באחד מימי הקיץ של שנת 1826 כרעה הגברת מישקע היהודייה ללדת את בנה בכפר, שלא במקרה נקרא בדיוק כמוה, מישקע (Miske), מדרום לעיר פעסט (Pest) שבהונגריה.
בהיעדר מיילדת יהודייה בכפר נאלצה האישה להיעזר במיילדת נוכרית מקומית.
הלידה כפי הנראה עברה בשלום, אבל לאחר כמה ימים הסתבכו העניינים. המיילדת טענה באוזני הכומר הכפרי כי היא הטבילה את התינוק לנצרות, ובלשונו של המספר באיגרת שעסקה בכך: "זרקה על הילוד מים הנקראים טויפוואסער (Taufe wasser). בהתאם לאמונה הנוצרית ההטבלה משאירה בנשמה חותם בל ימחה והיא איננה ניתנת לביטול, ומשום כך הילד שהוטבל הוא נוצרי לכל דבר ואסור להשאירו בידיים יהודיות.
השלטונות המקומיים פעלו מהר, וביקשו לאלתר "ליקח את בן האשה מידה וליתנו לבין הגוים".
בצר להם פנו היהודים אל סמכות ממשלתית גבוהה יותר ("השטאטהאלטערייא"), וזו הורתה להמתין עד לסיום בירור העניין. במהלך החקירה התברר כי בשעת הלידה נכחו בחדר עוד שתי נשים לא יהודיות, אשר העידו שהן לא ראו את הטבלת התינוק ולא שמעו עליה. אף המיילדת עצמה טענה כי "דעתה היתה אז בלתי צלולה אשר לגודל שטותה עשתה כזאת".
לאור ממצאי החקירה ומחמת חוסר הבהירות באשר לחוקי ההטבלה במקרה כזה, החליטו השלטונות להעביר את העניין להחלטת הקיסר ירום הודו. פרנסי פעסט פנו במכתב דחוף אל הרב של פרעשבורג וביקשו ממנו לדבר עם הקיסר בעניין, "כי עת לדבר אל המלך למען לא יעשה כן בישראל". העתקה של האיגרת שנשלחה אל הרב נמצא היום במוזיאון היהודי בבודפשט, ובסופו נכתב התאריך הראשון בספטמבר 826 (1 7bris 826).
מעשה ההטבלה הזה אינו ידוע לי ממקור אחר, ויש בכך ללמדנו שהילד כנראה נשאר בחיק משפחתו.
שלושה עשורים מאוחר יותר אירע בבולוניה סיפור דומה, אך שם נשאר הילד החטוף ברשות הכנסייה ולא חזר לביתו. גד יוסף (אדגרדו) מורטרה היה בן שש שנים כשנלקח מהוריו בעקבות טענתה של אנה מוריסי, המשרתת הקתולית של המשפחה, שכאשר היה הילד חולה היא הטבילה אותו לנצרות כדי להציל את נשמתו. המאבק הבינלאומי לשינוי רוע הגזירה לא צלח, וכל המאמצים להשבת הילד להוריו עלו בתוהו. אדגרדו הקטן נשאר בחיק הכנסייה, וברבות הימים הפך לכומר ישועי. סיפור חטיפתו של מורטרה ידוע ומפורסם, וכבר הייתה על כך כתבה יפה במגזין הספרייה.
את המסמכים הנוגעים לפרשת חטיפת בנם מסרה משפחת מורטרה למלומד שלמה לודוויג שטיינהיים (1789-1866) על מנת לפרסמם.
על סמך החומרים הללו הוא כתב בגרמנית חיבור מקיף על הפרשה ומשמעותה, בכותרת: "הטבלה סודית וחטיפה פומבית של אדגר מורטרה, שבוצעה על ידי הכמורה הקתולית בבולוניה, באישור האפיפיור פיוס התשיעי". כתב-היד של החיבור נמצא כיום בארכיונו האישי של שטיינהיים במחלקת הארכיונים של הספרייה הלאומית בירושלים (Arc. Ms. Var. 399 03 30), והוא טרם נדפס. לפני כשלושים שנה הודיע הרב פרופסור אהרן שאר-ישוב (1940-2024) בספרו 'שלמה לוי שטיינהיים עיונים במשנתו' (ירושלים תשנ"ד, עמוד 198) כי הוא עומד להדפיס את החיבור, אבל ככל הידוע לי הדבר עדיין לא יצא אל הפועל.
אגב, את שמו העברי של אדגרדו (גד יוסף) גיליתי לאחרונה בתפילה להצלתו בכתב-יד שרכשה הספרייה לאחרונה (Heb. 11598).
את האיגרת על ההטבלה בכפר מישקע זכיתי לראות בביקורי בבודפשט במסגרת התוכנית 'At the Source', שהיא חלק מפרוייקט 'גשר לאירופה'. מטרת התוכנית היא ליצור שיתופי פעולה בין הספרייה הלאומית של ישראל לספריות וארכיונים יהודיים באירופה. התוכנית פועלת בעזרתה האדיבה של קרן יד הנדיב אירופה, ובמסגרתה נערכות סדנאות מקצועיות במקומות שונים באירופה. בצד הלמידה המקצועית במפגשים הללו, הספרנים המקומיים מציגים לכלל המשתתפים את פעילותם, ונוצרים קשרים חשובים בין אנשי המקצוע המקומיים. במוזיאון היהודי בבודפשט הראה לי עובד המקום תאמאש לוז'י (Tamàs Lózsy) את החומרים שבהם הוא עוסק, וביניהם היה ההעתק של האיגרת הזו. אני מודה לו על עזרתו הרבה.
בתפילות הימים הנוראים מופיע פעמים רבות הפסוק וְזָרַקְתִּ֧י עֲלֵיכֶ֛ם מַ֥יִם טְהוֹרִ֖ים וּטְהַרְתֶּ֑ם, ובקריאתו אפשר לחוש את מגעם המרענן והמטהר של המים הנזרקים על השב מחטאיו. בנצרות שימש הפסוק הזה כבסיס לסקרמנט הטבילה, שרק בעזרתו יכול האדם להצטרף אל הכנסייה ולהביא לגאולת נפשו. בברית החדשה כתוב: "הַמַּאֲמִין וְנִטְבָּל הוּא יִוָּשֵׁעַ" (מרקוס טז, 16), אך מה נאמר על מי שאינו מאמין ונטבל? האם יש תוקף להטבלה ללא הסכמתו של האדם? משני המקרים שסופרו כאן נראה שלמרבה הצער היו מי שחשבו כך.
