.

אילנה זפרן היא קומיקסאית ומאיירת, יוצרת המדור "פינת ליטוף" במוסף הארץ. הרומן הגרפי הראשון שלה, "סיפור ורוד", ראה אור ב־2005, ומאז פרסמה עשרות סיפורי קומיקס, ובהם אסופת הטורים "רישומון" ועיבוד לסיפור "יגון" של צ'כוב. רצועות קומיקס פרי עטה פורסמו בגיליונות המוסך 61, 76 ו־93, ובגיליון מיום 21.07.22.

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

כל חיבור דינו להיפרם

אורית פוטשניק

.

שורה של פשעים חסרי פשר מתרחשים בתל אביב בשנת 2018, חסרי פשר וחסרי קשר: שלטי שמות הרחובות בסמטה פלונית ובסמטה אלמונית בתל אביב מוחלפים בן לילה בשמות אחרים; בחור חרדי נכבל, ככל הנראה ללא התנגדות, בחוף פרישמן ונגלל בעיסת בשר (לא כשר); טקס דתי מוזר נערך מול שרידי הפסיפס המעטרים את קיר הסופרמרקט בפינת הרחובות ארלוזורוב ויהושע בן נון; חדר המנהלת בבית הספר גרץ משנה את פניו, הרהיטים נעלמים והקירות מכוסים במראות שאינן מותירות פינה ריקה מהשתקפות. הפשעים מדווחים, השכנים מבולבלים, המשטרה תוהה. האם אנו עומדות לקרוא סיפור בלשי? מה טיבה של התעלומה שהקוראות נדרשות להתחקות אחריה?

מתברר שאת הספק־פשעים המשונים האלה מבצעת קבוצה בהנהגתה של יעל. יעל הייתה מורה מן החוץ באוניברסיטה שהעסקתה הופסקה כי סירבה סירוב עיקש להתאים את עצמה לרוח הזמן, למִזגם המתחלף של הסטודנטים, לקשב הרופף. שותפותיה לפשע הן חברות קבוצת הקריאה שהיא מנחה בצפון העיר. אבל כל אלה – סיפור הפשעים וזהות המבצעות – יסופרו לנו רק אחרי שקראנו את המניפסט הפותח את הרומן. בניגוד לשאר פרקי הספר הוא אינו מתוארך. הוא כתוב בלשון רבות – הצהרת כוונות של האנרכיסטיות העלומות. אין לטעות בסוגה של שלושת העמודים הראשונים האלה – זהו מנשר פוליטי, אך משונה ומהופך: "במשך שנים האזנו בתוכנו לכרסום עקשני של כאוס, ואף על פי כן סרבנו בכל מאודנו לחבור אליו. חששנו שהחוץ יראה כמו הפנים – אותו מבוך שכנגדו הצבנו מראית עין של סדר אקראי ושרירותי שארגן את חיינו". הכותבות מצהירות שהן עומדות לחרוג מהסדר החברתי, לבצע פשעים נגדו, להרוס אותו. אבל היצמדותן עד כה לסדר הזה, לא הייתה תולדה של דיכוי, לא תוצאה של עוול פוליטי קולקטיבי שכנגדו הן מתקוממות, אלא בחירה אישית, צורה של מאבק בכוחות פנימיים אדירים, שכעת יפרצו החוצה – מהותן האנרכיסטית. הן מבטיחות מהפכה – סערה לא רציונלית, א־מוסרית: "הפעולה שנעשה לא תישא ערך במונחי תועלת, יותר מזה, ברור מראש שתיכשל", אומרת יעל לחברותיה. מה תהיה מהותה של חריגה זו והאם היא באמת מעשה מהפכני?

הסיפור נע קדימה ואחורה בזמן, לאורך חייה של יעל וחייהן של הגיבורות האחרות. הפרק הרביעי, המוקדש לתיאור של יום אחד בשירותה הצבאי של יעל בבסיס בקרבת נהריה, בימי תחילת מלחמת לבנון הראשונה, חושף בפנינו את האובססיה של יעל לחיילת המשרתת ומתגוררת איתה בבסיס – אבישג. אבישג היא חוזרת בתשובה ששקועה בעולמה הפנימי, בספרים ובקלטות שלה ומנותקת מהווי הבסיס. יעל מושקעת רובה ככולה בהתבוננות בה, בריכוז עמוק בדמותה, בשירותים קטנים שהיא מציעה לה, בלי לדעת אם יתקבלו בברכה, אם יתקבלו כלל. בפרק שלאחר מכן אנחנו מוצאות אותה שנים מספר לאחר מכן בסמינר חזרה בתשובה בירושלים (סמינרים שרווחו מאוד באמצע שנות השמונים והיו צו השעה וצו האופנה עבור רבים ואיום מחריד עבור רבים אחרים). לא נאמר, אף לא ברמז, שהיא מגיעה לשם בעקבות אבישג, אך גם שם היא פוגשת אותה, במקרה, וגם את שרה, דמות שתצוץ ותופיע, או שמא כבר צצה והופיעה, בחייה של יעל. מתחת לכרית של אבישג, בבסיס, יעל מוצאת את יומנה של ציפורה פרלמן, דמות שזיכרונותיה מובאים בפרק השישי של הספר. ציפורה פרלמן הייתה – לכאורה – בת לווייתה של אמה גולדמן, אנרכיסטית יהודייה, מהגרת ממזרח אירופה, שפעלה במחצית הראשונה של המאה העשרים בארצות הברית. הכמיהה של יעל אל אבישג משתקפת בכמיהה של ציפורה אל אמה גולדמן (ובעוד השתקפויות והשתברויות לאורך הרומן). הכמיהה אל דמות אישה מרשימה, מסתורית ומרוחקת, אישה שדמותה מייצגת אפשרות של פריעת סדר כאוטית, היא מוטיב חוזר אצל בן־נפתלי. הוא מופיע בספרה כרוניקה של פרידה (רסלינג, 2000), גם בהמורה (כתר, 2015), שזיכה אותה בפרס ספיר, ומגיע לשיאו בבגד מאש (כתר, 2019). הכמיהה הזאת היא תמיד מרד, היא תמיד חריגה מן הכלל אל עבר הכאוס האינדיווידואלי. הפעם בן־נפתלי מציעה לקרוא לאפשרות הזאת אנרכיזם, ולנשים הבוחרות בה האנרכיסטיות. זה בוודאי לא האנרכיזם שאנשי הימין בישראל מדמיינים לנוכח מפגינים המנופפים בצייתנות בדגל, אבל זה גם לא האנרכיזם של אמה גולדמן, שהוא אנרכיזם אקטיביסטי ומאורגן שאינו בוחל בפעולה אלימה. מהו האנרכיזם שמציעה לנו בן־נפתלי? מהו האנרכיזם של האנרכיסטיות – של יעל, של ציפורה, של שרה? איזה מרד נולד מתחושת הזרות הפנימית שלהן? גיבורות הספר מבקשות למצוא להן בית אצל האישה האהובה, מושא הערצתן. הן רוצות לשכון בתוך נפשה. אולי הן רוצות לשכון גם בתוך גופה. התשוקה הגופנית רק נרמזת ברומן, היא אינה מוזכרת ואינה מפורשת, אלא מותמרת לחלוטין לרוחניות, ואולי משום כך, שלא במקרה, בוחרות ציפורה ואבישג לפנות אל היהדות האורתודוקסית. גם האנרכיזם של גולדמן, אף שהוא אנטי־קפיטליסטי, אתאיסטי ופמיניסטי, הוא אורתודוקסי בדרכו. יש בו תשוקה יוקדת הפונה מן הגוף והלאה (למרות שורת מאהביה) אל מטרה עליונה ונעלה.

