בין פנטזיה למציאות: אהבתם האסורה של אידית וג'.ר.ר. טולקין

"כי היא הייתה, וידעה שהיא הייתה, לותיין שלי" - זה ההסבר שנתן טולקין לבנו, כשסיפר לו על בחירתו לכתוב משהו לא מסורתי על מצבת קברה של האשה שאהב כל כך. מה היה הקשר בין לותיין - דמות האישה המושלמת המיתולוגית שיצר טולקין, לאידית אשתו? ומה גרם להם לנתק של שלוש שנים, שכמעט הסתיימו בנישואיה לאדם אחר?

Tokin832

מימין: רונלד טולקין הצעיר, 1911. משמאל: אדית טולקין עם בנה הבכור, ג'ון. 1918.

 

על העשב הירוק הבהיר בחלקה הקתולית בבית העלמין וולוורקוט שליד אוקספורד, בין מצבות מצועצעות הנושאות בעיקר שמות של מהגרים פולנים, עומדת מצבת סלע גרניט אפור פשוטה אחת, עליה חרוטים בצניעות שמותיהן של שתי דמויות מאחד מספרי הפנטזיה הנקראים ביותר בעולם. 

ברן ולותיין. 

"כאשר שוטט (ברן) לעת קיץ ביער נלדורת פגש עם ערב, תחת הירח העולה, בלותיין, שעה שרקדה על הדשא הירוק תמיד באחו.. אז נטש אותו זכר כל מכאוביו, וחבלי קסם ירדו עליו… כי לותיין הייתה היפה בכל ילדי אילובטר. כחול היה מלבושה כשמים ללא ענן, ועיניה היו אפורות כערב שטוף אור הכוכבים. גלימתה נארגה בפרחי זהב ושערה היה כהה כצללי דמדומים. כאור בעלי העצים, כקול המים הצלולים, ככוכבים מעל ערפילי העולם, כאלה היו תפארתה וחמדתה. ובפניה נגה אור."

(הסילמריליון, ג'.ר.ר. טולקין)
קברם המשותף של בני הזוג טולקין עם הכתובות "לותיין" ו"ברן", בית העלמין וולוורקוט שליד אוקספורד.
קברם המשותף של בני הזוג טולקין עם הכתובות "לותיין" ו"ברן", בית העלמין וולוורקוט שליד אוקספורד.

אבל בני הזוג שקבורים שם היו בני אדם אמיתיים, גם אם סיפורם יכול היה להילקח מספרי אגדות. הוא היה סופר, משורר ובלשן, אחד מיוצרי הפנטזיה החשובים ביותר בעידן המודרני, שזכה (ועדיין זוכה) להערצה חסרת תקדים בכל העולם, והיא הייתה אשתו האהובה שהסתפקה (נאלצה להסתפק?) בהערצת בני משפחתה. 

ג'ון רונלד רעואל טולקין נולד בבלומפונטיין שבדרום אפריקה, אבל גדל כילד יתום באנגליה של סוף המאה ה-19. הוא איבד את אביו כשהיה בן ארבע בלבד, ואת אמו כשהיה בן 12. כשארתור טולקין מת, מייבל האלמנה עשתה הכל כדי לרפד את חייהם של שני בניה – רונלד (מתוך שלושת שמותיו, זה היה השם בו קראו לו בני משפחתו ומכריו הקרובים) הבכור, והילרי הצעיר שהיה רק בן שנה. 

מייבל, שהייתה אישה משכילה מעבר למקובל בזמן ההוא, גידלה אותם בעוני ובאושר בסביבה ירוקה בפרברי בירמינגהם, והעניקה להם חינוך ביתי מעולה. רונלד למד לאהוב את הדברים הגדולים שמילאו את נוף ילדותו: עצים ירוקים ונוף כפרי, אמו מייבל, והחל מגיל ארבע – מילים ושפות. 

מהיום שבו למד לקרוא, וככל שהתקדם בלימודיו, הוא הוקסם מהמילים שהרכיבו את השפה. בזמן שחבריו נאבקו באיות נכון של אנגלית מודרנית, הוא חקר את מקורותיה והתפעם מספרי לימוד בשפות עתיקות כמו יוונית, וולשית וגותית. 

כשאמו מייבל מתה מסכרת היא הייתה רק בת 34. אינסולין, שהיה יכול להציל את חייה, עמד להתגלות רק כשני עשורים לאחר מותה. הילדים, שיחד איתה איבדו גם את הסביבה הנפלאה שגדלו בה, התאבלו מרה. בצוואתה היא מינתה את האב פרנסיס מורגן לאפוטרופוס שלהם, והם נאלצו לעבור לגור בבירמינגהם עצמה. 

האב פרנסיס מורגן היה הכומר של הקהילה הקתולית הקטנה שמייבל והילדים הצטרפו אליה רק ארבע שנים קודם לכן, למרות מחאות משפחתה ומשפחת בעלה המנוח, שהפסיקו בעקבות זאת לתמוך בה כלכלית. ביקוריו של האב פרנסיס בבית משפחת טולקין התחילו כחלק מתפקידו ככומר קהילתי מסור אבל מהר מאד הוא הפך לידיד קרוב למייבל הבודדה ולמעין "דוד" שופע חביבות והומור לשני בניה. הוא היה עבורם – כפי שכתב טולקין עצמו לבניו בהמשך חייו – נוכח ומשמעותי יותר מאבות "אמיתיים" רבים. 

אחרי כמה שנים עצובות למדי בהן הילדים גרו בביתה של קרובת משפחה חשוכת ילדים, החליט האב פרנסיס להעבירם למגורים בביתה של גברת פוקנר שבדרך דאצ'ס, סמוך מאד למרכז הקהילה הקתולית שלו. 

בבית בן שתי הקומות התגוררו, מלבד הגברת פוקנר עצמה, גם לואיס בעלה השתיין, ביתם הלן, המשרתת אנני ודיירת נוספת ששכרה את החדר שהיה בדיוק מתחת לחדרם של הבנים – נערה צעירה ושמה אידית בראט. 

גם אידית הייתה יתומה מאב ואם, אבל בזה הסתיים הדמיון בינה לבין האחים טולקין שעמדו לחלוק איתה את המרחב הביתי בשנים הבאות. בעוד שהבנים יכלו להתפאר בשושלת בריטית מכובדת ובהשכלה משובחת, היא הייתה בתה הלא חוקית של פרנסס בראט מגלוסטר. היא הייתה מבוגרת מרונלד בקצת יותר משלוש שנים, עסקה במוזיקה ובתפירה והייתה – שומו שמים, פרוטסטנטית. 

אידית בראט, בשנים הראשונות להיכרותה עם טולקין.
אידית בראט, בשנים הראשונות להיכרותה עם טולקין.

אבל היא גם הייתה חביבה להפליא, יפהפייה אפורת עיניים ומשועממת. כשהאפוטרופוס שלה בחר עבורה את החדר בביתה של גברת פוקנר, כוונתו הייתה שבת חסותו, שלמדה מוזיקה בבית הספר לבנות, תוכל להשתמש בפסנתר שבחדר הראשי של הבית כדי להתאמן. הוא קיווה שבבוא הזמן תוכל לשמש מוזיקאית מקצועית. אבל גברת פוקנר, הגם שנהנתה מהעובדה שאידית ליוותה בנגינתה את ערבי השירה שהיא נהגה לארח, לא הייתה נדיבה כל כך כשאידית הייתה מתיישבת מול הפסנתר כדי להתאמן. "אידית יקירתי" היא הייתה אומרת בחמיצות, "אני חושבת שזה מספיק לעכשיו". 

