הספר ששינה אותי: אילן שיינפלד מספר על הספרים שהפכו אותו לכותב שהוא היום

זו שאלה מכשילה מעט. שכן, היא מחייבת אותי לא רק להיזכר בספרים שקראתי בנעוריי והשפיעו עלי, אלא גם לדרג ביניהם, ובחירה כזאת קשה בעבורי. 

מנעורי המוקדמים אני זוכר את "אייבנהו" של סר ולטר סקוט ואת "פרש בלי ראש" של תומאס מיין ריד. הראשון בשל היותו רומן היסטורי רומנטי וגדוש הרפתאות, והשני מפני שעורר בי בּעתה כה רבה עד ששמטתי אותו מידיי ומאז לא העזתי לקרוב אל ספרי אֵימה. את שני הספרים שׁאלתי בתור ילד ממש, ממדפי הספרים של אראלה פְּשׁיגוֹדה, ואחיותיה ריבה ובתיה, בנותיה של הדודה ציפורה, האומנת שלי בילדותי, בשיכון פקר ברמת השרון.

 אבל כנער צעיר, קראתי בבית לא רק ספרי הרפתקאות, אלא גם ספרים כמו כרכי "השירה העברית בספרד ובפרובנס" של חיים שירמן והזוהר של התשבי. 

את "היסודות הריתמיים של השירה" מאת פרופ' דב לנדאו קראתי מכוֹרך כעבודת דוקטורט. קיבלתי אותו לקריאה מידי שרה ברמור ז"ל, ספרנית בית הספר התיכון "רוטברג" ברמת השרון, שלמדתי בו, כאשר באתי אליה, אמרתי לה שאני רוצה להיות משורר כשאהיה גדול, ושאלתי אותה האם יש לה ספר כלשהו שיכול ללמדני בזה.

כך, בגיל ארבע-עשרה ישב המשורר והסופר שאני כיום ותִרגל במחברת שורות את כול צורות החרוז, המשקל והבית בשירה העברית לדורותיה, מימי הפיוט הקדום ועד ימינו. עקבות התרגול הזה, יחד עם הקריאה בשירה העברית בספרד, ניכרות בכתיבתי עד היום.

מאוחר יותר בא הספר "מעט צרי – לקט כתביו של מרדכי גאורגיו לנגר" מאת מרים דרור, שחשף בפניי משורר חילוני שחזר בתשובה, שהיה הומוסקסואל בחצר חסידית ויצא ממנה, וכתב שירה עברית הומוסקסואלית מוקפדת וסיפורת יהודית חסידית. ודאי לי שהשפיע עלי רבות.

יכולתי כמובן למנות כאן גם רומנים כמו "החטא ועונשו" ו"מאדאם בוברי", "מיכאל שלי" ו"מנוחה נכונה", את ספרי המאמרים "באור התכלת העזה" של עמוס עוז ואת "הזמן הצהוב"  של דוד גרוסמן ואת "הצליין החילוני" של יצחק אורפז, את כל ספריה של שולמית הראבן, במאמר ובסיפורת, ועוד ועוד. אבל הספרים שהשפיעו עלי היו, בעיקרם, ספרי עיון ולמידה. תאבוני לספרי עיון ולרכישת ידע בתחומים שונים ומגוונים רק גדל מאז, ואני משׂבּיעוֹ בתחקירים שאני עושה לקראת כל רומן היסטורי שאני כותב.

אילן שיינפלד הוא סופר, משורר, מחזאי ותסריטאי, חתן פרס היצירה ע"ש לוי אשכול וזוכה פרס ברנר

צילום תמונה: מולי נעים