.

קטיה בלוך גייגר

שיבולת

בְּתוֹךְ הַיָּם מֻנָּח יָם זָר,

מַיִם זוֹכְרִים גַּם בְּאֶמְצַע מִדְבָּר.

הַבְּהוֹנוֹת פּוֹרְעוֹת שִׁכְבוֹת מֶלַח וָטִיט

בֹּץ נִמְסָךְ בְּבָשָׂר.

בְּשֶׁפֶךְ עָרוּץ הָאוֹר הֻשַּׁל

כִּכָּר מוֹבִילָה לַכִּכָּר מוֹבִילָה לִתְלוּלִית עָפָר

הָרֹאשׁ סַב.

שָׂדֶה הוֹפֵךְ בּוֹלְעָן

שִׁבֹּלֶת נִפְקַחַת בְּלִבּוֹ

מִכָּל הָעֲבָרִים גּוֹאִים הָעֲתִידִים לָבוֹא.

הַגֹּלֶם קָם, הַיֶּלֶד נִגָּר

וּמַיִם חוּמִים מְכַסִּים בְּאַחַת

אֶת פָּנַיִךְ וּפָנָיו.

.

קטיה בלוך גייגר היא עובדת סוציאלית ופסיכותרפיסטית, לומדת בתוכנית לדוקטורט בין־תחומי בפסיכואנליזה באוניברסיטת חיפה.

.

אדוה מגל כהן

הים שעל המדבר                                                                    

הַדַּחְפּוֹרִים הַפּוֹרְצִים אֶת גִּבְעַת הַמָּטוֹס

מְבַקְּעִים אֲרֻבּוֹת עֵינַי. לְצַד הַכְּבִישׁ הַמָּהִיר

לְגִילֹה מְבֻתָּרִים הַסְּלָעִים, הַזֵּיתִים, הָאֲדָמָה

מְהֻפֶּכֶת בִּכְלִי מַשְׁחִית גָּדוֹל. גָּדוֹל צַעֲרִי.

רַק הַמָּוֶת יִגְאַל אוֹתָנוּ מֵחַמְדָנוּתֵנוּ. רַק הַמָּוֶת.

סַפְסַל הַצַּיָּר עָזוּב וּמֻשְׁחָת לְיַד הַמִּנְזָר,

הַדְּרָכִים הָעַתִּיקוֹת שְׁקוּעוֹת בָּאֲדָמָה, מְכֻסּוֹת

עַלְוָה. גַּם אֲנַחְנוּ נִפֹּל, הַטַּחַב יַעֲלֶה בַּכֹּל.

הַבַּזִּים יָשׁוּבוּ.

.

וְאַתָּה בֶּן אָדָם, קַח לְךָ עֵץ אֶחָד וּכְתֹב עָלָיו –

לְאַהֲבָה. וּמִן הַגְּזָעִים הַכְּרוּתִים תָּבוֹא רוּחַ

בָּם וְיִחְיוּ וְיַעַמְדוּ עַל רַגְלֵיהֶם. קַו תָּכֹל עוֹד

יִמָּשֵׁךְ עַד דַּק, עַד הַיָּם שֶׁעַל הַמִּדְבָּר.

.

*הצייר האנגלי וילהם הולמן האנט (1910-1827) צייר את נופי מדבר יהודה מספסל ליד מנזר מאר אליאס על הדרך מירושלים לבית לחם.

.

אדוה מגל כהן היא יוצרת ומרצה. בוגרת לימודי קולנוע, חוקרת את ראשית התיעוד הקולנועי על ירושלים. אצרה את תערוכת הקולנוע ״סינמה ירושלים״ העוסקת בראשית המבע הקולנועי על העיר ירושלים. כותבת זה שלוש שנים. ספר שיריה הראשון ״כל הקיץ חיפשתי את נוצת העורבני״ (עיתון 77) ראה אור לאחרונה. שירים פרי עטה פורסמו בגיליון 93 של המוסך, ובגיליון מתאריך 13.01.22.

.

ליאורה גולדמן

התחממות גלובלית

הַדָּם גּוֹעֵשׁ, פּוֹעֵם, מַדְחֵס הַגּוּף נוֹשֵׁם, קוֹוֶה, תּוֹלֶה אֶת יְהָבוֹ בִּנְבוּאָה שֶׁתִּתְגַּשֵּׁם. אֲבָל בַּשַּׁעַר הַמּוֹכֵס לוֹקֵחַ מַס עַל רְצִיָּה, מַשְׁאִיר אוֹתִי עַל הַר נְבוֹ שְׁבוּיָה, כְּבוּיָה, חֵרֶשֶׁת לְקֶצֶב הַתְּשׁוּקָה, וְרַק נַהֲמוֹת דֻּבַּת הַקֹּטֶב, מֵרָחוֹק אֵי שָׁם, שׁוֹלְחוֹת דְּפִיקוֹת שֶׁל מוֹרְס, אוֹתוֹת שֶׁל מְצוּקָה, בִּפְעִימוֹת הַדָּם

הַמַּדְחֵס לְלֹא לֵאוּת לוֹחֵץ אֶת הַכְּמִיהוֹת, סוֹגֵר אֶת הַוְּרִידִים מִנְּתִיבֵי אִוְרוּר, הוֹפֵךְ מִיָּד הַכֹּל לְמִן עִסָּה שֶׁל טָעוּיוֹת, לְשֵׁם מָה דֻּבָּהּ שֶׁל קֹטֶב כְּשֶׁיֵּשׁ מַסְפִּיק חַיּוֹת. וּמִי בִּכְלָל צָרִיךְ דֻּבָּה שֶׁל קֹטֶב לְהַזְהִיר מִפְּנֵי הַקַּרְחוֹנִים הַנְּמַסִּים, מִסְּתִימָתָם שֶׁל נְתִיבֵי אֲוִיר, מִפְּנֵי הַזְּמַן, מִפְּנֵי הָאֲנָשִׁים. מִכִּלְיוֹנָם שֶׁל רוּחַ, גּוּף וְדָם פּוֹעֵם, גּוֹעֵשׁ, מִי לַמַּיִם מִי לָאֵשׁ? הַמּוֹרְס שׁוֹלֵחַ נִמְרָצוֹת קְרִיאַת עֶזְרָה וְרַק דֻּבַּת הַקֹּטֶב מְחַכָּה עַל הַקַּרְחוֹן שֶׁלֹּא הִפְשִׁיר, דּוֹפֶקֶת שׁוּב וָשׁוּב וָשׁוּב רֹאשָׁהּ בַּקִּיר

.

