ישראל חיים טביוב גדל בעיר ריגה, לטביה של היום. זו לא הייתה עיר שידועה בקהילה היהודית התוססת שלה כמו אודסה, ורשה או וילנה, ובתחילת חייו הרגילים למראה של טביוב, נראה כאילו ימשיך במסלול המתבקש לעבר חיים בורגניים וחסרי ייחוד. כנער כתב טביוב כמה פעמים לעיתונים בעברית אבל כשבגר, למד כלכלה בפוליטכניקום בעיר ופנה לעבוד כמנהל החשבונות של חברה מסחרית מקומית. משעמם? אולי. בטוח ומשתלם? ודאי.
שום דבר בקורות חייו לא רמז על כך שבגיל 30 ינטוש את הקריירה המבטיחה, יהפוך להיות אדם שעברית היא כל עולמו, וייזכר כאחד מהכוחות החשובים בהפיכת העברית לשפה חיה, הנקראת על ידי רבבות של ילדים וילדות, יהודים ועבריים.
אבל מה גרם למהפך הזה בחייו?
מה שדחף את טביוב לשינוי הקיצוני היה אירוע משנה חיים, שקורה כמעט לכולנו: הוא הפך לאבא.
בילדותו ונעוריו, טביוב למד גם לימודי קודש ותורה וגם לימודים כלליים ובהם רכש את השליטה בשפה העברית. הוא קרא ספרות יפה וכנער כבר הכיר את מיטב הספרות העולמית.
כשילדיו, אלגא ויצחק, גדלו, טביוב רצה להעניק להם חינוך מגוון בדומה לזה שקיבל הוא עצמו. כשחיפש עבורם חומרי לימוד בשפה העברית, מצא שאין בנמצא חומרים עדכניים ראויים.
"תוכן מקראותינו צועק: לא לילדים אני!" כתב בהקדמה למקראה "עדן הילדים", מקראה אותה כתב וערך בעצמו – ואותה הקדיש לילדיו. אבל לא רק ילדיו זכו ליהנות מפרי עמלו: המקראה "קלה, בסגנון טבעי חי, עליז וצוהל" כתב המוציא לאור של "תושיה" שאך זה נוסדה ושאליה שלח טביוב את כתב היד שהתקבל בהתלהבות.
טביוב, יליד 1858, כתב למגירה שנים ארוכות, אך נרתע מלפרסם את מאמריו בעיתוני התקופה העבריים. רק בשנות ה־30 לחייו "התגבר עליו יצר־הרע של הספרות" (כפי שנכתב עליו באסופת מאמריו שיצאה לאחר מותו). הוא החל לכתוב קטעים הומוריסטיים (פיליטונים) לעיתון העברי "המליץ" וכשהיה בן 38 פרסם את המקראה.
בהמשך הפך טביוב לא רק למורה לעברית, אלא גם לפדגוג, סופר, מחזאי, עיתונאי ומתרגם לעברית. בשנים שיעברו מאז פרסום המקראה הראשונה שלו לילדים, הוא יקדיש את כל זמנו, הונו וחריפות מחשבתו לפרויקט החייאת השפה העברית, ויהפוך לאחד המשפיעים בהפיכת העברית לשפה מודרנית. מי שחי כל חייו בניכר, אבל תרם תרומה עצומה לגיבוש ועיצוב העברית כשפה חיה – מצחיקה, שימושית, קלילה ויומיומית, זו שאנחנו נהנים ממנה עד היום.
בהקדמה בת 21 (!) העמודים למקראת "עדן הילדים", חשף טביוב את הכוח המניע אותו לעבודה הקשה והסיזיפית של כתיבת ספרי לימוד של השפה המתחדשת, ומבקר את שיטות הלימוד המיושנות ללימוד עברית, שיש לדעתו לעקרן מן השורש:
"חפץ אני לעזור מעט להשיב את הילדות לבני ישראל, אשר נכחדה מקרבנו זה מאות בשנים ועדיין לא שבה אלינו. חפץ אני לעזור מעט לשמור על ילדינו שלט 'יתמרמרו' בטרם מועד, ובכלל שלא יהיו לאנשים בטרם יגיע זמנם".
(ההדגשות במקור). טביוב היה זה שדרש וקיים סיפור מטרתו לגרום בראש ובראשונה הנאה לקוראיו, ורק אחר כך, אם בכלל – לנפק מוסר השכל. כשפנה למלאכה של כתיבת חומרי לימוד עדכניים, הוא עשה זאת בגישה מיוחדת שבזכותה קנה לו מעריצים רבים.
"ילד שמע כי עברה חצי שנה מאז התחילה אחות חברו הקטנה ללכת וקרא: 'אם כן, היא עתה רחוקה מכם מאוד…"
הומור היה האחד מסימני ההיכר של טביוב, והוא האמין בכל ליבו שצחוק הוא חלק חשוב מחינוך. לא בכדי קרא ביאליק לספר בו מופיעה הבדיחה הזו "ספר חה-חה-חה לילדים". אבל מאחורי העוקצנות האופיינית לביאליק, עומדת הערכה כנה: בהרצאה שנתן ביאליק בשנת חייו האחרונה, סיפר שספר המקראה לילדים "עדן הילדים" של טביוב היה "המילה האחרונה של הספרות המודרנית הפדגוגית". והוסיף בלגלוג מסוים: "הוא היה כולו מעשה חידודים ובדיחות מתורגמות". אבל אין ספק שיש בדבריו גם הערכה לפועלו של טביוב, כי הרי עד אז לא היה לילדים דוברי עברית שום "ספר חה-חה-חה".
"עדן הילדים" (1896) היה הראשון בספרי הלימוד שכתב טביוב. המקראה המשעשעת כללה 120 סיפורים מעובדים "מכל לשונות אירופה" קצרצרים, מודרניים, בשפה נעימה ובהירה. מעטים הוא כתב בעצמו אך לא ציין אילו. בין סיפוריו תמצאו עניים שבזכות יושר ליבם ותבונתם זכו לחיים של הצלחה. סיפורים אחרים מוקדשים לעולם החי והצומח כמו החתול שלימד את הדב לטפס על עצים. באחד מהם מדובר על אם שבנה נלכד בבית בוער והיא לא חיכתה לגיבור שהיה בדרך אלא הצילה אותו בעצמה. טביוב דאג לעברת את השמות בסיפורים הלועזיים מהם "שאב השראה" (כמו הכלבים שנקראו כלבי ונשכי) ו"לייהד" חגים ומועדים נוצריים. "עדן הילדים" זכה להצלחה ששום מקראה קודם לכן לא זכתה לה והיה מודל לחיקוי עבור אחרים.
"עדן הילדים" הוא אחד ממאות מקראות ללימוד עברית כשפת דיבור מתחדשת, שהיו בשימוש ילדים יהודים בארץ ובעולם מאז שלהי המאה ה-18. מקראה היא מילה עברית למונח היווני "כרסטומתיה" שפירושו לימוד מועיל. קצה הוצאתן המהיר של המקראות במאה השנה שלאחר עוזר לנו לראות את השינויים שחלו עם השנים בתוכן עברי שנכתב עבור ילדים. בתחילה הן היו מליציות, נכתבו בלשון גבוהה וכוונו למוסר השכל. אבל עם השנים הן נהיו יצירתיות יותר, קלילות יותר ובגובה העיניים – מגמה כללית של שינוי עולמי שהתחיל לייחס לילדים עולם פנימי ייחודי, שונה מזה של מבוגרים.
טביוב היה חלק מהמגמה הזו, שמטרתה לקרב את הסיפורים לליבו ולמוחו של הדור הצעיר. השפה הקלילה וההומוריסטית הייתה סימן ההיכר של טביוב בכל עבודתו אך זו לא באה לו בקלות, ולא בגלל שחסר לו חוש הומור. חסרו לו דברים אחרים, מהותיים יותר: "מבּשרי אחזה זאת", כתב, "כמה יגיעות יגע אני עד שאעלה על הזכרון את המילה הדרושה לחפצי […] וכמה הרהורים יפים ורעיונות טובים אני מקבּר בליבי משום שאין לי כלי-מילות להלבּישם" (הציטוטים של טביוב לקוחים מתוך 'פרדס' – אוסף ספרותי בעברית שפורסם באודסה בסוף המאה ה-19 בעריכתו של י.ח. רבניצקי). הוא הבין שכדי לכתוב היטב לילדים, הוא צריך לסייע בהחייאת השפה העברית וניכר שזה מה שהדריך את כל עשייתו.
טביוב תרגם, עיבד וערך בסגנון שכבש את לבבות הקוראים. חלק מספרי הלימוד שלו יצאו בעשרות מהדורות. הוא כתב גם סיפורים קצרים – ספרו הראשון מ-1892, "תמונות וציורים" הכיל שני סיפורים קצרים, אחד מהם, "הספרות בתור שדכן" שובה לב במיוחד, ומספר על זוג שמכיר בעזרת חליפת מכתבים מתוחכמת. אבל רומן שלם לא כתב טביוב בקריירה המרשימה שלו: "כל זמן שלא תהיה שפת-עבר חיה בפינו" כתב, "אין לנו הצדקה לדרוש מאת הסופרים לברוא ספרות יפה במובן הרחב".
טביוב לא ניסה את כוחו בכתיבת רומן שלם, אך כשרונו ותעוזתו בלטו בתחומים אחרים: ב-1908 הוא פנה לתחום העיתונות ועשה ניסיון חסר תקדים כשהוציא לאור עיתון יומי לבני נוער בעברית בשם "החבר". העיתון (המרתק, וככל הידוע גם היחיד עד עתה שיצא במהדורה יומית) כלל מאמרים, בדיחות, חידות, ופינת מכתבים מהקוראים (ילד בן 9 שמע שבישראל הוקמה גימנסיה המלמדים בה בעברית בלבד ולכן מחפש חבר שיעלה איתו ארצה). את מירב העבודה עשה לבדו והחזיק מעמד למשך 4 חודשים שלמים (שבט עד סיון). לאחר הפסקה של 3 חודשים עבר להוציא את היומון כשבועון, למשך שנה נוספת. הניסיון הקצר הזה הוא עדות מרתקת לכשרונו ונחישותו של טביוב, והגליונות כולם סרוקים ונגישים לציבור באתר העיתונות ההיסטורית של הספרייה הלאומית.
שנתיים לאחר מכן תרם טביוב עוד תרומה עצומה לקהל קוראי העברית: הוא מצא מספיק מילים כדי לתרגם לעברית את אחת הקלאסיקות האמריקאיות הגדולות שנכתבו לבני נוער, ספרו של מארק טווין "הרפתקאות תום סויר". את שם הספר תרגם כ: "מאורעות תם, תמונות מחיי בני הנעורים באמריקה". זהו הספר הראשון שיצא בהוצאת 'תורגמן' של ביאליק ורבניצקי, בשנת 1910, באודסה. גם כיום זהו תרגום קריא, רובו בשפה ברורה אך מיושנת עבור הקורא כיום, אך יש בו קטעים נהדרים ("סמוך עלי, אני יודע מה שאני אומר") וטביוב הצליח בתרגומו לשמור על ההומור הטוויני המקורי.
חוץ מקלאסיקות של ספרות העולם ('תמונתו של דוריאן גריי' של אוסקר ויילד ו'מועדון הפיקוויקים' של צ'ארלס דיקנס), טביוב תרגם מגרמנית לעברית גם את האוטוביוגרפיה של שלמה מימון, פילוסוף יהודי גרמני בולט בתקופה ההשכלה, עילוי בתורה ששודך בגיל 11 ובהמשך עזב את הדת וספרו הוא מסמך מרתק ובו ביקורת על הממסד הרבני ותיאור שורשי האנטישמיות, כדי להנגיש אותו כדמות מופת ודוגמה ליהודי החדש: בהקדמה מציג טביוב את כוחו האינטלקטואלי של מימון כמי (שבדומה לטביוב עצמו) שילב חינוך מסורתי וכללי.
עשרות הספרים כתב ותרגם טביוב ב-62 שנות חייו. הוא פעל ללא לאות ושלח ידו גם בכתיבת מחזות, כמו למשל הקומדיה הראשונה לילדים בעברית – "במקום דרשה" (1907): סיפור משעשע על נער המחליט להחליף את דרשת בר המצווה שלו במחזה שיציג בפני אורחיו. 'הוא גם הוציא את "אוצר המשלים והפתגמים' בעברית, ובו שילוב של מקורות מקראיים ומודרניים. אבל את הספר המצליח ביותר שלו יצר מתוך מטרה חינוכית ולא בידורית. למרות זאת, הוציא תחת ידיו ב-1928 את אחד הספרים המהנים ביותר לקריאה – "אגרון לבני הנעורים", שמאפשר הצצה אותנטית לחיי ילדים ובני נוער לפני 100 שנה:
***
"ידידי החביב
אינני משורר מטבעי, ולכן לא אוכל לתאר בפרוטרוט את הדר הטבע במעון הקיץ שלנו. – כל הבא הנה יפער פיו ויקרא בהתפעלות: אַ!. ואתה אשר הנך משורר במקצת וגם אוהב מאוד את הטבע, לו ראית אתה את המקום המבורך הזה, אזי קראת אל נכון לא רק: א! כי אם את כל התנועות הגדולות והקטנות שבדקדוק העברי.
ובכן, אולי תאבה להפסיק את רחיצותיך בים ולבוא אלינו לזון את עיניך בתפארת הנוה והנאה הזה?
בטוח אני כי לא תמנע מבוא במהרה אל ידידך האומר מעט ומרגיש הרבה…"
[אגרת 83].
ספרי "מכתבים לדוגמה", האגרונים, היו דבר נפוץ בתקופה שבין המאות ה-19 ל-20. מאחר ומכתבים היו דרך תקשורת כמעט יחידה בין מי שלא גרו בסמוך זה לזה, ספרוני ה"מכתבים לדוגמה" היו דרך פופולרית ללימוד בני נוער כיצד לכתוב בצורה בהירה ומאורגנת. כשנכתבו בצורה מעניינת ורלוונטית – כמו באגרון של טביוב – הפכו ללהיט של ממש ונמכרו בכמויות.
זוהי התרשמותו של נער מעיר הנופש אליה הוא מגיע עם משפחתו. היא מופיעה באחד המכתבים לדוגמה ב"אגרון לבני הנעורים" שכתב טביוב. הכתיבה של טביוב עניינית והוא נמנע מלהפליג בתיאורים ודבק בכתיבה פשוטה ובהירה, ועם זאת מעשירה עבור נער ממוצע שרוצה ללמוד עברית אך אין דוברי שפה בוגרים בסביבתו.
הקריאה ב"אגרון לבני הנעורים" לוקחת אותנו אחורה בזמן, הישר לחיי היומיום של בני הנוער אז. יש בהם במעין אידיאל שטביוב בונה כפדגוג אמיתי, שילוב של הדגשת ערכים לצד כיף והשתעשעות. "כותבי" המכתבים מרבים לספר זה באוזני זה על לימודיהם ועל ספרים שקראו, והם טובי לב ומוקירי תודה לכל מי שמסייע להם. לצד זה הם גם מדווחים על בילויים ומשחקים – נסיעות לעיר הגדולה, בקשות מההורים שיקנו עבורם משחקים כמו "צעצועה הפוקחת עיניה והעוצמת עיניה", (אגרת 56); תענוגות ההחלקה על הקרח, משחק באיש שלג, עיסוק ב’אלבום מרקאות' (בולים), השתתפות בנשפים ובחגיגות, בהצגות שהם מציגים או שהם צופים בהן; וגם מכתבים שהם רשמי מסע ראשון בעגלת מסילת הברזל.
גם אם טביוב לא הגשים את האידיאל הציוני במובן של עלייה לארץ ישראל, הוא תמך בה בדרכים עקיפות, אך חשובות לא פחות. הקשר לארץ ישראל נוכח בספריו, כמו באחד המכתבים בהם מדובר על ילדים שאוספים כסף ותורמים אותו לבית ספר ביפו, ובמכתב אחר – העניין של חידוש השפה העברית והקושי למצוא עם מי לדבר איתה ביומיום. לשם כך מועלה רעיון:
"כעשרים נערים (כמובן גם אני בתוכם), מבני י"ג עד ט"ו שנה, יסדו אגודה אשר קראנו לה "דוברי עברית". תכלית האגודה ומגמתה היא להרגיל את חבריה בדיבור העברי, בדיבור נכון וצח, בלי משגה ובלי גמגום".
[אגרת 51].
***
החייאת השפה העברית הייתה מפעל שהיו לו שותפים רבים, חלקם נותרו אלמונים למדי. חלקם לא כתבו יצירות גדולות אבל עבודתם הסיזיפית, המתמשכת של איסוף וניסוח סיפורים משעשעים לילדים ובני נוער תרמה למעבר בין השפה העברית הישנה, הגבוהה והתנ"כית לשפה למודרנית חיה, ומדוברת. העבודה הזו, כמו מפעל חייו של י.ח. טביוב, שכעת, בתקווה, לא תשכחו עוד את שמו, הייתה הבסיס היציב שאפשר לעברית להפוך לשפה שהיא היום.
***
בכתיבה נעזרנו בספרים:
"ספרות הילדים העברית – ההתחלה" / אוריאל אופק.
"תולדות ספרות האגרונים" / יהודית הלוי-צוויק.
***
כך קראנו: הולדתה של ספרות הילדים העברית – לכל הכתבות בפרויקט הספרותי המיוחד שלנו
