אהבה חתולה גבר אישה
על הרומן "חתולה ושוֹזוֹ ושתי נשים" מאת ג'וּנְאיצ'ירוּ טניזקי
יפעת פלד
לפעמים הוא בא ומתחכך בצידי הרגל שלי כשאני יושבת על הספה, ומשמיע יללה אחת קצרה של תחינה. לפעמים הוא נעמד על השולחן ממש מולי ונועץ בי מבט מלא בוז. לפעמים הוא רץ במהירות במעלה המדרגות, עובר בטירוף בין כל החדרים ודוהר בחזרה למטה. מה לעזאזל עובר לו בראש?
הספרות היפנית מלאה ניסיונות לפצח בדיוק את השאלה הזאת – מה לעזאזל עובר לחתולים בראש, ומה הם היו אומרים לו יכלו לדבר? לעיתים קרובות מיוחסות להם תובנות אינטליגנטיות ותכונות אנושיות, ואפילו על־אנושיות. כבר בספר הכרית, שכתבה סיי שוֹנאגוֹן במאה ה־11, מסופר על חתולה שזכתה בתואר אצולה. הספר אני חתול, שכתב נטסומה סוסקי בשנים 1906-1905 וראה אור במהדורה מחודשת בעברית ב־2013, מסופר בגוף ראשון מנקודת המבט של חתול בית חסר שם. החתול מספק תובנות שנונות על בני הבית, וכך חושף את עליבותם ואת עליבותו של מעמד הביניים שצמח ביפן בשנים אלה. הספר הפך לקלאסיקה, וספרים מאוחרים רבים מתייחסים אליו בעקיפין או בגלוי. דוגמה לספר שכזה הוא זיכרונותיו של חתול נודד, מאת הירו אריקווה, שפורסם בעברית ב־2021, ומובאים בו בגוף ראשון רשמי מסע של חתול. ספר יפני נוסף שזמין בעברית לחובבי חתולים הוא חתולה אורחת, פרי עטה של לטקשי היראידה, שבו החתולה של השכנים מפירה את שגרת יומו של זוג צעיר, ונוכחותה מעוררת מחשבות על זִקנה ועל אובדן (להרחבה על דמות החתול בתרבות היפנית, ובכלל זה הסיבות שבגינן היפנים אוהבים כל כך חתולים, ראו את הסקירה המעולה של אירית ויינברג בבלוג "יפן מונוגטרי").
אין פלא שג'וּנְאיצ'ירוּ טניזקי (1965-1886), מגדולי הסופרים היפנים של העת המודרנית ואוהב חתולים ידוע, הקדיש רומן לחתולה. טניזקי מוכּר לקוראי העברית בזכות הרומנים הסוערים יש המעדיפים סרפדים (1928) והמפתח (1956), ובזכות המסה המפורסמת ״בשבח הצללים״ (1933), שעוסקת באסתטיקה יפנית. ברבות מיצירותיו עסק טניזקי במיניות אובססיבית ובארוטיקה ביחסי נישואים ומחוצה להם, ובהתלבטות בין המסורות היפניות הישנות לבין ההבטחות החדשות של המערב. נושאים אלה מופיעים גם ברומן הקומי הקצרצר חתולה ושוֹזוֹ ושתי נשים (כרמל וידיעות ספרים, 2022, תרגם: דורון ב' כהן), שנכתב ב־1936, אלא שכאן הארוטיקה אינה בין בני אדם אלא בין גבר לחתולתו, כפי שאראה בהמשך.
בניגוד לרומנים אחרים של טניזקי, ביצירה קומית זו הדמויות שייכות למעמד הנמוך ביפן של שנות השלושים, וחיי היומיום שלהן ומאבקן בעוני מתוארים בריאליזם מכמיר לב. מעניין שהבחירה של טניזקי לכתוב ברומן זה על בני המעמד הנמוך דווקא, תואמת את החלוקה האריסטוטלית לדמויות נעלות בטרגדיה ודמויות פשוטות בקומדיה (אני מודה לד"ר אריק גלסנר על הבחנה זו). כדאי להתעכב על התאמה זו משום שהיא מנוגדת למסורת יפנית מתקופת אדו, תקופת ההסתגרות של יפן בפני העולם (1868-1603), שהתאפיינה בהגחכה של המעמדות הגבוהים ביצירות ספרות שנכתבו עבור קוראים פשוטים. קרוב לוודאי שטניזקי הכיר היטב מסורת זו, כמו גם את ההוראות של אריסטו לגבי האפיון המעמדי של הדמויות. טניזקי נולד לאחר פתיחתה של יפן לעולם ב-1868, לתוך עידן מודרני בו שטפה התרבות המערבית את יפן בכל תחומי החיים. הוא הוקסם מתרבות המערב ומיהר לאמץ רבים ממנהגיה. הוא אף הושפע מסופרים אירופאיים, כך שייתכן שההיענות שלו לחלוקה של אריסטו ברומן זה אינה מקרית, ומבטאת הערצה למסורות הספרותיות המערביות. יש לומר, טניזקי היה איש של ניגודים, ובהמשך חייו הוא ניסה לחזור לצורות היפניות המסורתיות, במיוחד בתקופה בה כתב את חתולה ושוֹזוֹ ושתי נשים. בתקופה זו הוא נקרע בין המנהגים היפנים הישנים לבין הקידמה והנוחות המערבית, והביע אשמה על היאחזות במנהגים מערביים שכבר לא היה מסוגל לוותר עליהם (כמו חדר שירותים מודרני בתוך הבית). כך או כך, בחייו ובכתיבתו גילם טניזקי את הכמיהה לגיבושה של זהות יפנית עצמאית לאחר החשיפה המטלטלת למערב, ולכן מעניין למצוא אצלו היענות לכללים ספרותיים נוקשים שנקבעו ביוון העתיקה.
במרכז הסיפור עומד שוֹזוֹ, בעליה של החתולה לילי (ואפשר להתווכח על השאלה מיהו הבעלים של מי). שוֹזוֹ התגרש מאשתו הראשונה, שינָקוֹ, בשל מניפולציות שהפעילה עליו אימו. הוא התחתן בשנית עם פוּקוּקוֹ, וזו שכנעה אותו למסור את חתולתו האהובה לאשתו הראשונה. אהבתו האובססיבית של שוֹזוֹ לחתולה מעוררת את קנאתה של כל אחת מהנשים, ומניעה עלילה קומית שבמרכזה שאלות על יכולתו של האדם (או החיה) לאהוב ללא שיקולים של תועלת ונוחות.
מה ביחסו של שוֹזוֹ אל החתולה עורר את קנאתן של שתי הנשים? הרומן רצוף בתיאורים כמו־ארוטיים כגון: "במצב זה היה מלטף בידו […] את המקום בצוואר המענג ביותר את החתולים, ולילי היתה מתחילה מיד לגרגר בהנאה. היא היתה נושכת אז את אצבעו, שורטת אותו בציפורניה או מריירת, כולם סימנים שהפגינה כשהיתה מגורה" (עמ' 38). אך לא רק קרבה פיזית מתקיימת בין שוֹזוֹ לבין החתולה, אלא גם קרבה רגשית המזכירה זוג נשוי ותיק: "מי שחייתה אתו חודשים ושנים היתה לילי, והיא זו שחלקה אתו זכרונות אינטימיים, היא זו שהיתה חלק מעברו של שוֹזוֹ" (עמ' 39). או שמא זוהי משאלת לב של שוֹזוֹ ותו לא?
האפשרות ששוֹזוֹ יוצר יחסים אינטימיים עם החתולה כדי לברוח מיחסים בוגרים עם אישה נרמזת כבר מההתחלה, ובאה לידי ביטוי במערכת של ניגודים ששזורה ברומן. כאמור, שני ניגודים מרכזיים בכתיבתו של טניזקי עוסקים ביחסי גבר־אישה וביחסי מזרח־מערב, ושניהם נוכחים גם כאן, למשל בסוגיית ה"אירופאיות" של לילי, המציבה אותה כמושא תשוקה זר ובלתי מושג (עמ' 35). ביצירה זו שני ניגודים נוספים: הראשון הוא אדם־חיה, והשני הוא גבר־ילד. הזיקות שבין אדם לחיה מתבטאות בהשוואתן של הדמויות האנושיות לחיות, ובהשוואתה של החתולה לבני אדם. לילי משמשת כלי נשק לבני הזוג שנפרדו, כמו במאבק משמורת על ילדים. היא גם נתפסת כלוח חלק שעליו יכולות הדמויות להשליך את עולמן הפנימי, ולכן הן מאנישות אותה ללא הרף. מנגד, בחירתו המופגנת של טניזקי שלא להביא את נקודת מבטה של החתולה, אף שהתקדים לכך נוצר שלושים שנה קודם לכן, מחדדת את העובדה שלילי היא בסך הכול חתולה. היא אומנם עומדת במרכז העלילה, אך מתנערת מהאחריות ומהמשקל הרגשי שהדמויות מניחות על כתפיה הצרות. המספר והחתולה, אילו יכלה לדבר, כאילו קורצים מאחורי גבן של הדמויות ואומרים: "אני רק חתולה. עזבו אותי וקבלו אחריות על החיים שלכם". אני מעיזה לשער שזוהי תשובתו של טניזקי להצלחה של אני חתול המפורסם, תשובה חתולית ומתוחכמת ללא מילים, שמיועדת גם לקוראים.
בהמשך ישיר למערך הניגודים הזה נוכחת הזיקה גבר־ילד, הממחישה עד כמה שוֹזוֹ אינו בשל ליחסים זוגיים. יש אפיונים רבים של שוֹזוֹ כילד, לדוגמה כאשר הוא קונה לעצמו אַנְפָּן, לחמניות מתוקות שבדרך כלל ילדים אוכלים (עמ' 75). גם ביצירותיו האחרות נהג טניזקי לאפיין את הגברים כחלשי אופי לעומת הנשים בחייהם, אבל כאן חולשתו של שוֹזוֹ מגיעה לקצה – הוא מתואר כילד שמעדיף לשחק עם חתולה מלשכב עם אישה. כיוון שהחתולה היא רק מצע להשלכות, הארוטיקה בין הגבר־ילד לחתולה היא בעצם אוטו־ארוטיקה. כלומר שוֹזוֹ מעדיף להסתפק בעינוג עצמי מלהיכנס ליחסים בוגרים עם אדם אחר, יחסים מורכבים שכרוכים בפשרה ובוויתור. העדפה זו מגיעה לשיאה לקראת סוף העלילה, כאשר עולה ביתר שאת השאלה בדבר האפשרות של אהבה אמיתית לאחר או לאחרת, שאינה נובעת מאהבה עצמית.
אף שאפשר למצוא ברומן אמירות נוקבות על אובססיה ועל סבל, על היכולת לאהוב ועל היכולת להשתנות, הוא, כאמור, קומי באופיו. כתיבתו של טניזקי קולחת וישירה, והדמויות מעוררות הזדהות על אף המרחק בזמן והפערים התרבותיים. בזכות אלה – ומשום שהעלילה פשוטה והיצירה קצרה (פחות ממאה עמודים) – הספר מומלץ כספר יפני למתחילים. עבודת התרגום של דורון ב' כהן, שהוסיף גם הערות ואחרית דבר, מוקפדת כרגיל. כהן תרגם לעברית יצירות אחרות של טניזקי, מכאן שיש לו היכרות מעמיקה עם סגנונו. בספר זה במיוחד ניכר הכבוד שכהן רוחש למקור היפני, לצד התחשבות רבה בקוראת הישראלית.
בחלק ניכר מהזמן שבו קראתי בחתולה ושוֹזוֹ ושתי נשים, החתול המשוגע שלי הצטנף לצידי ונמנם לו בשלווה. לרגעים הפסקתי את הקריאה כדי להתבונן בו בתשומת לב, ולתהות על מקומו בחיי המשפחה שלי. מה היה אומר עלינו לו יכול לדבר? אין ספק שנוכחותו החתולית תרמה להנאתי מהספר, אבל גם מי שאינה חובבת חתולים צפויה להפיק ממנו חוויית קריאה בלתי שגרתית. נשים, גברים, חתולים – כולנו בסך הכול מחפשים אהבה.
יפעת פלד היא סטודנטית לתואר שני בחוג לספרות באוניברסיטת תל אביב.
ג'וּנְאיצ'ירוּ טניזקי, ״חתולה ושוֹזוֹ ושתי נשים״, כרמל, 2023.
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
