הַמּוּסָךְ – "אני מאמינה"

אתיקה המכירה בכך שמאחורי כל יצירה ניצבת נפש, ומעל לכול – התשוקה הפשוטה לספרות טובה.

Maamina832

עידית לבבי גבאי, כנף (בעקבות דירר), שמן על בד, 5040X ס"מ, 2011

המוסך נולד מתוך הרגשה נמשכת, משותפת לרבות ולרבים, כי יש צורך בתיקון עמוק בסצנת הספרות בישראל, שחלקים מרכזיים ומבוססים בה לוקים בכוחנות, במחיקת נשים יוצרות, בהעדפת פרובוקציות, אלימות ומדנים על פני איכות, בצמצום נמשך של במות לשירה עכשווית ושל השיח על אודותיה. מתוך הצורך הזה ערכנו ב-2016 את פסטיבל "תיקון" האלטרנטיבי לשירה, בארבעה מוקדים ברחבי הארץ, ומתוך הכרה בנחיצותה של אלטרנטיבה קבועה אנחנו מייסדות כעת את המוסך – מוסף מקוון דו־שבועי לשירה, סיפורת, ביקורת מסה ואומנות ישראלית. המוסך ייערך על בסיס פתיחות, שוויון והומניזם, אתיקה המכירה בכך שמאחורי כל יצירה ניצבת נפש, ומעל לכול – התשוקה הפשוטה לספרות טובה.

הגיליון הראשון עלה לאוויר בפברואר 2017 והמשיך במתכונת דו־שבועית עד יוני 2023, ומאז הוא יוצא פעם בחודש. ה"אני מאמינה" של המערכת המייסדת התווה את הערכים המנחים את פעילותנו גם כיום.

מערכת: מיכל זכריה, דפנה לוי, נדב ליניאל, דינה עזריאל, רתם פרגר וגנר, שירי שפירא ▪ 
אוצרת אמנות: הדר גד ▪ עורכות לשון: תמי בורשטיין ורסל דיקשטיין ▪ רכז מערכת: איתן דקל ▪ תודתנו למרב פיטון על הייעוץ והעזרה ▪ מערכת מייסדת וחברות מערכת בעבר: תמר וייס גבאי, ריקי כהן, לי ממן, טל ניצן, גיא פרל, לאה קליבנוף־רון, דורית שילה, נטלי תורג'מן; מרב פיטון, מיכל קריסטל

בין פנטזיה למציאות: אהבתם האסורה של אידית וג'.ר.ר. טולקין

"כי היא הייתה, וידעה שהיא הייתה, לותיין שלי" - זה ההסבר שנתן טולקין לבנו, כשסיפר לו על בחירתו לכתוב משהו לא מסורתי על מצבת קברה של האשה שאהב כל כך. מה היה הקשר בין לותיין - דמות האישה המושלמת המיתולוגית שיצר טולקין, לאידית אשתו? ומה גרם להם לנתק של שלוש שנים, שכמעט הסתיימו בנישואיה לאדם אחר?

Tokin832

מימין: רונלד טולקין הצעיר, 1911. משמאל: אדית טולקין עם בנה הבכור, ג'ון. 1918.

 

על העשב הירוק הבהיר בחלקה הקתולית בבית העלמין וולוורקוט שליד אוקספורד, בין מצבות מצועצעות הנושאות בעיקר שמות של מהגרים פולנים, עומדת מצבת סלע גרניט אפור פשוטה אחת, עליה חרוטים בצניעות שמותיהן של שתי דמויות מאחד מספרי הפנטזיה הנקראים ביותר בעולם. 

ברן ולותיין. 

"כאשר שוטט (ברן) לעת קיץ ביער נלדורת פגש עם ערב, תחת הירח העולה, בלותיין, שעה שרקדה על הדשא הירוק תמיד באחו.. אז נטש אותו זכר כל מכאוביו, וחבלי קסם ירדו עליו… כי לותיין הייתה היפה בכל ילדי אילובטר. כחול היה מלבושה כשמים ללא ענן, ועיניה היו אפורות כערב שטוף אור הכוכבים. גלימתה נארגה בפרחי זהב ושערה היה כהה כצללי דמדומים. כאור בעלי העצים, כקול המים הצלולים, ככוכבים מעל ערפילי העולם, כאלה היו תפארתה וחמדתה. ובפניה נגה אור."

(הסילמריליון, ג'.ר.ר. טולקין)
קברם המשותף של בני הזוג טולקין עם הכתובות "לותיין" ו"ברן", בית העלמין וולוורקוט שליד אוקספורד.
קברם המשותף של בני הזוג טולקין עם הכתובות "לותיין" ו"ברן", בית העלמין וולוורקוט שליד אוקספורד.

אבל בני הזוג שקבורים שם היו בני אדם אמיתיים, גם אם סיפורם יכול היה להילקח מספרי אגדות. הוא היה סופר, משורר ובלשן, אחד מיוצרי הפנטזיה החשובים ביותר בעידן המודרני, שזכה (ועדיין זוכה) להערצה חסרת תקדים בכל העולם, והיא הייתה אשתו האהובה שהסתפקה (נאלצה להסתפק?) בהערצת בני משפחתה. 

ג'ון רונלד רעואל טולקין נולד בבלומפונטיין שבדרום אפריקה, אבל גדל כילד יתום באנגליה של סוף המאה ה-19. הוא איבד את אביו כשהיה בן ארבע בלבד, ואת אמו כשהיה בן 12. כשארתור טולקין מת, מייבל האלמנה עשתה הכל כדי לרפד את חייהם של שני בניה – רונלד (מתוך שלושת שמותיו, זה היה השם בו קראו לו בני משפחתו ומכריו הקרובים) הבכור, והילרי הצעיר שהיה רק בן שנה. 

מייבל, שהייתה אישה משכילה מעבר למקובל בזמן ההוא, גידלה אותם בעוני ובאושר בסביבה ירוקה בפרברי בירמינגהם, והעניקה להם חינוך ביתי מעולה. רונלד למד לאהוב את הדברים הגדולים שמילאו את נוף ילדותו: עצים ירוקים ונוף כפרי, אמו מייבל, והחל מגיל ארבע – מילים ושפות. 

מהיום שבו למד לקרוא, וככל שהתקדם בלימודיו, הוא הוקסם מהמילים שהרכיבו את השפה. בזמן שחבריו נאבקו באיות נכון של אנגלית מודרנית, הוא חקר את מקורותיה והתפעם מספרי לימוד בשפות עתיקות כמו יוונית, וולשית וגותית. 

כשאמו מייבל מתה מסכרת היא הייתה רק בת 34. אינסולין, שהיה יכול להציל את חייה, עמד להתגלות רק כשני עשורים לאחר מותה. הילדים, שיחד איתה איבדו גם את הסביבה הנפלאה שגדלו בה, התאבלו מרה. בצוואתה היא מינתה את האב פרנסיס מורגן לאפוטרופוס שלהם, והם נאלצו לעבור לגור בבירמינגהם עצמה. 

האב פרנסיס מורגן היה הכומר של הקהילה הקתולית הקטנה שמייבל והילדים הצטרפו אליה רק ארבע שנים קודם לכן, למרות מחאות משפחתה ומשפחת בעלה המנוח, שהפסיקו בעקבות זאת לתמוך בה כלכלית. ביקוריו של האב פרנסיס בבית משפחת טולקין התחילו כחלק מתפקידו ככומר קהילתי מסור אבל מהר מאד הוא הפך לידיד קרוב למייבל הבודדה ולמעין "דוד" שופע חביבות והומור לשני בניה. הוא היה עבורם – כפי שכתב טולקין עצמו לבניו בהמשך חייו – נוכח ומשמעותי יותר מאבות "אמיתיים" רבים. 

אחרי כמה שנים עצובות למדי בהן הילדים גרו בביתה של קרובת משפחה חשוכת ילדים, החליט האב פרנסיס להעבירם למגורים בביתה של גברת פוקנר שבדרך דאצ'ס, סמוך מאד למרכז הקהילה הקתולית שלו. 

בבית בן שתי הקומות התגוררו, מלבד הגברת פוקנר עצמה, גם לואיס בעלה השתיין, ביתם הלן, המשרתת אנני ודיירת נוספת ששכרה את החדר שהיה בדיוק מתחת לחדרם של הבנים – נערה צעירה ושמה אידית בראט. 

גם אידית הייתה יתומה מאב ואם, אבל בזה הסתיים הדמיון בינה לבין האחים טולקין שעמדו לחלוק איתה את המרחב הביתי בשנים הבאות. בעוד שהבנים יכלו להתפאר בשושלת בריטית מכובדת ובהשכלה משובחת, היא הייתה בתה הלא חוקית של פרנסס בראט מגלוסטר. היא הייתה מבוגרת מרונלד בקצת יותר משלוש שנים, עסקה במוזיקה ובתפירה והייתה – שומו שמים, פרוטסטנטית. 

אידית בראט, בשנים הראשונות להיכרותה עם טולקין.
אידית בראט, בשנים הראשונות להיכרותה עם טולקין.

אבל היא גם הייתה חביבה להפליא, יפהפייה אפורת עיניים ומשועממת. כשהאפוטרופוס שלה בחר עבורה את החדר בביתה של גברת פוקנר, כוונתו הייתה שבת חסותו, שלמדה מוזיקה בבית הספר לבנות, תוכל להשתמש בפסנתר שבחדר הראשי של הבית כדי להתאמן. הוא קיווה שבבוא הזמן תוכל לשמש מוזיקאית מקצועית. אבל גברת פוקנר, הגם שנהנתה מהעובדה שאידית ליוותה בנגינתה את ערבי השירה שהיא נהגה לארח, לא הייתה נדיבה כל כך כשאידית הייתה מתיישבת מול הפסנתר כדי להתאמן. "אידית יקירתי" היא הייתה אומרת בחמיצות, "אני חושבת שזה מספיק לעכשיו". 

הגעתם של הבנים לבית הקודר שהיה עטוף בצמחים מטפסים ווילונות תחרה עגמומיים, הייתה משב רוח רענן עבור אידית. היא חיבבה במיוחד את רונלד, הצעיר הרציני והמוכשר. היא גילתה שהוא יודע להיות מנומס להפליא כשנדרש לכך, אבל גם להשתטות בעליצות בזמנים אחרים. 

למרות פער השנים הלא קטן בין רונלד ואידית, הם התיידדו במהירות. הוא היה מבוגר לגילו, היא הייתה צעירה לגילה. יחד עם הילרי, אחיו השובב, הם קשרו קשר נגד "הגברת הזקנה" שניהלה את הבית ביד רמה: הם היו עורכים מסיבות סודיות בחדרה של אידית, ויוצאים לטיולים רגליים ארוכים. ככל שעבר הזמן, אידית ורונלד התקרבו יותר ויותר, והקשר שהתחיל כידידות פרח לאהבה צעירה. 

אידית לא גילתה עניין באהבתו הגדולה הראשונה של רונלד (חקר שפות עתיקות והמצאת שפות חדשות), וקיבלה למעשה חינוך פשוט בהרבה מזה שלו. ובכל זאת הם מצאו נושאי שיחה משותפים שהספיקו לשעות ארוכות של שיטוט ברחובותיה ובבתי התה של העיר בירמינגהם. 

הם אפילו המציאו שריקה פרטית, רק שלהם. "כשרונלד שמע אותה מוקדם בבוקר או מאוחר בלילה", מספר הביוגרף של טולקין, המפרי קרפנטר, "הוא היה נשען על אדן החלון וצופה באידית שהמתינה לו בחלון הקומה הראשונה". 

במכתב לאידית שנים אחר כך, טולקין נזכר בערגה ב"נשיקה הראשונה שנישקתי אותך, והנשיקה הראשונה שנישקת אותי (כמעט בטעות) – בברכות הלילה טוב שהחלפנו, כשלפעמים לבשת את כותונת הלילה שלך, ובשיחות החלון הארוכות והמגוחכות שלנו, ואיך צפינו בזריחת השמש מבעד לערפילים שכיסו את העיר, ובצלצול הביג בן שעה אחר שעה, והעשים שכמעט ברחת מפניהם מרוב פחד – והשריקות שלנו – והשיחות ליד האח – ושלוש הנשיקות המופלאות".

אבל איזה מין סיפור אהבה זה אם אין משהו שמונע מהזוג לממש את אהבתו?

רונלד היה אמור ללמוד לבחינות לקבלת מלגה שתאפשר לו ללמוד במוסד שיהפוך להיות החשוב בחייו – אוקספורד. אבל בין המחשבות על אידית להמצאת שפה חדשה – הוא קצת התקשה להתרכז, ולא עבר את הבחינה. 

האב פרנסיס, האפוטרופוס הטוב והמיטיב, לא היה שבע רצון מהקשר המתפתח בין בן חסותו המבטיח לבין הצעירה הפרוטסטנטית שהייתה מבוגרת ממנו. עוד לפני שהוא הביע בקול את התנגדותו, החלו השניים להסתיר את מפגשיהם – "חשבנו שארגנו הכל בחכמה" כתב טולקין לימים, אבל הרכילות הקהילתית הייתה חזקה מתחבולותיהם הנאיביות. 

האב פרנסיס דרש מרונלד במפגיע לסיים את הקשר ה"לא ראוי" עם אידית, ומייד. הוא גם דאג להעביר את רונלד והילרי למגורים בבית אחר. במקביל, אידית קיבלה הזמנה לחיות בצ'לטנהם עם פרקליט זקן ורעייתו, ונענתה לה. 

בתקופה שלפני נסיעתה של אידית, הם המשיכו להיפגש בסתר פה ושם, כשהם נתקלים "במקרה" זה בזו. אידית קנתה לו עט ליום הולדתו ה 18, והוא קנה לה שעון יד ליום הולדתה ה -21. 

אבל כשהאב פרנסיס שמע שנפגשו שוב, הוא זעם. הוא אף איים להפסיק את התמיכה בקריירה האקדמאית של רונלד אם ייפגש, ידבר או יכתוב שוב לאידית – עד שיגיע לגיל 21, אז רונלד יצא מתחום אחריותו. 

המשמעות הייתה שלוש שנים ארוכות של פרידה מאולצת. בעיניו של טולקין הצעיר גזר הדין הזה היה נורא ואיום. 

אידית, למרות געגועיה לרונלד שלה, אהבה את חייה החדשים בצ'לטנהם, שהיו טובים יותר מכל מה שידעה עד אז. בינתיים, רונלד שנשאר בבירמינגהם, הפך את בית הספר למרכז חייו. היו לו חברים קרובים (שהקימו יחד אגודה סודית), הוא קרא המון, התחיל לכתוב מעט, למד במרץ, שיחק רוגבי והמשיך לעבוד על שפות – היסטוריות או מומצאות. 

ב 1911, אחרי שעבר סוף סוף בהצלחה את בחינות הקבלה, הוא נסע ללמוד באוקספורד, והחליט שלמרות הכל, הוא עומד להיות מאושר שם. 

זה לא היה קשה. אוקספורד הפכה מהר מאד להיות הבית האמיתי הראשון שהיה לו מאז מותה של אמו. 

אקסטר קולג', אוקספורד. מקום הלימודים שהיה לבית לטולקין הצעיר.
אקסטר קולג', אוקספורד. מקום הלימודים שהיה לבית לטולקין הצעיר.

אבל הוא לא שכח את אידית. הוא חשב עליה מדי יום. שלוש שנים אחרי שנפרדו, בחצות הלילה בו ה-2 בינואר 1913 הפך ל-3 בינואר ורונלד טולקין הפך לאדם ברשות עצמו, הוא ישב על המיטה בחדרו באוקספורד וכתב לאידית הבטחת אהבה מחודשת, כשהוא מסיים את המכתב בשאלה: "עד מתי נחכה לפני שנוכל להתאחד בפני האל והעולם?" 

אבל כשהוא קיבל את מכתב התשובה של אהובתו, חשכו עיניו. היא, שלא הייתה בטוחה שהוא עדיין זוכר אותה או רוצה בה, הייתה מאורסת לג'ורג' פילד, אח של חברתה לספסל הלימודים. 

אבל אידית הייתה חשובה לטולקין יותר מדי מכדי שיוותר עליה ללא מאבק. 

הוא נסע לצ'לטנהם, לדבר על ליבה. כשירד מהרכבת, אידית חיכתה לו על הרציף. מה הם אמרו זה לזו באותו יום אחרי שלוש שנות שתיקה? האם חזרו על אותן "נשיקות מופלאות" מימיהם העליזים בדרך דאצ'ס? טולקין לא טרח להשאיר לנו תיעוד מפורט מהיום הזה, אבל באותו ערב אידית החזירה לג'ורג' פילד את הטבעת שקיבלה ממנו.

סוף סוף, ג'ון רונלד רעואל טולקין ואידית בראט היו לזוג רשמי. בתחילה הם שמרו על סודיות, כשהם מנסים לשחזר את ההתגנבויות המשתוקקות של עברם. הם פחדו (ובצדק) מתגובתם של בני משפחותיהם. אבל בסופו של דבר הם הכריזו בפומבי על אירוסיהם, ובאמצע מלחמת העולם הראשונה הם נישאו בטקס צנוע ביותר בכנסייה קתולית קטנה. 

מאותו רגע מספק של "באושר ואושר" (כי עושר לא היה שם), הם ניהלו חיים משותפים שהיו תערובת נפלאה של אהבה ומסירות לצד אכזבות וויכוחים. נישואים. 

טולקין, שגויס לצבא הבריטי בזמן מלחמת העולם הראשונה, חזר משדה הקרב בצרפת כשהוא חולה במחלה שכונתה אז "קדחת חפירות". שנתיים ימים הוא נכנס ויצא מבית החולים. בשעות הארוכות עד מאד שבילה במיטה, הוא התחיל לכתוב את מה שיהפוך לימים למיתולוגיה הטולקינאית – הבסיס לעולם שעליו עמדו מאוחר יותר הספרים שהפכו אותו ליוצר שמכר יותר ספרים מכל אחד אחר עד אז. 

אידית, שילדה בינתיים את בנם הבכור כשהיא לבדה, רחוקה מאהובה ומתוסכלת מבדידותה, זכרה את התקופה הזאת כ"חיי נדודים אומללים של חסרי בית". היא נטרה לטולקין, וכתבה לו במרירות "אני חושבת שלעולם לא תהיה עוד עייף, כי כמות הזמן שאתה מבלה במיטה מאז שובך מצרפת לפני שנתיים כמעט, היא עצומה". 

אבל עם סיום המלחמה טולקין קיבל משרה אקדמית ראשונה באוקספורד וחיי הנישואין של משפחת טולקין הצעירה החלו באמת. 

הם ידעו עליות ומורדות. אידית לא הייתה מאושרת בסביבה האקדמית האליטיסטית. היא שנאה את אוקספורד, שנאה את הכנסייה הקתולית אליה נאלצה להצטרף טרם הנישואים, וקינאה בחבריו הגברים של בעלה, שהיו חלק משמעותי מעולם פנימי שלו שאליו היא לא קיבלה כרטיס כניסה. 

אבל למרות הבדלי ההשכלה הבולטים ביניהם, ולמרות הוויכוחים המתועדים והתלונות ההדדיות, איש מקרוביהם או מכריהם לא הטיל ספק באהבתם הגדולה. 

אידית הייתה גאה בבעלה, שהצלחתו האקדמאית והספרותית הפכה עם השנים למטאורית. טולקין מצידו היה בעל ואב אוהב ומסור, שלקח חלק בעבודות הבית, בילה זמן רב עם ילדיו והיה ממציא עבורם סיפורים יחידים במינם. 

מבקרים מודרניים נוטים לבוא בטענות לטולקין על יחסו לנשים. הם מצטטים מכתב שכתב לבנו טרם נישואיו (ובו הזהיר אותו שבעל צריך לדעת לעמוד על שלו), מצביעים על מספרן המועט מאד של דמויות נשיות ביצירתו הספרותית וזוקפים לחובתו את העובדה שאידית הלכה בעקבות הקריירה המקצועית שלו, והתגוררה במשך שנים ארוכות במקומות שלא אהבה ולא הצליחה להשתלב בהם. 

האמת, כתמיד, יותר מורכבת. טולקין העריץ את אידית, והעריך נשים באופן כללי במידה שלא הייתה מובנת מאליה בתקופתו. למעשה, נאום הבכורה שלו במועדון הדיבייט של בית הספר התיכון היה נאום תמיכה בטקטיקה ובמטרות של הסופרג'יסטיות. 

בשנותיה האחרונות של אידית, אחרי שטולקין פרש לגמלאות ולא היו לו עוד חובות אקדמאיות, הוא זה שהלך אחריה. הוא הסכים בשמחה לעזוב את אוקספורד למענה ולהתגורר בעיירת חוף קטנה בה היא הייתה מאושרת. הוא היה שמח באושרה, למרות שהמעבר אילץ אותו לוותר על חלקים גדולים מחייו הקודמים. ובאשר לדמויות הנשיות ביצירתו, גם אם הן היו מעטות – כולן נשים חזקות ומרהיבות, ורובן מרשימות ומוכשרות הרבה יותר מהגבר שלצידן. 

לותיין בת האלמוות, גיבורת "הסימילריון", מצילה את ברן אהובה בה במידה שהוא מציל אותה. 

"לעת שחר אחד, בפרוש האביב, רקדה לותיין על גבעה ירוקה, והחלה לשיר פתאום. חד ונוקב לבבות היה שירה, כזמרת העפרוני העולה משערי הלילה ונמסכת בין הכוכבים הגוועים, למראה השמש העולה בשערי העולם. ושיר לותיין התיר את אזיקי החורף, והמים הקפואים דיברו, ופרחים עלו מן הארץ הקרה כאשר חלפו רגליה. אז נשרו קסמי הדממה מעל ברן, והוא קרא לה בקול, טינוביאל, והיערות הידהדו בשמה. והיא נעצרה בפליאה, ולא נמלטה עוד, וברן בא אליה. ובהביטה בו נפל עליה גורלה, והיא אהבה אותו."

Book
ברן ולותיין. כריכת הספר

אידית הייתה לותיין שלו. היא גם הייתה ההשראה לדמותה. כשנפטרה, שנתיים לפניו, המחיש זאת במחוות אהבה שאין יפה ממנה.

"היא הייתה לותיין שלי, והיא ידעה את זה" הוא כתב בכאב לכריסטופר בנו, כשהוא מבקש להסביר לו את בקשתו לכתוב "לותיין" על מצבת קברה. 

"אני סובל, יותר ויותר, מתחושת שכול שמהממת אותי… אני מקווה שאף אחד (מכם) הילדים לא ירגיש שהשימוש בשם הזה הוא (רק) חיבה סנטימנטלית. זה לא כמו שנוהגים לצטט שמות חיבה בהספדים. מעולם לא קראתי לאידית "לותיין" – אבל היא הייתה המקור לסיפור שעם הזמן הפך לחלק עיקרי בסילמריליון. הוא נולד לראשונה בקרחת יער קטנה מלאה בברושים ברוס שבירוקשייר. הייתי מוצב שם לזמן קצר ב 1917, ואידית יכלה להצטרף אלי. באותם ימים שערה היה שחור כעורב, עורה צלול ועיניה בהירות מכפי שהיכרת. והיא שרה. ורקדה. 
אבל סיפורה התעקם, ואני נשארתי. ואיני יכול לבוא בתחנונים לפני מנדוס חסר הרחמים…
תמיד (ובמיוחד כאשר היינו לבד) המשכנו להיפגש בחורש הירוק והמלבלב, וללכת יד ביד בניסיון להימלט מצלו של המוות המתקרב והמבשר את פרידתנו האחרונה". 

 

שירה | רק המוות יגאל אותנו מחמדנותנו

שירים חדשים מאת קטיה בלוך גייגר, אדוה מגל כהן וליאורה גולדמן

Poetry 158 715 537b

גלי לוצקי, שבעה שטנים, שמן ואקריליק על בד, 200X119 ס"מ, 2018

.

קטיה בלוך גייגר

שיבולת

בְּתוֹךְ הַיָּם מֻנָּח יָם זָר,

מַיִם זוֹכְרִים גַּם בְּאֶמְצַע מִדְבָּר.

הַבְּהוֹנוֹת פּוֹרְעוֹת שִׁכְבוֹת מֶלַח וָטִיט

בֹּץ נִמְסָךְ בְּבָשָׂר.

בְּשֶׁפֶךְ עָרוּץ הָאוֹר הֻשַּׁל

כִּכָּר מוֹבִילָה לַכִּכָּר מוֹבִילָה לִתְלוּלִית עָפָר

הָרֹאשׁ סַב.

שָׂדֶה הוֹפֵךְ בּוֹלְעָן

שִׁבֹּלֶת נִפְקַחַת בְּלִבּוֹ

מִכָּל הָעֲבָרִים גּוֹאִים הָעֲתִידִים לָבוֹא.

הַגֹּלֶם קָם, הַיֶּלֶד נִגָּר

וּמַיִם חוּמִים מְכַסִּים בְּאַחַת

אֶת פָּנַיִךְ וּפָנָיו.

.

קטיה בלוך גייגר היא עובדת סוציאלית ופסיכותרפיסטית, לומדת בתוכנית לדוקטורט בין־תחומי בפסיכואנליזה באוניברסיטת חיפה.

.

אדוה מגל כהן

הים שעל המדבר                                                                    

הַדַּחְפּוֹרִים הַפּוֹרְצִים אֶת גִּבְעַת הַמָּטוֹס

מְבַקְּעִים אֲרֻבּוֹת עֵינַי. לְצַד הַכְּבִישׁ הַמָּהִיר

לְגִילֹה מְבֻתָּרִים הַסְּלָעִים, הַזֵּיתִים, הָאֲדָמָה

מְהֻפֶּכֶת בִּכְלִי מַשְׁחִית גָּדוֹל. גָּדוֹל צַעֲרִי.

רַק הַמָּוֶת יִגְאַל אוֹתָנוּ מֵחַמְדָנוּתֵנוּ. רַק הַמָּוֶת.

סַפְסַל הַצַּיָּר עָזוּב וּמֻשְׁחָת לְיַד הַמִּנְזָר,

הַדְּרָכִים הָעַתִּיקוֹת שְׁקוּעוֹת בָּאֲדָמָה, מְכֻסּוֹת

עַלְוָה. גַּם אֲנַחְנוּ נִפֹּל, הַטַּחַב יַעֲלֶה בַּכֹּל.

הַבַּזִּים יָשׁוּבוּ.

.

וְאַתָּה בֶּן אָדָם, קַח לְךָ עֵץ אֶחָד וּכְתֹב עָלָיו –

לְאַהֲבָה. וּמִן הַגְּזָעִים הַכְּרוּתִים תָּבוֹא רוּחַ

בָּם וְיִחְיוּ וְיַעַמְדוּ עַל רַגְלֵיהֶם. קַו תָּכֹל עוֹד

יִמָּשֵׁךְ עַד דַּק, עַד הַיָּם שֶׁעַל הַמִּדְבָּר.

.

*הצייר האנגלי וילהם הולמן האנט (1910-1827) צייר את נופי מדבר יהודה מספסל ליד מנזר מאר אליאס על הדרך מירושלים לבית לחם.

.

אדוה מגל כהן היא יוצרת ומרצה. בוגרת לימודי קולנוע, חוקרת את ראשית התיעוד הקולנועי על ירושלים. אצרה את תערוכת הקולנוע ״סינמה ירושלים״ העוסקת בראשית המבע הקולנועי על העיר ירושלים. כותבת זה שלוש שנים. ספר שיריה הראשון ״כל הקיץ חיפשתי את נוצת העורבני״ (עיתון 77) ראה אור לאחרונה. שירים פרי עטה פורסמו בגיליון 93 של המוסך, ובגיליון מתאריך 13.01.22.

.

ליאורה גולדמן

התחממות גלובלית

הַדָּם גּוֹעֵשׁ, פּוֹעֵם, מַדְחֵס הַגּוּף נוֹשֵׁם, קוֹוֶה, תּוֹלֶה אֶת יְהָבוֹ בִּנְבוּאָה שֶׁתִּתְגַּשֵּׁם. אֲבָל בַּשַּׁעַר הַמּוֹכֵס לוֹקֵחַ מַס עַל רְצִיָּה, מַשְׁאִיר אוֹתִי עַל הַר נְבוֹ שְׁבוּיָה, כְּבוּיָה, חֵרֶשֶׁת לְקֶצֶב הַתְּשׁוּקָה, וְרַק נַהֲמוֹת דֻּבַּת הַקֹּטֶב, מֵרָחוֹק אֵי שָׁם, שׁוֹלְחוֹת דְּפִיקוֹת שֶׁל מוֹרְס, אוֹתוֹת שֶׁל מְצוּקָה, בִּפְעִימוֹת הַדָּם

הַמַּדְחֵס לְלֹא לֵאוּת לוֹחֵץ אֶת הַכְּמִיהוֹת, סוֹגֵר אֶת הַוְּרִידִים מִנְּתִיבֵי אִוְרוּר, הוֹפֵךְ מִיָּד הַכֹּל לְמִן עִסָּה שֶׁל טָעוּיוֹת, לְשֵׁם מָה דֻּבָּהּ שֶׁל קֹטֶב כְּשֶׁיֵּשׁ מַסְפִּיק חַיּוֹת. וּמִי בִּכְלָל צָרִיךְ דֻּבָּה שֶׁל קֹטֶב לְהַזְהִיר מִפְּנֵי הַקַּרְחוֹנִים הַנְּמַסִּים, מִסְּתִימָתָם שֶׁל נְתִיבֵי אֲוִיר, מִפְּנֵי הַזְּמַן, מִפְּנֵי הָאֲנָשִׁים. מִכִּלְיוֹנָם שֶׁל רוּחַ, גּוּף וְדָם פּוֹעֵם, גּוֹעֵשׁ, מִי לַמַּיִם מִי לָאֵשׁ? הַמּוֹרְס שׁוֹלֵחַ נִמְרָצוֹת קְרִיאַת עֶזְרָה וְרַק דֻּבַּת הַקֹּטֶב מְחַכָּה עַל הַקַּרְחוֹן שֶׁלֹּא הִפְשִׁיר, דּוֹפֶקֶת שׁוּב וָשׁוּב וָשׁוּב רֹאשָׁהּ בַּקִּיר

.

ליאורה גולדמן היא מרצה למקרא ותולדות ישראל בימי בית שני וחוקרת של מגילות מדבר יהודה. ספרה "המחזיקים במצוות אל", על ספרות הפשרים בקומראן, התפרסם בשנת 2019 (מוסד ביאליק). ספר שיריה עתיד לראות אור בהמשך השנה בהוצאת פרדס. שירים פרי עטה פורסמו בגיליון המוסך מתאריך אוקטובר 2023.

.

» במדור שירה בגיליון הקודם של המוסך: שירים מאת דנה אמיר, טליה סיידל כהן ורמי לאון יולזרי

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

Tag 158 420 315

 

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

פרוזה | מרחב מוגן

"לא שלא הביאה בחשבון סצנריו כזה, שבו האזעקה תופסת אותה מחוץ לבית, והיא חשבה אז שבמקרה כזה פשוט תרוץ לאן שכולם ירוצו. 'פשוט,' אמרה לעצמה עכשיו במרירות, בבהלה גוברת: הרחוב הקטן היה ריק מאדם. שלושים שניות, ואז קלטה תנועה בקצה הרחוב." סיפור קצר מאת טל ניצן

Prose Tal 158 715 537b

רות שלוס, מלחמת 1967, דיו מדולל ומכחול, 70X50 ס"מ, 1967

מרחב מוגן

טל ניצן

.

הצליל המתועב – שמתחיל כמין נהמה, שכמו עולה צנטריפוגלית מהאדמה דרך הרגליים אל הבטן, שברגע הראשון עוד אפשר לנסות להתנער ממנו, לדמות אותו להתנעת אופנוע, אבל בו ברגע אי אפשר להתכחש למהותו הקודרת – תפס אותה בדרך מהתחנה הביתה. היא קיללה.

כל כך התכוננה להתרחשות הזאת מייד עם תחילת המלחמה, מיפתה את המקלטים הסמוכים לביתה, ניסתה לברר ברשת כמה זמן נתון מתחילת האזעקה עד סכנת הנפילה (התשובות נעו בין עשרים לארבעים וחמש שניות, והיא החליטה לנקוט גישת בית הִלל), אפילו בדקה בפועל בתוך כמה זמן תגיע בריצה מהבית אל המקלט הקרוב ביותר (שלושים ושש שניות), והנה זה תופס אותה לא מוכנה, מחוץ לבית (קיללה גם את הפיזור הקמצני של תחנות האוטובוס במושב), ברחוב לא רחוק אומנם אבל אין לה מושג היכן המקלט הקרוב ביותר ואם תצליח להגיע לשם בזמן ולהשיג את הטיל. כי המחשבה על הטיל לא הייתה הזיה מופשטת, תולדת החרדה: היו גם היו נפילות במושב, רובן בשדות הסמוכים, פעם במגרש הכדורגל של בית הספר, בשעה ריקה מילדים למרבה המזל, אבל טיל אחר נפל על בית שיושביו הספיקו לברוח למקלט בתוך אותם שלושת-רבעי הדקה – בית מהישנים, נטולי המרחב המוגן, כמו הבית ששכרה. זה קרה במבצע הקודם, לפני שעברה למושב, אבל ביום שבת אחד היא הלכה לשם ודרך סדק בגדר הבטיחות שהקיפה אותו צפתה במבנה שחזיתו הנעדרת חשפה את קרביו המפוחמים, כמו מחזה מגונה למציצנים.

עשר שניות, אם לא יותר, חלפו מתחילת האזעקה, ועלה בדעתה שאילו נסעה במכונית שלה כבר הייתה עכשיו בבית, במרחק שלושים ושש שניות מהמקלט. אבל מאז המקרה ההוא העדיפה לא להזיז את המכונית אלא בלית ברירה, בסופי שבוע, ולעבודה בעיר ובחזרה ממנה נסעה באוטובוס. כשהתפלאו במשרד אמרה שהנהיגה בפקקים מורטת את עצביה ושהיא מעדיפה לנצל את זמן הנסיעה לקריאה ולבדיקת מיילים. לאמיתו של דבר לא הייתה מסוגלת לקרוא בנסיעה, אחרי כמה רגעים הייתה נתקפת סחרחורת והאותיות היו מקרטעות מול עיניה, גם לישון לא הצליחה, והנסיעות עברו עליה בבהייה בנוף המשמים עם פס־קול של שיחות טלפון מסביב.

עשרים שניות. לא שלא הביאה בחשבון סצנריו כזה, שבו האזעקה תופסת אותה מחוץ לבית, והיא חשבה אז שבמקרה כזה פשוט תרוץ לאן שכולם ירוצו. "פשוט," אמרה לעצמה עכשיו במרירות, בבהלה גוברת: הרחוב הקטן היה ריק מאדם. שלושים שניות, ואז קלטה תנועה בקצה הרחוב: אדם אחד מיהר שם, והיא רצה לעברו וקיוותה שהמקלט שאליו יוביל אותה לא רחוק, אבל הוא פנה לשביל כניסה והיא הבינה שלביתו מיהר. השיגה אותו ושאלה: "אפשר להיכנס?" הוא הסתובב אליה, גבוה וכפוף מעט, בתנועה שאפפה אותה בעננת עשן־סיגריות, ובלי לומר מילה פתח את הדלת והחווה פנימה.

האזעקה השתתקה ברגע שסגר את הדלת מאחוריה. הוא כיוון אותה אל מסדרון קצר מימין לכניסה – היא הבינה: באמצע הבית, מרוחק מהחלונות – וצעק: "חלי, יש לנו אורחת!" הקול החרוך והמאומץ נשמע לה מוכר. היא צנחה על הרצפה ונשענה על הקיר, ובשקט שהשתרר אחרי האזעקה והצעקה שמעה את דהרת ליבה. חלי לא ענתה. אולי נאלמה מפחד הטילים, אולי לא הייתה בבית ואולי – עלה בדעתה – אין באמת חלי. קול נפץ רחוק קטע את ההשערות והזגוגיות נרעדו. "פיצצו אותו," הפטיר האיש, שנשאר עומד בתחילת המסדרון, לצד הכניסה, והיא נזכרה.

לילה אחד בשבוע הראשון שלה במושב, כשהתכוננה ללכת לישון, נשמעו צעקות רמות ברחוב. היא הציצה בזהירות מהחלון, דרך סדקי התריס, וקפאה: הזעם ניתך על הפיאט שלה שחנתה לצד המדרכה, במקום שלא סומן בשום צורה אבל איכשהו השתייך, כך הסתבר, לָאיש שעבר מצעקות לבעיטות נמרצות במכונית הקטנה. שכנים נקהלו, קולות נוספים הצטרפו למהומה, והיא לא הצליחה להבין אם הוא מזדעק על פלישה לחניה שלו עצמו או מגן על זכויותיו הרמוסות של חבר. "כל מניאקית שבאה מהעיר עושה פה מה בראש שלה!" צרח ובעט וצרח. חלק מהנאספים ניסו להרגיע אותו, אחרים ליבו את האש דווקא, ואולי בעידודם של האחרונים – ראתה באימה – הוא שלף אולר קפיצי והניף אותו אל האוטו. לא נודע אם התכוון לחתוך את הגלגלים או לשרוט את הפח, כי לפני שהספיק הגיח גבר אחר, נמוך ממנו אבל מוצק, הרעים משהו, כמה מילים שאבדו בדרך לחלונה, והתייצב בינו לפיאט. הראשון נפנה אליו עם האולר עדיין מונף, השני לפת את זרועו והתלקחה קטטה קצרה שממנה הגיח הראשון עם חתך מדמם על לחיו.

המהירות שבה הסתיים הכול לאחר מכן הייתה כמעט על־טבעית: בתוך שניות התרוקן הרחוב ורק מכונית המריבה, סוכנת הכאוס הקטנה שלה, נשארה שם, כמו מבוישת, ועליה כמה עקבות נעל בוציות. היא שכבה ערה במשך שעות – בהתחלה עוד ציפתה לשמוע סירנה של ניידת, ומשזו בוששה להישמע הבינה שגם הזעקת המשטרה אינה ממנהגי המקום – וחיכתה שתפוג הבחילה, תגובת גופה לפחד מילדוּת. משהו המשיך לנקר בה, משהו טורדני שלא הצליחה ללכוד גם אחרי שחזרה ושידרה לעצמה את הארועים. כשכמעט נרדמה זה התבהר לה: "כל מניאקית שבאה מהעיר". למה מניאקית ולא מניאק? הוא ראה אותה, ידע שהיא בעלת הפיאט, הוא יודע מיהי. לפני שעלה היום חמקה החוצה והסיעה את המכונית בשקט למגרש העפר הגדול שמאחורי השיפודייה, אזור חניה פחות נוח אבל מותר לכול, לפחות כך קיוותה, ובבוקר נסעה לעבודה באוטובוס.

הבחילה המוכרת התעוררה בה עכשיו כשקמה בחולשת ברכיים ומלמלה "תודה רבה" ועשתה צעד לעבר הדלת שהוא עדיין עמד לפניה. הוא הרכין את ראשו אל המצית להדליק סיגריה ואז, כשראתה את הצלקת האלכסונית על לחיו, התפרצה בחוץ אזעקה חדשה.

.

טל ניצן, משוררת, סופרת ומתרגמת. ספריה שיצאו לאור לאחרונה: "אטלנטיס" (שירה; אפיק, 2019, פרס עקביהו/אוניברסיטת בר־אילן לשירה), "הנוסעת האחרונה" (רומן; עם עובד, 2020) ו"איך לנצח את העצב בשלושה צעדים" (קובץ סיפורים; אפיק, 2021). שירים וסיפורים פרי עטה התפרסמו בגיליונות קודמים של המוסך.

.

» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "צרעות", סיפור קצר מאת אילת בוטשטיין; "גוזלה", סיפור קצר מאת יעל לאוקומוביץ

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

Tag 158 420 315

 

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן