תמונות נדירות: אומנים ואומנות יהודית במרוקו

הסיפור מאחורי תחומי העיסוק של יהודי מרוקו, כולל הצצה לתצלומים מיוחדים המתעדים בעלי מלאכה יהודים במרוקו של שנת 1953

חרט נחושת במרוקו, כל התמונות בכתבה שמורות בארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי

באילו מלאכות עסקו יהודי מרוקו? אם נראה לכם שהתשובה ברורה, אז גילינו שהיא דווקא מורכבת ודינמית. ולכן נספר כאן את הסיפור המלא מאחוריה (כמו שאנחנו אוהבים), ולא נוותר על טעימה מהתמונות המיוחדות שתרמו הרבה למידע שנאסף בנושא. גם מאחורי התמונות בכתבה יש סיפור, אבל חכו, גם אליו נגיע.

במשך מאות שנים התפרנסו היהודים במרוקו מאותן מלאכות שבהן עסקה חברת הרוב המוסלמית, שכן חוזה עומר והשריעה לא הטילו הגבלות חמורות על משלחי יד של לא־מוסלמים. ההגבלה המרכזית שכן הוטלה נגעה לתחום הממשל והמשרות הציבוריות, והיא נועדה למנוע מצב שבו לא־מוסלמים יימצאו בעמדות כוח והשפעה שלטוניות וכלכליות חשובות יותר מאלו של המוסלמים. במילים אחרות צר לנו לאכזב, אבל סטטיסטית זה לא מסתדר שהסבא של כל אחד ואחת מהעדה המרוקאית היה יועץ למלך.

סנדלר יהודי במרוקו

אבל חוקים לחוד ומציאות לחוד: למרות התשתית המשפטית הסובלנית, למעשה אוכלוסיית הרוב המוסלמית, באמצעות הגילדות, קבעה הגבלות על חירות התעסוקה של לא־מוסלמים בשל חששה מתחרות על אותם תחומי ייצור. בנסיבות האלו נהרו היהודים אל תחומים שהיו פתוחים עבורם.

בייחוד נודעה השפעתם של היהודים על תחום שנאסר על המוסלמים: עיבוד מתכות יקרות. העיסוק בכסף וזהב נחשב לעבודה הנושאת רווח גדול מערכה האמיתי, ולכן השריעה הגדיר אותה כמלאכה לא מוסרית. הדרת המוסלמים מעיבוד המתכות היקרות פתחה פתח לשילובם של היהודים בתעשיית הצורפות וייצור חוטי זהב.

עבודת האומנות הייתה נפוצה ומכובדת בקרב המעמד הבינוני והנמוך. "גם תלמידי חכמים ורבנים שלא רצו ליטול שכר על תורתם עבדו כאומנים, והדבר נחשב כמעשה של חסידות; מצויים ביניהם בעיקר צורפים אך גם בעלי־מלאכות אחרות כמו בנאי וספר. מבין האומנים היו נבחרים גם לתפקידי ההנהגה בקהילה", כתב ההיסטוריון פרופ' אליעזר בשן, שחקר את הנושא.

אותנו סקרנה השאלה אם במרוקו נודעה תופעה של עובדים העוסקים בשתי מלאכות. בעיון בתמונות של בעלי מלאכה ביהדות מרוקו מצאנו רק נשים שעבדו במלאכה כפולה: למשל נשות הקהילה היהודית בקזבלנקה (לפי ההערכה) היו תופרות, שומרות על הילדים ומטפלות בהם בו־זמנית. וכל זה היה שנים לפני שעבודה מהבית הפכה בשנת 2020 למציאות חיים בלתי צפויה.

נשות קהילת קזבלנקה (כנראה) תופרות ומטפלות בילדים
אומן יהודי במרוקו מכין נאדות עור, כנראה לאחסון כלי זכוכית וקרמיקה

תחום המסחר בלט גם הוא בין המקצועות שהיו פתוחים ליהודים במרוקו. יהודים עסקו במסחר במעגלים שונים – מקומי, אזורי ובין־לאומי. באליטה היהודית היו בעיקר סוחרים גדולים שחיו בערי נמל מרכזיות והובילו את הסחר בין מרוקו למערב.

כל זה החל להשתנות בשנת 1912 עם הקמתם של משטר החסות (הפרוטקטורט) הצרפתי במרבית חלקי מרוקו ומשטר החסות הספרדי בחלק קטן בצפון המדינה. הכיבוש הצרפתי הביא עימו רוחות של שינוי וקדמה, אבל לא תמיד היטיב עם היהודים. לא בגלל רדיפות או אפליה, אלא להפך. המדיניות הכלכלית הליברלית שהנהיגה צרפת במדינה איימה על מקור פרנסתם של בעלי מלאכות רבים בתקופה הקולוניאלית, שבה מרבית היהודים עסקו במלאכות זעירות כמו עיבוד עורות, צורפות, הכנת מזון ושירותים שונים.

מעתה יכלו הצרכנים המקומיים לרכוש ללא חסמים מוצרים מיובאים, שהיו זולים משמעותית מתוצרי התעשייה המקומית וצמצמו את הצורך בשירותיהם של בעלי המלאכות הזעירות. חלק מהמקצועות המסורתיים במדינה ממש קרסו בעקבות התחרות הקשה. אחרים הצליחו לשרוד כיוון שמכרו את מוצריהם ושירותיהם בעיקר לאוכלוסייה הערבית, ולא לאירופאים שצבאו על מרוקו בעקבות הכיבוש. אפשר לשער שזהו הגורם לכך שמאז התקופה הקולוניאלית עלה שיעור הסוחרים היהודים עד ל־50 אחוז מיהודי מרוקו, בעוד שיעור עובדי המלאכה צנח ל־38 אחוז.

באילו תחומי עיסוק הצליחו בעלי המלאכה לשמור על מקור פרנסתם למרות התחרות העזה מהמערב? השאלה המרתקת הזו העסיקה גם היסטוריונים שחקרו את התקופה וניסו לזהות את התחומים ששרדו. גורלו של תחום אחד, שהיה דומיננטי במיוחד, ברור למדי: כשעזבו היהודים את מרוקו עם קום מדינת ישראל, כמעט שנעלמה איתם תעשיית צורפות הזהב. כך נאמר שוב ושוב מפי העולים ממרוקו ומפי תושביה. מאז – חוזרים וטוענים תיירים המבקרים במרוקו – למרות כל הניסיונות להחיות אותה, אומנות צורפות הזהב המקומית לא הצליחה להשתוות אל הפסגות שאליהן הגיעה כששלטו בה היהודים.

יהודי במרוקו עוסק בריקוע נחושת

דרך נפלאה ללמוד על המלאכות שעסקו בהן יהודי מרוקו היא לחקור את מעט התצלומים שנותרו מהתקופה. אחד האוספים החשובים בארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי (שבספרייה הלאומית) הוא ארכיון יק"א – "חברת התיישבות היהודים" מיסודו של הברון הירש. יק"א נוסדה בסוף המאה ה־19 כדי לפתור את מצוקת יהודי מזרח אירופה, והיא פעלה רבות ליישוב יהודים בארגנטינה. עם זאת במהלך המאה ה־20 הפך הארגון לקרן פילנתרופית שתמכה במיזמים שונים ברחבי העולם היהודי. בין יתר פעולותיו תמך הארגון בתחילת שנות החמישים בבעלי מלאכה ובחקלאים יהודים במרוקו, ולפיכך באוספים שלו השתמרו תצלומים המתעדים את אותם בעלי מלאכה. התצלומים בכתבה מציגים בעלי מלאכה יהודים משנת 1953, כנראה מקזבלנקה, העוסקים במלאכות מסורתיות כגון חרטי נחושת, סנדלרים, תופרי גלימות ויוצרי נאדות עור.

את המלאכה הזאת התקשינו לזהות. נשמח לעזרתכם (כתבו לנו בתגובות)

 

לקריאה נוספת:

אליעזר בשן, אומנים יהודים במרוקו במאות הי"ח-י"ט על־פי תיאורי נוסעים ומקורות יהודיים. בתוך: יהדות צפון אפריקה במאות י"ט-כ'. עורך: מיכאל אביטבול (מכון בן-צבי, תש"ם).

ירון צור, היהודים בתקופה הקולוניאלית. בתוך: קהילות ישראל במזרח במאות התשע-עשרה והעשרים: מרוקו (מכון בן-צבי, תשס"ד).

Shai Srougo, "The Social History of Fez Jews in the Gold-Thread Craft between the Middle Ages and the French Colonialist Period (16th-20th centuries)". Middle Eastern Studies. 54 (6) (2018): 901-916.

Shai Srougo, "The Artisan Dynamics in the Age of Colonialism: The Social History of Moroccan Jewish Goldsmiths in the Inter War Period". European Review of History. 21 (5) (2014): 671-690.

 

 

חייל החורף: מי הם החייל היהודי ובתו שהדליקו קצת אור בלב החשכה הנאצית?

חושך כיסה את אירופה בחג החנוכה של שנת 1941. מלחמת העולם השתוללה בכל החזיתות, וגם היישוב העברי הקטן בארץ ישראל תרם את חלקו למאבק נגד הנאצים. גלויה אחת עם תמונה של חייל יהודי בצבא הבריטי ובתו ניסתה לחמם את ליבם של החיילים היהודיים ברחבי העולם. רק פרט אחד חסר: מי הם החייל והילדה?

1

הגלויה של הוועד הארצי למען החייל היהודי, חנוכה תש"ב

חורף 1941 היה חורף אפל. בראשית הקיץ הקודם פלשו הנאצים לברית המועצות וכבשו בסערה את המחצית המזרחית של אירופה, אחרי שסיימו לכבוש את החצי המערבי. כעת הם צרו על לנינגרד, וקרבות עזים התנהלו מסביב למוסקבה. בראשית דצמבר התפתחות דרמטית נוספת: היפנים מפתיעים את ארצות הברית בפרל הארבור ומכניסים לזיכרון הקולקטיבי העולמי את טייסי הקמיקזה המאיימים.

במקביל לכל זה, יחד עם הפלישה לברית המועצות, מתחילים הנאצים במבצעי ההשמדה ההמונית של יהודי אירופה. יהודי אוקראינה, בלארוס ומדינות נוספות מרוכזים מול בורות הריגה ומוצאים להורג במאות אלפים. בדצמבר מוקם גם מחנה ההשמדה הראשון, חֶלְמְנוֹ, ונעשים נסיונות בהרג המוני במשאיות גז. זמן קצר לאחר מכן תיפול ההחלטה על יישום "הפתרון הסופי לשאלת היהודים" – השמדתם.

בינתיים, גם בארץ ישראל המצב לא מזהיר. בצפון אפריקה מתחוללים קרבות, וקיים חשש שבסופו של דבר יעשו הגרמנים את דרכם לארץ ישראל. כדי לעמוד בהתחייבותו של בן גוריון ש"נילחם בנאצים כאילו אין ספר לבן", שלח היישוב העברי בארץ ישראל גם אלפים מבניו להתגייס לצבא הבריטי. חלק מהם נפל בשבי בקרבות ביוון, מוקדם יותר באותה שנה.

1
כרזה לרגל "יום החייל היהודי" 1942, שארגן הוועד הארצי למען החייל היהודי. מתוך הארכיון לתולדות פתח תקוה ע"ש עודד ירקוני
1
תעודה לתרומה למען החיילים היהודיים בצבא הבריטי. מתוך אוספי הספרייה הלאומית. צילום: עמית נאור

וכך, בחורף 1941, מצאו את עצמם לא מעט בנים יהודים מארץ ישראל על אדמת אירופה הקרה. ושם תפס אותם חודש כסלו, ואיתו חג החנוכה. אך אל חשש ואל פחד. היה מי שביקש לדאוג לרווחתם של החיילים היהודיים המפוזרים בעולם. "הוועד הארצי למען החייל היהודי", שאת הקמתו יזם יוסף ברץ, ממקימי דגניה ואיש ציבור בולט, פעל לספק את כל צרכיהם של החיילים היהודים בצבא הבריטי.

