באילו מלאכות עסקו יהודי מרוקו? אם נראה לכם שהתשובה ברורה, אז גילינו שהיא דווקא מורכבת ודינמית. ולכן נספר כאן את הסיפור המלא מאחוריה (כמו שאנחנו אוהבים), ולא נוותר על טעימה מהתמונות המיוחדות שתרמו הרבה למידע שנאסף בנושא. גם מאחורי התמונות בכתבה יש סיפור, אבל חכו, גם אליו נגיע.
במשך מאות שנים התפרנסו היהודים במרוקו מאותן מלאכות שבהן עסקה חברת הרוב המוסלמית, שכן חוזה עומר והשריעה לא הטילו הגבלות חמורות על משלחי יד של לא־מוסלמים. ההגבלה המרכזית שכן הוטלה נגעה לתחום הממשל והמשרות הציבוריות, והיא נועדה למנוע מצב שבו לא־מוסלמים יימצאו בעמדות כוח והשפעה שלטוניות וכלכליות חשובות יותר מאלו של המוסלמים. במילים אחרות צר לנו לאכזב, אבל סטטיסטית זה לא מסתדר שהסבא של כל אחד ואחת מהעדה המרוקאית היה יועץ למלך.
אבל חוקים לחוד ומציאות לחוד: למרות התשתית המשפטית הסובלנית, למעשה אוכלוסיית הרוב המוסלמית, באמצעות הגילדות, קבעה הגבלות על חירות התעסוקה של לא־מוסלמים בשל חששה מתחרות על אותם תחומי ייצור. בנסיבות האלו נהרו היהודים אל תחומים שהיו פתוחים עבורם.
בייחוד נודעה השפעתם של היהודים על תחום שנאסר על המוסלמים: עיבוד מתכות יקרות. העיסוק בכסף וזהב נחשב לעבודה הנושאת רווח גדול מערכה האמיתי, ולכן השריעה הגדיר אותה כמלאכה לא מוסרית. הדרת המוסלמים מעיבוד המתכות היקרות פתחה פתח לשילובם של היהודים בתעשיית הצורפות וייצור חוטי זהב.
עבודת האומנות הייתה נפוצה ומכובדת בקרב המעמד הבינוני והנמוך. "גם תלמידי חכמים ורבנים שלא רצו ליטול שכר על תורתם עבדו כאומנים, והדבר נחשב כמעשה של חסידות; מצויים ביניהם בעיקר צורפים אך גם בעלי־מלאכות אחרות כמו בנאי וספר. מבין האומנים היו נבחרים גם לתפקידי ההנהגה בקהילה", כתב ההיסטוריון פרופ' אליעזר בשן, שחקר את הנושא.
אותנו סקרנה השאלה אם במרוקו נודעה תופעה של עובדים העוסקים בשתי מלאכות. בעיון בתמונות של בעלי מלאכה ביהדות מרוקו מצאנו רק נשים שעבדו במלאכה כפולה: למשל נשות הקהילה היהודית בקזבלנקה (לפי ההערכה) היו תופרות, שומרות על הילדים ומטפלות בהם בו־זמנית. וכל זה היה שנים לפני שעבודה מהבית הפכה בשנת 2020 למציאות חיים בלתי צפויה.
תחום המסחר בלט גם הוא בין המקצועות שהיו פתוחים ליהודים במרוקו. יהודים עסקו במסחר במעגלים שונים – מקומי, אזורי ובין־לאומי. באליטה היהודית היו בעיקר סוחרים גדולים שחיו בערי נמל מרכזיות והובילו את הסחר בין מרוקו למערב.
כל זה החל להשתנות בשנת 1912 עם הקמתם של משטר החסות (הפרוטקטורט) הצרפתי במרבית חלקי מרוקו ומשטר החסות הספרדי בחלק קטן בצפון המדינה. הכיבוש הצרפתי הביא עימו רוחות של שינוי וקדמה, אבל לא תמיד היטיב עם היהודים. לא בגלל רדיפות או אפליה, אלא להפך. המדיניות הכלכלית הליברלית שהנהיגה צרפת במדינה איימה על מקור פרנסתם של בעלי מלאכות רבים בתקופה הקולוניאלית, שבה מרבית היהודים עסקו במלאכות זעירות כמו עיבוד עורות, צורפות, הכנת מזון ושירותים שונים.
מעתה יכלו הצרכנים המקומיים לרכוש ללא חסמים מוצרים מיובאים, שהיו זולים משמעותית מתוצרי התעשייה המקומית וצמצמו את הצורך בשירותיהם של בעלי המלאכות הזעירות. חלק מהמקצועות המסורתיים במדינה ממש קרסו בעקבות התחרות הקשה. אחרים הצליחו לשרוד כיוון שמכרו את מוצריהם ושירותיהם בעיקר לאוכלוסייה הערבית, ולא לאירופאים שצבאו על מרוקו בעקבות הכיבוש. אפשר לשער שזהו הגורם לכך שמאז התקופה הקולוניאלית עלה שיעור הסוחרים היהודים עד ל־50 אחוז מיהודי מרוקו, בעוד שיעור עובדי המלאכה צנח ל־38 אחוז.
באילו תחומי עיסוק הצליחו בעלי המלאכה לשמור על מקור פרנסתם למרות התחרות העזה מהמערב? השאלה המרתקת הזו העסיקה גם היסטוריונים שחקרו את התקופה וניסו לזהות את התחומים ששרדו. גורלו של תחום אחד, שהיה דומיננטי במיוחד, ברור למדי: כשעזבו היהודים את מרוקו עם קום מדינת ישראל, כמעט שנעלמה איתם תעשיית צורפות הזהב. כך נאמר שוב ושוב מפי העולים ממרוקו ומפי תושביה. מאז – חוזרים וטוענים תיירים המבקרים במרוקו – למרות כל הניסיונות להחיות אותה, אומנות צורפות הזהב המקומית לא הצליחה להשתוות אל הפסגות שאליהן הגיעה כששלטו בה היהודים.
דרך נפלאה ללמוד על המלאכות שעסקו בהן יהודי מרוקו היא לחקור את מעט התצלומים שנותרו מהתקופה. אחד האוספים החשובים בארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי (שבספרייה הלאומית) הוא ארכיון יק"א – "חברת התיישבות היהודים" מיסודו של הברון הירש. יק"א נוסדה בסוף המאה ה־19 כדי לפתור את מצוקת יהודי מזרח אירופה, והיא פעלה רבות ליישוב יהודים בארגנטינה. עם זאת במהלך המאה ה־20 הפך הארגון לקרן פילנתרופית שתמכה במיזמים שונים ברחבי העולם היהודי. בין יתר פעולותיו תמך הארגון בתחילת שנות החמישים בבעלי מלאכה ובחקלאים יהודים במרוקו, ולפיכך באוספים שלו השתמרו תצלומים המתעדים את אותם בעלי מלאכה. התצלומים בכתבה מציגים בעלי מלאכה יהודים משנת 1953, כנראה מקזבלנקה, העוסקים במלאכות מסורתיות כגון חרטי נחושת, סנדלרים, תופרי גלימות ויוצרי נאדות עור.
לקריאה נוספת:
אליעזר בשן, אומנים יהודים במרוקו במאות הי"ח-י"ט על־פי תיאורי נוסעים ומקורות יהודיים. בתוך: יהדות צפון אפריקה במאות י"ט-כ'. עורך: מיכאל אביטבול (מכון בן-צבי, תש"ם).
ירון צור, היהודים בתקופה הקולוניאלית. בתוך: קהילות ישראל במזרח במאות התשע-עשרה והעשרים: מרוקו (מכון בן-צבי, תשס"ד).
Shai Srougo, "The Social History of Fez Jews in the Gold-Thread Craft between the Middle Ages and the French Colonialist Period (16th-20th centuries)". Middle Eastern Studies. 54 (6) (2018): 901-916.
Shai Srougo, "The Artisan Dynamics in the Age of Colonialism: The Social History of Moroccan Jewish Goldsmiths in the Inter War Period". European Review of History. 21 (5) (2014): 671-690.