ליאורה גולדמן היא מרצה למקרא ותולדות ישראל בימי בית שני וחוקרת של מגילות מדבר יהודה. ספרה "המחזיקים במצוות אל", על ספרות הפשרים בקומראן, התפרסם בשנת 2019 (מוסד ביאליק). ספר שיריה עתיד לראות אור בהמשך השנה בהוצאת פרדס. שירים פרי עטה פורסמו בגיליון המוסך מתאריך אוקטובר 2023.

.

» במדור שירה בגיליון הקודם של המוסך: שירים מאת דנה אמיר, טליה סיידל כהן ורמי לאון יולזרי

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

 

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

שירים מאת קרולין פורשֶה

תרגום: רעות בן יעקב

עריכת תרגום: לירון אלון

.

תפילה

הַתְחִילוּ שׁוּב בֵּינוֹת הָעֲנִיִּים בְּיוֹתֵר, רְגָעִים שֶׁל הֲפוּגָה, בִּזְמַן אַחֵר בְּמָקוֹם אַחֵר.

חֲפָצִים אִישִׁיִּים נֶאֶסְפוּ בְּשָׁעָה אַחֲרוֹנָה, נִרְאִים בִּלְתִּי נִרְאִים:

כַּף פַּח, סֵפֶל תֶּה, רֶטֶט־מַגָּע שֶׁל מַגָּשׁ, שָׁטִיחַ הַתָּלוּי מִמִּרְפַּסְתּוֹ שֶׁל הַצַּעַר.

הִפָּרְדוּ לְשָׁלוֹם מֵהַכֹּל. בְּנִפְנוּף כַּף יָד, לְהַחֲווֹת לְכָל אֲשֶׁר הִכַּרְתֶּם.

הַתְחִילוּ מִלֶּחֶם שֶׁיִּבָּצַע מִלֶּחֶם, שְׁעוּעִית שֶׁתִּנָּתֵן לָרְעֵבִים בְּיוֹתֵר, פֶּגֶר זְבוּבִים.

וּקְחוּ אֶת הַדְּמָמָה הַמְּמֹרֶקֶת מִכְּנֵסִיָּה נְעוּלָה, פִּתְקֵי תְּפִלָּה שֶׁנּוֹתְרוּ בֵּין אֲבָנִים.

תַּעֲנוּ לָהֶם וְתַעֲלוּ בְּרִשְׁתְּכֶם קוֹלוֹת מִשְּׁעוֹת הַמְּצוּקָה.

לְכוּ לִישֹׁן אַךְ וְרַק כַּאֲשֶׁר הַדַּלִּים בְּיוֹתֵר מִבֵּינֵיהֶם יְשֵׁנִים, וְאָז אַךְ וְרַק עַד שֶׁהַצִּפּוֹרִים.

עֲשׂוּ אֶת מִשְׁטַח הַמַּשָּׂאִית הַפָּתוּחַ לַזְּמַן וְלַמָּקוֹם שֶׁלָּכֶם. אֶת הַשָּׂכָר הַיּוֹמִי הַדַּל בְּיוֹתֵר לַשֹּׁוִי שֶׁלָּכֶם.

הַשָּׂפָה תִּתְעַלֶּה וְתָבוֹא אָז כְּמוֹ שָׂפָה מִפִּיו שֶׁל נָהָר דּוֹמֵם. פִּיו שֶׁל אַף אֶחָד.

הָבִיאוּ אֶת הַלַּיְלָה לְדִמְיוֹנוֹתֵיכֶם. הָבִיאוּ אֶת הַפִּסְקָה הָאֲפֵלָה בְּיוֹתֵר מִכִּתְבֵי הַקֹּדֶשׁ שֶׁלָּכֶם.

.

סן אונופרה, קליפורניה

הִגַּעְנוּ הַרְחֵק דָּרוֹמָה.

מֵעֵבֶר לְכָאן, הַנָּשִׁים הַזְּקֵנוֹת בְּיוֹתֵר

מְפַצְּחוֹת צִדְפוֹת לִימָה לִרְדִידִים שְׁחֹרִים.

פּוֹרְטִיּוֹ חוֹרֵט אֶת שְׁמוֹ

עַל הַקִּירֹות, סִרְטֵי קִשּׁוּט דַּקִּיקִים

שֶׁל שֶׁתֶן, יְלָדִים טוֹפְחִים עַל הַבֹּץ.

אִם נַמְשִׁיךְ לָלֶכֶת, אוּלַי נַעֲצֹר

בָּרְחוֹב בְּדִיּוּק בַּמָּקוֹם

שֶׁבּוֹ נֶעְלַם מִישֶׁהוּ

וְהַמִּלִּים ׳עַכְשָׁו לָבוֹא אִתָּנוּ!׳ אוּלַי

נִשְׁמַע אוֹתָן. אִלּוּ כָּךְ קָרָה, יָכֹלְנוּ

לְהַמְשִׁיךְ אֶת חַיֵּינוּ עִם שְׁתֵּי יָדֵינוּ

קְשׁוּרוֹת. לָכֵן יֵשׁ לָנוּ תְּחוּשָׁה

שֶׁמַּסְפִּיק לְהַקְשִׁיב

לָרוּחַ הַמְּטַלְטֶלֶת לִימוֹנִים,

לִכְלָבִים מְטוֹפְפִים בֵּין הַמִּרְפָּסוֹת,

וְיָדוּעַ לָנוּ שֶׁבְּעוֹד שֶׁצִּפּוֹרִים וּמֶזֶג אֲוִיר חַם

נָעִים צָפוֹנָה תָּמִיד,

לְזַעֲקוֹתֵיהֶם שֶׁל הַנֶּעְלָמִים

יִקַּח אוּלַי שָׁנִים לְהַגִּיעַ לְכָאן.

.

הקולונל

מָה שֶׁשָּׁמַעְת הוּא אֱמֶת לַאֲמִתָּהּ. הָיִיתִי בַּבַּיִת שֶׁלּוֹ. אִשְׁתּוֹ נָשְׂאָה

מַגָּשׁ עִם קָפֶה וְסֻכָּר. הַבַּת שֶׁלּוֹ שִׁיְּפָה צִפָּרְנַיִם, הַבֵּן שֶׁלּוֹ

יָצָא לְבַלּוֹת בְּאוֹתוֹ עֶרֶב. הָיוּ שָׁם כַּמָּה עִתּוֹנִים, כַּלְבֵי מַחְמָד, אֶקְדָּח עַל

הַכָּרִית לְיָדוֹ. הַיָּרֵחַ הִתְנוֹדֵד מְעֻרְטָל תָּלוּי עַל מֵיתָר שָׁחֹר מֵעַל

הַבַּיִת. בַּטֵּלֵוִיזְיָה שֻׁדְּרָה דְּרָמָה מִשְׁטַרְתִּית. דּוֹבֶרֶת אַנְגְּלִית.

שִׁבְרֵי בַּקְבּוּקִים הֻטְמְעוּ בַּחוֹמוֹת סְבִיב הַבַּיִת כְּדֵי

לִקְצֹר אֶת הַפִּיקָה מֵהַבֶּרֶךְ שֶׁל אָדָם אוֹ לְחוֹרֵר אֶת יָדָיו לְתַחְרָה. עַל

הַחַלּוֹנוֹת הָיוּ רִשְׁתוֹת־סוֹרְגִים כְּמוֹ עַל חַלּוֹנוֹת שֶׁל חֲנוּיוֹת אַלְכּוֹהוֹל. אֲנַחְנוּ

אָכַלְנוּ אֲרוּחַת עֶרֶב, צַלְעוֹת כֶּבֶשׂ, יַיִן טוֹב, פַּעֲמוֹן זָהָב נִצַּב עַל הַשֻּׁלְחָן כְּדֵי

לִקְרֹא לַמְּשָׁרֶתֶת. הַמְּשָׁרֶתֶת הֵבִיאָה מַנְגּוֹ יָרֹק, מֶלַח, אֵיזֶה

לֶחֶם. נִשְׁאַלְתִּי אִם אֲנִי נֶהֱנֵית מֵהַבִּקּוּר בְּאַרְצוֹ. נִשְׁמְעָה בִּקְצָרָה

פִּרְסֹמֶת בִּסְפָרַדִּית. אִשְׁתּוֹ פִּנְּתָה הַכֹּל. הִתְנַהֲלָה

אָז שִׂיחָה עַל כַּמָּה קָשֶׁה לִהְיוֹת בַּשִּׁלְטוֹן עַכְשָׁו. הַתֻּכִּי

קָרָא שָׁלוֹם מֵהַמִּרְפֶּסֶת. הַקּוֹלוֹנֵל אָמַר לוֹ לִשְׁתֹּק, וְקָם

מֵהַשֻּׁלְחָן. חֲבֵרִי אָמַר לִי בְּעֵינָיו: אַל

תַּגִּידִי כְּלוּם. הַקּוֹלוֹנֵל חָזַר עִם שַׂקִּית גְּדוֹלָה שֶׁבְּדֶרֶךְ כְּלָל מְשַׁמֶּשֶׁת לָקַחַת הַבַּיְתָה

מִצְרָכִים. הוּא שָׁפַךְ הַרְבֵּה אָזְנֵי־אָדָם עַל הַשֻּׁלְחָן. הֵן הָיוּ כְּמוֹ

חֲצָאֵי אֲפַרְסֵקִים מְיֻבָּשִׁים. אֵין אֵיךְ לְהַגִּיד אֶת זֶה אַחֶרֶת. הוּא לָקַח אַחַת

מֵהֶן בְּיָדָיו, טִלְטֵל אוֹתָהּ מוּל הַפָּנִים שֶׁלָּנוּ, הִפִּיל אוֹתָהּ לְתוֹךְ

כּוֹס מַיִם. הִיא קָמָה לִתְחִיָּה שָׁם. נִמְאַס לִי מִמִּשְׂחָקִים הוּא אָמַר. וּלְגַבֵּי

עִנְיָנִים שֶׁל זְכוּיוֹת, תַּגִּידוּ לָאֲנָשִׁים שֶׁלָּכֶם שֶׁהֵם יְכוֹלִים לָלֶכֶת

לְהִזְדַּיֵּן. הוּא הֵעִיף אֶת הָאָזְנַיִם לָרִצְפָּה עִם הַיָּד שֶׁלּוֹ וְהֵנִיף אֶת שְׁאֵרִית

כּוֹס הַיַּיִן שֶׁלּוֹ בָּאֲוִיר. מַשֶּׁהוּ בִּשְׁבִיל הַשִּׁירָה שֶׁלָּךְ, לֹא? אָמַר. כַּמָּה

מֵהָאָזְנַיִם שֶׁעַל הָרִצְפָּה קָלְטוּ אֶת הֵד קוֹלוֹ. כַּמָּה מֵהָאָזְנַיִם

שֶׁעַל הָרִצְפָּה נִצְמְדוּ אֶל הַקַּרְקַע.

– מאי 1978

.

כתיבה שנותרה חבויה

הָאֵשׁ הַשְּׁחֹרָה שֶׁל הַדְּיוֹ עַל פְּנֵי נְיָר קָנְתָה אֲחִיזָה בְּנִשְׁמוֹתֵיהֶם – אֵשׁ

לֹא גַּשְׁמִית.

לֹא הָיְתָה שׁוּם הֲגָנָה שֶׁהָאֵשׁ הַזֹּאת לֹא יָכְלָה לָגַעַת בָּהּ לֹא חֲשֵׁכָה וְלֹא

רֶגַע אֶחָד.

זֶה נִמְשַׁךְ כְּאָרְכּוֹ שֶׁל חֲלוֹם זֶה לֹא הָיָה שׁוּם חֲלוֹם. הֵטֵרוֹגְלוֹסְיָה שֶׁל

גַּלִּים קְצָרִים עֲצַבִּיִּים, עָנָן שֶׁל חוֹמוֹת מְפֻצָּצוֹת.

בִּמְגוּרֵי הַחַיָּלִים, אֵלֶּה שֶׁשִּׂרְטְטוּ אֶת עַצְמָם בְּפֶחָם וְעָשָׁן נִהְיוּ פֶּחָם

וְעָשָׁן.

וְהַחַיִּים נוֹתְרוּ, מְחַבְּרִים דְּבָרִים בִּלְתִּי יְדוּעִים לִידוּעִים: מִשְׁקָע, נוֹצַת

שִׁכְמָה, גַּפְרוּר, שֵׁם עַל לָשׁוֹן.

וְאָז, לְמֶשֶׁךְ שָׁעָה, הַמִּלְחָמָה שָׁקְעָה בְּשֵׁנָה, וְגֶשֶׁם מִלֵּא אֶת בּוֹרוֹת

הַמַּיִם בִּשְׁתִיקָה.

הַחַלּוֹן שֶׁלָּנוּ פָּנָה מִזְרָחָה, וּבָעֲרָבִים שֶׁל חֹדֶשׁ אוֹגוּסְט, הַשָּׁמַיִם הָיוּ

תְּכֵלֶת שֶׁכְּבָר לֹא דֻּבְּרָה.

– ביירות, חורף 1983.

.

קרולין פורשה (Carolyn Forché) היא סופרת אמריקנית, מתרגמת ופעילת זכויות אדם עטורת פרסים. ספרה הראשון 'Gathering the Tribes' יצא לאור בשנת 1976, ומאז מתפרסם ספר נוסף של שיריה בערך אחת לעשור. בזכות מלגת גוגנהיים שקיבלה, נסעה לסן-סלבדור כפעילת זכויות אדם, דבר אשר השפיע עמוקות על כתיבתה מאז. פורשה טבעה את המונח "The poetry of witness", ובשירתה היא מביאה את הכתיבה הפוליטית בגוף ראשון, מתוך המבט והמפגש האישיים – העדות. פורשה תרגמה לאנגלית משוררים שונים, וביניהם הייתה שותפה לתרגום שירים של מחמוד דרוויש, וערכה את האנתולוגיה Against Forgetting: Twentieth-Century Poetry of Witness, שכינסה משוררים מעשרות מדינות שונות. היא נחשבת כיום לאחת מהמשוררות הבולטות בשירה האמריקנית בת-ימינו.

.

הספר "בשעה הכי רחוקה מאלוהים", בתרגום רעות בן יעקב ובעריכת תרגום של לירון אלון, הוא אסופה ראשונה משיריה של פורשה בתרגום לעברית, והוא עתיד לראות אור בהוצאת טנג'יר בחודשים הקרובים. זהו פרסום ראשון מהספר.

.

» במדור וּבְעִבְרִית בגיליון קודם של המוסך: שירים מאת אמה אנדייבסקה, בתרגום אלכס אוורבוך

.

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

 

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

העקירות היא התשתית הנפשית: על ״דגים גדולים״ מאת ראובן נמדר

שירלי סלע לבבי

.

ספרו השלישי של ראובן נמדר דגים גדולים עשוי להיתפס כספר שעוסק בהגירה הישראלית לארצות הברית – כותרת המשנה שלו היא ״סיפורים עבריים־אמריקאיים״, מחברו חי בארצות הברית עם משפחתו זה שנים רבות, וכמה מהסיפורים המקובצים בו אכן מתמקדים במהגרים ישראלים בניו ג'רזי. טבעי אפוא לראות בספר חלק מספרות ההגירה של סופרים ישראלים־אמריקאים שהתפתחה בעשורים האחרונים. אך למעשה מדובר בספר אוניברסלי הרבה יותר: זהו קובץ סיפורים שבהם הן מהגרים ישראלים הן יהודי התפוצות הם חלק ממצב עולמי עמוק שבו בני האדם כולם חיים בתחושה מתמדת של חרדה ושל אל־ביתיות. לפי נמדר, תחושת העקירות היא התשתית הנפשית של כל אדם, מפני שכולנו חיים בעולם שבו האדם מנוכר לטבעו האנושי ולטבע שסביבו. בעולם הזה הניסיון האנושי לכבוש את הטבע, לרכוש בעלות על משאביו ולתרגם אותם לממון ולהנאה חומרית, גרם להרס הסביבה. משכך, הטבע חדל להיות בית מנחם לאדם, ותחת זאת הוא משקף לו איומים מודחקים שונים.

הסיפורים, רובם ככולם, מתרחשים באתר נופש על אי הדייגים, אי בדיוני על חופי מסצ׳וסטס – בחירה שמעמיקה הן את ממד הניכור שבספר הן את אותו ניסיון אנושי להטיל את מרותו של האדם על הטבע. כל הנופשים בספר נמצאים בבית זמני, ולכן כולם מהגרים, במהלך החופשה לפחות. העובדה שחלק מהנופשים הם גם מהגרים במובן המוכר של המילה (שלושה מן הסיפורים אכן עוסקים בישראלים שהיגרו לארצות הברית) רק מעמיקה את תחושת העקירות שלהם, שהופכת כפולה ומורכבת יותר. בו בזמן אתר הנופש הוא גם אבן בוחן להצלחה הכלכלית של הנופשים. הוא מאפשר להם להציג סיפוק של תשוקות חומריות ופסיכולוגיות: המכוניות המפוארות, בתי הנופש המעטירים, בריכות השחייה הפרטיות, חופי הים הפרטיים – כל אלה מתקיימים לצד מסורת הדיג של תושבי האי המקוריים, שהסתפקו במועט, ולכן נדחקו ממנו עם האמרת מחירי הנדל"ן. לבסוף, העמדת הנופש ברקע רוב העלילות מאפשרת מבט ביקורתי על היחס הנצלני של תעשיית התיירות לטבע, המשמש במה לסיפוק צרכים אנושיים.

שלושה מן הסיפורים משלבים אלמנטים מיתולוגיים קבליים בעיסוק בבעיות משפחה: "הכלב", "הנחש" ו"הקונדור". בשניים הראשונים איש ושמו אדם, בן דמותו של אדם הראשון, נופל קורבן לתשוקתו העודפת. הוא אינו מסתפק באשתו היפה איב (שמה האנגלי של חווה), אלא חושק בבת דמותה של לילית, האישה המפתה והמדיחה. בשני המקרים אדם ניצל בנס מעונש כיוון שכלבו, בְּלָק, סופג את העונש במקומו. שמו של הכלב יוצר משחק מילים במפגש בין העברית לאנגלית. הכלב האמריקאי נקרא Black, אך הוא עדיין רומז לבַּלָּק, הכלב העגנוני של יצחק קומר בתמול שלשום, ששמו נבחר בגלל הקשרו המקראי: בספר במדבר כב בלק המלך שולח את בלעם לקלל את ישראל, אולם מזימתו לא צולחת ובלעם יוצא מברך. הזוהר במסכת סנהדרין ממשיל את בלק ואת בלעם לשני כלבים שעושים יד אחת כנגד הזאב, ורואה בפרשת בלק פרשה העוסקת במלחמה ביצר הרע. בסיפור של נמדר נלחם הגיבור, אדם, ביצר הרע שלו בשני מישורים: הוא חושק בנשים אחרות מלבד אשתו, וגם חומד את העושר והמנעמים של חיי המותרות באי. אביו של אדם הוא גיבור הסיפור ״הקונדור". הוא נופל קורבן למשוגות הזיכרון שלו, ובאקט אובדני שמתעלם ממגבלות האנושי, נופל אל מותו לאחר מפגש עם עוף דורס שמופיע באורח פלא בסביבתו העירונית. בכל שלושת הסיפורים הגורל האנושי קשור לדמות חייתית שהופעתה חורגת מהטבע המקומי, הפרעה מנבאת רע שמקורה בניסיון האנושי למרוד בחוקי העולם או בצווי המוסר.

אותו נושא עומד בליבו של הסיפור הארוך "דגים גדולים", שעל שמו נקרא הקובץ. הסיפור מגולל את קורותיו של ג'ארד, אמריקאי העומד להינשא ומתחיל את הקריירה שלו בשוק ההון האמריקאי. כשהוא מגיע עם ארוסתו בפעם הראשונה לאי הדייגים, שם נמצא בית הנופש של הוריה, הזוג המאוהב עד למחזה משונה: לווייתן שמתקרב אל החוף ומפגין את גופו האדיר בסמוך למעבורת נוסעים בדרכה מהיבשת אל האי. בהמשך עוקב הסיפור אחרי עלייתו של ג'ארד בסולם הדרגות של אמריקה התאגידית ובעושר הרב שהוא צובר בד בבד עם העליות והירידות בשוק ההון האמריקאי. הסיפור מציג את שוק ההון במונחים של עולם הדיג. בעולם הזה הדייגים של הדורות הקודמים צדו באופן מידתי, כדי לספק את צורכי משפחותיהם. לעומת זאת דייגי הדור של ג'ארד הופכים את הדיג למופע ראווה. הם דגים דגים גדולים מדי וגרים בבתים ראוותניים מדי. בו בזמן עוקב הסיפור אחרי השינויים האקלימיים שעובר העולם עם התעצמות הקפיטליזם המערבי, שחומס עוד ועוד אוצרות טבע, קרקעות ומשאבי מחיה. גיבוריו של העולם הזה, הגברים הלבנים המערביים, מתחרים זה בזה על שלל, ולכן בסופו של דבר ה"דגים הגדולים" מכלים את כל ה"דגים" הקטנים מהם בשרשרת המזון. כך גם בטבע – לאט לאט מגלים הדייגים שכל הדגים בגודלי הביניים נעלמו משוק הדגה. בסופו של התהליך יחסלו שינויי מזג האוויר גם את הדגים הגדולים הממשיים, וחרחורי גסיסתם ילוו את חרחורי הגסיסה של הגיבור, גבר קפיטליסטי שהושלך לגורלו כשלא יכול עוד להתמודד בשוק ההון עם הדגים הגדולים ממנו. הצריכה הלא מידתית של סחורות ותענוגות מקבילה לדיג הלא מידתי שמפר את האיזון בטבע. התייחסות הסיפור של נמדר למובי דיק מאת הרמן מלוויל, מהרומנים המכוננים של התרבות האמריקאית, היא ברורה ומוסיפה לו רובד מיתולוגי. ההתמודדות עם איתני הטבע היא ה־נושא בה״א הידיעה של הרנסנס האמריקאי, וההתמודדות של קפטן אחאב עם הלווייתן שהותיר אותו גידם, היא אבן יסוד בבניית האידיאל של האינדיווידואל האמריקאי הנלחם על מקומו ביבשת החדשה. ב"דגים גדולים" הרהב של קפטן אחאב מומר ברהב של הנופשים החומדים את משאבי הטבע. במובי דיק הלווייתן הוא מפלצת שעימה מתעמת הגיבור ישירות; לעומת זאת בעולם של "דגים גדולים" הלווייתן הוא מוצר צריכה, והאיום שבו מתגלם בחריגתו ממקום מחייתו הטבעי, ואחר כך בהיעלמותו מהנוף.

בתוך העולם הבדיוני הזה שלושת הסיפורים העוסקים בהגירה של ישראלים לארצות הברית הם המורכבים ביותר, ומאפייניהם מצטלבים במאפייני הסיפורים האחרים. אבי, גיבור "חורשת האקליפטוס" הפותח את הקובץ, הוא ישראלי שעזב לאמריקה למען הקריירה האקדמית שלו. אף שההגירה עזרה לו להגשים את כל מאווייו, הוא נתקף תוגה ונוסטלגיה כשהוא מגיע לחופשה השנתית באי הנופש שבו נהג לבלות עם אשתו הראשונה ועם ילדיו. עכשיו הוא נשוי בשנית, נישואין שמבטאים היטב את התערותו בתרבות החדשה: במקום אישה ישראלית יש לו עכשיו אישה אמריקאית צעירה, ובנו מנישואיו השניים כבר אינו דובר עברית. אבל דווקא ההתערות המוצלחת לכאורה חושפת את תחושת הזרות שהוא חש בארצות הברית, את הנוסטלגיה שלו לעבר ואת החיפוש שלו אחר בית קבוע. מתברר שהוא מתגעגע לחורשת אקליפטוס שהייתה פעם חלק מנוף האי ועתה הוא נחרד לגלות שנעלמה. הציטוט מהשיר "אקליפטוס" של רחל המשוררת, המופיע בראש הסיפור, והכותרת המזכירה את השיר המפורסם והנוסטלגי של נעמי שמר, "חורשת האקליפטוס", ממסגרים את הסיפור מלכתחילה כסיפור געגועים לבית הישראלי. העובדה שהאקליפטוס הוא זן זר שיובא אל נוף האי האמריקאי, וגם אל הנוף הישראלי, כלומר העובדה שמדובר בנוסטלגיה למקור מדומה, מוסיפה לסיפור מורכבות ואירוניה. בהמשך יתברר כי מי שסילקה את חורשת האקליפטוס היא תאוות הבצע והנדל"ן של תושבי האי. ומה שגרם לאבי, הישראלי בעל השם הגנרי, לאבד את ביתו ואת משפחתו הראשונה, הוא תאוותו לכיבושים מיניים נוספים. אותו אבי יהבהב כדמות משנית בסיפור "אבא", גם הפעם בתפקיד הגבר המבקש לטרוף נשים כדי להאדיר את גבריותו. בסיפור האחרון שבספר הוא עורך חשבון נפש מעמיק ונוקב ובו הוא שוקל את כל תאוותיו זו כנגד זו ומגלה שנוסטלגיה לעבר היא חומר מאכל, ושהאמת הבטוחה היחידה שהוא יכול לדבוק בה היא חיי ההווה.

האנטי־גיבור של קובץ הסיפורים הוא גיורא, ששמו כבר רומז על כישלון ההגירה שלו, ועל כך שנשאר מהגר בנשמתו. גיורא הוא היפוכו של אבי – הוא חברו של אבי שהתחיל בלימודים אקדמיים אבל עבר לתעשייה, ובניגוד לאבי, המלא בעצמו, גיורא צנוע וזהיר, ולכן העסק שלו מתקיים בקושי. סיפורו של גיורא ממחיש את העובדה שהגירה היא מצב שממקסם את המחיר שהמהגר משלם על כל החלטה, מצב שהופך כל כישלון לטרגי. העולם מלא אנשים שהעסקים שלהם שורדים ולא מעבר לזה, אבל כשאתה גם מהגר, העולם ישאל אותך אם בשביל זה היגרת. גיורא נמדד על פי הצלחתו כפי שאף אחד אחר לא נמדד. כשהוריו וחבריו הישראלים הקרתנים רואים את הבית צמוד הקרקע שקנה בניו ג'רזי, הם חוזרים על הביטוי המאוס עליו "תפסת אמריקה". גיורא חש אשמה כאילו הטעה אותם לחשוב שאכן הצליח להגשים את החלום האמריקאי. על כך אומר המספר: "חבריו וקרוביו הם אלה שהשליכו עליו את ההנחה הזאת כדי לספק את הפנטזיות שלהם עצמם, ואולי גם כדי להצדיק את עובדת היותו 'יורד'. מבחינתם, זה היה בסדר גמור לעזוב את הארץ ולהיות בחו"ל אם אתה מצליח, אבל איש לא סלח למי שנכשל שם" (עמ' 126).

אבל נוסף על הכישלון כמהגר, נכשל גיורא גם כאב. גם זה כישלון שיכול להיות מנת חלקו של כל אדם, אבל במקרה של גיורא המהגר הכישלון מהדהד את החלטתו לעזוב את המולדת ומעלה את השאלה אם אובדן הדרך של בתו אינו קשור להגירה שבה בחר. בת הזקונים האהובה של גיורא, מירי, יוצאת לתרבות רעה. הטרגדיה מוכפלת כיוון שמירי מאמצת את שיח הנכונות הפוליטית האמריקאי ונעזרת בטכניקת טיפול מפוקפקת בשם "היזכרות רדיקלית". המטפלים בשיטה זו מעודדים אותה לתת אמון בכל זיכרונותיה, גם בזיכרון הניצול המיני שעברה בילדותה בידי אביה. לאביה, שאינו זוכר דבר מכל זה, אין אפשרות להתגונן. כך הוא נקלע למצב שבו אפילו נוסטלגיה לעבר כבר אינה אופציה. העובדתיות של העבר מתערערת מהיסוד בעולם שבו בתך זוכרת דברים איומים שזיכרונך מעולם לא רשם, וכאשר העולם שאחרי תנועת "מי טו" מקבל את דבריה כאמת בלתי מעורערת. כאמור, זה היה יכול לקרות, ואכן קורה בסיפור, גם לאנשים מבוססים בארצם. אבל כשזה קורה לגיורא המהגר, תחושת חוסר הבטחון, העקירות והתלישות הכללית מחריפה את המשבר ומביאה לידי אסון.

סיפוריו של נמדר הם אפלים ופסימיים, אבל כישרון הסיפור שלו הופך אותם למהנים למרות, ואולי אפילו בגלל, האופל שבהם. השילוב של נושא ההגירה (הגירה בכלל והגירה ישראלית בפרט) במצב העולם הפוסט־קפיטליסטי מאיר את שני הצדדים באור מורכב: האם הגירה וניסיון להצליח בגדול במקום אחר הם מלכתחילה ביטוי של היבריס? האם לאודיסאוס המודרני יש נקודת עגינה בעבר אמיתי וקבוע כלשהו? האם הרצון להצליח ולחרוג ממקומך הטבעי מקורו ביצר הרע? האם גן עדן הוא המצב שאליו נולדת או זה שאליו אתה נושא את עיניך? ללא ספק אלה שאלות שראוי להתעכב עליהן והספר דן בהן באופן מרתק.

.

שירלי סלע לבבי סיימה לימודי דוקטורט בספרות יהודית השוואתית באוניברסיטת ראטגרס בניו ג'רזי. מחקרה מתמקד ביצירת ש"י עגנון ובספרות עברית ויהודית מודרנית. מלמדת כתיבה אקדמית ורטוריקה באוניברסיטת PACE במדינת ניו יורק. רשימת ביקורת פרי עטה התפרסמה בגיליון 93 של המוסך.

.

 .

.

ראובן נמדר, דגים גדולים, כנרת זמורה דביר, 2023.

.

 

.

» במדור ביקורת פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: יפעת פלד על על הרומן "חתולה ושוֹזוֹ ושתי נשים" מאת ג'וּנְאיצ'ירוּ טניזקי

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

 

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

כל החזיונות בחושך: על ספרה של עמית זרקא

שרי שביט

 

בָּנוֹת נְגוּעוֹת / כָּל הַשְּׁתִיקָה לוֹעַ / מַעֲבִירוֹת לַיְּלָדוֹת / שֶׁמַּתְחִילוֹת לִפְתֹּחַ / הָרַגְלַיִם וְהַפֶּה / בַּהַתְחָלָה שֶׁל עֶרֶשׂ / אַחֲרֵי זֶה / שֶׁל זִיּוּן / וּבַסּוֹף לִפְעָמִים / עַד הַמִּיקְרוֹפוֹן / הַפֶּה וְהָרַגְלַיִם / קוֹל / לְהַגִּיד / זְדַּיְּנוּ

"הפה והרגליים", עמית זרקא.

השיר הפותח את ספרה של עמית זרקא כל החזיונות בחושך נפתח בדיווח על פגיעה מינית ומסתיים בקללה. שורותיו הקצרות של השיר טומנות מהלך פואטי רחב ומפותח, שמהווה מפת דרכים רגשית לקריאה בספר כולו. רבים משירי הקובץ עוסקים בקשר בין טראומה מינית לבין היכולת להירפא ממנה – מהלך שהמשוררת מעמידה למבחן באופן תדיר. 

עמית זרקא היא משוררת, מחזאית ובימאית, שהשתייכה בעברה לעולם הדתי. יצירותיה עלו בתיאטראות ובפסטיבלים בארץ ובעולם, וכל החזיונות בחושך הוא ספרה השני, שראה אור בהוצאת עתון 77 במסלול ליווי השירה של מפעל הפיס.

מרכז הכובד של השירים טמון בפגיעה מינית שמקורה בילדות, אך לא מסתפק בכך. שירי הספר משרטטים בכללותם מהלך רחב יותר, הנע בין תחנות שונות בחייה של הדוברת, תנועה המאפשרת מרחב הזדהות והכרה מצד הקוראים. התוכן העולה מן השירים קרוב למסע חניכה – ניסיון למצוא זהות ושייכות בעולם, לדייק ולבטא את הרצונות והתשוקות הפרטיים, לעמוד על הרגליים מבחינה רגשית וכלכלית, לנהל מערכות יחסים, לקבל ולתת אהבה. התוצאה היא קובץ שירים יפהפה ונועז, שישאיר את קוראיו בתחושת השתאות עמוקה, או לכל הפחות הזדהות.

אותה קללה, "זדיינו" המופיעה בשיר הראשון בציווי ובלשון רבים, היא התשובה המתריסה שיכולה להציל את "הבנות הנגועות," אותן מגייסת זרקא לכדי קהילה אחידה. המבע השירי המכונס לכדי גוף ראשון רבות, כמו מגדיל את רצון הבנות להשיב בעלות על גופן בעזרת המיקרופון – באמצעות מילים בווליום מוגבר שיבטאו את אשר עבר על נפשן.

שיר זה מבטא יסוד תיאטרלי המטשטש את המרחב שבין שירה מולחנת לשירה כתובה. אך המיקרופון משמש לא רק יסוד פרפורמטיבי, אלא גם פונקציה למערכת הכוח שמציבה זרקא אל מול קוראיה. הם הקהל, ואילו היא האחת, המשוררת, עומדת ו"מציגה" מולם את הדברים שלא ירצו לשמוע, בלשון רבות, באמצעות השירה. ובהחלט נדמה כי מיקרופון מטפורי ניצב אל מול רבים משירי כל החזיונות בחושך. מכשיר פואטי מגביר קול, חף ממלודרמטיות או קיטש, שמטרתו להדהד את דברו בעולם בעוצמה גדולה.

שירי הספר (הצנום בגודלו) מגוונים בתוכנם ובצורתם. חלקם עוסקים בזיכרונות ילדות, חלקם בהתאהבויות שנכשלו בגברים ובנשים, חלקם בזהות הדתית שנטשה הדוברת ובחילוניות החדשה שרכשה לעצמה, כמו למשל בשיר "אורפה": "יַלְדָּה שֶׁל סוּרְיָה לְבָנוֹן טוּנִיס וְאוּרְפָה … חוֹלֶמֶת עַל מוֹסְקְבָה בִּטְבֶרְיָה ד, קוֹרֵאת לָהּ הָעוֹלָם / חוֹלֶמֶת עַל בַּלֶּט בְּבֵית הַכְּנֶסֶת וְעַל טוּסִיק קָטָן". חלקם הניכר, כאמור, עסוקים בהשלכות הפגיעה המינית. אך הפגיעה עצמה – כמו גם התיאור הנטורליסטי של התוקפים והקורבנות – אינה מתוארת. ודווקא על שום כך, כשהחטא הגדול מכול נשאר בגדר היעדר בלתי כתוב, משאו הרגשי נוכח ומתעצם במהלך הקריאה.

מבחינה מוזיקלית שירי הספר ניחנים באיכות מיוחדת. בתי השיר שולטים היטב בצלילי המילים ובמשקלם עד לכדי מנגינת מילים מקורית. מרבית משפטי השיר נחתכים לשורות קצרות, לעיתים של מילה או שתיים, כמו משולים לדחיפות וללהט שדרכם נכתבו. כך גם בשיר "פעמון הזכוכית": "הַהֶרֶס וְהַבְּרִיאָה / בְּגוּף שֶׁל בָּנוֹת / בַּנֶּפֶשׁ / הַדִּכּוּי / בַּגְּבוּלוֹת / הָעוֹר צוֹרֵחַ אֶת הַפַּעַר."

החומרים העולים מן השירים סובבים סביב אובדן התמימות אחרי טראומה קשה, וסביב המאבק התמידי בין "האני הגדולה" שהתגברה על שקרה לה וקוראת תיגר על המשברים בטון מרדני, לבין "האני הקטנה" האבודה, שלנצח תישאר פגיעה. אך מערכת היחסים הלירית שמנהלת המשוררת עם הטראומה המינית (שלא פעם מסתתרת בספר תחת מילים שונות מהשורש אב"ד – ביניהן "אבדון", "אובדן" או "התאבדות") היא מערכת יחסים חוקרת, למדנית וסקרנית. דיאלוג מקורי זה מייצר שירה שמצליחה להרחיב את גבולות ההזדהות הרגשית שלה. זוהי לא עדות על פגיעה מינית ספציפית ועל השלכותיה הנוראות. זוהי הגדלתה המדומיינת של הפגיעה המינית, הנשית האישית, לכדי תופעה כללית שנהפכת לאם כל הפגיעות. בערכה המצטבר, הפגיעה הכללית נקראת לרגעים כקולקטיבית, ובכך הופכת את השירה של זרקא לשירה פוליטית־חברתית, הקוראת תיגר על עוולות החברה. את זאת למשל מבטא השיר "כל אונס לדורות," המציג את הנפגעת בלשון מוכפלת – "אַלִּימוּת בַּמֵּחַ עֶצֶם / הַצַּלָּקוֹת וְהַחֹמֶר / אָנַרְכִיַּת הַטַּבָּעוֹת /…אֵין רַעַל / שֶׁאֵינוֹ נִסְפָּג / מַחְזוֹר הַדָּם / מַחְזוֹר / נָשִׁים / רֶחֶמִים / וְקִלְּשׁוֹנוֹת."

תנועת השירים כולם חותרת, לעיתים בזעם אלים, לצלילות של יופי אסתטי. רובם קצרים מאוד, שירים המדומים לפעימות לב קטועות של שפה. בחלקם הדוברת השירית מחליפה תדיר את המגדר שלה, אמצעי אמנותי שאפיין את שירתה של יונה וולך ובו מתנסים גם משוררים עכשוויים נוסח אופיר משרקי ואורי פרץ. וכך כותבת זרקא:"אֲנִי חוֹמֶר חַם זוֹרֵם / אֲנִי מַרְהִיב / אֲנִי קַיָּם …/אֲנִי / שָׁוֶה אֶת כָּל הַדָּם / אֶת הַשְּׁבָרִים בָּעֲצָמוֹת / שָׁם / אֲנִי שָׁוֶה לִחְיוֹת / שָׁוֶה אֶת דָּלֶת הָאַמּוֹת / אֶת הָרָעָב / הַהַשְׁפָּלוֹת." שיר זה, שעוסק בדימוי עצמי מרוסק שלאחר השפלה, מעלה אפשרות של השבת העצמאיות לסובייקט דרך פירוק והגדרה מחדש של הגוף הגברי.

שירים אחרים מתייחסים לארון הספרים היהודי ולדיאלוג עם מסריו. המרתק מכולם הוא "פרולוג" שמתכתב עם רבי נחמן באופן ישיר. שיר זה נפתח בהקדשה "לרבי נחמן, מעשה באבידת בת מלך," ומתאר סטוץ תל־אביבי קצר בין גבר לאישה צעירה בעלת "אבדון מפואר," המחפשת זיווג ל"גופה הנטוש". "לִפְנֵי כַּמָּה לֵילוֹת / עָלִיתִי לַדִּירָה. / אָלֶנְבִּי הָעֲצוּבָה נִמְצֵאת בְּתוֹךְ הַחֲרַכִּים," כותבת זרקא, ובהמשך, "אֲנִי בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה עִם מִי שֶׁרַק פָּגַשְׁתִּי. / (אוֹמְרִים: זִיֵּן) / נָתַתִּי." בבית האחרון אומר הגבר לאישה: "'אֲנִי אֶעֱשֶׂה אוֹתָךְ הַזּוֹנָה שֶׁל תֵּל אָבִיב' / (לָחַשׁ אֵלַי שֶׁהָלְכָה לְאִבּוּד וְאֵינֶנָּה)". המשפט האחרון המוצב בסוגריים חושף את המתח בין ה"אני" שהולכת לאיבוד בהווה השירי בזמן האקט המיני, לבין ה"אני" המתבוננת על הסיטואציה ממרחק הזמן ומדווחת עליה. בשורות מצמיתות בשיר אחר היא מיטיבה לדייק את המחיר הנפשי של הטראומה המינית החוזרת ומתדפקת על הנפש בכל מפגש ארוטי: "כְּשֶׁהָיִיתִי בְּאַהֲבָה / גִּלִּיתִי עוֹד צְעָקוֹת לְדֻגְמָא תְּלִיָּה / כָּל סוּג מִיתָה / הוּא פֶּצַע. כָּל פֶּצַע חִזָּיוֹן / כָּל סוּג מִטָּה מַנְגָּנוֹן."

השיר "פזמון לזהבה", המרפרר לאגדה העממית על זהבה ושלושת הדובים, בא חשבון עם אובדן התמימות: "הִסְתַּיְּמוּ הַיָּמִים שֶׁל זֶהָבָה / הָפְכָה דֹּב / זָכָר / בַּכַּוָּנוֹת שֶׁלּוֹ / זָכַר אֶת שֶׁשָּׁלְחוּ יָדַיִם לְזֶהָבָה / זָכָר אֵיבָרִים כְּמוֹ אוֹצְרוֹת מַסָּע / זָכַר אֶת הַבִּזָּה". זהבה הבובה כפי שהכרנו אותה כבר מתה ולא קיימת, משום שזרקא שכתבה אותה מחדש בעבור קוראיה, בראה מחדש את האגדה העממית. בגרסתה שלה, היא מצביעה על האפשרות שזהבה והדוב הם ישות אחת. הבוזזת זהבה, והנבזז הדוב, המשולים בשיר זה לתוקפת ולקורבן – או בקריאה מהופכת לתוקף ולקורבנית, מתערבבים זה בזה עד לכדי מקשה אחת. 

הדבר שנשאר מזהבה "המקורית" הוא זיכרון של גבר שבזז את גופה. אך הזכר הגברי בשיר משתתף בעל כורחו במשחק מילים שפירושו זיכרון. הגבר הזכר הוא בו־זמנית גם התוקף, אך גם גבר שהדוברת השירית מצווה עליו לזכור את שחולל. יצור כלאיים שהיא מבייתת, באמצעות כלי התיקון שלה: מילים ועוד מילים. 

שירים רבים בספר נותרים בגדר אניגמה ולא מפורשים לקורא באופן מושכל, ולא תמיד לטובתו. ביניהם "לואיז" – המספר על ספק רומן ספק פנטזיה של אישה  עם אישה. לעומתם עומד שיר כמו "כל אונס לדורות" המספר באופן מפורש וחסר רחמים, את השלכות החוויה עצמה. 

בשיר מכמיר לב וחסר שם תוהה הדוברת כיצד נראים החיים אחרי הפגיעה המינית, וכמה קצר המרחק בינה לבין האבדון המוחלט: "ווּמָה הַבֶּן אָדָם מַגִּיעַ אִם בִּכְלָל / עַד לְאָן יָדוֹ / אֶל הַנּוּרָה שֶׁנִּשְׂרְפָה / אֶל / סַכִּין מִטְבָּח / אֶל חֶרֶב / יָדוֹ מַגַּעַת עַד כְּדֵי הַזִּקְנָה / וִיהִי בֹּקֶר וִיהִי עֶרֶב." בנקודה זו מחברת הדוברת בין לשונה שלה המדוברת לבין לשון בראשית, ובכך מצביעה על המתח שבין ריקון העולם הפנימי לבין סיפור בריאת העולם המיתולוגית, שלא מצליח להגן על הפרט.

אך נדמה כי קובץ השירים כל החזיונות בחושך, הכתוב בכישרון יוצא דופן, לא מייצג את קולה של נפש אחת בעולם לבדה. מחוויית הקריאה בו מזדעק דבר גדול מכך. קול של דור צעיר שנאבק להגדיר את עצמו לאחר טראומות קשות, ומשתמש בשפה השירית על שלל רבדיה כדי להחזיר להוויית החיים את המקצב הפועם, את התשוקה הבריאה. "אֲנִי אֲמוּרָה לַעֲבוֹד," כותבת זרקא. "יֵשׁ לִי כַּדּוּר / בַּתִּיק / אֶחָד בָּרִכּוּז / אֶחָד בָּאֶקְדָּח / רוֹלֶטָה / הַכֹּל דָּבִיק מִטָּעֻיּוֹת". 

שירה טובה היא שירה שמתמקדת במקומות האפורים והקשים, אלו שלא מסתדרים ולא מסתתרים, ולרוב חסר בהם סוף טוב. חמושה בחומרים נפשיים עוצמתיים, מבע שירה מרדני וכתיבה מקורית ומיוחדת, מצליחה עמית זרקא להפוך את חזיונה הפרטי לדבר גדול מסך חלקיו. ספר זה ניחן בכל התכונות הטובות ששירה עכשווית צריכה לשאת על גבה: תחושה עזה של חיות, המעורבבת בכאב עז.

.

.

שרי שביט היא משוררת, סופרת וחוקרת ספרות. עורכת כתב העת "מאזניים." פרסמה חמישה ספרי פרוזה ושירה. ספרה האחרון "כשרון דיבור" ראה אור בהוצאת אחוזת בית בשנת 2021. רשימות פרי עטה ראו אור בגיליון 87 של המוסך, ובגיליון מיום 10.02.22.

.

עמית זרקא, "כל החזיונות בחושך", הוצאת ספרי עתון 77, 2023.

..

 

 .

.

» במדור ביקורת שירה בגיליון הקודם של המוסך: צילה זן־בר צור על ״מגול״ מאת רון דהן, הזוכה בפרס יהודה עמיחי לשירה עברית לשנת 2023

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

 

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן