צילה היתה בין הראשונות שהגיעו למקלט. היא באה הישר מבית החולים, כשעינה האחת, שאותה כמעט איבדה, עדיין חבושה. איתה הגיעו גם תמר וארבעת התינוקות שלה; שרה, קיבוצניקית שבעלה ניסה לרצוח אותה; כרמלה, שהגיעה עם 20 תפרים בראשה ותחושה מוצקה שלעולם לא תצליח לחמוק מבעלה המאיים לרצוח אותה; ואחרונה אחרונה שולה, אם לחמישה, שהרימה את חולצתה כדי להראות לנו את חזה וגבה, שהיו מכוסים בצלקות של סכינים וכוויות סיגריות.
כל אותן נשים הגיעו אלינו משום שהיו בטוחות כי הפעם הבאה בה יספגו מכות מבעליהן תהיה גם הפעם האחרונה בחייהן. הן הגיעו אלינו כיוון שפחדו למות, ולא היה להן לאן ללכת. הדירה בחיפה, אמרו, היא תחנתן האחרונה. לא, אמרנו אנחנו, אתן תצאו מכאן ותחזרו לחיות חיים מלאים. צדקנו ביחס לרוב הנשים. ביחס לכרמלה טעינו.
(מתוך ספרה של מרשה פרידמן "גולה בארץ המובטחת")
"מה דעתך שנפתח מקלט לנשים מוכות?". רגע אחרי שלא הצליחה להיכנס לכנסת פעם נוספת, כראשת מפלגת נשים בישראל, שאלה מרשה פרידמן את חברתה ג'ודי היל את השאלה ששינתה את ההיסטוריה שלנו בכל מה שקשור ליחס לנשים מוכות בישראל. חמש נשים הפכו את "השאלה" למציאות: מרשה פרידמן, ג'ודי היל, ג'ויס ליבינגסטון, חולית בת-עידית וברברה סבירסקי. אף אחת מהן לא נולדה בישראל, וכולן היו חלוצות תנועות הנשים בארץ. אם תחפשו אחרי תמונה אחת שמנציחה את הגיבורות האלו יחד, לא תמצאו. הן פשוט לא חשבו שיש צורך בתמונה כזו. "לא חשבנו שאנחנו עושות היסטוריה, אז לא מצאנו סיבה להצטלם", מספרת לנו ברברה סבירסקי, ממייסדות המקלט, ומי שניהלה את המקום בשנותיו הראשונות, "בסך הכל רצינו לפעול למען לנשים".
כמו הרבה מאוד דברים גדולים, ההתחלה הייתה צנועה: חבורת הנשים, בסיוע של עוד עשרות פעילות פמיניסטיות נוספות, החלה את הדרך למקלט בשכירת דירה בהדר הכרמל שבחיפה. הכל נעשה בצורה מאולתרת: הרהיטים נתרמו מתושבי העיר ונאספו במשאית קטנה. מקום המקלט נשמר בסוד מסיבות ברורות.
המקלט היה בעצם דירת מגורים בת חמישה חדרים. לא הרבה, אבל מסעות ארוכים מתחילים בצעד אחד קטן. כמעט כל בעלי התפקידים במקלט הטרי הסכימו לעבוד בהתנדבות: עורכת דין, רופא, גינקולוג, כולם עבדו בחינם או בתשלום סמלי. בסתיו 1977 המקלט נפתח. בפעם הראשונה בהיסטוריה הישראלית ניתן מענה לאותן נשים נרדפות ומוכות, שעד עתה לא היה להן לאן לפנות.
מכיוון שלא היה תקדים בישראל למקלט מסוג זה, נאלצו צוות הנשים המקימות ללמוד מפרוייקטים דומים שכבר פעלו במדינות אחרות, ולקבוע בעצמן את הכללים לשימוש במקלט. כך למשל הן קבעו כי ניתן לשהות במקלט עד שלושה חודשים. הכניסה לגברים – אסורה. כל שוהה זוכה לסיוע משפטי, אישי ורפואי בזמן שהייתה במקלט, כדי שתוכל לבחור את דרכה החדשה עם תום תקופת שהותה.
"בסופו של דבר כל מה שרצינו הוא לסייע לנשים שסובלות מאלימות", מספרת סבירסקי בשיחה עמנו. "קראנו את הספרות המקצועית בנושא. למדנו על המקלטים שהוקמו באנגליה והולנד. אחר כך נאלצנו ללמוד על בשרנו מה עושים ומה לא עושים".
לאחר פתיחת המקלט ב-3 בנובמבר 1977, פרסמו המייסדות "קו חם" לנשים המבקשות סיוע. בתחילה זרם הפונות למקלט היה מצומצם מאוד, אך כתבה שפורסמה ב"ידיעות אחרונות" ב-3 בפברואר 1978, חודשים ספורים בלבד אחרי הקמתו, שינתה את הכל. פתאום הטלפון לא הפסיק לצלצל. נשים פשוט הופיעו בפתח המקלט, ויותר מ-100 נשים ביקשו מקלט בחודשים שלאחר פרסום הכתבה.
"אחרי שהתפרסמה הכתבה ב'ידיעות', המקלט אף פעם לא היה סגור", מספרת סבירסקי. "הנשים הראשונות שהגיעו למקלט היו דווקא הנשים החזקות יותר שמבחינתן המקלט היה חבל הצלה. הן פשוט הצילו את עצמן. רק בשלב מאוחר יותר הגיעו נשים גם משאר חלקי החברה".
השינוי היה מהיר וחד-משמעי. בדוח מיוחד שהוציאו המקימות חצי שנה לאחר פתיחת המקלט הן תיארו זאת כך:
תוך שבועיים האשה נרגעת. היא מתחילה לאכול ולישון. לאחר חודש במקלט, היא בדרך כלל מוכנה ללוות נשים חדשות בסידוריהן השונים. היא מתחילה לחשוב על עבודה ועל עתיד. היא אינה עוד קורבן חסר אונים העומד מול גבר כל יכול, אלא אשה חזקה יותר, ולא נפחדת.
לא הכל הלך חלק, ולא כל הנשים הצליחו לצאת ממעגל האלימות ולהתחיל חיים חדשים, אך כל אישה שניצלה והשתקמה היא עולם שלם. "כל המצילה נפש אחת כאילו הצילה עולם ומלואו", מצטטת סבירסקי. "הייתה אישה אחת שהשתקמה במקלט, וכבר הייתה בדרך ליציאה מהמציאות הקשה שלה. אנחנו מאוד נקשרנו זו לזו ברמה האישית. לפני כשנתיים היא פנתה אלי דרך המסנג'ר של פייסבוק. נסעתי אליה וראיתי שהיא חיה טוב, גידלה ילדים, אחת מהן הייתה תינוקת בעריסה כשהיא שהתה במקלט. יש לה בן זוג קבוע, אבל להתחתן שוב היא לא הייתה מוכנה. בילינו כמה שעות יחד. איזו שמחה!".
חצי שנה לאחר הקמת המקלט הראשון, נפתח מקלט שני בהרצליה. ב-1981 קם מקלט גם בירושלים, ובסוף אותה שנה נפתח מקלט רביעי באשדוד. השנים חלפו ומקלטים רבים אחרים קמו ואף קיבלו "מעטפת" ארגונית ושלטונית, אבל המקלט הראשון בחיפה הוא זה שפרץ את הכביש הבלתי סלול להגנה על קורבנות אלימות במשפחה. "זה דבר אדיר לעשות, משהו שלא נעשה קודם", אומרת סבירסקי. "לראות אישה שנכנסת מכופפת, יוצאת עם גב זקוף ומסתדרת בחיים. כשזה קורה זו הרגשה אדירה! את משנה את העולם!".
"בעצם לא השתנה שום דבר", מסכמת סבירסקי במבט מפוכח על ההווה. "מה בכל זאת השתנה? יש יותר מוסדות, יש עוד פתרונות, יש יותר אפשרויות. התופעה לא נעלמה וכנראה לא תיעלם. לצערי, בישראל מנסים להתחרות עם ארה"ב, והופכים להיות יותר ויותר אלימים בכל התחומים. לא רק בבית".
תודה רבה לחנה ספרן מארגון "אשה לאשה" על הסיוע בהכנת הכתבה.
הכתבה מוקדשת לזכרן של כל קורבנות האלימות נגד נשים בישראל
לקריאה נוספת
מרשה פרידמן, "גולה בארץ המובטחת"
ברברה סבירסקי, "בנות חוה, בנות לילית : על חיי נשים בישראל"
חנה ספרן, "לא רוצות להיות נחמדות: המאבק על זכות הבחירה לנשים וראשיתו של הפמיניזם החדש בישראל"
