הבחירה הגורלית של אברהם "יאיר" שטרן

"אבריח מוות וחורבן ללחום ולהכרית": בשירו "הים הבריק" משתף מנהיג לח"י בהחלטתו לדבוק במחתרת הלוחמת ולהעדיפה על פני קריירה של אקדמאי וחוקר שירה. חזרנו לשיר במלאת 80 להירצחו

הַיָּם הִברִיק: הִזהִיב-הִסמִיק
בְּזִיו חַמָּה פּוֹנָה.
עֵת לֵיל נֵרוֹ יַדלִיק, אַפלִיג
לִקרַאת הַסַּכָּנָה.

רוֹעֵשׁ, גּוֹעֵשׁ, גּוֹלֵשׁ הַיָּם
בְּצֶלַע אֳנִיָּה.
נִטרֶפֶת חִישׁ בְּיַם הַדָּם
הַשֶּׁמֶשׁ – אֳנִי יָהּ.

כְּגֶשֶׁר פָּז וְיַהֲלֹם
נָטָה שַׁדַּי מֵרוֹם
עַל מֵי הַיָּם. כִּנְוֵה חֲלוֹם
מֵעַל הֶמיַת תְּהוֹם,
שָׁלַו הַלֵּב. יִרעַם הַיָּם,
תֵּהוֹם סוּפַת שִׂנאָה.
אַקשִׁיחַ גֵּו, אֶשָּׂא רֹאשׁ רָם
לִקרַאת הַסַּכָּנָה.

אַברִיחַ מָוֶת וְחֻרבָּן
לִלחֹם וּלְהַכרִית.
קוֹלט, מאַוּזֶר, אַסטרַא וְנַגַּן
בְּכֶרֶס הַדּוּגִית.

אַברִיחַ: שׁוּב גְּבוּל אַשִּׂיג.
אֶגדּשׁ. אָרִיק. אֶסַּע.
וְשּׁוּב אֶחזֹר וְשׁוּב אַפלִיג
לִקרַאת הַסַּכָּנָה.

("הים הבריק", אברהם "יאיר" שטרן)

 

את אברהם "יאיר" שטרן אנחנו זוכרים בדרך כלל בהקשר לפרק האחרון, הטרגי, של חייו, שאירע לפני 80 שנה: מהפכן במנוסה שנורה ונרצח בידי שני חיילים בריטים בדירת מסתור בתל אביב ב־12 בפברואר 1942. בכתבה זאת נחזור דווקא לפרק מוקדם יותר – לא אל ילדותו של האיש ואף לא אל נעוריו, אלא אל רגע ההחלטה שתשנה את חייו ותהדהד לרוחבה ולעומקה של תנועת המאבק למען הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. ההחלטה לנטוש מסלול חיים אחד ולדבוק ב"קריירה" מסוכנת ואידיאליסטית אחרת לגמרי.

אברהם שטרן נולד בשנת 1907 במזרח פולין. במלחמת העולם הראשונה נמלט עם אימו ואחיו לבית דודתו בסרנסק שברוסיה. בגיל 14, בהיותו תלמיד בגימנסיה בסרנסק, הוא הספיק לחזות בניצני המהפכה הקומוניסטית ברוסיה. משהותו ברוסיה חזר במסע מפרך לבית הוריו שבפולין מולדתו, ושם ספג חינוך עברי. בשנת 1925 עלה לארץ והשלים את לימודיו בגימנסיה העברית בירושלים. הוא נמשך אל לימודי המשחק, אך בלחץ הוריו נרשם ללימודי מדעי הרוח באוניברסיטה העברית.

מנעוריו היה גומא בשקיקה שירה רומנטית ודרמטית לצד ביוגרפיות של המשוררים הרומנטיים והדרמטיים שאהב. בעקבות סיפורי חייהם של המשוררים האהובים עליו רצה ללכת, ובהשראתם חיבר שירה בוסרית משלו. ליבו של האיש נמשך אל הספרות, בייחוד לשירה, ולאחר שסיים תואר שני באוניברסיטה העברית בשנת 1933, התקבל ללימודי דוקטורט בפירנצה שבאיטליה.

כמו בכל דבר שעשה, גם בתשוקתו של שטרן הצעיר לשירה הייתה מעורבת משיכה לאידיאלים נעלים, לפאתוס ולעזות ההבעה. מה הפלא לכן שהנושא שבחר לעצמו לדוקטורט היה "הארוס בספרות היוונית העתיקה"? בכל מקרה, את התואר השלישי שלו כבר לא ישלים. מרבית ימיו בפירנצה עברו עליו בעריכת עשרות השירים שחיבר בתקופת לימודיו ובחלומות על הצלת המולדת העברית שהותיר מאחור.

ארבע שנים קודם לכן, ב־1929, הצטרף לפעילות המחתרתית ביישוב. לימים יאמץ לעצמו את הכינוי המחתרתי "יאיר". באוניברסיטה בירושלים הוא ייסד את אגודת הסטודנטים "חולדה", וכך פגש את דוד רזיאל. רזיאל ושטרן הצטרפו לשורות ההגנה בירושלים, אך כאשר הוביל מפקדם אברהם תהומי את הפילוג בארגון – הפילוג שיסתיים בהקמת האצ"ל ב־1931 – היו שני החברים מראשוני התומכים במהלך. את שירו המוכר ביותר, "חיילים אלמונים", חיבר שטרן בתקופה זאת. השיר היה להמנון כפול: ראשית אומץ להמנון האצ"ל, שהוקם באותם ימים. עשור לאחר מכן, ב־1940, הוביל שטרן את הפיצול מהאצ"ל והקים מחתרת חדשה ורדיקלית אף יותר שלימים כונתה לח"י. "חיילים אלמונים" הפך אז גם להמנון הלח"י.

 

חַיָּלִים אַלְמוֹנִים הִנְנוּ, בְּלִי מַדִּים,
וּסְבִיבֵנוּ אֵימָה וְצַלְמָוֶת.
כֻּלָּנוּ גֻיַּסְנוּ לְכָל הַחַיִּים:
מִשּׁוּרָה מְשַׁחְרֵר רַק הַמָּוֶת.

 

ימי פירנצה היו לתקופתו הפורה ביותר כמשורר. ודווקא בעיצומם התרחשה התפנית הגורלית בחייו כאשר בשנת 1934 הגיע לאיטליה מפקדו לשעבר של שטרן, אברהם תהומי. אז החליט הדוקטורנט לספרות קלאסית לנטוש סופית את המסלול האקדמי לטובת פעילות מרכזית באצ"ל. הוא יצא לפולין כדי לרכוש נשק שישמש את המחתרת.

שטרן הגיע לוורשה עם שלל לא צפוי, מזוודה עמוסה בספרי בלש עבריים – שהיו סיפור הכיסוי שלו לשהות במדינה. למעשה חיכה לפגוש את סוחר הנשק הפולני שחימש את המחתרת העברית במאבקה בבריטים. על רקע ההברחה הזאת חובר השיר "הים הבריק".

השיר "הים הבריק" בכתב ידו של המשורר ומנהיג המחתרת

 

זהו שיר שנכתב בגוף ראשון ומבטא את התחושות העזות העולות מתוך חוויית ההברחה למען המולדת. הכעס והשנאה של הדובר כלפי האויב חסר השם מובעים באמצעות דימויים מאיתני הטבע: "ים הדם", "המיית תהום", "תהום סופת שנאה". אם אכן מדובר בשיר אוטוביוגרפי – ומרבית השירה של שטרן היא כזאת – ברור שבשיר כבר הושלם המעבר, וחוקר הספרות הוא עתה לוחם מחתרת בכל גופו ורוחו. מטרתו להבריח מוות וחורבן, פעילות שעבורה יסתכן פעם אחר פעם: "ושוב אחזור ושוב אפליג לקראת הסכנה". היה זה כאילו שטרן כבר חזה את גורלו שלו. ובאמת, כששהה במסתור מהבריטים, סירב להצעות להסתירו. הרי מנהיג צריך לשמש מופת ולעמוד על האידיאלים שלו עד הסוף.

למרות תדמיתו המיליטנטית של שטרן, המשורר ולוחם המחתרת, שיריו המוקדמים ביותר היו שירי אהבה. וכך כתב גם בבוקר יומו האחרון. בעוד הוא מסתתר בחדר בדירה ברחוב מזרחי ב' בשכונת פלורנטין בתל אביב, חיבר שטרן שיר אהבה אחרון. השיר הוקדש לרעייתו רוני, שהייתה בהיריון עם בנו הראשון, בן שלא יפגוש לעולם. מילות השיר שלא סיים:

רעיה ואשת איש נתאלמנה חיים,
היא אם לבני שלא יוולד אולי לנצח.

 

ולצד שירי האהבה שכתב, אין ספק שחלק ניכר משירתו של שטרן הייתה שירה מגויסת. בשונה מרבים מהמשוררים המגויסים האחרים שאהב שטרן כל חייו, במקרה הזה היה המשורר גם המנהיג והמהפכן הפועל לשנות את המציאות שמעבר לדף. על שתי החזיתות של שטרן כתב החוקר שלמה הרציג: "כישרון השירה מגויס במלואו כדי להשלים את המיליטנטיות הפוליטית והצבאית. השיר הוא 'כלי נשק' נוסף במאבקם של הלוחמים לשחרור המולדת מעול זרים". ואנחנו נוסיף: כלי נשק נוסף לקולט, מאוזר, אסטרא ונגן שרכש מהסוחר הפולני בוורשה.

כמה משיריו של שטרן בכתב ידו נתרמו לספרייה הלאומית כבר בשנות החמישים בידי הסופר, המשורר, העיתונאי ואחד ממנהיגי לח"י, ישראל אלדד. בין כתבי היד הללו היה גם "הים הבריק". בזכות כתב יד זה אנחנו יכולים להתרשם מהגרסאות השונות שניסה שטרן בשירו, ואפילו ממגוון סוגי הנשק ששקל לכלול ברשימת הפריטים שיבריח הדובר בשיר.

פרבלום? ברזל ודינמיט?

שירה | צל ענף וצל נוסף

שירים מאת אהוד הוכרמן ואסף דבורי

נעמי בריקמן, מקופלת (פרט), שמן על בד, 50X35 ס"מ, 1994

.

אהוד הוכרמן

.
הכוכב שהוא בא ממנו גודלו כגודל בית
("הנסיך הקטן", אנטואן דה סנט אכזיפרי)

*

אֲנַחְנוּ בַּבַּיִת

בַּיִת שֶׁהוּא גַּעְגּוּעַ

לְבַיִת

.

בְּחֵיק אִמִּי אֲחוֹתִי

בְּחֵיק אֲחוֹתִי

בֻּבָּה פְּרוּעַת שֵׂעָר

.

הַחֶדֶר מֻשְׁלָג

צֵל כָּנָף וְצֵל נוֹסָף

חֲשָׁאִי כְּמוֹ בַּז

.

בִּפְאַת הַתְּמוּנָה יֶלֶד

הַכּוֹכָב שֶׁמִּמֶּנּוּ בָּא

גָּדְלוֹ כְּבַיִת

.

הַיֶּלֶד מַקְשִׁיב

לְמֶטְרוֹנוֹם הָאֲנִי

הַאִם אֵלּוּ פְּעִימוֹת לִבִּי?

.

פוחלצים

נְמִיָּה שְׁפוּפָה עִם לָשׁוֹן וְרֻדָּה

חִוְיַאִי עַז־מַבָּט בְּמַקּוֹרוֹ נָחָשׁ.

לְאָן נָדְדוּ הַפֻּחְלָצִים

אִם לֹא לִסְבַךְ חֲלוֹמוֹתַי?

צְבִיָּה בַּת שִׁבְעִים

עוֹדֶנָּה דְּרוּכָה בַּגִּנָּה הַמּוּצֶלֶת.

הָאֲנָשִׁים שֶׁגָּרִים כָּאן עַכְשָׁו

רַכִּים כְּמוֹ הַגֶּשֶׁם.

הַמְּטַפֶּלֶת הַזְּקֵנָה רַבַּת הַחֶסֶד

מַגִּישָׁה לִי אֲרוּחַת צָהֳרַיִם:

מִיּוֹם לְיוֹם רְאִיָּתָהּ נֶחְלֶשֶׁת.

הִיא זוֹכֶרֶת אֶת מִכְלְאוֹת הַיְּלָדִים

וְאֶת גְּעִיַּת הָעֵגֶל לְעֵת עֶרֶב.

זוֹכֶרֶת אֵיךְ הִדַּסְתִּי

בַּדֶּשֶׁא הַבּוֹעֵר

שֶׁבֵּין גֵּיהִנּוֹם לְגַן־עֵדֶן.

.

אהוד הוכרמן, יליד קיבוץ נחשונים, מנהל את בית הספר הדמוקרטי בקריית אונו. ספר שיריו "גמגום", בעריכת נתן יונתן, יצא לאור בשנת 1989 (ספריית פועלים). ספר הפרוזה "ליזל שלי", יצא לאור בשנת 1999 (הוצאת חלונות). פרסם שירים וביקורות שירה בבמות שונות. שירים פרי עטו פורסמו בגיליון 91 של המוסך.

.

.

אסף דבורי

שאלון בלתי מובנה על הזיכרון וביטוייו בחיי הפרט

1.

קְרָא בְּקוֹל רָם אֶת הַהַגְדָּרוֹת הַמִּלּוֹנִיּוֹת הַבָּאוֹת וְשַׁנֵּן אוֹתָן:

–        הַכִּשָּׁרוֹן לִשְׁמֹר בַּתּוֹדָעָה דְּבָרִים מִן הֶעָבָר הַקָּרוֹב וְהָרָחוֹק

–       (בְּהַרְחָבָה) דָּבָר הַשָּׁמוּר בַּתּוֹדָעָה

הֲפֹךְ אֶת הַדַּף, הַמְתֵּן 5 דַּקּוֹת וּכְתֹב אֶת הַהַגְדָּרוֹת מִלָּה בְּמִלָּה עַל נְיַר לַקְמוּס

הַמְתֵּן לַתְּשׁוּבָה: בָּסִיס? חֻמְצָה?

.

2.

לְהַלָּן תֵּאוּר זִכָּרוֹן. הַחְלֵט אִם הוּא אֱמֶת אוֹ שֶׁקֶר. בְּמִדָּה שֶׁהֶחְלַטְתָּ שֶׁהַזִּכָּרוֹן אֲמִתִּי, אָנָּא דּוּן בְּהַשְׁלָכוֹתָיו עַל הַנֶּפֶשׁ:

אַתָּה בֶּן שָׁלוֹשׁ

יָשׁוּב עַל בִּרְכֵּי אִמְּךָ

בְּשֵׂעָר אָרֹךְ, מְסֹרָק וְשִׂמְלָה:

צוּרוֹת גֵּאוֹמֶטְרְיוֹת בְּצִבְעִי כָּתֹם, שָׁחֹר, קְרֵם

יָדֶיהָ עוֹטְפוֹת אוֹתְךָ, שֶׁלֹּא תִּבְרַח.

.

הִיא מַבִּיטָה לַמַּצְלֵמָה, מְחַיֶּכֶת

אַתָּה בּוֹכֶה כְּמוֹ יַלְדָּה.

.

3.

הַשְׁלֵם אֶת הַפָּסוּק הַפּוֹתֵחַ בְּמִזְמוֹר קל"ז בִּתְהִלִּים:

"עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם בָּכִינוּ, בְּזָכְרֵנוּ…"

קְרָא אֶת הַמִּזְמוֹר בִּמְלוֹאוֹ וַעֲנֵה בְּכֵנוּת עַל הַשְּׁאֵלוֹת הַנָּ"ל:

–       הַאִם אַתָּה זוֹכֵר אֶת צִיּוֹן אוֹ שֶׁמָּא הִצְלַחְתָּ לִשְׁכֹּחַ?

–       הַאִם תָּלִיתָ אֶת כִּנּוֹרְךָ, מַבָּטְךָ אוֹ תִּקְווֹתֶיךָ עַל עֵץ? אִם כֵּן, מָה צָמַח?

–       בַּאֲשֶׁר לְנִפּוּץ הָעוֹלָלִים עַל הַסֶּלַע – הַאִם יִחַלְתָּ לְדָבָר אוֹ שֶׁמָּא שָׁתַקְתָּ בְּהַסְכָּמָה?

–       הַאִם יְרוּשָׁלַיִם עֲדַיִן כּוֹאֶבֶת בְּךָ?

.

4.

נַנִּיחַ תְּרִיס הַהֲזָזָה בַּמִּרְפֶּסֶת שֶׁבַּקּוֹמָה הַשְּׁלִישִׁית [הַדֶּלֶת הַיְּמָנִית בְּגֶרֶם הַמַּדְרֵגוֹת] בְּאִבְּן גַּבִּירוֹל 48, זֶה עִם שְׁנֵי הַשְּׁלַבִּים הַשְּׁבוּרִים וְהַשְּׁלוֹשָׁה שֶׁנִּשְׁאֲרוּ תַּמִיד סְגוּרִים. מַדּוּעַ בָּהִיתָ בּוֹ בִּמְקוֹם לִישֹׁן? מַדּוּעַ יָשַׁנְתָּ בַּדִּירָה הַזּוֹ? מִי הִתְגּוֹרֵר בָּהּ בְּ-1999? מַדּוּעַ זִכְרוֹן הַדְּבָרִים הַזֶּה שָׁם?
.

5.

זְכֹר…

אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ

אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק

אָב נִמְשַׁךְ אַחֲרֶיךָ כְּמַיִם

.

הַשְׁלֵם עוֹד שְׁלוֹשָׁה מִשְׁפָּטִים הַמַּתְחִילִים בְּמִלַּת הַצִּוּוּי "זְכֹר" מִתּוֹךְ הַזִּכָּרוֹן הַקּוֹלֶקְטִיבִי.
.

6.

קְרָא אֶת שִׁחְזוּר הַזִּכָּרוֹן שֶׁלְּפָנֶיךָ. בְּחַן בְּמַהֲלַךְ הַקְּרִיאָה אֶת הַיְּסוֹדוֹת שֶׁמְּעוֹרְרִים בְּךָ רְגָשׁוֹת. הַסְבֵּר מָה מְלַמְּדִים יְסוֹדוֹת אֵלֶּה עַל נֶפֶשׁ הָאָדָם. הַדְגֵּם מִתּוֹךְ זִכָּרוֹן אִישִׁי:

קַיִץ. אַתָּה בֶּן 4. אַתָּה וְאִמְּךָ עַל הַנַּדְנֵדָה שֶׁבֶּחָצֵר הָאֲחוֹרִית. הַשָּׁעָה הִיא שְׁעַת צָהֳרַיִם. הִיא בְּדִיּוּק שָׁטְפָה אֶת הַמִּרְצָפוֹת שֶׁאָבִיךָ יָצַק לִפְנֵי 20 שָׁנָה. הַקְּרִירוּת שֶׁעוֹלָה מֵהֶן מְגוֹנֶנֶת עֲלֵיכֶם מִפְּנֵי צָהֳרֵי הַיּוֹם. רַגְלֶיךָ יְשָׁרוֹת עַל הַמִּזְרָן הַצִּבְעוֹנִי. חֲרִיקַת הַנַּדְנֵדָה, פִּרְחֵי הַמְּטַפֵּס הַכְּתֻמִּים, הַסֵּפֶר – פָּתוּחַ עַל בִּרְכֶּיךָ הַקְּטַנּוֹת. קוֹלָהּ מַקְרִיא (מֵהַזִּכָּרוֹן, לֹא מֵהַדַּף): "הָלוֹ, הָלוֹ, זֶה אַבָּא?" | "הָלוֹ, הָלוֹ, זֶה בְּנִי הַקָּטָן?" | "אֵיפֹה אַתָּה אַבָּא?" | "אֲנִי בָּעֲבוֹדָה".* יָדָהּ מַחֲלִיפָה אִתְּךָ אֶת הַדַּפִּים. שְׁנֵיכֶם עַל הַנַּדְנֵדָה. שְׁנֵיכֶם מְחַכִּים לְאַבָּא; בּוֹרְחִים מֵאַבָּא, כְּמוֹ תָּמִיד, אֶל הַמִּלִּים.

.

* הציטוט לקוח מתוך ספר הילדים ״הלו, הלו, אבא!״ מאת חנה הורן, הוצאת יסוד, 1966.

.

אסף דבורי הוא משורר וגנן בגן ילדים. ספרו הראשון, ״טיוטות למשפחה״, ראה אור בשנת 2019 (עולם חדש). שירים פרי עטו פורסמו בגיליון 20 ובגיליון 48 של המוסך.

.

» במדור שירה בגיליון הקודם של המוסך: שירים מאת אורית גידלי, מרב פיטון ואדוה מגל כהן

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

פרוזה | קללת הנחש

"לאימא שלי לא הייתה אימת הציווי של על גחונך תזחל ועפר תאכל וגם לא תחושות של איבה. יש אנשים שיודעים בדיוק לאן הם נכנסים וגם נקודת היציאה ברורה להם." סיפור קצר מאת ענבל המאירי

מיכל גבע, ללא כותרת, מתוך הסדרה "הביתה", דיו, מרקרים ואקריליק על הדפסה, 29X21 ס"מ, 2020

.

(בזיכרון שלי מופיע אצטון)

ענבל המאירי

.

שני גוזלים נפלו מהקן על התפר שבין המדרכה לשביל הכניסה לבניין. מעליהם עורב ועורבת חגים וצווחים. זאת שעת בוקר מוקדמת וסכנות אורבות להם מכל עבר. חתולים. נחשים. המטאטא הגדול של מנקה הרחובות. גלגלי אופניים וצעדיהם הנמרצים של שכנים הממהרים לעבודה. ומה יעשו הוריהם? שום דבר לא הכין אותם לזה. הם דמיינו לעצמם חיים מאושרים עם אופק רחב. הם נשבעו אמונים זה לזו לחיים שלמים, כאילו נוצרו במשותף בדמדומים שלאחר בריאת כל עוף כנף והתרדמה שלאחר מתן השמות, וכשהתעוררו, גילו שהוחלפו ביניהם עצמות וחלקי בשר. ועכשיו – שלומם קשור בחוט גם לגוזליהם.

נשארו הקן, שנרקם מענפים שהתגלגלו בפיהם לחוטים, שבתורם יצרו מבנה דמוי סלסילה אי שם בצמרת העץ, וזיכרון השמירה שהתחלקה ביניהם שווה בשווה כמו על פי פקודה פנימית, של הלב. אך המטאטא מתקרב והצווחות מתחזקות. שלושה חתולים לוטשים עיניים. גם השמש ממשיכה לטפס בשמיים ומתוך הבניין נשמעים קולות של שריקות קומקומים וטריקת דלתות.

והנחש?

הוא הגיע בצהריים, עם ארגז הירקות, וזחל דרך דלתות הפורמייקה הירוקות אל השיש ומשם אל הקיר והתמקם לו כך, שחור מבריק על גבי אריחים לבנים, מפותל כמו כתב סימנים מעל הכיור. אני צורחת, לוטשת בו עיניים, קפואה במקום ומתפתלת בפנים. אימא שלי לוקחת צנצנת זכוכית, מנקבת חורים קטנים במכסה שלה ומפתה אותו להיכנס לתוכה. הוא נכנס (איך היא עשתה את זה, בקלות כזאת? בזיכרון שלי מופיע אצטון), והיא מציעה שנלך לחפש לו בית. אנחנו יוצאים לרחוב, אימא, ילדה ונחש. אבל אף אחד לא רוצה את הנחש שלנו. לא המורה לטבע ולא שומר גן החיות ולא הווטרינר, ובסוף, כשהשמש כבר כמעט שוקעת, אנחנו משאירות אותו בפתח מבנה הבטון של פחי האשפה, כלוא בצנצנת הזכוכית עם החורים הקטנים לנשימה, ככה אנחנו עוזבות אותו.

ובכל זאת הוא נשאר מונח על השיש למשך שנים, גם אחרי שיפוץ המטבח, גם כשהוסרו האריחים מהקיר ואפילו הכיור שינה את מקומו. הוא תמיד שם, כשאני נכנסת למטבח, כאילו הגיע עם אור ראשון, ונשאר עד כיבוי האורות, ובחשכת הלילות מתמקם בין תלתליו של שטיח הצמר שבחדר שלי. אני עוצמת עיניים והוא שם, אני פוקחת אותן והוא שם. אני זורקת את השטיח והוא עדיין שם. הדירה כבר נמכרה מזמן והוא עדיין שם, שחור מפותל ומבריק על גבי אריחים לבנים שכבר מזמן אינם.

זאת הקללה. של הנחש. שלי. לאימא שלי לא הייתה אימת הציווי של על גחונך תזחל ועפר תאכל וגם לא תחושות של איבה. יש אנשים שיודעים בדיוק לאן הם נכנסים וגם נקודת היציאה ברורה להם. בזיכרונה, זה נשאר סיפור שתחילתו בארגז ירקות וסיומו בצנצנת, סיפור של תושייה והצלחה עם רגע קטן של תהילה לאישה שעמדה מול הנחש ויכלה לו. עכשיו, אני כבר לא יכולה לשאול אותה מה היה התפקיד שלי בסיפור הגבורה שלה. עכשיו, כשאני עומדת מולה כמו צל הילדה שהייתי, היא אומרת "תשמעי, זה פשוט היה…" והמשך המשפט חומק ממנה, מתפתל בתוכה, נשאר כמו כתב סימנים על קיר שכבר איננו עוד.

.

ענבל המאירי, ילידת 1970, עורכת ספרים, כותבת סיפורי חיים ומלמדת ספרות ב"דרך רוח". בעלת תואר ראשון בספרות וסוציולוגיה מאוניברסיטת תל אביב ותואר שני בפרשנות ותרבות מאוניברסיטת בר אילן. למדה תסריטאות בסם שפיגל, עריכת לשון והנחיית קבוצות כתיבה. סיפורים קצרים פרי עטה פורסמו בבמות שונות.

.

» במדור פרוזה בגיליון המוסך הקודם: "מה שאני כן זוכרת", סיפור מאת אורית גרוס

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

ביקורת שירה | אדם עשוי לקרוא שיר כדי לכתוב שיר

"אלטמן אינו מקונן ואינו נאבק, ההפך, האלגיות שלו מתמסרות התמסרות מלאה להיעדר, התמסרות הממקמת את שאבד או חסר בהקשרו הקוסמי הרחב, חושפת את יופיו המר." גיא פרל על הספר "לסלוח לזמן" מאת הווארד אלטמן, בתרגום טל ניצן

מיכל בלייר, לא ניצלתי במבול 2, אקוורל על נייר, 26X18 ס"מ, 2020

.

גופו של הלא־נאמר: על הספר "לסלוח לזמן" מאת הווארד אלטמן

גיא פרל

.

את הספר לסלוח לזמן נשאתי בתיקי ימים רבים אחרי שסיימתי לקוראו. בכל פעם שהתפנה לי זמן חזרתי אליו, קראתי שיר או שניים, והמשכתי בדרכי. חשתי שהקריאות הללו בספר, גם הקצרות ביותר, מנחמות ומגביהות אותי אל מעבר לשגרת יומי, ובייחוד – מעוררות בי רצון לכתוב שירה. במידה רבה, חשתי שאני מתחיל להשתמש בספרו של אלטמן, כלומר, יותר משקראתיו כדי להתקרב אל העולם הפרוש בו ואל עולמו של מחברו, קראתיו כפתח אל השירה, אל שירתי, או כדבריו של אלטמן – בתרגומה של טל ניצן – בשיר "צלילים", שאגיע אליו בסוף הרשימה: "אָדָם עָשׂוּי לִקְרֹא שִׁיר כְּדֵי לִכְתֹּב שִׁיר".

נדמה לי שמאותה סיבה, במשך זמן רב לא ניסיתי לכתוב על הספר. חוויית הקריאה בו הפכה פרטית, ואם התנסחה, היא התנסחה כשיר שכתבתי בעצמי. הזמן חלף, ואני מקווה שבשלה השעה לכתיבתה של רשימה זו, שבה אנסה, בכל זאת, לומר משהו ברור יותר ואישי פחות על שירת אלטמן.

.

הקואן

במסורת הזן־בודהיסטית, קואן הוא סיפור, דיאלוג, שאלה או אמירה שעצם הניסיון להבינו או לענות עליו משחרר את המחשבה מהיצמדותה למהלכיה הישנים. אחד הקואנים המוכרים ביותר הוא "מהו קול מחיאת כף היד האחת" המיוחס להקואין אקקו. שירים רבים בספרו של אלטמן אפשר לקרוא כרצפים ארוכים של קואנים המתייחסים למציאות העולם בנוסחאות פשוטות והגיוניות לכאורה. כך למשל אחת השורות מן השיר "לילה ויום", העשוי מרצף ארוך של נוסחאות מתמטיות לכאורה מעין אלה: ״אִשָּׁה בְּחֶדֶר / הִיא סִירָה עַל אֲגַם. / כְּשֶׁלַּיְלָה יוֹרֵד / סִירָה וַאֲגַם הֵם אֶחָד, / אִשָּׁה וְיָרֵחַ, שְׁנַיִם. / כְּשֶׁמַּפְצִיעַ הַיּוֹם / סִירָה וַאֲגַם הֵם שְׁנַיִם, / אִשָּׁה וְיָרֵחַ, / אֶחָד". תחילה מצאתי עצמי מנסה להבין את נוסחאותיו של אלטמן, חשבתי שאוכל לפצח את הנוסחה, אך כמו תלמיד זן שמחשבתו האחוזה בחוקי המציאות קורסת אל מול שאלה שהציב בפניו מורהו, קרסו מחשבותיי אל מול הקואנים של אלטמן ונותרתי חשוף נוכח שלמות מבעם. לשמחתי, גם את השורות הבאות אינני מבין, אבל אני יודע שדמעות נקוו בעיניי אחרי שקראתי אותן כמה פעמים בניסיון להבינן: "הָאִישׁ הַקּוֹרֵא לְאוֹר הַמְּנוֹרָה הוּא אוֹר / לְאִישׁ אַחֵר הוֹלֵךְ בַּחשֶׁךְ, / שֶׁהוּא חשֶׁךְ לְאִישׁ אַחֵר / הַמְּכַבֶּה אֶת הָאוֹר. זוֹהִי הָרוּחַ" (מתוך "מַעֲבָר").

.

אלכימיה של היעדר

חלק מן השירים בקובץ מחזיקים מבנים מורכבים של אובדן, אבל ונחמה. אלטמן אינו מקונן ואינו נאבק, ההפך, האלגיות שלו מתמסרות התמסרות מלאה להיעדר, התמסרות הממקמת את שאבד או חסר בהקשרו הקוסמי הרחב, חושפת את יופיו המר, ובאופן אלכימי – מציעה נחמה. השיר "השחפים", לדוגמה, מורכב מהתבוננות ארוכה במתמעט, בנעדר, בנעלם, במתכלה, ב״לא! לא! לא!״ –

.

כָּאן, הֵיכָן שֶׁהַשְּׁחָפִים מְדַבְּרִים

עַל כָּל הַדְּבָרִים שֶׁאֵינֶנִּי,

הָעֲשָׂבִים הַגְּבוֹהִים שֶׁטֶּרֶם גָּבְהוּ,

הַגֵּאוּת שֶׁפָּרְשָׁה לִמְנוּחָתָהּ,

רֶמֶז לְקַרְקָעִית הָאוֹקְיָנוֹס הַמַּצִּיעַ

מַעֲבָר, אַצּוֹת שֶׁנִּקְרְעוּ

בְּשִׁנֵּי הַזְּמַן, שֶׁטָּבְעוּ

בְּלֹא יָם, חֲרִיצֵי הַחוֹל

הַמְּלוּחִים הַמְּעִידִים עַל סוֹף

הַיּוֹם, חָרְבוֹת סְלָעִים

הַמְקַבְּלוֹת אֶל קִרְבָּן

אֶת הַזָּר – יָדִית

עֲפִיפוֹן, מָעוֹף שֶׁל בִּירָה,

דִּמְדּוּמִים דּוֹעֲכִים מוּאָרִים

בְּכִתְמֵי הַדְּיוֹ הָאֲדֻמִּים

שֶׁל הַסְּתָו, שֶׁל הַשִּׁנּוּי,

שֶׁל הַשִּׁנּוּי. כָּאן,

מַה שֶּׁצּוֹנֵחַ בַּמֶּרְחָק

צוֹנֵחַ בִּפְנִים, הַלֵּב הַשּׁוֹקֵעַ

נוֹגֵהַּ עַל כָּל מַה שֶּׁצָּף

וְעוֹלֶה — הַטִּיּוּלִים שֶׁלֹּא טִיַּלְנוּ

וְהַטִּיּוּלִים שֶׁלֹּא טִיַּלְנוּ דַּי

רָחוֹק, הַלַּיְלָה הַנִּפְרָשׂ עַל הַכֹּל,

הִשְׁתַּתְּקוּת הַצִּפּוֹרִים, הַקּוֹלוֹת

הַנְּמוֹגִים, הַחֲשֵׁכָה

הַיּוֹרֶדֶת לְבַסּוֹף עַל הַמַּחֲשָׁבָה,

הַמַּחֲשָׁבָה. כָּאן, הָעוֹלָם

הַחוֹזֵר וְאוֹמֵר

לֹא! לֹא! לֹא! חוֹשֵׂף

אֶת כּוֹכְבֵי הַלֶּכֶת לְמַבָּט,

לְטִקְסֵי אֵינְסוֹפָם,

מְעַט חָלָל לָחוּג בּוֹ

זְמַן־מָה, חָלָל שֶׁמַּבָּעִים עַתִּיקִים

שֶׁל כּוֹכָבִים וּמֶטֶאוֹרִים יוּכְלוּ

לְהִתְנַגֵּשׁ בּוֹ וּלְהִתְרַבּוֹת,

וּלְהִתְרַבּוֹת. כָּאן, אָדָם

אֵינוֹ אָדָם אַף לֹא יֶלֶד,

רַק גּוּפוֹ שֶׁל הַלֹּא־נֶאֱמָר,

הַלֹּא־נֶאֱמָר.

.

הכול מתמעט ומתכלה אל מול מבטו של הדובר, המתעכב על פרטי פרטיה של ההתרחשות וחושף את יופייה ושלמותה. אתמקד בשורתו האחרונה של השיר, שהיא דוגמה אופיינית לפואטיקה של אלטמן. הוא מעמיק ומבסס בה את הכרת ההיעדר – ״ אָדָם אֵינוֹ אָדָם אַף לֹא יֶלֶד״ – אבל הוא אינו מסתפק בכך, וחותם את השיר באמירה אניגמטית שניתן לקוראה כקואן נוסף, המפנה את מבטנו אל מה שמתקיים מעבר לרצף ההיעדרויות והשלילות הנפרש לכל אורך השיר: אדם הוא ״רַק גּוּפוֹ שֶׁל הַלֹּא־נֶאֱמָר, הַלֹּא־נֶאֱמָר״. שורתו האחרונה של השיר מסמנת את גבולות השפה, גבולות השירה וכמובן את גבולו של השיר עצמו, המסתיים לכאורה, אך שולח שלוחה ארוכה ובלתי נראית אל הרחק מעבר לגבולו, וגבול הנאמר.

.

אביא דוגמה נוספת לאותו מהלך. בחלקו השני של השיר "קומפוזיציה" מתאר אלטמן את מי שיוכל לספר את סיפור חייו:

.

וְאִלּוּ יָכוֹל מִישֶׁהוּ אַחֵר לְסַפֵּר

אֶת סִפּוּר חַיַּי

הָיָה זֶה הַשִּׁיר

שֶׁלֹּא כָּתַבְתִּי מֵעוֹלָם

מִסֵּפֶר שִׁירִים

שֶׁלֹּא פָּתַחְתִּי מֵעוֹלָם

שֶׁהַדַּף חָסַר בּוֹ

כְּשֶׁנֶּאֶסְפוּ כָּל הֶעָלִים

עַל מִרְפֶּסֶת הַכְּנִיסָה, לְהַאֲזִין.

הָיָה זֶה הַנֶּעְצָר

לְהֵיטִיב אֶת תְּנוּחָתוֹ

עַל דֶּרֶךְ נְטוּשָׁה.

.

שוב, אלכימיית ההיעדר. מי שיכול לספר את סיפור חייו של הדובר מאופיין בהיעדרות משולשת – השיר שלא כתב, המצוי בדף החסר בספר שלא פתח – דווקא משום שהוא מצוי בעומק הבלתי־נאמר, הוא מתאים לתפקידו. גם "הָאִישׁ הַנֶּעְצָר לְהֵיטִיב אֶת תְּנוּחָתוֹ עַל דֶּרֶךְ נְטוּשָׁה" מתאים לאותו התפקיד, משום שדווקא בדרך הנטושה שספק אם היא מובילה לאנשהו, לרגע הוא יוצר מרווח שבו מתאפשר לסיפור להיות מסופר.

.

כדוגמה אחרונה לאותו מהלך ממש אביא את סיומו של השיר "הלילה הכחול", שאף הוא מתאר רצף ארוך של פרידות, ובסופו מופיעות השורות הבאות:

בּוֹא עֶרֶב בּוֹא

צֵל, שָׂא אוֹתָנוּ אֶל

כּוֹכָבֶיךָ, הָנַח לָרִיק

לִשְׁאֹב אוֹתָנוּ פְּנִימָה; תְּכַבֶּה

הָרַדְיוֹלוֹגִית אֶת הָאוֹר וְתֵלֵךְ.

.

הדובר מתמסר ההתמסרות מלאה לריק הקוסמי, והדבר טוען במשמעות חדשה ורחבת אופק רגע אישי וממשי לגמרי של בדידות והתמעטות שקשה לתאר עמוקות מהן: אדם חולה נותר לבדו בסיומו של הליך רפואי, כאשר הרופאה יוצאת מן החדר ומכבה את האור.

.

השירה ואלכימיית ההיעדר

.

צלילים

אָדָם עָשׂוּי לִקְרֹא שִׁיר

כְּדֵי לִכְתֹּב שִׁיר.

לַעֲשׂוֹת אַהֲבָה

כְּדֵי לִמְצֹא אַהֲבָה.

הוּא עָשׂוּי לְטַפֵּס עַל הַר

כְּדֵי לְהִתְעַלּוֹת עַל צֵל.

הוּא עָשׂוּי לִשְׁכֹּחַ אֶת הַשָּׁנִים

כְּדֵי לִזְכּוֹת מֵחָדָשׁ בְּיוֹם.

בְּכִנּוּס הַדְּבָרִים שֶׁעָשָׂה בְּחַיָּיו

אָדָם מְחַפֵּשׂ אֶת חֲלָקָיו.

הוּא מְהַלֵּךְ בַּגֶּשֶׁם

כְּדֵי לָגַעַת בְּרַעֲלַת הַיַּלְדוּת.

הוּא מְחַכֶּה שֶׁיִּשָּׁבְרוּ הַשָּׁמַיִם

כְּדֵי שֶׁפֶּצַע יִסָּגֵר.

הוּא מְחַיֵּךְ אֶל זָר

כְּדֵי שֶׁיַּחֲלֹף הַבִּלְתִּי־יָדוּעַ.

וּכְשֶׁשְּׁנָתוֹ נוֹדֶדֶת

לֹא הַחשֶׁךְ הוּא שֶׁלּוֹכֵד אוֹתוֹ.

אֵלֶּה הַשָּׁנִים בַּחַלּוֹן

הַמְשַׁלְּחוֹת אוֹר בְּעֵינָיו.

זֶה רִחוּף הַצְּלָלִים

הַמִּתְפּוֹגְגִים מִמִּתְאָרוֹ.

זֶה גּוּפָהּ הַחוֹלֵף שֶׁל הָאַהֲבָה

הַשָּׂם מִבְטַחוֹ בַּנֶּעְדָּר.

אָז אָדָם עָשׂוּי לִכְתֹּב שִׁיר

כְּדֵי לִקְרֹא שִׁיר. בְּאָזְנֶיהָ.

כְּשֶׁתְּסַיֵּם לְהַקְשִׁיב

שְׁתִיקָתָהּ תָּחֵל לְטַפְטֵף אֶת צְלִילֶיהָ.

כְּפִי שֶׁהַגֶּשֶׁם אֵינוֹ נֶחְפָּז

לְכַסּוֹת אֶת כָּל שֶׁהוּא קַרְקַע.

כְּפִי שֶׁאֹפֶק מִתְאוֹשֵׁשׁ וְהוֹלֵךְ

מֵחֲלֹף הָרַכֶּבֶת.

.

בליבו של השיר שורה ארוכה של טרנספורמציות. שתי הטרנספורמציות הראשונות פשוטות וברורות: הקריאה מובילה לכתיבה, ועשיית אהבה מובילה לאהבה. מכאן והלאה הן הופכות מופשטות ומורכבות יותר. בחלק מהן נוכחת אלכימיית ההיעדר ודומה שהדוגמה המובהקת ביותר היא "זֶה גּוּפָהּ הַחוֹלֵף שֶׁל הָאַהֲבָה הַשָּׂם מִבְטַחוֹ בַּנֶּעְדָּר". שתי מילים המבטאות שלילה או אֵינוּת יש במשפט הקצר הזה – חולף ונעדר – ובדיוק משום כך, לתפיסתי, הוא מתאר אהבה הנמשכת אל מחוץ לגבולות העולם והזמן. הבית הרביעי והאחרון ממשיך את ההרהור הארס־פואטי שבו נפתח השיר: ״אָז אָדָם עָשׂוּי לִכְתֹּב שִׁיר כְּדֵי לִקְרֹא שִׁיר. בְּאָזְנֶיהָ״. כעת מדגים הדובר את דבריו מן הבית הקודם, ושם מבטחו בנעלם – שתיקת אישה (אהובתו?) בתגובה לשירתו. אם כן, השירה אינה מובילה למחשבה ושיח כי אם מחוללת שתיקה בעולם, אך אין זו שתיקת ההיעדר המוחלט כי אם "גופו של הלא־נאמר" או "קול מחיאת היד האחת". שירה, ובוודאי שירתו של אלטמן, עשויה ליצור הפוגה, מרווח שבו ניתן להאזין לצליל הדק מן הדק המתהווה בהרף העין של המעבר ממצב מדובר ומוכר אחד למשנהו, "כְּפִי שֶׁהַגֶּשֶׁם אֵינוֹ נֶחְפָּז / לְכַסּוֹת אֶת כָּל שֶׁהוּא קַרְקַע. / כְּפִי שֶׁאֹפֶק מִתְאוֹשֵׁשׁ וְהוֹלֵךְ / מֵחֲלֹף הָרַכֶּבֶת".

.

גיא פרל הוא משורר, אנליטיקאי יונגיאני ועובד סוציאלי. מלמד בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב, בתכנית לפסיכותרפיה יונגיאנית של המכון הישראלי לפסיכולוגיה יונגיאנית ע"ש אריך נוימן ובמקומות נוספים. לאחרונה ראה אור ספרו "הדבורים של הבלתי נראה: אל שפת השירה בעקבות יונג ונוימן" (רסלינג, 2021). חבר המערכת המייסדת של המוסך.

.

הווארד אלטמן, "לסלוח לזמן", קשב לשירה, 2021. מאנגלית: טל ניצן; פתח דבר מאת רפי וייכרט.

.

.

» במדור ביקורת שירה בגיליון המוסך הקודם: צילה זן־בר צור על ספר השירה של מרוה זוהר

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן