הַיָּם הִברִיק: הִזהִיב-הִסמִיק
בְּזִיו חַמָּה פּוֹנָה.
עֵת לֵיל נֵרוֹ יַדלִיק, אַפלִיג
לִקרַאת הַסַּכָּנָה.
רוֹעֵשׁ, גּוֹעֵשׁ, גּוֹלֵשׁ הַיָּם
בְּצֶלַע אֳנִיָּה.
נִטרֶפֶת חִישׁ בְּיַם הַדָּם
הַשֶּׁמֶשׁ – אֳנִי יָהּ.
כְּגֶשֶׁר פָּז וְיַהֲלֹם
נָטָה שַׁדַּי מֵרוֹם
עַל מֵי הַיָּם. כִּנְוֵה חֲלוֹם
מֵעַל הֶמיַת תְּהוֹם,
שָׁלַו הַלֵּב. יִרעַם הַיָּם,
תֵּהוֹם סוּפַת שִׂנאָה.
אַקשִׁיחַ גֵּו, אֶשָּׂא רֹאשׁ רָם
לִקרַאת הַסַּכָּנָה.
אַברִיחַ מָוֶת וְחֻרבָּן
לִלחֹם וּלְהַכרִית.
קוֹלט, מאַוּזֶר, אַסטרַא וְנַגַּן
בְּכֶרֶס הַדּוּגִית.
אַברִיחַ: שׁוּב גְּבוּל אַשִּׂיג.
אֶגדּשׁ. אָרִיק. אֶסַּע.
וְשּׁוּב אֶחזֹר וְשׁוּב אַפלִיג
לִקרַאת הַסַּכָּנָה.
("הים הבריק", אברהם "יאיר" שטרן)
את אברהם "יאיר" שטרן אנחנו זוכרים בדרך כלל בהקשר לפרק האחרון, הטרגי, של חייו, שאירע לפני 80 שנה: מהפכן במנוסה שנורה ונרצח בידי שני חיילים בריטים בדירת מסתור בתל אביב ב־12 בפברואר 1942. בכתבה זאת נחזור דווקא לפרק מוקדם יותר – לא אל ילדותו של האיש ואף לא אל נעוריו, אלא אל רגע ההחלטה שתשנה את חייו ותהדהד לרוחבה ולעומקה של תנועת המאבק למען הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. ההחלטה לנטוש מסלול חיים אחד ולדבוק ב"קריירה" מסוכנת ואידיאליסטית אחרת לגמרי.
אברהם שטרן נולד בשנת 1907 במזרח פולין. במלחמת העולם הראשונה נמלט עם אימו ואחיו לבית דודתו בסרנסק שברוסיה. בגיל 14, בהיותו תלמיד בגימנסיה בסרנסק, הוא הספיק לחזות בניצני המהפכה הקומוניסטית ברוסיה. משהותו ברוסיה חזר במסע מפרך לבית הוריו שבפולין מולדתו, ושם ספג חינוך עברי. בשנת 1925 עלה לארץ והשלים את לימודיו בגימנסיה העברית בירושלים. הוא נמשך אל לימודי המשחק, אך בלחץ הוריו נרשם ללימודי מדעי הרוח באוניברסיטה העברית.
מנעוריו היה גומא בשקיקה שירה רומנטית ודרמטית לצד ביוגרפיות של המשוררים הרומנטיים והדרמטיים שאהב. בעקבות סיפורי חייהם של המשוררים האהובים עליו רצה ללכת, ובהשראתם חיבר שירה בוסרית משלו. ליבו של האיש נמשך אל הספרות, בייחוד לשירה, ולאחר שסיים תואר שני באוניברסיטה העברית בשנת 1933, התקבל ללימודי דוקטורט בפירנצה שבאיטליה.
כמו בכל דבר שעשה, גם בתשוקתו של שטרן הצעיר לשירה הייתה מעורבת משיכה לאידיאלים נעלים, לפאתוס ולעזות ההבעה. מה הפלא לכן שהנושא שבחר לעצמו לדוקטורט היה "הארוס בספרות היוונית העתיקה"? בכל מקרה, את התואר השלישי שלו כבר לא ישלים. מרבית ימיו בפירנצה עברו עליו בעריכת עשרות השירים שחיבר בתקופת לימודיו ובחלומות על הצלת המולדת העברית שהותיר מאחור.
ארבע שנים קודם לכן, ב־1929, הצטרף לפעילות המחתרתית ביישוב. לימים יאמץ לעצמו את הכינוי המחתרתי "יאיר". באוניברסיטה בירושלים הוא ייסד את אגודת הסטודנטים "חולדה", וכך פגש את דוד רזיאל. רזיאל ושטרן הצטרפו לשורות ההגנה בירושלים, אך כאשר הוביל מפקדם אברהם תהומי את הפילוג בארגון – הפילוג שיסתיים בהקמת האצ"ל ב־1931 – היו שני החברים מראשוני התומכים במהלך. את שירו המוכר ביותר, "חיילים אלמונים", חיבר שטרן בתקופה זאת. השיר היה להמנון כפול: ראשית אומץ להמנון האצ"ל, שהוקם באותם ימים. עשור לאחר מכן, ב־1940, הוביל שטרן את הפיצול מהאצ"ל והקים מחתרת חדשה ורדיקלית אף יותר שלימים כונתה לח"י. "חיילים אלמונים" הפך אז גם להמנון הלח"י.
חַיָּלִים אַלְמוֹנִים הִנְנוּ, בְּלִי מַדִּים,
וּסְבִיבֵנוּ אֵימָה וְצַלְמָוֶת.
כֻּלָּנוּ גֻיַּסְנוּ לְכָל הַחַיִּים:
מִשּׁוּרָה מְשַׁחְרֵר רַק הַמָּוֶת.
ימי פירנצה היו לתקופתו הפורה ביותר כמשורר. ודווקא בעיצומם התרחשה התפנית הגורלית בחייו כאשר בשנת 1934 הגיע לאיטליה מפקדו לשעבר של שטרן, אברהם תהומי. אז החליט הדוקטורנט לספרות קלאסית לנטוש סופית את המסלול האקדמי לטובת פעילות מרכזית באצ"ל. הוא יצא לפולין כדי לרכוש נשק שישמש את המחתרת.
שטרן הגיע לוורשה עם שלל לא צפוי, מזוודה עמוסה בספרי בלש עבריים – שהיו סיפור הכיסוי שלו לשהות במדינה. למעשה חיכה לפגוש את סוחר הנשק הפולני שחימש את המחתרת העברית במאבקה בבריטים. על רקע ההברחה הזאת חובר השיר "הים הבריק".

זהו שיר שנכתב בגוף ראשון ומבטא את התחושות העזות העולות מתוך חוויית ההברחה למען המולדת. הכעס והשנאה של הדובר כלפי האויב חסר השם מובעים באמצעות דימויים מאיתני הטבע: "ים הדם", "המיית תהום", "תהום סופת שנאה". אם אכן מדובר בשיר אוטוביוגרפי – ומרבית השירה של שטרן היא כזאת – ברור שבשיר כבר הושלם המעבר, וחוקר הספרות הוא עתה לוחם מחתרת בכל גופו ורוחו. מטרתו להבריח מוות וחורבן, פעילות שעבורה יסתכן פעם אחר פעם: "ושוב אחזור ושוב אפליג לקראת הסכנה". היה זה כאילו שטרן כבר חזה את גורלו שלו. ובאמת, כששהה במסתור מהבריטים, סירב להצעות להסתירו. הרי מנהיג צריך לשמש מופת ולעמוד על האידיאלים שלו עד הסוף.
למרות תדמיתו המיליטנטית של שטרן, המשורר ולוחם המחתרת, שיריו המוקדמים ביותר היו שירי אהבה. וכך כתב גם בבוקר יומו האחרון. בעוד הוא מסתתר בחדר בדירה ברחוב מזרחי ב' בשכונת פלורנטין בתל אביב, חיבר שטרן שיר אהבה אחרון. השיר הוקדש לרעייתו רוני, שהייתה בהיריון עם בנו הראשון, בן שלא יפגוש לעולם. מילות השיר שלא סיים:
רעיה ואשת איש נתאלמנה חיים,
היא אם לבני שלא יוולד אולי לנצח.
ולצד שירי האהבה שכתב, אין ספק שחלק ניכר משירתו של שטרן הייתה שירה מגויסת. בשונה מרבים מהמשוררים המגויסים האחרים שאהב שטרן כל חייו, במקרה הזה היה המשורר גם המנהיג והמהפכן הפועל לשנות את המציאות שמעבר לדף. על שתי החזיתות של שטרן כתב החוקר שלמה הרציג: "כישרון השירה מגויס במלואו כדי להשלים את המיליטנטיות הפוליטית והצבאית. השיר הוא 'כלי נשק' נוסף במאבקם של הלוחמים לשחרור המולדת מעול זרים". ואנחנו נוסיף: כלי נשק נוסף לקולט, מאוזר, אסטרא ונגן שרכש מהסוחר הפולני בוורשה.
כמה משיריו של שטרן בכתב ידו נתרמו לספרייה הלאומית כבר בשנות החמישים בידי הסופר, המשורר, העיתונאי ואחד ממנהיגי לח"י, ישראל אלדד. בין כתבי היד הללו היה גם "הים הבריק". בזכות כתב יד זה אנחנו יכולים להתרשם מהגרסאות השונות שניסה שטרן בשירו, ואפילו ממגוון סוגי הנשק ששקל לכלול ברשימת הפריטים שיבריח הדובר בשיר.
