בואו ליום הפתוח של היהודים באוניברסיטת פדובה

בסוף ימי הביניים ותחילת העת החדשה המוקדמת יהודים שרצו לקבל תואר דוקטור לרפואה יכולים היו ללמוד כמעט רק במקום אחד - אוניברסיטת פדובה שבאיטליה. כך נראו חייהם שם

1

מתוך תעודת הדוקטור שהוענקה ליהודי בשם לזרוס דה מורדיס, מתוך אוסף אדלשטיין, הספרייה הלאומית

מה רוצה אמא יהודיה, לא משנה מאיזו עדה? בן רופא כמובן! אם הבת תהיה רופאה זה גם לא יזיק. כך לפחות התרגלנו אולי לחשוב, אבל מבט מעמיק על ההיסטוריה היהודית באירופה יכול להעיד שלא מדובר בעניין פשוט כל כך. הרי רפואה צריך ללמוד איכשהו, וכידוע, האירופים לא מיהרו לתת ליהודים לתפוס מקומות על ספסלי הלימוד באוניברסיטאות. למרבה המזל – אפשר לומר – מקום אחד כן הסכים לפתוח את שעריו בפני תלמידים שאינם קתולים ובהם גם יהודים: זוהי האוניברסיטה בעיר האיטלקית פדובה, שכבר בראשית המאה ה-15 העניקה תואר דוקטור לתלמיד יהודי.

כבר כתבנו בעבר על מעלליהם של רופאים יהודים בוגרי האוניברסיטה שפעלו במאות ה-17 וה-18, למשל כאן, וכאן. אבל הפעם אנו מבקשים שלא לדון בסיפור חייו של סטודנט כזה או אחר, אלא לתאר בקצרה את חייהם של הסטודנטים היהודים בפדובה כקבוצה, ומה היה המחיר שהם נאלצו לשלם בשביל תואר הדוקטור הנכסף. הפתיחות היחסית של האוניברסיטה שנבעה מכך שהוקמה ללא הסכמת האפיפיור, גרמה לתופעה מיוחדת: יהודים מכל רחבי אירופה הגיעו ללמוד בה – בלטינית, שפה שאותה לא דיברו. רוב התלמידים היהודים אומנם הגיעו כנראה משטחים שהיו בשליטת ונציה (שאגב, הייתה הראשונה לשכן יהודים בשכונה משלהם – הגטו). אבל גם יהודים מפולין, מהונגריה, מגרמניה ומארצות נוספות שבהן נמנע מיהודים ללמוד באוניברסיטאות. כולם עשו את דרכם אל העיר האיטלקית. על מעמדה הבכיר של האוניברסיטה בשדה המדעים, אפשר ללמוד מכך שבמשך 18 שנים לימד בה לא אחר מאשר גלילאו גליליי.

1
מתוך תעודת הדוקטור שהוענקה ליהודי בשם ישראל ברוך אולמו ב-1755. מתוך אוסף ברגינסקי, ציריך, שוויץ

כבר מלכתחילה דרכם לשם לא הייתה קלה. לא רק שהם היו זרים שהגיעו מחוץ לארץ, רוב הסטודנטים האלו הגיעו מרקע יהודי־דתי, כפי שאפשר לדמיין. ככאלה, חסר להם הרקע הנחוץ וההכרחי ללימודי מדעים. הם לא הכירו את השפה הלטינית מן הכנסייה, ולא נהגו ללמוד את הבסיס המדעי שנדרש בלימודי הרפואה. לא זאת אף זאת, שהם סבלו מהתנגדות גם בתוך הקהילה היהודית, שלא ראתה בעין יפה בהכרח את נסיעתם של האברכים לארץ זרה ללימודים חילוניים מעיקרם. אפילו רופא מפורסם כיוסף שלמה דלמדיגו (רב ורופא יהודי מכרתים שחי במאה ה-17), בעצמו בוגר אוניברסיטת פדובה, תקף הורים ששלחו אל ילדיהם לאוניברסיטה הזו לפני שסיימו פרק נכבד מלימודי היהדות שלהם.

1
דיוקנו של הרב והרופא המפורסם, בוגר אוניברסיטת פדובה, יוסף דלמדיגו. מתוך ארכיון אברהם שבדרון, הספרייה הלאומית

אבל נאמר שהתלמיד היהודי קיבל את אישור הוריו, ספג בחריקת שיניים את מבטי השכנים, ועבר את המסע המטלטל והיקר בדרכים אל פדובה. אין זה אומר כי הגיע אל המנוחה והנחלה, והרי עוד עומדים לפניו לימודי רפואה מפרכים. גם כשהגיע אל יעדו והתמקם במעונות, הסביבה המקומית לאו דווקא תמכה בשאיפותיו המקצועיות. נכון, האוניברסיטה איפשרה ליהודים להתקבל, אך גם ניצלה אותם: כך, נדרשו היהודים לשלם שכר לימוד כפול. במקרים אחרים הוטלו עליהם קנסות קטנוניים או מיסים שונים. הם התקבלו ל"אגודות הסטודנטים" שהוקמו לפי מדינות המוצא של התלמידים, אך גם שם הוכרחו לארח את חבריהם הלא־יהודים ולקנות עבורם בשר וממתקים. ולמרות העלות הגבוהה, נראה שההזדמנות החריגה לקבלת תואר מכובד הייתה כדאית עבור היהודים שהמשיכו להגיע לאוניברסיטת פדובה. אוניברסיטאות אחרות לא הציעו את אותן האפשרויות ליהודים לפחות עד המאה ה-17.

1
מתוך תעודת הדוקטור שניתנה לרופא היהודי יעקב מאהלר ב-1695. מתוך אוסף אדלשטיין, הספרייה הלאומית

לא רק קשיים הערימה האוניברסיטה על התלמידים היהודים. היו גם דרכים שבהן הלכה האוניברסיטה לקראתם של הסטודנטים בני דת משה, על מנת שירגישו נוח יותר.  למשל, בניגוד לאוניברסיטאות אחרות שבהן למדו יהודים לעיתים נדירות, לא נדרשו היהודים בפדובה לחבוש כובע בצבע שונה משאר עמיתיהם. בתעודות שניתנו לרופאים היהודים שונתה כותרת התעודה מ"בשם ישוע הנוצרי" לנוסח "בשם האל הכל יכול", והעדים החתומים עליהן היו לרוב בוגרים יהודים ממחזורים קודמים.

1
דף נוסף מתוך תעודת הדוקטור שהוענקה לרופא לזרוס דה מורדיס. מתוך אוסף אדלשטיין, הספרייה הלאומית

איך בכלל הצליחו יהודים לממן את הלימודים היקרים, בעיקר נוכח ההתנגדות מבית? לפחות בנוגע ליהודים שהגיעו מפולין יש תשובה. רבים מבוגריה היהודים־פולנים של האוניברסיטה היו "שליחים" של משפחות האצולה הפולניות, והן אלו שמימנו את השהות היקרה. אחר כך חזרו היהודים לביתם ושימשו כרופאיהם האישיים של בני המשפחה. כדאי אולי להזכיר, שלמרות הקשיים, היו בכל זאת מקומות שאליהם יכול היה הסטודנט היהודי לפנות לקבלת תמיכה: הקהילה היהודית בפדובה דווקא כן תמכה בסטודנטים. הסטודנטים והבוגרים היהודים של פדובה יצרו רשת של קשרים ותקשורת בינם לבין עצמם, גם לאחר שעזבו את האוניברסיטה, ורופאים יהודים בוגרי האוניברסיטה סייעו להכין את התלמידים המיועדים שזה מקרוב באו לבחינות הקבלה. בין הבוגרים היו גם לעיתים קשרי משפחה: בסך הכול, יותר מרבע מהבוגרים היהודים הגיעו מאותה קבוצה קטנה של כ-12 משפחות.

1
"גילת הכותרות אשר על פני העומדים ראשונה במלכות הפילוסופיאה והרפואה…" שיר שחיבר שלמה קוניאן, בעצמו בוגר אוניברסיטת פדובה, לרגל קבלת תואר הדוקטור של יהודי אחר, יצחק חיים קנטריני. כתב יד מן המאה ה-17, מתוך אוסף שירים לעת מצוא, הספרייה הלאומית. להורדה באיכות גבוהה לחצו כאן

האוניברסיטה באותה עת לא הייתה המסלול היחיד שאפשר הכשרה במקצוע הרפואה. היו יהודים שקיבלו רישיון לעסוק במקצוע במסלול אחר, של התמחות כשוליה לצידו של מומחה בתחום – כפי שהיה נהוג במקצועות אחרים בימי הביניים ובעת החדשה המוקדמת. לא מן הנמנע שאחרים למדו את המקצוע ללא תיווך, היישר מן הספרים. היו גם נשים שעסקו במקצועות ריפוי וברקיחת תרופות. לרוב הותנה רישיון העיסוק בטיפול ביהודים בלבד, אולם הכלל הזה לא נאכף תמיד, ורופאים ומנתחים יהודים מוזכרים במקומות אחרים באירופה גם ללא תואר אוניברסיטאי. אך היוקרה של תואר הדוקטור הכריעה את הכף ושלחה מאות יהודים במשך כשלוש מאות לפחות, להתמקצע דווקא בפדובה.

בסופו של דבר איבדה אוניברסיטת פדובה את מעמדה הבלעדי בקרב היהודים בסוף המאה ה-17. סטודנטים יהודים המשיכו להגיע אליה עד המאה ה-18, אולם לאט לאט נפתחו בפניהם אפשרויות נוספות, כשהבולטת שבהן היא אוניברסיטת ליידן הידועה בהולנד – מדינה שבה הייתה גם קהילה יהודית משגשגת. בסופו של דבר עם תהליכי האמנציפציה וההשתלבות של המאות ה-18 וה-19, נהרו היהודים למלא את שורות המקצועות החופשיים במדינותיהם שלהם, והולידו את הסטיגמות שמחזיקות עד היום: תביאו הביתה רופא/ה.

 

לקריאה נוספת:

שאול שאשא ושאול מצרי, הפקולטה לרפואה בפדובה ובוגריה היהודים, מתוך כתב העת "הרפואה" כרך 141, עמ' 394-388, אפריל 2002

 

כתבות נוספות

הרופאה היהודיה שאמרה לא למחוך

1695: מה נעדר מדיפלומת הרופא של הצעיר הגרמני?

תולדות הרפואה ב'מעשה טוביה'

ספר התורה של המלך ליום אחד

הכוכב שלנו: סיפורו של מגן הדוד

הוא הופיע על המגנים של צבא דוד המלך, דת הבודהיזם נעזרת בו להשגת שלווה והרמוניה, והוא אפילו שימש את האלכימאים. כיצד קיבל, אם כך, מגן הדוד את משמעותו היהודית?

"משהו מסוד האדם נכנס לתוך הסמלים שלו…"

– גרשום שלום

מגן הדוד נולד הרבה לפני שהיהדות והתנועה הציונית אימצו אותו לחיקן; כבר לפני אלפי שנים הוא הופיע בתרבויות המזרח הרחוק – תרבויות שלמרבה הפלא משתמשות בו עד היום. בעבר, מגן הדוד נמצא בשימוש גם בקרב עובדי אלילים פגאניים, בכנסיות מהמאה הראשונה לספירה ואפילו בתרבות המוסלמית.

אך כיצד נקשר גורלו של מגן הדוד בגורלנו?

בהקשר היהודי, מגן הדוד נזכר לראשונה בתלמוד הבבלי, אך לא כסמל, אלא ככינוי לאלוהים ["ברוך אתה ה' מגן דוד"]. מקור השם "מגן דוד" הוא ככל הנראה באגדה, שלפיה הסמל הופיע על המגנים של צבא דוד המלך; ואם זה לא מספיק – אפילו רבי עקיבא בחר במגן הדוד לסמל מלחמת השחרור של בר-כוכבא (בן-הכוכב) מהקיסר הרומי אדריאנוס.

אולם, לסמל יהודי מובהק, מגן הדוד הפך רק באמצע המאה ה-14; ברגע ההיסטורי שבו העניק הקיסר קארל הרביעי ליהודי פראג את הזכות לשאת דגל, והם, מצידם, בחרו בכוכב בעל ששת הקודקודים. מפראג, התפשט השימוש הרשמי במגן הדוד כסמל יהודי – אז החלה המגמה למצוא מקורות יהודיים שתומכים בכך שמקורו של הסימן הוא בית דוד. זו המגמה שהשתרשה בתודעתנו ואפשרה לנו להסתכל על מגן הדוד כסמל יהודי גרידא.

מגן דוד על הדגל היהודי בפראג

לעומת זאת, חוקר הקבלה הנחשב גרשום שלום טען בספרו "מגן דוד – תולדותיו של סמל", שמקורו של מגן הדוד אינו בשום אופן ביהדות. הוא הודה שעל אף שכבר במאה השביעית לפני הספירה זוהה הסמל על חותם יהודי שנמצא בצידון, וכן על אף שניתן למצוא שימושים בו כעיטור בבתי כנסת במאה ה- 3-4 – אין להניח שמדובר בסימן שהוא בהכרח יהודי. זאת משום שלצידו של מגן הדוד נמצאו גם סמלים כדוגמת צלב הקרס, שאיש לא יכול לייחסם לתרבות היהודית (שהרי, באופן מפתיע, צלב הקרס נחשב בתרבויות העתיקות של המזרח סמל של הרמוניה ושלום).

אז היכן נוכל למצוא ייצוגים של ה'הקסגראם' (כוכב בעל שישה חודים) בתרבויות אחרות?

בהודו משתמשים בהקסגראם זה אלפי שנים, ואפשר לראותו גם על מקדשים עתיקים וגם בשימוש יום-יומי; בבודהיזם הוא משמש לעזר במדיטציה להשגת תחושת שקט והרמוניה, ובהינדואיזם הוא סמלה של האלה לקשמי – אלת המזל והשפע החומרי.

אפילו באלכימיה, תורת חקר החומרים שממנה התפתחה הכימיה, תוכלו למצוא הקסגראמים כמו חול בסהרה (כמו מדוזות בים, כמו חומוס באבו-גוש, כמו חל"ת בקורונה…). בתורה העתיקה הזו, סמלים מאגיים היו דבר שבשגרה, והכוכב בעל ששת הקודקודים גויס גם הוא לשורת הסימנים הגרפיים שבהם עשו שימוש האלכימאים: משולש אחד סימל את המים, המשולש ההפוך את האש, ושילובם זה בזה תיאר את ההרמוניה בין היסודות המנוגדים. שילובם של השניים יצר את המשושה שסימל, כך סברו האלכימאים, את מי-האש. כמו כן, בספרות האלכימית מופיע ההקסגראם גם כייצוג ל'ארבעת היסודות' – תיאוריה שלפיה כל החומר בעולם מורכב מארבעה יסודות: אוויר, מים, אדמה ואש – כך, למעשה, הסמל הזה מייצג את כל מה שקיים. אם תרצו, אפשר להסתכל על ההקסגראם כסמל האלכימי האולטימטיבי.

האלכימיה שאלה מן המסורת היוונית הקלאסית את הרעיון שלפיו הגבריות מסמלת חוכמה, בעוד שהנשיות מסמלת טבע; הגבר הוא הפילוסופיה והאישה היא החייתיות. באיור הלקוח מספר אלכימי מן המאה ה-18, נראה גבר הולך אחרי אישה. הגבר אוחז בידו עששית ועוקב אחר האישה שמחזיקה הקסגראם. הציור הזה מראה למעשה את הפילוסוף שלומד את הטבע, או במילים אחרות – את החוכמה האנושית שחושפת את רזי הקיום.

'הפילוסוף שחוקר את הטבע' | מתוך ספר אלכימי משנת 1749, ספריית אדלשטיין להיסטוריה של המדע

באיסלאם, ההקסגראם ידוע כ"חותם שלמה" (ח'תאם סולימאן) ומעטר מסגדים רבים ברחבי העולם. עד שנת 1945, עיטר הסמל גם את דגל מרוקו, שלימים, מאז שהפך מזוהה עם התנועה הציונית ונעשה סמל שלו מטען יהודי, הוחלף בכוכב בעל חמישה קודקודים (פנטגרם). מאותה סיבה, פחת השימוש בסמל הזה בכלל העולם האיסלמי. גם בכנסיות מימי הביניים והעת החדשה המוקדמת ניתן למצוא את ההקסגראם – אם כי לא בתור סמל נוצרי, אלא כמוטיב עיטורי בלבד.

הקסגראם באיסלם

על אף השימוש בו בתרבויות אחרות, מגן הדוד חרוט על דגלנו, וכך גם זכור בלבבותינו כסמלה הבלתי מעורער של מדינת ישראל מבלי קשר למקורו; כי זהו כוחו של סמל – הכוח שנותן לו האדם.

 

[המקורות לכתבה זו באדיבות חיה הר – מנהלת אוסף אדלשטיין להיסטוריה של המדע, וד"ר צבי לשם – מנהל אוסף גרשם שלום בספרייה הלאומית]

כתב יד עברי נדיר חושף: כך תפרצו מצור

אילי ניגוח, מרגמות ימי-ביניימיות וסוסים נושאי אש: הצצה לכתב-יד יחיד במינו

קונרד קייזר לא השתייך למעמד האצולה, לא שירת כאביר במסעות הצלב ורקעו המקצועי לא היה רקע של מהנדס צבאי. רק במאה ה-19, בעקבות מחקר קפדני שהתחקה אחר חייו של מחבר Bellifortis, התגלו זהותו ומקצועו האמיתיים. קייזר התמחה כרופא, ובתפקיד זה הצטרף למסע הצלב של סוף המאה ה-14 נגד הטורקים.

ב-1396 היה קייזר עד לתבוסת הכוחות הנוצריים במצור על ניקופוליס, תבוסה שהאשים בה את זיגיסמונד מלך הונגריה. ב-1402, לאחר שכלא המלך זיגיסמונד את אחיו ונצסלס והשתלט על בוהמיה, הוגלה קייזר לעיירה קטנה בהרי בוהמיה. חולה ושבור, הקדיש קייזר את שלוש השנים האחרונות בחייו לכתיבת יצירה המוקדשת לאומנויות המלחמה, עם דגש מיוחד על לוחמת מצור. שני מאיירים גרמנים שהזדמנו למקום גלותו נשכרו לאייר את כתב-היד. ב-1405, היא שנת מותו, סיים קונרד קייזר את כתיבת Bellifortis אבל לא זכה לראות את פרסומה.

בין האיורים הרבים המעטרים את כתב היד ניתן למצוא גם כמה שאינם קשורים כלל לטכנולוגיה צבאית: חגורת צניעות לנשים, מכשיר סירוס לגברים, ואפילו מדריך מצויר להכנת אמבטיה.

בארצות דוברות הגרמנית הייתה השפעת Bellifortis הגדולה ביותר, ובמאה ה-15 בלבד מופיעים איורים, חלקי טקסט וההעתקות מלאות של החיבור בכ-15 כתב -יד שונים, בהם כתב-יד אחד הכתוב עברית וגרמנית באותיות עבריות.

בספריית מדינת בוואריה שבמינכן שמור כתב יד עברי המתוארך לשנת 1500 לערך. גם מבלי להידרש לטקסט, אפשר להבחין בקשר ההדוק בין היצירה הלטינית לבין כתב היד העברי, בעיקר באיורים שפותחים את כתב היד.

האיורים הפותחים הן את Bellifortis והן את כתב היד העברי הנסמך עליו מציגים לקורא סוגים שונים של אילי ניגוח לפריצת חומות.

 

וכך זה נראה בכתב היד העברי:

 

כמו גם טרבושות (מילה המתורגמת לעתים כ"מרגמות").

 

ובכתב היד העברי:

 

בלוחמת ימי הביניים המאוחרים נעשה שימוש רב באש, והוראות על הדרך הנכונה להבעיר אש מחומרים מתכלים שונים תופסות מקום רב ב-Bellifortis. אחת הדרכים להבערת שטח האויב היא שימוש בעפיפוני מלחמה, וביצירתו של קייזר אנו מוצאים את האיור הראשון בהיסטוריה האירופאית לעפיפון מלחמה – מנהג שהחל בצבא הרומי. כך כותב קייזר ב-Bellifortis:

"רצוי שלעפיפון זה יהיה ראש עשוי קלף עור, החלק המרכזי בגוף עשוי פשתן, והזנב ממשי. יש לצבוע אותו בשלל צבעים. בקצה הראש, יש לצרף קרש עשוי משלושה חלקים המאפשר לשאת אותו בעזרת חבל הקשור במרכזו. עבור הדלק לעפיפון הזה, יש להשתמש בתרכובת של שמנים דליקים שמורים בתוך בקבוק הממוקם בפה של העפיפון".

 

בכתב היד העברי אין זכר לעפיפוני מלחמה. נראה שהשימוש בלוחמת אש נעשה רק בעזרת בעלי חיים. כך זה נראה בכתב היד של קייזר:

 

וכך זה נראה בכתב היד העברי:

 

בעזרתו של יעקב פוקס, איש מחלקת כתבי היד בספרייה, הצלחנו לפענח חלק מכתב היד העברי. רובו כתוב גרמנית באותיות עבריות, וחלקו בעברית מתובלת גרמנית. מתחת לציור הסוס נכתב למשל: "עשה על הקץ למעלה כמו לאדא גדול באגרוף עם כל כלעך ועשה בצדדים לפנים כמו בית פייפין סביב הצוואר וקשור סביב הצוואר שלא יפיל ממנה ועשה הרבה חורים בהלאדא ושים בהלאדא התערובת ומתי שיגיע האש בהתערובת ישרוף ועשה תחת התערובת קויישין כדי שלא יסוב להקאנן עשה שק מן זרוק ושים גופרית ופעך בסיר על באש און וואן עש […] ואז הניחו לקרר ושים בו העיסה. כך ביטר עולייזו דו וייל […] תערובת וכתוהיהו (=תחתוך אותו) שנל כמו עיסה והניחו לייבש מעט ואז שים בהשק שנל וקח זלפיטר מכותת ושפוך עליו יין שרוף כ"ד שעות ואז קח היין שמן שים בו הולנדר מרק מיובש גם כן כ"ד שעות וייבשו ושים בה פיין שנל והדליקהו ומתי שיגיע האש בהשק שנל".

בדף אחר אנו עדים לשימוש בכוורת דבורים כנשק ביולוגי. בצידו השמאלי של המבצר מופיעה ההמלצה החמה הבאה: "שים במרחשת סיד ואפר חם מאוד".

 

את דמויות האבירים שביצירתו הלטינית של קייזר מחליפות דמויות המצוירות ברישום מהיר בכתב היד העברי. מתחת לזו נכתב: "איש מעוטף בסדין וראשו כמעט אצל רגליו וקשור יחד היטב מאוד בהסדין כדי שלא יכאב לו שנפל מן המבצר".

 

הפכנו והגדלנו את החלק הרלוונטי:

 

עמוד אחר בכתב היד העברי מציע דרך לאתר פולשים בלילה. בכיתוב משמאל למבצר מופיעה המלצה: "עשה סביב המבצר או סביב המקום חבל ומקושר בהחבל שעלין וקלוקין אז תשמע אם ילכו אדם מן המקום או מן המבצר בלילה". מימין מספק כתב היד דרך אפשרית להתנגב מן ההר למבצר שבקירבתו: "חבל מקושר באילן למעלה ואנשים יורדים מלמעלה מן ההר בהמבצר ולמעלה מקושר בהחבל שעל".

 

בצד החידושים הטכנולוגיים שמציג קייזר בספרו, מקדיש המחבר מקום רב לכישוף וקסמים כדרך להטיית הכף בעת הלחימה. הדהוד ברור לפנייה לכוחות הנסתר אנחנו שומעים בסוף כתב היד העברי, בחלק הטקסטואלי המוקדש למתכונים העל-טבעיים. בעמוד הפתיחה מופיעות הוראות למציאת אוצר: "בערב ליל תקופת תמוז לאחר שקיעת החמה לך לאילן לוזי מן שנה ותבחר ד' חוטרות שמגודלים באותה שנה וקשור אותם יחד ותפוש אותם בידך השמאלית ושים בידך הימנית זהובים וכסף ותסבב עמו המקלות ג' פעמים ואמור כך זאת המקלות יהיה לי להצלחה כמו שהיו המקלות של יעקב אבינו עליו השלום להצלחה כשראוהו הצאן בהמקלות וילדו דוגמתם כך יהיו המקלות הזאת להראות לי חפורות [= ככל הנראה אוצרות באדמה] הן כסף הן שווה כסף הן תכשיטים המקלות הזה אני אשביעך בשם אל שדי צור עולמים [… רשימת שמותיו של האל] והנח שם הכסף והזהובים ובבוקר קודם היניץ החמה לך אל המקלות וחתוך אותם נגד החמה וגם נגד ארבע רוחות ואמור כך לכל חיתוך…"

 

מספרה האחרון של שרה אופנברג (Up In Arms: Images of Knights and the Divine Chariot in Esoteric Ashkenazi Manuscripts of the Middle Ages) אנו למדים כי כתבי יד עבריים מאוירים משתמשים לא פעם בספרי דגמים נוצריים בשביל להעתיק איורים. לפנינו מקרה שונה. היות שכתב היד העברי טרם נחקר קשה לקבוע מסקנות חותכות לגביו, ובכל זאת נראה שמדובר בהעתקה של אחד מכתבי היד של Bellifortis או של יצירה שצוירה בהשראתה. קייזר השאיר אחריו ארבע סקיצות שונות של החיבור ועותקים חדשים נוצרו במהלך המאות ונפוצו באירופה. בכתב יד השמור בספריית האוניברסיטה של גוטינגן בגרמניה מופיע דיוקן של קייזר. בכתב היד העברי כמובן שאין לו זכר.

 

שאלה שחזרה ועלתה במהלך התחקיר לכתבה היא מדוע העתיק יהודי בן המאה ה-16 יצירה לטינית העוסקת בלוחמת מצור? ארבע השפות שבהן שלט יוצר כתב היד (עברית, יידיש, לטינית וגרמנית), יחד עם העובדה שהכיר את עקרונות הכישוף ברנסנס, הובילה את החוקרת אילונה שטיינמן להעריך שיוצר כתב היד היה ככל הנראה יהודי מומר. כתב היד, סיפרה לנו אילונה, היה שייך לאוסף כתבי היד העבריים של ראש מנזר בנדיקטי בשם יוהאן טריתמיאוס, והוא היחיד ששרד מאותו האוסף. מלבד האיורים של מכונות המלחמה, מכיל כתב היד ענייני מגיה, העתקה של ספר הגורלות המיוחס לסעדיה בן יוסף אלפיומי, קטעים העוסקים באסטרולוגיה, סגולות ורפואות, מזלות ומרשמים. אולי היה כותב כתב היד האנונימי מורה העברית של הנזיר הגרמני?

מלבד דיוקנו של קייזר, כל האיורים מיצירתו של קייזר המופיעים בכתבה לקוחים מכתב היד השמור בספריית המדינה בבוואריה.

 

את כתב היד העברי תוכלו לחקור בעצמכם בקישור הבא.

 

תודה ליעקב פוקס, שרה אופנברג ואילונה שטיימן על עזרתם בהכנת הכתבה.

 

הצטרפו לקהילת "סודות כתבי היד העבריים"

 

לקריאה נוספת:

Sara Offenberg, Up In Arms: Images of Knights and the Divine Chariot in Esoteric Ashkenazi Manuscripts of the Middle Ages (Cherub Press, 2019)

Lynn White, Jr., Kyeser's "Bellifortis": The First Technological Treatise of the Fifteenth Century, Technology and Culture, Vol. 10, No. 3

 

כתבות נוספות

עולם שלם של כתבי יד דיגיטיליים מחכים לכם באתר "כתיב"

הנדוניה לא מספיקה? ערכו הגרלה לטובת הכנסת כלה!

כך הוברחו בחשאי נשים יהודיות למקום מקלט

שיר המלחמה של הרב ברזאני: "רואה היטלר, והשטן עומד על ימינו למשטמה"

הצצה לאוספים המשונים של הספרייה הלאומית

טלכרדים, סימניות וכרטיסי ישיבה בבית הכנסת: מה מתחבא במחלקת הארכיונים של הספרייה?

מחלקת הארכיונים בספרייה הלאומית הוקמה על בסיס האוסף של אברהם שבדרון. שבדרון, שעיברת את השם לשרון אבל בספרייה משום מה הוא נשאר בשם הקודם שלו, היה ידוע כאיש עקשן שלא מוותר על אף הזדמנות להשיג את הפריט שהוא מעוניין בו. אותו ספציפית עניינו תצלומים ואוטוגרפים של אישים חשובים בתולדות עם ישראל.

בחלוף השנים הצטברו בספרייה מיני אוספים שונים ומשונים שספק אם היינו מצפים למצוא בין מדפי ספרייה, ואפילו היא לאומית. לפני שנצלול אל המשונה שבהם – אוסף כרטיסי החיוג של הספרייה הלאומית – אנחנו מזמינים אתכם להניח את הספר שאתם קוראים בצד. וכדי שתזכרו היכן עצרתם את הקריאה, בחרו סימניה אהובה מאוסף הסימניות של הספרייה.

במאה הראשונה לספירה הומצא הקודקס – הספר בצורתו המוכרת לנו, שני קונטרסים (= עמודים) הכרוכים יחדיו. היהודים אימצו את הקודקס רק במאה השמינית, אבל כבר במאה הראשונה לספירה – אז הופץ הקודקס החדש – נוצרה הסימניה. הסמן הדק הזה מיוצר על פי רוב מחתיכת קרטון, עור או חוט כלשהו. הוא מאפשר למעיין בספר החדש לאתר בקלות את העמוד שבו עצר.

הסימניות המעוטרות הראשונות ששרדו מתוארכות למאה השישית, אבל כל הסימניות שבאוסף שלנו הן מהמאה העשרים והמאה העשרים ואחת.

 

הנחתם את הספר בצד? זמן טוב לחייג לחבר ולקבוע מה עושים הערב. איך עושים זאת? למחלקת הארכיונים הפתרונים – בדמות אוסף כרטיסי החיוג של הספרייה. בארץ זכו כרטיסי החיוג של הטלפונים הציבוריים בשם "טלכרד", ובשנת 1996 רואה אור החוברת "טלכרד: בטאון עמותת אספני הטלכרט בישראל", שממנה אנו למדים שהטלפונים הציבוריים בארץ עבדו מאז 1953 על אסימונים.

בשנת 1988 החלה חברת בזק בניסויי שדה של הטכנולוגיה החדשה, ובאוקטובר 1990 הוכנסו הטלפונים מופעלי הכרטיס לשימוש המוני. הטלכרד החדש הושק עם הסלוגן הקולע, "אין כיס בלי כרטיס".

כמעט שני עשורים היה הטלכרד בשימוש. הטלפון הנייד (הפלאפון בשפת העם) החל מכרסם אט-אט בזמן האוויר של הטלפונים הציבוריים, ובשנת 2007, השנה שבה הושק האייפון של אפל, הפסיק היצרן השוויצרי של כרטיסי החיוג את הייצור.

אוסף הטלכרדים ששמור בספרייה מבוסס על תרומת האספן משה מיכאל רוסמן. בדומה לבולים, גם עטיפות הטלכרדים התייחסו לאירועי השעה (רצח רבין), חגגו תאריכים היסטוריים (מאה שנה לקולנוע) והציגו פרסומות שונות (ידיעות אחרונות – העיתון של המדינה) ונופי טבע וחיות בר.

 

אז אחרי שקבענו והתארגנו, שמנו סימניה בספר והתקשרנו לחברים באמצעות הטלכרד, זה הזמן לרכוש לעצמנו כרטיס לערב. כרטיס למה? אוסף הכרטיסים של הספרייה מספק כמה אפשרויות.

אחד התיקים מכיל כרטיסי קונצרטים, מקצתם אירועי התרמה. במלון פלס ברחוב ממילא בירושלים, למשל, מתקיים ב-2 בפברואר 1932 קונצרט גדול מיצירות המאה השבע עשרה והשמונה עשרה לטובת מוסדות "עזרת נים". בבית הספר האיטלקי מתקיים ב-25 בנובמבר 1933 קונצרט לטובת טיפול בילדים עניים ויתומים.

 

דרך אחרת לתרום (ועל הדרך גם אולי להיתרם) היא לרכוש "כרטיס הגרלה נושא פרסים".

 

הגרלות דומות מתקיימות גם כיום. בציבור החרדי הן נקראות מכירה סינית. היום העניינים השתכללו. הציבור החרדי נחשף להגרלות האלה במודעות ברחוב, במייל ובדואר. בדרך כלל מגיע קטלוג עם פרסים משוכללים – רכבים, דירה, טיסות לחו"ל, מוצרים למטבח ולסלון. הפרסים יכולים להגיע לשווי של עשרות אלפי שקלים. בכל לוח מודעות בעיר חרדית אפשר לראות פרסומים על הגרלה שנסגרת בקרוב וש"ממש ממש אסור לפספס".

ומה עם ביקור בקולנוע? מתברר שגם בשנות החמישים דובר בהוצאה לא זולה, בייחוד אם מכניסים לחישוב את המס הידוע לשמצה, "היטל עינוגים" – שהופסק רק בשנת 1982 על פי צו של שר המשפטים. עד ביטולו הייתה רשאית כל עירייה להטיל מס על "כרטיסים הנמכרים לעינוגים ציבוריים". בין הסרטים המוצגים תוכלו לצפות בלהיטים כמו הרוצחים (1964). התסריט מתבסס על סיפור קצר בשם "הרוצחים" שפרסם ארנסט המינגוויי בשנת 1927. מדובר בסרטו האחרון של רונלד רייגן והיחיד שבו הוא משחק תפקיד של נבל.

 

דוגמה לכרטיס ישיבה רב-שימושי מסוג אחר לגמרי אנו מוצאים בתיק הארכיוני המכיל "תעודת מקום תפילה לשנת …". התיק מכיל רק חמישה כרטיסים – אחד לבית הכנסת התל-אביבי "ישורון", שניים לבית הכנסת הירושלמי "ישורון" ועוד שניים לקהילת "שארית ישראל" בארה"ב. הכרטיס המוקדם ביותר הוא משנת תשט"ו, היא שנת 1955-1954. כיום, במידה שנמכרים כרטיסי ישיבה לבתי כנסת, הם נמכרים בעיקר בתקופת הימים הנוראיים.

 

לסיום נציג את האוסף הכי פחות ספרייתי מכולם: אוסף קופות הצדקה של הספרייה. כבר בתקופת התלמוד תיקנו חכמינו תקנה שבכל עיר שבה קהילה יהודית ימונה גבאי צדקה שיאסוף צדקה מבני הקהילה וישמרם בקופה מיוחדת. הרמב"ם הפך תקנה זו להלכה. רבי דובער שניאורי מחב"ד היה הראשון ליזום את יציאתן של קופות הצדקה ממיקומן המקורי בבתי הכנסת ובבתי המדרש, והכנסתן אל הבית היהודי. לימים המליץ האדמו"ר מנחם מנדל שניאורסון לקבוע קופסת צדקה גם ברכב "לשמירה הגנה והצלה, וכדאי לפרסם הוראה זו". הציבור הכללי נתקל בקופות הצדקה בבתי עסק רבים.

 

כתבות נוספות

הממתקים העבריים שלא מנסים גם בסגר

ההורוסקופ העברי הראשון!

אנחנו מזמינים אתכם לשמוח בשמחתנו