חורף 1941 היה חורף אפל. בראשית הקיץ הקודם פלשו הנאצים לברית המועצות וכבשו בסערה את המחצית המזרחית של אירופה, אחרי שסיימו לכבוש את החצי המערבי. כעת הם צרו על לנינגרד, וקרבות עזים התנהלו מסביב למוסקבה. בראשית דצמבר התפתחות דרמטית נוספת: היפנים מפתיעים את ארצות הברית בפרל הארבור ומכניסים לזיכרון הקולקטיבי העולמי את טייסי הקמיקזה המאיימים.
במקביל לכל זה, יחד עם הפלישה לברית המועצות, מתחילים הנאצים במבצעי ההשמדה ההמונית של יהודי אירופה. יהודי אוקראינה, בלארוס ומדינות נוספות מרוכזים מול בורות הריגה ומוצאים להורג במאות אלפים. בדצמבר מוקם גם מחנה ההשמדה הראשון, חֶלְמְנוֹ, ונעשים נסיונות בהרג המוני במשאיות גז. זמן קצר לאחר מכן תיפול ההחלטה על יישום "הפתרון הסופי לשאלת היהודים" – השמדתם.
בינתיים, גם בארץ ישראל המצב לא מזהיר. בצפון אפריקה מתחוללים קרבות, וקיים חשש שבסופו של דבר יעשו הגרמנים את דרכם לארץ ישראל. כדי לעמוד בהתחייבותו של בן גוריון ש"נילחם בנאצים כאילו אין ספר לבן", שלח היישוב העברי בארץ ישראל גם אלפים מבניו להתגייס לצבא הבריטי. חלק מהם נפל בשבי בקרבות ביוון, מוקדם יותר באותה שנה.
וכך, בחורף 1941, מצאו את עצמם לא מעט בנים יהודים מארץ ישראל על אדמת אירופה הקרה. ושם תפס אותם חודש כסלו, ואיתו חג החנוכה. אך אל חשש ואל פחד. היה מי שביקש לדאוג לרווחתם של החיילים היהודיים המפוזרים בעולם. "הוועד הארצי למען החייל היהודי", שאת הקמתו יזם יוסף ברץ, ממקימי דגניה ואיש ציבור בולט, פעל לספק את כל צרכיהם של החיילים היהודים בצבא הבריטי.
הוועד יצר קשרים עם שלטונות הצבא הבריטי כדי לייצג בפניו את החיילים ולדאוג לצרכיהם. בראש סדר העדיפויות העמיד הוועד את צרכי התרבות של החיילים העבריים. הוא שלח עיתונים בעברית, ארגן הצגות בתיאטראות העבריים עבור החיילים, ואפילו דאג לשיעורי עברית ואנגלית עבור החיילים היהודיים ביחידות הצבא השונות. לצד זאת, סיפק לחיילים תשמישי קדושה כמו ספרי תנ"ך, תפילין, סידורי תפילה, גביעים לקידוש ופמוטים להדלקת נרות, על מנת שהחיילים יוכלו להתפלל ולקדש את השבת גם בעת שירותם. נוסף על כך, כמובן, הוועד ביקש גם לסייע כלכלית לחיילים המשרתים בניכר, ולחיילים פצועים בפרט.
וכך היה גם בחנוכה של שנת תש"ב, דצמבר 1941. גם בחג החנוכה ניסה הוועד הארצי למען החייל לפזר קצת אור לטובת החיילים היהודיים הלוחמים בנאצים, לעודד את רוחם ולסייע לרווחתם. בראש הפעולות עמד מפעל ענק למתנות, מעין "דמי חנוכה" לחיילים. עשרות מתנדבות – נשות ויצ"ו, תלמידות בתי ספר ו"ארגון אמהות עובדות" – הכינו חבילות שנשלחו לחיילים בבסיסי הצבא בארץ ובחו"ל. החיילים באירופה קיבלו סוודרים וגרבי צמר חמים, וכולם זכו גם לסיגריות (כמובן), דברי מתיקה (ברור) וסכיני גילוח (צריך). לחבילות צורפו גם מכתבי ילדים וציורים, וגם את "לוח החייל" – ספרון קטן עם לוח שנה, חומר היסטורי וגיאוגרפי ושאר מידע תרבותי ושימושי שבוועד חשבו שחיילים צריכים להכיר.
חייל החורף את החושך יגרש
לצד כל הפעילויות האלה, הנפיק הוועד לכבוד החג גלויה מיוחדת שנמכרה בכל הקיוסקים וחנויות הספרים. על גביה הוטבעה תמונה מרשימה ומרגשת: חייל יהודי במדי הצבא הבריטי, מדליק נרות חנוכה בזמן שילדה תכולת עיניים מחבקת אותו, ככל הנראה אב ובתו. בעוד החייל עסוק בהדלקת הנרות, עיניה של הילדה מהופנטות אל האש. מתחת לתמונה נכתבה שורה מתוך הפיוט "מעוז צור": "ראש ימיני נישאת ואויב שמו מחית". ההקשר האקטואלי והתקווה לנס שיאיר את עתיד העם היהודי היו אז ברורים לכל.
מעט פרטים ידועים על התמונה הזו. את התמונה צילם זולטן קלוגר, מהצלמים הבולטים ביותר בארץ ישראל של אותה תקופה, יחד עם שתי תמונות נוספות של אותם מצולמים באותו מעמד. כיום שמורות התמונות האלו באוסף זולטן קלוגר בארכיון המדינה. תוכלו לראות את שלושתן כאן, כאן וכאן.
קלוגר עבד פעמים רבות עבור הקרן הקיימת לישראל ומוסדות לאומיים נוספים. איננו יודעים מי הזמין ממנו את התמונות אך נראה שצולמו בארץ ישראל, סמוך למועד הפצת הגלויה. מלבד בגלויה של הוועד למען החייל, התמונה הופיעה גם בלוח שנה של שנת 1941-1942 שהוציאה קרן היסוד. האם קרן היסוד הייתה הגוף שהזמין את הצילום? איננו יודעים. איננו יודעים גם מיהם החייל והילדה המצולמים בתמונות. איננו יודעים היכן הוצב החייל, והאם שרד את המלחמה. כל נסיונותינו לאתר מידע נוסף על התמונות עלו בתוהו. גם נסיונות חיפוש קודמים לא הצליחו לגלות את זהותם של החייל והילדה.
על כן אנחנו פונים אליכם, הקוראות והקוראים. אולי תצליחו לזהות את המצולמים כאן, אולי תדעו דבר מה על הילדה או על החייל הזה. אולי תדעו היכן היא צולמה? אולי תדעו מה עלה בגורלם? אולי גם אצלכם בבוידעם מתחבא עותק של הגלויה הזאת? ספרו לנו כאן בתגובות, בפייסבוק, בטוויטר או באינסטגרם.
תודה לארכיון המדינה על הסיוע בהכנת הכתבה.
