הסופר היהודי שאייר את גיבור הילדים האפרו-אמריקאי האהוב

הספר The Snowy Day, מספר את סיפורו של פיטר, ילד ברוקלינאי שמתעורר ליום מושלג. זהו הספר המושאל ביותר בכל הזמנים בספרייה הציבורית של ניו יורק, ספר שאהוב על וופי גולדברג ומישל אובמה. אבל בישראל בכלל לא מכירים את היוצר שלו, יעקב עזרא כץ

הסופר עזרא קיטס לצד איור מתוך אחד מספריו. התמונות באדיבות קרן עזרא ג'ק קיטס - Ezra Jack Keats Foundation

בחודש דצמבר 2019 פרסמה הספרייה הציבורית של ניו יורק את רשימת עשרת הספרים המושאלים ביותר בכל 125 שנות קיומה. את הרשימה מאכלסים ספרי ילדים ומבוגרים מוכרים מאד כמו חתול תעלול, ארץ יצורי הפרא, אל תיגע בזמיר, הארי פוטר והזחל הרעב. רק ספר אחד ברשימה הזו לא תורגם לעברית, ומדובר, וכאן החלק המפתיע ביותר, על הספר שהגיע למקום הראשון, עם קרוב לחצי מיליון השאלות. ספר שממשיך לצאת לאור במהדורות חדשות, במדינות שונות ובשפות שונות גם 60 שנה לאחר שיצא לאור לראשונה.

אמת, מדובר בספר על שלג, נושא קצת פחות רלוונטי עבור ילדי ישראל, אבל עם פופולריות עצומה כל כך, ועם יוצר יהודי פורה ניתן היה לצפות שהספר ומחברו יהיו מוכרים גם כאן. כיוון שזה עוד לא קרה, אנחנו שמחים להיות אלה שעורכים לכם את ההיכרות הזו, ולהציג את הסופר והמאייר עזרא קיטס, את ספרו המצליח ביותר: The Snowy Day ובאותה ההזדמנות גם את פיטר – אחד מהגיבורים האפרו-אמריקאיים הראשונים בספרות הילדים הפופולרית.

נתחיל את סיפורנו בשנת 1940, כאשר האמן והמאייר הצעיר יעקב עזרא כץ עלעל במגזין Life ונתקל בתמונות של ילד אפרו-אמריקאי ששבה את לבו. כץ גזר את התמונות מהעיתון ושמר אותן אצלו. הוא לא ידע להסביר מדוע הוא שומר את התמונות הללו, ובוודאי לא שיער שהילד הזה ישנה את חייו.

כץ, שהיה אז בשנות העשרים לחייו, נולד בברוקלין למשפחה יהודית קשת יום שהיגרה לארצות הברית מפולין. נטייתו האמנותית התגלתה כבר כשהיה ילד קטן ומילא את שולחן המטבח בציורי דיו. בגיל 8 קיבל תשלום צנוע (25 סנט) כדי לצייר שלט של חנות מקומית ובמהלך לימודיו קיבל כמה אותות הוקרה על ציוריו. כשבגר, כישרונו ואהבתו הפכו לפרנסה. הוא אייר מודעות פרסומת, לקח חלק באיורי קומיקס של מארוול, ובהמשך החל לאייר ספרי ילדים. בתחילת הדרך, לאחר שנתקל באנטישמיות ובאפליה על רקע יהדותו, שינה את שמו לעזרא ג'ק קיטס.

 

איור מתוך snowy day – התמונות באדיבות קרן עזרא ג'ק קיטס –
Ezra Jack Keats Foundation

בראשית שנות ה-60 קיבל החלטה לכתוב בעצמו ספר ילדים. הוא שלף את גזירי העיתון שליוו אותו עשרים ושתיים שנים, ובהשראתם יצר את הספר The Snowy Day שבמרכזו עומד הילד פיטר עם שכמייתו האדומה. יש המכתירים את פיטר לגיבור האפרו-אמריקאי המשמעותי הראשון בספרות הילדים האמריקאית, כיוון שהיה הראשון שהיה הדמות הראשית בסיפור, אוייר בצבע מלא ויצא במסגרת הוצאה לאור מרכזית.

 

איור של עזרא קיטס מאחד מספריו. התמונות באדיבות קרן עזרא ג'ק קיטס – Ezra Jack Keats Foundation

The Snowy Day הוא ספר מאויר (picture book) שמביא באיורי קולאז' ובטקסט קצר את חוויותיו של ילד ברוקלינאי שמתעורר ליום מושלג שמכסה את כל העיר בלבן. הוא יוצר עקבות, שבילים וצורות בשלג, מטפס על גבעת השלג ומחליק עליה, ואף לוקח הביתה כדור שלג למזכרת, רק כדי לגלות בעצב, לפני שהלך לישון, שהוא נעלם. בבוקר למחרת הוא יתעורר לעוד יום מושלג, וייצא אליו שוב – הפעם עם חבר. בטקסט עצמו אין שום התייחסות למוצאו של פיטר או לעורו הכהה, ודווקא הטבעיות הזו מעצימה את החלוציות של הספר בהיבט הרב-תרבותי. אישים בולטים כמו מישל אובמה ווופי גולדברג הזכירו את הספר כאחד הספרים האהובים על כמה דורות של ילדים במשפחתם. הספר חלוצי גם בכך שמיקם את הסיפור בסביבה אורבנית של בני מעמד הפועלים, ולא בסביבה כפרית, כפי שהיה מקובל עד אז.

כריכת הספר The Snowy Day. התמונות באדיבות קרן עזרא ג'ק קיטס – Ezra Jack Keats Foundation

הספר זיכה את קיטס בפרס קולדקוט היוקרתי לספרי ילדים מאויירים וזכה להצלחה גדולה בקרב הקוראים והמבקרים.  ההצלחה הזו הולידה ספרים נוספים שפיטר הוא גיבורם, וביניהם Goggles, בו פיטר וחברו ארצ'י מתמודדים עם חבורת בריונים שרוצים את משקפי הרכיבה שמצאו, Whistle for Willie שבו פיטר מנסה ללמוד לשרוק, כדי שיוכל לשרוק לכלב שלו ו-Peter's Chair שבו נולדת לפיטר אחות קטנה. הספרים על פיטר, כמו גם ספרים נוספים שכתב ואייר קיטס (22 ספרים בסך הכל, בנוסף ל-33 ספרים שאייר) יצאו מגבולות ארצות הברית ותורגמו לכ-20 שפות (אך אפילו אחד מהם לא לעברית!). חלקם גם עובד לספרים ולהצגות.

עזרא קיטס נפטר מהתקף לב בשנת 1983 והוא בן 67 בלבד, אמנותו ממשיכה לתת השראה ליוצרים רבים וספריו ממשיכים לשמח ילדים ברחבי העולם וללוות אותם ואת הוריהם ברגעים המיוחדים שלפני ההליכה לישון. אולי יום אחד הם ישמחו גם את הילדים והילדות בישראל.

מאחורי התפוז והאבטיח של נורית זרחי

נורית זרחי כתבה מאות ספרי ילדים ויותר מכך שירים. הקסם הפרוע של כתיבתה הפך את השירים שלה לבני ברית של כל ילד וילדה שמחפשים משהו קצת שונה ומפתיע. לרגל יום הולדתה ה-80 חזרנו אל שניים משיריה המולחנים והאהובים ביותר

1

מתוך עטיפת האלבום "אישה באבטיח" של חוה אלברשטיין, הוצאת CBS

"ספרות צריכה להיות חידתית", אמרה פעם המשוררת והסופרת נורית זרחי בראיון שנערך עימה במוסף הספרות שלנו, "המוסך". "לילדים זו לא בעיה, רק להורים זו בעיה. לילדים יש תריס פתוח, והוא נסגר רק אחרי גיל ההתבגרות", היא אמרה. נורית זרחי היא במידה רבה "הילדה המרדנית" של שירי הילדים. שיריה מלאים בהפתעות, אירועים פלאיים וקסם פרוע שמושך עיני קוראים צעירים ומבוגרים. השנה היא חוגגת 80 וזאת הזדמנות מצוינת להיזכר בכמה משיריה האהובים ביותר, אלה שהצליחו להגיע לקאנון פזמוני הילדים, אפילו שהם די חריגים בנוף.

השנה האחרונה הייתה משמחת במיוחד עבורה, כשביום העצמאות תשפ"א זכתה גם בפרס ישראל לספרות. המשוררת שכתבה שירים על נמרים מתחת למיטה ונתנה דרור ליחס חצוף כלפי דודות שנפלו לשלוליות, זכתה סוף סוף בהכרה האולטימטיבית. לא שחסרים לה פרסים: היא כבר זכתה בשורה ארוכה, ביניהם פרס ביאליק, פרס ראש הממשלה וגם עיטור אנדרסן הבינלאומי לספרות ילדים. 

1
נורית זרחי. צילום: איריס נשר

ביקשנו משניים מהיוצרים ששרו משיריה, יוני רכטר וחוה אלברשטיין, שיספרו לנו קצת על החיבור עם השירים הפלאיים, המפתיעים והמצחיקים של זרחי.

קילפתי תפוז

איש אחד מקלף תפוז ומוצא בפנים ילד ישן. הילד מתרעם, ובצדק. גם העירו אותו וגם קר לו עכשיו משנפתח התפוז. האיש מבקש את סליחתו ומשיב את הפלחים למקום על מנת שהילד יוכל להמשיך לישון. כעת, קצת כמו אצל שרדינגר, האיש לא יודע אם הילד עדיין שם ואם הוא עדיין ישן. זאת בקצרה עלילת השיר "קילפתי תפוז" שכתבה נורית זרחי. במקור זו ילדה שמקלפת את התפוז, אבל רובנו מכירים את השיר הזה בביצועו של אריק איינשטיין, כפי שהופיע באלבומו "הייתי פעם ילד". האלבום הזה מורכב כולו משירי ילדים שהלחין יוני רכטר, ואתם מכירים מהם לא מעט: "שבת בבוקר", "אדון שוקו", "גברת עם סלים". חלקם זכו אחר כך גם לקליפים מתוך קלטת הוידאו "כמו גדולים".

1
איור: לנה גוברמן, מתוך ״דודה מרגלית נפלה אל השלולית״ בהוצאת כנרת זמורה ביתן

בין כותבי וכותבות שירי הילדים שבאלבום הזה נמצאים חיה שנהב, יהונתן גפן, תרצה אתר ושלומית כהן-אסיף. אבל רק שיר אחד באלבום נכתב על ידי נורית זרחי. זה השיר "קילפתי תפוז". "כשעבדתי עם אריק איינשטיין על שירי ילדים, הוא הביא הרבה ספרי ילדים, ובהם גם ספר של נורית זרחי", מספר יוני רכטר על הבחירה דווקא בשיר הזה. "כשנתקלנו ב'קילפתי תפוז' מיד אהבנו אותו בגלל הייחודיות שלו, ההומור והדמיון שבו".

היה קל להלחין אותו?
השיר עצמו אינו קשה להלחנה. הטקסט נתן לי מיד השראה ללחן, וחשבתי שסגנון של רגאיי יתאים לו. ברגע שבחרתי בז'אנר זה נתן לי כיוון, וההלחנה זרמה די מהר. אפשר לשמוע זאת מהתוצאה.

למה דווקא רגאיי?
הרגאיי מגיע מג'מייקה, והתפוז שהוא פרי היה עבורי איכשהו דימוי לאי הזה. זה עבד. השיר אהוב מאוד במשך שנים רבות, ונדמה שאינו מאבד מרעננותו. אני גם מבצע אותו בהופעות שלי מזה כמה שנים.

1
יוני רכטר על הפסנתר, אריק איינשטיין ברקע. מתוך ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים ע"ש משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

 

אישה באבטיח

ילד ישן בתפוז זה דבר אחד, אולי הוא סתם עצר שם לנוח. אבל מה לגבי אישה שבוחרת לקבוע את ביתה דווקא בתוך אבטיח? נכון, מדובר בפרי מרווח, ובוודאי טעים מאוד, ובכל זאת לא מדובר בהכרח בפתרון טוב לבעיית מחירי הדירות. השיר הזה של זרחי, "אישה באבטיח", מספר על אישה אשר – כמו שאפשר להבין – גרה בתוך אבטיח. יש לה שם מקום ל"שני שרפרפים וכיסא ומנורה", יש לה שם סלון וארון, ואפילו חתול היא מביאה. אבל כמו שקורה כל שנה, יום אחד תמה לה העונה. כבר אין אבטיחים כשמגיע הסתיו, והאישה נאלצת לתור אחר מקום מגורים אחר. אז היא מגלה את מצוקת הדיור ונאלצת להסתפק בחדרון קטן בתוך גזר. שם כבר אין כל כך הרבה מקום, והיא מסתפקת בחצי ארון, ברבע כיסא ובשרפרף, ו"מעצמה היא בקושי הצליחה לדחוק את האף". גם השיר הזה הולחן על ידי פסנתרן מוכר – שלמה גרוניך – ובוצע בוירטואוזיות על ידי האחת והיחידה, חוה אלברשטיין במסגרת תקליט שלם משיריה של זרחי. אלברשטיין היא זו שבחרה את השיר וביקשה להלחינו. דיברנו איתה על התהליך.

"ביקרתי אצל שכנים שלי ואת עיני משכה עטיפה צבעונית מאוד של ספר. זה היה ספר של נורית זרחי, והציורים הנפלאים היו של רות צרפתי. בזכות הציורים התחלתי לקרוא גם את השירים ופשוט נדהמתי".

1
איור של רות צרפתי עבור ספרה של נורית זרחי "כישוף". ארכיון רות צרפתי שטרנשוס זמין דיגיטלית באדיבות המשפחה ובמסגרת שיתוף הפעולה בין משרד ירושלים ומורשת, הספרייה הלאומית של ישראל, שנקר-הנדסה עיצוב ואמנות, ומחלקת היודאיקה בספריית אוניברסיטת הרווארד.

מה אהבת בשירים האלה?
"הבנתי שמדובר בספר לילדים אבל מעולם לא קראתי שירי ילדים כאלה. התאהבתי בהם מיד, וגם במשוררת. רק מאוחר יותר גיליתי שהיא הייתה אשתו של יורם טהרלב, שאיתו הרביתי לעבוד עוד קודם".

ואיך העיון בספר הפך לאלבום שלם?
"התחלתי לקרוא את כל השירים של נורית שהיו בנמצא, ומהר מאוד החלטתי שהם ראויים לפרויקט מיוחד. רציתי שהם יזכו להלחנות מיוחדות אז פניתי לכמה יוצרים צעירים, ממש בתחילת דרכם, וחילקתי לכל אחד מהם שיר להלחנה".

מי היה שם? ואיך הייתה העבודה איתם?
"שלמה גרוניך, מתי כספי, דני עמיהוד ומישה סגל שגם הפיק ועיבד את הפרויקט. זאת הייתה הרפתקה נהדרת. את נורית הכירו אז בעיקר אוהבי שירה ואנחנו הצלחנו להביא אותה לכולם".

אלברשטיין הפכה את שירי זרחי לתקליט שלם בשם "לאט לאט לאט". "על העטיפה הייתה אמורה להיות תמונה שלי עם שמלת תחרה לבנה וארוכה עם שמשיה לבנה", מספרת אלברשטיין. "לידי היו עז וכלבלב. הכל בהשראת השיר שנתן לאלבום את שמו, שם כתבה זרחי על 'גברות זקנות עם שמשיות לבנות פוסעות לאט לאט'". אבל בהתחלה, מתברר, "אישה באבטיח" לא היה דווקא השיר הבולט מתוכו, וגם האלבום לא התקבל מיד בעין יפה.

מה אמרו על התקליט כשהוא יצא?
"הוא לא התקבל בהתלהבות. טענו שהוא נופל בין הכיסאות – יש בו שירי ילדים עם מנגינות מורכבות מידי. אז הוחלט לשנות את העטיפה ואבנר כץ אייר אותי בתוך אבטיח. כך או כך, במשך השנים התקליט הזה מצא את מקומו, ועד היום הוא אחד האהובים עליי ביותר", מסכמת אלברשטיין.

1
חוה אלברשטיין. מתוך ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים ע"ש משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

"יצירתה של נורית זרחי לילדים מלאה באיגיון פרוע ובפנטסיה, בסיפורים ובשירים שמאכלסים אותם חיות מדברות, מכשפות מקסימות ופירות שמשמשים כבית", אומרת לנו דורית גני, סופרת ועובדת בצוות היעץ של הספרייה הלאומית. "אבל בצד ההומור והדמיון, יש ביצירותיה גם מלוא החופן עצב ובדידות. חלקם מקורם ביתמותה המוקדמת ובהתמודדות הלא פשוטה עם חברת הילדים בקיבוץ".

1
איור של אורה איתן עבור ספרה של נורית זרחי "באה המלכה למלך". ארכיון אורה איתן זמין דיגיטלית, באדיבות בעלת הארכיון ובמסגרת שיתוף הפעולה בין משרד ירושלים ומורשת, הספרייה הלאומית של ישראל, שנקר-הנדסה, עיצוב ואמנות ומחלקת היודאיקה בספריית אוניברסיטת הרווארד.

מה מיוחד בשירה לילדים של נורית זרחי?
"היא לא דומה לשום דבר אחר. יצירותיה של זרחי מסרבות לציית לגבולות ולהגדרות של קהלי יעד, ז'אנרים, חוקי טבע או חוקים בכלל. אלה יצירות שאין בהן רצון לחנך או להעביר מסר, אלא לבטא אמת פנימית עמוקה ולא מתחנפת. ודבר נוסף עומד בבסיס כל יצירתה של זרחי – גם בגיל 80 זרחי תמיד בצד של הילדים, מבינה אותם, דואגת להשמיע את קולם ומאמינה בזכותם לחופש, לאוזן קשבת, לאהבה ולכבוד".

איזה משיריה של נורית זרחי אתם ואתן הכי אוהבים/ות? ספרו לנו כאן בתגובות, בפייסבוק, בטוויטר או באינסטגרם.

כשאיתמר בן-אב"י ניצל את מעמדו בעיתונות כדי לחזר אחרי אהובתו

כמו בסרט רומנטי, סיפור אהבתו של איתמר בן-אב"י ונסיכת היישוב היהודי בירושלים, לאה אבושדיד לא הלך חלק. היו שם פערים עדתיים ומעמדיים לא צפויים, פערי גיל וגם כמה איומים בהתאבדות. וכשאחד הצדדים ברומן הזה הוא אחד העיתונאים החשובים בירושלים, כל העיר גם עקבה אחרי הסיפור בעיתון

1

איתמר בן-אב"י ולאה אבושדיד

סיפור האהבה הזה מוכר לרבים. הוא היה אחד מסיפורי האהבה הבולטים של היישוב היהודי המתחדש בארץ הקודש, וכבר כתבו עליו הרבה. ביוגרפיות, רומנים, ולפחות פזמון אחד ידוע מאוד. מדובר בסיפור אהבתו של איתמר בן-אב"י לצעירה הירושלמית לאה אבושדיד.

ממרחק השנים זה אולי נראה כך: בן-אב"י, בנו הבכור של אב מפורסם, מאצולת הציונות והעיתונות בירושלים, מתאהב דווקא בבת למשפחה ספרדית. אבל המציאות הייתה הפוכה –  משפחתה של אבושדיד הייתה זו שהתנגדה לחיזוריו של בן-אב"י. בימים בהן המשפחות היהודיות הנחשבות בירושלים היו המשפחות הספרדיות הוותיקות והמבוססות של היישוב הישן – כמו משפחת אבושדיד – בן-אב"י שהגיע ממשפחה אשכנזית ענייה לא היה זיווג ראוי. אבל בן-אב"י לא ויתר.

1
איתמר בן אב"י, מתוך ויקיפדיה

הוא ראה את לאה לראשונה "עוד בעריסתה", לדבריו. באוטוביוגרפיה שכתב הוא מזכיר אותה עוד בימי ילדותה-נערותה, כאחת מהנערות היפות בירושלים בעת שלמדה בבית הספר "אוולינה דה רוטשילד". כשחזר בן-אב"י מלימודיו בגרמניה החל לערוך את העיתון "האור"/"הצבי", עיתון שייסד אביו, אליעזר בן יהודה, ואז גם החל סיפור החיזור המפורסם שלו. עם משרה מכובדת שכזו, הרשה לעצמו לבקר בבית אחיה של לאה, ד"ר אברהם אבושדיד, וביקש רשות לפגוש גם את אמם ואיתה את הבנות.

1
השיר "לו אהבתיני" פונה ל"אלתי". בעת פרסום השיר לאה הייתה כבת 20. מתוך "הצבי"⁩⁩, 23 בנובמבר 1909

המשפחה נאותה לפגישה, אך אם המשפחה, ריינה אבושדיד, לא שבעה רצון מהתפתחות הרומן בין איתמר בן-אב"י לבין בתה הצעירה. "עם כל רצונה של מרת אבושדיד, אמה של לאה, להסביר לי פנים, היה הדבר לפעמים מעל לגבול יכולתה", כתב בן-אב"י באוטוביוגרפיה שלו, ונימק: "כי רבים כל כך היו הבחורים מכל העדות אשר באו לבקש את יד בתה, בחורים חשובים ממני בעיניה, גם בעושר וגם בעמדה חברתית, ובפרט הייתה קשורה בכל נימי נפשה עם כל מה שהוא ספרדי, ואני האשכנזי הייתי כמין עצם בגרונה. ולא עוד אלא, שהאשכנזי הזה לא היה אשכנזי סתם…אלא מפורסם והרפתקן, שלא הייתה נחת ממנו אף ליום אחד".

1
השיר "שלום" שכתב בן-אב"י ובו הוא מרמז על התאבדות בשל אהבתו החד צדדית באותה עת. מתוך "הצבי", 5 בינואר 1910

בשלב מסוים החליט בן-אב"י החלטה גורלית, שהשפיעה גם כן על הדרך בה צעד סיפור האהבה הזה. בן-אב"י, אדם מוחצן גם בימים כתיקונם, החליט לפרסם את שירי האהבה שכתב למושא אהבתו, בעיתונו, כאשר את השם "לאה" הפך בשיכול אותיות ל"אלה", ו"אלתי". לאה הייתה עדיין תלמידת תיכון, ובירושלים הקטנה חולל הפרסום סערה רבתי. שירי האהבה שלו החלו להופיע באופן קבוע מעל דפי "הצבי", וכך כתב על כך בספרו: "לאה – אשר נודעה כבר לכול בחילוף אותיות בשמה השירי 'אלה' – נתבלבלה לגמרי. כל הנערות הסתכלו בה, אם מתוך קנאה ואם מתוך שנאה, אם מתוך לעג ואם מתוך שמחה לאיד. מרת לנדוי [מורתה של לאה] הטיפה לה מוסר, והביעה תימהונה על כי 'הטובה לתלמידותיה נפלה בפח צעיר, שאת אהבתו אליה הוציא לרחוב כטיט חוצות'. העלמה בכתה כל אותו יום, וכשנפגשה באחיה, דרש מאיתה לנתק כל קשריה עמי".

1
השיר "פרח הפרחים" מוקדש "לאלילתי", כינוי נוסף בו השתמש בן-אב"י ברמז ללאה. מתוך "הצבי", 12 בינואר 1910

על אף דרישת המשפחה לניתוק הקשר בין לאה לבן-אב"י, איתמר לא ויתר. נראה שאף לא התחרט על החלטתו לפרסם את השירים, משום שהמשיך לפרסם עוד מהם.

1
השיר "מלחמת השנים" מצטט בשם "האלילה": "אני אלילה, אלילתך היפה: תאהבני – ואויה אז לך". מתוך "הצבי", 18 בפברואר 1910

המצב הרעוע אילץ אפילו את אביו של איתמר, אליעזר בן יהודה, להתערב במצב. מסע ההשתדלות, יחד עם העובדה הפעוטה שלאה אבו-שדיד עצמה רצתה להשתדך לבן-אב"י, ריככו את אמה של לאה שהסכימה בסופו של דבר לשידוך.

אך בכך לא תמו התלאות. על מנת לקבל את הסכמתה הסופית לשידוך בין הנערה הצעירה לבין המחזר הנלהב מאוד, הטילה האם, ריינה אבושדיד, תנאים ומגבלות. איתמר היה כאמור עני יותר מאהובתו וגם מבוגר מלאה בלא מעט שנים. על כן, דרשה משפחת אבושדיד בהסכם האירוסין מספר דרישות: שבן-אב"י ימתין עוד לפחות 18 חודשים עד לנישואין; שבסוף תקופת ההמתנה יעבור בדיקה רפואית מקיפה שתוכיח שהוא בריא לחלוטין ואינו חולה באף מחלה מידבקת; שיוכיח כושר השתכרות של לפחות 300 פרנק בחודש וייתן את משכורתו ללאה; שיספק לאשתו הטרייה דירה, ושלעולם לא יקבל זכות בכספי ירושתה. איתמר המאוהב הסכים להכל.

1
לאה אבושדיד בערך בגיל 20, מתוך ויקיפדיה

עם זאת, על פי עדותו של בן-אב"י, במהלך התקופה היה שרוי במתח רב. הרופא שערך את הבדיקות הרפואיות המקיפות שעבר החתן המיועד התעכב במתן תשובתו. איתמר חשש שאולי יעיד הרופא, ידיד משפחת אבושדיד, שאינו כשיר ויגרום לביטול האירוסים, שעוד לא נערכו רשמית. מצבו הנפשי היה רעוע, והשירים הבאים שכתב העידו על כך. שיר אחד שכתב נקרא "דם", ואילו האחר נקרא "אקדחי", ובו כתב כך:

"עַל הַשֻּׁלְחָן הוּא מֻנָּח,

עַל הַשֻּׁלְחָן הוּא שׁוֹכֵב

וּמַמְתִּין לִפְקֻדָּתִי.

הוּא מְפַהֵק וְנוֹצֵץ,

הוּא מַאֲרִיךְ לְשׁוֹנוֹ

וְתוֹהֵה לִקְרָאתִי.

כִּי מֵאָז אֲהַבְתִּיהָ וְלִבִּי כָּאוּב

לֹא יָזוּז הָאֶקְדָּח מִמּוּלִי.

בֵּין סִפְרֵי־רוּחִי,

עַל שֻׁלְחָנִי הָאָהוּב,

נוֹשֵׁם הוּא, הַמָּוֶת, כְּבָר לִי".

בסופו של דבר עמד איתמר בן-אב"י בכל התנאים, ובשעה טובה נערך טקס האירוסין. הוא התקיים בקיץ 1910 וכרגיל, גם עליו דווח בעיתון. באוטוביוגרפיה שלו, כתב בן-אב"י כיצד באותו ליל אירוסין עצמו, ניסתה עדיין האם להזכיר ללאה שהיא יכולה להסתלק מכל העסק. לאה סירבה והודיעה שבכוונתה להינשא לאיתמר בן-אב"י, אבל גם היא הפגינה את קשיחותה. באותו לילה יצאה לטיול על גב חמורים עם ידידיה, כשהיא מתרצת זאת לאיתמר באומרה "דיבור הוא דיבור" – כלומר, כך הבטיחה לחבריה ואינה יכולה לבטל את הפגישה. כך היה כנראה גם עם הבטחתה להינשא לבן-אב"י.

1
מודעה לרגל נישואיהם של איתמר בן-אב"י ולאה אבושדיד, מתוך "האור" (לשעבר "הצבי"), 1 באפריל 1912

כאמור, הבטיח בן-אב"י להמתין לפחות שנה וחצי עד שיתקיימו הנישואים עצמם, אך בפועל המתין קרוב לשלוש שנים. במשך כל הזמן הזה עודדה האם ריינה אבושדיד מחזרים נוספים שאולי יצליחו להניא את בתה הצעירה מהחלטתה להינשא לאיתמר הפוחז. בספרו טען איתמר שגם תחת החופה ממש עוד אמרה ריינה לבתה שהיא יכולה להתחרט. אולם לשמחתו של בן אב"י, לאה הושיטה את אצבעה לאיתמר שענד לה את הטבעת, וברית הנישואים נחתמה סופית. החתונה הייתה חגיגית ומפוארת, ונכחו בה נציגי כל העדות וכל הדתות, או כפי שתיאר אותה בן-אב"י: "חתונה עברית ירושלמית במלוא המשמע". חתונה מרגשת, הולמת סיפור פתלתל ומסובך, כמו בסוף של מלודרמה רומנטית. השניים חיו יחדיו במשך כ-30 שנה, עד מותו של איתמר בשנת 1943. נולדו להם שלוש בנות, שתיים מהן הגיעו לבגרות – ואחת מהן הפכה ברבות השנים גם לאמו של המנחה והבשלן גיל חובב. לאה המשיכה לחיות עוד כ-40 שנים לאחר מכן, ובמותה נקברה בהר הזיתים לצידו של בן-אב"י, כשעל מצבתה נחרט: "היפה בבנות / שבה אל מנוחתה / מראשות אביר נעוריה / איתמר".

האזינו: "בעלי הדיח אותי לחיי הפקרות"

על נישואים מסוג אחר בהיסטוריה היהודית: סיפוריהן קורעי הלב של צעירות יהודיות שחותנו בניגוד לרצונן ועדויות לטקסי חתונה עצובים או מוזרים אחרים שנערכו בקהילות ישראל

חתונה יהודית. צילום: דנצ'ו ארנון

Listen on Spotify
Listen on Apple Podcasts

הסכת הספרנים: כל הפרקים 

ההיסטוריה היהודית רצופה סיפורי נישואים מאולצים, אינטרסנטיים או פיקטיביים שהתרחשו בשלל קהילות ברחבי העולם. בפרק הזה של הסכת הספרנים ייחשפו בפנינו כמה מהתופעות הללו, שבלטו בתולדות ישראל של הדורות האחרונים.

בין היתר נשמע את הסיפורים העצובים על נערות יהודיות מפולין שאולצו להתחתן עם סרסורים יהודים ולעבוד בבתי בושת בארגנטינה; על משפחות יהודיות בגרמניה הנאצית שחיתנו את בנותיהן בניגוד לרצונן כדי לקבל אישורי הגירה; על זוגות שהתחתנו באירופה בנישואים פיקטיביים לפני העלייה לארץ ישראל; על "חתונות שחורות" שהתקיימו בבתי קברות בזמן מגפות ועל עוד מקרי נישואים מוזרים ונוגעים ללב.

מגישה: ורד ליון-ירושלמי

אורח: ד"ר יוחאי בן-גדליה, מנהל הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי

סייעה בתחקיר ותרגמה מספרדית: תמי סיזל

מפיק: דניאל גל

עורך: נתי גבאי


עוד בנושא:

סיפורן של הנשים הירושלמיות שהצילו את אחיותיהן מהזנות

הינכם מוזמנים לחתונה פיקטיבית