.

איריס רילוב

אֵיני

אָדָם אֵינֶנּוּ אִי

וְאַף אֲנִי

אֵינִי.

נִסִּיתִי –

וּמִדְבָּר חָנַק גְּרוֹנִי

בְּצִמָּאוֹן; בַּיּוֹם – יָרְדָה עֵינִי

דִּמְעָה; בַּלֵּיל – שֵׁנָה מֵעַפְעַפַּי

נִטְּלָה; וְרוּחַ יִלְּלָה

וְלָחֲשָׁה:

הַנִּיחִי, אִי

אֶפְשָׁר.

חִזְרִי לַיַּבָּשָׁה.

.

נקודה

זוּג דּוֹרְסִים

דּוֹאֶה מֵעַל הַוָּאדִי.

אֲנִי, שֶׁאֵינִי יוֹדַעַת אֶת שְׁמָם,

נְקֻדָּה זְעִירָה

נְטוּלַת כְּנָפַיִם

תַּחַת מַסְלוּל מְעוֹפָם.

.

איריס רילוב היא פסיכולוגית קלינית, מנחת סדנאות ומתרגמת. ספר שיריה הראשון, "על ציר האפשר", ראה אור בשנת 2019 בהוצאת פרדס. סיפורים קצרים שכתבה ראו אור בשנת 2020 בספר "אל תשבי סתם ככה" (פרדס).  שירים פרי עטה פורסמו בגיליונות המוסך 47 ו־73.

 

מרב זקס־פורטל

ברוש ארץ ישראלי

לזכרו של איאד אל־חלאק

יְרֻקָּה צַמַּרְתּוֹ הַמַּשְׁקִיפָה

עַל מִדְרְכוֹת אֶבֶן אֲפֹרוֹת

עָגֹל הַקָּנֶה

קְצָרָה הַדְּרִיכָה

.

אַנַא מַעְהַא انا معها אֲנִי אִתָּהּ

אַנַא מַעְהַא انا معها אֲנִי אִתָּהּ

 

רַךְ מַבָּטוֹ וְטוֹבוֹת יָדָיו

אִיַאד עַכְשָׁו לְבַד.

שׁוּם צִפּוֹרִים שָׁרוֹת לוֹ

אֵיזֶה יֶלֶד אַתָּה,

אֵיזֶה יֶלֶד

אַתָּה

אִיַאד.

.

מרב זקס־פורטל היא מתרגמת ספרות, סופרת ומשוררת. ספר הפרוזה שלה, "מלאכים באופק" (ידיעות ספרים) יצא לאור בשנת 2016. ספר שיריה, "אין השלם" (עיתון 77), יצא לאור בשנת 2021. שירים פרי עטה התפרסמו בגיליונות המוסך 26 ו־42.

.

לילך גליל

הנסיעה

*

חֲמוֹר לָבָן קָשׁוּר לְעֵץ.

רַגְלָיו מְבַקְּשׁוֹת

אֶת הֶהָרִים.

.

*

מְטַפֶּסֶת וְעוֹלָה.

מִזְוָדָה בְּעִקְבוֹתַי.

הִגַּעְתִּי.

.

*

יוֹם לְלֹא שְׂחִיָּה –

אוֹמְרִים פָּנַי

הַיְּבֵשִׁים.

.

*

מִתְיַשֶּׁבֶת מוּל קַו הָרֶכֶס;

הָעַיִן מְלַטֶּפֶת

חַמּוּקָיו.

.

*

צִפּוֹר עִם כְּנָפַיִם גְּדוֹלוֹת מִדַּי

מִתְאַמֶּצֶת לַחֲלֹף

מֵעָלַי.

.

*

אִמָּא שֶׁלִּי שׁוֹכֶבֶת מֵעַל לָעֲנָנִים.

אֲנִי חוֹסָה בְּצִלָּם.

בִּמְקוֹמָהּ.

.

*

אֲנִי זוֹכֶרֶת; עוֹרָהּ הִתְפּוֹרֵר

כְּמוֹ עֲלֵה כּוֹתֶרֶת

שֶׁל כַּלָּנִית אֲדֻמָּה.

.

*

וְאֵיךְ הַגּוּף שֶׁלִּי בָּכָה.

מִי חָשַׁב שֶׁהַכֹּל יָכוֹל לִהְיוֹת

בּוֹכֶה?

.

*

זֶה הָרֶגַע שֶׁבּוֹ אֲנִי מְבִינָה

שֶׁכָּל הַמִּשְׁקָעִים יֵהָפְכוּ

לְעַנְנֵי נוֹצָה.

.

*

רוּחַ מְאַגֶּפֶת מִשְּׂמֹאל.

שֶׁמֶשׁ מִיָּמִין. וּבְחֵיקָן אֲנִי

נִרְדֶּמֶת לְקוֹלָן.

.

לילך גליל היא עורכת, מנחה ומלווה כותבים וכותבות. פרסמה חמישה ספרי פרוזה (הראשון זכה בפרס ע"ש הרי הרשון), שלושה ספרי שירה וספר שירה בפרוזה. שירים פרי עטה הופיעו בגיליונות המוסך 24 ו-92.

.

»במדור שירה בגיליון הקודם של המוסך: שירים מאת ענבר שפרוני ואפרת בלום

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

מאת מיכל זכריה

.

למרות ההצלחה הבינלאומית שזכתה לה, סקנדל הגניבה הספרותית שליווה את הסופרת המנוחה אסיה אשל־בלוי בשנותיה המאוחרות הרחיק מעליה את כל ידידיה. ילדיה המבוגרים, חווה ואדם, מתקשים למצוא את הדרך הנכונה לכבד את זכר אימם. ניסיונם לפזר את אפרה בפריז לפי בקשתה האחרונה גווע בפיזור נפש, וכשהם מבקשים לארגן טקס לזכרה בישראל בהשתתפות חבריה הם נתקלים בסירובים מנומסים. ההתמודדות עם זכרה המוכתם של האם היא הבעיה הרגשית והמעשית שעומדת בבסיס שעת השקרנים, ספרה החדש של יערה שחורי. הפלגיאט שאסיה מואשמת בו הוא השקר המובהק ביותר בספר (וגם בו ניתן לפקפק), אך הסיפור כולו עשוי שקרים: תירוצי המוזמנים המתחמקים מהטקס, הכוונות הנסתרות של האורחים הקבועים בבית משפחת אשל־בלוי, והחזות הבלתי חדירה אך השבירה למעשה של חווה ואדם, אשר גדלו בצילה של אם לגלגנית שהשתמשה בהם כחומר לסיפוריה המפלצתיים.

האם הספרות משקרת תמיד? כותרת הספר והמובאה בתחילתו לקוחות משירו של חזי לסקלי ״שעת השקרנים מכל הסוגים״: ״הַזְּקֵנָה הַשַּׁקְרָנִית, הִיסְטוֹרְיָה, שׂוֹנֵאת / שַׁקְרָנִים קְטַנִּים״. השקרנים הקטנים של לסקלי הם משוררים ומספרי סיפורים, המואשמים בבלופריות עוד מימי אפלטון, והמאבק הוותיק בין הספרות להיסטוריה בשירו מזכיר את ההגנה על השירה שכתב סר פיליפ סידני במאה השש־עשרה. המשורר, לפי סידני, לעולם אינו משקר, כי הוא לא טוען דבר. כוחו טמון לא בתיאור המציאות אלא בטוויה של מציאות אפשרית. ההיסטוריון, לעומת זאת, מתיימר לתאר דברים כהווייתם, ולכן הוא השקרן האמיתי. אסיה, שסמכותה מלווה כל תו בספר, כותבת רומנים היסטוריים, וכך חולשת על כל העולמות – מה שהיה ומה שיכול היה להיות. גם השקר שבו הסתבכה – בין שאכן התכחשה למקורות של ספרה או רק הואשמה בכך וסירבה להגיב לחשדות – כרוך בשאיפה לשררה. את תעלול ההעלמה הזה יודעת לא רק אסיה אשל־בלוי, שבעברה שינתה את שמה הפרטי מחווה לאסיה, קראה לילדיה חווה ואדם, והפכה את עצמה מאם כל חי לאלוהים. כשבנה אדם מהרהר ביחסיו עם אחותו, גם הוא מבצע גניבה שקטה ומייחס לעצמו את אחד הדימויים הנלמדים ביותר בשפה האנגלית: אחותו הגדולה חווה ״הוסיפה לעדכנו גם כששהו בארצות אחרות, כלומר חווה תמיד באותו מקום ואדם זז, כמו בסיס ורגל של מחוגה. אדם שנא את הדימוי הזה, גם אם הגה אותו בעצמו.״ דימוי המחוגה, דוגמה קלאסית לשירה המטפיזית ברנסנס האנגלי, שייך למשורר ג׳ון דאן: ״אִם שְׁתַּיִם הֵן, הֲלֹא הֵן שְׁתַּיִם / כִּשְׁתֵּי שׁוֹקֵי הַמְּחוּגָה: / נַפְשֵׁךְ, זוֹ הַקְּבוּעָה, כְּמוֹ לֹא / תָּחוּג, אַךְ עִם שֶׁלִּי חָגָה״ ("שיר פרידה: איסור על אֵבל", בתוך אין אדם שהוא אי, ספרי סימן קריאה – הקיבוץ המאוחד, 2019; מאנגלית: שמעון זנדבנק). השנאה שאדם רוחש לדימוי המפורסם היא הביטוי היחיד לעובדה הבלתי נסבלת שהוא אינו מי שהגה אותו. במקרה הזה, אם אדם לא נתפס בשקר, הרי גם שחורי לא נתפסת. אך לעומת אדם, שלאורך הספר משתמש בדימויים ספרותיים רק כדי להפגין את ידענותו ולכן מרדד אותם, שחורי משתמשת בדימוי המחוגה באופן שמוסיף עומק הן לדמות שהיא יוצרת והן לדיון על שימוש יצירתי במקורות ספרותיים.

ספרה של שחורי גם מרחיק לכת יותר וגם מקומי יותר מהשאלות הכלליות על היחס בין ספרות לאמת, ובין מקוריות לפלגיאט. השקר הגדול בטבורו של שעת השקרנים הוא העניין בספרות; לאף אחת מהדמויות בספר, שכולן קוראות וחלקן כותבות, לא באמת אכפת מספרות. בשיחות הספרותיות המתנהלות בחצר בית משפחת אשל־בלוי ובקלישאות הספרותיות שאדם משתמש בהן כדי להשפיל את בני שיחו, הספרות היא שולית, והעיקר הוא להפגין הון תרבותי – אותו מכלול של השכלה וטעם טוב שמבסס עליונות חברתית. בהתאם, הרגש שבו ספוגים עמודי הספר אינו אהבת הספרות אלא בוז מר כלפי כל מי שנתפס כבינוני, כל מי שהרפרנס התרבותי עובר מעל ראשו. בבחירתה זו, שחורי, עורכת ספרות מקור בהוצאת כתר, המצויה היטב בעולם הספרות הישראלית, מצביעה על נקודת תורפה מקומית וכואבת. בוז ולגלוג תופסים חלק דומיננטי בשיח הספרותי העכשווי. עורכי כתבי עת ומוציאים לאור מפרסמים חדשות לבקרים גילויי דעת על טעמו הירוד של הציבור. לפני שבועות ספורים בלבד התפרסם דבר השופטים בתחרות הסיפור הקצר של ״הארץ״ – התחרות המפורסמת מסוגה בישראל – כשהוא רווי בלעג כלפי משתתפי התחרות, שאת כתיבתם תיארו השופטים (מרים גולן, עומר ולדמן ואוריאל קון) כנטולת ערך ספרותי ומביכה. הפנטזיה של אדם, שבה הוא וחווה ״יושבים ביציע, מעבירים זה לזה שקיות ענק של חטיפים״ בטקס לזכר אימם, מבטאת באופן מושלם את עמדת הבוז המתורבת. לכאורה כולם יושבים באותו האודיטוריום וצופים באותו הטקס, אבל יש מי שמבינים ויש מי שלא. מי שרואים את הדברים נכונה ומי שללא ידיעתם הפכו ממשתתפים לתפאורה. תחושת הבוז היא עמדה פרדוקסלית שבליבה הן אדישות והן סלידה; האנשים שחווה, אדם והוריהם בזים להם הם גם פחותים מכדי שמשפחת אשל־בלוי תשגיח בהם וגם נחוצים כדי להבליט את מידותיהם הטובות של מי שיודעים לצטט ספרות. בהתאם לאינסטרומנטליות של הספרות בתוך תרבות הבוז, שעת השקרנים נקרא לעיתים כמו שיחת חולין במסיבת קוקטיילים – הדמויות מפזרות אזכורים ספרותיים של יצירות קאנוניות לא כדי להעשיר את שיחתן אלא על מנת לבחון את הזולת, ובאופן בלתי נמנע – גם את הקוראים. באורח אירוני, הדמות היחידה בספר שמושפעת מספרות ולא רק משתמשת בה היא איילת כהנא, סגניתו של ראש מכללה נידחת בנגב, המוסד היחיד שנעתר לאירוח הטקס לזכרה של אסיה אשל־בלוי. ״הספר ההוא דיבר אליי,״ היא אומרת על אחד מספריה של המנוחה, ״חבל שלא קוראים אותו יותר, לא שאני מבינה בזה.״

ההרהור המדוקדק בסטנדרטים מחמירים של טעם טוב, בתחרויות של שנינות וידענות ובעריצות של מורשת האם מפיח בשעת השקרנים אווירה של דיסטופיה ספרותית – עולם שבו הספרות התרוקנה מיופייה ובמקומה נותרו רק מימרות נוחות לשליפה, כמו עשים מנופצים על מנורה כבויה. אווירה זו היא האפקט העיקרי של הספר. שחורי אמנם בונה עלילה עם מכשולים, התגברויות, ואפילו הפתעות, אך כמו הילדים הבוגרים שאינם מצליחים לחמוק מאחיזת אימם המתה, גם האירועים הללו טבועים כולם באותה תחושת מחנק. למרות האפקטיביות הרגשית של האווירה הזו, לעיתים היא מכרסמת ביסודות הסיפור. קשה להאמין שדמות כמו אסיה אכן הייתה סופרת בעלת שאר רוח, או שעבור האמנית הצרפתייה סופי קאל ״לא היה בכל ירושלים אדם יותר מעניין מאשר אסיה אשל־בלוי״. הקושי לא נובע מאופייה הלא נעים של אסיה או מהאימהות הפוגענית שלה, אלא מנטייתה להתבטא בפתגמים רעילים שמזינים את התחושה שהספרות, בשבילה, היא כלי נשק. במקרים כאלה העמדה האנטי־ספרותית בשעת השקרנים נראית טוטלית מדי. ברגעים אחרים, לעומת זאת, שחורי מיטיבה לתאר את האווירה שהיא יוצרת מבלי להיבלע בה. אצל משפחת אשל־בלוי אווירה זו מכחידה לא רק את הסיכוי לאהוב אמנות, אלא גם את היכולת לקשור קשרים קרובים עם אחרים. כשאדם מבקר בדירתו של מאהב לשעבר, למשל, הוא לא מסוגל להשתחרר מהצורך להוכיח את עליונותו: ״תראו אותי, חשב, עומד עם פלס הטעם הטוב האידיוטי שלי ובודק את אלי. אבל ככל שניסה לא הצליח להניח אותו מידו. עדיין היה הסנוב הבלתי נסבל, גם אם העמיד פנים שלא, עדיין הבן של אסיה.״ אדם מוצא פרנסה כמרהט בתים – ניסיון נוגע ללב להקדיש את טעמו הטוב דווקא ליצירת מרחבים אינטימיים במקום להריסתם. אך הבתים הם תמיד בתים של אחרים. אפילו הרוך ששורר בין חווה לאדם מצומצם לעיבוד כפייתי של חוויית הילדות המשותפת שלהם ומשוסע בעקיצות הדדיות. הקִרבה המוגבלת בין האחות והאח היא המחיר הכבד ביותר של העולם שבו גדלו, כבד בהרבה מהכישרונות המבוזבזים שלהם, שהסובבים אותם מבכים. שעת השקרנים מראה שהעמדה התרבותית כלפי הספרות קשורה גם בעמדתה כלפי אנשים – השימוש בספרות כדי לצבור כוח מוביל לבדידות ולדלות רגשית. ההצגה הרגישה של הבדידות והדלות הללו בספר מזמינה התמסרות מחודשת לספרות ויצירה של שיח ספרותי חדש.

זמן קצר אחרי שהתחלתי לקרוא את שעת השקרנים סבתי האהובה זיוה נפטרה ממחלה קשה. בניגוד לטקס לזכרה של אסיה אשל־בלוי, הלוויה של סבתא זיוה הייתה מלאה בחבריה. כל הכיסאות היו תפוסים, ומאחוריהם מלווים נוספים הצטופפו בעמידה. רבים אמרו עליה שהייתה אישה תרבותית, ולמרות כוונתם הטובה, בקטנוניותי רציתי לתקן: סבתא לא הייתה תרבותית במובן הרווח, אנינה וידענית כדרוש כדי לזכות בהון תרבותי בתוך תרבות הבוז. היא אהבה מוזיקה בכל נפשה, אזרה כוח לבקר בתיאטרון גם כשהמחלה החלישה את איבריה, והתנחמה בספרים. בינה לבין חברהּ לחיים התבדחה שהם ״אינטלקטואלים אנאלפביתים״. הרשימה הזו מוקדשת לזכרה.

.

מיכל זכריה, חוקרת ספרות, מלמדת באוניברסיטת שיקגו. רשימות ויצירות פרי עטה הופיעו בכתבי העת מעלה, מעין, המוסך ואחרים, ותרגומים – בכתב העת הו! ובאתר ״אנחנו שמעבר לגדר״. 

.

יערה שחורי, "שעת השקרנים", כתר, 2022.

.

.

» במדור ביקורת פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: אורית נוימאיר פוטשניק על ספרה של אילנה ברנשטיין, "חמתו של תמוז"

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

.

אימת ההזדהות: על "התאומים" מאת אורית גידלי

מרב פּיטוּן

.

ספרה החדש של אורית גידלי, התאומים, עוסק במשבר אמון זוגי, בליקוט פרטיו ובהדבקתם מחדש, באופנים שבהם בני אדם מתחברים ומתפצלים זה מזה. יותר מכול זהו ספר על בחירה, על מסירות והתמסרות, לא לבן או בת זוג, אלא לעבודת הקשר, לַתפר המקווקו, הבלתי־רצוף, שיותר משהוא מחזיק דבר שלם הוא מעיד על פעולת ההטלאה עצמה.

צמד הקווים המקבילים המפלחים את עטיפת הספר מַפנה אל קריסתם של מגדלי התאומים, זוג תודעתי שליף, אולטימטיבי, דיאדת בניינים שהדהדו זה את מראהו של זה, שניתן היה לצעוד ביניהם ולבטוח בהם שיישאו אדם בזכות הסימטריה שלהם, למרות הגובה, כנגד האימה; מגדלים שהותכו ועלו השמיימה בהרס שלא נראה כמותו, ואף על פי כן הם מסמלים דווקא גבורת הינצלות:

…

כָּל בֹּקֶר אֲנִי חוֹצָה אֶת הַתְּאוֹמִים

בַּדֶּרֶךְ עַד אֵלֶיךָ.

מָה עוֹד חוּץ מִזֶּה נָחוּץ לְךָ לִשְׁמֹעַ?

.

הֵיטֵב אֲנִי מְבִינָה מָה סוֹפָם שֶׁל בִּנְיָנִים,

גֹּבַהּ הוּא תָּמִיד הַגְזָמָה.

אֲבָל הַחוּט, הַחוּט שֶׁבֵּין הַתְּאוֹמִים.

זֶה שֶׁנִּמְתַּח בֵּינֵיהֶם וְנָשָׂא אָדָם.

הַחוּט הַזֶּה קֻפַּל וְנִשְׁמַר וְקַיָּם עֲדַיִן אֵי־שָׁם.

.

דַּי בְּזֶה כְּדֵי שֶׁאַסְכִּים

לְמַה שֶׁאָסוּר לְהַסְכִּים לוֹ

אִם רוֹצִים מֵרֹאשׁ לְהִנָּצֵל.

.

(מתוך "להינצל")

.

אפשרות התואַם הזוגי, זו שהופכת אדם אחר, נפרד ממך, ל"נפש תאומה", חוויית הדומוּת המענגת, היא דבר ששווה לנו, בני האנוש, להסתכן למענו. סיפורים ששמענו מאז ומעולם, סדרות טלוויזיה ועלילות אופרה, כולם מעודדים אותנו לחצות יבשות או כללים, פחדים ומרחקים, ולצעוד על חוט של קשר, של הדדיות, אף שתמיד הוא מגלם בתוכו את אפשרות הנפילה. שירי הספר עוסקים בצעידה הזאת, על החבל הזה, ולא משנה אם מדובר בזוג רומנטי, בידידות אנושית, או גם וגם. "בַּבֹּקֶר, כְּשֶׁקַּמְתָּ,/ נָגַעְתָּ בִּי בַּכָּתֵף,/ הִגַּשְׁתָּ לִי אֶת חֲבֵרוּתְךָ/ שֶׁעָמְדָה לִזְכוּתֵנוּ עֲדַיִן." (מתוך "קרקע")

כמו באנדרטת מגדלי התאומים, רגע הקריעה, הנפילה, הופך את התאומוּת לתשליל, למעטפת חלולה שמסמנת את החוסר. אובדן היחד שומט את הקרקע גם מתחת ליחידה, הכותבת השואלת: אם תאומוּת היא מצב השלם, המושלם, מי אני כאשר התאום שלי איננו? נטישתו של האחר, בחירתו ביצירת צופן התאימות עם אדם אחר, שוללת את אפשרות ההדהוד, מרוקנת את המראָה ומאיינת את הקיום. היעדרה של ההלימה השגורה המבססת את היחסים בין בני הזוג פירושה לא רק ביטול הברית ביניהם, אלא איום על עצם היותם.

…

אֲנִי מְדַמְיֶנֶת שֶׁאַתָּה מֵת,

אָמַרְתִּי לְךָ.

אֲנִי מְרַחֶפֶת מֵעָלֶיךָ

מְשֻׁחְרֶרֶת מִצָּרוּתִי.

.

הָיָה עָלֵינוּ לַעֲבֹר אֶת הַסַּף

אֲבָל הַקִּרְבָה הֵאֵטָּה אוֹתָנוּ.

כְּמוֹ אֵלּוּ שֶׁנִּלְכְּדוּ בַּתְּאוֹמִים וּפָחֲדוּ לִקְפֹּץ.

כְּשֶׁהָאֵשׁ הִתְקָרְבָה אֲלֵיהֶם הִגִּיעָה הַשָּׁעָה לְהַכְרִיעַ.

.

הִסְתַּכַּלְנוּ לְמַטָּה.

.

אַחַר כָּךְ הַשִּׂמְחָה שֶׁהָיְתָה שִׂמְחָתֵנוּ בָּאָה לְהִפָּרֵד.

אַחַר כָּךְ הַבְּרִית הַמּוּפֶרֶת בָּאָה לִכְרֹת אוֹתָנוּ.

.

(מתוך "קרקע")

.

אין ספק כי גידלי מצליחה לתת מילים לחוויית האין, לִמנות ולהנכיח אותה, ללכוד ולמשש את החושך, להסתכל ישר לתוכו מבלי לכסות את העיניים, וזו אחת מאיכויותיו המהפנטות של הספר. אך בעיניי, התאומוּת המרתקת ביותר היא לא זו הביוגרפית, של השבר הזוגי, אופן התגלותו, הפירוק וההרכבה שלו, אלא זו הפואטית: פחות "מה קרה לכותבת?" ויותר "מה קרה לקורא/ת?", המומנטום המרתק מבחינתי הוא זה שבו הביוגרפיה עוברת התמרה לחומר ספרותי ופרטי החיים מותכים לאמנות.

גם כאן, במרחב שבין המשוררת לקוראים/ות, מתקיימת מחד תאומות אוניברסלית, עקרונית: כולנו עשויים למצוא את עצמנו מוכפלים ומשתקפים בספר – בסיפור האהבה, בעוצמת הבגידה, במחירים שאיננו יכולים לשאת ובאלו שאנו מוכנים לשלם כדי להתמסר לְקשר. מאידך, אף שמרבית הקוראים עסוקים בוודאי בשאלות קונקרטיות, בתוצאתו של מאורע הבגידה, בפועל, גם אם נדמה לנו שהקריאה מקרבת אותנו לידיעה כלשהי, לעולם נישאר זרים, לא נדע. בסופו של דבר, הסיפור הפרטי נותר (ובצדק) בגבולות זרועותיהם ולבבותיהם של בני הזוג המסוים.

ואולם, מרחב התנועה שבין החיים לספרות הוא זה שבו הקוראים עצמם צועדים על חבל, מתקרבים ומתרחקים אל עצמם דרך הספר: האם אופן הפעולה של התאומים, ההזדהות הכרוכה בקריאה, היא מין "ברית ערים תאומות" – דומות וקשורות זו בזו בידידות ועניין, אבל רחוקות ולכן חפות מהסכנה להכחיד זו את זו? או שהקריאה בו חודרת מתחת לעור והופכת לתאומוּת סיאמית, קרובה מנשוא, מסוכנת, כזו שלא ניתן להיחלץ ממנה?

התאומים, כמעשה פומבי, מבוסס על הפרה של טאבו תרבותי שלפיו "כביסה מלוכלכת" אמורה להישמר בחדרי חדרים, שלא לערער את הסדר החברתי שנועד לשמר חזות אינסטגרמית של הצלחה ואושר שאין בהם סדק. עם זאת, כמעשה לשוני, הוא מבקש להציב את הפצע במרכזו ולדווח עליו, מקרוב, בדרכים שונות שאולי יוכלו לצמצם את ההחמצה, להסביר, להשלים באמצעות הכתיבה את פערי המידע שנוצרו בחיים עצמם.

שירים שונים בספר מבקשים לארגן את האירוע המציף, את אסון הטבע שהרעיש את הקרקע הזוגית והפרטית, באמצעות הרחקה מהעצמי ועריכת חשבון "חיצוני", נבדל לכאורה ממי שעורכת אותו. כך למשל בשיר "תנשמת", הנפתח בשורות: "בְּחֶשְׁבּוֹן אַחֲרוֹן לֹא קִבַּלְתְּ אֶת הַשָּׂכָר עַל מָה שֶׁנָּתַתְּ./ לֹא נָתַתְּ כְּדֵי לְקַבֵּל אֶת הַדְּבָרִים נְכוֹחִים./ אַתְּ הִיא סַךְ יְכָלְתֵּךְ לָשֵׂאת אֶת כִּשְׁלוֹנוֹתַיִךְ."; או בבית מתוך שיר שנושא את הכותרת "חשבון": "… מָה כְּבָר קָרָה./ הָיְתָה אִשָּׁה בְּחַיֶּיךָ,/ עָבְרָה./ כְּמוֹ שַׁפַּעַת,/ כְּמוֹ חֹם גָּבוֹהַּ,/ לֹא מַשְׁאִיר סִימָנִים." תורת הצמצום הזאת מכווצת את הקרע, לא מתוך הכחשה של מידת הכאב שהוא מייצר, אלא כדי להצהיר על חופש בחירה מולו, על מיקומה של הבגידה לא כקו פרשת מים שממנו אין חזור, אלא כקו חולף, מנורמל, על ציר הזמן של החיים.

שירים אחרים מצהירים גם כן על גישה סטטיסטית, אמפירית, כזו שמספקת נתונים וסימוכין – אך במהלכם מתפרקת הלשון עצמה וחושפת את היותה נייר לקמוס של הנפש. כך למשל בשיר "אמזון שואלים אותי": "… אָמָזוֹן מַרְאִים לִי מֶה עָשׂוּ אֲנָשִׁים אֲחֵרִים בַּמַּצָּב שֶׁלִּי … 236 אֶלֶף אִישׁ נִבְגְּדוּ לְפָנַי, 342 מִתּוֹכָם הִשְׁאִירוּ חַוַּת דַּעַת מְפַרְגֶּנֶת". אך לקראת סופו, ההתפרקות היא פרטית מאוד, סוערת ומערערת, ומעידה כי לכותבת אין מקום בטוח – לא בגופה: "… בְּלִי יְכֹלֶת לָקוּם וְעִם סְחַרְחוֹרוֹת וְעִם בְּעָיָה בָּאוֹרְיֶנְטַצְיָה, וְעִם כְּאֵב גַּב וּכְאֵב צַוָּאר וּכְאֵב כְּתֵפַיִם וְעִם אָבְדָן שֵׂעָר"; וגם לא בנפשה: "וְעִם מְקוֹמוֹת שֶׁמַּלְחִיצִים אוֹתִי וְעוֹשִׂים לִי טְרִיגֶר וְעִם מַחְשְׁבוֹת חוֹזְרוֹת וְנִשְׁנוֹת שֶׁאֲנִי לֹא מְסֻגֶּלֶת לִשְׁלֹט בָּהֶן, זֹאת אַשְׁמָתִי, זֹאת אַשְׁמָתִי, מֶה עָשִׂיתִי לֹא בְּסֵדֶר, וְעִם הַמַּחֲשָׁבוֹת הַחוֹזְרוֹת וְהַנִּשְׁנוֹת שֶׁאֲנִי לֹא מְסֻגֶּלֶת לִשְׁלֹט בָּהֶן."

התמקמותה החוזרת ונשנית של גידלי מול אירוע הבגידה מתרחשת במרחב השפה, ובכך היא הופכת ממאורע פרטי, אינטימי, למחווה של עדות, של דיאלוג עם נמעני הספר: באמצעות השפה היא באה חשבון, מעבירה את הקוראים דרך קשת התחושות והרגשות בפעולת הקריאה עצמה, על מנגנוניה הדקדוקיים, הסמנטיים, המצלוליים. ביטוי אחד לכך הוא האקורד הציני המריר, רווי סימני הקריאה, בשיר "פרחים":

.

פְּרָחִים הִגִּיעוּ מִמְּקוֹם עֲבוֹדָתְךָ.
בְּשָׁעָה טוֹבָה לָנוּ עַל בֵּיתֵנוּ הֶחָדָשׁ!
בְּשָׁעָה טוֹבָה! בְּשָׁעָה טוֹבָה!
בְּשָׁעָה טוֹבָה לָנוּ עַל שֶׁאֲנַחְנוּ חָגִים בֵּין הַחֲדָרִים הָרֵיקִים!
בְּשָׁעָה טוֹבָה לָנוּ עַל שֶׁאֵינְךָ טוֹרֵחַ לְסַפֵּר עָלֶיהָ!
בְּשָׁעָה טוֹבָה לָנוּ עַל שֶׁאֵינֶנִּי תּוֹבַעַת לִשְׁמֹעַ!
בְּשָׁעָה טוֹבָה לָנוּ עַל הַדִּמְיוֹנוֹת הַיְּחִידָאִים כְּמַאֲכֶלֶת!
…

דוגמה אחרת היא השיר "מוגלה", שכבר בכותרתו מכריז על דליפתו של הפצע החוצה, על ספיגתו של הזיהום הרגשי לתוך השיח. כיוון שהתאומוּת כבר אינה מאחדת את השניים לישות אחת, כרוכה, מלוכדת, מתרחש פיצול, העמדת פנים שככל שהיא מצטברת לאורך השיר הארוך היא מדגישה את המרחק, את התהום ההולכת ונפערת – לא רק בין בני הזוג, אלא גם בתוך הדוברת עצמה, בין קולה הנשמע בחוץ לבין זה הפנימי, הנסוג ונסגר אל עצמו. האותנטיות, הכנות, האמת, נתחבות לתוך סוגריים, מתחת לפני השטח של הדיבור:

…

אַל תְּחַכֶּה לִי (אֲנִי שַׁיֶּכֶת לְכָל אֶחָד שֶׁלִּבּוֹ נִשְׁבַּר כָּמוֹנִי)
נִתְרָאֶה כְּבָר מָחָר (אֲנִי מְלַטֶּפֶת אֶת שְׂעָרְךָ, לְנַחֵם אוֹתְךָ עַל מָה שֶׁעוֹד לֹא עָשִׂיתִי)
אֵין לְךָ מָה לִּדְאֹג (אֵין לְךָ בְּרֵרָה)
אֶחְזֹר בַּבֹּקֶר (אֲנִי מַפְסִיקָה לְהַגִּישׁ לְךָ אֶת הַמַּרְאָה הַמְּעֻוֶּתֶת שֶׁל הָרָצוֹן)
אֲנִי מִצְטַעֶרֶת (אַהֲבַת עַצְמִי מִשְׁתַּחְרֶרֶת מִתּוֹךְ אִי אַהֲבָתְךָ)
מָה אַתָּה רוֹצֶה מִמֶּנִּי? (סִימָנֵי הַשְּׁאֵלָה מְעַקְּלִים אֶת עַצְמָם סְבִיב הַצַּוָּאר)
אַתָּה זֶה שֶׁהִתְחַלְתָּ (פְּרֵדָה סוֹדִית בְּלִי שֶׁהַהוֹרִים יֵדְעוּ בְּלִי שֶׁהַיְּלָדִים יֵדְעוּ בְּלִי שֶׁאֲנִי אֵדַע וְאֶתְחָרֵט)…

.

נדמה כי הלשון עצמה, האפשרות להעניק באמצעותה מובן, לפענח דרכה את שאירע, היא "הַחוּט הַזֶּה שֶקֻפַּל וְנִשְׁמַר וְקַיָּם עֲדַיִן אֵי־שָׁם." ("להינצל"). השירה היא חבל שמאפשר טיפוס חזרה במעלה החיים, היא מאפשרת שליטה היכן שנוצרה התפרקות, הבנייה של נרטיב בתוך מצב של הלם, חתירה לתקשורת במקום שנאלם. פעולת הכתיבה, אם כך, היא שימושית ומועילה לא רק במובנה התרפויטי הפנימי, כאמצעי לבירור ולעיבוד של הכותבת עם עצמה, אלא גם כלפי חוץ, בשאיפה לייצר חיבורי תאומוּת חדשים בינה לבין בני בריתה, הקוראים. הפיכת היעדרו של תאום הנפש הזוגי לנוכחות לשונית של "יש" מאפשרת מגע עם אחרים נוספים, שלהם היא קוראת להביט בה, לראות אותה כפי שהיא, על חסרונותיה ומעלותיה: "אָז כָּכָה זֶה מַרְגִּישׁ, אָמַרְתִּי./ אָמַרְתִּי אֶת זֶה בְּקוֹל כְּאִלּוּ אֲנִי עוֹשָׂה סֶרֶט/ תִּעוּדִי עַל עַצְמִי,/ מְנַסָּה לְהָבִין תַּרְבּוּת רְחוֹקָה/ שֶׁעוֹמֶדֶת לְהִכָּחֵד." (מתוך "קרקע")

התאומים מזַמן אפשרות להרהר שוב ושוב במרחק בינינו לבינו. הוא מטלטל את קוראיו בין רצון להכריז על נבדלות, על היעדר דומוּת כלשהי בינם ובין המתרחש בו, לבין הפיתוי לצלול עם הכותבת אל התהום שפקדה אותה, להתענג עליה. שירה טובה אינה עוסקת בחיטוט צהוב, מציצני, במעיו של אחר, אלא קוראת לנו לעיין, בהתמסרות, בעיניים פקוחות, באלה שלנו.

.

מרב פּיטוּן, משוררת, עורכת ומתרגמת. בוגרת החוג לספרות כללית והשוואתית, חיה בירושלים. שירים, תרגומים ורשימות ביקורת פרי עטה פורסמו בכתבי עת שונים, בכללם המוסך, ובאנתולוגיות לשירה. חברת מערכת המוסך.

.

אורית גידלי, "התאומים: שירי אהבה", מקום לשירה, 2022.

.

.

» במדור ביקורת שירה בגיליון הקודם של המוסך: מעין הראל על ספר שיריה של צביה ליטבסקי, "עין הדומיה"

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

מאת מיכל קריסטל

.

שיעורי מוזיקה

בקצה חורשת אורנים, במדרון שמעל חדר האוכל, עמד מבנה גדול. בקומה הראשונה ספרייה ובקומה השנייה אולם עם מראות ובר לריקוד ופסנתר כנף ושיעורי מוזיקה, שהיו בעצם שיעורי שירה. ושם ישבה המורה ליד הפסנתר, בגב זקוף, ברגל בוטחת על הדוושה, ודקלמה למעננו את המילים רגע לפני זמנן, והוסיפה הנהון מאשר, ולפעמים עצרה וביארה. "והיה הלב למשׁואות זרים", ככה, משואות בשי"ן ימנית, כמו שואה, היא אמרה. ואני הייתי אז שומעת את המילים ונשטפת במראות ומחווטת ככה, בקווים של חַמְשה, לאהוב את הארץ הזאת, כלניות כתמי דם על הגבעות, שדות מלוא העין, ירוקים, צהובים, חומים, והאיכרים חורשים בהם את האדמה.

מחלון האוטובוס העולה לירושלים אפשר עכשיו לראות שדה ריק, חשוף, ורק שיחי ינבוט עולים בו, העיקש שבצמחים, אויב היוגבים.

יום אחד, בכיתה א או ב, החמצתי שיעור לקראת יום ירושלים. כשחזרתי, בצהריים, ישבה איתי המטפלת שלנו, הכול־יודעת, באולם הכיתה הריק שבבית הילדים ויחד למדנו את מילות השיר "הכותל". אולי הפעים אותי המבע שאינו משפט: ציון הר הבית. הגמול והזכות. מי אומר ככה? והמילים האלה, ארגמן של מלכות, אזוב ועצבת, עופרת ודם. איך אפשר לסרב לכאלה מילים. המטפלת שאלה אותי מה זה אומר, "יש אנשים עם לב של אבן, יש אבנים עם לב אדם", וידעתי שאנשים עם לב של אבן הם אנשים קשים, חסרי רחמים, אבל הרגשתי שפה זה אמור להיות אחרת, פה זה בטח משהו טוב, אנשים עם לב של אבן, חזקים אולי, אמיצים. ומה זה אבנים עם לב אדם לא הבנתי אז, על הכיסא הקטן בכיתה. המילים האלה חתמו את השיר, הדהדו בלחן, הן ודאי אמיתה עמוקה. ועד היום אני לא מבינה. ממש לאחרונה גיליתי שיש לשיר עוד בית, אחרון; שמיד אחרי האם שנתנה אמש לכותל את בנה בא הרב, עם כל כוהניו ולווייו.

.

העגלה הקטנה

לקראת א"ש לילה הייתי בוחרת בבגדים נכונים ונעמדת מול המראה, ילדה בת עשר או שתים־עשרה, וסוקרת את דמותי המוכנה לכול. בגדים ארוכים וכהים, נעליים גבוהות. אסור להיראות בלילה, אנחנו כיתה בפלמ"ח וכל השדות שמחוץ לקיבוץ שורצים בריטים וערבים. צריך ללכת בצלע ההר, שני שליש הגובה, לא נמוך מדי, שלא ניראה מחמת הקִרבה, ולא גבוה מדי, שלא נבלוט על רקע השמיים.

השמיים היו לרוב זרועי כוכבים, הירח האיר, ואנחנו הלכנו בדרכי עפר ובמִרעוֹלים בצעדים חרישיים, אל שטחי הבתה הזרועים אבני בזלת. היה שם פעם כפר ערבי, יקוק שמו. בלילה, בגלל החושך – הסבירו לנו – הראייה נחלשת והשמיעה מתחדדת. יש להקשיב לקולות. בהישמע הפקודה המהוסה פזצט"א זינקנו לכל עבר – שיחים, אבנים – ונשכבנו בתנוחת ירי, ובהישמע הפקודה המהוסה שיבולת זינקנו במערך סדור היטב, זה לימין זו לשמאל, ונשכבנו בתנוחת ירי. היו לנו מספרי ברזל, ואחרי פזצ"טות התפקדנו, ולפעמים גם סתם כך, בהישמע הפקודה המהוסה מספרי ברזל להתפקד. גם למדנו זחילות. אחת איטית מאוד, 60 על 6, על שם הזחילה האגדית של חברינו לפלמ"ח, שזחלו שישים מטר בשש שעות כדי לפוצץ את הרדאר בחיפה.

בשוך אש הקרב היינו נשכבים על הארץ, על הגב, ומביטים בשמיים. אז הצביע המדריך על הכוכבים ואמר, הנה, הדבליו שם זה קסיופאה, או – שם אתם רואים את העגלה הקטנה. הכוכב השלישי ביצול שלה הוא כוכב הצפון. חשוב לדעת למצוא אותו, כי בעזרתו מנווטים בלילה. ואני לא הצלחתי לראות באוסף הנקודות הזה צורת עגלה. ואיזו עגלה זו בכלל, איך היא אמורה להיראות? ושוב ושוב לא מצאתי אז את כוכב הצפון, וקיוויתי שלא אתעה פעם בדרכים ואזדקק למיומנות הזאת.

.

הצבר

מחלון האוטובוס העולה לירושלים רואים מדי פעם שיחי צבר. בעונה הנכונה, עכשיו למשל, יש עליהם צרורות כתומים, נראים למרחוק, והלב קצת נחמץ מהפער, איך אי אפשר פשוט לבוא ולקטוף. פעם החלטתי בכל זאת ליהנות מהפירות והרכבתי קופסת שימורים על מקל ועטיתי בגדי מגן מכף רגל עד ראש וקטפתי מרחוק והכנסתי לשקית ועוד שקית ושטפתי וקילפתי בכפפות ושוב שטפתי, ויצאתי עם השלל לחצר ואכלתי בחשש, בלשון מגששת בחך. אני לא זוכרת את הטעם. שיחי הצבר האלה המפוזרים בנוף היו פעם משוכות. גֶּדֶר קו צבר רשע. כשחברתי א' הייתה ילדה אמרה לה אמה בטיול משפחתי, "א'י, תדעי: איפה שיש שיחי צבר היה פעם כפר ערבי." מה לא נאמר על הצבר, ומה לא נכתב ומה לא צויר. ועדיין מדהים איך לקחנו. אפילו את זה איך לקחנו.

בטיול בצפון, ליד מטע סברס גדול ומגודר, סיפרה לי מישהי שיש עכשיו בארץ איזה מזיק שאוכל את הצבר. ובהמשך הדרך, משעה שנודע לי, ראיתי שיח צבר מכוסה קימחון, רקוב כולו. קוראים לה אצברית ממאירה, לכנימה הקמחית, האויבת שקמה לצבר בעשור האחרון. מוצאה כנראה בלבנון, והיא פושטת על הארץ מצפון ונעה דרומה, מותירה מאחוריה עיי חורבות, שלדים חיוורים של שיחים מפוארים שהיא מצצה את לשדם והחדירה בהם רעל. ניסו למגר את האצברית בעזרת פרת משה רבנו, אבל זו לא עמדה במשימה ועל כן הובאו לכאן במיוחד ממקסיקו מולדת הצבר חיפושיות וזבובים ייעודיים. הצבר הובא לכאן בתורו, לפני מאתיים שנה בערך, לא לשמו אלא לשם כנימת הקוכיניאל, כנימה אצטקית עתיקה שמופק ממנה צבע אדום, והצבר הוא ביתה. הכנימה לא התאקלמה כאן, הצבר כן. ובשל קשיחותו הוא שימש את הערבים בתור גדר חיה. אחר כך הפשטנו אותו מקוציו והנה אפשר היום לקנות סברס בסופר, ככה בסלסילת פלסטיק, בלי שקית אפילו.

.

אבטחה

כשהשתחררתי מהצבא וחיפשתי עבודה לכדה את עיני מודעת דרושים לליווי ואבטחת טיולים. התגעגעתי לטבע, לריח הייחודי של החורש הארצישראלי, לשם הזה שלו, לשמות כל העצים והפרחים. למשרה נדרש שירות צבאי ותו לא. מאז הטירונות לא נגעתי בנשק (ערב לפני המטווח, באחד השבילים במחנה 80, פתאום הכה בי הפחד: אני אעמוד שם מחר עם עוד איזה חמישים בנות, כולן יירו בנשק, כדורים חיים, ומי יודע מי תירה לאן, בטעות או בהתקף). התקשרתי למספר שבמודעה והוזמנתי למשרדי החברה. קיבלתי קראבין ונאמר לי לנסוע כבר באותו ערב למטווח בפתח תקווה, ולמחרת להתייצב לליווי הראשון שלי: אוטובוס שמסיע מועמדות לשירות לאומי מביתן בעפרה לאנשהו בתוך גבולות הקו הירוק ובחזרה (איש לא דיבר על גבולות). ישבתי עם הקראבין במושב הראשון שמאחורי הנהג ותרחשתי לעצמי תרחישים על התקפת מחבלים, השלכת בקת"ב, יידוי אבנים.

באחד הטיולים, איפשהו בלב המדינה, עליתי לאוטובוס עם מדבקה של מרצ על התיק, אולי זה היה לפני בחירות או אחריהן. שני המורים שישבו בספסלים הראשונים, מורֶה ומורָה, ראו את המדבקה והתחילו לשאול אותי שאלות, לעמת אותי עם טענות. בזעזוע תמים הבנתי שהם ימנים, המורים. ולא ידעתי להשיב. גם היום, כשאני יודעת יותר (מתי התחלתי לדעת יותר?), אני לא מצליחה להשיב. אני פורשת מהוויכוח עם רעד בסנטר ולא מבינה איך אפשר שלא לראות, איך אפשר להסכין.

.

תנ"ך בתמונות

הייתי בת שש אולי, וביקרנו אצל הדוד בבאר שבע. היה לו שם חדר מלא ספרים, מדפים מהרצפה עד התקרה. היה שם ספר של אֶשֶׁר, עם כל הציורים המתעתעים שלו, וספר אחר, שנתנו לי ועד היום הוא איתי – תנ"ך בתמונות, לא של גוסטב דורה כי אם של אחד יוליוס שנור פון קרולספלד. את זה גיליתי רק מקץ שנים, באינטרנט. אז לא ידעתי מי צייר, מי הוסיף תיאורים קצרים לצד הציורים, כי לספר חסרו העמודים הראשונים. שנים גם לא ידעתי איך נראתה בריאת העולם. אבל את כל היתר למדתי שם, ובעיקר כיצד נראו האנשים מהתנ"ך, שריריים ויפים, ואיפה הלכו ואיפה דרכו, ועד היום, למשל מחלון האוטובוס העולה לירושלים, אני רואה את הטרשים ויודעת להצמיד להם כף רגל יחפה. הם הולכים בדרכים. לירושלים הם הולכים.

.

ירושלים

בקצה השני של חורשת האורנים, במבואה הרחבה והקרירה של בית הילדים, ישבנו על הרצפה ושיחקנו רביעיות. היו של צמחי ארצנו, והיו של מטוסים ומסוקים – בל ודקוטה והרקולס, והיו של ירושלים, עם תמונות של מבנים משונים ושמות כמו יד אבשלום וקבר בני חזיר.

מעבר לקיר של המבואה הרחבה והקרירה הייתה כיתת הלימוד. היינו בכיתה ב או ג והנושא היה שערי העיר העתיקה, ולמדנו על שער שכם ושער יפו, ואפשר לראות את ההולכים מירושלים יוצאים בהם והולכים לשכם או ליפו בדרכים שציירו נוסעים במאה התשע־עשרה, ואולי עוצרים באיזה חאן. שער האשפות ושער הפרחים. שער ציון עם חורי היריות, שער האריות. ושער הרחמים, כמובן. הדרמטי, הכפול, הסתום, שהמוסלמים קברו לפניו את מתיהם כדי למנוע מהמשיח לעבור בו, כך סיפרו לנו. אחרי מלחמת ששת הימים הציע משה דיין לבתק שער חדש בחומת העיר העתיקה, לציון הניצחון הגדול, "שער השְבוּת". שנים הכרתי את שערי ירושלים מאז, ורק את השער החדש לא הכרתי, אולי לא זכרתי, אולי כי חדש. משנת 1889 סך הכול, ואיזה מין שם סתמי זה, ורק ממש לאחרונה, ואני בת ארבעים ומשהו שנה, שתי חברות הזכירו אותו ואני השתאיתי מאוד, כי איך זה שלא הכרתי שער משערי העיר העתיקה, שלמדנו עליה, שהיא שלי מכוח ידיעתם של הדברים.

מחלון האוטובוס העולה לירושלים כבר רואים את העיר. אני תמיד ועדיין ועל אף הכול קצת מתרגשת, מתיישרת במושב ומביטה מהחלון בעניין. האבן שמחפה את הבניינים עושה את כולם, גם את הכעורים, יפים. חצי שנה מיום שהבריטים כבשו את העיר מידי הטורקים הם תיקנו את התקנה העירונית המחייבת חיפוי אבן. ומאז היא ככה, עתיקה. ומאז כל העיר, גם מחוץ לחומות, היא תזכורת מתמדת להיסטוריה שלה, וההיסטוריה שלה, כך לימדונו כי כך מלמדים, היא רצף מלחמות וכיבושים, וכולה ספוגה דם עתיק ושמן חם.

מחלון האוטובוס היורד מירושלים, הרחק מחומותיה, רואים את ההרים ואת הקווים שלרוחבם, כמו קווי גובה במפות הטופוגרפיות שלימדו אותנו לקרוא קצת אחרי שלימדו אותנו לנווט בעזרת הכוכבים. השריפה שהשתוללה שם בשנה שעברה חשפה ביתר שאת את אבני הגוויל הקטנות שכפות ידיים מיובלות הצמידו זו לזו. מישהו פעם גידל שם ירקות.

.

מיכל קריסטל, עורכת. סיפורים קצרים פרי עטה התפרסמו במוסך ובננופואטיקה. חברת מערכת המוסך.

.

» קטעים מתוך "מחזור ירושלמית" מאת דינה עזריאל, שפורסמו בגיליון 27 של המוסך.

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך