סיפור האהבה הזה מוכר לרבים. הוא היה אחד מסיפורי האהבה הבולטים של היישוב היהודי המתחדש בארץ הקודש, וכבר כתבו עליו הרבה. ביוגרפיות, רומנים, ולפחות פזמון אחד ידוע מאוד. מדובר בסיפור אהבתו של איתמר בן-אב"י לצעירה הירושלמית לאה אבושדיד.

ממרחק השנים זה אולי נראה כך: בן-אב"י, בנו הבכור של אב מפורסם, מאצולת הציונות והעיתונות בירושלים, מתאהב דווקא בבת למשפחה ספרדית. אבל המציאות הייתה הפוכה –  משפחתה של אבושדיד הייתה זו שהתנגדה לחיזוריו של בן-אב"י. בימים בהן המשפחות היהודיות הנחשבות בירושלים היו המשפחות הספרדיות הוותיקות והמבוססות של היישוב הישן – כמו משפחת אבושדיד – בן-אב"י שהגיע ממשפחה אשכנזית ענייה לא היה זיווג ראוי. אבל בן-אב"י לא ויתר.

הוא ראה את לאה לראשונה "עוד בעריסתה", לדבריו. באוטוביוגרפיה שכתב הוא מזכיר אותה עוד בימי ילדותה-נערותה, כאחת מהנערות היפות בירושלים בעת שלמדה בבית הספר "אוולינה דה רוטשילד". כשחזר בן-אב"י מלימודיו בגרמניה החל לערוך את העיתון "האור"/"הצבי", עיתון שייסד אביו, אליעזר בן יהודה, ואז גם החל סיפור החיזור המפורסם שלו. עם משרה מכובדת שכזו, הרשה לעצמו לבקר בבית אחיה של לאה, ד"ר אברהם אבושדיד, וביקש רשות לפגוש גם את אמם ואיתה את הבנות.

המשפחה נאותה לפגישה, אך אם המשפחה, ריינה אבושדיד, לא שבעה רצון מהתפתחות הרומן בין איתמר בן-אב"י לבין בתה הצעירה. "עם כל רצונה של מרת אבושדיד, אמה של לאה, להסביר לי פנים, היה הדבר לפעמים מעל לגבול יכולתה", כתב בן-אב"י באוטוביוגרפיה שלו, ונימק: "כי רבים כל כך היו הבחורים מכל העדות אשר באו לבקש את יד בתה, בחורים חשובים ממני בעיניה, גם בעושר וגם בעמדה חברתית, ובפרט הייתה קשורה בכל נימי נפשה עם כל מה שהוא ספרדי, ואני האשכנזי הייתי כמין עצם בגרונה. ולא עוד אלא, שהאשכנזי הזה לא היה אשכנזי סתם…אלא מפורסם והרפתקן, שלא הייתה נחת ממנו אף ליום אחד".

בשלב מסוים החליט בן-אב"י החלטה גורלית, שהשפיעה גם כן על הדרך בה צעד סיפור האהבה הזה. בן-אב"י, אדם מוחצן גם בימים כתיקונם, החליט לפרסם את שירי האהבה שכתב למושא אהבתו, בעיתונו, כאשר את השם "לאה" הפך בשיכול אותיות ל"אלה", ו"אלתי". לאה הייתה עדיין תלמידת תיכון, ובירושלים הקטנה חולל הפרסום סערה רבתי. שירי האהבה שלו החלו להופיע באופן קבוע מעל דפי "הצבי", וכך כתב על כך בספרו: "לאה – אשר נודעה כבר לכול בחילוף אותיות בשמה השירי 'אלה' – נתבלבלה לגמרי. כל הנערות הסתכלו בה, אם מתוך קנאה ואם מתוך שנאה, אם מתוך לעג ואם מתוך שמחה לאיד. מרת לנדוי [מורתה של לאה] הטיפה לה מוסר, והביעה תימהונה על כי 'הטובה לתלמידותיה נפלה בפח צעיר, שאת אהבתו אליה הוציא לרחוב כטיט חוצות'. העלמה בכתה כל אותו יום, וכשנפגשה באחיה, דרש מאיתה לנתק כל קשריה עמי".

על אף דרישת המשפחה לניתוק הקשר בין לאה לבן-אב"י, איתמר לא ויתר. נראה שאף לא התחרט על החלטתו לפרסם את השירים, משום שהמשיך לפרסם עוד מהם.

המצב הרעוע אילץ אפילו את אביו של איתמר, אליעזר בן יהודה, להתערב במצב. מסע ההשתדלות, יחד עם העובדה הפעוטה שלאה אבו-שדיד עצמה רצתה להשתדך לבן-אב"י, ריככו את אמה של לאה שהסכימה בסופו של דבר לשידוך.

אך בכך לא תמו התלאות. על מנת לקבל את הסכמתה הסופית לשידוך בין הנערה הצעירה לבין המחזר הנלהב מאוד, הטילה האם, ריינה אבושדיד, תנאים ומגבלות. איתמר היה כאמור עני יותר מאהובתו וגם מבוגר מלאה בלא מעט שנים. על כן, דרשה משפחת אבושדיד בהסכם האירוסין מספר דרישות: שבן-אב"י ימתין עוד לפחות 18 חודשים עד לנישואין; שבסוף תקופת ההמתנה יעבור בדיקה רפואית מקיפה שתוכיח שהוא בריא לחלוטין ואינו חולה באף מחלה מידבקת; שיוכיח כושר השתכרות של לפחות 300 פרנק בחודש וייתן את משכורתו ללאה; שיספק לאשתו הטרייה דירה, ושלעולם לא יקבל זכות בכספי ירושתה. איתמר המאוהב הסכים להכל.

עם זאת, על פי עדותו של בן-אב"י, במהלך התקופה היה שרוי במתח רב. הרופא שערך את הבדיקות הרפואיות המקיפות שעבר החתן המיועד התעכב במתן תשובתו. איתמר חשש שאולי יעיד הרופא, ידיד משפחת אבושדיד, שאינו כשיר ויגרום לביטול האירוסים, שעוד לא נערכו רשמית. מצבו הנפשי היה רעוע, והשירים הבאים שכתב העידו על כך. שיר אחד שכתב נקרא "דם", ואילו האחר נקרא "אקדחי", ובו כתב כך:

"עַל הַשֻּׁלְחָן הוּא מֻנָּח,

עַל הַשֻּׁלְחָן הוּא שׁוֹכֵב

וּמַמְתִּין לִפְקֻדָּתִי.

הוּא מְפַהֵק וְנוֹצֵץ,

הוּא מַאֲרִיךְ לְשׁוֹנוֹ

וְתוֹהֵה לִקְרָאתִי.

כִּי מֵאָז אֲהַבְתִּיהָ וְלִבִּי כָּאוּב

לֹא יָזוּז הָאֶקְדָּח מִמּוּלִי.

בֵּין סִפְרֵי־רוּחִי,

עַל שֻׁלְחָנִי הָאָהוּב,

נוֹשֵׁם הוּא, הַמָּוֶת, כְּבָר לִי".

בסופו של דבר עמד איתמר בן-אב"י בכל התנאים, ובשעה טובה נערך טקס האירוסין. הוא התקיים בקיץ 1910 וכרגיל, גם עליו דווח בעיתון. באוטוביוגרפיה שלו, כתב בן-אב"י כיצד באותו ליל אירוסין עצמו, ניסתה עדיין האם להזכיר ללאה שהיא יכולה להסתלק מכל העסק. לאה סירבה והודיעה שבכוונתה להינשא לאיתמר בן-אב"י, אבל גם היא הפגינה את קשיחותה. באותו לילה יצאה לטיול על גב חמורים עם ידידיה, כשהיא מתרצת זאת לאיתמר באומרה "דיבור הוא דיבור" – כלומר, כך הבטיחה לחבריה ואינה יכולה לבטל את הפגישה. כך היה כנראה גם עם הבטחתה להינשא לבן-אב"י.

כאמור, הבטיח בן-אב"י להמתין לפחות שנה וחצי עד שיתקיימו הנישואים עצמם, אך בפועל המתין קרוב לשלוש שנים. במשך כל הזמן הזה עודדה האם ריינה אבושדיד מחזרים נוספים שאולי יצליחו להניא את בתה הצעירה מהחלטתה להינשא לאיתמר הפוחז. בספרו טען איתמר שגם תחת החופה ממש עוד אמרה ריינה לבתה שהיא יכולה להתחרט. אולם לשמחתו של בן אב"י, לאה הושיטה את אצבעה לאיתמר שענד לה את הטבעת, וברית הנישואים נחתמה סופית. החתונה הייתה חגיגית ומפוארת, ונכחו בה נציגי כל העדות וכל הדתות, או כפי שתיאר אותה בן-אב"י: "חתונה עברית ירושלמית במלוא המשמע". חתונה מרגשת, הולמת סיפור פתלתל ומסובך, כמו בסוף של מלודרמה רומנטית. השניים חיו יחדיו במשך כ-30 שנה, עד מותו של איתמר בשנת 1943. נולדו להם שלוש בנות, שתיים מהן הגיעו לבגרות – ואחת מהן הפכה ברבות השנים גם לאמו של המנחה והבשלן גיל חובב. לאה המשיכה לחיות עוד כ-40 שנים לאחר מכן, ובמותה נקברה בהר הזיתים לצידו של בן-אב"י, כשעל מצבתה נחרט: "היפה בבנות / שבה אל מנוחתה / מראשות אביר נעוריה / איתמר".

מלחמת יום הכיפורים כשמה כן היא – המלחמה הקשה שפרצה ביום התענית הקדוש והפתיעה את מדינת ישראל ביום שבת, 6 באוקטובר 1973, בשעה 13:55. אך המלחמה לא פסחה גם על חג הסוכות התשל"ד, והלוחמים בסדיר ובמילואים מצאו את עצמם מנסים לחגוג את חג האסיף בחזית, בקרבות הבלימה בדרום ובצפון.

"חיילי צה"ל פטורים ממצוות סוכה", כך קבע הרב הצבאי הראשי תת-אלוף מרדכי פירון במנשר מיוחד שהופץ לקראת חג הסוכות, בעיצומה של מלחמת יום הכיפורים. "חובתם בשעה זו היא למגר את האויב ולהביסו עד תום", פסק הרב, "ומי שאין ביכולתו לקיים מצוות ישיבה בסוכה פטור ממנה".

אך למרות הפסיקה החד-משמעית, היו חיילים שניסו בכל זאת לקיים את מצוות הישיבה בסוכה, אפילו בחזית. אפשר להניח כי המניע לכך היה לאו דווקא הלכתי, אלא סביר הרבה יותר שהחיילים העייפים בעיצומה של המלחמה השתוקקו לקצת ריח של חג, לאווירה של חירות.

כתב "על המשמר" שהתלווה לחיילים בקרבות הקשים בחזית התעלה בדרום דיווח ב-12 באוקטובר: "למרות הקרב המר אין שוכחים, כי קיימים גם חיים אזרחיים. בקו הראשון גילינו סוכה מאולתרת: זחל"מ עטור כפות אשלים, כשר למהדרין".

ובאמת באוספי הספרייה הלאומית מצאנו כמה וכמה צילומים נדירים המתעדים חיילים מקימים להם סוכה מאולתרת על ג'יפים ורכבים צבאיים אחרים. אנחנו לא בטוחים לגבי מידת כשרותן ההלכתית של הסוכות היצירתיות, אבל ייתכן מאוד שעבור החיילים בחזית הן היו מקור לקצת שמחה ותחושה של בית בימים קשים.

בין התצלומים בולטות במיוחד תמונותיו של הצלם נתן פנדריך. התייר היהודי האמריקאי, בן 39, הגיע במקרה כמה ימים לפני פרוץ המלחמה לישראל כדי לתעד אתרים היסטוריים וארכיאולוגיים. העיתוי המקרי הפך להיסטורי, פנדריך נקלע לתקופת מלחמה, ושהותו בישראל התארכה ועברה תפנית חדה. מייד עם תחילת המלחמה הוא החליט לצאת למסע בין חזיתות המלחמה, חמוש במצלמה שלו. בתוך מאות התצלומים שצילם מצאנו בין היתר גם כמה סוכות מאולתרות.

חג הסוכות של 1973 החל בקרבות הבלימה הקשים, בימים שבהם היה חשש אמיתי לגורלה של מדינת ישראל. אך במהלך שבעת ימי חג הסוכות התרחשה נקודת המפנה של המלחמה, ועד סוף החג כבר עברו כוחות צה"ל ממגננה למתקפה. כך דיווח כתב מעריב ב-17 באוקטובר מעומק השטח הסורי: "על אם הדרך בואכה חושנייה – בתווך בין שני טנקים פגועים, מתבדר ברוח סכך מצהיב בראש סוכה מאולתרת. איש חיל הנדסה מספר: החבר'ה מהשריון הקימו את הסוכה. כן, הם הספיקו לקיים את מצוות הישיבה בה, בטרם נקראו למגר את כיס אויב הגדול האחרון בצומת חושנייה".

השנה אנחנו מציינים 100 שנים להולדתה של חנה (אנה) סנש. חנה עלתה לארץ עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, בספטמבר 1939 בתאריך העברי ו' תשרי, בין ראש השנה ליום כיפור. היא עזבה את בודפשט, ויחד איתה גם את אמה האלמנה, בעוד אחיה, גיורא נמצא בליאון שצרפת.

לפנינו דף מהיומן שנכתב בדיוק בערב יום כיפור 1940, בו היא מציינת שנה לעלייתה. מאז שהגיעה ארצה כתבה חנה סנש ביומנה בכל שנה ביום כיפור מעין וידוי, שבו היא מבקשת לערוך חשבון נפש על מה שהספיקה לעשות, על הצער העמוק שהיה כרוך בעזיבת אמה, מחשבות על "חטאים" וחלומות שתרצה להגשים בשנה הבאה.

ארכיון חנה סנש שמור בספרייה הלאומית, אשר חלקים ממנו אף סרוקים ופתוחים לעיון.