השנה היא אלף תשע מאות שישים ושתיים. במדינת ישראל הצעירה עוד לא הייתה טלוויזיה, כדי לחמם את הבית היה צריך לקנות נפט מהמוכר ברחוב, ורק מעטים שמעו על הלהקה שעוד מעט תבחר ברינגו סטאר כמתופף הקבוע שלה. אבל למשך כעשרה ימים בראשית מאי המדינה תסער ותנסה לתפוס קצת אבק כוכבים. הסיבה: בשעות הערב של ה-2 במאי 1962 נחת בישראל השחקן והזמר פרנק סינטרה.

ברבות השנים נודע שמו של פרנק סינטרה כתומך ישראל מובהק. טדי קולק אף העיד פעם כיצד סייע סינטרה להבריח כספים מארצות הברית לישראל, כסף שנועד לשימושה של "ההגנה" בזמן מלחמת השחרור. את הביקור ב-1962 יזמה ההסתדרות שבעזרת ארגון המגבית שלה בארצות הברית שיכנעה את סינטרה להגיע לארץ. הביקור סוקר בהרחבה כבר מיומו הראשון.

 

 

הלו"ז של סינטרה בארץ היה צפוף מאוד. הוא סייר בכל רחבי הארץ, השתתף בארוחות חגיגיות ובקבלות פנים והופיע שמונה פעמים – בהיכל התרבות בתל אביב, בירושלים, בבאר שבע, אפילו בעין גב. הופעות נוספות נערכו לפני חיילים ומשפחותיהם. ההופעות משכו אליהן קהל רב והעיתונים סיפרו כיצד כבש סינטרה את היכל התרבות.

 

 

 

האירוע המרכזי בו השתתף סינטרה היה הנחת אבן פינה למוסד ייחודי. בעיתונים הוא כונה "מרכז לאחווה בינלאומית". מדובר היה במוסד משותף לנערים יהודים וערבים שהוקם בנצרת ונקרא על שמו של הזמר. המרכז החינוכי הוקם בחסות ההסתדרות, וההכנסות מחלק מהופעותיו של סינטרה הוקדשו לו. האירוע תועד בהרחבה, וסינטרה גם צולם עם ילדים במקום.

 

 

 

 

סינטרה, כאמור, הגיע לארץ מטעם ההסתדרות, ותרומתו לא הסתכמה בהכנסות לארגון העובדים. הטלוויזיה הישראלית הייתה עדיין חלום רחוק, אבל סינטרה נחת כאן עם ארבעה צלמי וידאו ולא לחינם. בזמן שהותו הופק סרטון תעמולה – אין מילה אחרת – בו תועד סינטרה במסעותיו בארץ ישראל. את הקריינות סיפק סינטרה עצמו. בסרטון נראה סינטרה מבקר במפעלות ההסתדרות, כולל אצטדיון בלומפילד שהוקם במימון ההסתדרות באותה השנה. משולבים בו קטעים מהופעותיו של סינטרה (שלא שוכח לברך בעברית את הקהל), צילומים מטקס הנחת אבן הפינה, מפגשים עם תלמידים וכמובן נטיעת עץ יחד עם קק"ל.

 

 

אי אפשר לצפות שביקור כזה בישראל יעבור גם ללא תקלות קטנות, לא? נראה שמישהו מצוות שגרירות ארצות הברית טרח והעביר לעיתונים היומיים ידיעה דומה שסיפרה כך: מספר אנשים רמי דרג הוזמנו לקבלת פנים לזמר המפורסם בשעה 11 בבית השגריר. הם מיהרו להתייצב למרות ההתראה הקצרה, ורק כשהגיעו למקום הפנה את תשומת ליבם השוער לכך שהוזמנו לשעה 11 בלילה, מיד אחרי הופעתו הראשונה של סינטרה בהיכל התרבות בתל אביב.

 

 

ואם כבר תקרית כה "קישונית", גם אפרים קישון עצמו לא פסח על האירוע. פרנק סינטרה כיכב בטורו השבועי "חד גדיא" ביום שישי, 4 במאי, יומיים לאחר נחיתתו המתוקשרת של הזמר. בטור מביע קישון קנאה עזה בסינטרה ובהערצה לה הוא זוכה – בעיקר מנשים. תוכלו לקרוא את הטור המלא כאן.

 

 

כך הגיע לסיומו ביקורו הראשון של "עיניים כחולות" בישראל. העיתונים לא שכחו לדווח גם על עזיבתו (לחופשה ברודוס), והוא מצידו הבטיח לשוב בשנה הבאה. בסופו של דבר ביקר פרנק סינטרה פעמיים נוספות בישראל, האחרונה שבהן ב-1975. הסתדרות העובדים בישראל מודה לו מכל הלב.

 

 

כתבות נוספות

כשאינגריד ברגמן אכלה סעודה א-לה-גולאג

כשמרילין מונרו בעטה בכדור למען ישראל (וסיימה בנקע ברגל)

כשהקומיקאי ה(חצי) אלמוני סיינפלד עשה חלטורות למכביה

נסיך הליצנים היהודי, דני קיי

הפתרון שמצאו שילב בין מסורת אבותיהם הנשכחת ובין התרבות הנוצרית אליה נולדו.

עם צו הגירוש היהודים מספרד בשנת 1492 בחרו לא מעט יהודים להישאר בממלכה הספרדית המחודשת ולחיות בה כנוצרים או, להיענות להזמנת מלך פורטוגל מנואל הראשון, להגר לממלכה השכנה ולחיות בה כיהודים בגלוי. בעקבות חתונת המלך עם בתם של שליטי ספרד פרדיננד ואיזבלה – הכריז המלך על התנצרות כפויה של כל היהודים אשר בפורטוגל שהיגרו שנים ספורות קודם לכן.

רק לקראת סוף המאה השש-עשרה ועוד יותר מכך במאה השבע-עשרה ניצלו אלפים מאותם "נוצרים חדשים" הקלות חדשות בחופש התנועה מתוך חצי האי האיברי ומחוצה לו ומיהרו להגר אל מחוץ לאי האיברי. בפזורותיהם החדשות בחרו רבים מהם לחזור בגלוי אל דת אבותיהם הנשכחת, היהדות. הם נאלצו להתמודד עם שאלות רבות בדרכם אל היהדות: כיצד מעוררים לתחייה את תרבות אבותיך המוחרמת? איך לומדים מחדש את מנהגי הדת העברית אם שפת הקודש נשכחה מזה עשורים רבים?

מתוך הבנת מצבם הייחודי צמח הצורך לתרגם לשפת החוזרים ליהדות את מה שעד אז לא היה צריך תרגום: ספרי הלכה ומוסר, תרבות ומסורת ואפילו "ספר הספרים" תורגמו לספרדית ופורטוגלית במרוצת המאות השש-עשרה והשבע-עשרה. אחד מאותם מפעלי תרגום היה התרגום המלא הראשון של התנ"ך לספרדית שהודפס בשנת 1553 בפרארה.

 

"ספר הספרים" בתרגום יהודי ראשון לספרדית

"התנ"ך בשפה הספרדית. מתורגם מילה במילה מהעברית האמתית על ידי אנשי ספר מצוינים ביותר (…) עם אישורו של הדוכס הנכבד ביותר הלורד דוכס של פרארה".

(כותרת המשנה של תנ"ך פרארה, התרגום היהודי המלא הראשון של התנ"ך לספרדית שהודפס בשנת 1553)

ממקום מושבם שבדוכסות פרארה אשר במגף האיטלקי, הרחק מהישג ידה של האינקוויזיציה הספרדית, עמלו שני היהודים האנוסים שנמלטו בעצמם מספרד ופורטוגל – המתרגם אברהם בן שלמה אוסקווה והטיפוגרף יום-טוב בן לוי אטיאס – והדפיסו עשרים ושבעה כותרים של ספרים יהודים שונים בספרדית ופורטגזית. תנ"ך פרארה הייתה היצירה החשובה ביותר שלהם: תרגום ועיבוד מחודש של גרסאות מוקדמות של תרגום התנ"ך לספרדית.

התנ"ך שעיבדו ותרגמו השניים מחדש הפך לטקסט חשוב בעולם היהודי-ספרדי במערב אירופה וב"עולם החדש": הוא הודפס והופץ לראשונה בפרארה – אשר שימשה במחצית השנייה של המאה השש-עשרה תחנה חשובה בהגירתם של יהודים אנוסים מחוץ לאי האיברי. ולאחר מכן, הודפס במהדורות חוזרות ונשנות באמסטרדם – משזו הפכה למקום המקלט המועדף על אנוסים החוזרים ליהדותם במהלך המאה השבע-עשרה.

פרק א' בספר בראשית, מתוך תנ"ך פרארה בהדפסה באמסטרדם. לפריט בקטלוג לחצו תנ"ך פרארה ענה ככל הנראה על צורך מרכזי גם בעולם הספרדי-קתולי: חוקרים מעריכים שהתרגום החדש השפיע על הגות-נוצרית קתולית ומחברים נוצרים רבים ציטטו ישירות מתוך הטקסט המתורגם. ובכל זאת, מי שנתפס על ידי האינקוויזיציה הספרדית ובאמתחתו עותק של תנ"ך פרארה העמיד את עצמו בסכנה ממשית.

 

תנ"ך פרארה: גשר בין-דורי

קטעים שלמים בתנ"ך שהדפיסו שני "אנשי ספר מצוינים ביותר" אלה מקורם כנראה בגרסאות שהסתובבו ביהדות ספרד שלפני הגירוש. אם לוקחים בחשבון את העובדה שהתנ"ך שהנפיקו שימש את צאצאי אנוסי ומגורשי ספרד ופורטוגל והודפס שוב ושוב לאורך המאות, מדובר בספר שהצליח להוות גשר בין תרבותם המפוארת של יהודי ספרד ופורטוגל שלפני הגירוש ובין צאצאיהם שהתעקשו – מאות שנים אחרי שנקרעו מארצם – לשמר את אותה תרבות יקרה בפזורותיהם החדשות.

הכתבה חוברה בעזרתה של ד"ר עליזה מורנו, ספרנית יעץ יהדות בספרייה הלאומית.

​ב-1907 היגר צעיר אוסטרי מפונק מן הפרובינציה אל וינה, בירת האימפריה האוסטרו-הונגרית. את המעבר של אדולף היטלר הצעיר אל וינה העיר הגדולה, הניעה תכנית ברורה: להתקבל לאקדמיה לאמנויות ולהגשים את חלומו להיות צייר מקצועי. היטלר אמנם עבר את הסינון הראשוני, אך בבחינה העיקרית קבעו שציוריו אינם ברמה מספיקה. הדחייה הזאת הביאה את היטלר למשבר חיים: לא רק שחלומו היחיד התנפץ, חודשיים אחרי כן מתה אמו היקרה. היטלר הושלך עתה אל עולם הביבים של וינה, לחיים של בטלנות ועליבות שההפוגות היחידות מהם היו ביקורים תכופים באופרה.

הווינה שפגש היטלר לא הייתה אותה וינה המוכרת לחובבי האמנות. העיר אותה עיר אך האזורים שבהם חי הצעיר העני לא היו רובעי התרבות של בירת האמנות המהוללת, אשר הוציאה מתוכה ענקי אמנות ורוח כמו גוסטב קלימט, סטפן צוויג וארתור שניצלר. הווינה שבה חי היטלר הייתה ידועה בתור "וינה של הביבים": עיר שבה משוטטים אלפי צעירים חסרי כל בחיפוש אחר מעט פרנסה, וינה של גברים עלובים הנאבקים לחיות בדירות מתפוררות או בדיור ציבורי על בסיס יומי בחסות הקיסר. היה זה בית הספר לדיקטטור לעתיד: בווינה, הבירה הרב-לאומית של האימפריה האדירה, פגש היטלר שלל תרבויות ו"גזעים". הוא פיתח ושכלל את שנאת הזרים הארסית שהביא עמו עוד מהפרובינציה, ביקר בפרלמנט הרב-לשוני ושאב מהביקור בו סלידה לדמוקרטיה שאותה ראה כשיטת ממשל לא מתפקדת. את וינה ראה בתור אתר שבו הגזע הגרמני המפואר מִידרדר על ידי התערבבות עם גזעים נחותים ממנו, ובראשם כמובן, היהודים שנואי נפשו.

כישלונו להתקבל לאקדמיה לאמנויות והכישלון הכללי שאפיין את חייו הותירו בור עצום בנפשו של הצעיר. מתוך התיעוב העמוק למציאות העלובה שסבבה אותו, נמשך היטלר את חיק הלאומנות הגרמנית, אשר אפשרה לו ולצעירים אוסטרים רבים לראות עצמם כחלק משלם הגדול מהם: הגזע הגרמני העליון שיתעורר וישלוט ביד רמה בעמים הסובבים אותו. בזמנים שבהם לא התפרנס בדוחק ממכירות גלויות שצייר לעוברים ושבים, הוא שִיעשע את עצמו בפנטזיות על תחייתה של גרמניה הגדולה (הכוללת את אוסטריה) ועל התפקיד שישחק בה.

פרוץ מלחמת העולם הראשונה ("המלחמה הגדולה" בפי בני התקופה) סיפקה לצעיר פתח מילוט מהבירה המחניקה. שנה קודם לכן כבר עבר את הגבול למינכן, וכך התגייס בשנת 1914 לצבא הגרמני. במשך רוב תקופת המלחמה היה רץ בחזית הצרפתית, תפקיד שמילא בנחישות תוך סיכון חיים. הידיעה על תבוסת גרמניה הגיעה לאוזניו בבית החולים שבו התאושש לאחר שנפגע במתקפת גז.

לאחר המלחמה, כאשר חיפש שוב תעסוקה, גילה את כשרונו האמיתי המובהק: לעורר קהלים גדולים לשנאה ולפעולה אלימה. ככל שמשברים קשים פקדו את גרמניה – מדינתו החדשה-ישנה, עלתה המפלגה שהקים לגדולות. בשנת 1933, מונה האיש שהכריז על עצמו כפיהרר (המנהיג) של המפלגה הנאצית לתפקיד קנצלר גרמניה.

הפוליטיקה העממית עם התקפותיה הצרחניות והארסיות, פוליטיקה שהתגלתה להיטלר בזמן שיטוטיו ברחובות וינה, אפיינה את הקריירה המקצועית של הדיקטטור והביאה אותו ב1.9.1939 לכרות ברית אסטרטגית זמנית עם ברית המועצות ולחלק יחד איתה את פולין השכנה. לאחר הפיוס השערורייתי של המערב עם גרמניה במינכן שנה קודם, האמין היטלר שגם כיבוש פולין יעבור ללא תגובה רצינית. הייתה זו הערכה שגויה. ההשתלטות על בעלת בריתה הקרובה של בריטניה וצרפת הביאה לפרוץ המלחמה הנוראית ביותר שידעה האנושות, מלחמה שבמהלכה בוצע רצח העם השיטתי והאכזרי ביותר בהיסטוריה: שואת יהודי אירופה וצפון אפריקה.

שש שנים חסרות כיוון ועם זאת, אינטנסיביות להפליא, העביר אדולף היטלר בווינה. באוטוביוגרפיה שחיבר בשנת 1924 כתב ש"וינה הייתה ועודנה עבורי בית הספר הקשה ועם זאת המעמיק ביותר שחוויתי."

זה כבר דורות שהיסטוריונים מתחבטים בשאלה: האם ההיסטוריה נוצרת על ידי אישים גדולים או תהליכים היסטוריים גדולים? כך או כך, היו לא מעט היסטוריונים, הוגי דעות ואנשים מן השורה שהעריכו שאם אי אז בווינה של 1907 היה מתקבל אותו צעיר מפונק לאקדמיה לאמנויות, אפשר שהעולם היה זוכה לעוד צייר בינוני ונמנע מהמלחמה הארורה והאיומה מכולן.