הספר ששינה אותי: אורי גרוס מספר על "שרה גיבורת ניל"י"

"כמו נרקומן של פחד וטלטלה, הייתי חוזר לספר הזה"

בגיל 9 התחלתי לקרוא את הספר שהילך עליי אימים עד לפחות עד גיל 40, ויחד עם זאת הלך איתי מדירה לדירה, מטיל אימה בכריכתו הכתומה ממדפי הספריה – "שרה גיבורת ניל"י" מאת דבורה עומר.

לא יודע מה כל כך הפחיד אותי בסיפור ומה טילטל אותי עד אימה בדמות הסוערת של שרה שהיא גם גיבורה וגם קורבן, גם לוחמת אמיצה וגם גיבורה רומנטית שבורת לב, גיבורת על שסופה האכזרי ידוע מראש והוא – כמו בכל ספר המיועד לילדים – יריה לעצמה בראש וגסיסה של ימים המתוארת רק על ארבעה עמודים שלמים לסיום הסאגה.

גם בגיל 51 אני זוכר את אי היכולת לעזוב את רכבת השדים שמתחילה בתיאורים קסומים של מורדות הכרמל ומידרדרת מהפסים אל ההתרסקות הצפויה מראש. כששרה חוזרת מקונסטנטינופול, בה נישאה לאיש שאינה אוהבת, היא חוזרת ברכבת לזכרון יעקב (כמובן דרך מראות מזעזעים של שואת הארמנים מהחלון, איך לא), שם כבר נמלטו כל חבריה ורק אביה הזקן עומד שם, מצומק ופצוע וחולה, או כך דמיינתי אותו, ואומר לה כלא מאמין: "שרתי, למה חזרת לעמק הבכא הזה?"

כל הפחדים שלי התרכזו לביטוי הזה, "עמק הבכא הזה". ו"למה חזרת". וכמו נרקומן של פחד וטלטלה הייתי חוזר לספר הזה, שהיה, ובמובנים רבים גם נשאר, עמק הבכא של ילדותי. לאחרונה קראתי אותו שוב. עדיין מפחיד. קצת פחות.