"מה שאני הכי זוכר מפסח, זה הריח. אח, הריח! עד היום אני יכול לעצום את העיניים ולהריח אותו! הריח של הסנדלים החדשים שכולנו היינו מקבלים לקראת החג, זה פסח בקיבוץ בשבילי. אחר כך זה השקט המופתי בחדר האוכל. ילד שאלף איש מקשיבים לשירת "מה נשתנה" שלו ושל חבריו – זה משהו מיוחד."

ישראל נטע, חבר קיבוץ בארי

ישראל נטע, חוקר מקרא ומשורר, בן קיבוץ בארי, ניצל ב-7 באוקטובר כי לא היה אז בקיבוץ. ביתו נשרף כליל. נטע הוא בין עורכי סדר פסח של בארי בשנים האחרונות ומתגורר כעת בבית זמני בבארי, "ההיאחזות" כפי שהוא קורא לה בצחוק מהול בבכי. כשהוא נזכר בסדר הפסח של ילדותו בקיבוץ, חיוך גדול נפרש על פניו: "כמבוגר, הבנתי שכל מה שהיה שם בסדר היה מיוחד. זו הייתה יצירה, יצירה של תרבות חדשה". 

כמו מרבית הקיבוצים שהוקמו בישראל, קיבוצי העוטף, וביניהם בארי, עדכנו ושינו את טקסט ההגדה כך שיתאים למציאות חייהם. למעשה, הם היו מהראשונים שעשו זאת. הקיבוצים הפכו את חג הפסח הפך לחג החירות והאביב ואת ההגדה לטקסט ציוני, עברי ואקטואלי.

עד להקמת המדינה היה ערב פסח למועד החשוב ביותר עבור יהודים ציוניים, מעין "יום העצמאות" ראשוני. פסח היה החג המאחד, המגבש, שאליו התכוננו כולם. סביבו נוצרה תחושת זהות חדשה, עברית ולאחר מכן, ישראלית. לשם כך שוכתבו ההגדות המסורתיות כך שיתאימו לזהות הקוראים בהן בלהט ההגשמה וההתחדשות. הלהט הזה יצא מגבולות בארץ גם לחוות ההכשרה ומחנות העקורים, אך ליבתו הבוערת בשמחה והתרגשות הייתה בקיבוצים השונים.

מקימי הקיבוצים ראו את עצמם כמי שחיים בפועל את הרעיונות הגדולים וההיסטוריים שהרכיבו את הגדת פסח המסורתית. הם חשו כמי שבעצמם יצאו ממצרים, כבני ישראל שיצאו מעבדות לחירות. 

כשפנינו להגדות קיבוץ בארי הראשונות, ששמורות בספרייה הלאומית גילינו בהן את סיפורה של ישראל הצעירה. הן נכתבו באחת התקופות המאתגרות בהיסטוריה של העם היהודי, חלקן ממש בסיום מלחמת העולם השנייה, אחרות מייד לאחר מלחמת העצמאות או כמה שנים לאחר מכן. משתקף בהן האובדן העצום שחוו אותם חלוצים צעירים: אובדן של בני עמם בשואה ושל חברים שנהרגו במלחמת השחרור. בכולן מצאנו הסתכלות מפוכחת על כאבי העבר ותקוות לעתיד טוב יותר.

ההגדה הראשונה של קיבוץ בארי, 1946

ההגדה הראשונה עליה נספר נכתבה לקראת ערב פסח של שנת 1946. חברי קיבוץ בארי עוד לא עלו לישוב הקבע שלהם ולכן נקראו "קבוצת הצופים ב' בארות" וכך גם נחתמת ההגדה בעמוד האחרון שלה.

כמה חודשים מאוחר יותר, במוצאי יום הכיפורים, ה-6 באוקטובר 1946, עלה קיבוץ בארי על הקרקע, יחד עם עוד 10 קיבוצים ומושבים, במסגרת התארגנות "11 הנקודות" בנגב. זה היה מבצע התיישבות מרגש של מה שיהיו אחר-כך יישובים חשובים מאוד לקביעת גבולות המדינה עם הקמתה. גרעינים מתנועות נוער שונות, הנוער העובד, הצופים והחלוץ חברו יחד להקמת הקיבוץ.

כשההגדה הזו הוכנה, דפוס בארי טרם הוקם. חברי הקבוצה ישבו בגדרה וחיכו לעלייה לקרקע. ההגדה הופקה כולה בטכניקות שיכפול פשוטות למדי, בליווי ציורים וטקסטים שנראה ששאבו את הדימויים שלהם מספרי אומנות. לא ידוע מי האומן שיצר אותה אך הוא הצליח, באמצעים דלים, ליצור יצירה ראויה ומרתקת.

דרך הטקסט, השירים והאיורים, אפשר לראות כבר שם את הרוח שמלווה את כל ההגדות הקיבוציות לעומת המסורתיות: הכנסת חגיגות עונת האביב והדגשת מקומה של החקלאות בחג זה. ההתיישבויות בנגב התבססו אז רובן ככולן על חקלאות ומכאן המקום הגדול שהיא תופסת בהגדות אלה.

קיבוץ בארי השתייך לתנועת "אחדות העבודה" שאחת מסיסמאותיה הייתה "מהתנ"ך עד הפלמ"ח" והיא דגלה, בין השאר, בחזרה לתנ"ך כטקסט מכונן של העם היהודי. סיפור יציאת מצרים עצמו מסופר בהגדות הקיבוציות ובהגדת בארי בהרחבה, הרבה יותר מאשר בהגדות המסורתיות. אלה האחרונות מלאות מדרשים שרחוקים מאוד מחיי החלוצים עובדי האדמה ולכן נעדרים מהגדות הקיבוץ. את מקומם תופסים ציטוטים מהסיפור התנ"כי בספר "שמות". כמעט ניתן כמעט לחוש מבעד למילים ולאיורים באותן הגדות את ההזדהות העמוקה של חברי הקיבוצים עם בני ישראל התנ"כיים, כאילו אחד הם.

גם שירים וקטעים אקטואליים הוכנסו להגדות הקיבוציות. אחד הבולטים ביניהם הוא הפואמה של ביאליק "מתי מדבר האחרונים". הפואמה נכתבה ב-1896 ואומצה על ידי התנועה הציונית כמחזקת את הדרך של יישוב הארץ מחדש. היא ומופיעה בהגדות בארי כמעט כל שנה בעשור הראשון לקיומו של הקיבוץ: 

"קוּמוּ, תֹּעֵי מִדְבָּר, צְאוּ מִתּוֹךְ הַשְּׁמָמָה

עוֹד הַדֶּרֶךְ רָב, עוֹד רַבָּה הַמִּלְחָמָה.

רַב-לָכֶם לָנוּעַ, לָנוּד בָּעֲרָבָה –

וְלִפְנֵיכֶם פְּרוּשָׂה דֶּרֶך גְּדוֹלָה, רְחָבָה.

רַק אַרְבָּעִים שָׁנָה נֵתַע בֵּין הֶהָרִים –

וּבַחוֹל טָמַנּוּ שִׁשִּׁים רִבּוֹא פְּגָרִים."

אבל לא רק ביאליק נכנס להגדה של 1946. חברי בארי לא יכלו להתעלם מזוועות השואה ואלה מצאו את מקומן בהגדה. באופן חריג ההתייחסות בהגדה מוקדמת זו כלפי הניצולים היא לא כאל מי שהלכו "כצאן לטבח" אלא דווקא יחס של כבוד ורצון של הישוב בארץ ישראל לקחת אחריות על זיכרון השואה. כשקוראים ציטוט זה היום, אחרי המאורעות הנוראיים של ה-7 באוקטובר, אי אפשר שלא להצטמרר:

"בָּא הַפָּלִיט

בָּא הַמְּבַשֵּׂר. הוּא בָּא וּבִגְדוֹ לֹא קָרוּעַ וְרֹאשׁוֹ לֹא זָרוּעַ אֵפֶר. הוּא בָּא וְאִתּוֹ נִכְנְסוּ מִילְיוֹנֵי צְלָלִים. וְאִתּוֹ פָּסְעָה שַׁיָּרָה אֲרֻכָּה שֶׁל טְבוּחִים, מְעֻנִּים, וּקְדוֹשִׁים. וְהֵם הֵם אֲשֶׁר דִּבְּרוּ מִתּוֹךְ גְּרוֹנוֹ.

וַאֲנַחְנוּ הִקְשַׁבְנוּ. לֹא, לֹא אֲנַחְנוּ הִקְשַׁבְנוּ, הִקְשִׁיבוּ בִּזְמַנּוֹ דּוֹרוֹת, דּוֹרוֹת רְחוֹקִים שֶׁחָלְפוּ וְדוֹרוֹת שֶׁיָּבוֹאוּ – .. זֵכֶר נִזְכֹּר לְעוֹלָם. לְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים. אֲבוֹתֵינוּ שֶׁטּוֹבְחוֹ, אִמּוֹתֵינוּ שֶׁעֻנּוּ, אָחִיותָנוּ וְאַחֵינוּ שֶׁחֻנְּקוּ, עוֹלָלֵינוּ שֶׁנִּשְׂרְפוּ חַיִּים.

זְכֹר נִזְכֹּר וְלֹא נִשְׁכַּח."

ההתייחסות בהגדה לזוועות השואה מבליטה את היותם של המתיישבים הצעירים בני חורין. הם בוחרים לא לשקוע בעבר, אלא להסתכל קדימה באופטימיות – בהבטחה לעתיד טוב יותר, לחיבור לאדמה השופעת והמיטיבה, חיבור שלא יימחה בקלות. הם עושים זאת גם בציטוט הזה, מתוך נבואתו של עמוס, פרק ט', אותו הכניסו להגדה:

"וְנָטְעוּ כְרָמִים וְשָׁתוּ אֶת יֵינָם
וְעָשׂוּ גַנּוֹת וְאָכְלוּ אֶת פְּרִיהֶם
וּנְטַעְתִּים עַל אַדְמָתָם וְלֹא
יִנָּתְשׁוּ עוֹד מֵעַל אַדְמָתָם
אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם"

ההגדה מסתיימת בהדגשת היציאה מעבדות לחירות, החופש והדרור, שהם הם לב ליבה של ההגדה הקיבוצית, כאשר חברי קבוצת בארות מצפים להגשים את חלומם הציוני, להתיישב ולהקים קיבוץ באדמות הנגב:

"כִּי יֵשׁ יוֹם

וִינַשֵּׂא נֵס הַדְּרוֹר

וְנִמְחֶה לְנַצֵּחַ אוֹת קַיִן

וּשְׁבִיב הָאוֹר יֻצַּת בָּעַיִן

וְלֵב חָדָשׁ יִפְעַם בְּאָדָם

וְקָם וְנֵעוֹר כָּל דַּכָּא בָּעוֹלָם

כִּי יֵשׁ יוֹם."

הגדת בארי, 1950

הגדה נוספת השמורה בידינו מקיבוץ בארי שנדפסה ארבע שנים מאוחר יותר, ב-1950, נראית כבר אחרת לגמרי: מלבד העובדה שאייר אותה בכשרון רב האמן הנודע פאול קור (כן, כן, מספרי הילדים של "כספיון"), היא הודפסה בדפוס הקיבוץ ועוצבה לעילא ולעילא. הכתב שנבחר וסודר באותיות עופרת כמובן. יופיה של ההגדה שובה לב, והאיורים השמחים מאירים אותה.

ב-1950 הקיבוץ כבר עלה על הקרקע והתבסס, ענפי החקלאות שלו החלו לשגשג, ולכן בהגדה זו מודגש ביתר שאת הקשר לאביב, לאדמה ולפריה. כבר בעמוד הראשון מודפס:

"בּוֹא וְאֶשַּׁק לְךָ בְּנִי הָאָדָם,
עִם יֶרֶק שָׂדוֹת וְשָׁמַיִם שֶׁל אוֹר."

גם פה שילבו חברי הקיבוץ קטעי הגות ציוניים אקטואלים: בנוסף ל"קומו תועי מדבר" של ביאליק, מופיע שיר של עוד אחד ממשוררי הדור הגדולים: "ראי אדמה" של שאול טשרניחובסקי. השיר נכתב ב-1938, בתקופת המרד הערבי, אז ספג היישוב היהודי אבידות רבות. חברי בארי, שאיבדו חברים וחברות במלחמת העצמאות ובהתקפות על קיבוצי הנגב השכנים להם, הוסיפו להגדה שלהם את השיר שקושר שכול עם צמיחה מחודשת. 

"רְאִי, אֲדָמָה

הֵא לְךָ הַטּוֹבִים בְּבִנְיָנוֹ,

נֹעַר טְהַר חֲלוֹמוֹת,

בָּרֵי לֵב, נְקִיֵּי כַּפַּיִם (…)

אֵין לָנוּ טוֹבִים מִכָּל אֵלֶּה."

שנתיים אחרי מלחמת העצמאות בה נפלו שישה מחברי הקיבוץ, הציווי לזכור את מה שאיבדו תופס מקום מהותי בהגדה: דף כפול ובו "נזכור", על בסיס ה"יזכור" המסורתי, אך שונה ממנו מאוד. "נזכור" של בארי מעלה על נס לא רק את קורבנות השואה, אלא גם את גיבורי המחתרות והפרטיזנים, את המעפילים ואת חללי מלחמת השחרור. הוא מסיים בהדהוד משמעות מותם ובידיעה העצובה והמפוכחת שלא תמו מלחמותינו בארץ: "בִּזְכוּתָם אָנוּ חַיִּים. עִם זִכְרָם נִלָּחֵם, עִם מִפְעָלָם נִגְבַּר וּנְנַצֵּחַ!"

לפי הגדות בארי, המאבק לחופש הוא אוניברסלי. הם האמינו ששום מפלה לא תביס את מי שמאמין בצדקת דרכו ובצדקת ערכיו. כל כך הרבה תקווה טמונה במילים הללו:

"בְּכָל מַעַרְכוֹת הָאֱנוֹשִׁיּוֹת לְחֵרוּת שֵׁם הָיִינוּ, בְּכָל שְׂדֵה קֶטֶל שֶׁל מְדֻכָּאִים, בְּכָל "יְצִיאַת מִצְרַיִם" שֶׁל כָּל הָעַמִּים וְכָל הַדּוֹרוֹת, עַל גַּרְדּוֹם וְעַל מוֹקֵד, בְּבָתֵּי כֶּלֶא וְעַל בַּאֲרִיקָדוֹת, מְלֻמְּדֵי קְרָב אֲנַחְנוּ וּמְלֻמְּדֵי מַפָּלָה, שֶׁבַע נָפוֹל, שֶׁבַע נָקוּם."

בדף האחרון, לאחר הסיום המסורתי של ההגדה עם המילים הידועות "חסל סדר פסח", מופיע דף נוסף, סיום מפתיע, מעין דף אקטואלי פנימי לאנשי בארי, שמחזק את ידיהם כשהם רק בתחילתה של הפרחת השממה, כשסביבם דלות ומצוקה וקיבוצם טרם התבסס דיו. המילים המחזקות ברורות, והן יופיעו שוב בגרסאות שונות בנוסחי ההגדה בשנים הבאות. מילות שאר רוח שדרוש כל כך ביום חג בודד ששתול בתוך ימי עבודה רבים וארוכים:

"צא וראה מה פעלנו, מיום עלייתנו, באדמות תל-ג'מע. מצאנו לפנינו אדמת בור, עזובה וצחיחה, ללא צל עץ, וללא משכן אדם.

והנה קם והיה חזוננו: צץ משק עברי חדש באדמת הנגב. הוקם משכן לאדם ולבהמה הטרקטורים פולחים באון את האדמה אשר אלפיים שנה לא עובדה בידי יהודי וזו, מרגישה ביד האיתנה, יד בניה ששבו למכורתם, נענית לה בעטרת קסמיה, שפע יבולה ורוב טובה. בבקרים תשמע געית הפרות, פעית הכבשים והגדיים בצאתם למרעה, וציוץ אפרוחים המקדמים ב"בוקר טוב" את פני החמה הזורחת.

שחר חדש בוקע לקראת יום עמל ויצירה. הלמות מקבות ורינת פטישים נשמעת בחצר, בנין חדש הולך ומוקם. ניצני האשלים בוקעים את העפר התחוח, ושולחים בדיהם לעבר הרקיע. ולעת ערב, בהתכנס כלם אל החג, הרגשה אחת ישנה: יש פרי ליגיע כפיים, יש עתיד לנגב העברי, אכן מאסו הבונים, היתה לראש פינה. ובלילה עת ינום העובד שנת עמלים, לא ינום ולא ישן חברו השומר, ועינו פקוחה נבטת אל מול אפלה צרה ומתנכלת, מקום אויב יבוא מעבר גבעות הגבול הקרוב. ובולשת העין בואדיות ובערוצים מחשש יד זרים, שתבוא ותחבל בשתילים הרכים ובצריפים הבודדים.

אכן, קשה המשימה, אבל לא נרתע ולא נחת. וכשם שעמדנו לפני אויב בין חומות ירושלים ובערבות הנגב, כן נדע לעמוד בפניו גם עתה, ויכל נוכל לו.

ונזכור:

באחת ידו עושה במלאכה, והשניה מחזקת השלח!"

אנשי בארי מכירים היטב בחשיבות שימור העבר המפואר של הקיבוץ, ומתגאים במייסדים ובפועלם. ניתן לראות זאת ברחבת המייסדים שרק נחנכה השנה, צריף הנוסטלגיה, ובארכיון של בארי הנמצא ברובו ברשת וניתן לדפדף בו בהגדות משנים נוספות, ולצפות בתמונות שצולמו בחדר האוכל המקושט לקראת החג. 

בקיבוץ בארי עצמו, כמו בישובים רבים בצפון ובדרום ישראל, לא יחגגו השנה את סדר הפסח. יגאל זורע, חבר הקיבוץ שמתגורר כעת באופן זמני בקיבוץ עין גדי, מי שהיה הגרפיקאי של דפוס בארי במשך יותר מ-40 שנה, כתב על הגדות הקיבוץ בבלוג שלו "קווים ונקודות". בשיחה עימו הוא לא מתרפק על העבר, כמי שלא הצטיין בשירה בילדותו, פסח אף פעם לא היה החג האהוב עליו, אך כמבוגר הוא יכול להעריך את היצירה האומנותית סביבה. 

כיצד יחגגו אנשי בארי השנה את חג הפסח, שאלתי אותו. זורע השיב בעצב שהשנה קשה לחגוג את חג החירות כשחלק מחברי הקיבוץ עדיין בשבי חמאס. הכאב עצום מדי. חברי הקיבוץ יציינו את החג בכיכר החטופים בתל אביב או במלון בים המלח בו רבים מהם שוהים כיום. השיחה איתו גולשת כל פעם לחברים ולקרוביהם שנרצחו ונחטפו. אבל הוא שומר על אופטימיות ומתרכז בעיקר – לבלות עם נכדיו, איתם גם יחגוג את החג. 

כל תפילותינו ומחשבותינו בחג הזה יהיו עם החטופות והחטופים, מי ייתן וכולם יזכו לחירות במהרה וישובו לזרועות משפחותיהם. ונאמר אמן.