.
כל חיבור דינו להיפרם
אורית פוטשניק
.
שורה של פשעים חסרי פשר מתרחשים בתל אביב בשנת 2018, חסרי פשר וחסרי קשר: שלטי שמות הרחובות בסמטה פלונית ובסמטה אלמונית בתל אביב מוחלפים בן לילה בשמות אחרים; בחור חרדי נכבל, ככל הנראה ללא התנגדות, בחוף פרישמן ונגלל בעיסת בשר (לא כשר); טקס דתי מוזר נערך מול שרידי הפסיפס המעטרים את קיר הסופרמרקט בפינת הרחובות ארלוזורוב ויהושע בן נון; חדר המנהלת בבית הספר גרץ משנה את פניו, הרהיטים נעלמים והקירות מכוסים במראות שאינן מותירות פינה ריקה מהשתקפות. הפשעים מדווחים, השכנים מבולבלים, המשטרה תוהה. האם אנו עומדות לקרוא סיפור בלשי? מה טיבה של התעלומה שהקוראות נדרשות להתחקות אחריה?
מתברר שאת הספק־פשעים המשונים האלה מבצעת קבוצה בהנהגתה של יעל. יעל הייתה מורה מן החוץ באוניברסיטה שהעסקתה הופסקה כי סירבה סירוב עיקש להתאים את עצמה לרוח הזמן, למִזגם המתחלף של הסטודנטים, לקשב הרופף. שותפותיה לפשע הן חברות קבוצת הקריאה שהיא מנחה בצפון העיר. אבל כל אלה – סיפור הפשעים וזהות המבצעות – יסופרו לנו רק אחרי שקראנו את המניפסט הפותח את הרומן. בניגוד לשאר פרקי הספר הוא אינו מתוארך. הוא כתוב בלשון רבות – הצהרת כוונות של האנרכיסטיות העלומות. אין לטעות בסוגה של שלושת העמודים הראשונים האלה – זהו מנשר פוליטי, אך משונה ומהופך: "במשך שנים האזנו בתוכנו לכרסום עקשני של כאוס, ואף על פי כן סרבנו בכל מאודנו לחבור אליו. חששנו שהחוץ יראה כמו הפנים – אותו מבוך שכנגדו הצבנו מראית עין של סדר אקראי ושרירותי שארגן את חיינו". הכותבות מצהירות שהן עומדות לחרוג מהסדר החברתי, לבצע פשעים נגדו, להרוס אותו. אבל היצמדותן עד כה לסדר הזה, לא הייתה תולדה של דיכוי, לא תוצאה של עוול פוליטי קולקטיבי שכנגדו הן מתקוממות, אלא בחירה אישית, צורה של מאבק בכוחות פנימיים אדירים, שכעת יפרצו החוצה – מהותן האנרכיסטית. הן מבטיחות מהפכה – סערה לא רציונלית, א־מוסרית: "הפעולה שנעשה לא תישא ערך במונחי תועלת, יותר מזה, ברור מראש שתיכשל", אומרת יעל לחברותיה. מה תהיה מהותה של חריגה זו והאם היא באמת מעשה מהפכני?
הסיפור נע קדימה ואחורה בזמן, לאורך חייה של יעל וחייהן של הגיבורות האחרות. הפרק הרביעי, המוקדש לתיאור של יום אחד בשירותה הצבאי של יעל בבסיס בקרבת נהריה, בימי תחילת מלחמת לבנון הראשונה, חושף בפנינו את האובססיה של יעל לחיילת המשרתת ומתגוררת איתה בבסיס – אבישג. אבישג היא חוזרת בתשובה ששקועה בעולמה הפנימי, בספרים ובקלטות שלה ומנותקת מהווי הבסיס. יעל מושקעת רובה ככולה בהתבוננות בה, בריכוז עמוק בדמותה, בשירותים קטנים שהיא מציעה לה, בלי לדעת אם יתקבלו בברכה, אם יתקבלו כלל. בפרק שלאחר מכן אנחנו מוצאות אותה שנים מספר לאחר מכן בסמינר חזרה בתשובה בירושלים (סמינרים שרווחו מאוד באמצע שנות השמונים והיו צו השעה וצו האופנה עבור רבים ואיום מחריד עבור רבים אחרים). לא נאמר, אף לא ברמז, שהיא מגיעה לשם בעקבות אבישג, אך גם שם היא פוגשת אותה, במקרה, וגם את שרה, דמות שתצוץ ותופיע, או שמא כבר צצה והופיעה, בחייה של יעל. מתחת לכרית של אבישג, בבסיס, יעל מוצאת את יומנה של ציפורה פרלמן, דמות שזיכרונותיה מובאים בפרק השישי של הספר. ציפורה פרלמן הייתה – לכאורה – בת לווייתה של אמה גולדמן, אנרכיסטית יהודייה, מהגרת ממזרח אירופה, שפעלה במחצית הראשונה של המאה העשרים בארצות הברית. הכמיהה של יעל אל אבישג משתקפת בכמיהה של ציפורה אל אמה גולדמן (ובעוד השתקפויות והשתברויות לאורך הרומן). הכמיהה אל דמות אישה מרשימה, מסתורית ומרוחקת, אישה שדמותה מייצגת אפשרות של פריעת סדר כאוטית, היא מוטיב חוזר אצל בן־נפתלי. הוא מופיע בספרה כרוניקה של פרידה (רסלינג, 2000), גם בהמורה (כתר, 2015), שזיכה אותה בפרס ספיר, ומגיע לשיאו בבגד מאש (כתר, 2019). הכמיהה הזאת היא תמיד מרד, היא תמיד חריגה מן הכלל אל עבר הכאוס האינדיווידואלי. הפעם בן־נפתלי מציעה לקרוא לאפשרות הזאת אנרכיזם, ולנשים הבוחרות בה האנרכיסטיות. זה בוודאי לא האנרכיזם שאנשי הימין בישראל מדמיינים לנוכח מפגינים המנופפים בצייתנות בדגל, אבל זה גם לא האנרכיזם של אמה גולדמן, שהוא אנרכיזם אקטיביסטי ומאורגן שאינו בוחל בפעולה אלימה. מהו האנרכיזם שמציעה לנו בן־נפתלי? מהו האנרכיזם של האנרכיסטיות – של יעל, של ציפורה, של שרה? איזה מרד נולד מתחושת הזרות הפנימית שלהן? גיבורות הספר מבקשות למצוא להן בית אצל האישה האהובה, מושא הערצתן. הן רוצות לשכון בתוך נפשה. אולי הן רוצות לשכון גם בתוך גופה. התשוקה הגופנית רק נרמזת ברומן, היא אינה מוזכרת ואינה מפורשת, אלא מותמרת לחלוטין לרוחניות, ואולי משום כך, שלא במקרה, בוחרות ציפורה ואבישג לפנות אל היהדות האורתודוקסית. גם האנרכיזם של גולדמן, אף שהוא אנטי־קפיטליסטי, אתאיסטי ופמיניסטי, הוא אורתודוקסי בדרכו. יש בו תשוקה יוקדת הפונה מן הגוף והלאה (למרות שורת מאהביה) אל מטרה עליונה ונעלה.
המהפכניות, האנרכיסטיות של בן־נפתלי, אינן נושאות עיניים החוצה – כמו אמה גולדמן, אל הפעילות החברתית האנטי־קפיטליסטית, או כמו אבישג, אל הדת. הן – יעל, שרה וציפורה – מקדישות את עצמן למרד פסיבי, להתמסרות שקטה אל כוחות הנפש הכאוטיים ולאהבה המכלה מבפנים. המורדות של בן־נפתלי הן נושאות הכלים (הכותרת של רשימות היומן של ציפורה היא: "נושאת הכלים: מקורת של אי־סדר", והיא מכנה את הגותה "האנרכיזם של הפנים"); הן המלוות השקטות, המתמסרות המוחלטות, המיומנות בהפיכת "אבסורד למחוות אהבה". הן העוקבות הדרוכות, שרואות את מה שאיש אינו רואה, שאינן מחמיצות שום פרט, שחייבות להיות ערות לכל תנודה קלה, בניסיון הנואל לזכות באהבתה של האישה הנערצת. פעולת ההתבוננות, שימת הלב לפרטים הנוטים להסתתר מהעין, למה שחולף מחוץ לשדה הראייה של הרוב ההולך בתלם, עומדת גם היא בלב הרומן. תשומת הלב לפרטים המדוקדקים ביותר, של מראה האהובה, של התנהגותה, היא גם תשומת הלב לפינות הקטנות ביותר והנסתרות ביותר של העיר, של השכונה. הרומן מלא תיאורים דקים ויפיפיים של פינות שהולכי הרגל בעיר עוברים על פניהן עשרות ומאות פעמים בלי לשים לב: "במרחק לא רב מעץ התות, המכותר בגדר ברזל ירוקה השומרת עליו, מוצגת יצירה מפתיעה מאבני פסיפס שכמו זועקת לשווא את זעקת השבר של העבר העירוני רגע לפני הכחדתו המוחלטת … כאילו מלכתחילה דאגו יוצריו ומבצעיו הן שיוצג לראווה והן שייסתר מעין האנשים הנחפזים בדרכם".
ציפורה פרלמן, נושאת הכלים של האנרכיסטית אמה גולדמן, היא תופרת. כך היא מעידה על עצמה: "נדמה לי שלא במקרה נעשיתי תופרת בחיי המקצועיים מאחר שבתוך־תוכי ידעתי שכל חיבור זמנו להיפרם". התפירה והפרימה מצויות במעשה הסיפור של הרומן לכל אורכו. הן נמצאת בתנועה קדימה ואחורה בזמן של הפרקים השונים, במידע וברמזים מתעתעים שכמו ניתנים לקוראת, ואז משנים צורה, מונעים מראש את האפשרות לפתור את התעלומה, לספר סיפור לכיד, להתחקות באופן שלם אחר מניעיהן של הדמויות, להבין אותן לאשורן. מדוע בוחרת יעל לשלוף מהמדף את האוטוביוגרפיה של אמה גולדמן? מיהי האישה בקריית משה שמחזירה את אבישג בתשובה? האם כבר קראתי את המילים שאני קוראת עכשיו? למי הן היו שייכות? החוטים הקושרים בין הדמויות מתחברים, יוצרים סבך, ואז שבים ונפרמים ומתחברים שוב. בתוך הרומן עצמו יעל נדרשת לבחירה נרטיבית זו ומתלבטת אם להסביר אותה לבאות סדנת הקריאה: "ואף אל פי כן מה שנכנס בינינו לבין שחרזדה, שהיא האם הגדולה של המספרות […] הוא המודרניות שלנו. זה למעלה ממאה שנה שאי אפשר לספר סיפור כמו שסיפרו בעבר".
בן־נפתלי מציעה לנו שוב, כבספריה הקודמים, לא את המרד הגדול, אלא את המרד הקטן. האנרכיזם שלה הוא התשוקה לפירוק שאינו פירוק של הסדר החברתי, הנועד מראש לכישלון, אלא פירוק של הלכידות הנפשית, של התקדמות הזמן, של יציבות הגבולות בין אישה לרעותה, של היומרה להבין בבהירות את הנפש. המורדות שלה לא יצאו לשביתות ולהפגנות, אלא יקיימו טקסים חסרי פשר, יתמסרו לאהבה שנידונה לכישלון ולספרות מודרנית שהיא בה בעת סבוכה וגם פרומה.
.
אורית נוימאיר פוטשניק היא משוררת ומתרגמת שירה. שירים ותרגומים פרי עטה התפרסמו בין היתר בכתבי העת הו!, מאזניים והליקון. ספר שיריה הראשון, "עינה של האורקל", (פרדס, 2019) זיכה אותה בפרס שרת התרבות למשוררים בראשית דרכם. עורכת "אַתְּ כל הרצון: מבחר שירה לסבית עברית עכשווית". ספרה השני "הים נסוג עוד קצת" יראה אור ב־2023 בהוצאת אפיק. מפרסמת בקביעות ביקורת ספרות ושירה במוסך.
.
מיכל בן־נפתלי, האנרכיסטיות, פרדס הוצאה לאור, 2023.
.
» במדור ביקורת פרוזה בגיליון קודם של המוסך: שגב עמוסי על "ליאת והבלונדה" מאת שולי ספיר
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
