי, זֹאת אַשְׁמָתִי, מֶה עָשִׂיתִי לֹא בְּסֵדֶר, וְעִם הַמַּחֲשָׁבוֹת הַחוֹזְרוֹת וְהַנִּשְׁנוֹת שֶׁאֲנִי לֹא מְסֻגֶּלֶת לִשְׁלֹט בָּהֶן."
התמקמותה החוזרת ונשנית של גידלי מול אירוע הבגידה מתרחשת במרחב השפה, ובכך היא הופכת ממאורע פרטי, אינטימי, למחווה של עדות, של דיאלוג עם נמעני הספר: באמצעות השפה היא באה חשבון, מעבירה את הקוראים דרך קשת התחושות והרגשות בפעולת הקריאה עצמה, על מנגנוניה הדקדוקיים, הסמנטיים, המצלוליים. ביטוי אחד לכך הוא האקורד הציני המריר, רווי סימני הקריאה, בשיר "פרחים":
.
פְּרָחִים הִגִּיעוּ מִמְּקוֹם עֲבוֹדָתְךָ.
בְּשָׁעָה טוֹבָה לָנוּ עַל בֵּיתֵנוּ הֶחָדָשׁ!
בְּשָׁעָה טוֹבָה! בְּשָׁעָה טוֹבָה!
בְּשָׁעָה טוֹבָה לָנוּ עַל שֶׁאֲנַחְנוּ חָגִים בֵּין הַחֲדָרִים הָרֵיקִים!
בְּשָׁעָה טוֹבָה לָנוּ עַל שֶׁאֵינְךָ טוֹרֵחַ לְסַפֵּר עָלֶיהָ!
בְּשָׁעָה טוֹבָה לָנוּ עַל שֶׁאֵינֶנִּי תּוֹבַעַת לִשְׁמֹעַ!
בְּשָׁעָה טוֹבָה לָנוּ עַל הַדִּמְיוֹנוֹת הַיְּחִידָאִים כְּמַאֲכֶלֶת!
…
דוגמה אחרת היא השיר "מוגלה", שכבר בכותרתו מכריז על דליפתו של הפצע החוצה, על ספיגתו של הזיהום הרגשי לתוך השיח. כיוון שהתאומוּת כבר אינה מאחדת את השניים לישות אחת, כרוכה, מלוכדת, מתרחש פיצול, העמדת פנים שככל שהיא מצטברת לאורך השיר הארוך היא מדגישה את המרחק, את התהום ההולכת ונפערת – לא רק בין בני הזוג, אלא גם בתוך הדוברת עצמה, בין קולה הנשמע בחוץ לבין זה הפנימי, הנסוג ונסגר אל עצמו. האותנטיות, הכנות, האמת, נתחבות לתוך סוגריים, מתחת לפני השטח של הדיבור:
…
אַל תְּחַכֶּה לִי (אֲנִי שַׁיֶּכֶת לְכָל אֶחָד שֶׁלִּבּוֹ נִשְׁבַּר כָּמוֹנִי)
נִתְרָאֶה כְּבָר מָחָר (אֲנִי מְלַטֶּפֶת אֶת שְׂעָרְךָ, לְנַחֵם אוֹתְךָ עַל מָה שֶׁעוֹד לֹא עָשִׂיתִי)
אֵין לְךָ מָה לִּדְאֹג (אֵין לְךָ בְּרֵרָה)
אֶחְזֹר בַּבֹּקֶר (אֲנִי מַפְסִיקָה לְהַגִּישׁ לְךָ אֶת הַמַּרְאָה הַמְּעֻוֶּתֶת שֶׁל הָרָצוֹן)
אֲנִי מִצְטַעֶרֶת (אַהֲבַת עַצְמִי מִשְׁתַּחְרֶרֶת מִתּוֹךְ אִי אַהֲבָתְךָ)
מָה אַתָּה רוֹצֶה מִמֶּנִּי? (סִימָנֵי הַשְּׁאֵלָה מְעַקְּלִים אֶת עַצְמָם סְבִיב הַצַּוָּאר)
אַתָּה זֶה שֶׁהִתְחַלְתָּ (פְּרֵדָה סוֹדִית בְּלִי שֶׁהַהוֹרִים יֵדְעוּ בְּלִי שֶׁהַיְּלָדִים יֵדְעוּ בְּלִי שֶׁאֲנִי אֵדַע וְאֶתְחָרֵט)…
.
נדמה כי הלשון עצמה, האפשרות להעניק באמצעותה מובן, לפענח דרכה את שאירע, היא "הַחוּט הַזֶּה שֶקֻפַּל וְנִשְׁמַר וְקַיָּם עֲדַיִן אֵי־שָׁם." ("להינצל"). השירה היא חבל שמאפשר טיפוס חזרה במעלה החיים, היא מאפשרת שליטה היכן שנוצרה התפרקות, הבנייה של נרטיב בתוך מצב של הלם, חתירה לתקשורת במקום שנאלם. פעולת הכתיבה, אם כך, היא שימושית ומועילה לא רק במובנה התרפויטי הפנימי, כאמצעי לבירור ולעיבוד של הכותבת עם עצמה, אלא גם כלפי חוץ, בשאיפה לייצר חיבורי תאומוּת חדשים בינה לבין בני בריתה, הקוראים. הפיכת היעדרו של תאום הנפש הזוגי לנוכחות לשונית של "יש" מאפשרת מגע עם אחרים נוספים, שלהם היא קוראת להביט בה, לראות אותה כפי שהיא, על חסרונותיה ומעלותיה: "אָז כָּכָה זֶה מַרְגִּישׁ, אָמַרְתִּי./ אָמַרְתִּי אֶת זֶה בְּקוֹל כְּאִלּוּ אֲנִי עוֹשָׂה סֶרֶט/ תִּעוּדִי עַל עַצְמִי,/ מְנַסָּה לְהָבִין תַּרְבּוּת רְחוֹקָה/ שֶׁעוֹמֶדֶת לְהִכָּחֵד." (מתוך "קרקע")
התאומים מזַמן אפשרות להרהר שוב ושוב במרחק בינינו לבינו. הוא מטלטל את קוראיו בין רצון להכריז על נבדלות, על היעדר דומוּת כלשהי בינם ובין המתרחש בו, לבין הפיתוי לצלול עם הכותבת אל התהום שפקדה אותה, להתענג עליה. שירה טובה אינה עוסקת בחיטוט צהוב, מציצני, במעיו של אחר, אלא קוראת לנו לעיין, בהתמסרות, בעיניים פקוחות, באלה שלנו.
.
מרב פּיטוּן, משוררת, עורכת ומתרגמת. בוגרת החוג לספרות כללית והשוואתית, חיה בירושלים. שירים, תרגומים ורשימות ביקורת פרי עטה פורסמו בכתבי עת שונים, בכללם המוסך, ובאנתולוגיות לשירה. חברת מערכת המוסך.
.
אורית גידלי, "התאומים: שירי אהבה", מקום לשירה, 2022.
.
.
» במדור ביקורת שירה בגיליון הקודם של המוסך: מעין הראל על ספר שיריה של צביה ליטבסקי, "עין הדומיה"
.
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
להרשמה לניוזלטר המוסך
לכל גיליונות המוסך לחצו כאן