סבא שלי יצא ראשון ממצרים. הוא גורש כבול באזיקים על אנייה שהפליגה לאיטליה. שניהם, סבי וסבתי, היו חברים במחתרת ציונית שפעלה במצרים. הם לימדו ילדים לדבר עברית, יצרו פעילויות שעודדו תפיסה ציונית בקרב בני נוער ואפילו כתבו עלון ציוני שהפיצו בין חברי התנועה.
עד שיום אחד הרשימות הסודיות ובהן כל שמותיהן של חברי הקבוצה נפלו לידיים הלא נכונות וכל חברי המחתרת מצאו עצמם בכלא המצרי. מי שהייתה לו אזרחות זרה, כמו סבא שלי, גורש ממצרים. אחרים, נשארו בכלא זמן רב. אבל היה שם אחד ברשימה הזו שהמשטרה המצרית לא הצליחה למצוא. חבר מחתרת אחד לא נתפס. טוני. זה היה חבר המחתרת החסר. סבא שלי סיפר שגם כשניסו בכוח להוציא ממנו את מיקומו של טוני הוא לא גילה. המצרים חיפשו גבר. הם לא הבינו שטוני זו בעצם אישה. טוני היא סבתא שלי.
הכתבה מבוססת על רשימה שפורסמה לראשונה באתר "פוליטיקלי קוראת"
היא לקחה את כספה והלכה לצורף. היא ביקשה ממנו שיכין לה צמיד זהב כבד. כסף אי אפשר היה לקחת, אבל מה שהיה על גופם יכול היה לצאת יחד איתם. וכך, עם צמיד הזהב על ידה היא יצאה ממצרים והתחילה את מסע לישראל ולמפגש המחודש עם סבא שלי. הצמיד נמצא אצלה עד היום, עדות אילמת למסע המיוחד שעשתה בחייה ולמה שנשאר מאחור.
בשנת 2014 חקקה הכנסת חוק שלפיו ה-30 בנובמבר נקבע כיום לציון יציאת יהודי ארצות ערב ואיראן. התאריך הספציפי נבחר בכוונה יום אחד אחרי ההכרזה ההיסטורית באו"ם. היום שאחרי, זה שעומד בצלו של כ"ט בנובמבר המפורסם. זה היה בדיוק הרגע שבו היציבות בקהילות היהודיות בארצות ערב החלה להיסדק. בעקבות ההכרזה על הקמת מדינת ישראל והמתיחות האזורית שינו מדינות ערב את נקודת המבט על היהודים שביניהם. ברגע אחד התערער עולמם והקהילות היהודיות החלו לקרוס בזו אחר זו. חלקן בבת אחת וחלקן בכרסום איטי ארוך ומתמשך.
רובם הגדול של יהודי ארצות ערב נאלצו לעזוב חסרי כל את המדינות שבהן נולדו וחיו. זהו תהליך שהתחולל בסמיכות להקמת מדינת ישראל, נמשך בשנות ה-50 וה-60 ובמהלכו חדלו מלהתקיים קהילות בעלות היסטוריה בת מאות ואלפי שנים.
דוגמא אחת היא הפרעות שהתרחשו בחלב, בסוריה, מיד אחרי החלטת החלוקה באו"ם. כפי שתיאר זאת חכם טוויל שהיה הרב הראשי של קהילת חלב: "ההכרזה על החלוקה הייתה ביום ו'. ביום א'…הכריזו לסגור כל העיר ולשבות. והיהודים קיבלו על עצמם שלא לצאת מפתחי בתיהם…בצהריים התאספו גויים רבים ליד בית הכנסת ומכריזים 'פלסטין בִּלָאדְנָא ויָאהוּד כִּלָאבְּנָא' (פלסטין היא ארצנו והיהודים כלבינו) והצבא מחריש. אחרי הצהריים התנפל ההמון על בית הכנסת והרס, והצבא מסייע להם…אחר חצי שעה נשרף הכול. הוציאו ארבעים ספרי תורה ושרפו אותם בחוץ בנפט ובשמן…". גם במצרים בשנת 1948 הרחובות בערו. פצצות התפוצצו ברובע היהודי בקהיר. במקביל היו מעצרים המוניים, התנכלויות לבתי כנסת ועוד.
בית הכנסת הגדול באלכסנדריה היה בית קהילתי שוקק חיים ובמרכזו בית ספר. ובבית הספר לימד הרב ונטורה. "אם הייתי פוגשת אותו היום" אמרה לי סבתא שלי "הייתי אומרת לו תודה, בזכותו אנחנו הגענו לארץ". אחת עשרה שנים הוא לימד באלכסנדריה עד שגורש משם בשל פעילותו הציונית ובשנים האלה הצית את רוחם של צעירי הקהילה ובתוכם סבא וסבתא שלי ועורר בהם את החלום להגיע לישראל.
"הוא היה שונה משאר המורים" היא סיפרה "הוא הלהיב אותנו הצעירים, הוא דיבר אתנו על ציונות, על ישראל, בלי לפחד. והוא לא רק דיבר הוא גם עשה. הדרך שלו הייתה דוגמא אישית".
הרב משה ונטורה נולד באיזמיר, טורקיה, ב-1892. הוא כיהן כרב בבגדד ובביירות. בשנת 1937 נקרא להיות הרב הראשי של אלכסנדריה. הוא חינך דורות של תלמידים בבית ספר התיכון היהודי שהקים, בניהם גם אלי כהן. ונטורה הנהיג קו ציוני לאומי בקהילה היהודית. בהשקפתו, התחייה הלאומית היהודית, הציונות, הייתה חלק אינטגרלי מתהליך תחייה כולל של עמי המזרח, ולכן הרבה לנאום על הצורך לשיתוף פעולה בין העמים השמיים השונים ובפרט בין "בני ישראל ובני ישמעאל". בשנת 1948 הוא גורש ממצרים על ידי השלטונות בשל פעילותו הציונית.
כילדה, הסתובבתי עם הסיפור המשפחתי ברגשות מעורבים. מצד אחד, הסבים והסבתות שלי היו גיבורים. הם היו חברים במחתרת במצרים והפכו עולמות כדי להגיע לישראל. מצד שני, הם היו מזרחיים והמזרחיות תמיד עמדה שם באמצע הדרך, מפריעה. לפעמים כשהייתי שואלת את סבא שלי על מצרים היה אומר "עד מתי ישפטו אותי לפי איפה סבא שלי נולד?". מבחינתו הוא היה ישראלי, ציוני וקיבוצניק נלהב. את מצרים הוא השאיר מאחור. המטרה שלו תמיד הייתה – ארץ ישראל.
הם עבדו קשה והצליחו להכחיד כל זכר למזרחיות הזו, לא דיברו אף פעם בערבית, רק עברית. אפילו לא הבנתי כמה ערבית הם מבינים, לא יכולתי לנחש שזו השפה המדוברת ברחוב שבו הם גדלו. רק הצרפתית עלתה מידי פעם על שפתיהם.
אבל היום אני חוזרת לשם. לסיפורים שבצל. לאלה שהשמש החזקה החביאה והסתירה. אני מביטה בתמונה הזו, של בית הכנסת באלכסנדריה שכל כך הרבה זיכרונות משפחתיים נצרבו בין כתליו. אני לא הייתי שם. אבל אני מדמיינת את סבתא טוני שלי עומדת על המדרגות האלה בשמלה לבנה ומדקלמת את עשרת הדברות בבת המצווה שלה ואת סבתא סוזי זיכרונה לברכה צועדת בו בשמלת השושבינה שלה. ושתיהן מחייכות אלי בשמלות חגיגיות חיוכים של ילדות בעולם אחר כל כך. עולם שהיה ואיננו עוד. ורק הסיפורים משמרים את היותו. ואני, מנסה לאסוף מתוכו את כל האוצרות החבויים בו, לפני שייעלמו אל התהום.
לאחרונה יצא לאור הספר שלי, "הביתה הלוך חזור", רומן היסטורי שנע בין תקופות בין מצרים של אז לישראל של היום. יש בו מסע ששופך אור על דברים שהתרחשו בקהילה היהודית של אלכסנדריה באותם ימים, וניסיון לחזור אחורה בזמן ולגלות את האוצרות שחבויים שם.
