שליחת חומרים למּוּסָךְ

הנחיות למשלוח יצירות למערכת המוסך

Mishloah832

אילת כרמי ומירב הימן, פריים סטילס מתוך עבודת הוידאו שביל ישראל – התהלוכה, 2018. צילום: אילן שריף.

יצירות שטרם פורסמו, לא בדפוס ולא ברשת

פרוזה: עד 4,000 מילה, שני סיפורים לכל היותר;

שירה: 2–5 שירים, כולם במסמך אחד;

רשימות: עד 1,200 מילה;

תרגומים: רק בצירוף אישור מבעלי הזכויות (אלא אם עברו 70 שנה ממות היוצר.ת)

כל החומרים – בקובץ WORD בלבד,

לכתובת: [email protected].

החל מינואר 2024 אנו מציעות תשלום של 450 ש״ח עבור רשימות ביקורת. בינתיים אין ביכולתנו לשלם על טקסטים אחרים שמתפרסמים במוסך, ושאותם אנחנו מוקירות מאוד, אך אנחנו שמחות שביכולתנו להציע תגמול צנוע לכותבות.ים שהקדישו מזמנם.ן ומעמלם.ן כדי להגיב ליצירה של כותב.ת אחר.ת. 

אנו עונות על כל משלוח, ראשית באישור שהחומר הגיע למערכת, בתוך שבוע מיום הגעתו, ושנית בתשובה אם הוא התקבל לפרסום. אנו משתדלות שהתשובה תימסר בתוך חודשיים מיום הגעת החומר, אולם היא עשויה להתעכב מפאת העומס. אם שלחתן חומרים ולא קיבלתן מענה כלל – אנא כתבו למערכת ובררו אם הגיעו בשלום.

שירה | רק המוות יגאל אותנו מחמדנותנו

שירים חדשים מאת קטיה בלוך גייגר, אדוה מגל כהן וליאורה גולדמן

Poetry 158 715 537b

גלי לוצקי, שבעה שטנים, שמן ואקריליק על בד, 200X119 ס"מ, 2018

.

קטיה בלוך גייגר

שיבולת

בְּתוֹךְ הַיָּם מֻנָּח יָם זָר,

מַיִם זוֹכְרִים גַּם בְּאֶמְצַע מִדְבָּר.

הַבְּהוֹנוֹת פּוֹרְעוֹת שִׁכְבוֹת מֶלַח וָטִיט

בֹּץ נִמְסָךְ בְּבָשָׂר.

בְּשֶׁפֶךְ עָרוּץ הָאוֹר הֻשַּׁל

כִּכָּר מוֹבִילָה לַכִּכָּר מוֹבִילָה לִתְלוּלִית עָפָר

הָרֹאשׁ סַב.

שָׂדֶה הוֹפֵךְ בּוֹלְעָן

שִׁבֹּלֶת נִפְקַחַת בְּלִבּוֹ

מִכָּל הָעֲבָרִים גּוֹאִים הָעֲתִידִים לָבוֹא.

הַגֹּלֶם קָם, הַיֶּלֶד נִגָּר

וּמַיִם חוּמִים מְכַסִּים בְּאַחַת

אֶת פָּנַיִךְ וּפָנָיו.

.

קטיה בלוך גייגר היא עובדת סוציאלית ופסיכותרפיסטית, לומדת בתוכנית לדוקטורט בין־תחומי בפסיכואנליזה באוניברסיטת חיפה.

.

אדוה מגל כהן

הים שעל המדבר                                                                    

הַדַּחְפּוֹרִים הַפּוֹרְצִים אֶת גִּבְעַת הַמָּטוֹס

מְבַקְּעִים אֲרֻבּוֹת עֵינַי. לְצַד הַכְּבִישׁ הַמָּהִיר

לְגִילֹה מְבֻתָּרִים הַסְּלָעִים, הַזֵּיתִים, הָאֲדָמָה

מְהֻפֶּכֶת בִּכְלִי מַשְׁחִית גָּדוֹל. גָּדוֹל צַעֲרִי.

רַק הַמָּוֶת יִגְאַל אוֹתָנוּ מֵחַמְדָנוּתֵנוּ. רַק הַמָּוֶת.

סַפְסַל הַצַּיָּר עָזוּב וּמֻשְׁחָת לְיַד הַמִּנְזָר,

הַדְּרָכִים הָעַתִּיקוֹת שְׁקוּעוֹת בָּאֲדָמָה, מְכֻסּוֹת

עַלְוָה. גַּם אֲנַחְנוּ נִפֹּל, הַטַּחַב יַעֲלֶה בַּכֹּל.

הַבַּזִּים יָשׁוּבוּ.

.

וְאַתָּה בֶּן אָדָם, קַח לְךָ עֵץ אֶחָד וּכְתֹב עָלָיו –

לְאַהֲבָה. וּמִן הַגְּזָעִים הַכְּרוּתִים תָּבוֹא רוּחַ

בָּם וְיִחְיוּ וְיַעַמְדוּ עַל רַגְלֵיהֶם. קַו תָּכֹל עוֹד

יִמָּשֵׁךְ עַד דַּק, עַד הַיָּם שֶׁעַל הַמִּדְבָּר.

.

*הצייר האנגלי וילהם הולמן האנט (1910-1827) צייר את נופי מדבר יהודה מספסל ליד מנזר מאר אליאס על הדרך מירושלים לבית לחם.

.

אדוה מגל כהן היא יוצרת ומרצה. בוגרת לימודי קולנוע, חוקרת את ראשית התיעוד הקולנועי על ירושלים. אצרה את תערוכת הקולנוע ״סינמה ירושלים״ העוסקת בראשית המבע הקולנועי על העיר ירושלים. כותבת זה שלוש שנים. ספר שיריה הראשון ״כל הקיץ חיפשתי את נוצת העורבני״ (עיתון 77) ראה אור לאחרונה. שירים פרי עטה פורסמו בגיליון 93 של המוסך, ובגיליון מתאריך 13.01.22.

.

ליאורה גולדמן

התחממות גלובלית

הַדָּם גּוֹעֵשׁ, פּוֹעֵם, מַדְחֵס הַגּוּף נוֹשֵׁם, קוֹוֶה, תּוֹלֶה אֶת יְהָבוֹ בִּנְבוּאָה שֶׁתִּתְגַּשֵּׁם. אֲבָל בַּשַּׁעַר הַמּוֹכֵס לוֹקֵחַ מַס עַל רְצִיָּה, מַשְׁאִיר אוֹתִי עַל הַר נְבוֹ שְׁבוּיָה, כְּבוּיָה, חֵרֶשֶׁת לְקֶצֶב הַתְּשׁוּקָה, וְרַק נַהֲמוֹת דֻּבַּת הַקֹּטֶב, מֵרָחוֹק אֵי שָׁם, שׁוֹלְחוֹת דְּפִיקוֹת שֶׁל מוֹרְס, אוֹתוֹת שֶׁל מְצוּקָה, בִּפְעִימוֹת הַדָּם

הַמַּדְחֵס לְלֹא לֵאוּת לוֹחֵץ אֶת הַכְּמִיהוֹת, סוֹגֵר אֶת הַוְּרִידִים מִנְּתִיבֵי אִוְרוּר, הוֹפֵךְ מִיָּד הַכֹּל לְמִן עִסָּה שֶׁל טָעוּיוֹת, לְשֵׁם מָה דֻּבָּהּ שֶׁל קֹטֶב כְּשֶׁיֵּשׁ מַסְפִּיק חַיּוֹת. וּמִי בִּכְלָל צָרִיךְ דֻּבָּה שֶׁל קֹטֶב לְהַזְהִיר מִפְּנֵי הַקַּרְחוֹנִים הַנְּמַסִּים, מִסְּתִימָתָם שֶׁל נְתִיבֵי אֲוִיר, מִפְּנֵי הַזְּמַן, מִפְּנֵי הָאֲנָשִׁים. מִכִּלְיוֹנָם שֶׁל רוּחַ, גּוּף וְדָם פּוֹעֵם, גּוֹעֵשׁ, מִי לַמַּיִם מִי לָאֵשׁ? הַמּוֹרְס שׁוֹלֵחַ נִמְרָצוֹת קְרִיאַת עֶזְרָה וְרַק דֻּבַּת הַקֹּטֶב מְחַכָּה עַל הַקַּרְחוֹן שֶׁלֹּא הִפְשִׁיר, דּוֹפֶקֶת שׁוּב וָשׁוּב וָשׁוּב רֹאשָׁהּ בַּקִּיר

.

ליאורה גולדמן היא מרצה למקרא ותולדות ישראל בימי בית שני וחוקרת של מגילות מדבר יהודה. ספרה "המחזיקים במצוות אל", על ספרות הפשרים בקומראן, התפרסם בשנת 2019 (מוסד ביאליק). ספר שיריה עתיד לראות אור בהמשך השנה בהוצאת פרדס. שירים פרי עטה פורסמו בגיליון המוסך מתאריך אוקטובר 2023.

.

» במדור שירה בגיליון הקודם של המוסך: שירים מאת דנה אמיר, טליה סיידל כהן ורמי לאון יולזרי

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

Tag 158 420 315

 

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

פרוזה | מרחב מוגן

"לא שלא הביאה בחשבון סצנריו כזה, שבו האזעקה תופסת אותה מחוץ לבית, והיא חשבה אז שבמקרה כזה פשוט תרוץ לאן שכולם ירוצו. 'פשוט,' אמרה לעצמה עכשיו במרירות, בבהלה גוברת: הרחוב הקטן היה ריק מאדם. שלושים שניות, ואז קלטה תנועה בקצה הרחוב." סיפור קצר מאת טל ניצן

Prose Tal 158 715 537b

רות שלוס, מלחמת 1967, דיו מדולל ומכחול, 70X50 ס"מ, 1967

מרחב מוגן

טל ניצן

.

הצליל המתועב – שמתחיל כמין נהמה, שכמו עולה צנטריפוגלית מהאדמה דרך הרגליים אל הבטן, שברגע הראשון עוד אפשר לנסות להתנער ממנו, לדמות אותו להתנעת אופנוע, אבל בו ברגע אי אפשר להתכחש למהותו הקודרת – תפס אותה בדרך מהתחנה הביתה. היא קיללה.

כל כך התכוננה להתרחשות הזאת מייד עם תחילת המלחמה, מיפתה את המקלטים הסמוכים לביתה, ניסתה לברר ברשת כמה זמן נתון מתחילת האזעקה עד סכנת הנפילה (התשובות נעו בין עשרים לארבעים וחמש שניות, והיא החליטה לנקוט גישת בית הִלל), אפילו בדקה בפועל בתוך כמה זמן תגיע בריצה מהבית אל המקלט הקרוב ביותר (שלושים ושש שניות), והנה זה תופס אותה לא מוכנה, מחוץ לבית (קיללה גם את הפיזור הקמצני של תחנות האוטובוס במושב), ברחוב לא רחוק אומנם אבל אין לה מושג היכן המקלט הקרוב ביותר ואם תצליח להגיע לשם בזמן ולהשיג את הטיל. כי המחשבה על הטיל לא הייתה הזיה מופשטת, תולדת החרדה: היו גם היו נפילות במושב, רובן בשדות הסמוכים, פעם במגרש הכדורגל של בית הספר, בשעה ריקה מילדים למרבה המזל, אבל טיל אחר נפל על בית שיושביו הספיקו לברוח למקלט בתוך אותם שלושת-רבעי הדקה – בית מהישנים, נטולי המרחב המוגן, כמו הבית ששכרה. זה קרה במבצע הקודם, לפני שעברה למושב, אבל ביום שבת אחד היא הלכה לשם ודרך סדק בגדר הבטיחות שהקיפה אותו צפתה במבנה שחזיתו הנעדרת חשפה את קרביו המפוחמים, כמו מחזה מגונה למציצנים.

עשר שניות, אם לא יותר, חלפו מתחילת האזעקה, ועלה בדעתה שאילו נסעה במכונית שלה כבר הייתה עכשיו בבית, במרחק שלושים ושש שניות מהמקלט. אבל מאז המקרה ההוא העדיפה לא להזיז את המכונית אלא בלית ברירה, בסופי שבוע, ולעבודה בעיר ובחזרה ממנה נסעה באוטובוס. כשהתפלאו במשרד אמרה שהנהיגה בפקקים מורטת את עצביה ושהיא מעדיפה לנצל את זמן הנסיעה לקריאה ולבדיקת מיילים. לאמיתו של דבר לא הייתה מסוגלת לקרוא בנסיעה, אחרי כמה רגעים הייתה נתקפת סחרחורת והאותיות היו מקרטעות מול עיניה, גם לישון לא הצליחה, והנסיעות עברו עליה בבהייה בנוף המשמים עם פס־קול של שיחות טלפון מסביב.

עשרים שניות. לא שלא הביאה בחשבון סצנריו כזה, שבו האזעקה תופסת אותה מחוץ לבית, והיא חשבה אז שבמקרה כזה פשוט תרוץ לאן שכולם ירוצו. "פשוט," אמרה לעצמה עכשיו במרירות, בבהלה גוברת: הרחוב הקטן היה ריק מאדם. שלושים שניות, ואז קלטה תנועה בקצה הרחוב: אדם אחד מיהר שם, והיא רצה לעברו וקיוותה שהמקלט שאליו יוביל אותה לא רחוק, אבל הוא פנה לשביל כניסה והיא הבינה שלביתו מיהר. השיגה אותו ושאלה: "אפשר להיכנס?" הוא הסתובב אליה, גבוה וכפוף מעט, בתנועה שאפפה אותה בעננת עשן־סיגריות, ובלי לומר מילה פתח את הדלת והחווה פנימה.

האזעקה השתתקה ברגע שסגר את הדלת מאחוריה. הוא כיוון אותה אל מסדרון קצר מימין לכניסה – היא הבינה: באמצע הבית, מרוחק מהחלונות – וצעק: "חלי, יש לנו אורחת!" הקול החרוך והמאומץ נשמע לה מוכר. היא צנחה על הרצפה ונשענה על הקיר, ובשקט שהשתרר אחרי האזעקה והצעקה שמעה את דהרת ליבה. חלי לא ענתה. אולי נאלמה מפחד הטילים, אולי לא הייתה בבית ואולי – עלה בדעתה – אין באמת חלי. קול נפץ רחוק קטע את ההשערות והזגוגיות נרעדו. "פיצצו אותו," הפטיר האיש, שנשאר עומד בתחילת המסדרון, לצד הכניסה, והיא נזכרה.

לילה אחד בשבוע הראשון שלה במושב, כשהתכוננה ללכת לישון, נשמעו צעקות רמות ברחוב. היא הציצה בזהירות מהחלון, דרך סדקי התריס, וקפאה: הזעם ניתך על הפיאט שלה שחנתה לצד המדרכה, במקום שלא סומן בשום צורה אבל איכשהו השתייך, כך הסתבר, לָאיש שעבר מצעקות לבעיטות נמרצות במכונית הקטנה. שכנים נקהלו, קולות נוספים הצטרפו למהומה, והיא לא הצליחה להבין אם הוא מזדעק על פלישה לחניה שלו עצמו או מגן על זכויותיו הרמוסות של חבר. "כל מניאקית שבאה מהעיר עושה פה מה בראש שלה!" צרח ובעט וצרח. חלק מהנאספים ניסו להרגיע אותו, אחרים ליבו את האש דווקא, ואולי בעידודם של האחרונים – ראתה באימה – הוא שלף אולר קפיצי והניף אותו אל האוטו. לא נודע אם התכוון לחתוך את הגלגלים או לשרוט את הפח, כי לפני שהספיק הגיח גבר אחר, נמוך ממנו אבל מוצק, הרעים משהו, כמה מילים שאבדו בדרך לחלונה, והתייצב בינו לפיאט. הראשון נפנה אליו עם האולר עדיין מונף, השני לפת את זרועו והתלקחה קטטה קצרה שממנה הגיח הראשון עם חתך מדמם על לחיו.

המהירות שבה הסתיים הכול לאחר מכן הייתה כמעט על־טבעית: בתוך שניות התרוקן הרחוב ורק מכונית המריבה, סוכנת הכאוס הקטנה שלה, נשארה שם, כמו מבוישת, ועליה כמה עקבות נעל בוציות. היא שכבה ערה במשך שעות – בהתחלה עוד ציפתה לשמוע סירנה של ניידת, ומשזו בוששה להישמע הבינה שגם הזעקת המשטרה אינה ממנהגי המקום – וחיכתה שתפוג הבחילה, תגובת גופה לפחד מילדוּת. משהו המשיך לנקר בה, משהו טורדני שלא הצליחה ללכוד גם אחרי שחזרה ושידרה לעצמה את הארועים. כשכמעט נרדמה זה התבהר לה: "כל מניאקית שבאה מהעיר". למה מניאקית ולא מניאק? הוא ראה אותה, ידע שהיא בעלת הפיאט, הוא יודע מיהי. לפני שעלה היום חמקה החוצה והסיעה את המכונית בשקט למגרש העפר הגדול שמאחורי השיפודייה, אזור חניה פחות נוח אבל מותר לכול, לפחות כך קיוותה, ובבוקר נסעה לעבודה באוטובוס.

הבחילה המוכרת התעוררה בה עכשיו כשקמה בחולשת ברכיים ומלמלה "תודה רבה" ועשתה צעד לעבר הדלת שהוא עדיין עמד לפניה. הוא הרכין את ראשו אל המצית להדליק סיגריה ואז, כשראתה את הצלקת האלכסונית על לחיו, התפרצה בחוץ אזעקה חדשה.

.

טל ניצן, משוררת, סופרת ומתרגמת. ספריה שיצאו לאור לאחרונה: "אטלנטיס" (שירה; אפיק, 2019, פרס עקביהו/אוניברסיטת בר־אילן לשירה), "הנוסעת האחרונה" (רומן; עם עובד, 2020) ו"איך לנצח את העצב בשלושה צעדים" (קובץ סיפורים; אפיק, 2021). שירים וסיפורים פרי עטה התפרסמו בגיליונות קודמים של המוסך.

.

» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "צרעות", סיפור קצר מאת אילת בוטשטיין; "גוזלה", סיפור קצר מאת יעל לאוקומוביץ

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

Tag 158 420 315

 

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

ובעברית | לזעקותיהם של הנעלמים ייקח שנים להגיע לכאן

שירים מאת קרולין פורשה בתרגום רעות בן יעקב

715

אלה אמיתי סדובסקי, פריים מעבודת הווידאו "קימה", מתוך מיצב הווידאו אי־שקט, הקרנת וידאו (5 דק'), ציור אקריליק על בד, 2012

שירים מאת קרולין פורשֶה

תרגום: רעות בן יעקב

עריכת תרגום: לירון אלון

.

תפילה

הַתְחִילוּ שׁוּב בֵּינוֹת הָעֲנִיִּים בְּיוֹתֵר, רְגָעִים שֶׁל הֲפוּגָה, בִּזְמַן אַחֵר בְּמָקוֹם אַחֵר.

חֲפָצִים אִישִׁיִּים נֶאֶסְפוּ בְּשָׁעָה אַחֲרוֹנָה, נִרְאִים בִּלְתִּי נִרְאִים:

כַּף פַּח, סֵפֶל תֶּה, רֶטֶט־מַגָּע שֶׁל מַגָּשׁ, שָׁטִיחַ הַתָּלוּי מִמִּרְפַּסְתּוֹ שֶׁל הַצַּעַר.

הִפָּרְדוּ לְשָׁלוֹם מֵהַכֹּל. בְּנִפְנוּף כַּף יָד, לְהַחֲווֹת לְכָל אֲשֶׁר הִכַּרְתֶּם.

הַתְחִילוּ מִלֶּחֶם שֶׁיִּבָּצַע מִלֶּחֶם, שְׁעוּעִית שֶׁתִּנָּתֵן לָרְעֵבִים בְּיוֹתֵר, פֶּגֶר זְבוּבִים.

וּקְחוּ אֶת הַדְּמָמָה הַמְּמֹרֶקֶת מִכְּנֵסִיָּה נְעוּלָה, פִּתְקֵי תְּפִלָּה שֶׁנּוֹתְרוּ בֵּין אֲבָנִים.

תַּעֲנוּ לָהֶם וְתַעֲלוּ בְּרִשְׁתְּכֶם קוֹלוֹת מִשְּׁעוֹת הַמְּצוּקָה.

לְכוּ לִישֹׁן אַךְ וְרַק כַּאֲשֶׁר הַדַּלִּים בְּיוֹתֵר מִבֵּינֵיהֶם יְשֵׁנִים, וְאָז אַךְ וְרַק עַד שֶׁהַצִּפּוֹרִים.

עֲשׂוּ אֶת מִשְׁטַח הַמַּשָּׂאִית הַפָּתוּחַ לַזְּמַן וְלַמָּקוֹם שֶׁלָּכֶם. אֶת הַשָּׂכָר הַיּוֹמִי הַדַּל בְּיוֹתֵר לַשֹּׁוִי שֶׁלָּכֶם.

הַשָּׂפָה תִּתְעַלֶּה וְתָבוֹא אָז כְּמוֹ שָׂפָה מִפִּיו שֶׁל נָהָר דּוֹמֵם. פִּיו שֶׁל אַף אֶחָד.

הָבִיאוּ אֶת הַלַּיְלָה לְדִמְיוֹנוֹתֵיכֶם. הָבִיאוּ אֶת הַפִּסְקָה הָאֲפֵלָה בְּיוֹתֵר מִכִּתְבֵי הַקֹּדֶשׁ שֶׁלָּכֶם.

.

סן אונופרה, קליפורניה

הִגַּעְנוּ הַרְחֵק דָּרוֹמָה.

מֵעֵבֶר לְכָאן, הַנָּשִׁים הַזְּקֵנוֹת בְּיוֹתֵר

מְפַצְּחוֹת צִדְפוֹת לִימָה לִרְדִידִים שְׁחֹרִים.

פּוֹרְטִיּוֹ חוֹרֵט אֶת שְׁמוֹ

עַל הַקִּירֹות, סִרְטֵי קִשּׁוּט דַּקִּיקִים

שֶׁל שֶׁתֶן, יְלָדִים טוֹפְחִים עַל הַבֹּץ.

אִם נַמְשִׁיךְ לָלֶכֶת, אוּלַי נַעֲצֹר

בָּרְחוֹב בְּדִיּוּק בַּמָּקוֹם

שֶׁבּוֹ נֶעְלַם מִישֶׁהוּ

וְהַמִּלִּים ׳עַכְשָׁו לָבוֹא אִתָּנוּ!׳ אוּלַי

נִשְׁמַע אוֹתָן. אִלּוּ כָּךְ קָרָה, יָכֹלְנוּ

לְהַמְשִׁיךְ אֶת חַיֵּינוּ עִם שְׁתֵּי יָדֵינוּ

קְשׁוּרוֹת. לָכֵן יֵשׁ לָנוּ תְּחוּשָׁה

שֶׁמַּסְפִּיק לְהַקְשִׁיב

לָרוּחַ הַמְּטַלְטֶלֶת לִימוֹנִים,

לִכְלָבִים מְטוֹפְפִים בֵּין הַמִּרְפָּסוֹת,

וְיָדוּעַ לָנוּ שֶׁבְּעוֹד שֶׁצִּפּוֹרִים וּמֶזֶג אֲוִיר חַם

נָעִים צָפוֹנָה תָּמִיד,

לְזַעֲקוֹתֵיהֶם שֶׁל הַנֶּעְלָמִים

יִקַּח אוּלַי שָׁנִים לְהַגִּיעַ לְכָאן.

.

הקולונל

מָה שֶׁשָּׁמַעְת הוּא אֱמֶת לַאֲמִתָּהּ. הָיִיתִי בַּבַּיִת שֶׁלּוֹ. אִשְׁתּוֹ נָשְׂאָה

מַגָּשׁ עִם קָפֶה וְסֻכָּר. הַבַּת שֶׁלּוֹ שִׁיְּפָה צִפָּרְנַיִם, הַבֵּן שֶׁלּוֹ

יָצָא לְבַלּוֹת בְּאוֹתוֹ עֶרֶב. הָיוּ שָׁם כַּמָּה עִתּוֹנִים, כַּלְבֵי מַחְמָד, אֶקְדָּח עַל

הַכָּרִית לְיָדוֹ. הַיָּרֵחַ הִתְנוֹדֵד מְעֻרְטָל תָּלוּי עַל מֵיתָר שָׁחֹר מֵעַל

הַבַּיִת. בַּטֵּלֵוִיזְיָה שֻׁדְּרָה דְּרָמָה מִשְׁטַרְתִּית. דּוֹבֶרֶת אַנְגְּלִית.

שִׁבְרֵי בַּקְבּוּקִים הֻטְמְעוּ בַּחוֹמוֹת סְבִיב הַבַּיִת כְּדֵי

לִקְצֹר אֶת הַפִּיקָה מֵהַבֶּרֶךְ שֶׁל אָדָם אוֹ לְחוֹרֵר אֶת יָדָיו לְתַחְרָה. עַל

הַחַלּוֹנוֹת הָיוּ רִשְׁתוֹת־סוֹרְגִים כְּמוֹ עַל חַלּוֹנוֹת שֶׁל חֲנוּיוֹת אַלְכּוֹהוֹל. אֲנַחְנוּ

אָכַלְנוּ אֲרוּחַת עֶרֶב, צַלְעוֹת כֶּבֶשׂ, יַיִן טוֹב, פַּעֲמוֹן זָהָב נִצַּב עַל הַשֻּׁלְחָן כְּדֵי

לִקְרֹא לַמְּשָׁרֶתֶת. הַמְּשָׁרֶתֶת הֵבִיאָה מַנְגּוֹ יָרֹק, מֶלַח, אֵיזֶה

לֶחֶם. נִשְׁאַלְתִּי אִם אֲנִי נֶהֱנֵית מֵהַבִּקּוּר בְּאַרְצוֹ. נִשְׁמְעָה בִּקְצָרָה

פִּרְסֹמֶת בִּסְפָרַדִּית. אִשְׁתּוֹ פִּנְּתָה הַכֹּל. הִתְנַהֲלָה

אָז שִׂיחָה עַל כַּמָּה קָשֶׁה לִהְיוֹת בַּשִּׁלְטוֹן עַכְשָׁו. הַתֻּכִּי

קָרָא שָׁלוֹם מֵהַמִּרְפֶּסֶת. הַקּוֹלוֹנֵל אָמַר לוֹ לִשְׁתֹּק, וְקָם

מֵהַשֻּׁלְחָן. חֲבֵרִי אָמַר לִי בְּעֵינָיו: אַל

תַּגִּידִי כְּלוּם. הַקּוֹלוֹנֵל חָזַר עִם שַׂקִּית גְּדוֹלָה שֶׁבְּדֶרֶךְ כְּלָל מְשַׁמֶּשֶׁת לָקַחַת הַבַּיְתָה

מִצְרָכִים. הוּא שָׁפַךְ הַרְבֵּה אָזְנֵי־אָדָם עַל הַשֻּׁלְחָן. הֵן הָיוּ כְּמוֹ

חֲצָאֵי אֲפַרְסֵקִים מְיֻבָּשִׁים. אֵין אֵיךְ לְהַגִּיד אֶת זֶה אַחֶרֶת. הוּא לָקַח אַחַת

מֵהֶן בְּיָדָיו, טִלְטֵל אוֹתָהּ מוּל הַפָּנִים שֶׁלָּנוּ, הִפִּיל אוֹתָהּ לְתוֹךְ

כּוֹס מַיִם. הִיא קָמָה לִתְחִיָּה שָׁם. נִמְאַס לִי מִמִּשְׂחָקִים הוּא אָמַר. וּלְגַבֵּי

עִנְיָנִים שֶׁל זְכוּיוֹת, תַּגִּידוּ לָאֲנָשִׁים שֶׁלָּכֶם שֶׁהֵם יְכוֹלִים לָלֶכֶת

לְהִזְדַּיֵּן. הוּא הֵעִיף אֶת הָאָזְנַיִם לָרִצְפָּה עִם הַיָּד שֶׁלּוֹ וְהֵנִיף אֶת שְׁאֵרִית

כּוֹס הַיַּיִן שֶׁלּוֹ בָּאֲוִיר. מַשֶּׁהוּ בִּשְׁבִיל הַשִּׁירָה שֶׁלָּךְ, לֹא? אָמַר. כַּמָּה

מֵהָאָזְנַיִם שֶׁעַל הָרִצְפָּה קָלְטוּ אֶת הֵד קוֹלוֹ. כַּמָּה מֵהָאָזְנַיִם

שֶׁעַל הָרִצְפָּה נִצְמְדוּ אֶל הַקַּרְקַע.

– מאי 1978

.

כתיבה שנותרה חבויה

הָאֵשׁ הַשְּׁחֹרָה שֶׁל הַדְּיוֹ עַל פְּנֵי נְיָר קָנְתָה אֲחִיזָה בְּנִשְׁמוֹתֵיהֶם – אֵשׁ

לֹא גַּשְׁמִית.

לֹא הָיְתָה שׁוּם הֲגָנָה שֶׁהָאֵשׁ הַזֹּאת לֹא יָכְלָה לָגַעַת בָּהּ לֹא חֲשֵׁכָה וְלֹא

רֶגַע אֶחָד.

זֶה נִמְשַׁךְ כְּאָרְכּוֹ שֶׁל חֲלוֹם זֶה לֹא הָיָה שׁוּם חֲלוֹם. הֵטֵרוֹגְלוֹסְיָה שֶׁל

גַּלִּים קְצָרִים עֲצַבִּיִּים, עָנָן שֶׁל חוֹמוֹת מְפֻצָּצוֹת.

בִּמְגוּרֵי הַחַיָּלִים, אֵלֶּה שֶׁשִּׂרְטְטוּ אֶת עַצְמָם בְּפֶחָם וְעָשָׁן נִהְיוּ פֶּחָם

וְעָשָׁן.

וְהַחַיִּים נוֹתְרוּ, מְחַבְּרִים דְּבָרִים בִּלְתִּי יְדוּעִים לִידוּעִים: מִשְׁקָע, נוֹצַת

שִׁכְמָה, גַּפְרוּר, שֵׁם עַל לָשׁוֹן.

וְאָז, לְמֶשֶׁךְ שָׁעָה, הַמִּלְחָמָה שָׁקְעָה בְּשֵׁנָה, וְגֶשֶׁם מִלֵּא אֶת בּוֹרוֹת

הַמַּיִם בִּשְׁתִיקָה.

הַחַלּוֹן שֶׁלָּנוּ פָּנָה מִזְרָחָה, וּבָעֲרָבִים שֶׁל חֹדֶשׁ אוֹגוּסְט, הַשָּׁמַיִם הָיוּ

תְּכֵלֶת שֶׁכְּבָר לֹא דֻּבְּרָה.

– ביירות, חורף 1983.


.

קרולין פורשה (Carolyn Forché) היא סופרת אמריקנית, מתרגמת ופעילת זכויות אדם עטורת פרסים. ספרה הראשון 'Gathering the Tribes' יצא לאור בשנת 1976, ומאז מתפרסם ספר נוסף של שיריה בערך אחת לעשור. בזכות מלגת גוגנהיים שקיבלה, נסעה לסן-סלבדור כפעילת זכויות אדם, דבר אשר השפיע עמוקות על כתיבתה מאז. פורשה טבעה את המונח "The poetry of witness", ובשירתה היא מביאה את הכתיבה הפוליטית בגוף ראשון, מתוך המבט והמפגש האישיים – העדות. פורשה תרגמה לאנגלית משוררים שונים, וביניהם הייתה שותפה לתרגום שירים של מחמוד דרוויש, וערכה את האנתולוגיה Against Forgetting: Twentieth-Century Poetry of Witness, שכינסה משוררים מעשרות מדינות שונות. היא נחשבת כיום לאחת מהמשוררות הבולטות בשירה האמריקנית בת-ימינו.

.

הספר "בשעה הכי רחוקה מאלוהים", בתרגום רעות בן יעקב ובעריכת תרגום של לירון אלון, הוא אסופה ראשונה משיריה של פורשה בתרגום לעברית, והוא עתיד לראות אור בהוצאת טנג'יר בחודשים הקרובים. זהו פרסום ראשון מהספר.

.

» במדור וּבְעִבְרִית בגיליון קודם של המוסך: שירים מאת אמה אנדייבסקה, בתרגום אלכס אוורבוך

.

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

Tag 158 420 315

 

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן