השריפה הגדולה בחלב

המחזאי, הצייר והכותב בן הקהילה בחלב מספר על אחד המאורעות שעיצבו את חייו.

בני הקהילה בחלב, איור: אברהם שמי

כתב: אברהם שמי

 

באותו יום התפלל אבי כמנהגו במנין ראשון לפני עלות השחר בבית הכנסת ״בית נשיא״. הוא יצא מבית הכנסת והלך לכיוון שוק ״באב ג׳נין כדי לקנות ירקות טריים לבישול לאותו היום, כך נהג יום יום. לאחר סיימו את ארוחת הבוקר וברכת המזון פנה אל אמו ואמר: יא מרא, אני הולך. ואמו כדרכה ענתה: "אלוהים אתך". – שניהם לא ידעו כי שכשיפגשו שנית באותו היום הכל יהיה אחרת, והיום שהתחיל בצורה שגרתית עתיד היה להתארך כשנה במאורעותיו, עבורם ועבור כל יהודי חאלב.

מקצועו של אבי היה רפד שמיכות צמר, והוא עבד בבתי היהודים אשר זימנו אותו אליהם. באותו יום היה עליו לרפד שמיכות ומזרוני צמר אצל משפחה יהודית. השמיכות ומזרוני הצמר היו מיועדים לנדונית בתם, אשר עמדה להינשא בקרוב. נהוג היה שבימים בהם היו מרפדים שמיכות הנדוניה, היו מזמינים קרובי משפחה ועורכים ארוחות צהריים חגיגיות. הרפד, כמובן, היה מוזמן לארוחה שהייתה מלווה בשירים ובברכות. אבי התחיל בעבודתו, ובעלת הבית, יחד עם שכנות אותה חצר החלו להכין את הבישולים שתוכננו לארוחת הצהריים.

ילדי בית הספר היהודי ״אלכתאב״ עמדו במסדר באותו בוקר כבכל בוקר. כל מורה בדק את ילדי כתתו – תספורת, ציפורניים גזורות, מטפחות לבנות ונקיות. כשעה לאחר כניסתנו לכיתות, נכנס השמש להודיע למורה שהמנהל מבקש לראותו. שלא כמנהגם, הפעם התלמידים לא קפצו משמחה לאחר יציאת המורה מכיתתנו, רק נגשו לחלונות והציצו אל החצר. על פני התלמידים הופיע סימן שאלה מהול בדאגה. גם המורים מכתות אחרות נראו צועדים לכוון חדר המנהל. שעה ארוכה נשארנו לבד בכתה, עד שנכנס המורה ויחד עמו מנהל בית הספר, והודיע: ״כל התלמידים מתבקשים ללכת הביתה. לא לצאת יחד, אלא בקבוצות של שנים שלושה״. ״לא להסתובב ברחובות, אלא ישר הביתה״.

יצאנו מבית הספר כנדרש. הרחוב היה שקט במיוחד. הערבים, בעלי החנויות עמדו בפתחי חנויותיהם כשדלתות החנויות סגורות למחצה, כמו וחכו לאות שהוא.

סימני הפתעה הופיעו על פני האימהות שבחצרנו כשראו שלושה ילדים, דיירי החצר חוזרים יחד מבית הספר. את הסיבה עדיין לא ידענו, אך הייתה אווירת מתח וחרדה. הנשים עזבו את המטבח והבישולים, והתאספו בחצר. לא עברה שעה קלה, ויהודי נכנס אל החצר, כולו מתנשף, הוא פקד לסגור את כל שערי החצרות בכל הבריחים והסגרים האפשריים.

עתה כבר ידענו – הפגנה ענקית החלה באזור ״הג׳מילייה״. הערבים קבלו אישור מהממשלה הסורית לעשות ליהודים ככל העולה על רוחם, וכבר נכנסו לבית הכנסת. כל זאת כגמול על הודעת אמש בקשר לתכנית ה"חלוקה" של מדינת פלסטין ואישור הקמת מדינת ישראל.

אוירת פחד ופאניקה השתלטה על כל הנוכחים, אשר מיד רצו אל השכנה הארמנית שגרה בחצרנו: ״ארשלוס, הצילי אותנו!

הם פנו אליה בקול בכי גדול ותחנונים! "באים לשחוט את היהודים". החלו לנשק את ידיה ורגליה, בהתחננם שתקרא לבעלה, "חורין" מחנותו, כדי שיבוא גם הוא ויעזור להגן על דיירי אותה חצר. ארשלוס הארמנית, שהייתה בחדשי הריון מתקדמים פחדה אף היא, אך שלחה את שני בניה ללכת ולקרוא לבעלה לבוא הביתה.

 

פחד ובהלה בקהילת חלב, איורו של אברהם שמי

 

בעלת הבית גרה בחדר הגבוה ביותר בחצר, שעולים אליו בשלושים מדרגות. גגו של החדר משקיף אל כל גגות המוסכים, מאחוריהם נראה הרחוב הראשי שבו נסע הטראם החשמלי, מאזור ג'מילייה.

לפתע שמענו את צריחתה של בעלת הבית מסוף המדרגות. היא יצאה, ידיה על לחייה וקראה, ״בואו וראו מה הולך.״ המראה שנתגלה היה מפחיד ומאיים. מאזור ג'מילייה נראו עשרות להבות גדולות של אש אשר עלו מבית הכנסת ובית הספר, וכן מהבתים בהם גרו יהודים.

בכי וצעקות גדולות בקעו מפי האנשים בחצר. גברים החלו לקרוא פסוקי תהילים ולהתפלל. מרחוק, על הכביש הראשי, התנועה עמדה מלכת, המראה שנתגלה מעל הגג היה וכאילו הכביש נתמלא בלהק של נמלים. קולותיהם הגיעו למרחקים. היו אלו מאות של מתפרעים ערבים, שרצו לכוון אזור ״אל בלאד״, סמטאות היהודים להשלים מה שהתחילו באזור ״אל ג'מילִיֶיה״. הפאניקה בין דיירי החצר גברה וכמוה גם קולות הבכי של הנשים והילדים.

חלק מהגברים היו בעבודה ואיש לא ידע על גורלו של השני. הנשים החליטו להיכנס – אימה עם ילדיה אל ביתה ולנעול את הדלת מבפנים. לא עברו דקות ספורות והתחילו לשונות אש להשתלח מתוך סמטת היהודים.

ארשליס הארמנית עמדה בחצר: ואחרי שראתה את השריפות מסביב, החלטתה הייתה נחושה למנוע את המתפרעים לשרוף את הבתים בחצר שהיא גרה בה.

המתפרעים הגיעו, והתחילו לדפוק על דלת החצר הכבדה. הילדים והנשים כל אחד בביתו הציצו בפחד מבעד לחרכי החלונות אל החצר.

חורין, בעלה של ארשלוס, התעכב בחנותו: והאישה ההרה עמדה בפרוזדור לבדה. הדפיקות על הדלת התגברו: וכעבור שתי דקות, הדלת נפרצה ע״י המתפרעים שמילאו תוך שניות את החצר. חלק מהם החזיק פחי בנזין ונפט, והשאר אחזו בידיהם מקלות עבות, צרחותיהם מילאו את החלל. אמי אחזה אותי ואת אחי: ידיה סתמו את פינו כדי שלא ישמע קול בכיינו.

הארמנית שעל חזה ענדה צלב גדול עם שרשרת, צרחה בהסטריה: "מה אתם רוצים"? כאן גרים ארמנים. והם בצעקות, כאן יהוד, זה חצר יהוד. והיא עונה להם חלק כארמנית: פעם זה היה חצר יהוד: היום כולם ארמנים. והפורעים הסורים התחילו לדפוק על החלונות. חלקם התחיל לשפוך את הנפט לכוון החדרים.

ההצלה באה מבעלה של הארמנית, אשר הגיע עתה מחנותו יחד עם כמה חברים ארמנים. גופו המגושם והגבוה הטיל מורא והוא צעק לעבר הפורעים: "אנחנו גרים בחצר הזו, כולנו ארמנים. אשתי בהריון, ואם היא תפיל, אתם תהיו הרוצחים".

ואנו שומעים את הצעקות והוויכוחים.

כאן פקד זה שעמד בראש: ״יא שבאב״ כאן לא יהודים, בואו לחצר השנייה. מיד כולם הסתובבו אחורנית והחלו לסגת ותוך מספר דקות החצר הייתה ריקה. הארמני הלך אחרי אחרוני הערבים, וסגר את הדלת הראשית, חזר לאשתו וחבריו, ונעלמו לתוך ביתם. איש לא העז לצאת החוצה מפתח ביתו. מהחלונות נראה בבירור צבע השמיים, אדום לוהט, כאות לשריפות המשתוללות סביב.

החצר שבה עבד אבי בריפוד השמיכות הייתה בשכנות למפעל שוקולדים וסוכריות, ובעליה, ממשפחת אלסמאני, היו מיודדים עם יהודים רבים ואף העסיקו במפעלם בחורות יהודיות רבות. בחצר היהודים הסמוכה למפעל, הייתה דלת קטנה שהובילה למפעל הממתקים, אך היא הייתה נעולה כל הזמן, איש לא עבר דרכה. אך באותו יום התדפקו השכנים על הדלת, ועמם התאספו שכנות מחצרות הסמוכים, בבקשם ממשפחת סמאני להכניסם לביתם; מהומה הייתה בחצר. בחדר שבו עבד אבי, השמיכות היו פרושות על הארץ ומעובדות בדוגמאות שונות שאבי עיצב, אך עתה עזב את השמיכות פרושות על הארץ ועמד ביחד עם השכנים בחצר, כולו דאגה, מחוסר הידיעה על גורל אשתו וילדיו. לצאת לכוון ביתו הוא לא העז, כי החצר הוגפה לפני שעה קלה, אין יוצא ואין בא.

בעוד הנשים בהיסטריה והגברים מתפללים בלי לדעת מה צפוי להם, נזקק אבי לשירותים שהיו ממוקמים בפינת החצר. הוא שהה שם מספר דקות. כשהוא יצא משם הציץ בחצר והנה היא התרוקנה מאנשים. הוא חשב שנכנסו לבתיהם. נכנס לבתים שדלתותיהם היו פתוחות, אך לא היה שם איש. הוא רץ בכוון הדלת הקטנה שמובילה אל החצר השכנה, והיא הייתה מוגפת.

לפתע נשמעו קולות של חבטות מבעד לדלת החצר הראשית; צריחות הפורעים וסיסמאותיהם נשמעו היטב. הדלת התחילה לרעוד מחבטותיהם של הפורעים הסורים. אבי התחיל להתרוצץ אנה ואנה. הוא רצה להתחבא אך הוא לא ידע היכן. ברגע של ייאוש ראה את "החאסל"-מן ,מחסן מים, גודלו כשמונים על חמישים סנטימטר, ועומקו כמטר וחצי. המרזבים של הגג היו מזרימים אליו דרך צינורית פח, את מי הגשמים. וזה היה תמיד מלא מים שהשתמשו בהם לכביסה.

הייתה זו החלטה של התאבדות. הוא העדיף להחנק בתוך מחסן המים, ובלבד שלא ליפול בידי המתפרעים. אבי ניגש ל"חאסל" שהיו בפתחו מספר שקי קמח ריקים. הוא משך את ערימת השקים הצידה והשחיל את עצמו לתוך מחסן המים. כשהגיע לקרקעית מחסן המים נראה לו הדבר כנס מהשמיים. מחסן המים היה יבש לגמרי. הוא שכב בקריעה, כולו מקופל, ומשך את עריסת השקים מעל גבו. דלת החצר נפרצה.

המתפרעים נכנסו לחצר, הוא שמע את צרחותיהם, הם היו כאחוזי אמוק. הנאתם ממעשיהם נשמעה בבירור מקולם. הם התחילו לשבור את זכוכיות הרהיטים. לפתע נכנס לחצר בעל מפעל הממתקים וקרא למתפרעים בקול רם: ״יא שבאב״, הקיר הזה הוא קיר המפעל שלי וגם ביתי, ואני מוסלמי. אתם לא מדליקים שום גפרור, אחרת כל ביתי יעלה באש. תעשו מה שאתם רוצים אבל בלי אש. אמר, ונכנס לביתו. אבי שמע את הדברים בבירור ממקום מחבואו מבלי להוציא שום רחש.

הפורעים נכנסו עתה לכל חדר. בידיהם אלות עבות ופטישים והתחילו לקרוע, ולשבור מכל הבא ליד. ארונות קיר נשברו, בגדים שהיו בתוכם הוצאו ונקרעו לחתיכות. שולחנות, ספות, כל דבר שמצאו בדרכם, השמידו. לאחר שלא היה יותר מה לשבור ולקרוע, הם יצאו את החצר והלכו לחצר אחרת.

אבי לא העז לצאת מתוך מחסן המים גם כשקולות הערבים נדמו, ונשאר שעות מקופל מתחת לשקים. רק בשעות הערב, כאשר שמע את המולת השכנים שיצאו אל החצר מבית ״אל סמאני״ והתחילו לבכות בקול גדול, כאשר ראו את בתיהם ומטלטליהם שבורים וקרועים, רק אז השיל מעליו את השקים ויצא מתוך מחסן המים. וכשנכנס לחדר שבו רפד שמיכות לפני מספר שעות, היו אלה חתוכות בסכינים לחתיכות קטנות, ולא נשאר דבר שלם בתוך החדר. הנשים יללו וסטרו על פניהן בראותן את ביתן בצורה זו.

הפורעים שרפו את רוב בתי היהודים, ומספר בתי כנסת. ולבסוף הגיעו עד בית הכנסת הגדול והעתיק ביותר, הוציאו את ספרי התורה מכל ההיכלים, מאה עשרים וששה ספרי תורה. חלק גדול לקחו איתם. שפכו נפט בכל חלקי בית הכנסת, והדליקו בו אש.

כל בית הכנסת עלה בלהבות. אף כבאי אש לא הופיע במשך כל אותם ימים בהם בערו בתי הכנסת ובתיהם של היהודים, עד שהתקרות נפלו. האש נמשכה ימים מספר, ואחריה העשן התמר ימים רבים. רחובות היהודים היו מלאים דפי ספרי קודש עתיקים. המראה שנגלה בעיני היהודים כשראו כעבור ימים מספר את בית הכנסת הגדול שהפך לגל חורבות והעשן התמר מכל פינותיו, היה מזעזע, ושובר את הלב.

בימים הבאים הופיעו בידי ערביי הסביבה תיקים וכפפות עשויים מספרי תורה שנלקחו מבתי הכנסת, היו אלה ימים שחורים ליהודי חלב.

 

חצר בית הכנסת הגדול בחלב בימים אחרים, טובים יותר

 

*אבי שמי נולד בחלב. כבר בגיל 15, בעודו בחלב. החל לצייר. הדריכו, הדרכה חלקית בציור, צייר נוצרי ידוע. הוא עסק גם בתחומי אומנות אחרים: כתב מחזות לתיאטרון ואירגן אח הצגתן. המחזות הוצגו בחצרות היהודים בחלב. בהדרכתו ובבימויו, ובשיתוף נערות ונערים יהודים. עלה ארצה ב־1960. בארץ, השתלם בציור ובאומנות במספר מכונים אקדמיים לאומנות. בוגר המכונים הישראליים לטכנולוגיה וגרפיקה. הציג תערוכות יחיד במוזאונים ובגלריות, והשתתף בתערוכות קבוצתיות רבות. תמונותיו נמצאות באוספים במוזאונים ובאוספים פרטיים בארץ ובחו"ל.

"החיוך של אבא שלי" – עטרה אופק מתגעגעת לאבא אוריאל אופק

אוריאל אופק הצליח להישאר ילד נצחי ומאושר דרך הכתיבה לילדים, עריכת עיתון-ילדים, תרגום יצירות לילדים ועבודת מחקר חלוצית על ספרות לילדים ונוער

8

אוריאל אופק ובתו עטרה בת השלוש בחצר בית המשפחה

פורסם לראשונה בהארץ, 8.10.1995

כל מי שהכיר את אבא שלי, זוכר אותו מחייך. אין פלא: החיוך לא סר מעל פניו אף פעם, מרגע שקם בבוקר ועד שהלך לישון. אף פעם לא נתתי דעתי על כך שיש בזה משהו מוזר או יוצא דופן, עד שבא פעם להרצות על קרבות גוש עציון (שם נלקח בשבי הירדני) באולם ההתעמלות של "תיכון חדש", שבו למדתי, והחבר'ה התפלאו באוזני איך המשיך לחייך כל העת, גם כשדיבר על חברים יקרים שנהרגו לנגד עיניו.

יש כל מיני תיאוריות על אנשים שפניהם קפואות בהבעה אחת נצחית, אבל באשר למסכה המחייכת של אבא שלי, הפירוש די פשוט: הוא לא היה מסוגל להביט על העולם שלא מתוך חיוך; וגם אם בתוך-תוכו לא חייך כל הזמן, אסור היה שאף-אחד יחשוד בכך, גם לא הוא עצמו. עדויות לכך אפשר למצוא בשפע בספרו האישי ביותר, "תמונת דם", שבו התוודה בין השאר כי בהיותו בן שלוש, נהג לשבת על המדרכה ליד ביתו ולשאול עוברים ושבים: "אורי ילד טוב?"

הצורך המתמיד באישור הנכסף הזה לא עבר לו עד יום מותו. למזלו הגדול, זימנו לו החיים עיסוק שבו מותר, ואף יאה, להקרין אמונה מתמדת בטוב, באור, בתקווה, והוא נאחז בו כבקרש הצלה; דרך הכתיבה לילדים, עריכת עיתון-ילדים, תרגום יצירות לילדים ועבודת מחקר מתמשכת על ספרות לילדים ונוער, הצליח להישאר מאושר – תרתי משמע: גם להקיף את עצמו בבועה נצחית של תום ואופטימיות, וגם, הודות לחריצותו העצומה, לזכות באישור הנכסף שהוא טוב. כל מה שאיים על הבועה המחויכת שלו נדחק מיד הצדה, טושטש לבלי הכר ונעלם הרחק מעבר לאופק.

היה נפלא להיות הנסיכה הקטנה של אבא כזה. הוא כתב עלי שירים וסיפורים מאז שנולדתי, וכשידעתי לדבר הפכתי בשבילו לחברה אידיאלית למשחק: היינו מדברים בחרוזים, ממציאים חידות מצוירות ומשחקי מלים, מדפדפים יחד במאות ספרי הילדים שכיסו את קירות ביתנו ממסד ועד טפחות כמו טאפטים, ולפני השינה היה מספר לי כל כך הרבה סיפורי-ערש בזה אחר זה, עד שבגיל ארבע, בפרץ של בגרות ונדיבות, החלטתי לעשות לו הנחה ולהסתפק בשמונה סיפורים בלבד לערב.

כשלא היה לצדי, עלה מחדרו קול תקתוקה של מכונת הכתיבה כמו מנגינה מרגיעה, ואם לא – סימן שנרדם או קרא בספר. עיסוקים אחרים נתפסו בעיניו כבזבוז זמן. לפיכך גם לא התערב כמעט בחיי היום-יום של אחותי הקטנה ושלי. כל עוד הכל בבית התנהל כשורה, בניצוחה הבלעדי והיעיל להפליא של אמא שלנו, העדיף להישאר מנותק בבועתו ולא לדעת כלום.

רק בדבר אחד הקפיד מאוד: אסור היה לנו לקרוא "ספרות תועבה". הגדרה זו התייחסה בעיקר לסדרות-פעולה כמו "חסמבה", "קופיקו", "תוכידס", "החמישייה הסודית" ודומיהם, שנגד מחבריהן יצא בשצף-קצף במאמריו בעיתונים; וכשהעזתי להביא ספר כזה הביתה מהספרייה השכונתית, כדי ליישר קו עם החבר'ה בכיתה, נאלצתי לקרוא בו בגניבה מאחורי עיתון-ילדים או כרך של האנציקלופדיה העברית.

פרט לשטויות קטנות כאלה, עד שהפכתי מילדה לנערה – באמת לא היה בינינו אלא זוהר. כשהתחלתי להתבגר, הרגשתי שאבא מתרחק ממני ונשאר מאחור: עדיין שמח כתמיד לשוחח על ספרות ילדים, לספר אנקדוטות מעבודתו או להשתעשע במלים ובחידות היגיון, והיו לו כמובן דעות מוצקות על פוליטיקה, אבל מראש היה ברור שאין סיכוי לדבר אתו על שום דבר אחר.

8
בחצר הבית שלנו, כשהייתי כבת שלוש

אמא שלי טוענת שהחיים האמיתיים הפחידו אותו פחד מוות, אבל פחדן הוא דווקא לא היה. אדרבא: כחובש בפלמ"ח סיכן עצמו לא פעם תחת אש, וגם שנים רבות אחר כך, כשחלה ועבר טיפולים מכאיבים ומסוכנים, המשיך להתנהג כמו גיבור ולחייך בכל מחיר. בכל מקרה, אי אפשר היה לכעוס עליו. רק לאהוב אותו.

אם בכל הקשור לעבודתו היה מסודר, מעודכן וקפדן כמו יקה, הרי בחיי היום-יום היה אסטרונאוט לא קטן: קורא "יבוא" לשמע צלצול הטלפון, למשל, או מרים את השפופרת בבית ועונה "דבר לילדים שלום". פעם הסיע אותי כהרגלו לתיכון בתל-אביב (גרנו בנוף ים) וכשהגיע לעבודה, גילה ששכחתי במושב האחורי פלקט שהכנתי לכיתה. הוא נסע לבית הספר, חיפש אותי בכיתה ט', וכשהמורה שלימדה שם אמרה לו "מר אופק, בתך כבר מזמן לא בחמישית", דפק על דלת כיתה י', שם היפנו אותו לי"א, אלא שהוא לא זכר באיזו מגמה אני לומדת (ביולוגית. רציתי להיות רופאה).

אבא לא הבין בכסף וגם לא ידע להגיד "לא", שני כישרונות שאמא שלי דווקא התברכה בהם, בלי עין הרע, ובעזרתם תיווכה בינו לבין העולם האמיתי. אלמלא היא, היה בוודאי מכלה את רוב זמנו בעשיית טובות לכל מיני זרים גמורים ("נודניקים" בפי אמא) שפנו אליו בלי סוף, ולכולם נענה בחפץ לב ובמאור פנים, ואילו אנו היינו בוודאי גוועים ברעב.

מאחר שלא היה גבול לתשוקתו לעבוד, לקחה אמא את העניינים לידיים ועד מהרה גם מצבנו הכלכלי השתפר. אבל בשנים הראשונות, גם היא עוד לא היתה כזאת מומחית גדולה. בתחילת שנות ה-50 נתקל אבא שלי בספר ילדים אנגלי נידח מאת הסופר קנת גרהם, והתרשם ממנו עמוקות. לא קשה להבין למה; גרהם עצמו העיד כי "זהו ספר של עלומים, בשביל אלה השומרים עדיין על רוח העלומים בקרבם"; ואף ששליטתו של אבא באנגלית היתה עדיין רחוקה מלהיות מושלמת, שקד בהתלהבות על תרגומו במשך שנה שלמה, בעזרת מילונים עבי-כרס, ומילא מאות דפים בכתב ידו המעוגל, בדיו ירוק של עט ציפורן.

לספר קרא "הרוח אשר בערבות", וכאשר השלים את מלאכת התרגום, נסע באוטובוס לישראל זמורה והגיש לו בגאווה את כתב היד. זמורה הציץ בדפים, הציץ באבא ואמר בצער: "אוי, אורי, למה לא אמרת לי מראש? ממש בימים אלה קיבלנו את התרגום המלא מיונתן רטוש" (שקרא לו, כידוע, "הרוח בערבי הנחל")…

אבא כמעט בכה, אבל למד לקח. יותר נכון, אמא שלי למדה לקח. כמה שנים לפני מותו נסגר המעגל, כשתירגם מחדש את "הרוח בערבי הנחל" והוציא אותו לאור אצל אהד זמורה. העיכוב היה לטובתו, במקרה זה, שכן כמתרגם רק השתפר מספר לספר. כסופר, לעומת זאת, חוששתני שהיה מוכשר פחות. נדמה לי שגם הוא חשד בכך ועם כל ספר מופת נוסף שתירגם, הבין כי לעולם לא יגיע לקרסולי היוצר שכתב אותו.

לכן, אני מנחשת, הפנה בהדרגה את האנרגיה העצומה שלו מיצירה מקורית לעבודות תרגום ומחקר. במשך שישים שנות חייו הספיק לכתוב כמאה ספרים (מקור, תרגום ועיבוד) וכן מחזות, תסכיתים ותסריטים רבים, אבל פאר יצירתו היה ללא ספק הלקסיקון לספרות ילדים, שיצא בהוצ' זמורה-ביתן – עבודת נמלים מאומצת שטרח עליה באהבה ובמסירות לפחות 20 שנה.. גם ב"דבר לילדים" עבד יותר מ-20 שנה, מבלי שנרשם בתיקו האישי אף יום מחלה אחד.

ואז, כרעם ביום בהיר, תקפה אותו מחלת-דם ממארת. האם היה זה רק מקרה שהכל התרחש בדיוק באותו שבוע שבו הגיש את התפטרותו מהעיתון? הציעו לו להקים מכון לספרות ילדים בגבעתיים, וחייו עמדו להשתנות. האם היה עומד בזה? התשובה נמצאת בספר שכתב על מחלתו (באמונה שלמה שהצליח לנצח אותה), "תמונת דם".

הפרק הראשון נפתח בדיוק ביום שבו מסר להנהלה את מכתב ההתפטרות הרשמי: אותו בוקר הרגיש חולשה פתאומית ובוודאי היה מתעלם ממנה, אלמלא הבחינו גם מקורביו שהוא חיוור מהרגיל והכריחו אותו להיבדק (לראשונה בחייו) במרפאה השכונתית, בדיקה שבעקבותיה הובהל לאשפוז ממושך בבית חולים ו"נאלץ" לבטל את התפטרותו. הרמזים הרי שתולים שם כמו בספר בלשי… אבל אנחנו לא שמנו לב. אף אחד לא שם לב, גם לא אמא שלי. בטח לא הוא, שהמשיך לחייך עוד 15 שנים נוספות.

כשמת, השאיר אחריו יתומים רבים מלבדנו. עד היום מספרים לי עמיתים שלו כמה הם מתגעגעים אליו, ואני יודעת בדיוק למה הם מתכוונים. היה כל כך קל ונוח לצלצל אליו, לשאול ולהתייעץ בכל עניין פעוט שקשור לעבודתו, ואף פעם לא הרגשת שאתה מטריח אותו, להיפך, העונג היה כולו שלו.

עכשיו אין ברירה אלא להסתפק בלקסיקון; אבל למרבה הצער, הספר אזל מהחנויות לפני כמה שנים, וממילא הוא כבר לגמרי לא מעודכן. מזל שאלכס זהבי טורח על עדכון הלקסיקון הזה ועל כרך ההמשך, שאבא שלי מסר לאותה הוצאה – לקסיקון שמוקדש למונחים בספרות ילדים. לא נותר אלא לקוות שיראה אור מתישהו בעשור הקרוב, כל עוד ספרות ילדים היא קצת יותר מהארי פוטר.

תמיד ידעתי שאבא שלי קצת מצטער שנולדו לו רק בנות, בלי בן שימשיך את השושלת. אבל לא הכל הלך לאיבוד. אמא שלי, תבדל"א, כתבה כמה ספרי ילדים יפים מאוד כשהייתי קטנה, וכיום היא מתפרנסת יפה מתרגום ועריכה של ספרי ילדים. אחותי עורכת שבועון לבנות דתיות וכותבת ספרי ילדים לשוק החרדי. אני דווקא רציתי להיות כל מיני דברים אחרים – רופאה מנתחת, מתופפת בלהקת רוק, במאית קולנוע, אנימטורית או לפחות ציירת – אבל משום מה לא יצא לי. יום אחד התחלתי לעבוד כסגנית עורך ב"משמר לילדים", ובד בבד לתרגם ולערוך ספרי ילדים – ותיכף הבנתי שכל הסיבובים שעשיתי עד אז היו סתם שמיניות באוויר, ואין עוד טעם לברוח. להיפך, עדיף להתקדם.

היכן שהוא נמצא עכשיו, אומרים, לא צריך מסיכות. אבל לפעמים, כשאני רואה איך נכדתו הבכורה יעל מתרגמת ועורכת ספרי ילדים – כמו עריכה של תרגום מחודש ל"הרוח בערבי הנחל", שבה תרגמה בעצמה את כל קטעי השירה, והוציאה מתחת ידיה עבודה לתפארת (מובן שאני אובייקטיבית) – ברגעים כאלה נדמה לי שמופיע פתאום בחדר, תלוי ומרחף – ממש כמו בארץ הפלאות של עליסה (שגם אותו תרגם אבא להפליא) – חיוך גדול ומאיר.

8
עם אבא שלי (אצל אבא שלו בגבעתיים), ראשית שנות ה-70

 

כתבות נוספות

הדמעות של דבורה עומר

ספר הילדים שכתבה רחל המשוררת על ערש דווי

לִבְנַת-שֶׁלֶג ושבעת הגמדים




כששערי הגיהינום נפתחו: עדות ראשונה מבוכנוואלד

מה גילו בעלות הברית כשהשתלטו על אחד ממחנות הריכוז החשובים של הנאצים?

The watchtower at the Buchenwald memorial site. Photo: The German Federal Archives.

אזהרת תוכן: הכתבה כוללת תיאורים גרפיים של זוועות השואה.

מזג האוויר האביבי החמים בישר על התחלה חדשה ושיירת הרכבים התקדמה בדרך הכפרית היפהפייה, שלכל אורכה לבלבו עצי פרי. המלחמה קרבה לסופה. במרחק של מעט יותר מ-200 קילומטר משם, נלחמו עדיין הנאצים לשווא על מעוזם האחרון בברלין, בשעה שבעלות הברית הלכו וסגרו עליהם. כמה ימים לאחר מכן, היטלר ימות.

הרכבים התקדמו עד מהרה במעלה אזור הררי ומיוער. בתוך דקות ספורות הסתיימה הנסיעה הקצרה משדה התעופה המקומי: המכוניות הגיחו מבין העצים ועצרו בשערי בוכנוואלד.

טום דרייברג יצא מאחת המכוניות יחד עם חברים נוספים בפרלמנט הבריטי – הייתה זו משלחת רשמית מטעמו של ראש הממשלה, וינסטון צ'רצ'יל, שהתעתדה לבחון את הנורא מבין מחנות הריכוז ששוחררו זה לא מכבר, לאחר שעברו לשליטתם של כוחות המערב.

אפשר לומר על דרייברג דברים רבים, אבל קשה להגדירו חבר בכיר באותה משלחת. למעשה, ההפך הוא הנכון. בראש המשלחת, שהורכבה מנציגי כל המפלגות בפרלמנט, עמד רשמית הרוזן ג'יימס ריצ'רד סטנהופ מבית הלורדים. תומס אדוארד ניל דרייברג היה קומוניסט חבר מפלגת הלייבור וקתולי אדוק. באפריל 1945 דרייברג היה חבר פרלמנט בן 39 שנמנה עם חובשי הספסלים האחוריים בבית הנבחרים.

נוסף על כך היה דרייברג הומו מוצהר בתקופה שבה אורח חייו הפך אותו בבריטניה לפושע. במהלך חייו התיידד עם טיפוסים מסוגם של אליסטר קראולי, מיק ג'אגר ואלן גינסברג, ובשנים מאוחרות יותר גם נחשד בהיותו מרגל סובייטי. אישיותו הגדולה מהחיים של דרייברג ונטייתו ללכת נגד הזרם עתידות היו לזכות אותו בפרסום, אבל פעמים רבות שוכחים לציין את תפקידו – הקטן אך חשוב – באותו רגע מסוים בהיסטוריה בסוף המלחמה.

 

Tom Driberg
: טום דרייברג, מחבר הדוח הרשמי של הפרלמנט הבריטי על בוכנוואלד. קתולי אדוק, קומוניסט והומו מוצהר בתקופה שבה ההומוסקסואליות היתה מחוץ לחוק. אישיותו הגדולה מהחיים עתידה היתה לקנות לו פרסום רב, אבל פעמים רבות שוכחים לציין את תפקידו באותו רגע מסוים בהיסטוריה בסוף המלחמה

 

מיומנויותיו של דרייברג כעיתונאי, מקצועו הקודם, הן שהקנו לו את מקומו במשלחת לבוכנוואלד. הגנרל דווייט ד' אייזנהאואר, המפקד העליון של כוחות בעלות הברית, ביקש באופן מיוחד מצ'רצ'יל שעם חברי הקבוצה יימנו עיתונאי או שניים, וכך נפל הפור על טום דרייברג לחבר את הדוח הרשמי של המשלחת.

עותק נדיר מהדוח נתגלה לאחרונה בארכיון הספרייה הלאומית.

 

The cover of the British parliamentary report, on Buchenwald discovered in the archives of the National Library of Israel
עמוד השער של דוח הפלרמנט הבריטי על בוכנוואלד, שנתגלה בארכיון הספרייה הלאומית

 

General Dwight D. Eisenhower
הגנרל דווייט ד' אייזנהאואר, המפקד העליון של כוחות בעלות הברית, ביקש מווינסטון צ'רצ'יל לשגר לבוכנוואלד קבוצה של חברי הפרלמנט הבריטי

 

המשלחת התקדמה לעבר השערים, שמעליהם התנוססה ברכת שלום מבשרת רעות בגרמנית: "Recht oder unrecht-mein Vaterland" (בצדקתה ובעוולתה – מולדתי היא). התאריך היה 21 באפריל, 1945. עשרה ימים קודם לכן שחרר הצבא האמריקאי את המחנה. היתה זו הפעם הראשונה בה זכה המערב בגישה ישירה למחנות הנאצים. "מטרתנו היתה 'לגלות את האמת', בשעה שהעדויות עדיין טריות," כתב דרייברג בדוח.

כעת נגלו לעיניהם צריפיו ובקתותיו של בוכנוואלד. "הם הוצבו בצורה גרועה, על פני קרקע משופעת ומרובת מהמורות." דרייברג כתב על המחנה כי "החומות והשבילים במצב ירוד; בעת ביקורנו במקום הם היו מכוסים באבק שנישא ברוח, ובגשם המחנה בוודאי שקוע עמוק בבוץ."

 

Buchenwald barracks
צריפים במחנה הריכוז בוכנוואלד

 

על גבי דפנות הבניינים צוירו כתובות ססגוניות, שברכו את כוחות השחרור בשלל שפות. מגרדום שעוטר בכתובת בגרמנית "היטלר מוכרח למות על מנת שגרמניה תוכל לחיות" נתלתה דמותו של זה, בגודל מלא. רבים מהאסירים לשעבר במחנה עדיין היו במקום. הדוח מציין ש"מספר מסוים" עזב זה לא מכבר, אבל אלפים היו עדיין חלשים מדי לצאת לדרך.

דרייברג תיאר את ניסיונותיהם של חברי המשלחת לתקשר עם האסירים לשעבר. בקרב חברי המשלחת היו שני דוברי גרמנית, ומקרב האסירים רבים דברו אנגלית – "רבים לא יכלו לדבר: הם שכבו במעין-תרדמת או עקבו אחרינו בעיניהם. אחרים דיברו בחופשיות, וחשפו פצעים כמו גם צלקות וחבורות קשות, שאפשר שנגרמו מבעיטות ומהלומות. הם שכבו על הרצפה ותחת שמיכות… והיו כחושים באופן קיצוני."

בוכנוואלד לא היה מחנה השמדה רשמי, אבל המוות לא היה זר לו – במקום היתה נהוגה "מדיניות של הרעבה מתמדת ושל אכזריות בלתי-אנושית". מנת המזון הבסיסית היומית היתה "קערת מרק מימי וחתיכת לחם יבש." הדוח מצטט נתונים לפיהם 51,572 בני אדם מתו או הוצאו להורג בבוכנוואלד עד אפריל 1945,  או נלקחו ממנו ומייד נרצחו באחד ממחנות ההשמדה המשניים שלו.

 

Slave laboreres in the Buchenwald concentration camp
עובדי פרך במחנה הריכוז בוכנוואלד. בשורה השנייה, שביעי משמאל נראה אלי ויזל. את התמונה צילם טוראי ה' מילר מצבא ארצות הברית

 

המראות המבעיתים והאווירה הקודרת עמדו בניגוד חריף לתחושות ההקלה ואף השמחה ששררו גם הן בקרב הניצולים בעקבות שחרורם: "שלד עירום למחצה שהתנודד ברוב כאב במעבר כמו על קביים, הזדקף כשראה אותנו, חייך והצדיע לנו." אף שקורבנות הזוועה זכו כעת בטיפול, עבור רבים היה זה מאוחר מדי: 35 אנשים מתו בבוכנוואלד ביום שקדם להגעת המשלחת למקום.

באחת הבקתות הבודדות שלא הוצבו על גבי קרקע חשופה טופלו קורבנות ההתעללות שהיו במצב החמור ביותר. כשהמחנה היה עדיין בשליטה נאצית, זה היה ביתן של הנשים היחידות שהתגוררו במתחם. הן הובאו לבוכנוואלד ממחנות אחרים ו"באיומים ובהבטחות ליחס טוב יותר שודלו להפוך לזונות, אבל לאחר מכן הוצאו להורג." המקום שימש כבית הבושת של המחנה, "שבו הורשו לבקר בכירי האסירים – אלה שהועסקו במגוון תפקידי פיקוח וזכו במנות מזון מוגדלות ובפריבילגיות אחרות – לפרקי זמן קצובים בני עשרים דקות."

דרייברג תיאר מעבדה שבה "צנצנות זכוכית רבות, שבתוכן דוגמיות מאיברים אנושיים." הוא ציין שביהודים בוצעו "ניסויים בעיקור" והבהיר ששני חברים במשלחת אף חזו בצלקות, שבהן אין לטעות, בגופו של אחד הקורבנות. לדרייברג ולעמיתיו סופר על אודות "חפצים עשויים מעור אדם", שאותם נהגה לאסוף פראו קוך, אשתו של מפקדו הגרמני של המחנה. פריט כזה שראה דרייברג במו עיניו "שימש בבירור חלק מאהיל למנורה."

הדוח מציין כמה מהאסירים בשמם, לרבות יוסף ברמן בן התשע-עשרה, שהתגלגל בכמה מחנות נאציים. באחד המחנות איבד את אצבעו, כששומר נאצי התרגז ודחף את ידו למכונה. בשלב מאוחר יותר סייע דרייברג לברמן, שמוצאו מלטביה, להגר לבריטניה ולמצוא שם עבודה. בשנים הבאות עתיד היה ברמן להעיד על פשעי הנאצים במדינות הבלטיות. המשלחת פגשה גם באברהם קירכנבלט בן הארבע-עשרה מראדום (Radom) שבפולין, ש"הרשים את חברי הקבוצה שלנו בהיותו עד מהימן ואינטליגנטי; הוא סיפר שראה את אחיו בן השמונה-עשרה נורה ואת הוריו נלקחים – הוא האמין שנלקחו למשרפות: הוא לא ראה אותם שוב לעולם."

 

A liberated Russian survivor identifies a Nazi guard, who had participated in the beating of prisoners at Buchenwald.
ניצול רוסי ששוחרר מזהה שומר נאצי, שהשתתף בהכאת אסירים בבוכנוואלד

 

אכן, אלה מבין האסירים שהוגדרו "חסרי תועלת" או התגלו קשי עורף מדי להתמודדות נידונו למוות. "נראה שהשיטה הרווחת להוצאה להורג היתה באמצעות תלייה," כתב דרייברג. בחצר ניצב גרדום אחד, "בסמוך לערימת אפר לבן," וגרדום אחר אותר במרתף חדר המתים, שם הוצגה בפני חברי המשלחת גם אלה כבדה ומוכתמת בדם, ששימשה להכאת "מי שבוששו למות". מהמרתף הועברו הגופות אל המשרפה בקומת הקרקע באמצעות מעלית חשמלית.

 

Buchenwald crematorium
המשרפה בבוכנוואלד. התמונה צולמה בידי טוראי ראשון ו' צ'יצ'רסקי, צבא ארצות הברית

 

מחוץ למשרפה הוצגו בפני חברי המשלחת מריצות מלאות בגופות אסירים, שמתו מרעב וממחלות. הגופות המתינו עדיין לקבורה. הגנרל אייזנהאואר הורה אישית שתושביו הגרמנים של אזור המחנה יקברו כל אחת ואחת מהן "במו ידיהם". ואמנם, קבוצות של אזרחים גרמנים הובאו מדי יום לאתר המחנה "על מנת שיחזו מה נעשה בשמם ובקרבם."

כמה וכמה אסירים במקום סיפרו למשלחת שבמחנות אחרים שוררים תנאים גרועים בהרבה, במיוחד במחנות במזרח אירופה; את אושוויץ (אותו שחררו הסובייטים שלושה חודשים קודם לכן) תיארו כנורא מכל.

"מחנות כאלה מייצגים את נקודת השפל אליה הגיעה האנושות עד כה," כתב דרייברג בסיכום הדוח. "זכרם הבל-יימחה של המראות שראינו בבוכנוואלד ירדוף אותנו עוד שנים רבות."

הכתבה הוכנה בסיועה של איימי סימון, מקטלגת במחלקת השפות הזרות של הספרייה הלאומית.

 

השואה: מסמכים, מאמרים, תמונות, ספרים ועוד

 

 

כתבות נוספות

"המכתב מוחזר לשולח: מועצת היהודים איננה קיימת עוד"

"עַל בַּאבִּי-יָאר אֵין יָד וְאֵין מַצֶּבֶת" – הגרסה הלא מצונזרת בכתב ידו של יבטושנקו

"שרוף אותם כמו נשרפו כל יקר לי ועולמי בקרמטוריון של אושוויץ"



מחזירים את הצבע לזיכרונות מלוב

הלובים מחזירים את הצבע לתמונות ההיסטוריות

לוב שחור לבן וצבעים

כתב: בנעטיה פדהצור

עוד מהיותי ילד התוודעתי לתמונות שהביאו הורי כשעלו בשנת 1949 ארצה מלוב. תמונות משפחתיות, תמונות סטודיו לפני העלייה, תמונות של העיירה שלהם כולל אחת של בית הכנסת המדהים ועוד רבות אחרות.

עם השנים, כשהתחלתי לעסוק במורשתם של יהודי לוב ואני עומד בראש מרכז "אור שלום" (מרכז לשימור והנחלת מורשת יהודי לוב בבת-ים) נוספו תמונות רבות לארכיון שהלך וגדל, אך גם בהן לא הייתה ולו תמונת צבע אחת. תמונות למכביר של שווקים, רחובות וסימטאות יפיפיות, בתי כנסת ומבנים מדהימים, אירועים ציוניים וטקסים יהודים במיטב מלבושיהם כמו זעקו אלי כשהן אומרות – "שלא תטעה חביבי, החיים היו צבעוניים ויפים. קום ותעשה משהו בנדון".

מצאתי את עצמי שואל, בכל פעם שעיינתי בתמונות שחור-לבן, מה היה צבע הקיר של בית הכנסת, או צבע הרדיד משי שעטתה עליה האישה ומה היה צבע החליפה של המורה בתמונת המחזור?

לפני כשלוש שנים, באחד משיטוטי במרחבי הרשת אחר חומרים אודות יהודי לוב, נחתתי על פוסט בפייסבוק של אמן בשם אריק דנינו, שהציג תמונות של הכרזת המדינה והחיילים ליד הכותל שצבע באמצעים גראפיים ממוחשבים.

לא עברה דקה, וכבר כתבתי לו הודעה: "היי אריק, ראיתי את התמונות היפות שהעלית, והתקנאתי. שנים אני חולם על פרוייקט שכזה, לא ידעתי שהוא אפשרי עד שנחשפתי לתמונות שלך. יש לי אפילו שם לפרוייקט – "שחור לבן בצבעים". יש על מה לדבר?" ומכאן הכל מבחינתי הוא היסטוריה.

 

 

1
חברת בחורי ציון טריפולי
לוב שחור לבן וצבעים
ברחובות לוב
לוב שחור לבן וצבעים
ברחובות לוב

 

הקושי הראשון שנתקלתי בו הוא כיצד להעביר את הידע שצברנו במרכז לאיש מקצוע שקצת פחות מתמצא ברזי העדה.

 

לוב שחור לבן וצבעים

לוב שחור לבן וצבעים
תלמידים בשיעור תרגילי סדר

התחלנו באיתור תצלומים של פריטי לבוש שברשותנו, ה"זדאד" הצבעוני של הנשים איתו התהלכו, תיחקור זקנים מה היה צבע הקיר בבית הכנסת, פרוכת ההיכל, ועד לצבע הריצוף בחצר בית הספר "התקווה" בו נערך שיעור קפ"פ (קרבות פנים אל פנים) לתלמידים.

 

1
זדאד

 

הבחור מפנים, מתחקר, צובע, שולח במייל, תיקון פה ושם, ויש!

תמונה אחר תמונה שלח אליי אריק, וכל אחת יותר יפה מהשנייה. 12 תמונות בסה"כ שנבחרו בקפידה מארכיון המרכז, שגם היו מתאימות מבחינת החדות שלהן למשימה, שנצבעו ביד אמן ועשו דרכן אל לוח שאנחנו מוציאים מדי שנה.

1
התמונה המקורית בשחור לבן
1
התמונה הצבועה

 

עם התוצאות הטובות, התעורר התיאבון, ובשנה שלאחר מכן, המשכנו את הפרוייקט עם האמן רפאל בן זיקרי, שגם הוליד לוח שנה מדהים נוסף. וכך, מידי פעם, כשאנחנו מקבלים לארכיון שלנו תמונה חשובה וברורה, אנחנו שולחים אותה לקבל "קצת" צבע בלחיים.

 

1
בית הספר לבנות "פייטרו ורי" בלוב
לוב שחור לבן וצבעים
רחובות טריפולי
לוב שחור לבן וצבעים
רחובות טריפולי
1
חגיגות יום העצמאות הראשון למדינת ישראל בלוב

כתבות נוספות

כשיהודי לוב חגגו יום העצמאות הראשון של מדינת ישראל

החברה השוויצרית שצבעה את ארץ ישראל בכל צבעי הקשת

הסיפור שלא סופר: גבורתם של פעילי תנועות הנוער הציוניות בלוב

הכירו את "הגדת בנגזי": הגדת הפסח שחוגגת את שחרור יהודי לוב מידי הנאצים