הוועד יצר קשרים עם שלטונות הצבא הבריטי כדי לייצג בפניו את החיילים ולדאוג לצרכיהם. בראש סדר העדיפויות העמיד הוועד את צרכי התרבות של החיילים העבריים. הוא שלח עיתונים בעברית, ארגן הצגות בתיאטראות העבריים עבור החיילים, ואפילו דאג לשיעורי עברית ואנגלית עבור החיילים היהודיים ביחידות הצבא השונות. לצד זאת, סיפק לחיילים תשמישי קדושה כמו ספרי תנ"ך, תפילין, סידורי תפילה, גביעים לקידוש ופמוטים להדלקת נרות, על מנת שהחיילים יוכלו להתפלל ולקדש את השבת גם בעת שירותם. נוסף על כך, כמובן, הוועד ביקש גם לסייע כלכלית לחיילים המשרתים בניכר, ולחיילים פצועים בפרט.

1
איזה פעולות עשה הוועד הארצי למען החייל היהודי? כרזה מתוך אוסף האפמרה, הספרייה הלאומית

וכך היה גם בחנוכה של שנת תש"ב, דצמבר 1941. גם בחג החנוכה ניסה הוועד הארצי למען החייל לפזר קצת אור לטובת החיילים היהודיים הלוחמים בנאצים, לעודד את רוחם ולסייע לרווחתם. בראש הפעולות עמד מפעל ענק למתנות, מעין "דמי חנוכה" לחיילים. עשרות מתנדבות – נשות ויצ"ו, תלמידות בתי ספר ו"ארגון אמהות עובדות" – הכינו חבילות שנשלחו לחיילים בבסיסי הצבא בארץ ובחו"ל. החיילים באירופה קיבלו סוודרים וגרבי צמר חמים, וכולם זכו גם לסיגריות (כמובן), דברי מתיקה (ברור) וסכיני גילוח (צריך). לחבילות צורפו גם מכתבי ילדים וציורים, וגם את "לוח החייל" – ספרון קטן עם לוח שנה, חומר היסטורי וגיאוגרפי ושאר מידע תרבותי ושימושי שבוועד חשבו שחיילים צריכים להכיר.

1
לוח החייל שחולק בחנוכה תש"ב. לצד לוח שנה, היו בו פרקי היסטוריה וגיאוגרפיה, מילון לביטויים אנגליים ומידע שימושי אחר. מתוך אוספי הספרייה הלאומית. צילום: עמית נאור
1
הוראות לעזרה ראשונה מתוך לוח החייל. צילום: עמית נאור

חייל החורף את החושך יגרש

לצד כל הפעילויות האלה, הנפיק הוועד לכבוד החג גלויה מיוחדת שנמכרה בכל הקיוסקים וחנויות הספרים. על גביה הוטבעה תמונה מרשימה ומרגשת: חייל יהודי במדי הצבא הבריטי, מדליק נרות חנוכה בזמן שילדה תכולת עיניים מחבקת אותו, ככל הנראה אב ובתו. בעוד החייל עסוק בהדלקת הנרות, עיניה של הילדה מהופנטות אל האש. מתחת לתמונה נכתבה שורה מתוך הפיוט "מעוז צור": "ראש ימיני נישאת ואויב שמו מחית". ההקשר האקטואלי והתקווה לנס שיאיר את עתיד העם היהודי היו אז ברורים לכל.

1
הגלויה שהוציא הוועד למען החייל היהודי. הגלויה אותרה באוסף הפרטי של ירמיהו רימון, מוזיאון העיר חיפה
1
התמונה המקורית של זולטן קלוגר. באדיבות ארכיון המדינה

מעט פרטים ידועים על התמונה הזו. את התמונה צילם זולטן קלוגר, מהצלמים הבולטים ביותר בארץ ישראל של אותה תקופה, יחד עם שתי תמונות נוספות של אותם מצולמים באותו מעמד. כיום שמורות התמונות האלו באוסף זולטן קלוגר בארכיון המדינה. תוכלו לראות את שלושתן כאן, כאן וכאן

1
החייל והילדה המסתוריים. אולי תצליחו לזהות אותם? מה עלה בגורלם? צילום: זולטן קלוגר, באדיבות ארכיון המדינה

קלוגר עבד פעמים רבות עבור הקרן הקיימת לישראל ומוסדות לאומיים נוספים. איננו יודעים מי הזמין ממנו את התמונות אך נראה שצולמו בארץ ישראל, סמוך למועד הפצת הגלויה. מלבד בגלויה של הוועד למען החייל, התמונה הופיעה גם בלוח שנה של שנת 1941-1942 שהוציאה קרן היסוד. האם קרן היסוד הייתה הגוף שהזמין את הצילום? איננו יודעים. איננו יודעים גם מיהם החייל והילדה המצולמים בתמונות. איננו יודעים היכן הוצב החייל, והאם שרד את המלחמה. כל נסיונותינו לאתר מידע נוסף על התמונות עלו בתוהו. גם נסיונות חיפוש קודמים לא הצליחו לגלות את זהותם של החייל והילדה.

על כן אנחנו פונים אליכם, הקוראות והקוראים. אולי תצליחו לזהות את המצולמים כאן, אולי תדעו דבר מה על הילדה או על החייל הזה. אולי תדעו היכן היא צולמה? אולי תדעו מה עלה בגורלם? אולי גם אצלכם בבוידעם מתחבא עותק של הגלויה הזאת? ספרו לנו כאן בתגובות, בפייסבוק, בטוויטר או באינסטגרם.

תודה לארכיון המדינה על הסיוע בהכנת הכתבה.

"איך לא חזרת אליי?": כאב היתמות של דבורה עומר

בגיל 11 איבדה דבורה עומר את אמה בנסיבות טרגיות, שלא התבררו לה עד שלב מאוחר מאוד. באותו הזמן נאלצה להיפרד גם מאביה, ששהה אז בחו"ל ולא מיהר לחזור אל דבורי הקטנה שלו. היתמות והכאב ננעצו ביצירתה של עומר למשך כל חייה

1

דבורה עומר, מתוך ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

מגישה ועורכת ראשית: ורד ליון-ירושלמי
אורח: גיל עומר, בנה של דבורה עומר
הפקה: דניאל גל
עריכה: עמית נאור

הסכת הספרנים: כל הפרקים 

ב-17 בינואר 1944 פילח קול ירייה חזק את דממת מנוחת הצהריים של חברי קיבוץ מעוז חיים. לאה שרשבסקי נהרגה מאותה ירייה, ומסלול חייה של בתה, דבורה בת ה-11 – לימים דבורה עומר – השתנה לנצח. אביה של דבורה, משה מוסינזון, שהה אז בשליחות הבריגדה היהודית של הצבא הבריטי באירופה הבוערת. רק כחודש לאחר מכן שלח אליה אגרת ממקום מושבו שם, וכתב בה בזה הלשון:

"דבורה'לה שלי היקרה. הגיעה אליי השמועה הנוראה. רציתי להגיע אלייך אבל אין כל אפשרות כזו. במה ננחם את עצמנו, בתי? כל כך קשה לי לכתוב אלייך את המכתב הזה. לו יכולתי להיות איתך בימים אלו, אבל גזירה היא. נישא את הכאב, דבורי, יחד, את מה שקרה אין לשנות. עלייך רק לזכור, דבורי, שחלומה של אמא היה תמיד לראותך גדלה ופורחת, עליזה ושקדנית. לפניי מונח כעת מכתבה האחרון של אמא אליי, והמכתב כולו כתוב עלייך. ואם אנחנו רוצים למלא את רצונה של אמא, הרי שאת צריכה להתגבר על הכאב והצער, ללמוד הרבה ולהיות נערה שקדנית וטובה. נשמור את זכרה של אמא בליבנו. כמה טובה הייתה, כמה מסורה וכמה חכמה. כתבי נא לי, בתי, ואף אני אכתוב לעתים קרובות. אני לוחץ אותך אל ליבי, דבורי, ממרחקים, וכואב איתך יחד. אבא".

1
דבורה עומר, מתוך ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

"הפצע המדמם הזה המשיך לדמם כל החיים", מספר גיל עומר, בנה של דבורה עומר, איש תקשורת ויו"ר תאגיד השידור הישראלי. "השאלה 'איך לא חזרת אליי' הייתה שם תמיד", הוא מוסיף בשיחה עם ורד ליון-ירושלמי בהסכת "הספרנים", הפודקאסט של הספרייה הלאומית. משום שלאחר מות אימה של דבורה, אביה של עומר לא שב מיד לארץ ישראל, אלא המשיך בשליחותו. השניים אמנם היו גרושים, אך דבורה תהתה כיצד זה משאיר אב את בתו היתומה לבדה. כאב הנטישה הזה היה נעוץ בלב יצירתה של עומר ברבות השנים.

נדבך נוסף של כאב היתמות היה חוסר הוודאות לגבי נסיבות המוות של אמה, לאה. אמה של עומר נהרגה בתאונת אימונים של "ההגנה", ועל כן נאלצו חברי קיבוץ מעוז חיים להסתיר את סיבת מותה האמיתית מחשש שהיא תתגלה לבריטים. רק בבגרותה גילתה עומר בוודאות שאמה לא התאבדה.

1
דבורה עומר, מתוך ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

"היא התחילה בכתיבה של יומנים", מספר בנה גיל. "מדהים לראות בהם את העומק ואת הכאב". הכתיבה הזו התפתחה בסופו של דבר לסדרת הספרים "דפי תמר", שהיו הצלחתה הגדולה הראשונה. בהמשך הפכה עומר לאחת מסופרות הילדים והנוער המצליחות והאהובות ביותר בישראל. היא זכתה בפרסים רבים, ביניהם פרס ראש הממשלה, פרס אקו"ם ופרס ישראל. בשנת 2013 הלכה לעולמה וארכיונה מופקד היום בספרייה הלאומית.

עוד על חייה של עומר, על יחסיה עם הוריה, משפחתה ועל יצירתה, תוכלו לשמוע בפרק החדש של הסכת "הספרנים", פודקאסט הספרייה הלאומית. תוכלו להירשם לעדכונים שוטפים על פרקים חדשים ביישומוני ההסכתים של אפל, גוגל, וספוטיפיי. ואם אהבתם את הפרק, אל תשכחו לדרג בחמישה כוכבים!

האזנה נעימה!


עוד בנושא:

"משהו מתנגן בי, היום יום הולדת לדבורי"

הדמעות של דבורה עומר

"אני אתגבר" מאת דבורה עומר: הגיבורה הראשונה על כיסא גלגלים

סיפורו של המקלט הראשון לנשים מוכות בישראל

"לא חשבנו שאנחנו עושות היסטוריה. בסך הכל רצינו לפעול למען נשים": סיפורו של המקלט הראשון בישראל לנשים מוכות שקם בחיפה בשנת 1977, וסיפורן של הגיבורות שהקימו אותו

המקלט הראשון לנשים מוכות בישראל בחיפה. הצילום באדיבות הארכיון הפמיניסטי של ארגון "אישה לאישה", חיפה

צילה היתה בין הראשונות שהגיעו למקלט. היא באה הישר מבית החולים, כשעינה האחת, שאותה כמעט איבדה, עדיין חבושה. איתה הגיעו גם תמר וארבעת התינוקות שלה; שרה, קיבוצניקית שבעלה ניסה לרצוח אותה; כרמלה, שהגיעה עם 20 תפרים בראשה ותחושה מוצקה שלעולם לא תצליח לחמוק מבעלה המאיים לרצוח אותה; ואחרונה אחרונה שולה, אם לחמישה, שהרימה את חולצתה כדי להראות לנו את חזה וגבה, שהיו מכוסים בצלקות של סכינים וכוויות סיגריות.

כל אותן נשים הגיעו אלינו משום שהיו בטוחות כי הפעם הבאה בה יספגו מכות מבעליהן תהיה גם הפעם האחרונה בחייהן. הן הגיעו אלינו כיוון שפחדו למות, ולא היה להן לאן ללכת. הדירה בחיפה, אמרו, היא תחנתן האחרונה. לא, אמרנו אנחנו, אתן תצאו מכאן ותחזרו לחיות חיים מלאים. צדקנו ביחס לרוב הנשים. ביחס לכרמלה טעינו.

(מתוך ספרה של מרשה פרידמן "גולה בארץ המובטחת")

"מה דעתך שנפתח מקלט לנשים מוכות?". רגע אחרי שלא הצליחה להיכנס לכנסת פעם נוספת, כראשת מפלגת נשים בישראל, שאלה מרשה פרידמן את חברתה ג'ודי היל את השאלה ששינתה את ההיסטוריה שלנו בכל מה שקשור ליחס לנשים מוכות בישראל. חמש נשים הפכו את "השאלה" למציאות: מרשה פרידמן, ג'ודי היל, ג'ויס ליבינגסטון, חולית בת-עידית וברברה סבירסקי. אף אחת מהן לא נולדה בישראל, וכולן היו חלוצות תנועות הנשים בארץ. אם תחפשו אחרי תמונה אחת שמנציחה את הגיבורות האלו יחד, לא תמצאו. הן פשוט לא חשבו שיש צורך בתמונה כזו. "לא חשבנו שאנחנו עושות היסטוריה, אז לא מצאנו סיבה להצטלם", מספרת לנו ברברה סבירסקי, ממייסדות המקלט, ומי שניהלה את המקום בשנותיו הראשונות, "בסך הכל רצינו לפעול למען לנשים".

מרשה פרידמן. ינואר, 1974. צילום: יעקב סער, לע"מ

כמו הרבה מאוד דברים גדולים, ההתחלה הייתה צנועה: חבורת הנשים, בסיוע של עוד עשרות פעילות פמיניסטיות נוספות, החלה את הדרך למקלט בשכירת דירה בהדר הכרמל שבחיפה. הכל נעשה בצורה מאולתרת: הרהיטים נתרמו מתושבי העיר ונאספו במשאית קטנה. מקום המקלט נשמר בסוד מסיבות ברורות.

המקלט היה בעצם דירת מגורים בת חמישה חדרים. לא הרבה, אבל מסעות ארוכים מתחילים בצעד אחד קטן. כמעט כל בעלי התפקידים במקלט הטרי הסכימו לעבוד בהתנדבות: עורכת דין, רופא, גינקולוג, כולם עבדו בחינם או בתשלום סמלי. בסתיו 1977 המקלט נפתח. בפעם הראשונה בהיסטוריה הישראלית ניתן מענה לאותן נשים נרדפות ומוכות, שעד עתה לא היה להן לאן לפנות.

"הארץ" מדווח על הקמת המקלט. 4 בנובמבר 1977. לקריאת הכתבה המלאה

מכיוון שלא היה תקדים בישראל למקלט מסוג זה, נאלצו צוות הנשים המקימות ללמוד מפרוייקטים דומים שכבר פעלו במדינות אחרות, ולקבוע בעצמן את הכללים לשימוש במקלט. כך למשל הן קבעו כי ניתן לשהות במקלט עד שלושה חודשים. הכניסה לגברים – אסורה. כל שוהה זוכה לסיוע משפטי, אישי ורפואי בזמן שהייתה במקלט, כדי שתוכל  לבחור את דרכה החדשה עם תום תקופת שהותה.

"בסופו של דבר כל מה שרצינו הוא לסייע לנשים שסובלות מאלימות", מספרת סבירסקי בשיחה עמנו. "קראנו את הספרות המקצועית בנושא. למדנו על המקלטים שהוקמו באנגליה והולנד. אחר כך נאלצנו ללמוד על בשרנו מה עושים ומה לא עושים".

לאחר פתיחת המקלט ב-3 בנובמבר 1977, פרסמו המייסדות "קו חם" לנשים המבקשות סיוע. בתחילה זרם הפונות למקלט היה מצומצם מאוד, אך כתבה שפורסמה ב"ידיעות אחרונות" ב-3 בפברואר 1978, חודשים ספורים בלבד אחרי הקמתו, שינתה את הכל. פתאום הטלפון לא הפסיק לצלצל. נשים פשוט הופיעו בפתח המקלט, ויותר מ-100 נשים ביקשו מקלט בחודשים שלאחר פרסום הכתבה.

הכתבה שהתפרסמה ב-3 בפברואר 1978. באדיבות "ידיעות אחרונות"

"אחרי שהתפרסמה הכתבה ב'ידיעות', המקלט אף פעם לא היה סגור", מספרת סבירסקי. "הנשים הראשונות שהגיעו למקלט היו דווקא הנשים החזקות יותר שמבחינתן המקלט היה חבל הצלה. הן פשוט הצילו את עצמן. רק בשלב מאוחר יותר הגיעו נשים גם משאר חלקי החברה".

השינוי היה מהיר וחד-משמעי. בדוח מיוחד שהוציאו המקימות חצי שנה לאחר פתיחת המקלט הן תיארו זאת כך:

תוך שבועיים האשה נרגעת. היא מתחילה לאכול ולישון. לאחר חודש במקלט, היא בדרך כלל מוכנה ללוות נשים חדשות בסידוריהן השונים. היא מתחילה לחשוב על עבודה ועל עתיד. היא אינה עוד קורבן חסר אונים העומד מול גבר כל יכול, אלא אשה חזקה יותר, ולא נפחדת.

המקלט בחיפה, 1978. צילום: יוסי רוט, ידיעות אחרונות

לא הכל הלך חלק, ולא כל הנשים הצליחו לצאת ממעגל האלימות ולהתחיל חיים חדשים, אך כל אישה שניצלה והשתקמה היא עולם שלם. "כל המצילה נפש אחת כאילו הצילה עולם ומלואו", מצטטת סבירסקי. "הייתה אישה אחת שהשתקמה במקלט, וכבר הייתה בדרך ליציאה מהמציאות הקשה שלה. אנחנו מאוד נקשרנו זו לזו ברמה האישית. לפני כשנתיים היא פנתה אלי דרך המסנג'ר של פייסבוק. נסעתי אליה וראיתי שהיא חיה טוב, גידלה ילדים, אחת מהן הייתה תינוקת בעריסה כשהיא שהתה במקלט. יש לה בן זוג קבוע, אבל להתחתן שוב היא לא הייתה מוכנה. בילינו כמה שעות יחד. איזו שמחה!".

חצי שנה לאחר הקמת המקלט הראשון, נפתח מקלט שני בהרצליה. ב-1981 קם מקלט גם בירושלים, ובסוף אותה שנה נפתח מקלט רביעי באשדוד. השנים חלפו ומקלטים רבים אחרים קמו ואף קיבלו "מעטפת" ארגונית ושלטונית, אבל המקלט הראשון בחיפה הוא זה שפרץ את הכביש הבלתי סלול להגנה על קורבנות אלימות במשפחה. "זה דבר אדיר לעשות, משהו שלא נעשה קודם", אומרת סבירסקי. "לראות אישה שנכנסת מכופפת, יוצאת עם גב זקוף ומסתדרת בחיים. כשזה קורה זו הרגשה אדירה! את משנה את העולם!".

ברברה סבירסקי. אביב 2021

"בעצם לא השתנה שום דבר", מסכמת סבירסקי במבט מפוכח על ההווה. "מה בכל זאת השתנה? יש יותר מוסדות, יש עוד פתרונות, יש יותר אפשרויות. התופעה לא נעלמה וכנראה לא תיעלם. לצערי, בישראל מנסים להתחרות עם ארה"ב, והופכים להיות יותר ויותר אלימים בכל התחומים. לא רק בבית".

תודה רבה לחנה ספרן מארגון "אשה לאשה" על הסיוע בהכנת הכתבה.

הכתבה מוקדשת לזכרן של כל קורבנות האלימות נגד נשים בישראל

לקריאה נוספת

מרשה פרידמן, "גולה בארץ המובטחת"

ברברה סבירסקי, "בנות חוה, בנות לילית : על חיי נשים בישראל"

חנה ספרן, "לא רוצות להיות נחמדות: המאבק על זכות הבחירה לנשים וראשיתו של הפמיניזם החדש בישראל"