המהפכניות, האנרכיסטיות של בן־נפתלי, אינן נושאות עיניים החוצה – כמו אמה גולדמן, אל הפעילות החברתית האנטי־קפיטליסטית, או כמו אבישג, אל הדת. הן – יעל, שרה וציפורה – מקדישות את עצמן למרד פסיבי, להתמסרות שקטה אל כוחות הנפש הכאוטיים ולאהבה המכלה מבפנים. המורדות של בן־נפתלי הן נושאות הכלים (הכותרת של רשימות היומן של ציפורה היא: "נושאת הכלים: מקורת של אי־סדר", והיא מכנה את הגותה "האנרכיזם של הפנים"); הן המלוות השקטות, המתמסרות המוחלטות, המיומנות בהפיכת "אבסורד למחוות אהבה". הן העוקבות הדרוכות, שרואות את מה שאיש אינו רואה, שאינן מחמיצות שום פרט, שחייבות להיות ערות לכל תנודה קלה, בניסיון הנואל לזכות באהבתה של האישה הנערצת. פעולת ההתבוננות, שימת הלב לפרטים הנוטים להסתתר מהעין, למה שחולף מחוץ לשדה הראייה של הרוב ההולך בתלם, עומדת גם היא בלב הרומן. תשומת הלב לפרטים המדוקדקים ביותר, של מראה האהובה, של התנהגותה, היא גם תשומת הלב לפינות הקטנות ביותר והנסתרות ביותר של העיר, של השכונה. הרומן מלא תיאורים דקים ויפיפיים של פינות שהולכי הרגל בעיר עוברים על פניהן עשרות ומאות פעמים בלי לשים לב: "במרחק לא רב מעץ התות, המכותר בגדר ברזל ירוקה השומרת עליו, מוצגת יצירה מפתיעה מאבני פסיפס שכמו זועקת לשווא את זעקת השבר של העבר העירוני רגע לפני הכחדתו המוחלטת … כאילו מלכתחילה דאגו יוצריו ומבצעיו הן שיוצג לראווה והן שייסתר מעין האנשים הנחפזים בדרכם".

ציפורה פרלמן, נושאת הכלים של האנרכיסטית אמה גולדמן, היא תופרת. כך היא מעידה על עצמה: "נדמה לי שלא במקרה נעשיתי תופרת בחיי המקצועיים מאחר שבתוך־תוכי ידעתי שכל חיבור זמנו להיפרם". התפירה והפרימה מצויות במעשה הסיפור של הרומן לכל אורכו. הן נמצאת בתנועה קדימה ואחורה בזמן של הפרקים השונים, במידע וברמזים מתעתעים שכמו ניתנים לקוראת, ואז משנים צורה, מונעים מראש את האפשרות לפתור את התעלומה, לספר סיפור לכיד, להתחקות באופן שלם אחר מניעיהן של הדמויות, להבין אותן לאשורן. מדוע בוחרת יעל לשלוף מהמדף את האוטוביוגרפיה של אמה גולדמן? מיהי האישה בקריית משה שמחזירה את אבישג בתשובה? האם כבר קראתי את המילים שאני קוראת עכשיו? למי הן היו שייכות? החוטים הקושרים בין הדמויות מתחברים, יוצרים סבך, ואז שבים ונפרמים ומתחברים שוב. בתוך הרומן עצמו יעל נדרשת לבחירה נרטיבית זו ומתלבטת אם להסביר אותה לבאות סדנת הקריאה: "ואף אל פי כן מה שנכנס בינינו לבין שחרזדה, שהיא האם הגדולה של המספרות […] הוא המודרניות שלנו. זה למעלה ממאה שנה שאי אפשר לספר סיפור כמו שסיפרו בעבר".

בן־נפתלי מציעה לנו שוב, כבספריה הקודמים, לא את המרד הגדול, אלא את המרד הקטן. האנרכיזם שלה הוא התשוקה לפירוק שאינו פירוק של הסדר החברתי, הנועד מראש לכישלון, אלא פירוק של הלכידות הנפשית, של התקדמות הזמן, של יציבות הגבולות בין אישה לרעותה, של היומרה להבין בבהירות את הנפש. המורדות שלה לא יצאו לשביתות ולהפגנות, אלא יקיימו טקסים חסרי פשר, יתמסרו לאהבה שנידונה לכישלון ולספרות מודרנית שהיא בה בעת סבוכה וגם פרומה.

.

אורית נוימאיר פוטשניק היא משוררת ומתרגמת שירה. שירים ותרגומים פרי עטה התפרסמו בין היתר בכתבי העת הו!, מאזניים והליקון. ספר שיריה הראשון, "עינה של האורקל", (פרדס, 2019) זיכה אותה בפרס שרת התרבות למשוררים בראשית דרכם. עורכת "אַתְּ כל הרצון: מבחר שירה לסבית עברית עכשווית". ספרה השני "הים נסוג עוד קצת" יראה אור ב־2023 בהוצאת אפיק. מפרסמת בקביעות ביקורת ספרות ושירה במוסך.

.

מיכל בן־נפתלי, האנרכיסטיות, פרדס הוצאה לאור, 2023.

.

» במדור ביקורת פרוזה בגיליון קודם של המוסך: שגב עמוסי על "ליאת והבלונדה" מאת שולי ספיר

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

נפילים

רות פוירשטיין

.

א.

אַחִים, אֵיכָה אָנוּ נוֹפְלִים מִתּוֹךְ גּוּפֵינוּ? ——

אֵיכָה נְפִילִים בִּזְרוֹעוֹת־הַשָּׂדֶה — אֵיךְ פְּרוּחֵי־מִלְחָמָה וּתְלוּשֵׁי טֶרֶם־עֵת?

מָתַי אָנוּ גְּדֵלִים מֵעִם הַשֶּׁמֶשׁ בְּנֶשֶׁק־אֲוִיר וּתְפִלּוֹת הַטַּל?

עַל פָּנֵינוּ הַגְּדוֹלִים זִכְרוֹנוֹת הָעוֹלָם, כְּטַבְּעוֹת הָעֵצִים וְעֵדוֹת הַשָּׁרָשִׁים

כְּמַסְלוּלֵי הַשָּׁמַיִם הַשְּׁקוּפִים לִתְעוּפַת נְחִילֵי צִפּוֹרִים

…………מַפְלִיגוֹת עַל פָּנֵינוּ —

…………………..עַל זְמַן הַמָּתוּחַ כְּעוֹר.

אַחִים, אֲנִי רוֹצָה לִלְטֹף לְעוֹר הַזְּמַן

לִנְשֹׁק לְעוֹר הַזְּמַן אֲשֶׁר בָּגַד —

הוֹתִירָנוּ סְגוּרִים וְעִוְּרִים וְעָלֵינוּ בִּלְבַד לֹא נָשַׁב בְּשׂוֹרָתוֹ.

לִלְטֹף לְעוֹר הַזְּמַן, לִנְשֹׁק לְעוֹר הַזְּמַן, לִקְרֹס תַּחַת גּוּפוֹ הַכָּבֵד;

לְהִתְרוֹקֵן אֶל גּוּף מַצֵּבַת־אַהֲבָה שֶׁל עֲיֵפוּתוֹ –

נְשִׁימוֹתָיו הַשְּׁטוּחוֹת וְהַבֶּכִי. לְבַקֵּשׁ עַל יְלָדַי, עַל נְכָדַי שֶׁעוֹד אֵינָם

לְבַקֵּשׁ מֵעִמּוֹ כִּי יָבוֹאוּ. –––  יָקוּם לָתֵת בָּהֶם חַיִּים בְּגוּפִים חֲדָשִׁים

בַּעֲצָמוֹת חֲרִישִׁיּוֹת וְאֵיבְרֵי־לֵב פְּקוּחִים, יִנְשֹׁב עַל עוֹרָם אֲהָבוֹת

וְהִרְהוּרִים בִּתְעוּפַת כּוֹכָבִים בְּהִירִים;

יְנַצַּח צִיּוּצֵי צִפּוֹרִים אֶל מִלִּים

שֶׁפִּינוּ הוֹלֵךְ וְשׁוֹכֵחַ.

………….אַחַי הַאִם יָדַעְנוּ לְבַקֵּשׁ פַּעַם? פִּתְחוֹן הַפֶּה שֶׁלִּי הוֹלֵךְ וְנֶעֱצָם.

אֲנִי פּוֹתַחַת אֶת גְּרוֹנִי בִּפְנֵי כָּל דַּף, בִּפְנֵי כָּל גֶּבֶר, אֲנִי פּוֹתַחַת אֶת גְּרוֹנִי

בִּפְנֵי הָאֱלֹהִים –  שֶׁיִּכְרֶה אֶת אַהֲבָתִי וְאֶת הַצַּעַר

שֶׁיְּפַזֵּר אֶת פִּסּוֹת הַצְּוָחָה אֶל עוֹלָמוֹ הָרָעֵב.

……….אַחִים יָבְשׁוּ

……….הַסְּלָעִים הַגְּדוֹלִים, —– רַחְמָם שְׁדוּדָה מִפַּז

……….דָּמְמוּ תְּהוֹמוֹת וְיַמּוֹת מִלַּחֲשֵׁי עֵדוֹת דָּגָה;

……….מָה נִגְאֶה וְנִשְׁפֹּל מִשְּׁמָמָה לִשְׁמָמָה —–

……….הַשָּׁמַיִם הָרֵיקִים וְעַתָּה — תּוּרַק הָאָרֶץ. אֵיבְרֵי

……….אֱלֹהִים בְּזֶרַע עוֹלִים דּוֹמְמִים בְּגִדּוּל־הַבֵּטוֹן

……….אֵבֶר־הַבַּרְזֶל זָקוּר רֵיקָם אֶל הָרְקִיעִים

……….כְּמוֹ מִילָה לַעֲנָנִים —— וְנִשְׁכְּחָה.

.

אַחִים, הַמִּלִּים בְּבִטְנֵנוּ

שְׁכוּחוֹת, אָנוּ בִּרְכַּת טַל וּמָטָר שֶׁנִּתְיַבְּשָׁה.

אֵיכָה אָנוּ נוֹפְלִים מִתּוֹךְ גּוּפֵינוּ – נוֹפְלִים מִן הַמָּעוֹף

אֶל נוֹף הָעוֹלָם? מִי יִפֹּל בֶּן־אֱנוֹשׁ מִשְּׁמֵי־יָהּ לִשְׁמָמָה –

מִן הַיֵּאוּשׁ לָאֵימָה? וּמִי מֵרִים הַנְּפָשׁוֹת מִתּוֹךְ הַצַּעַר לַצָּמָא

וּמִן הַצָּמָא אֶל הַצֶּדֶק?

.

ב.

אֲחָיוֹת,

מָה עוֹד שׁוֹכֵן בַּגֶּחָלִים הָרְדוּמוֹת שֶׁל אַדְמָתֵנוּ שְׁכוּחַת הָאֵל וַחֲרוּכַת

הַדָּם? אֵיךְ יַעֲלֶה אֶל יָדֵינוּ פְּרִי שֶׁאֵינֶנּוּ בֹּסֶר – עֻבָּר תְּפוּחַ מַיִם וְחוֹלֵה זָהָב

הַפֵּרוֹת צוֹעֲקִים בְּבִטְנֵנוּ, אֵינְכֶן שׁוֹמְעוֹת? גַּם עֵץ הַשָּׁקֵד מְבַשֵּׂר

כִּי הִגִּיעָה שָׁעָה: רֵיחוֹ רָקַב וְעֵינָיו אֶל לְשׁוֹנֵנוּ:—

וּלְוַאי הָעוֹלָם הָיָה גַּן יָמֶיךָ וּדְשָׁאִים מַחְשְׁבוֹתֶיךָ לְהַלֵּךְ בָּם,

…וַאֲוִיר הַמִּישׁוֹרִים רְצוֹנְךָ לִנְשֹׁם – שׁוּבָה אֲדֹנָי אֶל מְעוֹנְךָ

………..שׁוּבָה קוֹל הָאֲדֹנָי שֶׁל כָּל צֹאנְךָ, לְהַגִּיד אוֹתְךָ תְּפִלָּה בַּשּׁוֹשַׁנִּים

……………….וְרֵיחָן נְשִׁימוֹתֶיךָ יַהֲלֹם: שׁוּבָה אֲדֹנָי אֶל מְעוֹנֶךָ.

…………………….שׁוּבָה אוֹר הָאֲדֹנָי אֶל עֵין רוֹאֶיךָ, אִישׁוֹנַי שְׁחֹרִים יָדַי

…………………………..בְּלֶהָבוֹת אָדֹם — הַשָּׁעָה זוֹרַחַת נֶצַח לָבָן

………………………………….אֶל תּוֹךְ שְׂפָתַי – שׁוּבָה אֲדֹנָי שׁוּבָה אֲדֹנָי

.

שׁוּבוֹ אַחֲיוֹתַי אֶל טַל הַבְּקָרִים אָנוּ הַגֶּחָלִים הַלּוֹחֲשׁוֹת

אֶל רַחְמוֹ שֶׁל עוֹלָם: לֹא בָּאֵשׁ, לֹא בַּדָּם, לֹא בַּמַּיִם, לֹא בַּתֹּפֶת

לֹא בָּעֲרִיפָה, לֹא בַּמַּגֵּפָה. רַק בָּרוּחַ עַל פָּנֵינוּ אַחֲיוֹת גֶּחָלִים רַק בַּהִבְהוּב

רַק בָּרָקָב, רַק בַּטַּחַב עַל גּוּף חֲטָאַי הַבֵּטוֹן וּפִצְעֵי הַבַּרְזֶל בָּאֲדָמָה.

אֲחָיוֹת,

גַּרְמֵי שָׁמַיִם מִתְהוֹלְלִים עַל בְּשָׂרֵינוּ, צְעָקוֹת עוֹלוֹת וְיוֹרְדוֹת בָּנוּ

חֲרָבוֹת מִתְהַפְּכוֹת מִתּוֹךְ הַלַּיְלָה עַל צַוָּאר לְלַבֵּן בָּנוּ רַעַד הַשְּׁתִיקָה.

וְעַתָּה בָּאָה שָׁעָה, וְקוֹלֵנוּ אָפוּף מִדַּעַת, וְקוֹלֵנוּ אָפוּף תְּהוֹם וְלֹא נֹאמַר

אֶלָּא – אֵל־בּוֹא־הֲלוֹם, בּוֹא וַהֲלֹם בְּלֵאוּת הָאֲדָמָה, שְׁלַח לִוְיָתָן

נָבִיא לֶעָרִים, רַעַשׁ מַשַּׁק כַּנְפֵי הַחַיּוֹת – שִׂים בִּנְדוּדֵיהֶן אֶת מוֹעֲדֶיךָ.

…………………….אֲחָיוֹת,

…………………….לֹא עוֹד נַעֲלֶה בְּבוּשָׁה שֶׁאָנוּ מְפֻחֲמוֹת לַיְלָה,

…………………….שֶׁאָנוּ זוֹלְגוֹת אֶל לֹבֶן הַיַּמִּים בְּיָדַיִם רֵיקוֹת.

…………………….יָדֵינוּ אֵין־שָׁלָל פְּשׁוּטוֹת אֶל הַשָּׁמַיִם, וּפִינוּ, פִּינוּ שִׁירָה.

.

ג.

אֵלִים, כֵּיצַד לִקְרֹא אֶת צִיּוּרֵי הָעֲנָנִים, וּלְטַפֵּס בְּדִמְיוֹנְכֶם אֶל גּוּף

שֶׁאֵין בּוֹ בָּבוּאָה? פִּסְגוֹת שָׁמַיִם בּוֹעֲרוֹת נֶעֱמָדוֹת אֶל הֶהָרִים,

לָבָן שׂוֹרֵף אֶת הָאִישׁוֹן שֶׁל שְׂדוֹת שָׁמַיִם מַזְהִירִים, מִנִּיצוֹצוֹת פְּנֵיכֶם

הַשָּׁבִים וְעוֹלִים כְּהֵד גּוּפֵינוּ – כָּל בְּשָׂרֵינוּ הַמַּרְאָה.

וְכֵיצַד עַתָּה עָלֵינוּ, אֵלִים, לִקְרֹא שָׁמַיִם בְּמַבָּט הַסַּנְוֵרִים הָעִוֵּר

אֶל הָאָדָם? לְבוּשֵׁי אוֹר כְּשַׂלְמָה אַתֶּם צוֹבְאִים עַל הָעֵינַיִם,

לְהָצִיף בַּחֲזוֹנֵנוּ הֹלֶם־לֹבֶן מִלְחָמָה:

…………..כָּל הָאֲרָצוֹת הַמֻּבְטָחוֹת לָנוּ שׁוֹקְעוֹת בִּרְחוֹבוֹת הוֹמֵי־שָׁלוֹם

וְסוֹאֲנֵי־לֵאוּת שְׁלֵוָה, בִּסְעָרוֹת שֶׁל כִּכָּרוֹת וּמְדִינוֹת גָּדֵר בְּצוּרוֹת,

בְּגוּפוֹת חוֹמָה עוֹלוֹת מִגְּרוֹן אַרְצֵנוּ כִּבְשׂוֹרוֹת;

וְאַיֵּה שִׂפְתֵי הַדְּבַשׁ שֶׁל אֶרֶץ אִמָּא וְאָבוֹת

לְבַשֵּׂר בָּנוּ עַל אֶרֶץ חֲרֵבָה?

…………אֵלִים, חָשַׁכְנוּ תַּחַת מַלְבּוּשֵׁי הָאֲדָמָה, אַךְ לֹא חָשַׁכְנוּ דַּי.

יָמִים רָצִים עַל לֵילוֹתֵינוּ, חֲלוֹמוֹת – סְפִינוֹת טְרוּפוֹת

כּוֹכָבִים – גְּרוּרוֹת אֵינְסוֹף שֶׁל זְמַן עֵינְכֶם הָעֶלְיוֹנָה.

אַךְ בְּשָׂרֵנוּ הָאָפֵל הוֹמֶה כְּיוֹנָה אֶל שׁוֹבַךְ עַפְעַפַּיִם כְּבֵדוֹת.

אֶל קִרְבֵי הָרִים נֶעֱצָמִים עַל הֶעָרִים, צִיּוּצֵי צִפּוֹרִים

מִפִּיּוֹת שְׂרוּפֵי שְׂפָתַיִם. לָנוּ נֹגַהּ הַשָּׁמַיִם כִּפְתִיחַת מַעֲטָפָה

שֶׁל שִׂפְתוֹתֵינוּ  — וְאַיֵּה מִכְתָּב?

…………..הוֹמֶה גַּם עָב הַלּוֹכֵד מַבָּטִי בְּקוֹלוֹת נִקְרְעוּ מִשָּׁמַיִם

…………..וּכְמוֹ יָם אַחֲרוֹן תַּפְלִיג בּוֹ תִּקְוָתִי, יְשׁוֹטֵט כְּהִמְנוֹן מֵעַם שְׁכוּחַ אָזְנַיִם,

…………..אֲלֵיכֶם — שְׁעַת בֵּין עַרְבַּיִם צְלוּלָה, הֵד הַנְּשִׁיקָה עַל לֶחְיוֹ שֶׁל עוֹלָם, צַעַר

…………..הָאָדָם בְּגֵאוּת זִכְרוֹנוֹת שֶׁלֹּא רָשַׁם בָּם אֶת גּוּפוֹ, שֶׁאַךְ חָלַם.

…………..אֵלִים, קוֹלְכֶם יָשׁוּב אֶל בֵּין קִירוֹת רְקִיעִים, כְּמוֹ פְּנִינָה נִרְקֶמֶת

…………..אֶל מִלָּה. אָז בִּבְשַׂר הַמַּרְאָה שֶׁל דְּמוּתֵנוּ נַבִּיט, וְנִשְׁלֶה מֵעָמְקָהּ

…………..—- לְדָוִד תְּהִלָּה

.

ד.

אֲדוֹן צֵל עוֹלֶה עַל צִיּוֹן, הַאִם

כְּבַד־רָצוֹן אַתָּה שָׁב אֶל הָהָר?

כְּבָר שׁוֹטְטִים בִּשְׂפָתֶיךָ־הַס כְּבִרְחוֹבוֹת, נֶחְנָקִים מַס־חוֹבוֹת עַל בָּתֵּי

כְּנֵסִיּוֹת; לוֹהֲטִים מַעֲשִׂיּוֹת אֱלֹהֵי־רַע חוֹשְׁבִים הִרְהוּרֵי הַכְּפִירָה

כִּמְצֻוִּים. חַג־כּוֹכָבִים הַלֵּב חָשׁ בְּצִיּוֹן

………..כְּצִוְחַת־מְאוֹרוֹת; בְּנֵי־אָדָם זָעִים קְרִינָה בַּחֲצֵרוֹת –

נָעִים־שְׁגוּעִים כִּזְרָעִים בְּהָרִיַּת הַשְּׁכִינָה, כָּל בְּרִיאָה הֲמּוּמַת־חֶבְיוֹנָהּ

תִּתְגַּדַּל לְעוֹלָל בּוֹעֵט בֶּטֶן הָאֵם. אֲהָהּ אֲדוֹנִי, הַאִם אֵין מְנַחֵם לִשְׁלוּחֵי

הָעוֹלָם־הֱקִיאָם— מִמְּרוֹם צַעַר מוֹתְךָ לִתְהוֹם הַבְטָחָה אַדְנוּתִית־רִבּוֹנִית

לִמְלוּכָה? הַאִם בִּי מְנַחֵם? וְאֵיכָה אֲנַחֵם וְלִבִּי־פַּחַד שְׁאוֹן הָאַחֲרִית —

אֲנִי – הַקּוֹרֵאת וְעוֹנָה, מְשַׁלַּחַת יוֹנָה כְּמוֹ־מִמְּךָ – מְשַׁקֶּרֶת הַבְּרִית.

כְּלוּם יוֹנָה תְּנַחֵם? וְאֵיכָה תְּנַחֵם הַדְּמוּמָה אַךְ הוֹמָה וְהוֹמָה,

וַאֲנִי אֲדוֹבֵב אֶת קוֹלְךָ כְּמוֹ־מִמֶּנָּה כִּדְבַר נְבוּאָה בְּמִרְמָה:

.

"דֹּע־דְּעִי כִּי אֵימָה לְפִתְחֵךְ אוֹר רוֹבֶצֶת עוֹפוֹת

נִשָּׂאִים כְּהֵדֵי יוֹם לָבָן, שֶׁאֵינֶנּוּ מַגִּיעַ, אֵינֶנּוּ הוֹלֵךְ

כִּי כְּמוֹ רַעַל יָשָׁן תַּהֲרִי בְּקוֹלֵךְ אֶת דִּמְמַת אֲדוֹנֵךְ

הַדַּקָּה. וּבִשְׁמֵי תְּעוּקָה עוֹד אָבוֹא כְּנִסְתָּר; צֵל עוֹלֶה עֲלֵי צִיּוֹן

……………………………………………צֵל־רָצוֹן חָרוּץ בָּהָר"

.

ה.

מִי יָשִׁיר בָּכֶן שָׁנִים רָעוֹת? בַּחֲלוֹמִי עֲמַדְתֶּן עַל הַנָּהָר וּבְלַעְתֶּן

מָה שֶׁנִּקְרָה, כָּל מָה שֶׁנִּקְרָה, וְרָעוֹת נוֹתַרְתֶּן

רָעוֹת וְחִוְּרוֹת. עֲלִיתֶן עַל הַכִּכָּרוֹת, הִשְׁתַּפַּלְתֶּן לָעֲמָקִים

צְבַעְתֶּן פְּנֵי צִפּוֹרִים בְּמָעוֹף עָיֵף.      וְהַשָּׁנִים הַטּוֹבוֹת —

……………………..מִי יִבְכֶּה אֶת הַשָּׁנִים הַטּוֹבוֹת? וּגְרוֹנֵנוּ שָׁנִים רָעוֹת

…………שֶׁבְּלָעָן; וְאָנוּ שָׁנִים רָעוֹת אֵינְסְפוֹר עַל הַנָּהָר, אָנוּ שָׁנִים רָעוֹת

…………בֶּהָרִים. עָלִינוּ עַל פְּנֵי כָּל הָאָרֶץ, כְּעֵדֶר, רוֹעֶה לָנוּ הַזְּמַן וְקוֹלוֹ

…………כּוֹכָבִים – צַעֲקוֹת עִדָּנִים שֶׁבָּאִים אֶל קִצָּם. צַעֲקוֹת עִדָּנִים לֹא

…………יָבוֹאוּ.

.

עַתָּה מִי יְפָרֵשׁ חֲלוֹמִי לְחִידָה? וּפָרוּשׂ הוּא כֻּלּוֹ לְפָנֵינוּ

וּפְרוּשָׂה כָּל הָאָרֶץ לְאָכְלָהּ וּלְבָלְעָהּ, אַךְ תּוֹסִיף וְתִגְדַּל בְּבִטְנֵנוּ —

לְאַנְחוֹת יְלָדִים שׁוֹעֲטֵי אֶל לֵדָה, לְלֵאוּת מַלְאָכִים מִלְּנַסּוֹת

לָתֵת בְּלֹעוֹת הַבָּאִים אֶת קוֹלָם – הֵד תִּשְׁבָּחוֹת וְשִׁירוֹת הָעוֹלָם

מֵי נְהָרוֹת וּמוֹתָם אֶל הַיָּם כְּלַהֲטֵי פַּרְפָּרִים אֶל אוֹרוֹת.

…………………….שָׁנִים רָעוֹת, עָיַפְתִּי בָּכֶן, בְּעֵינַיִם מְרֻטָּשׁוֹת לִרְוָחָה,

כָּל הַלְמֵי הָעוֹלָם וּמֵרוֹצֵי הָאֲוִיר נִתְלָשִׁים מִמְּקוֹמָם אֶל רֶחֶם אִישׁוֹנַי:

בְּכָל אֲשֶׁר אַבִּיט אֵלֵד פַּחַד הָעוֹלָם, צַעֲקוֹת הָעוֹלָם וְקִלְלוֹתָיו.

וּתְמוּרוֹת רָעוֹת רָאוּ עֵינַי – גַּם כְּלָבִים בּוֹכִים בַּמִּדְרוֹנוֹת; גַּם כְּרוּבִים

בִּדְמוּת פֶּרַח וּפֶרַח, וְצוּף נִגָּר מִנְּשִׁיקָתָם אֶל הָרְחוֹבוֹת

בָּם יָדַעְנוּ לְהַלֵּךְ, בָּם הָיִינוּ בְּרוּכֵי צְעָדִים רַבִּים וְלֵילוֹת אֲרֻכִּים

פָּקְדוּ מִדְשָׁאוֹת בְּאַלְפֵי טַל.

.

שָׁנִים רָעוֹת —

כֵּיצַד נָשִׁיר סִבְלֵנוּ אֶל הָאֵל, וְאָנוּ מוֹהֲלִים אֶת לֵילוֹתֵינוּ מִפַּחַד הַקִּינָה –

בְּזַרְנוּקֵי נֵאוֹן, בִּכְוִיּוֹת חַשְׁמַל עַל פְּנֵי פָּנָיו הָאֲפֵלוֹת. צְעָקוֹת נֶאֱלָמוֹת אֶל

אוֹרָהּ שֶׁל הָעִיר, וְחִוְּרוֹת הַשָּׁנִים הָרָעוֹת. וְרַבּוֹת וְרַבּוֹת וְרַבּוֹת לְהַכְאִיב

וּמִי יָשִׁיר כִּי הֵן רַבּוֹת, וְכִי רָבְתָה הָאֲחִיזָה?

 

רות פוירשטיין היא משוררת, אמנית רב תחומית ומאסטרנטית לספרות באוניברסיטת תל אביב. ספר שיריה הראשון, "ספר שכחה וגאולה", עתיד לראות אור בהוצאת בלימה. מחזור השירים שכאן מתוך ספר נוסף שבכתובים.

 

» במדור ארוכים בגיליון הקודם של המוסך: פרגמנטים מתוך ספר בכתובים מאת אלמוג בהר

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

אלמנה דור שלישי

ענבל כהן

 

סבתא שלי התאלמנה בגיל 36. ככה. יום אחד. היא בכלל לא אהבה אותו, כך סיפרה לי שנים אחר כך. הוא היה מבוגר ממנה בכמעט עשרים שנה. אבל את הטבעת לא הורידה מאצבעה עד יום מותה. אני לא יודעת עליו הרבה. הוא עבד בקק"ל. עבד עם הידיים. יום אחד הלך לעבודה ולא חזר. התקף לב כנראה. אולי תאונת עבודה. הוא היה בשנות החמישים לחייו.

אמא זכתה ליותר שנות זוגיות, דווקא לא רעות, עד גיל 48. אבא היה בן 59. כמעט. אבל ההלם מהמחלה השאיר אותה בלי שיניים. הבית היה מלא צחוקים של ילדים, ריבים וחיבוקים. אמא בישלה כמו במלון חמישה כוכבים. אבא, שגדל בלי חיבוק ואוכל מבושל, היה מכור כבד.

אחר כך אלוהים החליט לעשות ממוצע. אני התאלמנתי בגיל 42.

אתמול קברתי אותו. עכשיו השעה עשר בבוקר. אני עומדת מול המקרר החדש שקנינו, ומנסה לחשוב עליו בצלילות. לא יכולתי לומר את כל מה שרציתי בהספד מול כל האנשים שמכירים אותנו. איך אתאר את מגע כפות הרגליים, משא ומתן ארוך על כללי הכשרות בבית, על כל בוקר שבו הוא קם ובחר כפית חלבית, אפילו שממש לא היה אכפת לו באיזו כפית הוא אוכל. מיץ התפוזים הסחוט שהושאר על השולחן. ליטוף אגבי בפלומת השיער שצמחו בה שערות לבנות אחדות.

איך בכינו יחד מעל שידת ההחתלה של תמר, אחרי שיחת הטלפון שלא השאירה מקום לספק. פתחתי את החיתול. הטלפון צלצל. תמר הייתה עם חלק תחתון חשוף. הוא עמד בכניסה לחדר בעיניים אדומות. הוא לא דיבר. נתתי לו את החיתול. הוא פתח אותו ושנינו בכינו והדמעות שלנו נשרו לתוכו. תמר הקטנה חיכתה בשקט לסיום ההחתלה והביטה בנו בעיני עגל.

נהפכתי לכותבת ההספדים של המשפחה האומללה הזאת. "את יודעת להוציא את הדמעות," אמרה לי בת דודה שביקשה ממני לכתוב הספד לחמותה. התחלתי לכתוב בראשי הספדים על אנשים שעודם בחיים. אולי מתוך פחד לאבד אותם. הייתי חולמת בהקיץ שאני מספידה את סבתא שלי במילים חמות. דימיתי את האהבה שלה לאוכל שהכינה לנו. ארוחת ערב של פתיתים מבושלים עם חמאה וחלב בערבי חורף, לשה את הבצק שבתוכו נקוות כל הדמעות, מטפטפות יחד אל תוך הבצק ומתערבבות בצחוק של כל הילדים בבית.

על עומרי כתבתי בראשי כמה הספדים. הרבה לפני שנפטר. את חלקם הפכתי לברכות יום הולדת. כתבתי על העקשנות שלו, ועל האהבה שלי לדברים הקטנים של השגרה.

אז כתבתי הספד יפה ואנשים בכו. אבל מה שהכי רציתי היה להזדיין איתו עוד פעם אחת. ולא לחשוב שזו הפעם האחרונה. לספור את נקודות החן שלו. את הגדולה על הלחי השמאלית, את הוורודה על השד ימני, בין השערות. וכולם עברו מולי ואמרו משתתפים בצערך, מן השמיים תנוחמו. בזמן הזה דמיינתי את הידיים שלו עוברות על השיער שלי, ואת מגע הזקן הצרפתי שגידל בשנים האחרונות על לחייו. הייתי גוזרת לו אותו בזמנים שגדל פרא עם המספריים הקטנים של הציפורניים ואחר כך נותנת לו נשיקה ארוכה, לבדוק שגזרתי מספיק קצר את שערות השפם, שלא יפריעו לשפתיים. הייתי עומדת מול המראה, מרימה את שערות הפאה הימנית של ראשי, בוחנת את שערות השיבה שהציצו והחלטתי להשאיר ולא לצבוע. הוא היה ניגש אליי מימין בחיוך ומנשק בעדינות במקום שצצו בו שערות לבנות.

המראה מולי מציירת תמונה של מישהי מוכרת אך זרה לי: פנים עגולים ועיניים גדולות, כמה שערות כסף שצובעות את החום ומשוות לו רצינות. ומבעד לה אני רואה את הבחורה הצעירה שהכרתי לפני שנים, וכיום אני בקושי זוכרת אותה. זו הייתה מלאת חיוכים ואופטימיות, וגופה רענן וחלק. רק אחדים הכירו אותי כפי שאני באמת. המראה לא העבירה את דמותי כפי שראיתי אותה אני. עומרי הכיר אותי כפי שאני באמת. בלי איפור ובלי העמדת פנים. נראה שהוא אהב אותי יותר משאהבתי את עצמי וזו כשלעצמה הייתה בעיה חמורה, כי עכשיו נותרתי לבדי. תמיד היו לי ציפיות גבוהות מעצמי ומהעולם, והן היו מתכון לאכזבה מתמדת. היחיד שעמד בציפיות הגבוהות שלי היה עומרי.

כבר אחר הצהריים ומעט אנשים עוד יוצאים ונכנסים, תכף שבת. סוף־סוף יושבים על כיסאות רגילים. כל השבוע ישבנו על מזרנים והגב שלי, בעיקר התחתון, התחיל לכאוב בנקודה השמאלית,  בגומה שבין הגב התחתון לישבן. היום נאכל ארוחת יום שישי של קייטרינג. לא מטבוחה שמתבשלת שעות על הגז שאמא מרתיחה מים ונועצת סכין בעגבניות, מצלקת אותן כדי שאחרי שירתחו המים, תוכל לשלוק אותן מקליפתן. רעש הקיצוץ הדק על קרש העץ ופצפוץ השמן המתחמם והערבוב הארוך על הגז. טעם חמוץ־מתוק של סלט גזר עם אגוזים ועירית מעורבב עם אגוזי פקאן, שאפשר לאכול ממנו קערה שלמה. כל הטעמים פתאום על הלשון: ארוחת ערב של פתיתים מבושלים עם חמאה וחלב בערבי חורף, ללוש את הבצק שבתוכו נקוות כל הדמעות. מהבצק הזה מכינים חלות של שבת או ספינג'. כזה שמלא שמן ונמרח בסוכר לבן, אליו קושרים חוט לבן של תפירה, מחזיקים מעל הפה ונוגסים בנגיסות קבועות. אני מתגעגעת ללקק את האצבעות מערבוב של מטבוחה חמה וטחינה עם חלה, לנגב את השפתיים מהחומוס של הקוסקוס שנמעך בפה. דביק כמו הנשיקה שדוד אברם הדביק לי לפני דקה.

רציתי קצת לברוח, ולא חשבתי על מקום טוב יותר מהקוסמטיקאית. המגע הזה הוא שלך לשעה שלמה שבה את מקבלת טיפול מסור, עד לאצבע הכי קטנה, עדיף בעצימת עיניים. את יושבת שם, מושיטה יד. הדיוק שדורשות הציפורניים נוגע ללב. המריחה מרפרפת לך על הציפורן, מורחת את יומך בצבעים. את בוחרת צבע לפי מצב הרוח. כתום ליום סגריר, בורדו עמוק לבדידות מעיקה. ואין מי שישפוט אותך. אם יש לך מזל את זוכה במסז' קטן ברגליים ובתשומת לב מרבית לכל אצבע ואצבע. ואם יש דיבורים הם רק דיבורי נשים. מלב אל לב. בסוף את שוכבת והיא מורטת לך את הגבות. זה קצת כואב, אבל גם יש נחמה בלהיפטר מהשערות הקטנות והמציקות לימים הקרובים. ואת שוכבת שם עוד דקה. מושכת את הזמן עד ליציאה לחיים האמיתיים. את מוכנה לשלם לה תמורת האשליה. את כבר לא כל כך צעירה ומבינה שאשליית הנעורים עוד מעט תחלוף. את ממש בסופה של תקופה. את מרגישה את זה. סוף התקופה מתאפיינת בקמט פה, קמט שם שאת מנסה להתעלם ממנו. בכתם לבן בזרוע, בכתם חום אחד בלחי ושני על השד השמאלי.

התיישבתי על הכיסא המסתובב ובחנתי את שורת הלקים הצבעוניים.

בא לי בהיר, אני אומרת.

אולי תגווני, היא אומרת לי.

לא בא לי, תשאירי לי משהו קבוע, אני נותנת לה מבט.

היא מוציאה את המשייף ומתחילה באצבע ביד ימין. עוברת לקמיצה.

אווץ'.

אל תזוזי.

בחייאת רויטל זה כואב.

נגעת בציפורניים שלך, היא אומרת.

הן הציקו לי.

אל תזוזי, היא נותנת בי מבט רציני.

הציפורניים לאט־לאט מתחילות להתמלא בתכלת בהיר במיוחד. משיחת המברשת עוברת ציפורן־ציפורן ביסודיות ובמהירות. מוסיקת שנות ה־80 מתנגנת ברקע. Girls Just Want To Have Fun. היא מספרת לי על הבן שלה והבעיות שלו בבית הספר, ואני מהנהנת כמבינה. משלמת לה מכל הלב ומקבלת חיוך רחב ליציאה לדרך. עד הפעם הבאה.

***

הערבים עוברים עליי במרפסת ולפעמים בטלוויזיה. לא מסוגלת לקרוא בימים אלו. אני חושבת איך אפשר להחזיק את הזמן, לנתב אותו כרצוני, להזיז אותו קדימה כדי לא להרגיש את המועקה שמזדנבת אחריי. מין תקתוק שמקביל לפעימות הלב. בכל פעימה הוא מושך את הלב מטה, כמו ילד שמושך במכנס ומנדנד. התקתוק מלווה אותי מהרגע שאני קמה. אני שומעת אותו יותר כשאני לבד, ואני עוצרת לרגע, מקשיבה לו. אני מקווה לא לשמוע אותו עוד, אבל הוא לא עוזב אותי. אני מקווה שהזמן ישקיט אותו, אך עד כה זה לא קרה. צריכה לעבור ל"זמן התינוקות", שבו הזמן המציאותי אינו רלוונטי, שבו ההתנהלות היא על פי צורכי הגוף שלי. האם לזמן יש זמן משלו, האם הוא פועל דרכנו והאם אני יכולה להשפיע עליו? אני חושבת שהזמן והזיכרון מתערבבים בשלב כלשהו, עד שקשה להבחין בין הזמנים, מה היה קודם ומה אחר כך. המתים עוד חיים בזיכרונם של החיים, וכל זמן שאלו זוכרים אותם, הם ממשיכים לחיות בראשם, משתנים, מלווים אותם, מדברים איתם. הם לא מתים עד שאלו שזוכרים אותם מתים.

הגיע הזמן לחזור לעבודה. מרכז ירושלים מלאה גגות אדומים. הגשם צובע את מדשאות גן העצמאות בירוק כהה במיוחד. הגשם לא פוסק, ורחוב אגרון נראה כמו נחל גועש. רגליי לוקחות אותי אל בית קפה קטן שבקושי מכיל שולחן בר קטן ושולחן עגול ליחיד. יצאתי החוצה ולקחתי את הקפה לשבת על הספסל. הבטתי מטה. חלפו להם זוגות נעליים בגדלים וצבעים שונים. הבטתי בנעלי הבד  שלי, Toms  שחורות וכבר בלויות. נוח לי בהן. אחד הזוגות נעצר לידי.

היי, מה נשמע?

הרמתי את ראשי. נגלה לעיניי ראש עם משקפיים עגולים. ידעתי את שמו, הוא ישב לי על הלשון. אנגלי  או אמריקני.

מה שלומך? הוא חזר.

מה שלומי? הופתעתי מהשאלה, כאילו הוא באמת רוצה לשאול לשלומי. במקרה הזה אמרתי לעצמי, הנה הזדמנות לענות לשאלה בכנות.

שלומי מצוין, קברתי את הבן זוג שלי לפני חודש ומאז אני מתעסקת בביורוקרטיה, בלגדל שתי ילדות, מזל שיחד איתו הלכה המשכנתא.

ראיתי את עיניו נפערות בהפתעה. הוא הזמין לעצמו אספרסו כפול וישב איתי על הספסל.

ואו, אני מצטער לשמוע. איך את מסתדרת? הוא התחיל לצחוק ומיד כבש את צחוקו בבושת פנים. מה כל כך מצחיק? שאלתי.

שלא ציפיתי לתשובה הזו. אני מצטער. זה ממש לא מצחיק, אמר וכיסה את פיו.

חייכתי.

אתה צודק, מה יש לעשות חוץ מלצחוק. הרי כבר בכיתי עד שנגמרו לי הדמעות.

הוא הסתכל אליי בעיניים גדולות עם זיק של שובבות, וצבע העיניים התכולות שלו התחיל להשפיע עליי.

לא, באמת, איך את מסתדרת?

מסתדרת…

בחנתי אותו. הכיפה הקטנה עם צבעי הקשת בענן עדיין נשארה על ראשו, מבצבצת. שיערו ארך במקצת ובשמש הוא נראה בהיר יותר. לבוש בג'ינס משופשף במיוחד ובחולצת צווארון כמו של אבא שלי, רק סגולה.

וממה הוא נפטר?

מהמחלה.

כמה זמן הוא היה חולה?

חצי שנה.

שתיקה. הוא החזיק את האספרסו שלו בכזו עדינות. הבוהן אוחזת בידית בכוס והאצבע מחזיקה אותה מהצד השני. טבעת הנישואין בוהקת בשמש על הקמיצה. ציפורניים גזוזות ואצבעות ארוכות ודקות.

ואיך את? את נראית מצוין.

רק נראית. תודה.

השמש עשתה בי שמות. ידעתי שמיד אחר כך אני אראה על פניי נמשים־נמשים על האף ואולי כתם קטן שיהיה לו פוטנציאל לגדול.

אז איפה אתה עובד עכשיו?

קיבלתי משרה באוניברסיטה.

מזל טוב.

כן, חיכיתי לזה הרבה זמן.

תראי, הייתי ממש שמח להמשיך לשבת אבל אני חייב לעוף, אבל בואי ניפגש ונתעדכן.

רציתי שימשיך לשבת, שיהיה לי עם מי לדבר. נשיקה וחיבוק חם הפתיעו אותי. היה לו ריח אפטרשייב של גבר לא צעיר. חזק. של פעם. עמדנו חבוקים באמצע רחוב אגרון. אהבתי להריח את בית השחי של עומרי. להריח אותו גם כשהיה מלא בזיעה חמצמצה שריחה התערבב בשאריות הדאודורנט המתוק.

אחרי חודש שוב מצאתי את עצמי בשמונה וחצי ברחוב אגרון. השיעור שלי מתחיל רק בעשרה לתשע. עצרתי בבית הקפה הקטן. אהבתי שמגישים בו מים עם חתיכה קטנה של מלפפון. והנה הוא. לבוש חולצה כחולה משובצת עם צווארון. אני מחייכת, אבל מרגישה שרואים עליי את העצב.

מה שלומנו הבוקר, הוא שואל.

ואני מספרת על הבנות ועל ביטוח החיים ועל הביורוקרטיה. המעטפות הנערמות מבלי שאפתח אותן. עומרי היה מתעסק בחשבונות. שוב הוא לוקח לו קפה ומצטרף אליי.

כמה אני מדברת. ומה שלומך?

אני? גם עליי עברה שנה לא פשוטה, אבל אני לא יכול להתלונן אחרי מה שאת מספרת.

מה קרה?

נפרדנו, אשתי ואני. עזבתי את הבית.

ואני חושבת, שלושה ילדים, ובוחנת אותו עם הכיפה הצבעונית לראשו והחצי חיוך והמבטא הקצת מצחיק שלו. הכיפה כל כך קטנה שכמעט אפשר לשכוח ממנה.

זו הקלה גדולה בעצם, הוא אומר. אפשר לפתוח דף חדש ואין בבוקר את ההרגשה המעיקה והשתיקה שביני לבינה והשאלה למה בעצם התחתנו ואיך הגענו עד הלום. יש לי דירה נחמדה עם גינה. מוזר להיות לבד אחרי יותר מעשרים שנה שאין לך זמן לעצמך.

אני מהנהנת ומסכימה בשתיקה.

אני צריכה ללכת, אני אומרת.

ושוב חיבוק וגם נשיקה רפה על הלחי.

רוצה לאכול צהריים יחד? הוא שואל לפני שאנחנו מתנתקים.

טוב, אני עונה כמעט ללא מחשבה.

הכיתה מחכה, ילדים הורמונלים סוערים יושבים על כיסאות. היסטוריה מעניינת להם ת'תחת. שמעתי בחצי אוזן ברדיו שהיום יום האיידס הבינלאומי. על זה אדבר איתם. נכנסת לכיתה, מוציאה קונדום ישן מהתיק. צחקוק מהכיסאות האחרונים.

המורה, זה שלך?

לא ויתרתי והמשכתי עם הציניות של התלמיד, קניתי את זה במיוחד בשבילך יונתן, נראה לי שאתה יקיר הבנות כאן בכיתה.

כולם התגלגלו מצחוק, יונתן נתן בי מבט וחיוך מעושה. את שארית השיעור העברנו בשיחה פתוחה ככל האפשר על אמצעי מניעה ואיידס. הילדים חשבו שגלולות מגינות מפני איידס. תפסתי את הראש שלי וחשבתי: איך עם כל האינפורמציה שזורמת באינטרנט הם יודעים פחות ממני כשהייתי בגילם?

השעה שתים עשרה וחצי ושכחתי לשאול איפה ניפגש. צלצלתי אליו. אפילו לא זכרתי שיש  לי מספר טלפון שלו. יש מסעדה נחמדה שנפתחה במושבה. שמשת הרכב מלאה אדים ואני כמעט לא רואה דבר. לוקח לה כמה דקות להתבהר. המסעדה הומה אדם, והוא יושב ומחכה. כשאני מגיעה הוא נעמד בג'ינס הכחול והחולצה המשובצת. הוא נוגע בי קלות בידו והיא חמה. שלי קפואה. אני שוב מריחה את האפטרשייב שלו. הוא יושב מולי ומדבר. הרעשים סביבנו מקשים עליי לשמוע אותו. אני מהנהנת ולא יודעת אם הבחין שהלכתי לאיבוד כמה פעמים בתוך המילים שלו והמחשבות שלי. טעם אגוז המוסקט והבטטה מתערבב לי בפה ואני מעדיפה לשתוק. המלצרית שואלת אם אנחנו רוצים כוס יין, הוא מסתכל עליי ואני מהנהנת. היין האדום מתערבב לי בבטן ואני מרגישה אותו נח על כל הארוחה בתוך הקיבה. המוסיקה מנעימה את הזמן, הוא מחייך ומבקש חשבון. בלי מילים אנחנו יוצאים, ואני מרגישה את כף ידו בשלי. אני לא מוציאה אותה. הולכת אחריו לרכב. נכנסת למושב שליד הנהג. הוא נוסע. אני לא שואלת לאן.

הוא עוצר ומוביל אותי בחיוך לבניין ישן. אנחנו הולכים מסביב לבניין ומגיעים לשלוש מדרגות המובילות לשער קטן וגינה. בגינה שביל אבנים המוביל לפלדלת חומה. הוא מכניס את המפתח למנעול ונכנס פנימה. החושך מכסה את החדר, ואחרי כמה רגעים אני רואה ספה חומה מרופטת וספריית עץ ועליה ספרים, בעיקר באנגלית. אני לוקחת ספר על בוב דילן. מרגישה לא במקום. כמעט שתיים וחצי. הוא לוקח ממני את הספר ומניח אותו על שולחן הסלון. לוקח את ידיי ומוריד לאט את הצעיף האפור שעוטף לי את הצוואר. ואז את המעיל, והסוודר. אני לא זזה. מתמסרת למגע. שמחה שהחדר חשוך. הוא מושיב אותי על הספה ומסיר מעליי את המגפיים, מגף אחרי מגף. אני נעמדת מולו. מורידה לו את החולצה המשובצת, מתחתיה מגלה גופייה לבנה. משחררת את החגורה, פותחת את כפתורי הג'ינס. מרגישה את הזקפה שלו. מושיבה אותו על הספה וחולצת את נעליו, אחת־אחת. ואחר כך גרב־גרב. ומורידה את המשקפיים, שלי ושלו. הוא מסיר את הכיפה הקטנה והצבעונית. הוא הולך לחדר ומביא קונדום, בוחן אותו לרגע ואז פותח את העטיפה ומלביש אותו בזהירות. הראש שלי ריק לחלוטין. אני עוצמת את עיניי. מרגישה את כף ידו מלטפת את שערי, חופנת את שדיי. עיניי נשארות עצומות. שערו החלק מגיע עד לאוזניו. הידיים שלי מקיפות אותו. אני מושיבה אותו על הספה ושוב עוצמת את עיניי. הלשון שלי הולכת לאיבוד בפיו. אני יושבת עליו ובקלות הוא מחליק לתוכי. אני שומעת רק את הד נשימותינו וציוץ של ציפור שיושבת על אדן החלון. צפצוף רפה מעבר לזגוגית. רוצה להיאחז במשהו. מחזיקה בגבו. בכתפו. נשארת עליו גם אחרי. ראשי בין ראשו לכתפו, במשולש, מרגישה את עצם הבריח. משתהה עליו עוד רגע. אני מרגישה רטיבות על לחיי, מנגבת את הדמעות בלי שיראה ויוצאת ממנו. הוא מסתכל עליי.

אני מתחמקת לשירותים. השירותים עתיקים עם קרמיקה לבנה דהויה. אני מסתכלת במראה. אני נראית קצת מופתעת. מופתעת מעצמי ואיך הגעתי לכאן, ביום חול, חודש וחצי אחרי שעומרי נפטר. הפנים שלי ניבטות אליי מהמראה. הגבות שלי לא זהות זו לזו, עבות, מסרבות לידיי שמיישרות אותן שוב ושוב. האף שלי מלא נמשים מהקיץ האחרון. כתמי שמש כמו שיש לסבתא שלי על כפות הידיים מתחילים לתת אותותיהם. יש לי עוד כמה שנים, אני חושבת. בינתיים אני חובשת כובע רחב בקיץ כדי לדחות את הקץ. את רוצה לראות את הספר עכשיו? אני שומעת אותו צועק מחוץ לשירותים.

אני יוצאת. איזה ספר?

על בוב דילן, הוא עונה.

נסעתי חזרה הביתה כאילו דבר לא קרה.

אביגיל חיכתה לי על הספסל בכניסה לבניין. אמא, את מאחרת.

אני באמת צריכה לשכפל לך מפתח, אמרתי. שיהיה לך, את כבר גדולה.

***

שוב ביקשתי מנגה הבייביסיטר להגיע בשמונה וחצי, אחרי שהבנות ישנות. לובשת פיג'מה, נכנסת איתן למיטה ועושה את עצמי נרדמת. בשמונה תמר כבר קורסת בין ידיי. אביגיל עדיין מציצה בי. אני מעבירה את תמר למיטה. כבר כבדה למדיי. חוזרת למיטה, אביגיל כבר בנמנום כזה שלא אכפת לה שאקום. מדדה בשקט למקלחת. מקלחת קצרה, רותחת, שמאדימה את הבשר. כל המשמנים האלו שזועקים לשמיים את לילות הבשר שלי. הוא מת ואני עדיין מרגישה שאני מסתננת, לוחשת, מתחבאת. לובשת את החולצה האדומה. זאת שעוד עולה עליי, שפעם הייתי שוחה בה. היא עוד מעט מתמלאה לגמרי בבשר. והבשר שלי אדום, יוצא את הקור הזה, חורך את הפנים.

הגשם שוטף לי את הליפסטיק ואני מנקה אותו, כאילו מתביישת שמרחתי אותו בכלל. והנהיגה עוברת, אבל אני לא זוכרת את הדרך. אני פשוט מגיעה. בלי שאני דופקת הוא פותח. עוד רטוב מהמקלחת, הספיק ללבוש רק ג'ינס. אני לא מדברת. הוא רוצה להגיד שלום, אבל אני מהסה אותו וחוסמת לו את הפה עם האצבע. אני לא מתפשטת. רק אותו אני מפשיטה מהג'ינס. ואין בי כלום. רק בשר. הלוואי שיכולתי להיות רק בשר. בלי זיכרונות, בלי לב. אני מתעלסת כאילו עם עצמי. כמו שלא זכרתי איך הגעתי לכאן, כך כל הבשר הזה רוצה לשכוח, למחוק. ואני נותנת להעלים אותי בתוכו כשהוא בתוכי. הכול מתערבב, הרוק שלו באוזן שלי והלשון שלי בצוואר שלו. כאילו אנחנו חתולים שלא שבעים מליקוקים. הכלב בחוץ נובח. האנחות הולכות וגוברות, הציפורניים ננעצות בבשר. הבשר נכנע, הנשימה עצורה, נחנקת תחת הכבדות, נקבוביות העור מזיעות, מתחככות, נתח לנתח הן נופלות לשקר הבשר הזה.

האוויר דחוס, קשה לנשום, אבל אין מנוחה. השעון המעורר נופל, אבל אנחנו לא עוצרים. אני רואה את שערות ראשו החלק מלאות זיעה. והוא מגלגל אותי שוב. שוב בתוכי, ואני כמעט כבר לא מרגישה אותו. אני נצמדת אליו ועוצרת כדי לכווץ, אולי שוב ארגיש. והוא ממשיך, האגן שלו על האחוריים שלי. אני מסתובבת קצת כדי להתמקם. הנשימה שלו נעצרת. זה סימן לסוף. תירצתי שאני צריכה לשחרר את הבייביסיטר. עוד בדרך לדלת הרגשתי אותן עולות. לא הסתכלתי עליו. ברגע שסגרתי את הדלת הן ירדו על הלחיים. מתערבבות עם הגשם, שוטפות אותי. מיהרתי לאוטו. כשהגעתי לרכב התחילו גם הרעידות. יבבות שנדמה שנחלצות ממישהי אחרת שאני מסתכלת עליה מהצד. ואז הן התחילו להירגע. פתחתי את הראי באוטו. העיניים נפוחות. פתחתי את החלון, שאפתי את האוויר הקר. אורות הרחוב מנצנצים במיוחד לכבוד חג המולד המתקרב. חיכיתי עוד כמה דקות במושב, הקשבתי למוסיקה ברדיו עד שהגוף נרגע והתנעתי.

 

ענבל כהן היא פעילה חברתית, בוגרת בית הספר לאמנויות המילה "מקום לשירה". זהו לה פרסום ביכורים.

 

» במדור "בעבודה" בגיליון הקודם של המוסך: קטע מיצירה בכתובים מאת רתם פרגר וגנר

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן