אילנה זפרן, מתוך "היא־סטוריה"
.
.
» סיפור גרפי נוסף מאת אילנה זפרן, בגיליון קודם של המוסך: "פרשיית המחקים"
עידו מרקוס, מתוך סדרת המצעד, פסל תחבושות גבס, 2018 (צילום: יובל חי)
.
סיד, ספרה השישי של אסתי ג' חיים, מאגד שלוש נובלות. שתי הנובלות הראשונות בספר מעמידות במרכזן נשים שנעוריהן חלפו והן מנסות למצות את מה שנותר להן בחייהן משעה שהרעננות, היופי ולעיתים גם הבריאות כבר אינן מנת חלקן. בסדרת טלוויזיה שראיתי פעם אישה קשישה מלמדת את חברתה החדשה, קשישה כמוה, לגנוב מחנויות כול־בו. "זה קל", היא אומרת. "אנחנו נשים קשישות, אז אף אחד לא רואה אותנו ממילא. אנחנו שקופות, אז אנחנו יכולות לעשות מה שאנחנו רוצות". הגיבורות של ג' חיים מרגישות שהן נראות לעין רק כשצריך לקום לכבודן באוטובוס. בהולכן ברחוב – איש אינו מביט אחריהן עוד. למרות זאת הן תובעות את זכותן לפיסת אהבה ולפיסה קטנה של אושר, וזו תביעה לא בנאלית כלל.
וכמו ברחוב, כך גם בספרות: גם כיום, למרות השוויון היחסי בין גברים לנשים, אין הרבה גיבורות מזדקנות שעושות את חשבון הנפש שלהן מעל דפי הספרות. כשיעקב שבתאי כתב את זכרון דברים ואת סוף דבר, הדעיכה וההזדקנות של גיבוריו נתפסו כמטאפורה לדעיכתה של תנועת העבודה, דעיכת השמאל הישראלי, התפרקות הדור האידיאליסטי שהקים את המדינה ועוד ועוד. האם גיבורותיה של ג' חיים יכולות להיות מטאפורה למשהו מלבד עצמן? מסופקתני. ודווקא בשל כך הן חשובות, חזקות ומפתיעות כל כך. גם להן יש חשבון נפש. גם להן יש זכות קיום, גם אם הוא מחוץ לנראטיב הלאומי. גם הן מתהלכות ברחובות תל אביב, לא פחות ממאיר של יעקב שבתאי, מתבוננות בנופי העיר, והעיר חרוטה בגופן, אם בזיכרונות נעימים ואם בטראומות קשות. גם אצל נשים לכל רחוב יש משמעות משלו. גם אם היא משמעות פרטית, וגם אם היא אינה מקבלת ביטוי בשיח הציבורי.
אליה, גיבורת הנובלה הראשונה בספר, "זיכרון סמוי", היא אישה לא צעירה שטראומה שחוותה בצעירותה מפרקת את חייה לאט־לאט, נדבך אחרי נדבך. לכאורה לא קרה דבר, כי האיש שתקף אותה באותו ערב שבו הלכה לאסיפת הורים בגן לא הצליח לבצע את זממו. לכאורה. לכן, כאישה בשנות השמונים בישראל, כשהיא מנסה להגיע למשטרה ולדווח על המקרה – היא נסוגה ולבסוף מוותרת. כי מה היא תגיד? ואיך היא תוכיח? ובשביל מה, בעצם? הרי ממילא לא תצליח להביא את התוקף למשפט, לא כל שכן לריצוי עונש. וככה מתפרקים חיי הנישואין האוהבים שלה, יחסיה עם חברותיה נקלעים למשבר ובתה היחידה סבורה שהיא טרחנית, אובססיבית ובלתי נסבלת. הכתיבה בנובלה הזאת היא הישג מרשים במיוחד, כיון שהקול המספר את הטראומה שבור ומפורק לגורמים גם הוא; כי אישה שחוותה טראומה גופנית אינה סובייקט שיכול לכתוב באופן קוהרנטי. ידענו את זה עוד מהדיון של שושנה פלמן ודורי לאוב בעדויות על השואה, בספרם עדות (רסלינג, 2008, תרגום: דפנה רז), שראה אור במקור בתחילת שנות התשעים. אבל התרגום של זה לכתיבת פרוזה, בפרט פרוזה של נשים, איחר לבוא. ג' חיים מבינה שהזיכרון הוא חמקני ובוגדני, ולכן היא מאלצת את הקוראת להבין שהיא תצטרך לבנות את הסיפור בעצמה, תוך ניווט בין הנראטיבים הסותרים, החלקיים, הפגומים שמוצעים לה. זאת גם הטענה הסמויה החזקה בנובלה הזאת: האמת של הטראומה אינה סיפור קוהרנטי וחסר־סתירות שיכול לעמוד בחקירה צולבת בבית המשפט. אבל הוא שריר וקיים, והטראומה שמאחוריו שרירה עוד יותר דווקא בגלל אופיו המפורק של הזיכרון הטראומטי: לפי פלמן ולאוב, הטראומה היא מפגש עם הממשי הלאקאניאני. האירוע הטראומטי מתרחש מחוץ לפרמטרים של המציאות הנורמלית, של הזמן והמקום. לכן ניצולת הטראומה אינה חיה עם הזיכרון שלה, אלא עם הטראומה עצמה, במעין הווה מתמשך. מתן עדות על הטראומה פירושו חווייתה מחדש, ואירוע כזה אינו ניתן לשיפוט במסגרת הרגילה של אמת עובדתית ורציונלית.
בנובלה השנייה, "וחג לה שמח", תובעת לעצמה הגיבורה, חנה, ביום הולדתה ה־69, את הזכות לקיום, לאהבה ולחיים של ממש. היא מתבוננת ביושבי הברים בתל אביב ויודעת שגילם הממוצע צעיר בהרבה משלה. היא מודרת בפועל, גם אם לא בחוק, ממקומות הבילוי, ההנאה והחשק. אבל, הנה הפתעה: לא רק שנשים רוצות מין לא פחות מגברים, אלא שזה גם לא ממש עובר להן בגיל 69. עכשיו תתמודדו. הגיבורה של ג' חיים תדבר אתכם על הוויברטור המאולתר שהמציאה לעצמה ותאמר לכם בכנות חפה מכל גסות או התרסה מדוע התנוחה המכונה 69 לא אהובה עליה במיוחד. העובדה שהתאלמנה ואיבדה חלק מחברותיה הטובות אינה מוחקת את החשק המיני שלה, את רצונה להיות נאהבת, וגם, פשוט, את הרצון להיות נראית ולא שקופה. מי שאינו רואה בה קוריוז, אישה המשתכרת בבר ביום הולדתה ועושה שטויות, הוא עובד זר שהיא פוגשת אחר כך שוב בשכונה. סיפור האהבה העדין, היפה והנוגע ללב המתפתח ביניהם נותן מקום וכבוד לאדם השלם, באשר הוא אדם: בין שזו אישה שאיש כבר אינו חושק בה במיוחד, ובין שזה עובד זר שחייב להיות בלתי נראה ממש, פיזית, כדי לא להיפגע.
בנובלה השלישית, "סיד", הגיבור הוא גבר דווקא. מי שקראו את הרומן הקודם של ג' חיים, אנשי פינות (כנרת זמורה־דביר, 2013), יזהו בנובלה את החוליה החסרה ברומן: הסיפור על הסוד הנורא שהסתירה דודתה של דבורי, אסתר נייני. גיבור הנובלה "סיד" הוא אביה של דבורי, לָצי, ניצול שואה ששרד כנגד כל הסיכויים ואיבד את אהבת חייו במחנה הריכוז מטהאוזן. מאז הוא מחפש את מנת האושר שמגיעה לו, ולא מצליח לממש אותה: הוא נישא לאישה שמזכירה לו את אהובתו, ומתברר שהיא מתמודדת עם מחלת נפש קשה. אמה של האישה מטפלת בה כאילו הייתה ילדה ולא מאפשרת חיי אישות בריאים בין לצי לאשתו גם ברגעי השפיות המעטים של האישה. כשאחותה, אסתר נייני, מגיעה מהונגריה, ערב אחד באמצע שנות השישים, מוקסמים ממנה כולם, כולל האב. אסתר אינה נענית לאהבתו, אבל יש ביניהם קרבה כלשהי, הנמשכת עד יום מותה. לצי, ששרד בכמה מדורי גיהינום, רוצה שאסתר תציל אותו מעצמו, אבל היא מסרבת בטענה ש"היא אינה יכולה להציל אפילו את עצמה". הרמיזות על עברה האפל של אסתר היפה בתקופת הנאצים מובילות את הקוראת לפנטזיות בלתי נשלטות על מה שכביכול קרה לה כצעירה יפהפייה בעלת מראה ארי שניסתה להציל יהודים בתקופת השואה. בעיניי, כוחה של הנובלה הזאת נובע משני דברים: האחד הוא שלאסתר נייני לא נועד מעמד של קורבן; גם בזיכרונותיה הנוראים ביותר היא מתארת את עצמה כמי ששלטה במעשיה, ואומנם הקריבה את עצמה, אך ביודעין ומתוך תחושת כוח. השני הוא שעברה של אסתר, המתגלה לבסוף, מסופר דרך זיכרונותיו של לצי ודרך זיכרונותיה שלה בצורה לא סנסציונית, לא צהובה ושאינה מחפיצה את האישה־הקורבן. בסופו של דבר, סודה הגדול ביותר של אסתר נייני הוא אולי העובדה שהיא אישה שרוצה שיניחו לה לחיות את חייה ומסרבת לאבד את עצמאותה. היא כותבת את סיפורה ומבקשת לפרסם אותו – וזה סנסציוני יותר מכל סיפור פורנוגרפי על מעלליה עם הקצינים הנאצים בזמן השואה.
הגיבור הבלתי מוצהר של הספר כולו, המקשר בין שלוש הנובלות, הוא הסיד. זה הסיד המוזכר בפתח הספר, בציטוט מהמילון: "אבקת הסיד מכונה גם 'סיד חי' מכיון שהחמצן שבו נותן לו חיים". ואכן, הסיד חי ובועט לכל אורך הספר: בנובלה הראשונה הגיבורה מנסה לכסות על הטראומה באמצעות צביעת הקירות בדירתה. בנובלה השנייה הסיד מעניק חיים לגיבורה ולעובד הזר שהיא התאהבה בו: עבודת הסיוד שהיא נותנת לו בדירתה היא אמתלה לפגישותיהם. בנובלה השלישית הגיבור, בנאי ושיפוצניק נצחי, מתבוסס בסיד הנוטף ממכל שלא נסגר כהלכה בבוידעם של אסתר נייני ומנסה לפענח את כתב היד של ספרה, בשעה שכתמי הסיד הולכים ומטשטשים את הכתוב. הסיד הוא מטאפורה עשירה ומרובדת: הוא מה שמסתיר את הטראומה, הוא מה שמרפא אותה, הוא מה שמחיה והוא מה שבונה – תלוי בשימוש שעושים בו. כמו הזיכרון של ניצולי הטראומה, הסיד יכול להשכיח, אבל כחומר – יש לו חיים משלו, והחומר הזה הוא אבן יסוד לסיפוריה של אסתי ג' חיים.
.
.
» במדור ביקורת פרוזה בגיליון קודם של המוסך: זהר אלמקייס על "החד־קרן" מאת משה סקאל
.
שי אזולאי, Exit, שמן על בד, 85X70 ס"מ, 2019
מתוך האלבום "המשורר: שירי חזי לסקלי"
מוזיקה: דורי פרנס
עיבוד: ערן ויץ
השראה מתוקה
אֵין דָּבָר בָּעוֹלָם
………….לְבַד
מֵאָמָּנוּת.
אֵין רָעָב
אֵין מְדִינִיּוּת
פָּנִים וְחוּץ
אֵין גִּהוּקִים וְשִׁהוּקִים
אֵין וְרָדִים
אֵין נַעֲלִים לוֹחֲצוֹת
אֵין אֶצְבָּעוֹת נִפְלָאוֹת .. יָדַיִם מְצֻיָּנוֹת .. אֶצְבָּעוֹת נֶהֱדָרוֹת
אֵין מְחִית תַּפּוּחֵי
אֲדָמָה
אֵין גֶּשֶׁם, אֵין שָׁרָב אוֹ פַּחַד
מָוֶת. …. רַק אָמָּנוּת.
.
» במדור "רעד קולך" בגיליון קודם של המוסך: שיר מחאה בעברית ובערבית מאת יונתן קונדה, להאור רובין ושאנן סטריט
.
תזמורת ראשון לציון - המנצח בוריס אוסוביצקי עם נגני תזמורת ראשון לציון,1897. מאוסף יוסף חזנוביץ' ("גנזי יוסף").
פעמים רבות שמענו ברדיו את השיר "התזמורת של ראשון לציון", שכתב דן אלמגור והלחין שמעון ישראלי:
בַּיָּמִים שֶׁקּוֹסוֹבִיצְקִי,
הַמְּנַצֵּחַ הַגָּאוֹן,
לֹא יָדַע לִקְרֹא תָּוִים-בְּלִי-נְקֻדּוֹת,
בָּא לָאָרֶץ אוֹסוֹבִיצְקִי,
מִפְּקִידָיו שֶׁל הַבָּרוֹן,
וְאָמַר לִפְרַיְמָן: "קִים,
וְאוֹרְכֶּסְטְרָה פֹּה נָקִים."
מֵאִירֹובִיץ בָּא עִם פַּיְלָה.
חִיסִין בָּא עִם תֹּף מֵעוֹר.
גִיסִין בָּא לוֹ
עִם אִשְׁתּוֹ שֶׁל מוֹיְשֶׁה נֶט.
בָּא אֲפִלּוּ מוֹיְשֶׁה זַיְלֶר,
עִם מֵיתָר, אַךְ בְּלִי כִּנּוֹר.
וּמָאֶסְטְרוֹ אוֹסוֹבִיץ
אָז הֵרִים אֶת הַשָּׁרְבִיץ…
מי היו כל האנשים האלה המופיעים בבית הראשון של השיר הכל כך ידוע לנו, הבוגרים? מה הייתה התזמורת זאת, שהייתה כסמל המושבה, ומי הקים אותה?
סרגיי קוסביצקי המוזכר בשורה הפותחת היה מוזיקאי, מנצח ומלחין יהודי אמריקאי שפורסם בעיקר בזכות היותו המנהל המוזיקלי של התזמורת הסימפונית של בוסטון. הוא נולד ברוסיה, ובגיל שמונה החל ללמוד נגינה בפסנתר אצל אישה מקומית שלקחה אותו תחת חסותה. לקוסביצקי אין כל קשר לראשון לציון. יהושע אוסוביצקי, המוזכר מיד אחריו, היה פקידו הראשי של הברון רוטשילד בראשון לציון. אחיו בוריס אוסוביצקי ("מאסטרו אוסוביץ" בשיר) היה מייסד התזמורת ומנצחה הראשון.
האוֹרְקֶסְטְרה (התזמורת) של ראשון הייתה התזמורת הראשונה במושבה. היא נוסדה בראשון לציון בשנת 1895 בידי בוריס אוסוביצקי, שהיה יינן ביקבי כרמל. בעברו ניגן בוריס בתזמורת האופרה של סנט פטרבורג. משעלה לארץ הוא לימד מוזיקה במושבה והחל לעמול למען הקמת תזמורת רשמית. בשנים הראשונות רוב כלי התזמורת היו כלי נשיפה שרכש בעזרת תרומות מאנשי המושבה.
חשיבותה של התזמורת הייתה גדולה. היא ניגנה בבית העם ובגן העיר, הייתה למרכז תרבותי ביישוב, ואף הוזמנה לנגן בחגיגות במקומות שונים כמו יפו, ירושלים, מקווה ישראל ורמלה. למעשה, בכל אירוע חגיגי במושבה – וכאלה לא חסרו – הופיעה התזמורת.
ביוני 1896 הנעימה התזמורת בנגינתה את טקס הנחת אבן הפינה לבית העם, שהפך לאחר מכן לבית התזמורת. היא אף קידמה בנגינתה את פניו של תאודור הרצל בביקורו בראשון לציון בשנת 1898. בינואר 1899 ליוותה התזמורת את הגעתם של הברון והברונית רוטשילד לביקור ביישוב.
שאיפותיה המוזיקליות של התזמורת באו לידי ביטוי בתוכניות שהודפסו לקראת הקונצרטים שניגנה. בתוכניות המודפסות המעטות שנותרו אנו מוצאים קטעים מתוך אופרות כגון "כרמן" של ז'ורז' ביזה, "פאוסט" של שארל גונו ו"איל טרובטורה" של ג'וזפה ורדי, בצד שירים עבריים כמו "מעוז צור" ועוד.
מתברר שלא כל שומעיה של התזמורת גילו התלהבות מנגינתה. כשהרצל ביקר במושבה, בביקור פתע, נערכה לו קבלת פנים רשמית ורבת משתתפים בבית העם. בטקס נישאו נאומים חגיגיים והתזמורת ניגנה. הרצל נשא דברי ברכה והערכה לתושבים, אבל ביומנו האישי ביטא את רגשי ליבו הכנים. וכך כתב:
מוזיקה, לדאבוני רק בעלת כוונות טובות, קידמה את פניי… אחד מהם נאם נאום שבו השתדל לשווא למזג את חובתם כלפי האדון הברון ואת אהדתם אליי. כשם שלא עלה בידי המנצח למזג את קול החליל עם קול הכינור, התוף הגדול מוכרח לכסות על הכול.
מתוך: בנימין זאב הרצל, יומן, 27 באוקטובר 1898.
עם הקמת האורקסטרה עלה הצורך למצוא מילה מקבילה ראויה בעברית, ולכן פנו אנשי ראשון לציון לאליעזר בן-יהודה כדי שיחדש עבורם את המילה אורקסטרה.
דוד יודילוביץ מצטט בספרו את חמדה בן-יהודה:
בראשון לציון נוסדה התזמורת הראשונה, ובן-יהודה קרא לה בשם "מנגינה" ופרי מנגינותיה בשם "תזמורת". אך לאנשי ראשון לציון אין פנאי לבדוק והם קראו לקבוצת כלי הזמר כנגינתם "תזמורת" ולקטעים שהם משמיעים – "מנגינה"; בן יהודה רואה זאת וצוחק ואומר: "הם יותר חזקים ממני, יהי כך". וכך נשאר עד היום.
מתוך: ספרו של דוד יודילוביץ, "ראשון לציון – התרמ"ב-התש"א".
אנשים אחרים המוזכרים בשירו של דן אלמגור נמנים עם מייסדי המושבה, ובהם מנשה מאירוביץ, אהרן מרדכי פריימן, חיים חיסין ודב גיסין שהיה ממייסדי האורקסטרה.
בצל משבר עולמי בענף היינות, בשנת 1902 פחת ייצור היין ביקב הראשוני, והמנצח אוסוביצקי סיים עבודתו ביקב ועבר לארצות הברית. בעקבות זאת צמצמה התזמורת את הופעותיה.
דברי הברכה שנשא מנשה מאירוביץ, אחרון הביל"ויים, עם עזיבתו של אוסוביצקי מבטאים את חשיבותה הרוחנית של התזמורת:
את המנוחה הרוחנית אחרי עבודתי היומית, המפרכת את הגוף, אתה יצרת לנו. בשמי ובשם כל חברינו אני מביע לך תודתנו בעד מסירות נפשך על היצירה התרבותית, בעד עבודתך החמה, שאין בה כל מחשבה וכל תקווה לשכר חומרי. את כולנו הלהבת לעבודה הרוחנית הנשגבה ותעש את כולנו לאמני נגינה וזמרה.
ב-1912 מונה למנהל התזמורת יצחק פורטר, מוזיקאי וכנר שניגן במקומות שונים בעולם. מלבד כהונתו בתזמורת, פורטר לימד מוזיקה ונגינה על כינור. בתקופתו התפתחה התזמורת, נרכשו כלי נגינה נוספים, והם אוכסנו במחסן בבית העם.
רבים מספרים שרמת התזמורת הלכה ועלתה במשך השנים, ולהופעות נוספו גם קטעי נגינה בכינור ובפסנתר. בתקופת מלחמת העולם הראשונה צומצמה מאוד פעילות התזמורת, אף שבמהלכה היא הופיעה לכבוד יחידות הצבא האוסטרלי והניו-זילנדי שעצרו את התקדמות הצבא העות'מאני באזור.
בשנת 1991 הוקמה בראשון לציון "האורקסטרה המתחדשת". בשנות פעילותה הופיעה התזמורת באירועים רבים לאורך ההיסטוריה של מדינת ישראל. מאז חידושה ניצחו עליה המוזיקאים אהרון אלקלעי, לימור שיפוני, יעקב אלמוג ומיכאל יערן.
