בגיל 11 איבדה דבורה עומר את אמה בנסיבות טרגיות, שלא התבררו לה עד שלב מאוחר מאוד. באותו הזמן נאלצה להיפרד גם מאביה, ששהה אז בחו"ל ולא מיהר לחזור אל דבורי הקטנה שלו. היתמות והכאב ננעצו ביצירתה של עומר למשך כל חייה
ב-17 בינואר 1944 פילח קול ירייה חזק את דממת מנוחת הצהריים של חברי קיבוץ מעוז חיים. לאה שרשבסקי נהרגה מאותה ירייה, ומסלול חייה של בתה, דבורה בת ה-11 – לימים דבורה עומר – השתנה לנצח. אביה של דבורה, משה מוסינזון, שהה אז בשליחות הבריגדה היהודית של הצבא הבריטי באירופה הבוערת. רק כחודש לאחר מכן שלח אליה אגרת ממקום מושבו שם, וכתב בה בזה הלשון:
"דבורה'לה שלי היקרה. הגיעה אליי השמועה הנוראה. רציתי להגיע אלייך אבל אין כל אפשרות כזו. במה ננחם את עצמנו, בתי? כל כך קשה לי לכתוב אלייך את המכתב הזה. לו יכולתי להיות איתך בימים אלו, אבל גזירה היא. נישא את הכאב, דבורי, יחד, את מה שקרה אין לשנות. עלייך רק לזכור, דבורי, שחלומה של אמא היה תמיד לראותך גדלה ופורחת, עליזה ושקדנית. לפניי מונח כעת מכתבה האחרון של אמא אליי, והמכתב כולו כתוב עלייך. ואם אנחנו רוצים למלא את רצונה של אמא, הרי שאת צריכה להתגבר על הכאב והצער, ללמוד הרבה ולהיות נערה שקדנית וטובה. נשמור את זכרה של אמא בליבנו. כמה טובה הייתה, כמה מסורה וכמה חכמה. כתבי נא לי, בתי, ואף אני אכתוב לעתים קרובות. אני לוחץ אותך אל ליבי, דבורי, ממרחקים, וכואב איתך יחד. אבא".
דבורה עומר, מתוך ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית
"הפצע המדמם הזה המשיך לדמם כל החיים", מספר גיל עומר, בנה של דבורה עומר, איש תקשורת ויו"ר תאגיד השידור הישראלי. "השאלה 'איך לא חזרת אליי' הייתה שם תמיד", הוא מוסיף בשיחה עם ורד ליון-ירושלמי בהסכת "הספרנים", הפודקאסט של הספרייה הלאומית. משום שלאחר מות אימה של דבורה, אביה של עומר לא שב מיד לארץ ישראל, אלא המשיך בשליחותו. השניים אמנם היו גרושים, אך דבורה תהתה כיצד זה משאיר אב את בתו היתומה לבדה. כאב הנטישה הזה היה נעוץ בלב יצירתה של עומר ברבות השנים.
נדבך נוסף של כאב היתמות היה חוסר הוודאות לגבי נסיבות המוות של אמה, לאה. אמה של עומר נהרגה בתאונת אימונים של "ההגנה", ועל כן נאלצו חברי קיבוץ מעוז חיים להסתיר את סיבת מותה האמיתית מחשש שהיא תתגלה לבריטים. רק בבגרותה גילתה עומר בוודאות שאמה לא התאבדה.
דבורה עומר, מתוך ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית
"היא התחילה בכתיבה של יומנים", מספר בנה גיל. "מדהים לראות בהם את העומק ואת הכאב". הכתיבה הזו התפתחה בסופו של דבר לסדרת הספרים "דפי תמר", שהיו הצלחתה הגדולה הראשונה. בהמשך הפכה עומר לאחת מסופרות הילדים והנוער המצליחות והאהובות ביותר בישראל. היא זכתה בפרסים רבים, ביניהם פרס ראש הממשלה, פרס אקו"ם ופרס ישראל. בשנת 2013 הלכה לעולמה וארכיונה מופקד היום בספרייה הלאומית.
עוד על חייה של עומר, על יחסיה עם הוריה, משפחתה ועל יצירתה, תוכלו לשמוע בפרק החדש של הסכת "הספרנים", פודקאסט הספרייה הלאומית. תוכלו להירשם לעדכונים שוטפים על פרקים חדשים ביישומוני ההסכתים של אפל, גוגל, וספוטיפיי. ואם אהבתם את הפרק, אל תשכחו לדרג בחמישה כוכבים!
סבא יצחק וסבתא טוני, קצת לפני יציאת מצרים שלהם, אלכסנדריה 1953
סבא שלי יצא ראשון ממצרים. הוא גורש כבול באזיקים על אנייה שהפליגה לאיטליה. שניהם, סבי וסבתי, היו חברים במחתרת ציונית שפעלה במצרים. הם לימדו ילדים לדבר עברית, יצרו פעילויות שעודדו תפיסה ציונית בקרב בני נוער ואפילו כתבו עלון ציוני שהפיצו בין חברי התנועה.
עד שיום אחד הרשימות הסודיות ובהן כל שמותיהן של חברי הקבוצה נפלו לידיים הלא נכונות וכל חברי המחתרת מצאו עצמם בכלא המצרי. מי שהייתה לו אזרחות זרה, כמו סבא שלי, גורש ממצרים. אחרים, נשארו בכלא זמן רב. אבל היה שם אחד ברשימה הזו שהמשטרה המצרית לא הצליחה למצוא. חבר מחתרת אחד לא נתפס. טוני. זה היה חבר המחתרת החסר. סבא שלי סיפר שגם כשניסו בכוח להוציא ממנו את מיקומו של טוני הוא לא גילה. המצרים חיפשו גבר. הם לא הבינו שטוני זו בעצם אישה. טוני היא סבתא שלי.
היא לקחה את כספה והלכה לצורף. היא ביקשה ממנו שיכין לה צמיד זהב כבד. כסף אי אפשר היה לקחת, אבל מה שהיה על גופם יכול היה לצאת יחד איתם. וכך, עם צמיד הזהב על ידה היא יצאה ממצרים והתחילה את מסע לישראל ולמפגש המחודש עם סבא שלי. הצמיד נמצא אצלה עד היום, עדות אילמת למסע המיוחד שעשתה בחייה ולמה שנשאר מאחור.
בשנת 2014 חקקה הכנסת חוק שלפיו ה-30 בנובמבר נקבע כיום לציון יציאת יהודי ארצות ערב ואיראן. התאריך הספציפי נבחר בכוונה יום אחד אחרי ההכרזה ההיסטורית באו"ם. היום שאחרי, זה שעומד בצלו של כ"ט בנובמבר המפורסם. זה היה בדיוק הרגע שבו היציבות בקהילות היהודיות בארצות ערב החלה להיסדק. בעקבות ההכרזה על הקמת מדינת ישראל והמתיחות האזורית שינו מדינות ערב את נקודת המבט על היהודים שביניהם. ברגע אחד התערער עולמם והקהילות היהודיות החלו לקרוס בזו אחר זו. חלקן בבת אחת וחלקן בכרסום איטי ארוך ומתמשך.
רובם הגדול של יהודי ארצות ערב נאלצו לעזוב חסרי כל את המדינות שבהן נולדו וחיו. זהו תהליך שהתחולל בסמיכות להקמת מדינת ישראל, נמשך בשנות ה-50 וה-60 ובמהלכו חדלו מלהתקיים קהילות בעלות היסטוריה בת מאות ואלפי שנים.
דוגמא אחת היא הפרעות שהתרחשו בחלב, בסוריה, מיד אחרי החלטת החלוקה באו"ם. כפי שתיאר זאת חכם טוויל שהיה הרב הראשי של קהילת חלב: "ההכרזה על החלוקה הייתה ביום ו'. ביום א'…הכריזו לסגור כל העיר ולשבות. והיהודים קיבלו על עצמם שלא לצאת מפתחי בתיהם…בצהריים התאספו גויים רבים ליד בית הכנסת ומכריזים 'פלסטין בִּלָאדְנָא ויָאהוּד כִּלָאבְּנָא' (פלסטין היא ארצנו והיהודים כלבינו) והצבא מחריש. אחרי הצהריים התנפל ההמון על בית הכנסת והרס, והצבא מסייע להם…אחר חצי שעה נשרף הכול. הוציאו ארבעים ספרי תורה ושרפו אותם בחוץ בנפט ובשמן…". גם במצרים בשנת 1948 הרחובות בערו. פצצות התפוצצו ברובע היהודי בקהיר. במקביל היו מעצרים המוניים, התנכלויות לבתי כנסת ועוד.
בית הכנסת הגדול באלכסנדריה היה בית קהילתי שוקק חיים ובמרכזו בית ספר. ובבית הספר לימד הרב ונטורה. "אם הייתי פוגשת אותו היום" אמרה לי סבתא שלי "הייתי אומרת לו תודה, בזכותו אנחנו הגענו לארץ". אחת עשרה שנים הוא לימד באלכסנדריה עד שגורש משם בשל פעילותו הציונית ובשנים האלה הצית את רוחם של צעירי הקהילה ובתוכם סבא וסבתא שלי ועורר בהם את החלום להגיע לישראל.
חתונה משפחתית בבית הכנסת אליהו הנביא באלכסנדריה
"הוא היה שונה משאר המורים" היא סיפרה "הוא הלהיב אותנו הצעירים, הוא דיבר אתנו על ציונות, על ישראל, בלי לפחד. והוא לא רק דיבר הוא גם עשה. הדרך שלו הייתה דוגמא אישית".
הרב משה ונטורה נולד באיזמיר, טורקיה, ב-1892. הוא כיהן כרב בבגדד ובביירות. בשנת 1937 נקרא להיות הרב הראשי של אלכסנדריה. הוא חינך דורות של תלמידים בבית ספר התיכון היהודי שהקים, בניהם גם אלי כהן. ונטורה הנהיג קו ציוני לאומי בקהילה היהודית. בהשקפתו, התחייה הלאומית היהודית, הציונות, הייתה חלק אינטגרלי מתהליך תחייה כולל של עמי המזרח, ולכן הרבה לנאום על הצורך לשיתוף פעולה בין העמים השמיים השונים ובפרט בין "בני ישראל ובני ישמעאל". בשנת 1948 הוא גורש ממצרים על ידי השלטונות בשל פעילותו הציונית.
כילדה, הסתובבתי עם הסיפור המשפחתי ברגשות מעורבים. מצד אחד, הסבים והסבתות שלי היו גיבורים. הם היו חברים במחתרת במצרים והפכו עולמות כדי להגיע לישראל. מצד שני, הם היו מזרחיים והמזרחיות תמיד עמדה שם באמצע הדרך, מפריעה. לפעמים כשהייתי שואלת את סבא שלי על מצרים היה אומר "עד מתי ישפטו אותי לפי איפה סבא שלי נולד?". מבחינתו הוא היה ישראלי, ציוני וקיבוצניק נלהב. את מצרים הוא השאיר מאחור. המטרה שלו תמיד הייתה – ארץ ישראל.
הם עבדו קשה והצליחו להכחיד כל זכר למזרחיות הזו, לא דיברו אף פעם בערבית, רק עברית. אפילו לא הבנתי כמה ערבית הם מבינים, לא יכולתי לנחש שזו השפה המדוברת ברחוב שבו הם גדלו. רק הצרפתית עלתה מידי פעם על שפתיהם.
אבל היום אני חוזרת לשם. לסיפורים שבצל. לאלה שהשמש החזקה החביאה והסתירה. אני מביטה בתמונה הזו, של בית הכנסת באלכסנדריה שכל כך הרבה זיכרונות משפחתיים נצרבו בין כתליו. אני לא הייתי שם. אבל אני מדמיינת את סבתא טוני שלי עומדת על המדרגות האלה בשמלה לבנה ומדקלמת את עשרת הדברות בבת המצווה שלה ואת סבתא סוזי זיכרונה לברכה צועדת בו בשמלת השושבינה שלה. ושתיהן מחייכות אלי בשמלות חגיגיות חיוכים של ילדות בעולם אחר כל כך. עולם שהיה ואיננו עוד. ורק הסיפורים משמרים את היותו. ואני, מנסה לאסוף מתוכו את כל האוצרות החבויים בו, לפני שייעלמו אל התהום.
לאחרונה יצא לאור הספר שלי, "הביתה הלוך חזור", רומן היסטורי שנע בין תקופות בין מצרים של אז לישראל של היום. יש בו מסע ששופך אור על דברים שהתרחשו בקהילה היהודית של אלכסנדריה באותם ימים, וניסיון לחזור אחורה בזמן ולגלות את האוצרות שחבויים שם.
החברות עם אבשלום והאהבה המטורפת לשרה: סיפורו של ליובה שניאורסון
האיש שלא הפסיק לכתוב כל חייו מצא את עצמו פעמיים ללא מילים: במותו של אבשלום פיינברג ובמותה של שרה אהרנסון. סיפורו של האיש שנתן לניל"י את שמה
לוי יצחק (ליובה) שניאורסון היה בעל ייחוס מרשים. הוא נולד בסוף המאה ה־19 לאחת המשפחות העשירות ברוסיה, שאף החזיקה ברשותה אלפי דונמים בחדרה. הוא היה נצר ישיר למייסדי חסידות חב"ד, ובן דודו היה הרבי מלובביץ'. אבל שום דבר לא ריגש והלהיב אותו כמו החברים הטובים שלו, הלוחמים האמיצים: אבשלום פיינברג, אהרון אהרנסון ויותר מכולם – שרה אהרנסון.
ב־1915 הוא הצטרף לארגון ניל"י – שניאורסון הוא שהציע את השם ניל"י – והפך לקצין הקשר שהעביר את המסרים מחוות הניסיונות בעתלית למפקדה הבריטית במצרים. ושם, בעתלית ועל אוניית הריגול "מנגם", הוא התאהב באופן נואש, דרמטי ומלא עוצמה באישה החזקה, האמיצה והיפה – שרה אהרנסון.
מכתבי האהבה של ליובה לשרה, שביטאו את תשוקתו והערצתו אליה, שמורים כולם בארכיונו שבספרייה הלאומית. מכתביו שופכים אור על צעירי העלייה הראשונה, על המאבק בטורקים ועל סיפור אהבה אחד – יוצא דופן בעוצמתו – של אחד מבני המושבות הראשונות בארץ ישראל עם שרה גיבורת ניל"י.
האזנה נעימה!
מגישה: ורד ליון־ירושלמי
אורח: יבגני (איבגי) סלוצ'ק, יוצר הקטלוג של ארכיון לוי יצחק שניאורסון בספרייה הלאומית
הסופר היהודי שאייר את גיבור הילדים האפרו-אמריקאי האהוב
הספר The Snowy Day, מספר את סיפורו של פיטר, ילד ברוקלינאי שמתעורר ליום מושלג. זהו הספר המושאל ביותר בכל הזמנים בספרייה הציבורית של ניו יורק, ספר שאהוב על וופי גולדברג ומישל אובמה. אבל בישראל בכלל לא מכירים את היוצר שלו, יעקב עזרא כץ
הסופר עזרא קיטס לצד איור מתוך אחד מספריו. התמונות באדיבות קרן עזרא ג'ק קיטס - Ezra Jack Keats Foundation
בחודש דצמבר 2019 פרסמה הספרייה הציבורית של ניו יורק את רשימת עשרת הספרים המושאלים ביותר בכל 125 שנות קיומה. את הרשימה מאכלסים ספרי ילדים ומבוגרים מוכרים מאד כמו חתול תעלול, ארץ יצורי הפרא, אל תיגע בזמיר, הארי פוטר והזחל הרעב. רק ספר אחד ברשימה הזו לא תורגם לעברית, ומדובר, וכאן החלק המפתיע ביותר, על הספר שהגיע למקום הראשון, עם קרוב לחצי מיליון השאלות. ספר שממשיך לצאת לאור במהדורות חדשות, במדינות שונות ובשפות שונות גם 60 שנה לאחר שיצא לאור לראשונה.
אמת, מדובר בספר על שלג, נושא קצת פחות רלוונטי עבור ילדי ישראל, אבל עם פופולריות עצומה כל כך, ועם יוצר יהודי פורה ניתן היה לצפות שהספר ומחברו יהיו מוכרים גם כאן. כיוון שזה עוד לא קרה, אנחנו שמחים להיות אלה שעורכים לכם את ההיכרות הזו, ולהציג את הסופר והמאייר עזרא קיטס, את ספרו המצליח ביותר: The Snowy Day ובאותה ההזדמנות גם את פיטר – אחד מהגיבורים האפרו-אמריקאיים הראשונים בספרות הילדים הפופולרית.
נתחיל את סיפורנו בשנת 1940, כאשר האמן והמאייר הצעיר יעקב עזרא כץ עלעל במגזין Life ונתקל בתמונות של ילד אפרו-אמריקאי ששבה את לבו. כץ גזר את התמונות מהעיתון ושמר אותן אצלו. הוא לא ידע להסביר מדוע הוא שומר את התמונות הללו, ובוודאי לא שיער שהילד הזה ישנה את חייו.
כץ, שהיה אז בשנות העשרים לחייו, נולד בברוקלין למשפחה יהודית קשת יום שהיגרה לארצות הברית מפולין. נטייתו האמנותית התגלתה כבר כשהיה ילד קטן ומילא את שולחן המטבח בציורי דיו. בגיל 8 קיבל תשלום צנוע (25 סנט) כדי לצייר שלט של חנות מקומית ובמהלך לימודיו קיבל כמה אותות הוקרה על ציוריו. כשבגר, כישרונו ואהבתו הפכו לפרנסה. הוא אייר מודעות פרסומת, לקח חלק באיורי קומיקס של מארוול, ובהמשך החל לאייר ספרי ילדים. בתחילת הדרך, לאחר שנתקל באנטישמיות ובאפליה על רקע יהדותו, שינה את שמו לעזרא ג'ק קיטס.
איור מתוך snowy day – התמונות באדיבות קרן עזרא ג'ק קיטס – Ezra Jack Keats Foundation
בראשית שנות ה-60 קיבל החלטה לכתוב בעצמו ספר ילדים. הוא שלף את גזירי העיתון שליוו אותו עשרים ושתיים שנים, ובהשראתם יצר את הספר The Snowy Day שבמרכזו עומד הילד פיטר עם שכמייתו האדומה. יש המכתירים את פיטר לגיבור האפרו-אמריקאי המשמעותי הראשון בספרות הילדים האמריקאית, כיוון שהיה הראשון שהיה הדמות הראשית בסיפור, אוייר בצבע מלא ויצא במסגרת הוצאה לאור מרכזית.
איור של עזרא קיטס מאחד מספריו. התמונות באדיבות קרן עזרא ג'ק קיטס – Ezra Jack Keats Foundation
The Snowy Day הוא ספר מאויר (picture book) שמביא באיורי קולאז' ובטקסט קצר את חוויותיו של ילד ברוקלינאי שמתעורר ליום מושלג שמכסה את כל העיר בלבן. הוא יוצר עקבות, שבילים וצורות בשלג, מטפס על גבעת השלג ומחליק עליה, ואף לוקח הביתה כדור שלג למזכרת, רק כדי לגלות בעצב, לפני שהלך לישון, שהוא נעלם. בבוקר למחרת הוא יתעורר לעוד יום מושלג, וייצא אליו שוב – הפעם עם חבר. בטקסט עצמו אין שום התייחסות למוצאו של פיטר או לעורו הכהה, ודווקא הטבעיות הזו מעצימה את החלוציות של הספר בהיבט הרב-תרבותי. אישים בולטים כמו מישל אובמה ווופי גולדברג הזכירו את הספר כאחד הספרים האהובים על כמה דורות של ילדים במשפחתם. הספר חלוצי גם בכך שמיקם את הסיפור בסביבה אורבנית של בני מעמד הפועלים, ולא בסביבה כפרית, כפי שהיה מקובל עד אז.
כריכת הספר The Snowy Day. התמונות באדיבות קרן עזרא ג'ק קיטס – Ezra Jack Keats Foundation
הספר זיכה את קיטס בפרס קולדקוט היוקרתי לספרי ילדים מאויירים וזכה להצלחה גדולה בקרב הקוראים והמבקרים. ההצלחה הזו הולידה ספרים נוספים שפיטר הוא גיבורם, וביניהם Goggles, בו פיטר וחברו ארצ'י מתמודדים עם חבורת בריונים שרוצים את משקפי הרכיבה שמצאו, Whistle for Willie שבו פיטר מנסה ללמוד לשרוק, כדי שיוכל לשרוק לכלב שלו ו-Peter's Chair שבו נולדת לפיטר אחות קטנה. הספרים על פיטר, כמו גם ספרים נוספים שכתב ואייר קיטס (22 ספרים בסך הכל, בנוסף ל-33 ספרים שאייר) יצאו מגבולות ארצות הברית ותורגמו לכ-20 שפות (אך אפילו אחד מהם לא לעברית!). חלקם גם עובד לספרים ולהצגות.
עזרא קיטס נפטר מהתקף לב בשנת 1983 והוא בן 67 בלבד, אמנותו ממשיכה לתת השראה ליוצרים רבים וספריו ממשיכים לשמח ילדים ברחבי העולם וללוות אותם ואת הוריהם ברגעים המיוחדים שלפני ההליכה לישון. אולי יום אחד הם ישמחו גם את הילדים והילדות בישראל.
