הספר ששינה אותי: אבי נשר מספר על "הר אדוני"

"בפעם הראשונה התחלתי להתעניין בכתיבה לשמה – בדרך שבה בנוי משפט, בניגון של השפה, ביחסי הגומלין בין הכתיבה ובין הסיפור כיישויות נפרדות"

הייתי מהילדים המשונים האלה שמחלקים את זמנם בין מגרש הכדורגל לספרייה. ברמת גן של שנות השישים לא היו ספריות ציבוריות, אז היינו הולכים לספריות פרטיות. לספרייה של ברנד הלכתי בדרך כלל לבד, שכן הילדים האחרים פחדו ממנו. הוא היה ניצול שואה שהזעיף פנים כנגדם. אבל אני אהבתי את הספרייה. הביתה אפשר היה לקחת רק ספר אחד, אז הייתי יושב על סולם קטן, בפינה ליד מדפי הספרים, ו"בולע" את הספר השני, זה שלא יכולתי לקחת הביתה.

אלא שמדפי הספרים הפתוחים היו כאין וכאפס לעומת מגירת הספרות האסורה. ברנד שמר בה את כל הספרים שעבורי, עול ימים רמת גני, היו פתח לעולם זר ומופלא – מלא בתשוקות שנראו לי אז אפלות ובדברים שאיש לא טרח לדבר איתנו עליהם.

עקבתי אחריו, ומהר מאד גיליתי איפה הוא מחביא את המפתח. בהזדמנות הראשונה שנקרתה לידי ניגשתי בידיים לחות מזיעת-לחץ לפרוץ אל השטח האסור. אבל ברנד חזר מהר מדי, בגרירת רגליים, ותפס אותי על חם. הייתי בטוח שזה הסוף שלי, אבל הוא רק הניד בראשו, ובלי לדעת – פתח לי פתח אמיתי לעולם חדש.

"זה מה שמעניין אותך?" הוא שאל בשלווה, "אין בעיה, אבל עזוב את הספרים האלה, אני אתן לך ספרות אמיתית, טובה, שמדברת בדיוק על אותם דברים". והוא נתן לי לקרוא אותם – את בוקאצ'ו, ד.ה. לורנס, פיצג'רלד, והתחלנו לשוחח עליהם. הוא הפך להיות החונך הספרותי שלי, ובפעם הראשונה שמתי לב לכתיבה כמשהו שלא נועד רק לתאר אירועים או דמויות. התחלתי להתעניין בכתיבה לשמה – בדרך שבה בנוי משפט, בניגון של השפה, ביחסי הגומלין בין הכתיבה ובין הסיפור כיישויות נפרדות.

שנים אחר כך, חזרתי באיזשהו אופן לספרייה הרמת גנית האפלולית ההיא, כשקראתי את הספר "הר אדוני" של ארי דה לוקה. קראתי אותו בתחילה רק בגלל שקיבלתי הצעה לעשות ממנו סרט. דה לוקה, שבמשך שנים התנגד נחרצות לעיבוד קולנועי של הספר, ראה את "סוף העולם שמאלה", וזה כנראה מצא חן בעיניו. הוא היה מעוניין בשיתוף פעולה. כבר בעמוד הראשון, נלכדתי. הספר כתוב מנקודת מבט של ילד שיום אחד יהיה סופר, ומצאתי בו הן את עצמי והן את החונך ניצול השואה שהתגעגעתי אליו. אין בספר הזה מילה אחת מיותרת, דה לוקה כותב פרוזה כמו שירה, כל מילה מדודה. אבל מה שבעיקר תפס אותי היה הדיאלוג העדין בין תוכן לשפה, כשהשפה משמשת כעין "גיבורה" בפני עצמה. זה בדיוק מה שאני עושה ביצירה שלי עצמי, ועם הזמן היו לי ולדה לוקה דיונים מרתקים בנושא הזה.

היום, כשאני משכתב תסריט לקראת צילומים, בחדר מלון קטן ברומא, אני לא לבד. כל האנשים האלה, יוצרים וברואיהם, ילדים חולמים וספרנים ניצולי שואה – נוכחים איתי בחדר, מלווים את המילים.