הגעתם של הבנים לבית הקודר שהיה עטוף בצמחים מטפסים ווילונות תחרה עגמומיים, הייתה משב רוח רענן עבור אידית. היא חיבבה במיוחד את רונלד, הצעיר הרציני והמוכשר. היא גילתה שהוא יודע להיות מנומס להפליא כשנדרש לכך, אבל גם להשתטות בעליצות בזמנים אחרים. 

למרות פער השנים הלא קטן בין רונלד ואידית, הם התיידדו במהירות. הוא היה מבוגר לגילו, היא הייתה צעירה לגילה. יחד עם הילרי, אחיו השובב, הם קשרו קשר נגד "הגברת הזקנה" שניהלה את הבית ביד רמה: הם היו עורכים מסיבות סודיות בחדרה של אידית, ויוצאים לטיולים רגליים ארוכים. ככל שעבר הזמן, אידית ורונלד התקרבו יותר ויותר, והקשר שהתחיל כידידות פרח לאהבה צעירה. 

אידית לא גילתה עניין באהבתו הגדולה הראשונה של רונלד (חקר שפות עתיקות והמצאת שפות חדשות), וקיבלה למעשה חינוך פשוט בהרבה מזה שלו. ובכל זאת הם מצאו נושאי שיחה משותפים שהספיקו לשעות ארוכות של שיטוט ברחובותיה ובבתי התה של העיר בירמינגהם. 

הם אפילו המציאו שריקה פרטית, רק שלהם. "כשרונלד שמע אותה מוקדם בבוקר או מאוחר בלילה", מספר הביוגרף של טולקין, המפרי קרפנטר, "הוא היה נשען על אדן החלון וצופה באידית שהמתינה לו בחלון הקומה הראשונה". 

במכתב לאידית שנים אחר כך, טולקין נזכר בערגה ב"נשיקה הראשונה שנישקתי אותך, והנשיקה הראשונה שנישקת אותי (כמעט בטעות) – בברכות הלילה טוב שהחלפנו, כשלפעמים לבשת את כותונת הלילה שלך, ובשיחות החלון הארוכות והמגוחכות שלנו, ואיך צפינו בזריחת השמש מבעד לערפילים שכיסו את העיר, ובצלצול הביג בן שעה אחר שעה, והעשים שכמעט ברחת מפניהם מרוב פחד – והשריקות שלנו – והשיחות ליד האח – ושלוש הנשיקות המופלאות".

אבל איזה מין סיפור אהבה זה אם אין משהו שמונע מהזוג לממש את אהבתו?

רונלד היה אמור ללמוד לבחינות לקבלת מלגה שתאפשר לו ללמוד במוסד שיהפוך להיות החשוב בחייו – אוקספורד. אבל בין המחשבות על אידית להמצאת שפה חדשה – הוא קצת התקשה להתרכז, ולא עבר את הבחינה. 

האב פרנסיס, האפוטרופוס הטוב והמיטיב, לא היה שבע רצון מהקשר המתפתח בין בן חסותו המבטיח לבין הצעירה הפרוטסטנטית שהייתה מבוגרת ממנו. עוד לפני שהוא הביע בקול את התנגדותו, החלו השניים להסתיר את מפגשיהם – "חשבנו שארגנו הכל בחכמה" כתב טולקין לימים, אבל הרכילות הקהילתית הייתה חזקה מתחבולותיהם הנאיביות. 

האב פרנסיס דרש מרונלד במפגיע לסיים את הקשר ה"לא ראוי" עם אידית, ומייד. הוא גם דאג להעביר את רונלד והילרי למגורים בבית אחר. במקביל, אידית קיבלה הזמנה לחיות בצ'לטנהם עם פרקליט זקן ורעייתו, ונענתה לה. 

בתקופה שלפני נסיעתה של אידית, הם המשיכו להיפגש בסתר פה ושם, כשהם נתקלים "במקרה" זה בזו. אידית קנתה לו עט ליום הולדתו ה 18, והוא קנה לה שעון יד ליום הולדתה ה -21. 

אבל כשהאב פרנסיס שמע שנפגשו שוב, הוא זעם. הוא אף איים להפסיק את התמיכה בקריירה האקדמאית של רונלד אם ייפגש, ידבר או יכתוב שוב לאידית – עד שיגיע לגיל 21, אז רונלד יצא מתחום אחריותו. 

המשמעות הייתה שלוש שנים ארוכות של פרידה מאולצת. בעיניו של טולקין הצעיר גזר הדין הזה היה נורא ואיום. 

אידית, למרות געגועיה לרונלד שלה, אהבה את חייה החדשים בצ'לטנהם, שהיו טובים יותר מכל מה שידעה עד אז. בינתיים, רונלד שנשאר בבירמינגהם, הפך את בית הספר למרכז חייו. היו לו חברים קרובים (שהקימו יחד אגודה סודית), הוא קרא המון, התחיל לכתוב מעט, למד במרץ, שיחק רוגבי והמשיך לעבוד על שפות – היסטוריות או מומצאות. 

ב 1911, אחרי שעבר סוף סוף בהצלחה את בחינות הקבלה, הוא נסע ללמוד באוקספורד, והחליט שלמרות הכל, הוא עומד להיות מאושר שם. 

זה לא היה קשה. אוקספורד הפכה מהר מאד להיות הבית האמיתי הראשון שהיה לו מאז מותה של אמו. 

אקסטר קולג', אוקספורד. מקום הלימודים שהיה לבית לטולקין הצעיר.
אקסטר קולג', אוקספורד. מקום הלימודים שהיה לבית לטולקין הצעיר.

אבל הוא לא שכח את אידית. הוא חשב עליה מדי יום. שלוש שנים אחרי שנפרדו, בחצות הלילה בו ה-2 בינואר 1913 הפך ל-3 בינואר ורונלד טולקין הפך לאדם ברשות עצמו, הוא ישב על המיטה בחדרו באוקספורד וכתב לאידית הבטחת אהבה מחודשת, כשהוא מסיים את המכתב בשאלה: "עד מתי נחכה לפני שנוכל להתאחד בפני האל והעולם?" 

אבל כשהוא קיבל את מכתב התשובה של אהובתו, חשכו עיניו. היא, שלא הייתה בטוחה שהוא עדיין זוכר אותה או רוצה בה, הייתה מאורסת לג'ורג' פילד, אח של חברתה לספסל הלימודים. 

אבל אידית הייתה חשובה לטולקין יותר מדי מכדי שיוותר עליה ללא מאבק. 

הוא נסע לצ'לטנהם, לדבר על ליבה. כשירד מהרכבת, אידית חיכתה לו על הרציף. מה הם אמרו זה לזו באותו יום אחרי שלוש שנות שתיקה? האם חזרו על אותן "נשיקות מופלאות" מימיהם העליזים בדרך דאצ'ס? טולקין לא טרח להשאיר לנו תיעוד מפורט מהיום הזה, אבל באותו ערב אידית החזירה לג'ורג' פילד את הטבעת שקיבלה ממנו.

סוף סוף, ג'ון רונלד רעואל טולקין ואידית בראט היו לזוג רשמי. בתחילה הם שמרו על סודיות, כשהם מנסים לשחזר את ההתגנבויות המשתוקקות של עברם. הם פחדו (ובצדק) מתגובתם של בני משפחותיהם. אבל בסופו של דבר הם הכריזו בפומבי על אירוסיהם, ובאמצע מלחמת העולם הראשונה הם נישאו בטקס צנוע ביותר בכנסייה קתולית קטנה. 

מאותו רגע מספק של "באושר ואושר" (כי עושר לא היה שם), הם ניהלו חיים משותפים שהיו תערובת נפלאה של אהבה ומסירות לצד אכזבות וויכוחים. נישואים. 

טולקין, שגויס לצבא הבריטי בזמן מלחמת העולם הראשונה, חזר משדה הקרב בצרפת כשהוא חולה במחלה שכונתה אז "קדחת חפירות". שנתיים ימים הוא נכנס ויצא מבית החולים. בשעות הארוכות עד מאד שבילה במיטה, הוא התחיל לכתוב את מה שיהפוך לימים למיתולוגיה הטולקינאית – הבסיס לעולם שעליו עמדו מאוחר יותר הספרים שהפכו אותו ליוצר שמכר יותר ספרים מכל אחד אחר עד אז. 

אידית, שילדה בינתיים את בנם הבכור כשהיא לבדה, רחוקה מאהובה ומתוסכלת מבדידותה, זכרה את התקופה הזאת כ"חיי נדודים אומללים של חסרי בית". היא נטרה לטולקין, וכתבה לו במרירות "אני חושבת שלעולם לא תהיה עוד עייף, כי כמות הזמן שאתה מבלה במיטה מאז שובך מצרפת לפני שנתיים כמעט, היא עצומה". 

אבל עם סיום המלחמה טולקין קיבל משרה אקדמית ראשונה באוקספורד וחיי הנישואין של משפחת טולקין הצעירה החלו באמת. 

הם ידעו עליות ומורדות. אידית לא הייתה מאושרת בסביבה האקדמית האליטיסטית. היא שנאה את אוקספורד, שנאה את הכנסייה הקתולית אליה נאלצה להצטרף טרם הנישואים, וקינאה בחבריו הגברים של בעלה, שהיו חלק משמעותי מעולם פנימי שלו שאליו היא לא קיבלה כרטיס כניסה. 

אבל למרות הבדלי ההשכלה הבולטים ביניהם, ולמרות הוויכוחים המתועדים והתלונות ההדדיות, איש מקרוביהם או מכריהם לא הטיל ספק באהבתם הגדולה. 

אידית הייתה גאה בבעלה, שהצלחתו האקדמאית והספרותית הפכה עם השנים למטאורית. טולקין מצידו היה בעל ואב אוהב ומסור, שלקח חלק בעבודות הבית, בילה זמן רב עם ילדיו והיה ממציא עבורם סיפורים יחידים במינם. 

מבקרים מודרניים נוטים לבוא בטענות לטולקין על יחסו לנשים. הם מצטטים מכתב שכתב לבנו טרם נישואיו (ובו הזהיר אותו שבעל צריך לדעת לעמוד על שלו), מצביעים על מספרן המועט מאד של דמויות נשיות ביצירתו הספרותית וזוקפים לחובתו את העובדה שאידית הלכה בעקבות הקריירה המקצועית שלו, והתגוררה במשך שנים ארוכות במקומות שלא אהבה ולא הצליחה להשתלב בהם. 

האמת, כתמיד, יותר מורכבת. טולקין העריץ את אידית, והעריך נשים באופן כללי במידה שלא הייתה מובנת מאליה בתקופתו. למעשה, נאום הבכורה שלו במועדון הדיבייט של בית הספר התיכון היה נאום תמיכה בטקטיקה ובמטרות של הסופרג'יסטיות. 

בשנותיה האחרונות של אידית, אחרי שטולקין פרש לגמלאות ולא היו לו עוד חובות אקדמאיות, הוא זה שהלך אחריה. הוא הסכים בשמחה לעזוב את אוקספורד למענה ולהתגורר בעיירת חוף קטנה בה היא הייתה מאושרת. הוא היה שמח באושרה, למרות שהמעבר אילץ אותו לוותר על חלקים גדולים מחייו הקודמים. ובאשר לדמויות הנשיות ביצירתו, גם אם הן היו מעטות – כולן נשים חזקות ומרהיבות, ורובן מרשימות ומוכשרות הרבה יותר מהגבר שלצידן. 

לותיין בת האלמוות, גיבורת "הסימילריון", מצילה את ברן אהובה בה במידה שהוא מציל אותה. 

"לעת שחר אחד, בפרוש האביב, רקדה לותיין על גבעה ירוקה, והחלה לשיר פתאום. חד ונוקב לבבות היה שירה, כזמרת העפרוני העולה משערי הלילה ונמסכת בין הכוכבים הגוועים, למראה השמש העולה בשערי העולם. ושיר לותיין התיר את אזיקי החורף, והמים הקפואים דיברו, ופרחים עלו מן הארץ הקרה כאשר חלפו רגליה. אז נשרו קסמי הדממה מעל ברן, והוא קרא לה בקול, טינוביאל, והיערות הידהדו בשמה. והיא נעצרה בפליאה, ולא נמלטה עוד, וברן בא אליה. ובהביטה בו נפל עליה גורלה, והיא אהבה אותו."

Book
ברן ולותיין. כריכת הספר

אידית הייתה לותיין שלו. היא גם הייתה ההשראה לדמותה. כשנפטרה, שנתיים לפניו, המחיש זאת במחוות אהבה שאין יפה ממנה.

"היא הייתה לותיין שלי, והיא ידעה את זה" הוא כתב בכאב לכריסטופר בנו, כשהוא מבקש להסביר לו את בקשתו לכתוב "לותיין" על מצבת קברה. 

"אני סובל, יותר ויותר, מתחושת שכול שמהממת אותי… אני מקווה שאף אחד (מכם) הילדים לא ירגיש שהשימוש בשם הזה הוא (רק) חיבה סנטימנטלית. זה לא כמו שנוהגים לצטט שמות חיבה בהספדים. מעולם לא קראתי לאידית "לותיין" – אבל היא הייתה המקור לסיפור שעם הזמן הפך לחלק עיקרי בסילמריליון. הוא נולד לראשונה בקרחת יער קטנה מלאה בברושים ברוס שבירוקשייר. הייתי מוצב שם לזמן קצר ב 1917, ואידית יכלה להצטרף אלי. באותם ימים שערה היה שחור כעורב, עורה צלול ועיניה בהירות מכפי שהיכרת. והיא שרה. ורקדה. 
אבל סיפורה התעקם, ואני נשארתי. ואיני יכול לבוא בתחנונים לפני מנדוס חסר הרחמים…
תמיד (ובמיוחד כאשר היינו לבד) המשכנו להיפגש בחורש הירוק והמלבלב, וללכת יד ביד בניסיון להימלט מצלו של המוות המתקרב והמבשר את פרידתנו האחרונה". 

 

פרוזה | מרחב מוגן

"לא שלא הביאה בחשבון סצנריו כזה, שבו האזעקה תופסת אותה מחוץ לבית, והיא חשבה אז שבמקרה כזה פשוט תרוץ לאן שכולם ירוצו. 'פשוט,' אמרה לעצמה עכשיו במרירות, בבהלה גוברת: הרחוב הקטן היה ריק מאדם. שלושים שניות, ואז קלטה תנועה בקצה הרחוב." סיפור קצר מאת טל ניצן

Prose Tal 158 715 537b

רות שלוס, מלחמת 1967, דיו מדולל ומכחול, 70X50 ס"מ, 1967

מרחב מוגן

טל ניצן

.

הצליל המתועב – שמתחיל כמין נהמה, שכמו עולה צנטריפוגלית מהאדמה דרך הרגליים אל הבטן, שברגע הראשון עוד אפשר לנסות להתנער ממנו, לדמות אותו להתנעת אופנוע, אבל בו ברגע אי אפשר להתכחש למהותו הקודרת – תפס אותה בדרך מהתחנה הביתה. היא קיללה.

כל כך התכוננה להתרחשות הזאת מייד עם תחילת המלחמה, מיפתה את המקלטים הסמוכים לביתה, ניסתה לברר ברשת כמה זמן נתון מתחילת האזעקה עד סכנת הנפילה (התשובות נעו בין עשרים לארבעים וחמש שניות, והיא החליטה לנקוט גישת בית הִלל), אפילו בדקה בפועל בתוך כמה זמן תגיע בריצה מהבית אל המקלט הקרוב ביותר (שלושים ושש שניות), והנה זה תופס אותה לא מוכנה, מחוץ לבית (קיללה גם את הפיזור הקמצני של תחנות האוטובוס במושב), ברחוב לא רחוק אומנם אבל אין לה מושג היכן המקלט הקרוב ביותר ואם תצליח להגיע לשם בזמן ולהשיג את הטיל. כי המחשבה על הטיל לא הייתה הזיה מופשטת, תולדת החרדה: היו גם היו נפילות במושב, רובן בשדות הסמוכים, פעם במגרש הכדורגל של בית הספר, בשעה ריקה מילדים למרבה המזל, אבל טיל אחר נפל על בית שיושביו הספיקו לברוח למקלט בתוך אותם שלושת-רבעי הדקה – בית מהישנים, נטולי המרחב המוגן, כמו הבית ששכרה. זה קרה במבצע הקודם, לפני שעברה למושב, אבל ביום שבת אחד היא הלכה לשם ודרך סדק בגדר הבטיחות שהקיפה אותו צפתה במבנה שחזיתו הנעדרת חשפה את קרביו המפוחמים, כמו מחזה מגונה למציצנים.

עשר שניות, אם לא יותר, חלפו מתחילת האזעקה, ועלה בדעתה שאילו נסעה במכונית שלה כבר הייתה עכשיו בבית, במרחק שלושים ושש שניות מהמקלט. אבל מאז המקרה ההוא העדיפה לא להזיז את המכונית אלא בלית ברירה, בסופי שבוע, ולעבודה בעיר ובחזרה ממנה נסעה באוטובוס. כשהתפלאו במשרד אמרה שהנהיגה בפקקים מורטת את עצביה ושהיא מעדיפה לנצל את זמן הנסיעה לקריאה ולבדיקת מיילים. לאמיתו של דבר לא הייתה מסוגלת לקרוא בנסיעה, אחרי כמה רגעים הייתה נתקפת סחרחורת והאותיות היו מקרטעות מול עיניה, גם לישון לא הצליחה, והנסיעות עברו עליה בבהייה בנוף המשמים עם פס־קול של שיחות טלפון מסביב.

עשרים שניות. לא שלא הביאה בחשבון סצנריו כזה, שבו האזעקה תופסת אותה מחוץ לבית, והיא חשבה אז שבמקרה כזה פשוט תרוץ לאן שכולם ירוצו. "פשוט," אמרה לעצמה עכשיו במרירות, בבהלה גוברת: הרחוב הקטן היה ריק מאדם. שלושים שניות, ואז קלטה תנועה בקצה הרחוב: אדם אחד מיהר שם, והיא רצה לעברו וקיוותה שהמקלט שאליו יוביל אותה לא רחוק, אבל הוא פנה לשביל כניסה והיא הבינה שלביתו מיהר. השיגה אותו ושאלה: "אפשר להיכנס?" הוא הסתובב אליה, גבוה וכפוף מעט, בתנועה שאפפה אותה בעננת עשן־סיגריות, ובלי לומר מילה פתח את הדלת והחווה פנימה.

האזעקה השתתקה ברגע שסגר את הדלת מאחוריה. הוא כיוון אותה אל מסדרון קצר מימין לכניסה – היא הבינה: באמצע הבית, מרוחק מהחלונות – וצעק: "חלי, יש לנו אורחת!" הקול החרוך והמאומץ נשמע לה מוכר. היא צנחה על הרצפה ונשענה על הקיר, ובשקט שהשתרר אחרי האזעקה והצעקה שמעה את דהרת ליבה. חלי לא ענתה. אולי נאלמה מפחד הטילים, אולי לא הייתה בבית ואולי – עלה בדעתה – אין באמת חלי. קול נפץ רחוק קטע את ההשערות והזגוגיות נרעדו. "פיצצו אותו," הפטיר האיש, שנשאר עומד בתחילת המסדרון, לצד הכניסה, והיא נזכרה.

לילה אחד בשבוע הראשון שלה במושב, כשהתכוננה ללכת לישון, נשמעו צעקות רמות ברחוב. היא הציצה בזהירות מהחלון, דרך סדקי התריס, וקפאה: הזעם ניתך על הפיאט שלה שחנתה לצד המדרכה, במקום שלא סומן בשום צורה אבל איכשהו השתייך, כך הסתבר, לָאיש שעבר מצעקות לבעיטות נמרצות במכונית הקטנה. שכנים נקהלו, קולות נוספים הצטרפו למהומה, והיא לא הצליחה להבין אם הוא מזדעק על פלישה לחניה שלו עצמו או מגן על זכויותיו הרמוסות של חבר. "כל מניאקית שבאה מהעיר עושה פה מה בראש שלה!" צרח ובעט וצרח. חלק מהנאספים ניסו להרגיע אותו, אחרים ליבו את האש דווקא, ואולי בעידודם של האחרונים – ראתה באימה – הוא שלף אולר קפיצי והניף אותו אל האוטו. לא נודע אם התכוון לחתוך את הגלגלים או לשרוט את הפח, כי לפני שהספיק הגיח גבר אחר, נמוך ממנו אבל מוצק, הרעים משהו, כמה מילים שאבדו בדרך לחלונה, והתייצב בינו לפיאט. הראשון נפנה אליו עם האולר עדיין מונף, השני לפת את זרועו והתלקחה קטטה קצרה שממנה הגיח הראשון עם חתך מדמם על לחיו.

המהירות שבה הסתיים הכול לאחר מכן הייתה כמעט על־טבעית: בתוך שניות התרוקן הרחוב ורק מכונית המריבה, סוכנת הכאוס הקטנה שלה, נשארה שם, כמו מבוישת, ועליה כמה עקבות נעל בוציות. היא שכבה ערה במשך שעות – בהתחלה עוד ציפתה לשמוע סירנה של ניידת, ומשזו בוששה להישמע הבינה שגם הזעקת המשטרה אינה ממנהגי המקום – וחיכתה שתפוג הבחילה, תגובת גופה לפחד מילדוּת. משהו המשיך לנקר בה, משהו טורדני שלא הצליחה ללכוד גם אחרי שחזרה ושידרה לעצמה את הארועים. כשכמעט נרדמה זה התבהר לה: "כל מניאקית שבאה מהעיר". למה מניאקית ולא מניאק? הוא ראה אותה, ידע שהיא בעלת הפיאט, הוא יודע מיהי. לפני שעלה היום חמקה החוצה והסיעה את המכונית בשקט למגרש העפר הגדול שמאחורי השיפודייה, אזור חניה פחות נוח אבל מותר לכול, לפחות כך קיוותה, ובבוקר נסעה לעבודה באוטובוס.

הבחילה המוכרת התעוררה בה עכשיו כשקמה בחולשת ברכיים ומלמלה "תודה רבה" ועשתה צעד לעבר הדלת שהוא עדיין עמד לפניה. הוא הרכין את ראשו אל המצית להדליק סיגריה ואז, כשראתה את הצלקת האלכסונית על לחיו, התפרצה בחוץ אזעקה חדשה.

.

טל ניצן, משוררת, סופרת ומתרגמת. ספריה שיצאו לאור לאחרונה: "אטלנטיס" (שירה; אפיק, 2019, פרס עקביהו/אוניברסיטת בר־אילן לשירה), "הנוסעת האחרונה" (רומן; עם עובד, 2020) ו"איך לנצח את העצב בשלושה צעדים" (קובץ סיפורים; אפיק, 2021). שירים וסיפורים פרי עטה התפרסמו בגיליונות קודמים של המוסך.

.

» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "צרעות", סיפור קצר מאת אילת בוטשטיין; "גוזלה", סיפור קצר מאת יעל לאוקומוביץ

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

Tag 158 420 315

 

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

ובעברית | לזעקותיהם של הנעלמים ייקח שנים להגיע לכאן

שירים מאת קרולין פורשה בתרגום רעות בן יעקב

715

אלה אמיתי סדובסקי, פריים מעבודת הווידאו "קימה", מתוך מיצב הווידאו אי־שקט, הקרנת וידאו (5 דק'), ציור אקריליק על בד, 2012

שירים מאת קרולין פורשֶה

תרגום: רעות בן יעקב

עריכת תרגום: לירון אלון

.

תפילה

הַתְחִילוּ שׁוּב בֵּינוֹת הָעֲנִיִּים בְּיוֹתֵר, רְגָעִים שֶׁל הֲפוּגָה, בִּזְמַן אַחֵר בְּמָקוֹם אַחֵר.

חֲפָצִים אִישִׁיִּים נֶאֶסְפוּ בְּשָׁעָה אַחֲרוֹנָה, נִרְאִים בִּלְתִּי נִרְאִים:

כַּף פַּח, סֵפֶל תֶּה, רֶטֶט־מַגָּע שֶׁל מַגָּשׁ, שָׁטִיחַ הַתָּלוּי מִמִּרְפַּסְתּוֹ שֶׁל הַצַּעַר.

הִפָּרְדוּ לְשָׁלוֹם מֵהַכֹּל. בְּנִפְנוּף כַּף יָד, לְהַחֲווֹת לְכָל אֲשֶׁר הִכַּרְתֶּם.

הַתְחִילוּ מִלֶּחֶם שֶׁיִּבָּצַע מִלֶּחֶם, שְׁעוּעִית שֶׁתִּנָּתֵן לָרְעֵבִים בְּיוֹתֵר, פֶּגֶר זְבוּבִים.

וּקְחוּ אֶת הַדְּמָמָה הַמְּמֹרֶקֶת מִכְּנֵסִיָּה נְעוּלָה, פִּתְקֵי תְּפִלָּה שֶׁנּוֹתְרוּ בֵּין אֲבָנִים.

תַּעֲנוּ לָהֶם וְתַעֲלוּ בְּרִשְׁתְּכֶם קוֹלוֹת מִשְּׁעוֹת הַמְּצוּקָה.

לְכוּ לִישֹׁן אַךְ וְרַק כַּאֲשֶׁר הַדַּלִּים בְּיוֹתֵר מִבֵּינֵיהֶם יְשֵׁנִים, וְאָז אַךְ וְרַק עַד שֶׁהַצִּפּוֹרִים.

עֲשׂוּ אֶת מִשְׁטַח הַמַּשָּׂאִית הַפָּתוּחַ לַזְּמַן וְלַמָּקוֹם שֶׁלָּכֶם. אֶת הַשָּׂכָר הַיּוֹמִי הַדַּל בְּיוֹתֵר לַשֹּׁוִי שֶׁלָּכֶם.

הַשָּׂפָה תִּתְעַלֶּה וְתָבוֹא אָז כְּמוֹ שָׂפָה מִפִּיו שֶׁל נָהָר דּוֹמֵם. פִּיו שֶׁל אַף אֶחָד.

הָבִיאוּ אֶת הַלַּיְלָה לְדִמְיוֹנוֹתֵיכֶם. הָבִיאוּ אֶת הַפִּסְקָה הָאֲפֵלָה בְּיוֹתֵר מִכִּתְבֵי הַקֹּדֶשׁ שֶׁלָּכֶם.

.

סן אונופרה, קליפורניה

הִגַּעְנוּ הַרְחֵק דָּרוֹמָה.

מֵעֵבֶר לְכָאן, הַנָּשִׁים הַזְּקֵנוֹת בְּיוֹתֵר

מְפַצְּחוֹת צִדְפוֹת לִימָה לִרְדִידִים שְׁחֹרִים.

פּוֹרְטִיּוֹ חוֹרֵט אֶת שְׁמוֹ

עַל הַקִּירֹות, סִרְטֵי קִשּׁוּט דַּקִּיקִים

שֶׁל שֶׁתֶן, יְלָדִים טוֹפְחִים עַל הַבֹּץ.

אִם נַמְשִׁיךְ לָלֶכֶת, אוּלַי נַעֲצֹר

בָּרְחוֹב בְּדִיּוּק בַּמָּקוֹם

שֶׁבּוֹ נֶעְלַם מִישֶׁהוּ

וְהַמִּלִּים ׳עַכְשָׁו לָבוֹא אִתָּנוּ!׳ אוּלַי

נִשְׁמַע אוֹתָן. אִלּוּ כָּךְ קָרָה, יָכֹלְנוּ

לְהַמְשִׁיךְ אֶת חַיֵּינוּ עִם שְׁתֵּי יָדֵינוּ

קְשׁוּרוֹת. לָכֵן יֵשׁ לָנוּ תְּחוּשָׁה

שֶׁמַּסְפִּיק לְהַקְשִׁיב

לָרוּחַ הַמְּטַלְטֶלֶת לִימוֹנִים,

לִכְלָבִים מְטוֹפְפִים בֵּין הַמִּרְפָּסוֹת,

וְיָדוּעַ לָנוּ שֶׁבְּעוֹד שֶׁצִּפּוֹרִים וּמֶזֶג אֲוִיר חַם

נָעִים צָפוֹנָה תָּמִיד,

לְזַעֲקוֹתֵיהֶם שֶׁל הַנֶּעְלָמִים

יִקַּח אוּלַי שָׁנִים לְהַגִּיעַ לְכָאן.

.

הקולונל

מָה שֶׁשָּׁמַעְת הוּא אֱמֶת לַאֲמִתָּהּ. הָיִיתִי בַּבַּיִת שֶׁלּוֹ. אִשְׁתּוֹ נָשְׂאָה

מַגָּשׁ עִם קָפֶה וְסֻכָּר. הַבַּת שֶׁלּוֹ שִׁיְּפָה צִפָּרְנַיִם, הַבֵּן שֶׁלּוֹ

יָצָא לְבַלּוֹת בְּאוֹתוֹ עֶרֶב. הָיוּ שָׁם כַּמָּה עִתּוֹנִים, כַּלְבֵי מַחְמָד, אֶקְדָּח עַל

הַכָּרִית לְיָדוֹ. הַיָּרֵחַ הִתְנוֹדֵד מְעֻרְטָל תָּלוּי עַל מֵיתָר שָׁחֹר מֵעַל

הַבַּיִת. בַּטֵּלֵוִיזְיָה שֻׁדְּרָה דְּרָמָה מִשְׁטַרְתִּית. דּוֹבֶרֶת אַנְגְּלִית.

שִׁבְרֵי בַּקְבּוּקִים הֻטְמְעוּ בַּחוֹמוֹת סְבִיב הַבַּיִת כְּדֵי

לִקְצֹר אֶת הַפִּיקָה מֵהַבֶּרֶךְ שֶׁל אָדָם אוֹ לְחוֹרֵר אֶת יָדָיו לְתַחְרָה. עַל

הַחַלּוֹנוֹת הָיוּ רִשְׁתוֹת־סוֹרְגִים כְּמוֹ עַל חַלּוֹנוֹת שֶׁל חֲנוּיוֹת אַלְכּוֹהוֹל. אֲנַחְנוּ

אָכַלְנוּ אֲרוּחַת עֶרֶב, צַלְעוֹת כֶּבֶשׂ, יַיִן טוֹב, פַּעֲמוֹן זָהָב נִצַּב עַל הַשֻּׁלְחָן כְּדֵי

לִקְרֹא לַמְּשָׁרֶתֶת. הַמְּשָׁרֶתֶת הֵבִיאָה מַנְגּוֹ יָרֹק, מֶלַח, אֵיזֶה

לֶחֶם. נִשְׁאַלְתִּי אִם אֲנִי נֶהֱנֵית מֵהַבִּקּוּר בְּאַרְצוֹ. נִשְׁמְעָה בִּקְצָרָה

פִּרְסֹמֶת בִּסְפָרַדִּית. אִשְׁתּוֹ פִּנְּתָה הַכֹּל. הִתְנַהֲלָה

אָז שִׂיחָה עַל כַּמָּה קָשֶׁה לִהְיוֹת בַּשִּׁלְטוֹן עַכְשָׁו. הַתֻּכִּי

קָרָא שָׁלוֹם מֵהַמִּרְפֶּסֶת. הַקּוֹלוֹנֵל אָמַר לוֹ לִשְׁתֹּק, וְקָם

מֵהַשֻּׁלְחָן. חֲבֵרִי אָמַר לִי בְּעֵינָיו: אַל

תַּגִּידִי כְּלוּם. הַקּוֹלוֹנֵל חָזַר עִם שַׂקִּית גְּדוֹלָה שֶׁבְּדֶרֶךְ כְּלָל מְשַׁמֶּשֶׁת לָקַחַת הַבַּיְתָה

מִצְרָכִים. הוּא שָׁפַךְ הַרְבֵּה אָזְנֵי־אָדָם עַל הַשֻּׁלְחָן. הֵן הָיוּ כְּמוֹ

חֲצָאֵי אֲפַרְסֵקִים מְיֻבָּשִׁים. אֵין אֵיךְ לְהַגִּיד אֶת זֶה אַחֶרֶת. הוּא לָקַח אַחַת

מֵהֶן בְּיָדָיו, טִלְטֵל אוֹתָהּ מוּל הַפָּנִים שֶׁלָּנוּ, הִפִּיל אוֹתָהּ לְתוֹךְ

כּוֹס מַיִם. הִיא קָמָה לִתְחִיָּה שָׁם. נִמְאַס לִי מִמִּשְׂחָקִים הוּא אָמַר. וּלְגַבֵּי

עִנְיָנִים שֶׁל זְכוּיוֹת, תַּגִּידוּ לָאֲנָשִׁים שֶׁלָּכֶם שֶׁהֵם יְכוֹלִים לָלֶכֶת

לְהִזְדַּיֵּן. הוּא הֵעִיף אֶת הָאָזְנַיִם לָרִצְפָּה עִם הַיָּד שֶׁלּוֹ וְהֵנִיף אֶת שְׁאֵרִית

כּוֹס הַיַּיִן שֶׁלּוֹ בָּאֲוִיר. מַשֶּׁהוּ בִּשְׁבִיל הַשִּׁירָה שֶׁלָּךְ, לֹא? אָמַר. כַּמָּה

מֵהָאָזְנַיִם שֶׁעַל הָרִצְפָּה קָלְטוּ אֶת הֵד קוֹלוֹ. כַּמָּה מֵהָאָזְנַיִם

שֶׁעַל הָרִצְפָּה נִצְמְדוּ אֶל הַקַּרְקַע.

– מאי 1978

.

כתיבה שנותרה חבויה

הָאֵשׁ הַשְּׁחֹרָה שֶׁל הַדְּיוֹ עַל פְּנֵי נְיָר קָנְתָה אֲחִיזָה בְּנִשְׁמוֹתֵיהֶם – אֵשׁ

לֹא גַּשְׁמִית.

לֹא הָיְתָה שׁוּם הֲגָנָה שֶׁהָאֵשׁ הַזֹּאת לֹא יָכְלָה לָגַעַת בָּהּ לֹא חֲשֵׁכָה וְלֹא

רֶגַע אֶחָד.

זֶה נִמְשַׁךְ כְּאָרְכּוֹ שֶׁל חֲלוֹם זֶה לֹא הָיָה שׁוּם חֲלוֹם. הֵטֵרוֹגְלוֹסְיָה שֶׁל

גַּלִּים קְצָרִים עֲצַבִּיִּים, עָנָן שֶׁל חוֹמוֹת מְפֻצָּצוֹת.

בִּמְגוּרֵי הַחַיָּלִים, אֵלֶּה שֶׁשִּׂרְטְטוּ אֶת עַצְמָם בְּפֶחָם וְעָשָׁן נִהְיוּ פֶּחָם

וְעָשָׁן.

וְהַחַיִּים נוֹתְרוּ, מְחַבְּרִים דְּבָרִים בִּלְתִּי יְדוּעִים לִידוּעִים: מִשְׁקָע, נוֹצַת

שִׁכְמָה, גַּפְרוּר, שֵׁם עַל לָשׁוֹן.

וְאָז, לְמֶשֶׁךְ שָׁעָה, הַמִּלְחָמָה שָׁקְעָה בְּשֵׁנָה, וְגֶשֶׁם מִלֵּא אֶת בּוֹרוֹת

הַמַּיִם בִּשְׁתִיקָה.

הַחַלּוֹן שֶׁלָּנוּ פָּנָה מִזְרָחָה, וּבָעֲרָבִים שֶׁל חֹדֶשׁ אוֹגוּסְט, הַשָּׁמַיִם הָיוּ

תְּכֵלֶת שֶׁכְּבָר לֹא דֻּבְּרָה.

– ביירות, חורף 1983.


.

קרולין פורשה (Carolyn Forché) היא סופרת אמריקנית, מתרגמת ופעילת זכויות אדם עטורת פרסים. ספרה הראשון 'Gathering the Tribes' יצא לאור בשנת 1976, ומאז מתפרסם ספר נוסף של שיריה בערך אחת לעשור. בזכות מלגת גוגנהיים שקיבלה, נסעה לסן-סלבדור כפעילת זכויות אדם, דבר אשר השפיע עמוקות על כתיבתה מאז. פורשה טבעה את המונח "The poetry of witness", ובשירתה היא מביאה את הכתיבה הפוליטית בגוף ראשון, מתוך המבט והמפגש האישיים – העדות. פורשה תרגמה לאנגלית משוררים שונים, וביניהם הייתה שותפה לתרגום שירים של מחמוד דרוויש, וערכה את האנתולוגיה Against Forgetting: Twentieth-Century Poetry of Witness, שכינסה משוררים מעשרות מדינות שונות. היא נחשבת כיום לאחת מהמשוררות הבולטות בשירה האמריקנית בת-ימינו.

.

הספר "בשעה הכי רחוקה מאלוהים", בתרגום רעות בן יעקב ובעריכת תרגום של לירון אלון, הוא אסופה ראשונה משיריה של פורשה בתרגום לעברית, והוא עתיד לראות אור בהוצאת טנג'יר בחודשים הקרובים. זהו פרסום ראשון מהספר.

.

» במדור וּבְעִבְרִית בגיליון קודם של המוסך: שירים מאת אמה אנדייבסקה, בתרגום אלכס אוורבוך

.

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

Tag 158 420 315

 

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

ביקורת פרוזה | העקירות היא התשתית הנפשית

״האם הגירה וניסיון להצליח בגדול במקום אחר הם מלכתחילה ביטוי של היבריס?״ שירלי סלע לבבי על ״דגים גדולים״ מאת ראובן נמדר

Prose Critique 158 715 537

עידו מרקוס, מתוך התערוכה "לא החופשה שלי", גלריה לאמנות ישראלית במרכז ההנצחה, קרית טבעון, 2023. אוצרת: מיכל שכנאי יעקבי

העקירות היא התשתית הנפשית: על ״דגים גדולים״ מאת ראובן נמדר

שירלי סלע לבבי

.

ספרו השלישי של ראובן נמדר דגים גדולים עשוי להיתפס כספר שעוסק בהגירה הישראלית לארצות הברית – כותרת המשנה שלו היא ״סיפורים עבריים־אמריקאיים״, מחברו חי בארצות הברית עם משפחתו זה שנים רבות, וכמה מהסיפורים המקובצים בו אכן מתמקדים במהגרים ישראלים בניו ג'רזי. טבעי אפוא לראות בספר חלק מספרות ההגירה של סופרים ישראלים־אמריקאים שהתפתחה בעשורים האחרונים. אך למעשה מדובר בספר אוניברסלי הרבה יותר: זהו קובץ סיפורים שבהם הן מהגרים ישראלים הן יהודי התפוצות הם חלק ממצב עולמי עמוק שבו בני האדם כולם חיים בתחושה מתמדת של חרדה ושל אל־ביתיות. לפי נמדר, תחושת העקירות היא התשתית הנפשית של כל אדם, מפני שכולנו חיים בעולם שבו האדם מנוכר לטבעו האנושי ולטבע שסביבו. בעולם הזה הניסיון האנושי לכבוש את הטבע, לרכוש בעלות על משאביו ולתרגם אותם לממון ולהנאה חומרית, גרם להרס הסביבה. משכך, הטבע חדל להיות בית מנחם לאדם, ותחת זאת הוא משקף לו איומים מודחקים שונים.

הסיפורים, רובם ככולם, מתרחשים באתר נופש על אי הדייגים, אי בדיוני על חופי מסצ׳וסטס – בחירה שמעמיקה הן את ממד הניכור שבספר הן את אותו ניסיון אנושי להטיל את מרותו של האדם על הטבע. כל הנופשים בספר נמצאים בבית זמני, ולכן כולם מהגרים, במהלך החופשה לפחות. העובדה שחלק מהנופשים הם גם מהגרים במובן המוכר של המילה (שלושה מן הסיפורים אכן עוסקים בישראלים שהיגרו לארצות הברית) רק מעמיקה את תחושת העקירות שלהם, שהופכת כפולה ומורכבת יותר. בו בזמן אתר הנופש הוא גם אבן בוחן להצלחה הכלכלית של הנופשים. הוא מאפשר להם להציג סיפוק של תשוקות חומריות ופסיכולוגיות: המכוניות המפוארות, בתי הנופש המעטירים, בריכות השחייה הפרטיות, חופי הים הפרטיים – כל אלה מתקיימים לצד מסורת הדיג של תושבי האי המקוריים, שהסתפקו במועט, ולכן נדחקו ממנו עם האמרת מחירי הנדל"ן. לבסוף, העמדת הנופש ברקע רוב העלילות מאפשרת מבט ביקורתי על היחס הנצלני של תעשיית התיירות לטבע, המשמש במה לסיפוק צרכים אנושיים.

שלושה מן הסיפורים משלבים אלמנטים מיתולוגיים קבליים בעיסוק בבעיות משפחה: "הכלב", "הנחש" ו"הקונדור". בשניים הראשונים איש ושמו אדם, בן דמותו של אדם הראשון, נופל קורבן לתשוקתו העודפת. הוא אינו מסתפק באשתו היפה איב (שמה האנגלי של חווה), אלא חושק בבת דמותה של לילית, האישה המפתה והמדיחה. בשני המקרים אדם ניצל בנס מעונש כיוון שכלבו, בְּלָק, סופג את העונש במקומו. שמו של הכלב יוצר משחק מילים במפגש בין העברית לאנגלית. הכלב האמריקאי נקרא Black, אך הוא עדיין רומז לבַּלָּק, הכלב העגנוני של יצחק קומר בתמול שלשום, ששמו נבחר בגלל הקשרו המקראי: בספר במדבר כב בלק המלך שולח את בלעם לקלל את ישראל, אולם מזימתו לא צולחת ובלעם יוצא מברך. הזוהר במסכת סנהדרין ממשיל את בלק ואת בלעם לשני כלבים שעושים יד אחת כנגד הזאב, ורואה בפרשת בלק פרשה העוסקת במלחמה ביצר הרע. בסיפור של נמדר נלחם הגיבור, אדם, ביצר הרע שלו בשני מישורים: הוא חושק בנשים אחרות מלבד אשתו, וגם חומד את העושר והמנעמים של חיי המותרות באי. אביו של אדם הוא גיבור הסיפור ״הקונדור". הוא נופל קורבן למשוגות הזיכרון שלו, ובאקט אובדני שמתעלם ממגבלות האנושי, נופל אל מותו לאחר מפגש עם עוף דורס שמופיע באורח פלא בסביבתו העירונית. בכל שלושת הסיפורים הגורל האנושי קשור לדמות חייתית שהופעתה חורגת מהטבע המקומי, הפרעה מנבאת רע שמקורה בניסיון האנושי למרוד בחוקי העולם או בצווי המוסר.

אותו נושא עומד בליבו של הסיפור הארוך "דגים גדולים", שעל שמו נקרא הקובץ. הסיפור מגולל את קורותיו של ג'ארד, אמריקאי העומד להינשא ומתחיל את הקריירה שלו בשוק ההון האמריקאי. כשהוא מגיע עם ארוסתו בפעם הראשונה לאי הדייגים, שם נמצא בית הנופש של הוריה, הזוג המאוהב עד למחזה משונה: לווייתן שמתקרב אל החוף ומפגין את גופו האדיר בסמוך למעבורת נוסעים בדרכה מהיבשת אל האי. בהמשך עוקב הסיפור אחרי עלייתו של ג'ארד בסולם הדרגות של אמריקה התאגידית ובעושר הרב שהוא צובר בד בבד עם העליות והירידות בשוק ההון האמריקאי. הסיפור מציג את שוק ההון במונחים של עולם הדיג. בעולם הזה הדייגים של הדורות הקודמים צדו באופן מידתי, כדי לספק את צורכי משפחותיהם. לעומת זאת דייגי הדור של ג'ארד הופכים את הדיג למופע ראווה. הם דגים דגים גדולים מדי וגרים בבתים ראוותניים מדי. בו בזמן עוקב הסיפור אחרי השינויים האקלימיים שעובר העולם עם התעצמות הקפיטליזם המערבי, שחומס עוד ועוד אוצרות טבע, קרקעות ומשאבי מחיה. גיבוריו של העולם הזה, הגברים הלבנים המערביים, מתחרים זה בזה על שלל, ולכן בסופו של דבר ה"דגים הגדולים" מכלים את כל ה"דגים" הקטנים מהם בשרשרת המזון. כך גם בטבע – לאט לאט מגלים הדייגים שכל הדגים בגודלי הביניים נעלמו משוק הדגה. בסופו של התהליך יחסלו שינויי מזג האוויר גם את הדגים הגדולים הממשיים, וחרחורי גסיסתם ילוו את חרחורי הגסיסה של הגיבור, גבר קפיטליסטי שהושלך לגורלו כשלא יכול עוד להתמודד בשוק ההון עם הדגים הגדולים ממנו. הצריכה הלא מידתית של סחורות ותענוגות מקבילה לדיג הלא מידתי שמפר את האיזון בטבע. התייחסות הסיפור של נמדר למובי דיק מאת הרמן מלוויל, מהרומנים המכוננים של התרבות האמריקאית, היא ברורה ומוסיפה לו רובד מיתולוגי. ההתמודדות עם איתני הטבע היא ה־נושא בה״א הידיעה של הרנסנס האמריקאי, וההתמודדות של קפטן אחאב עם הלווייתן שהותיר אותו גידם, היא אבן יסוד בבניית האידיאל של האינדיווידואל האמריקאי הנלחם על מקומו ביבשת החדשה. ב"דגים גדולים" הרהב של קפטן אחאב מומר ברהב של הנופשים החומדים את משאבי הטבע. במובי דיק הלווייתן הוא מפלצת שעימה מתעמת הגיבור ישירות; לעומת זאת בעולם של "דגים גדולים" הלווייתן הוא מוצר צריכה, והאיום שבו מתגלם בחריגתו ממקום מחייתו הטבעי, ואחר כך בהיעלמותו מהנוף.

בתוך העולם הבדיוני הזה שלושת הסיפורים העוסקים בהגירה של ישראלים לארצות הברית הם המורכבים ביותר, ומאפייניהם מצטלבים במאפייני הסיפורים האחרים. אבי, גיבור "חורשת האקליפטוס" הפותח את הקובץ, הוא ישראלי שעזב לאמריקה למען הקריירה האקדמית שלו. אף שההגירה עזרה לו להגשים את כל מאווייו, הוא נתקף תוגה ונוסטלגיה כשהוא מגיע לחופשה השנתית באי הנופש שבו נהג לבלות עם אשתו הראשונה ועם ילדיו. עכשיו הוא נשוי בשנית, נישואין שמבטאים היטב את התערותו בתרבות החדשה: במקום אישה ישראלית יש לו עכשיו אישה אמריקאית צעירה, ובנו מנישואיו השניים כבר אינו דובר עברית. אבל דווקא ההתערות המוצלחת לכאורה חושפת את תחושת הזרות שהוא חש בארצות הברית, את הנוסטלגיה שלו לעבר ואת החיפוש שלו אחר בית קבוע. מתברר שהוא מתגעגע לחורשת אקליפטוס שהייתה פעם חלק מנוף האי ועתה הוא נחרד לגלות שנעלמה. הציטוט מהשיר "אקליפטוס" של רחל המשוררת, המופיע בראש הסיפור, והכותרת המזכירה את השיר המפורסם והנוסטלגי של נעמי שמר, "חורשת האקליפטוס", ממסגרים את הסיפור מלכתחילה כסיפור געגועים לבית הישראלי. העובדה שהאקליפטוס הוא זן זר שיובא אל נוף האי האמריקאי, וגם אל הנוף הישראלי, כלומר העובדה שמדובר בנוסטלגיה למקור מדומה, מוסיפה לסיפור מורכבות ואירוניה. בהמשך יתברר כי מי שסילקה את חורשת האקליפטוס היא תאוות הבצע והנדל"ן של תושבי האי. ומה שגרם לאבי, הישראלי בעל השם הגנרי, לאבד את ביתו ואת משפחתו הראשונה, הוא תאוותו לכיבושים מיניים נוספים. אותו אבי יהבהב כדמות משנית בסיפור "אבא", גם הפעם בתפקיד הגבר המבקש לטרוף נשים כדי להאדיר את גבריותו. בסיפור האחרון שבספר הוא עורך חשבון נפש מעמיק ונוקב ובו הוא שוקל את כל תאוותיו זו כנגד זו ומגלה שנוסטלגיה לעבר היא חומר מאכל, ושהאמת הבטוחה היחידה שהוא יכול לדבוק בה היא חיי ההווה.

האנטי־גיבור של קובץ הסיפורים הוא גיורא, ששמו כבר רומז על כישלון ההגירה שלו, ועל כך שנשאר מהגר בנשמתו. גיורא הוא היפוכו של אבי – הוא חברו של אבי שהתחיל בלימודים אקדמיים אבל עבר לתעשייה, ובניגוד לאבי, המלא בעצמו, גיורא צנוע וזהיר, ולכן העסק שלו מתקיים בקושי. סיפורו של גיורא ממחיש את העובדה שהגירה היא מצב שממקסם את המחיר שהמהגר משלם על כל החלטה, מצב שהופך כל כישלון לטרגי. העולם מלא אנשים שהעסקים שלהם שורדים ולא מעבר לזה, אבל כשאתה גם מהגר, העולם ישאל אותך אם בשביל זה היגרת. גיורא נמדד על פי הצלחתו כפי שאף אחד אחר לא נמדד. כשהוריו וחבריו הישראלים הקרתנים רואים את הבית צמוד הקרקע שקנה בניו ג'רזי, הם חוזרים על הביטוי המאוס עליו "תפסת אמריקה". גיורא חש אשמה כאילו הטעה אותם לחשוב שאכן הצליח להגשים את החלום האמריקאי. על כך אומר המספר: "חבריו וקרוביו הם אלה שהשליכו עליו את ההנחה הזאת כדי לספק את הפנטזיות שלהם עצמם, ואולי גם כדי להצדיק את עובדת היותו 'יורד'. מבחינתם, זה היה בסדר גמור לעזוב את הארץ ולהיות בחו"ל אם אתה מצליח, אבל איש לא סלח למי שנכשל שם" (עמ' 126).

אבל נוסף על הכישלון כמהגר, נכשל גיורא גם כאב. גם זה כישלון שיכול להיות מנת חלקו של כל אדם, אבל במקרה של גיורא המהגר הכישלון מהדהד את החלטתו לעזוב את המולדת ומעלה את השאלה אם אובדן הדרך של בתו אינו קשור להגירה שבה בחר. בת הזקונים האהובה של גיורא, מירי, יוצאת לתרבות רעה. הטרגדיה מוכפלת כיוון שמירי מאמצת את שיח הנכונות הפוליטית האמריקאי ונעזרת בטכניקת טיפול מפוקפקת בשם "היזכרות רדיקלית". המטפלים בשיטה זו מעודדים אותה לתת אמון בכל זיכרונותיה, גם בזיכרון הניצול המיני שעברה בילדותה בידי אביה. לאביה, שאינו זוכר דבר מכל זה, אין אפשרות להתגונן. כך הוא נקלע למצב שבו אפילו נוסטלגיה לעבר כבר אינה אופציה. העובדתיות של העבר מתערערת מהיסוד בעולם שבו בתך זוכרת דברים איומים שזיכרונך מעולם לא רשם, וכאשר העולם שאחרי תנועת "מי טו" מקבל את דבריה כאמת בלתי מעורערת. כאמור, זה היה יכול לקרות, ואכן קורה בסיפור, גם לאנשים מבוססים בארצם. אבל כשזה קורה לגיורא המהגר, תחושת חוסר הבטחון, העקירות והתלישות הכללית מחריפה את המשבר ומביאה לידי אסון.

סיפוריו של נמדר הם אפלים ופסימיים, אבל כישרון הסיפור שלו הופך אותם למהנים למרות, ואולי אפילו בגלל, האופל שבהם. השילוב של נושא ההגירה (הגירה בכלל והגירה ישראלית בפרט) במצב העולם הפוסט־קפיטליסטי מאיר את שני הצדדים באור מורכב: האם הגירה וניסיון להצליח בגדול במקום אחר הם מלכתחילה ביטוי של היבריס? האם לאודיסאוס המודרני יש נקודת עגינה בעבר אמיתי וקבוע כלשהו? האם הרצון להצליח ולחרוג ממקומך הטבעי מקורו ביצר הרע? האם גן עדן הוא המצב שאליו נולדת או זה שאליו אתה נושא את עיניך? ללא ספק אלה שאלות שראוי להתעכב עליהן והספר דן בהן באופן מרתק.

.

שירלי סלע לבבי סיימה לימודי דוקטורט בספרות יהודית השוואתית באוניברסיטת ראטגרס בניו ג'רזי. מחקרה מתמקד ביצירת ש"י עגנון ובספרות עברית ויהודית מודרנית. מלמדת כתיבה אקדמית ורטוריקה באוניברסיטת PACE במדינת ניו יורק. רשימת ביקורת פרי עטה התפרסמה בגיליון 93 של המוסך.

.

 .

.

ראובן נמדר, דגים גדולים, כנרת זמורה דביר, 2023.

ביקורת פרוזה עטיפה

.

 

.

» במדור ביקורת פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: יפעת פלד על על הרומן "חתולה ושוֹזוֹ ושתי נשים" מאת ג'וּנְאיצ'ירוּ טניזקי

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

Tag 158 420 315

 

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן