אל העיר האיטלקית היפה שהשתפלה במורדות ההרים הירוקים, בואכה חופי הטורקיז השלווים, הגיעו בשלהי האלף הראשון ארבעה מומחים לרפואה: אלינוס (אלישע) היהודי, אדלה המוסלמי, פונטוס היווני וסלרנוס האיטלקי. יחד, הם הקימו את בית הספר הראשון מסוגו בעולם, או לפחות באירופה המערבית: "אסכולת הרפואה בסלרנו" – בית הספר החשוב ביותר לרפואה בימי הביניים באירופה.
זאת אגדה.
כלומר, בעיר סלרנו שבדרום איטליה אכן הוקם במאה התשיעית בית הספר הראשון לרפואה באירופה, והוא אכן נקרא "אסכולת הרפואה של סלרנו", אבל לדמותו של אף אחד ממקימיו האגדיים האלה אין ביסוס מספיק במקורות היסטוריים חשובים, ובוודאי שלא לעבודה משותפת של ארבעת בני התרבויות השונות האלה יחד.
אבל הנה משהו שאנחנו בטוחים שאינו אגדה, ולו רק בגלל שאני מחזיקה אותו בידי:
בתחילה הלימודים באסכולת הרפואה בסלרנו, התבססו על כתביהם של היפוקרטס ודיוסקורידס היווניים, שעותקים מהם היו שמורים בספרייתו העשירה של מנזר מונטה קסינו הקרוב. אבל לא הרבה זמן לאחר הקמת האסכולה, צץ לו ספר לימוד חדש.
זו הייתה אנתולוגיה של כתבי רפואה חשובים של כותבים שהגיעו ממזרח ומדרום. הם לא היו רק יוונים קלאסיים, אלא מוסלמים, נוצרים ויהודים, שכתבו בעיקר בערבית. נזיר בנדיקטני שנודע בשם קונסטנטינוס אפריקנוס, ושנולד מעבר לים למשפחה דוברת ערבית, תרגם רבים מהם ללטינית, ובכך פתח לאירופה את השער לחוכמתם.
הכתבים הללו אוגדו ונכרכו לקובץ מאמרים גדול אחד שנקרא בשם שהיום נראה פרדוקסלי, לאור התפקיד שמילא בהיסטוריה של הרפואה האירופאית: "הארטיצ'לה" – האומנות הקטנה.
עותק נדיר של כתב היד הזה, שהועתק ככל הנראה בצרפת בשנים 1250–1270, נמצא היום בספרייה הלאומית בירושלים, ועותקים בודדים נוספים נמצאים באוספים של גופים מוזיאליים או אוניברסיטאים גדולים אחרים בעולם (אוקספורד, למשל). אפשר לראות שמדובר בעותק של ספר לימוד פעיל. כלומר: הוא לא שימש רק לקריאה, אלא גם להעמקה ולפרשנות, שכן שוליו הרחבים מלאים בהערות של "קוראים" או, ככל הנראה, מלומדים שהשתמשו בו.
גם אם ההיסטוריונים נוטים להתווכח על נסיבות הקמת אסכולת הרפואה של סלרנו, על עובדה אחת אין עוררין: מתישהו במהלך המאות הראשונות לאלף השני יצאה הארטיצ'לה מגבולות סלרנו והפכה לספר הלימוד העיקרי של רופאי אירופה. היא שמרה על המעמד הזה במשך כמה מאות שנים.
אז מה יש בה, באסופה המדעית הזו, שהיה ייחודי כל כך?
זאת הייתה תקופה משונה באירופה. מחורבותיהן של האימפריות הגדולות קמה יבשת תיאוקרטית שבמשך מאות ארוכות נסוגה לאחור, במקום להמשיך ללכת קדימה. רק בשלהי ימי הביניים, בסביבות התקופה בה הועתק ספר הארטיצ'לה שנמצא היום בספרייה, רפואה חזרה להיות מקצוע אוניברסיטאי מסודר. לא רק רופאים-כמרים שמחזיקים בידע שלא ברור מקורו (הם המשיכו ללוות את האזרחים האירופאים עוד כמה מאות שנים ארוכות, אבל לפחות כבר לא היו היחידים), אלא דיסציפלינה מאורגנת, עם תכנית לימודים רצינית וקאנון ספרותי שהלך והתפתח.
הארטיצ'לה עמדה בלב התהליך הזה. היא הציגה לא רק כמות עצומה של ידע (במונחים של אותן שנים. היום מדובר בכמות של חומר בהיקף קטן מהחומר של המבוא לקורס המבוא לגוף האדם), אלא גם דמות חדשה של רופא.
באחד מהעמודים הראשונים של הארטיצ'לה, אפשר לראות בתוך האות הראשונה המוזהבת והמעוטרת של המילה רפואה (Medicina), איור של מורה יושב מול תלמידיו. הם לא יושבים ליד מיטת חולה, או בחדר ניתוח, אלא מול ספר פתוח.
החשיבות של כתב היד הזה אינה, כאמור, רק בתוכנו, אלא גם, ואולי בעיקר, בשיטה החדשנית אותה הוא הציג. הרופאים בסלרנו, ובאוניברסיטאות שקמו אחריה, למדו לא רק “לנחש” אלא לבחון סימנים, ולפעול לפי תצפיות שנאספו על ידי קודמיהם. הם למדו "לקרוא" לפני שהם פועלים – לא רק בספרים אלא גם בגוף החולה עצמו, שמסריו היו כתובים באותיות של תופעות גופניות כמו דופק, חום או שתן, וכך להעריך סיכויי החלמה, ולנמק את האבחנה על פי טקסטים שהיו מוסכמים על רופאים ומלומדים בטווח גיאוגרפי ותרבותי רחב להדהים.
שכן מעבר לעניין הרפואי-מעשי, הקובץ הזה גם מספר לנו על תולדות הידע האנושי, ועל הדרכים המפותלות בהן הוא הצליח לשרוד, להתרבות, לעבור מדור לדור ומיבשת ליבשת. הידע היווני, למשל, לא "שרד" באירופה, אלא בעצם נדד מזרחה ודרומה, תורגם (בעיקר לערבית), עובד, סוכם, שונה מעט, ואז חזר בחזרה לאוניברסיטאות האירופאיות באמצעות תרגומים לטיניים.
שיתוף פעולה בין תרבותי וחוצה יבשות
הארטיצ'לה, או לפחות הנוסח שנמצא בידנו, נולדה מתוך שיתוף פעולה חוצה יבשות ותרבויות של כמה מלומדים שהיו רחוקים מאוד זה מזה מבחינה רעיונית או דתית, אבל יחד אחזו באמונה שהידע המעשי על העולם בכלל, ועל גוף האדם בפרט, שייך לכל. ביניהם היו חֻנין אבן אסחאק, יצחק הישראלי וקונסטנטינוס אפריקנוס.
המלומד הבגדאדי
שורשי הידע המאוגד בארטיצ'לה נעוצים אמנם בהיפוקרטס ובגלנוס היווניים, אבל מי שהפך את החומר הזה למבוא שיטתי לרפואה היה מלומד נוצרי שחי ופעל תחת השלטון העבאסי המוסלמי בבגדאד – חֻנין אבן אסחאק, הידוע בלטינית כ"יוהניטיוס". אבן אסחאק סיכם, ערך מחדש ופרש את תורתו של גלנוס היווני בחיבור לימודי שנודע כ־"Questions on Medicine for Scholars", והתפרסם במילה הראשונה (שהיא דווקא ביוונית) של התרגום הלטיני של הכותרת הזו כ"Isagoge".
בחיבור הזה אבן אסחאק מחלק את הרפואה לשני חלקים שהשפיעו זה על זה, אבל נלמדו לראשונה כשתי חטיבות נפרדות: תיאוריה (בה אפשר היה לנחש ולהעלות השערות) ופרקטיקה (שלאט לאט הלכה והתבססה יותר ויותר על הדבר שהוא אבן הפינה של הרפואה המודרנית: מחקר אמפירי). חיבורו של אבן אסחאק שימש גרעין שסביבו התגבשו חמישה או שישה חיבורי מבוא והפך בסיס לתוכניות הלימודים הרפואיות הראשונות באוניברסיטאות בכל רחבי העולם הנודע אז.
זה החיבור הגדול הראשון שמופיע בקובץ הארטיצ'לה שבידינו.
הרופא – פילוסוף היהודי
אחרי אבן אסחאק והיוונים, חלק הארי של עותק הארטיצ'לה שבספרייה מציג רצף של חיבורים של הרופא והפילוסוף היהודי יצחק הישראלי. הם תופסים חלק גדול מאוד מן הכרך: מהדף המסומן כ-39r ועד 171v, כלומר יותר ממחצית כתב היד. מהיקף החומר ניתן להבין שלא היה מדובר בסתם עוד רופא יהודי, אלא במישהו שהצליח להיות אחד מעמודי התווך של לימודי הרפואה בדורו.
חיבוריו מחולקים לפי נושאים פרקטיים: על חום (De Febribus), על שתן (De Urinis), על תזונה כללית (De Dietis Universalibus) ועל תזונה פרטית (De Dietis Particularibus).
השני מביניהם, "ספר השתן" הוא דוגמא מרהיבה לאופן בו הופעלה אז הרפואה, ולדרכים בהן השתמשו הרופאים ללמוד על מה קורה בתוך המסתורין העצום של גוף האדם. הוא מדגים איך הם עשו זאת בלי שתהיה להם גישה למעבדות מודרניות או בכלל לידע שנחשב היום בסיסי ביותר.
החיבור הזה של יצחק הישראלי מסביר באופן מפורט ביותר מה אפשר ללמוד מן הריח, הצבע, הצמיגות, המשקע ואפילו הטעם של שתן. חושיו הבסיסיים של רופא ימי־ביניימי היו טכנולוגיית אבחון לכל דבר: לא מקלון דגימה צבעוני שמונח בכוס פלסטיק, אלא עין, אף, ניסיון, והשוואה לידע כתוב.
החיבור הזה חשוב ממה שהקורא הלא מיומן יכול להבין מקריאה ראשונית, שכן חוקרים נפרולוגיים רואים בו היום את מי שזיהה לראשונה, מאות שנים לפני הרפואה המודרנית, היבטים חשובים בתפקוד הכליות, גם אם לא ידע לקרוא לכך בשם.
שמו המלא של יצחק הישראלי במקורות הערביים הוא בדרך כלל אבו יעקוב אסחאק אבן סולימאן אל־ישראילי, ובעברית: יצחק בן שלמה הישראלי. בלטינית הוא מופיע כ־Isaac Judaeus, Ysaac Judaeus או Isaac Israeli. רשימת השמות הזו מספרת לא מעט על חייו של מי שנולד וגדל בבית המדרש היהודי, שתה בצמא את חיבוריהם ה"חילוניים" של המלומדים הערבים שהצליח להניח עליהם את ידיו (מתמטיקה, טבע, אסטרונומיה ורפואה) ואז לקח איתו את כל אוצר הידע הזה והעניק אותו במתנה לאירופה הלטינית.
This manuscript belongs to the Biblioteca Palatina of Parma, Ministero per I Beni e le Attività Culturali, Italy, The National Library of Israel. "Ktiv" Project, The National Library of Israel.
יצחק הישראלי נולד, ככל הנראה, בסביבות מחצית המאה ה-9, במצרים. כאמור, הוא היה איש אשכולות שלא הניח אף חכמה שניתן היה ללמוד בימיו בלי שיגע בה. בני תקופתו תיארו אותו כמי שבקי לפני ולפנים ב"שבע החוכמות". הוא נודע בתחילה בארצו כרופא עיניים, אבל אז עבר לקירואן, שם שימש רופא חצר של עובייד אללה אל־מהדי, מייסד השושלת הפאטימית, ושם גם החל להעביר הרצאות (שהיו מבוקשות מאד) ולהעמיד תלמידים.
המפורסמים מבין תלמידיו היו מוסלמי ויהודי: אבן אל־ג׳זאר הרופא ודונש אבן תמים, שכתב פירוש חשוב לספר היצירה.
אבל חייו האישיים היו חסרים בעיני רבים: הוא לא נשא אישה, ולא הוליד ילדים. כשמישהו העז לומר בפניו משהו בנדון, אמר, שספריו ישמרו את שמו טוב יותר מצאצאים בשר ודם.
כשאנחנו מחזיקים בידנו את כתביו, יותר מאלף שנה לאחר מותו, קשה להתווכח עם קביעתו זו.
אבל זה כמעט לא קרה. שכן, במשך זמן מה, שמו כמעט נשכח מההיסטוריה. האשם בכך היה דווקא מי שבזכותו בכלל הגיעו כתביו של יצחק הישראלי לתודעה האירופאית, המתרגם ללטינית: קונסטנטינוס אפריקנוס.
הנזיר הבנדיקטני שאולי המיר את דתו
בקטלוג הספרייה הלאומית, קונסטנטינוס אפריקנוס אינו מופיע ברשימת היוצרים של הארטיצ'לה. האם מדובר בטעות או בהשמטה מכוונת? כך או כך, אי אפשר להתעלם מדמותו ברקע יצירתו של כתב היד הזה. הוא היה אחד הגורמים המרכזיים שהפכו חיבורים רפואיים ערביים לטקסטים לטיניים שניתן היה ללמוד מהם בסלרנו, בצרפת ובאוניברסיטאות אירופה. בכתבי יד ובקטלוגים מקבילים, התרגומים הלטיניים של יצחק הישראלי מיוחסים במפורש לקונסטנטינוס אפריקנוס או לכל הפחות נקשרים למסורת התרגום שלו.
כלומר, גם אם שמו אינו כתוב בראש עמודי כתב היד של הספרייה, הוא אחד האנשים שבזכותם חיבורים שנכתבו בערבית בצפון אפריקה יכלו בכלל להיכנס לכרך לטיני צרפתי מן המאה ה־13.
קונסטנטינוס המתרגם-העורך נולד למשפחה דוברת ערבית במקום שהיה פעם קרתגו בצפון אפריקה. אגדות מוסמכות באופן חלקי בלבד מספרות שהוא נדד ברחבי המזרח, למד רפואה, שפות, צמחי מרפא ומדעים, חזר לצפון אפריקה, עורר את קנאתם של רופאים אחרים, הואשם בכישוף ונאלץ לברוח. באיטליה הוא הגיע לסלרנו, זיהה את דלות הספרות הרפואית הלטינית לעומת העושר הערבי, חזר לצפון אפריקה, אסף ספרים רפואיים בערבית שכתבו נוצרים, יהודים ומוסלמים, וחזר איתם לאיטליה. שם הוא הצטרף למנזר הסמוך לסלרנו – המנזר הבנדיקטיני הגדול מונטה קאסינו. אב המנזר באותו זמן נקרא דסידריוס, מי שעמד לימים להתמנות למשרה האחת והיחידה של האפיפיורות ברומא ולקבל את השם החדש ויקטור השלישי.
סלרנו הייתה מרכז רפואי חשוב עוד לפניו, אבל כניסתו של קונסטנטינוס שינתה, לכאורה, את מאזן הכוחות. בשנים שלאחר הגעתו החלו המלומדים הסלרנטינים להתעניין יותר ויותר בצדדים תיאורטיים של הרפואה, ולא רק ברפואה מעשית. האם היה זה רק מקרה של חפיפת אירועים או שקונסטנטינוס באמת לא רק הביא “מתכונים” רפואיים, אלא גם שפה תאורטית, מבנים מושגיים ודרך חדשה לארגן ידע רפואי?
הוא לא ראה בעצמו רק מתרגם, אלא עורך ויוצר. תרגומיו אינם העתק מדויק, מילה במילה של הטקסט המקורי. לעיתים הוא קיצר, הרחיב, סידר מחדש, השמיט שמות מחברים, שילב מקורות שונים והתאים את הידע לקהל לטיני שלא הכיר את הספרות הערבית.
לא ברור אם הקשר של קונסטנטינוס לארטיצ׳לה הוא קשר ישיר. הדעה הרווחת היא שהוא זה שתרגם את ה־Isagoge של חֻנין אבן אסחאק, אחד מחיבורי היסוד של הארטיצ׳לה, אך לגבי חלק מן הטקסטים היווניים באוסף, לא ברור אם הוא עצמו ידע יוונית ברמה שאפשרה לו לתרגם אותם.
כך וגם כך, בלעדי קונסטנטינוס קשה לדמיין את העולם שבו הארטיצ׳לה נעשתה אפשרית: עולם שבו רפואה יוונית, ערבית, יהודית ונוצרית נאספת, מתורגמת, מסודרת ומוכנסת לתוכנית לימודים לטינית וכך הופכת לאוניברסלית.
אחת הסוגיות הטעונות של מורשתו נוגעת לקרדיט על היצירות אותן תרגם. קונסטנטינוס לא תמיד ציין את שמות המחברים הערביים שעליהם הסתמך. סטיבן מאנטיוכיה, שתירגם מחדש במאה ה־12 חיבורים של מלומדים ערביים, האשים אותו בגלוי בכך שהסתיר במקרים שונים את שמם של המחברים המקוריים והעמיד את עצמו כמחבר. מלבד זאת, במשך שנים רבות הסתובבו חלק מכתביו של יצחק הישראלי באירופה תחת שמו של קונסטנטינוס ככותב, ורק מחקרים מאוחרים יותר החזירו את שמו של המחבר המקורי. מאז, האשמת “הפלגיאט” רודפת את זכרו.
מאז מאות שנים חלפו. עולם הרפואה הפך את פניו. תגליות מדהימות ומורכבות להפליא על אופן פעולתו של גוף האדם ייתרו את רוב התוכן המדעי שמכילה הארטיצ'לה, אבל לא את החשיבות שלה להבנת מקור מדע הרפואה, התפתחותו ואופן העיסוק בו.
בין שתי מלחמות העולם הגיע עותק של הארטיצ'לה למחסניו של סוחר הספרים העתיקים ז׳אק רוזנטל במינכן. ב־10 באוקטובר 1928, כחמש שנים לפני שחסמו קלגסי ס.ס את הכניסה לבית המסחר היהודי ולתערוכה שהציג, רכש את הארטיצ'לה ד״ר הארי פרידנוואלד, ובלי להתכוון הציל אותה מגורל מר.
הוא היה רופא עיניים יהודי, פרופסור, היסטוריון ואספן. בעקבות הרצאה של אביו ב־1897 על “רופאים יהודים ותרומת היהודים למדע הרפואה” הוא החל לאסוף חומרים על יהודים ורפואה, ובנה את אחד האוספים הגדולים בארצות הברית בנושא זה. את הארטיצ'לה הוא תרם בתחילת שנות החמישים של המאה הקודמת לספרייה הלאומית.
מהו ערכה של הארטיצ'לה מבחינה מדעית היום? הוא, מן הסתם, לא רב מבחינה רפואית, אבל היא הפכה לאחד המקורות החשובים לחקר תולדות הרפואה. אבל מעבר לכך, האמת היא שבלעדיה, ובלעדי שיתופי פעולה דומים בין מדענים בני כל הדתות, לא ניתן היה להגיע להישגים אליהם הגיע המדע המודרני היום.
זה לא רק סיפורו של כתב יד, אלא סיפור על המקומות אליהם יכול להגיע העולם כשבני תרבויות שונות משלבים ידיים כדי ליצור, לקדם ולהפיץ ידע, ולאובדן העצום שעלול להיגרם כשבני תרבות אחת מנסים להכחיד בני תרבות אחרת.
***
הארטיצ׳לה היא רק אחד מהפריטים הנדירים שיוצגו בתערוכת ״שאלת השאלות״ של הספרייה הלאומית, שנפתחת באוגוסט 2026 ותימשך עד סוף חורף 2027.
במשך מאות שנים פילוסופים, מיסטיקנים ומדענים – יהודים, מוסלמים, נוצרים ואחרים – דנו והתפלמסו בשאלות קיומיות שבחנו את הקשר בין עולם-אדם-זמן. החיפוש אחר תשובות הפגיש בין תורות ותיאוריות שונות, מרחבים לשוניים וגיאוגרפיים מרוחקים, דתות, תרבויות ותקופות אחרות. הוא יצר נקודות השקה בין אסטרולוגיה לאסטרונומיה, גיאומטריה וקבלה, רפואה ואלכימיה – שבכולן יחד נעשה שימוש כדי לפענח את סודות היקום והקיום.
בתערוכה החדשה יוצגו זה לצד זה פריטי מקור נדירים מאוספי הספרייה, עדויות למסלולים שבהם צעדו אותם חוקרים והוגים. הפריטים הללו מאתגרים את ההפרדות המודרניות והבינאריות בין מדע למיסטיקה, פילוסופיה ודת ועוד. זהו חלל שבו מצטלבים כל אותם חומרים – יהודיים, נוצרים ומוסלמיים, מפרים ומפרשים אלה את אלה בשיחה רב דורית, לשונית, תרבותית ודתית.
